source
stringlengths 1
97
| text
stringlengths 46
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
פולין | רפובליקת פּוֹלִין (בפולנית: Rzeczpospolita Polska, "זֶ'צְ'פּוֹסְפּוֹלִיטַה פּוֹלְסְקַה") היא מדינה במרכז אירופה, הגובלת בגרמניה במערב, בצ'כיה ובסלובקיה בדרום, באוקראינה ובבלארוס במזרח, ובליטא, ברוסיה (מחוז קלינינגרד) ובים הבלטי בצפון.
פולין נשלטה במשך מאות שנים על ידי שושלת פיאסט. היא הגיעה לתור הזהב שלה לקראת סוף המאה ה-16 תחת השושלת היגיילונית, כאשר פולין הייתה אחת המדינות העשירות והחזקות ביותר באירופה. ב-3 במאי 1791 הצביע הסיים (הבית התחתון של הפרלמנט) של ברית פולין-ליטא בעד קבלת "חוקת מאי" לפולין, החוקה הכתובה הראשונה באירופה והשנייה בעולם אחרי חוקת ארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן חדלה פולין מלהתקיים, לאחר שחולקה על ידי שכנותיה: האימפריה הרוסית, אוסטריה, ופרוסיה.
פולין קיבלה את עצמאותה מחדש ב-1918 לאחר חתימת חוזה ורסאי. תקופה זו בתולדותיה של פולין נקראת "הרפובליקה השנייה של פולין". בספטמבר 1939 פלשו גרמניה הנאצית וברית המועצות לפולין וכבשו אותה, במהלך שפתח את מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הפכה פולין למדינת חסות של ברית המועצות. ב-1989 התקיימו בפולין בחירות חופשיות למחצה, הראשונות שנערכו בה מאז מלחמת העולם השנייה, ובהן השתתפה תנועת סולידריות, שהנחילה תבוסה למפלגה הקומוניסטית. תקופה זו בתולדותיה של פולין נקראת "הרפובליקה השלישית של פולין". בשנת 1997 נכתבה חוקה חדשה. במרץ 1999 הפכה פולין לחברה רשמית בברית נאט"ו, וב-2004 הצטרפה המדינה לאיחוד האירופי.
מקור השם
שמה הרשמי של פולין בפולנית הוא "ז'צ'פוספוליטה פולסקה" (Rzeczpospolita Polska), כלומר, "רפובליקת פולין", אך במקום המילה המודרנית "republika" משתמשים במונח הפולני הישן "rzeczpospolita", מונח הנמצא בשימוש לפחות מהמאה ה-16. השמות של המדינה "פולסקה" (Polska), ושל נתיניה "פולאצי" (Polacy), הם ממקורות סלאביים. הדעה הרווחת היא שהשם "פולסקה" הגיע משמו של השבט הסלאבי "פולאניה" (Polanie), השבט שהקים את המדינה הפולנית במאה ה-10 והתיישב באזור ההיסטורי פולין גדול. שם השבט הגיע כנראה מן המילה הסלאבית "פּוֹלֶה" (pole) שפירושה "שדה" - האפיון הבולט של אזורים רבים בפולין.
השם "פולין" בשפה העברית וביידיש, הוא השם בו כינו אותה תושביה היהודים, לאורך אלף שנות קיומה. לצידו רווח בעבר גם השם פּוֹלַנְיָה.
היסטוריה
פרהיסטוריה והעת העתיקה
החל מלפני כ-500,000 שנים קודם זמננו החלו להתיישב בשטחי פולין של ימינו מיני אדם קדומים. בתחילה היה אלו ציידים-לקטים, ומאוחר יותר, במהלך התקופה הנאוליתית (4,000 עד 2,000 לפנה"ס), עם הגיעה של החקלאות לפולין, עברו יושביה לחיי קבע. עד לתקופת הברזל, היה האזור מפותח יחסית לזמנו. תקופת הברונזה של פולין החלה סביב 2,300-2,400 לפנה"ס, ואילו תקופת הברזל שלה החלה בקירוב סביב 700-750 לפנה"ס. במאות הבאות החלו לחדור לפולין תרבויות חיצוניות שונות. בלטים החלו להתיישב באזורים המיוערים של צפון מזרח פולין, בשטחי פודלסיה ומזוריה. עם הכיבוש הרומאי של שטחים נרחבים בגרמניה של ימינו, נדחקו שבטים גרמאניים רבים מזרחה וחדרו מעבר לנהר האודר אל תוך פולין. פלישת שבטים שונים לפולין התעצמה במהלך המאות ה-4, ה-5 וה-6, אז במסגרת נדידת העמים שבטים גרמאניים נוספים חדרו לפולין. לצד כל אלו, הקבוצה החשובה ביותר שהתיישבה בפולין הייתה השבטים הסלאבים. אלו היגרו אל פולין ממזרח, אולי משטח אוקראינה ורוסיה של ימינו, ולקראת שלהי האלף הראשון לספירה, הם הפכו לכוח המוביל בפולין. עד מהרה הקימו הסלאבים יישובי קבע רבים ברחבי הארץ כולה, והחלו להתבסס סביב מספר שבטים מרכזיים.
ימי הביניים
250px|ימין|ממוזער|ציור של יאן מטייקו: פולין מקבלת את הנצרות
המדינה הפולנית החלה לקרום עור וגידים בתחילת המחצית השנייה של המאה ה-10. בתקופה זו גבר השבט הסלאבי "פולאניה" (Polanie) שישב באזור פולין גדול על שאר השבטים בפולין, ואיחד אותם תחתיו. השליט הפולני הראשון, מיישקו הראשון, קיבל את הנצרות בשנת 966, ומייד לאחר מכן הוא קבע את הדת הנוצרית כדת המדינה הרשמית. באופן סמלי, כניסתה של פולין לעול הנצרות מסמלת את ראשיתה של פולין. מאז ועד היום, שמרו הפולנים אמונים לאפיפיור היושב ברומא, ועד היום רובם המכריע של הפולנים משתייכים לנצרות הקתולית. במאה וחמישים השנים הבאות, הפכה פולין לכוח משמעותי באזורה, אך מגמה זו נגדעה כבר במהלך המאה ה-12. מלך פולין בולסלאב השלישי מת ללא יורש ברור, ופולין חולקה לשורה של מדינות עצמאיות קטנות. תקופה זו הייתה תקופה אפלה יחסית בהיסטוריה הפולנית, ולפיצול המדיני הצטרפו מגמות שליליות נוספות. בשנים 1241, 1259 ו-1287, מדינות פולניות שלמות כמעט ונחרבו כתוצאה מפלישות מונגוליות שנערכו בשנים אלו, פלישות שגרמו להרס נרחב והותירו חללים רבים.
במהלך המאה ה-14 חזרה פולין לצמיחה יחסית, ולראשונה זה שנים התקבל על ידי המדינות הפולניות מלך מוסכם - ולדיסלאב הראשון. הוא הפך למלך בשנת 1320, ובנו יורשו, קז'ימייז' השלישי, התהדר במיזמי בנייה גדולים בפולין לרבות הקמתן של טירות גדולות. קז'ימייז' השלישי נודע בתואר "הגדול", ובאותה התקופה התרחבה פולין מזרחה, ואזור גליציה הפך לחלק מפולין. גורמים נוספים שתרמו לצמיחתה המחודשת של פולין באותה תקופה הייתה פסיחתה של מגפת המוות השחור על פולין, לאחר שהמיתה עשרות מיליונים באירופה; וכמו כן הגירה של יהודים לפולין. עד מהרה החלו לפרוח ולהתבסס בערים הגדולות בפולין קהילות יהודיות משגשגות. בשנת 1364, הוקמה בקרקוב האוניברסיטה היגלונית, אחת האוניברסיטאות העתיקות ביותר באירופה.
בשנת 1386 שליט ליטא ולדיסלב השני יגיילו התנצר ונישא לידוויגה, מלכת פולין. בכך אוחדה ממלכת פולין עם הדוכסות הגדולה של ליטא. במאתיים השנים הבאות שלטו על פולין יורשיו של ולדיסלב השני, בני השושלת היגלונית, ותחתיהם נהנתה פולין מפריחה מואצת ועד מהרה הפכה לאחת המדינות החזקות והחשובות ביותר באירופה. בשנים אלו נהנתה פולין ממעמד דיפלומטי מוביל, ולצד קשר הדוק עם ליטא היא ייסדה גם קשרים מועילים עם כמה משכנותיה, במיוחד עם הונגריה ובוהמיה. בשנת 1410 זכו צבאות פולין וליטא בניצחון צבאי ראשון גדול על אויב חיצוני. צבא משולב של שתי ארצות אלו הביס את אנשי המסדר הטווטוני בקרב גרונוולד. בכך, ייצבה פולין את שליטתה בשטחיה הצפוניים. באותה התקופה הכלכלה והתרבות בפולין פרחו, והמדינה הרשתה לעצמה לטפח מדענים ואנשי רוח חשובים. המפורסם ביותר היה האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס, אשר הגיע להישגים מדעיים פורצי דרך. קרקוב, הבירה המלכותית, הפכה למרכז תרבותי ואקדמי שקנה לעצמו שם בכל רחבי אירופה. בהשוואה למדינות אחרות באירופה, בפולין הונהגה רמה גבוהה של סובלנות דתית, דבר אשר תרם למניעתם של מתחים דתיים שהתפרצו חדשות לבקרים במקומות רבים אחרים באירופה. שנים אלו ידועות כתור הזהב של פולין. אנשי פולין התגאו בחירויות הפרט המרשימות יחסית שמהן נהנו, ובמערכת הפרלמנטרית במדינתם (הסיים, החל מ-1493), אף על פי שזו שירתה שכבה צרה באוכלוסייה - האצולה.
העת החדשה המוקדמת
250px|ממוזער|גדנסק בסוף המאה ה-19
זיגמונד השני אוגוסטוס שלט על פולין וליטא בין השנים 1548–1572. בתקופתו הסתיימה התקופה היגלונית ולאחר כמאתיים שנים שפולין וליטא היו כמדינות אחיות שהונהגו על ידי מלך אחד, בשנת 1569 אוחדו שתיהן למדינה אחת - ממלכת פולין-ליטא. פולין-ליטא הייתה לאחת המדינות הגדולות והמאוכלסות ביותר באירופה. למדינה הפולנית-ליטאית היה משטר ייחודי בו מרכיבים חלוציים של דמוקרטיה, מונרכיה חוקתית ופדרציה. המערכת הפוליטית שלה התאפיינה במלוכה בעלת כוח מבוזר יחסית, כאשר כוחו של המלך מוגבל. לאצולה ולפרלמנט עמד כוח רב, ולעיתים היה ביכולתם להשפיע אף על זהות המלך. שתי המדינות, פולין וליטא, היו רשמית מרכיבים שווי כוח וסמכות באיחוד, אך בפועל פולין הייתה השותף הדומיננטי.
מאמצע המאה ה-17 ועד סוף אותה המאה, נכנסה פולין למערבולת של פלישות חוזרות ונשנות מצד שכניה השוודים, העות'מאנים, הרוסים והטרנסילבנים, במקביל למלחמות פנימיות נגד נתיניה הקוזאקים ותושבי חבל ברנדנבורג-פרוסיה. במהלך 80 השנים הבאות שקעו השלטון המרכזי וההנהגה, והמדינה הייתה על סף אנרכיה. על רקע תקופת ההשכלה, קמה בפולין תנועה לתיקון המצב במדינה, מה שהביא לבסוף להכרזה על החוקה הכתובה הראשונה באירופה, ב-1791 (חוקת 3 במאי 1791). תהליך הרפורמות נפסק עם החלוקות של פולין בין האימפריה הרוסית, פרוסיה ואוסטריה ב-1772, 1793 ו-1795, שבעטיין חדלה פולין מלהיות מדינה עצמאית.
תחת שלטון זר, ערכו פולנים, בעיקר בשטח הכיבוש הרוסי, מרידות בניסיון לחדש את עצמאותם. כל הניסיונות לעשות כן נכשלו. תפנית מסוימת אירעה לאחר המלחמות הנפוליאוניות, אז, בשנת 1807, הוקמה פולין מחדש בשם "הדוכסות של ורשה". בכך, חידשה פולין את עצמאותה, אך למעשה היא הייתה מדינת לווין של הקיסרות הצרפתית. לאחר המלחמות, במסגרת קונגרס וינה של 1815, חזר המצב לקדמותו ופולין חולקה מחדש על ידי שכנותיה. עם תום קונגרס וינה הכריזה רוסיה על הפיכת השטח הפולני שברשותה לפולין הקונגרסאית, אשר הייתה לא יותר ממדינת חסות רוסית. פולין הקונגרסאית החזיקה בחוקה ליברלית; אך אף על פי כן, שללו הצארים הרוסים אט אט את החירויות של הפולנים, עד שהלכה למעשה סופחה פולין לאימפריה הרוסית. לעומת השטח הרוסי, בפולין האוסטרית, תחת שלטון אוסטרו-הונגריה, נהנו הפולנים מחופש יחסי כאשר התרבות והלאומיות הפולנית נמצאות בפריחה. קרקוב, בירת פולין האוסטרית, שהוגדרה אז כעיר חופשית, הפכה ל"בירה הרוחנית" של האומה הפולנית כולה. במהלך המשך המאה ה-19 התחדשו מרידות פולניות בכל רחבי פולין, הן בחלק הרוסי, הן בחלק הפרוסי והן בחלק האוסטרי. כולן כשלו לבסוף. למרות הדיכוי התרבותי והלאומי, תחת השלטון הזר, פולין גם נהנתה ממגמות חיוביות: היא עברה לראשונה תיעוש ומודרניזציה נרחבים, והכלכלה התפתחה באופן מרשים, כאשר החלק הפרוסי מוביל בפיתוח הכלכלי.
העת החדשה המאוחרת
250px|ממוזער|ורשה בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם הראשונה, כל מדינות ההסכמה הסכימו על השבת פולין למפת העולם, בהתאם לנקודה ה-13 בנאום 14 הנקודות של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. זמן קצר לאחר כניעת גרמניה בנובמבר 1918, זכתה פולין לעצמאות מחודשת תחת השם הרפובליקה השנייה של פולין. האיום הסובייטי התעורר במלחמה הפולנית-סובייטית, אולם פולין הצליחה להגן על עצמאותה. לאחר המלחמה שרר במדינה משבר כלכלי, שהוביל למהומות קרקוב (1923). הרפובליקה השנייה הייתה דמוקרטיה מפותחת יחסית, אך זו הפכה למוגבלת במיוחד בשנת 1926, אז במהפכה צבאית עלה לשלטון הגנרל יוזף פילסודסקי.
הרפובליקה השנייה שרדה עד לתחילת מלחמת העולם השנייה, אז צבאות גרמניה הנאצית וברית המועצות פלשו לפולין במבצע מתוכנן מראש (הסכם ריבנטרופ–מולוטוב) ובכך הביאו קץ לכעשרים שנות עצמאות פולנית. בתקופה זו סבלו הפולנים במיוחד (ראה גנרלגוברנמן). מכל המדינות המעורבות במלחמה (זאת בתנאי שאין מחשיבים את אוקראינה ובלארוס כמדינות עצמאיות), הייתה פולין עם אחוז הרוגים מכלל האוכלוסייה הגבוה ביותר: מעל 6 מיליון הרוגים (כ-20% מכלל האוכלוסייה), מחציתם פולנים יהודים. כמיליון וחצי אזרחי פולין גורשו משטחי הכיבוש הסובייטיים במזרח פולין לגולאגים בתוככי ברית המועצות.
לאחר מלחמת העולם השנייה גבולות פולין הועתקו מערבה - הגבול המזרחי הועתק לקו קרזון, והגבול המערבי לקו אודר-נייסה. אחרי שינויים אלו, קטן שטחה של פולין ב-76,000 קמ"ר, שהיוו 20% משטחה לפני המלחמה. כמו כן, שינויי הגבולות הביאו להגירה המונית של פולנים, אוקראינים, גרמנים ויהודים אל מחוץ לשטחה של פולין. לבסוף, הפכה פולין לראשונה בתולדותיה, למדינה הומוגנית מבחינה אתנית. ברית המועצות השליטה בפולין ממשלה קומוניסטית חדשה, מקבילה פחות או יותר לממשלות אחרות בגוש המזרחי. בשנת 1946 חזרו לתחומיה משטחי ברית המועצות אזרחים רבים.
ב-1952 הוכרזה רשמית רפובליקת העם של פולין או הרפובליקה העממית הפולנית. ב-1956 הפך המשטר בפולין לליברלי יותר, תוך שחרור המוני אנשים מהכלא והענקת מספר חירויות לאזרחים. מהומת פועלים ב-1980 הובילה להיווצרותו של איגוד מקצועי עצמאי, "סולידריות", שהפך עם הזמן לכוח פוליטי. תנועת "סולידריות" כרסמה בשליטת המפלגה הקומוניסטית, עד שב-1989 גברה עליה בבחירות הפרלמנטריות והעומד בראשה, לך ואלנסה, זכה לבסוף להיות נשיא פולין ב-1990. פולין זכתה לשובה של הדמוקרטיה, ותושביה זכו לראשונה זה עשרות שנים לזכויות האדם וזכויות אזרח.
כלכלת פולין, לאחר השחרור מעול הקומוניזם, סבלה מאבטלה גבוהה (מעל 15%), אך עם זאת היא זכתה גם לאינטגרציה הולכת וגוברת בשוק האירופאי, והמשק הפולני עבר ליברליזציה. פולין הצטרפה לקבוצת וישגראד ב-1991. בנוסף, היא הצטרפה לברית נאט"ו ב-1999, כאות מבשר לראשית השתלבותה של פולין במערב. אזרחי פולין אמרו 'כן' (TAK) לאיחוד האירופי במשאל עם שנערך ביוני 2003, והיא הצטרפה רשמית לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004. בשנת 2007 האינטגרציה נמשכה, ופולין הצטרפה לאמנת שנגן, ובמסגרת זאת גבולותיה של פולין נפתחו לשאר מדינות האיחוד האירופי.
מרכז|400px|ממוזער|גבולות המדינות הפולניות לאורך ההיסטוריה:
פוליטיקה
250px|ממוזער|הסיים, הבית התחתון של הפרלמנט הפולני
פולין היא רפובליקה דמוקרטית פרלמנטרית המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה. חוקת פולין הנוכחית נכנסה לתוקפה בשנת 1997, ובה מפורטים הסדרי המשטר של המדינה.
רשויות השלטון
ראש המדינה של פולין הוא הנשיא (Prezydent Rzeczypospolitej Polskiej), אשר לו בעיקר סמכויות טקסיות וסמליות. הנשיא נבחר בבחירות ישירות על ידי הציבור אחת לחמש שנים, ועומדת לו האפשרות להיבחר לשתי קדנציות בלבד. להלכה בסמכותו של הנשיא למנות את הממשלה, אך בדומה לישראל, בפועל הדבר נעשה על ידי הבית התחתון של הפרלמנט, הסיים, לאחר שמי מראשי המפלגות הצליח להרכיב קואליציה. עם זאת לנשיא עומדות גם סמכויות ממשיות יותר: ביכולתו להעלות לדיון נושאים בפרלמנט, ליזום חקיקה (אשר אישורה נתון בידי הפרלמנט), או להטיל וטו על חוקים שהפרלמנט אישר. במקרה והוטל וטו על חוק, לפרלמנט היכולת לבטל את הוטו ברוב של שלוש חמישיות מכלל המושבים בפרלמנט. אם כשל בלעשות כך, החוק יבוטל.
הפרלמנט הפולני מורכב משני בתים: הבית העליון, הוא הסנאט (Senat); והבית התחתון, הוא הסיים (Sejm). חברי שני הבתים נבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים. הסנאט מורכב מ-100 חברים, המייצגים כל אחד את אחד מ-100 מחוזות הבחירה של פולין לאחר שנבחרו בבחירות אזוריות. הסיים מורכב מ-460 חברים, המייצגים את פולין כולה ונבחרים באופן יחסי. כדי לחוקק חוק, הצעת חוק חייבת להיות מועברת ברוב רגיל על ידי שני הבתים. לסיים עומדת סמכות במקרי קיצון לעקוף סירוב של הסנאט להעביר הצעת חוק שיזם הסיים. אחוז החסימה עומד על 5%, ולמעט מפלגות של מיעוטים אתניים, רק מפלגות אשר קיבלו למעלה מזה יהיו רשאיות לקבל ייצוג בפרלמנט. אחת לארבע שנים, לאחר שנבחר פרלמנט, ראש המפלגה שהצליח להרכיב קואליציה וממשלתו זכתה לאמון הפרלמנט ולאישורו הסמלי של הנשיא הופך לראש ממשלת פולין. ראש הממשלה, או בשמו הרשמי נשיא מועצת השרים (Prezes Rady Ministrów), הוא מי שעומד בפועל בראש הרשות המבצעת, היא ממשלת פולין. לראש הממשלה עומדות רובן ככולן של הסמכויות הניהוליות והביצועיות של המדינה, הגם שישנה חפיפה בתחומים מסוימים עם סמכויותיו של הנשיא.
הרשות השופטת ממלאת תפקיד חשוב בתהליך קבלת ההחלטות בפולין. המוסדות העיקריים שלה כוללים את בית המשפט העליון (Sąd Najwyższy), בית המשפט העליון המנהלי (Naczelny Sąd Administracyjny), בית הדין לחוקה (Trybunał Konstytucyjny), ובית הדין המדינתי (Trybunał Stanu). בית המשפט העליון הוא הערכאה העליונה של המשפט הפולני, ובמקרה של ערעור על פסיקותיהן של ערכאות נמוכות יותר, בתי המשפט המחוזיים והאזוריים, הערעור מובא לבית המשפט העליון. תפקידו של בית הדין לחוקה הוא לוודא שחוקי הפרלמנט אינם סותרים את החוקה, ואם הם כאלו, בסמכותו לבטל חוקים סותרים אלו. בית המשפט העליון המנהלי מהווה את הערכאה העליונה בענייני משפט אזרחי.
שלטון מקומי
החלוקה המנהלית הנוכחית של פולין הוחלה בשנת 1999 והיא מבוססת על שלוש רמות של חלוקה: שטחה של פולין מחולק ל-16 פרובינציות הנקראות וויודות (województwa), דרגת החלוקה המנהלית הגבוהה ביותר. בהן ישנם (נכון ל-2008) 379 מחוזות, וערים נוספות שאינן כלולות במחוזות. המחוזות (powiaty), מהווים את דרגת החלוקה המנהלית השנייה, ותחתיהן נמצאות הרשויות המקומיות (גמיני). לערים הגדולות יש בדרך כלל מעמד של מחוז, גם במצב שהן נמצאות בתוך מחוז הנושא את שמן, כך למשל, במחוז פוזנן, מושב המחוז הוא בעיר פוזנן, אף שהעיר עצמה היא במחוז נפרד ממחוז פוזנן עצמו, מחוז פולין הגדולה.
הפרובינציות של פולין שם עברי שם פולני אוכלוסייה שטח עיר בירה מזוביה mazowieckie 5,324,519 35,558 ורשה שלזיה śląskie 4,593,358 12,333 קטוביץ פולין גדול wielkopolskie 3,469,464 29,826 פוזנן פולין קטן małopolskie 3,364,176 15,183 קרקוב שלזיה תחתית dolnośląskie 2,908,457 19,947 ורוצלב לודז' łódzkie 2,508,464 18,219 לודז' פומרניה pomorskie 2,298,811 18,310 גדנסק לובלין lubelskie 2,151,836 25,122 לובלין פודקרפצקיה podkarpackie 2,128,483 17,846 ז'שוב קויאוויה-פומרניה kujawsko-pomorskie 2,090,836 17,969 בידגושץ', טורון פומרניה המערבית zachodniopomorskie 1,717,970 22,892 שצ'צ'ין ורמיה-מזוריה warmińsko-mazurskie 1,445,478 24,173 אולשטין שוויינטוקז'יסקיה świętokrzyskie 1,265,415 11,711 קיילצה פודלסיה podlaskie 1,193,348 20,187 ביאליסטוק לובוש lubuskie 1,020,767 13,988 גוז'וב ויילקופולסקי, ז'לונה גורה אופולה opolskie 1,002,575 9,412 אופולה
הדינמיקה הפוליטית מול האיחוד האירופי
כחלק מהצטרפותה של פולין לאיחוד האירופי, קיבלה על עצמה פולין הסכמים לפיה חלק מההחלטות הפוליטיות במדינה יהיו כפופות למנגנונים הפוליטיים של האיחוד האירופי, כאשר מרבית ההחלטות עדיין מנוהלות באופן עצמאי.
בשנותיה באיחוד הייתה שותפה פולין להסכמים שונים כחלק מהאיחוד, אולם גם השמיעה ביקורת מול האיחוד האירופי בטענה להתערבות יתר בעצמאות מערכת המשפט הלאומית, ומחאות נגד אחד מעקרונות המשפט האירופי, עליונות הדין האירופי.
צבא וביטחון
250px|ממוזער|כוחות יבשה פולניים במסגרת תרגיל צבאי של נאט"ו בפומרניה המערבית
הכוחות המזוינים של פולין מורכבים מחמש זרועות: כוחות היבשה (Wojska Lądowe), הצי (Marynarka Wojenna), חיל האוויר (Siły Powietrzne), זרוע הכוחות המיוחדים (Wojska Specjalne) וכוחות ההגנה הטריטוריאלית (Wojska Obrony Terytorialnej). הכוחות המזוינים כפופים לשר ההגנה בממשלת פולין, אך פורמלית המפקד העליון של הצבא הוא נשיא פולין. החוקה מגדירה את המשימה החשובה ביותר של הכוחות המזוינים: הגנה ושמירה על שלמותה הטריטוריאלית של פולין והבטחה של האינטרסים הפולניים מחוץ לגבולותיה. הכוחות המזוינים מורכבים מ-65,000 חיילים בסדיר ועוד 14,000 חיילים במילואים. מאז הפלת המשטר הקומוניסטי והקמת הרפובליקה השלישית, עוברות זרועות הצבא מודרניזציה וחימוש בנשק אמריקני חדיש. הצי הפולני הוא אחד הציים הגדולים בים הבלטי והוא ממלא תפקיד חשוב גם בעניינים אזרחיים, לרבות משימות חיפוש והצלה ומחקר הידרוגרפי.
החל משנת 1999, פולין חברה בברית הצבאית נאט"ו. במסגרת זאת הצבא הפולני משתתף לעיתים קרובות בתרגילים צבאיים רב-צדדיים, וכן במשימות צבאיות שונות מעבר לים. בעשור הראשון של המאה ה-21, עם ראשיתה של המלחמה העולמית בטרור, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה חזר הצבא הפולני לפעילות צבאית. אלפי חיילים הוצבו באפגניסטן ובעיראק, עשרות מטוסי קרב נשלחו לחזית, וגם הצי הפולני מילא תפקיד משמעותי.
גאוגרפיה
250px|ממוזער|מפה טופוגרפית של פולין
בקירוב, פולין היא מדינה בצורת ריבוע של כ-630 קילומטר על כ-630 קילומטר. היא ממוקמת במזרח מרכזה של אירופה.
טופוגרפיה
פני השטח של פולין מורכבים בעיקר מהשפלה של המישור האירופי, כאשר הגובה הממוצע של שטחה של פולין הוא נמוך במיוחד, 173 מטרים מעל גובה פני הים. בצפונה של פולין, לאורך חופיה לים הבלטי וכן לפנים הארץ, משתרע אזור פומרניה. אזור נמוך זה כולל את שפלת החוף של פולין, ובחובו מספר מפרצים ימיים, וחופים רחבי ידיים לצד גם דיונות. ובעוד בצפונה של פולין משתרע חוף, בדרומה, על גבולותיה של מדינה זו עם שכנותיה מדרום - צ'כיה וסלובקיה - נמתחת שרשרת הרים ממזרח למערב. במזרח הדרום הפולני על גבול סלובקיה הרים אלו הם רכס הרי הקרפטים, ובמערב הדרום הפולני על גבול צ'כיה הם רכס הרי הסודטים. רכסי ההרים הללו מגיעים בשיאם לגובה הקרוב ל-2,500 מטרים מעל גובה פני הים (זה קורה בהר ריסי, ההר הגבוה ביותר בפולין). צפונה מרכסי הרים אלו, למרגלותיהם, שוכנת רמה גאוגרפית רחבה כאשר זו שלמרגלות הקרפטים, במזרח, מכונה פולין קטן, וזו שלמרגלות הסודטים, במערב, מכונה שלזיה. שני אזורים אלו הם גבוהים יחסית לפולין, וגובהם הממוצע הוא כ-500 מטר מעל גובה פני הים. את ההרריות שלהם מפרים שני נהרות גדולים וחשובים: נהר הוויסלה ונהר האודר. מקורו של הוויסלה בהרים שמדרום לפולין קטן ומקורו של האודר בהרים שמדרום לשלזיה. מההרים, שני נהרות אלו זורמים לכיוון צפון, כשהם יוצרים עמקים צרים וארוכים, כל אחד באזורו שלו - פולין קטן ושלזיה. בתווך, בין שפלת החוף הפומרני בצפון להרים שבדרום, משתרעת שפלה רחבה במיוחד המכסה את רוב פולין. שפלה זו מועצמת על ידי שני נהרות האב של פולין. הוויסלה הזורם במזרח השפלה יוצר את מישור הוויסלה (מזוביה) ומנקז את המים של חציה המזרחי של פולין. לעומת הוויסלה, האודר זורם במערב השפלה ויוצר את מישור האודר (פולין גדול) ומנקז את המים של חציה המערבי של פולין. שני נהרות אלו ממשיכים צפונה, ולבסוף נשפכים אל הים הבלטי. הוויסלה נשפך אל "מפרץ גדנסק" שבמזרח אזור פומרניה, והאודר נשפך אל "מפרץ פומרניה" במערב אזור פומרניה.
כלל השטח של פולין מכוסה באחוז ניכר במיוחד של שטחים חקלאיים, המהווים גם את האפיון הבולט ביותר של הנוף הפולני. המרחבים החקלאיים של פולין מנוהלים על ידי שני מיליון משקים פרטיים. פולין היא המדינה המיוערות הרביעית ביותר באירופה. יערות מכסים 30.5% משטחה של פולין. הנהרות הארוכים ביותר בפולין הם הוויסלה שאורכו 1,047 קילומטר, והאודר, שאורכו 854 קילומטר. לשני נהרות אלו גם יובלים ארוכים ומרכזיים הנשפכים אליהם. הבוג המערבי של הוויסלה אורכו 772 קילומטר, והורטה של האודר אורכו 808 קילומטר. הוויסלה והאודר נשפכים בסוף לים הבלטי. כמו כן, פולין מכוסה ביותר מ-9,300 אגמים, רובם בצפון הארץ, כאשר חלוצת האגמים של פולין היא ורמיה-מזוריה. לצד אגמים, בפולין נמצאת גם כמות ביצות מהגדולות באירופה.
אקלים
האקלים בפולין הוא תוצאה של נקודת מפגש של אקלים יבשתי המגיע מרוסיה שממזרח, מפנים היבשת, לבין אקלים ימי המגיע ממערב, מהאוקיינוס האטלנטי. מצב זה יוצר אקלים תזזיתי ובלתי יציב, אקלים הכולל שינויים רבים, מיום ליום ומשנה לשנה. הקייצים בפולין הם חמים ונעימים בדרך כלל, והטמפרטורות הממוצעת בהן נעות בין 18 ל-30 מעלות צלזיוס, בהתאם לאזור. החורפים לעומת זאת הם קרים למדי, והטמפרטורות הממוצעות בהם נעות בין 3 למינוס 6 מעלות צלזיוס. משקעים יורדים בכל מקום לכל אורך ימות השנה, אם כי יותר בקיץ מאשר בחורף, כאשר מצב זה תקף יותר ככל שנעים מזרחה.
האזור החם ביותר בפולין הוא שלזיה תחתית שבדרום מערב פולין. הטמפרטורות שם עוברים את ה-30 מעלות צלזיוס לעיתים רבות, ואף יכולות להגיע לשיאים גם של קרוב ל-40 מעלות צלזיוס, בימים מסוימים בחודשים יולי ואוגוסט. לצד ורוצלב החמה שבשלזיה תחתית, עיר חמה מפורסמת נוספת מחוץ לאזור זה היא טרנוב, השוכנת בפולין קטן. בטרנוב שורר הקיץ הארוך ביותר בפולין - 115 יום, מאמצע מאי עד לאמצע ספטמבר. האזור הקר ביותר בפולין הוא צפון מזרחה במקומות הסמוכים לגבולות עם ליטא ובלארוס, ובייחוד אזור פודלסיה. העיר הקרה ביותר היא סובאלק.
כלכלה
ממוזער|300px|המרכז הפיננסי של ורשה, בירת פולין
עם נפילת הגוש הקומוניסטי בסוף שנות ה-80, החלה פולין בצעדי ליברליזציה נרחבים במשק. חברות ממשלתיות רבות הופרטו והגבלות רבות על הקמת חברות פרטיות חדשות הוסרו. השקעות רבות זרמו לפולין ותרמו לפיתוחה המואץ. עקב כך נהנים הפולנים מרמת חיים גבוהה לאין ערוך מזו שהייתה להם בעידן הקומוניסטי. פולין נחשבת למקרה מוצלח במיוחד של מעבר של כלכלה קומוניסטית לכלכלה בעלת דגם מערבי. הכלכלה הפולנית נחשבת לאחת המפותחות ביותר מקרב המדינות הקומוניסטיות לשעבר, ואחת עם שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר באירופה. עם שוק מקומי חזק ויציב, חוב פרטי נמוך, מטבע גמיש, וחוסר תלות במגזר יצוא אחד, פולין היא הכלכלה האירופית הגדולה היחידה שנמנעה מהמיתון של סוף שנות ה-2000. מאז הצטרפותה של פולין לרוב המסגרות האירופאיות האזוריות, ובפרט לאמנת שנגן, פולנים רבים, כ-2.3 מיליון במספר, עזבו את פולין ומצאו עבודה מחוצה לה - בעיקר במדינות מערב אירופה.
לחקלאות תפקיד חשוב בפולין - 12.4% מתושביה מועסקים בחקלאות. יש בה מספר גדול במיוחד של משקים חקלאיים פרטיים אפקטיביים, המעמידים את פולין כיצרנית מזון גדולה ומרכזית. הגידולים החקלאיים העיקריים הם - חיטה, שיפון, ותפוחי אדמה. התעשייה הפולנית, שמעוזה בשלזיה בלודז', טופחה משמעותית תחת הקומוניזם. מאז מעמדה ירד משמעותית, אך עדיין אחוז לא מבוטל מתושבי פולין, 26.2% מהם, מועסקים במגזר התעשייה. ענפי התעשייה העיקריים בפולין הם - בניית מכונות, עסקי ברזל ופלדה, כריית פחם, תעשיות כימיקלים, בניית ספינות, ועיבוד מזון. היצוא הפולני השנתי הוא בערך של 152.78 מיליארד אירו, והיבוא הפולני השנתי הוא בערך של 155.09 מיליארד אירו. שותפת הסחר הראשית והגדולה ביותר של פולין היא גרמניה - כרבע מהיצוא של פולין הוא אליה, וכך גם כרבע מהיבוא שלה הוא ממנה.
התוצר המקומי הגולמי במונחי שווי כוח הקנייה של פולין עומד על 990.568 מיליארד דולר, דבר המציב אותה ככלכלה ה-25 בגודלה בעולם והשישית בגודלה באיחוד האירופי. התוצר המקומי הגולמי לנפש בפולין הוא 25,703 דולר, נמוך בכ-30% מהממוצע באיחוד האירופי. מבחינת התוצר המקומי הגולמי לנפש פולין עומדת במקום ה-48 בעולם וה-22 באיחוד האירופי. ביחס לעולם כולו, מגדיר מדד הפיתוח האנושי את איכות החיים בפולין כ"גבוהה מאוד", ומציב אותה במקום ה-35 בעניין זה. בניגוד למדדים חיוביים רבים, האבטלה היא בעלת שיעור שאיננו מבוטל - 10.6% מכלל העובדים, נתון גבוה יחסית.
תיירות
250px|ממוזער|עגלונים בעיר העתיקה של קרקוב, ברקע בזיליקת מריה הקדושה
250px|ממוזער|עיר הנופש זאקופנה שבהרי הטאטרה שבלב הקרפטים, בירת ספורט החורף של פולין
מאז הצטרפותה של פולין לאיחוד האירופי בשנת 2004, ועם פתיחת גבולותיה למערב במסגרת אמנת שנגן החל משנת 2007, נרשם גידול משמעותי במספר התיירים הפוקדים את המדינה. מגמה זו נמשכת משנה לשנה, ואם בשנת 2010 מספר התיירים בפולין עמד על 12.47 מיליון, בשנת 2013 המספר הזה עמד כבר על 15.85 מיליון. בהתאם לנתונים אלו, פולין היא המדינה ה-17 המתוירת ביותר בעולם. לתיירות תפקיד כלכלי חשוב, והיא תורמת רבות למשק המקומי. מספר התיירים הגדול ביותר מגיע לפולין מגרמניה השכנה - 1,298,702 גרמנים ביקרו בפולין בשנת 2013. במקום השני בפער גדול נמצאת רוסיה (עם 409,243 תיירים), וישראל ממוקמת במקום העשירי, עם 148,644 תיירים.
הערים הפופולריות ביותר בקרב התיירים בפולין הן בירת פולין של ימי הביניים קרקוב, בירת שלזיה ואחת הערים העתיקות בפולין ורוצלב, עיר הנמל הצפונית והאטרקטיבית גדנסק, ועיר הבירה המודרנית ורשה. ערים נוספות הפופולריות בקרב תיירים הן פוזנן, לובלין וטורון. בדרך כלל האטרקציה המובילה בערים הפולניות זה רובע ימי הביניים שמרבית הערים הגדולות יכולות להתגאות באחד כזה. מחוץ לערים הגדולות יעדי התיירות המובילים הם האגמים המזוריים וחוף הים הבלטי שבצפון פולין, היער הבתולי בְּיַאלוֹבְיֶיסְקָה שבמזרח, ומחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, הרי הקרפטים והרי הסודטים בדרום. יערות מכסים שטח של 9.1 מיליון דונם, ומהווים כר פורה לפעילויות תיירותיות. בנוסף לכך, אלפי האגמים המצויים בכל פולין משחקים גם הם תפקיד חשוב. מקומות רבים בפולין נמצאים תחת הגנה סביבתית של רשויות המדינה: בפולין יש 23 פארקים לאומיים, 121 פארקי נוף, ו-1,469 שמורות טבע.
אנרגיה
מגזר ייצור החשמל בפולין מבוסס בעיקר על שימוש בדלקים מאובנים. פולין מספקת לעצמה את רובה ככולה של תצרוכת החשמל שלה. פולין היא יצרנית הפחם העשירית בגודלה בעולם והשנייה בגודלה באירופה (לאחר גרמניה). משאב זה מיוצא מפולין למדינות רבות, אך גם מנוצל לצרכים מקומיים ומהווה את הדלק המאובן המרכזי בו משתמש משק החשמל הפולני. שלוש חברות כריית הפחם הגדולות בפולין (Węglokoks, Kompania Węglowa, ו-JSW) משווקות כ-100 מיליון טון פחם בשנה. חברות אלו הם מהרווחיות ביותר במדינה, והן נסחרות בדרך כלל באופן חיובי בבורסה לניירות ערך של ורשה. במקביל, במהלך השנים האחרונות הורחב השימוש באנרגיות מתחדשות. מדובר בעיקר בטורבינת רוח הפזורות בשטחים נרחבים בפולין, וכן בתחנות חשמל הידרואלקטריות מבוססות מי נהרות. עם זאת, שיעור אנרגיות אלו בייצור החשמל הכולל של פולין עודנו נמוך, והממשלה קבעה יעד של 15% מכלל תצרוכת החשמל עד לשנת 2020. בפולין יש גם עתודות לא מבוטלות של גז טבעי (164,800,000,000 ממ"ק) ונפט (96,380,000 חביות), אך השימוש בהם נכון להיום הוא משני, ופוטנציאל הפקת החשמל מהם נמוך יחסית.
דמוגרפיה
נכון ל-30 ביוני 2014, מתגוררים בפולין 38,483,957 תושבים. נתון זה מציב את פולין במקום ה-30 בעולם וה-7 באירופה מבחינת כמות האוכלוסייה. הצפיפות עומדת על 123 אנשים לקמ"ר, 1,050 איש לקמ"ר בערים, ו-50 איש לקמ"ר בכפרים. אחוז גבוה יחסית מתושבי פולין מתגוררים בכפרים, 61.5% במספר. משנה לשנה נתון זה יורד יותר יותר, ושיעור העירוניים באוכלוסייה גודל. החל משנות ה-90 של המאה ה-20 כמות האוכלוסייה בפולין שומרת על יציבות יחסית עם נטייה לירידה מסוימת. דבר זה הוא תולדה של הגירה יוצאת של פולנים בעיקר למדינות אחרות באירופה, מעט הגירה נכנסת (בניגוד למדינות אחרות באירופה, אשר חוות הגירה מוסלמית גדולה), ובעיקר ילודה נמוכה מאוד. נכון לשנת 2014 שיעור הפריון הכולל הממוצע בפולין הוא נמוך מאוד - 1.33 ילדים לאישה. אוכלוסיית פולין מזדקנת במהירות. בעוד בשנת 1950 הגיל החציוני של פולין עמד על 25.8, היום אותו הנתון עומד על 38.2. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, מעריכים כי עד שנת 2050 חצי מהפולנים יהיו מעל גיל 51.
280px|ממוזער|ורשה, העיר המאוכלסת ביותר בפולין
280px|ממוזער|קרקוב, בירת פולין לשעבר, היא אתר תרבותי חשוב
הערים הגדולות בפולין הן ורשה (1,715,518), קרקוב (760,700), לודז' (718,960), ורוצלב (631,188), פוזנן (550,742), גדנסק (460,427), שצ'צ'ין (408,913), בידגושץ' (361,254), לובלין (347,678), וקטוביץ (307,233). המטרופולינים הגדולים ביותר בפולין הם קטוביץ (3,029,000), ורשה (2,785,000), קרקוב (1,236,000), לודז' (1,165,000), גדנסק-גדיניה (993,000), ופוזנן (919,000).
חלוקה אתנית ולשונית
מבחינה אתנית ולשונית, נכון לשנת 2011 פולין היא אחת המדינות ההומוגניות ביותר ברחבי העולם. כ-93.52% מאוכלוסיית פולין משתייכת לעם הפולני, ואחוז גבוה יותר - 97%, דוברים את השפה הפולנית. שפות ידועות אחרות כשפה שנייה הן אנגלית (29%), רוסית (26%), וגרמנית (19%).
מפקד האוכלוסין של פולין משנת 2011, סוקר את המיעוטים הלא פולנים בפולין. 847,000 הגדירו עצמם שלזים, 233,000 קשוביאנים, 148,000 גרמנים, 47,000 בלארוסים, 13,000 רוסים, 8,000 ליטאים, ו-3,000 ארמנים.
מצב זה לא היה בעבר. עד 1945 היוותה פולין בית לאוכלוסיות מיעוטים גדולות, בהן גרמנים, אוקראינים, בלארוסים, ליטאים, ויהודים. עם שינוי גבולות פולין ב-1945, היגרו ממנה, או נשארו מחוץ לגבולותיה, רוב המיעוטים, ויהודיה נרצחו בשואה. מאז היא מהווה מדינה הומוגנית יחסית מבחינה אתנית.
חלוקה דתית
בדומה להומוגניות האתנית והלשונית של פולין, כך גם ביחס לדת האוכלוסייה הפולנית אחידה יחסית.
לפי סקר שנערך בשנת 2011, 87.5% מתושבי פולין הם נוצרים קתולים, 2.4% אינם מאמינים באף דת שהיא, 0.7% נוצרים אורתודוקסים, ו-1% בני דתות אחרות. 8.7% סירבו לענות. מסקר מ-2015 עולה כי 92.8% מתושבי פולין הם נוצרים קתולים, 0.7% נוצרים אורתודוקסים, 0.3% משתייכים לעדי יהוה, 0.2% נוצרים פרוטסטנטים, 0.1% בכנסייה הקתולית היוונית, ו-0.1% בעלי שיוך דתי אחר. בנוסף, 3.1% אינם מזוהים עם אף דת, 2.2% סירבו להשיב, ועבור 0.5% לא היה ניתן לקבוע את השיוך הדתי. לפי נתונים אלו, פולין היא עם שיעור גבוה יותר של קתולים ממדינות בעלות מורשת קתולית נרחבת, כאיטליה וספרד; פרט למלטה, פולין היא המדינה הקתולית ביותר באירופה. הנצרות הקתולית ממלאת תפקיד חשוב בחייהם של פולנים רבים, והכנסייה הקתולית בפולין נהנית מיוקרה חברתית ומהשפעה פוליטית. בעבור הפולנים לכנסייה תפקיד חשוב גם בחיים הלאומיים, והיא מהווה סמל לאומי-תרבותי פולני חשוב.
יהדות פולין
יהדות פולין הייתה למן ימי הביניים ועד השואה, הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות שבקהילות עם ישראל בתפוצות. ההיסטוריה בת למעלה מאלף השנים של היהודים בפולין כוללת תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית, לצד אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות פולין הגדולה בתפוצות היהודים באירופה. היא מנתה כ-3.4 מיליון נפש – ואף למעלה מכך אם כוללים במניין את יהודי השטחים ההיסטוריים של פולין, שהפכו לנתיני ארצות אחרות בעקבות השינויים התכופים בגבולותיה של המדינה. רוב יהודי פולין, כ-90% מהם, נרצחו בשואה באופן שיטתי, במלחמת העולם השנייה על ידי שלטונות הכיבוש של גרמניה הנאצית, ובאופן מזדמן על ידי גורמים שונים מהאוכלוסייה הפולנית. מעטים בלבד הצליחו להימלט או ניצלו על ידי פולנים חסידי אומות העולם.
ביום העצמאות לפולין, בנובמבר 2021, נערך מפגן אנטישמי, שנערך במרכז העיר קאליש. פעילי ימין קיצוני צעקו "מוות ליהודים", ושרפו העתק של כתב זכויות היסטורי לקהילה היהודית מהמאה ה-13, אשר במשך מאות שנים שימש בסיס להגנה על יהודי פולין.
תרבות
פולין היא אחת מהמדינות הסלאביות ועל כן אספקטים תרבותיים רבים שלה בהם השפה, לבוש והמטבח הפולני, חולקים לא מעט דמיון עם שכניהם הסלאבים. אולם פולין בניגוד לרוב הארצות הסלאביות כגון רוסיה, אוקראינה וסרביה, קיבלה על עצמה את הנצרות הקתולית, ולא כמותן את הנצרות האורתודוקסית. לכן כותבים פולנית באלפבית לטיני המותאם לשפה הפולנית ולא באלפבית קירילי.
חגים ומועדים בפולין:
1 בינואר - ראש השנה האזרחי
6 בינואר - חג המלכים (ידוע גם כחג ההתגלות)
חג הפסחא
1 במאי - יום הפועלים
3 במאי - יום החוקה אשר התקבלה לראשונה בשנת 1791
פנטקוסט - חג נוצרי לזכר ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו
חג הלחם והיין הקדושים - גוף האדון
15 באוגוסט -חג עליית מרים השמיימה
1 בנובמבר - יום כל הקדושים
11 בנובמבר - יום העצמאות הפולני
25 בדצמבר - חג המולד
ראו גם
יחסי ישראל–פולין
קישורים חיצוניים
עמרי גלפרין, לא להפסיק את הנסיעות לפולין, nrg מעריב
עמרי גלפרין, הפולנים שזוכרים: פסטיבל יהודי בעיר שתושביה נספו, nrg מעריב
עמרי גלפרין: כל תושבי כדור הארץ נקראים לבקר באושוויץ, nrg מעריב
עמרי גלפרין: השער של אושוויץ נסגר, nrg מעריב
עמרי גלפרין: לנסוע, כדי לא לשכוח, nrg מעריב
עמרי גלפרין: פולניה לא שוכחת: יש פסטיבל יהודי בפולין, nrg מעריב
אתר המכון הפולני בישראל
דמוקרטיה. סוף - סדרת כתבות על מצב הדמוקרטיה במדינה (חלק 2, חלק 3), 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1918 | 2024-10-13T13:23:56 |
יהדות קרקוב | שמאל|ממוזער|250px|צולם ברובע היהודי בקרקוב
הקהילה היהודית של קרקוב הייתה אחת הקהילות היהודית החשובות בפולין לפני השואה. קרקוב, הממוקמת בדרום פולין (גליציה המערבית), היא העיר השנייה בגודלה בפולין, ואחת הערים העתיקות בה. יהודים ישבו בעיר החל מתחילת המאה ה-11.
היסטוריה
בתחילת המאה ה-11, היגרו יהודים מצ'כיה לפולין. רבים מיהודים אלו הגיעו לקרקוב, שהייתה קרובה לגבול הצ'כי.
בתחילת המאה ה-14 כבר הייתה קהילת קרקוב אחת הקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בשנת ה'ק"ט (1349) נזכרת קרקוב כאחת הקהילות שנערכו בהן פרעות ביהודים בימי המוות השחור. בשנת 1495 גורשו היהודים מקרקוב לעיר סמוכה בשם קאז'ימייז' (נקראה בפי היהודים קוזימיר). בשנת 1530 הוקם בית דפוס ראשון המדפיסים העליץ, שמנם הדפיס גם ספרים נוצריים.
במשך הזמן גדלה קרקוב, וקאז'ימייז' הפכה לשכונה של קרקוב. רק בשנת 1867 הורשו היהודים לגור בכל חלקי העיר קרקוב. תולדות שתי הקהילות קשורות היטב זו לזו.
ממוזער|שמאל|בית הקברות היהודי (החדש) בקרקוב. 2016
בין השנים 1815–1846 היו קרקוב וסביבתה רפובליקה חופשית עצמאית, דבר שתרם להתפתחות הקהילה. ב-1846 - 1918 עברה קרקוב כחלק ממחוז גליציה לשלטון הקיסרות האוסטרו-הונגריה, בעיר הוקמו באותה תקופה כמה מוסדות תרבות וחברה יהודים, ביניהם הגימנסיה העברית שהוקמה ב-1908, בית החולים היהודי, אגודת ספורט יהודית (1910) ותיאטרון עממי (1898).
ארגון ההגנה העצמית
בשלהי 1918 יסדו היהודים ארגון שפעל במסגרת המשמר האזרחי בקרקוב ונקרא במשך הזמן בשם "הגנה עצמית". הארגון מנה כ-3000 חברים מכל חוגי הקהילה היהודית בעיר. ד"ר יצחק רוזנבליט-רוז'נסקי בספר "היהודים בקראקוב: חייה וחורבנה של קהילה עתיקה" בפרק על ארגון ההגנה העצמית מספר:
"במרוצת הימים הפך הארגון לגוף כמעט אוטונומי. הוא נקרא עתה "הגנה עצמית", הקיף את כל הזרמים, כולל המשכילים, האורתודוקסים לובשי ה"קאפוטות" ותלמידי בתי הספר התיכוניים ומנה כ־3,000 איש. השלטונות ידעו, שבתקופת המעבר יפנה ההמון נגד היהודים ולכן לא התנגדו להתארגנות זו – אך ספקו לארגון רק כ־80 רובים וכמות קטנה של כדורים. בנסיבות אלה היה צורך דחוף ברכישת נשק, והוא נקנה בחשאי. הארגון לא רק שמר על הרובע היהודי, הקים שרות מודיעין בעיר והציב משמרות ברובע כדי למנוע הפתעות, אלא גם פיקח על המתרחש ברובע, כולל פקוח על מחירי המזון".
בתקופת פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם, (1918–1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת 1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. מספר הסטודנטים היהודים היה כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היגלונית. אך בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה סבלו יהודי קרקוב מהתגברות האנטישמיות.
קרקוב לא נפגעה במהלך הפלישה הגרמנית לפולין בתחילת מלחמת העולם השנייה, כתוצאה מהסכם מוקדם עם הגרמנים, פרט למקרים מסוימים שבהם היו מספר גרמנים מסוימים אשר לא עמדו בהסכם.
דמוגרפיה
בשנת 1540 נמנו בעיר כ-2,100 יהודים. בשנת 1772 - כ-4,000, ובשנת 1880 נמנו בעיר כ-20,000 יהודים - כשליש מכלל האוכלוסייה הכללית בעיר. בשנת 1900 הגיע מספר היהודים ל-25,000 ובשנת 1921 לכ-45,000. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מתוך אוכלוסייה כללית של כרבע מיליון תושבים, ובעיר היו כ-300 בתי כנסת.
מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר קהילת קרקוב, בבית הקברות בקריית שאול
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר בית היתומים בקרקוב, פולין ומנהלו אלתר דוד קורצמן
העיר קרקוב נכבשה על ידי הגרמנים בעת כיבוש חציה של פולין על ידי הגרמנים. באוקטובר 1939, קבעו הגרמנים את העיר כעיר הבירה של הגנרל גוברנמן. (אזור הכיבוש הגרמני של פולין) אל האוכלוסייה היהודית הצטרפו כ־20,000 יהודים נוספים עם הגעת פליטים יהודיים ממקומות אחרים.
מיד עם כיבוש העיר, הוחל בה ברדיפות שיטתיות של הקהילה היהודית בקרקוב, ובעיר הונהגו צווים והגבלות אנטי- יהודיות, (ראו שואת יהודי פולין) ובעיר הוקם יודנראט. יושב ראש היודנרט הראשון ד"ר מרק ביברשטיין וסגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו, וליושב ראש היודנראט מונה ד"ר ארטור רוזנצוויג.
בימים 5 - 6 בדצמבר 1939 ניהלו הגרמנים פעולות טרור מקיפות בשכונות היהודיות בעיר, בעיקר במטרה לגזול רכוש. באותו זמן גם הוצתו מספר בתי כנסת. הריכוז הגדול של היהודים בעיר, שהפכה לעיר הבירה של הגנרל גוברנמן, היה לצנינים בעיני הנס פרנק, שניסה בכל דרך להמעיט את מספר היהודים בעיר. ב-1 במאי 1940 פורסם צו האוסר על היהודים להימצא בחלקים המרכזיים של העיר. ב-18 במאי הודיע ראש העיר הגרמני ליהודים, כי יוכלו לעזוב את העיר 'ברצונם החופשי' ולקחת איתם את רכושם עד 15 באוגוסט 1940. עד לתאריך זה עזבו את העיר רבבות יהודים. חלקם עברו לאזור פולין המזרחית, שהיה באותה תקופה תחת השלטון הרוסי, וחלקם עברו לעיירות ולכפרים בסביבות קרקוב. בנובמבר 1940 הוחל בגירוש בכפייה של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. היהודים הורשו לשאת עימם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו כ-40,000 יהודים, ובעיר נשארו כ-11,000 יהודים בלבד, מתוך אוכלוסייה של כ־60,000 יהודים קודם המלחמה.
הגטו
ממוזער|250px|כיכר השילוחים של הגטו החדש. הכיסאות הריקים בכיכר הם אנדרטה ליהודים שנספו
שמאל|ממוזער|250px|רובע קאזימייז' המחודש, עתיר מוטיבים יהודייםשמאל|ממוזער|250px|בית הקברות היהודי העתיק בקרקוב מאחורי בית כנסת הרמ"א (בצד ימין, בולט לתוך השטח). ה"גגות" השחורים הנמצאים על ראשי המצבות נועדו לשמר את המצבות (על ידי מניעת הצטברות שלג על ראשי המצבות), והם הותקנו על ידי תלמידי האוניברסיטה בעיר.
גטו קרקוב הוקם ברובע פודוגוז'ה- פרבר דרומי של העיר קרקוב. באזור זה, שהיה מיועד למגורי אוכלוסייה בת 3000 נפש, הוכנסו בכוח 15,000 יהודים. לאחר שנבנו חומות בטון מסביב לאזור, הוא פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים - מהקמתו במרץ 1941 ועד לחיסולו הסופי. הגטו התפנה מיושביו במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה בלז'ץ ואושוויץ. הרוב המוחלט של יושביו נרצחו.
לאחר המלחמה
ממוזער|בית הכנסת "קדושי קראקא" בני ברק
הקהילה יהודית המשיכה להתקיים בעיר גם לאחר השואה, אך לא בגודלה שקודם מלחמת העולם השנייה, בין היתר בגלל רדיפות על רקע אנטישמי כגון פוגרום קרקוב באוגוסט 1945, במהלכם נרצחו כ-30 יהודים בידי כנופיות אנטישמיות. מיד אחרי המלחמה נותרו בקרקוב כ-23,000 יהודים, אך במאי 1946 דווח שנותרו בה בעיר כ-5,000.
מנהיגי הקהילה היהודית תבעו מהממשלה שתסייע בשימור ושיקום המוסדות היהודיים. כולל בית הכנסת העתיק בקרקוב. ממשלת פולין נענתה לבקשה ובית הכנסת שוקם, כחלק מהמוזיאון היהודי היסטורי של קרקוב. הקמת המוזיאון ושיקום בית הכנסת הסתיימה בדצמבר 1959, ושר הדתות יעקב משה טולידאנו מסר לשגריר פולין בישראל, משלוח של תשמישי קדושה לשימוש בית הכנסת המשוקם.
במרץ 1951, נורתה אבן הפינה למפעל להנצחת יהדות קרקוב בקיבוץ נווה איתן, שהוקם על ידי יוצאי קרקוב. מפעל ההנצחה כלל: אנדרטה, בית תרבות, אגף להנצחת שמות הנספים, ספרייה, בית כנסת וחורשת זיכרון.
משנת 1990 מתקיים בקרקוב בקיץ פסטיבל יהודי שנתי בן כמה ימים שמושך אליו עשרות אלפי אנשים. הפסטיבל נוהג לאחד מדי שנה אמנים ומוזיקאים מישראל ומרחבי העולם..
בבני ברק הוקם בתחילת שנות האלפיים מבנה גדול הכולל בית כנסת ועוד, הנקרא "בית הכנסת קדושי קראקא" ע"ש יהודי קראקא שנספו בשואה.
ב-27 בינואר 2014, התקיים כינוס בין-פרלמנטרי מיוחד של הכנסת עם חברים מהפרלמנט הפולני וחברי פרלמנטים אחרים מהעולם בקרקוב, לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. המשלחת הישראלית כללה 55 חברי כנסת, 6 שרים, את מבקר המדינה יוסף שפירא, שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, הרב הראשי לישראל דוד לאו, יו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין.
נכון לשנת 2014 מנתה הקהילה היהודית כ-140 יהודים. תוך שנים ספורות גדלה הקהילה היהודית, ובשנת 2019 היו בעיר מעל 700 יהודים. לדבריהם הקהילה גדלה כל הזמן כי אנשים מגלים את יהדותם שהוריהם בחרו להסתיר. בעיר חיים גם ישראלים שהשתלבו בקהילה. מתוך שבעה בתי כנסת ששרדו בעיר, פעילים שלשה: הטמפל, אייזק, הרמ"א. בנוסף יש לקהילה היהודית גן ילדים, ומרכז תרבות. ביולי 2019, פרץ סכסוך בין ראשי הקהילה ובין רב ופעילי חב"ד לגבי שימוש ב"אייזק שול".
בתי כנסת בעיר
בית הכנסת הישן
בית הכנסת העתיק של קרקוב הוא בית הכנסת העתיק ביותר בפולין שעדיין עומד על תלו. הוא נמצא בקז'ימייז', פרבר של קרקוב שהיה בעבר עיר עצמאית. בית הכנסת היווה, עד השואה, אחד מבתי הכנסת המרכזיים של יהדות קרקוב. זמן ייסודו של בית הכנסת אינו ברור. על פי מקורות שונים, בית הכנסת נבנה בשנת 1407 או בשנת 1492.
בית כנסת הרמ"א
נוסד בשנות החמישים של המאה ה-16 על ידי רבי משה איסרליש (הרמ"א), או על ידי אביו.
בית הכנסת נבנה בסגנון רנסאנס מאוחר. מאחורי המבנה הוקם בית הקברות היהודי של העיר שם נקברו בין השאר: הרמ"א, בעל תוספות יום טוב והרב שלמה שפירא. במאות ה-17 וה-18, נערכו בו מספר שינויים. בשנת 1829 נערך שיחזור מקיף, ובשנת 1933 נוספו כמה שיפורים טכניים (בפיקוחו של האדריכל הרמן גוטמן), ומאז ועד היום שמר על מראהו הכללי. בתקופת השואה הוחרם בית הכנסת על ידי הנאצים, באמצעות ה"טרויהנדשטלה" (גוף שטיפל ברכוש השדוד של היהודים) ושימש כמחסן לציוד כיבוי אש, לאחר שתשמישי קודש ופריטים יקרי ערך, וביניהם הבמה, נשדדו ממנו. הבניין עצמו לא נהרס. ב-1957, הודות למאמציהם של חברי הקהילה היהודית ושל נציג הג'וינט בפולין, עקיבא כהנא, עבר בית הכנסת שיפוץ גדול ושוחזר עיצובו הפנימי מלפני השואה.
באוגוסט 2010 ביה"כ עבר שיפוץ נוסף. בית הכנסת הרמ"א פעיל בעיקר בשבתות על ידי אורחים.
אייזיק שול
בית הכנסת אייזיק שוּל (המכונה גם "בית הכנסת איזאק") נמצא בצומת שלושה רחובות: איזאקה, יַאקוּבָּה וקוּפָּה. בית הכנסת הוא הגדול והמפואר ביותר בקז'ימייז' היהודית העתיקה. הבניין נבנה בשנת 1638 כבית כנסת פרטי בידי בנקאי יהודי עשיר בשם יצחק יעקובוביץ (המכונה אייזיק יעקלס), ותוכנן בסגנון בארוק קדום בידי האדריכל האיטלקי אוליביירי. במהלך מלחמת העולם השנייה הוסב בית הכנסת למחנה עבודה ולאחר מכן חולל. בשנים 1994–1995, במהלך שימור שמומן על ידי המועצה הממונה על שיחזור מבנים היסטוריים של קרקוב, שוחזרו קישוטי הטיח שבקירות ונחשפו כתובות שמתוארכות בעיקר לתקופת המאה ה-17 וה-18.
יהודי פולין יחסו את הנדבן לגיבור המעשה האוצר מתחת לגשר
בית הכנסת הטמפל
ממוזער|שמאל|בית הכנסת "הטמפל". 2016
בית הכנסת ה"טמפל" היה בית הכנסת של קהילת היהודים "הנאורים". בתקופה שלפני השואה עמד בראש הקהילה הרב יהושע טהון (אוזיאש טהון) שהיה מראשוני תומכיו של הרצל בתנועה הציונית.
כיום התפילה בשבתות לא על ידי מתפללים אורתודוקסים.
בית הכנסת באבוב
בית הכנסת באבוב הוקם בשנת 1871 על ידי חסידי רבי שלמה הלברשטאם מבאבוב, בקומה ראשונה של בניין דירות, ברחוב 12 Estery Street, בשכונת קז'ימייז' בקרקוב. Municipal register of monuments in Krakow . Public Information Bulletin of the City of Krakow. [2021-09-18].
ראו גם
יהדות פולין
ארגון יוצאי קרקוב
קז'ימייז'
אלתר דוד קורצמן
לקריאה נוספת
שלמה לזר (עורך), היהודים בקראקוב : חייה וחורבנה של קהילה עתיקה, 1981
קישורים חיצוניים
היהודים בקראקוב: תקופת מלחמת העולם השנייה (1945-1939) - הספרייה הווירטואלית של מטח
לא רק היסטוריה - יהדות קרקוב כיום, באתר יד ושם
גיליון על קרקוב בכתב העת המקוון "זיקה", בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
ריאיון עם ד"ר אדיטה גברון מהאוניברסיטה היאגלונית בקרקוב על החיים היהודיים בקרקוב לפני השואה, במהלכה ואחריה, באתר יד ושם
חיים יהודיים בקרקוב - סרט בן 10 דקות משנת 1939 על יהדות קרקוב. מתוך סדרת הסרטים "חמש ערים" (על חיי היהודים בערים: ביאליסטוק, לבוב, קרקוב, וילנה וורשה, בטרום מלחמת העולם השנייה). נערך על ידי יצחק גוסקינד.
חינוך והוראה מתוקשבת - על הסרט "קרקוב" מאת יצחק גוסקינד, באתר יד ושם
, מחניים תשכ"ט.
יצחק אלפסי, אגדה על בניית בית הכנסת איזאק
רשימת ספרים בעברית ובאנגלית על קרקוב - היסטוריה ומחקר, ותיעוד אישי.
קרקוב, באתר הספרייה היהודית המקוונת
מדריך קרקוב, מתוך מדריך פולין
"סתיו בקרקוב", שיר זיכרון לקהילה היהודית שנספתה בשואה
טקס זיכרון ללוחמי גיטו קרקוב, יומני כרמל אפריל 1951 (התחלה 1:49)
ספרים על יהדות קרקוב ורבניה
הרב אליעזר כצמאן, תיאור מפורט של הפולמוס על תולדות העיר קראקא, ישורון כרך י"ג, אלול תשס"ג, עמ' תרפ"ה - הערה 28
הערות שוליים
*
קרקוב
קרקוב
קרקוב
קטגוריה:קרקוב: היסטוריה | 2024-07-04T15:54:30 |
היסטוריה של פולין | ממוזער|סמלה של פולין בו מתואר נשר לבן המחזיק בכתר הפולני – אחד מהכתרים החזקים והדומיננטיים בהיסטוריה של אירופה|275x275 פיקסלים
פולין היא רפובליקה פרלמנטרית במרכז אירופה, הגובלת בגרמניה במערב, בצ'כיה ובסלובקיה בדרום, באוקראינה ובבלארוס במזרח, ובליטא, ברוסיה (מחוז קלינינגרד) ובים הבלטי בצפון. ההיסטוריה הפולנית היא סאגה ארוכה ומורכבת, של אומה שקיבלה עליה את הנצרות הקתולית, והפכה במהירות למעצמה רחבת-היקף באירופה במשך מאות שנים: הממלכה הפולנית של 1025–1385 בראשונה, לאחר מכן הממלכה הפולנית בין 1385 ל-1569, ובהמשך האיחוד הפולני-ליטאי. בשנת 1795, לאחר פירוקו של האיחוד, הפכה ההיסטוריה של פולין לסיפור על כיבוש, חלוקה, ומאבק לעצמאות. הפולנים, המשתייכים לקבוצת העמים הסלאביים, ייסדו את אחד הפרלמנטים הקדומים בעולם, הסֵיְים.
פולין לא הייתה רק מעצמה צבאית, אלא גם מוקד ליצירה תרבותית, ומקרבה קמו חלוצים רבים בתחומים שונים דוגמת פרדריק שופן, מארי קירי, וניקולאוס קופרניקוס. מאז החלוקה השלישית של האיחוד הפולני-ליטאי חוותה פולין סאגה ארוכה של תלאות במאבק הפולני לעצמאות. עצמאות שבאה לידי ביטוי קצר בזמן המלחמות הנפוליאוניות, כאשר גנרלים כמו יאן הנריק דומברוסקי השתתפו במלחמה והובילו את פולין לעבר עצמאותה. עם זאת מיד לאחר המלחמות הנפוליאוניות הפך חלק משמעותי מפולין ("פולין הקונגרסאית") לדוכסות גדולה במסגרת האימפריה הרוסית-צארית. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרה פולין לעצמאות מלאה אך זאת נקטעה לאחר הפלישה הנאצית לפולין בספטמבר 1939. במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה פולין זירה למאבק פרטיזני נגד הכובשים הנאצים, והממשלה הפולנית לא נכנעה להם באופן רשמי מעולם. בשנים 1939–1945 מיליוני פולנים נהרגו במסגרת הכיבוש הגרמני, אם בפעולות דיכוי, רעב, או במחנות כפייה וריכוז. זאת במקביל לשואה שהביאה לחיסולה, בידי הנאצים, של מרבית יהדות פולין. בתום מלחמת העולם השנייה פולין קמה מחדש בגבולות שונים, קודם כמדינה קומוניסטית וכחלק מהגוש הסובייטי, ואחרי נפילת המשטרים הקומוניסטים באירופה, כמדינה עצמאית, שהפכה לחברה באיחוד האירופי.
היסטוריה קדומה (עד 1385)
שמאל|ממוזער|250px|חפצי אמנות לוסאטיים מהתקופה הפרהיסטורית
בשטח המוכר כיום כליבה של פולין, השטח שבין הנהרות אודר, ויסלה וורטה, התקיימה התיישבות אנושית עוד בתקופת האבן, שרידים המעידים על כך נמצאו באזור קרקוב, ברסלאו ואתרים נוספים.
גם בימינו, נותרה ההיסטוריה המוקדמת של פולין עמומה ומעורפלת יחסית. קיימים תיעודים, בעיקר של סוחרים מהתקופה הרומית שחיפשו באזור משאב שכונה 'הזהב של הצפון', וראו באנשים המקומיים אנשים של שדות ושל עבודת אדמה, עקב עיסוקם המרובה בעיבודה והפקת חומרי גלם ממנה.
חלק מהם אף קראו לעצמם בשפתם שלהם "פולאני" (Polanie) שפירושו כנראה היה "אנשי השדות". הם דיברו בשפה סלאבית כנהוג באזור שהייתה דומה לשפות סלאביות קרובות אחרות שהתקיימו לצדם של אנשי הפולאני בייחוד ברוס של קייב ואצל הצ'כים-בוהמים שמדרום-מערב. דתם הייתה סלאבית גם היא והייתה קשורה קשר ישיר עם הטבע – כלומר לאובייקטים מן הסביבה הגאוגרפית הייתה חשיבות מפני שהם היוו את האמצעי לפולחן (הם לא נעבדו כאלים אלא כדרך להביע את הפולחן דרכם). מדרומם של אנשי הפולאני חיו אנשי הוויסלאני – קבוצת אנשים שהתנצרה בהמשך דרכה. מצפונם חיו אנשי הפומראני (Pomerani) שפירוש שמם ככל הנראה "אנשי החוף". לבני הפומראני היו קשרים מסחריים באותה התקופה ושלטו ביוצא והנכנס לאזור דרך הים – קשריהם היו בעיקר עם העולם המוסלמי בנוסף לעולם הנורדי-ויקינגי. ממערב חיו הלוסאטיאנים בנוסף לסלזאנים (גם הם במערב) שהחזיקו בתפקיד מפתח בקשרי מסחר עם אנשי המערב בהם הסקסונים.
לעמים הנוספים באזור החלו להתבסס נסיכויות ושלטונות מקומיים במהלך המאה התשיעית ובתחילת המאה העשירית. לאנשי הפולאני היה מכנה משותף שאיחד אותם והוא השלטון המונרכי שהחל את פועלו עוד מהמאה התשיעית. בקצה הפירמידה עמדה שושלת אצולה והיא שושלת פיאסט שנוסדה בליבה של האומה הפולנית-גנייזנו.
מיישקו הראשון
ממוזער|עמוד ראשון מתוך הכרוניקה הקדומה ביותר של פולין מ 1360 בקירוב המתארת את תולדות פולין עד 1118, מתוך ה Zamoyski Codex.
הדוכס מיישקו הראשון, היה למנהיג השבטים הפולאנים, והוא הנסיך הראשון לשושלת פיאסט (שושלת שבשיא כוחה שלטה על שטחים נרחבים מהאודר עד למזרח אירופה (בין נהרות הסאן והדניפר). מיישקו שראה בכוחו העולה והגדל של מגן הכנסייה דאז אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ידע כי אם לא יתנצר הוא עצמו עלול להיקלע למלחמת דת עם אוטו. דבר זה היה קריטי מאוד מפני שכך השיג ידידות חיונית עם האימפריה הרומית הקדושה כולה כשנישא לנסיכה דובראבה הבוהמית – אחת מהאומות שהרכיבו אז את האימפריה הרומית הקדושה. מיישקו היה לוחם דגול ונתן לנסיכות שבשליטתו כוח משמעותי בעת כיבושיו באזור הים הבלטי במיוחד בפומרניה.
אך כיבוש אחרון זה גרר אותו למאבק ממושך עם מרקיז מטעם האימפריה, שהסתיים בקרב שהתרחש בסידניה (Cedynia) והוביל לסיבוך נוסף כשהוא ניצב גם מול אוטו הגדול בעימות. עם זאת כוחותיו של אוטו לא הצליחו לעמוד כנגד צבאו של מיישקו והוא כבש את פומרניה כולה, והביס את הצבא האימפריאלי. ממלכתו של מיישקו גדלה עד כדי כך עד שנשקה לאזורי השליטה הדניים מצפון. במקביל חיזק אוטו את קשריו הפוליטיים עם מדינות שכנות ובהן דנמרק ושוודיה (עם האומה השוודית למשל, הדבר התבטא בחיתון בנו עם הריבון השוודי אריק.
היסטוריונים אחדים מפקפקים בשאלת מוצאו של מיישקו. יש הסבורים כי כלל לא היה סלאבי כי אם סקנדינבי, וכי במסמכים קדומים מופיע שמו לא כ"מיישקו" אלא כ"דאגום", המזכיר את השם הסקנדינבי "דאגו". ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו מזמנו של מיישקו מזכירים ממצאים דומים (בעיקר בסוגי הנשק) שנמצאו בסקנדינביה, אך המבנים שנמצאו מתקופה זו אינם מזכירים בנייה מקבילה בארצות סקנדינביה.
על אף שהתנצרותו של מיישקו הייתה רגע משמעותי בהתנצרותם של השבטים הפגאניים בפולין, לא היה זה ההליך הראשון. למעשה שבטים פגאניים חווה כניסה של מיסיונרים נוצרים עוד לפני הטבלתו של מיישקו. אולם כאשר מיישקו התנצר גם כל שושלת המלוכה התנצרה בעקבותיו ועקב כך החל למעשה להתנצר רשמית העם הפולני כולו. ההליך קרה בלווי פמיליה בראשות מיסיונר בנדיקטיאני (שהיה נוסף לכל גם בישוף) בשם ג'ורדן (Jordan) – דבר שסימל למעשה שפולין נתונה לא תחת ראשות בישוף אלא ראשות אפיפיור באופן ישיר.
סביר להניח כי אחד ממניעיו העיקריים של מיישקו לקבל עליו את הנצרות היה למעשה המדיניות המקובלת באימפריה הרומית הקדושה להתפשט לכיוון מזרח – בהתנצרו, למעשה מנע את הצידוק הדתי עבור הקיסר להתפשט מזרחה כנגד פולין. בנוסף, גם את האזורים שממערב לפולין היה למיישקו כעת צידוק דתי לכבוש בעצמו – ניצורם של השבטים הפגאניים.
ההכתרה עצמה קרתה בשבת הקדושה שהייתה באותה שנה (966), ב-14 באפריל אותה שנה בפוזנן או גנייזנו. בכל מקרה, נמצא אגן טבילה בפוזנן שייתכן כי היה האגן בו הוכתר מיישקו הראשון. מכל מקום הקטכיזם היה נפוץ במשך כשבוע בתהליך ההמרה והיה על מיישקו הראשון לצום במשך מספר ימים ורק אז היה יכול להיטבל באגן הטבילה.
מתקופתו של מיישקו הראשון והלאה היה זה אינטרס חשוב למלכים הפולניים להחליש את השלטון האימפריאלי ממערב ולכן ברוב המקרים שבהם היו סכסוכים בין האפיפיור לקיסר, בראשותם מאבק האינווסטיטורה, בדרך כלל היו המלכים הפולנים לצידו של האפיפיור.
הקמת ממלכת פולין
בנו ויורשו של מיישקו, בולסלאב הראשון המכונה "האמיץ", הרחיב את הממלכה בסדרת מלחמות כיבוש, ולאחר שלחם בקיסר האימפריה הרומית הקדושה אוטו השלישי, הגיע עמו להסכמה שהביאה להכרה במדינה הפולנית. בשנת 1000 העיר גנייזנו נקבעה כעיר מושב הארכיהגמון. יורשו של אוטו, היינריך השני, חזר בו מן ההסכמה, דבר שהביא למלחמה עם באימפריה, שנמשכה עד 1018. בולסלאב פתח גם במסע מלחמה לשטחי המזרח, ואף כבש את העיר קייב.
בשנת 1025 הכריז על עצמו בולסלאב הראשון כ"מלך", ובשנה זו מצא גם את מותו. מושב המלך נקבע באותה העת בפוזנן.
מחוזותיה המערביים של פולין, הגובלים בשטח עליו יושבת כיום גרמניה, היו נתונים לתקיפות חוזרות ונשנות של שבטים גרמאניים. אלו פלשו לחבל פומוז'ה ולחבל שלונסק, ואיימו בעקיפין על מושב המלך בפוזנן. מיישקו השני, יורשו של בולסלאב, התקשה להתמודד עם ירושת אביו, ובשורה של קרבות הפסיד את רוב הטריטוריות אותן כבש האב. משפחתו של בולסלאב המשיכה לשלוט בשטחי פולין במהלך השנים הבאות, עד לשנת 1138 בה מת המלך בולסלאב השלישי, והמדינה חולקה בין יורשיו. במהלך 192 השנים הבאות, המכונות "תקופת הפיצול", חולקה המדינה למספר חלקים אוטונומיים, כאשר ב"נסיכות קרקוב" שלט "הנסיך הגדול", אשר לו מעין בכורה על השאר.
המצב נמשך כך עד שבשנת 1320 הצליח ולדיסלב הראשון לזכות להכרת האפיפיור כמלך פולין, לאחר שאיחד רבים משטחיה בחזרה תחתיו, כולל בין היתר את קראקוב ופולין הגדולה, אותה איבד ואז שב והחזיר לידיו במאבקיו עם דוכסויות ליטא ובוהמיה.על פי הערך על לאיוש הראשון, מלך הונגריה
קז'ימייז' הגדול (1310–1370), בנו של ולדיסלב הראשון, הומלך בשנת 1333 כשהוא בן 23, ושלט בפולין עד מותו בשנת 1370. הוא הוביל את פולין לפריחה, הרחיב את שטחה ופיתח את כלכלתה. בתקופתו נוסדה האוניברסיטה הראשונה במדינה. המגפה השחורה שהכתה ברחבי אירופה בשנים 1347–1351 לא הגיעה לפולין.
אולם למרות גדולתו, לא היו לקז'ימייז' בנים זכרים. קז'ימייז' בחר להוריש את המלוכה לבן אחותו, לאיוש, שהיה גם היורש למלך הונגריה, בתמורה להתחייבותו של קארוי הראשון, אביו, שיסייע במאבקה של פולין כנגד האבירים הטווטונים. ב-1370 נפטר קז'ימייז', ואיתו באה לסיומה שושלת פיאסט.
פולין היגלונית (1385–1569)
שמאל|ממוזער|200px|בית הולדתו של ניקולאוס קופרניקוס (נולד ב-19 בפברואר 1473 בעיר טורון)
עם מותו של קאז'ימייז', עבר הכתר לבן אחותו, לאיוש.בשנת 1385 נישאה הנסיכה הפולנית הדווי, בתו של לאיוש, לנסיך הליטאי יגיילו. נישואין אלו הביאו לעולם את השושלת היגלונית, אשר בתקופתה הייתה פולין בשיא כוחה והתפשטותה הטריטוריאלית.
יגיילו, אשר הפך למלך ולדיסלב השני, עמד בפני הבעיה המשותפת לליטא ולפולין – כוחם של האבירים הטווטונים אשר העמיקו את אחיזתם בשטחי המזרח המיושבים על ידי עמים סלאבים, מבסיסיהם בפרוסיה המזרחית. בקרב גרונוולד בשנת 1410 ובקרב טאננברג לאחריו, שברו המלכים הפולנים את כוחו של המסדר, ובסדרת קרבות ומלחמות במאה ה-15 הביאו היגלונים לכניעתם של הפרוסים, להתרחבות פולין אל המערב ולהשתלטות על מוצא אל הים הבלטי.
בשנת 1505 קיבלה עליה פולין את "חוקת ראדום" אשר באה להסדיר את היחסים בין ה"מגנאטים" – בעלי אחוזות הענק וה"שלאכטה" – כלל האצולה. הוקם הפרלמנט הפולני, הסיים, בו ניתן ייצוג לשלאכטה. כל חוק צריך היה את אישור הסיים, ולכל אציל ניתנה זכות וטו (ליברום וטו). הסדר בעייתי זה היה בעוכריה של פולין זמן רב.
זיגמונט השני (Sigismund II Augustus) היה מלך פולין ונסיך ליטא. כבן יחיד הוא ירש את המלוכה מאביו, זיגמונט הראשון (Sigismund I the Old), בשנת 1548. אף על פי שהתקשה להיכנס לנעלי אביו, המלך הנערץ, בסופו של דבר הוכיח זיגמונט השני את עצמו כמדינאי מעולה שהצליח לבסס את מעמדה של פולין בתקופה סוערת. התנהלותו הכלכלית הייתה מעולה ויותר מכל מלך אחר ידע להבין את הסיים ולשלוט בו. המעשה החשוב ביותר של המלך התרחש בשנת 1569, אז הוקם איחוד לובלין, בין פולין וליטא, המכונה בפולנית "הרפובליקה של שני הלאומים" (Rzeczpospolita obojga narodów). איחוד זה הביא את פולין לשיא התפשטותה הגאוגרפית מהרי הקרפטים עד הים הבלטי, וכללה חלקים נרחבים מהשטח המוחזק כיום בידי אוקראינה ובלארוס.
זיגמונט השני נפטר בשנת 1572 ולא השאיר יורש אחריו. כך הסתיימה לה השושלת היגלונית.
היהודים בתקופה היגלונית
במהלך התקופה הפכה פולין לביתה של האוכלוסייה היהודית הגדולה באירופה, כאשר צווים ממלכתיים הבטיחו את שלומם וביטחונם של היהודים למן המאה ה-13. בתקופה זו (1348–1349) השתוללה באירופה מגפת הדבר המכונה "המוות השחור". עמי אירופה האשימו את היהודים במגפה, טבחו בהם, והצרו את צעדיהם. פגיעת המגפה בפולין הייתה שולית, וההגירה היהודית אליה התקבלה בברכה בהביאה כוח אדם מיומן, משכיל ואיכותי, אשר נתן לפולין את הדחיפה הכלכלית שהייתה דרושה להתפתחותה בשנים אלו. עד המאה ה-18 הפכו היהודים ל-7% מאוכלוסיית פולין. היהודים הגיעו למשרות רמות, ולהשפעה בשדה המסחר, התרבות, ואף הפוליטיקה, במידה כזו, שמסופר על הרב שאול ואהל, שבעת חילופי מלכים במאה ה-17 משנכשלו הפולנים להחליט על בחירת מלכם על פי הנוהל הרווח אז, מונה ואהל למלך פולין ללילה אחד, ובבוקר שלמחרת הכריז ואהל על המלך החדש מבין המתחרים האחרים. על אף שמדובר באגדה, פולין אכן היוותה בית חם ליהודיה במהלך תקופות אלו, על אף שהיהודים היו אהודים יותר על האצולה והמלכים, ופחות על האיכרים והכמרים. יש שדרשו את שמה – "פה לין", כאן יוכלו היהודים לקבל מקלט.
האיחוד הפולני ליטאי
לאחר כינון האיחוד הפולני ליטאי, בין ממלכת פולין ודוכסות ליטא בהתאם לחוזה איחוד לובלין, מת בשנת 1572 אחרון היגלונים, זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין. המלך הנריק ולואה נבחר על ידי האצילים, בהסדר שהמעיט מאוד בכוחו של המלך, ונתן כוח רב לאצולה. הסדר זה החל את אחד הניסיונות הראויים לציון בדמוקרטיה בתקופה זו באירופה. אמנם הדמוקרטיה הפולנית הייתה מוגבלת לאצילים בלבד, אך למשך תקופה לא קצרה הייתה זו החלטתם הדמוקרטית של נבחרים שישבו בפרלמנט אשר קבעה את מהלך העניינים בפולין.
האופי הייחודי של הממשל גרם לכך שאיחוד הפולני-ליטאי בלט באירופה של המאה ה-16 – שהייתה כר פורה למאבקים על בסיס דת – כמקום בו שררה סובלנות בפועל כלפי זרמי הדת השונים של הנצרות, ורשמית גם כלפי מיעוטים דתיים כמו היהודים והמוסלמים, והייתה חריגה בכך שהייתה מדינה שלא הייתה מוציאה להורג בעוון השקפה דתית. תופעה זו גרמה לכך שהממלכה הייתה ביתם של זרמים שנחשבו רדיקליים, כמו כנסייה אנטי-טריניטרית. בשנת 1573 נחתם הסכם ורשה שהתיר לכל שליט מקומי לקיים את הדת בה הוא בחר. לקראת סוף המאה ה-16 חל מפנה בגישה זו, כאשר הישועים הצליחו להחזיר את מרבית האצולה הפולנית לתמיכה בכנסייה הקתולית.
בתקופה זו היה האיחוד בין פולין וליטא לשחקן מרכזי בפוליטיקה האירופית, ולגוף חשוב בקהילה התרבותית האירופית. מלכי פולין נלחמו כנגד שוודיה, טורקיה ורוסיה והגיעו להישגים ששימרו את העצמאות הפולנית בתקופה זו. מלכים גדולים כיאן סובייסקי (מלך בין 1674 ל-1696) הביאו לתקופות של שיגשוג והישגים טריטוריאליים. מרד באוקראינה בראשות בוגדן חמלניצקי ב-1648 הביא לפרעות ביהודים (המכונות "גזירות ת"ח-ת"ט"), ולתחילתה של הסלמה ביחס האוכלוסייה אל יהודיה.
שמאל|ממוזער|220px|פולין, 1686–1770
שורה של מלחמות אזרחים ופלישות מן החוץ הביאו לשחיקת הערכים הדמוקרטים, לירידה בכוחו של הפרלמנט, ובכוחה של פולין בכלל. לעומת זאת עלה כוחם של האצילים שהפכו לשליטים למעשה במדינה. לקראת המאה ה-18. בשנת 1791 ניסחו הפולנים את "חוקת 3 במאי" שחיזקה את כוחה של המדינה, וניסתה לתקן את הסדר הוטו המעוות ששלט בחיי הציבור בפולין. הייתה זו החוקה המודרנית הראשונה באירופה. ניסיונות אלו עמדו כנגד גורמים חיצוניים אשר שאפו לחלק ביניהם את פולין, תוך ניצול המאבקים הפנימיים. ברית של אצילים המכונה "ברית טארגוביצה" הוקמה על מנת למנוע את השינויים, ונתמכה וכוונה בידי רוסיה, ששאפה להחליש ולערער את האיחוד.
פולין המחולקת (1795–1918)
שמאל|ממוזער|250px|מפת חלוקות פולין
לקראת סוף המאה ה-18 חולקה פולין שלוש פעמים (5 באוגוסט 1772, 23 בינואר 1793 ו-24 באוקטובר 1795) על ידי הכוחות השליטים באירופה המזרחית באותה התקופה, פרוסיה, אוסטריה והאימפריה הרוסית, שניצלו את חוסר היציבות כדי לבחוש ולבסוף לפלוש לפולין. לאחר החלוקה השלישית, בשנת 1795, נותר בידי רוסיה כל השטח שהיה דוכסות ליטא (פרט לפודוליה), וכן אדמות ממערב לנהר הניימן, וחבלי ווהלין ואוקראינה. אוסטריה קיבלה את האזור הדרומי המאוכלס המכונה גליציה, וכן את חבל הארץ שבין ורשה וקרקוב בין הנהרות ויסלה ופיליצה. פרוסיה קיבלה את האדמות שבין הים הבלטי וקרקוב וכן את העיר ורשה וחלקים מסוימים מליטא. ההתקוממות העממית הגדולה בראשות תדיאוש קושצ'ושקו בשנת 1794 לא הצליחה למנוע את החלוקה.
בעקבות תבוסתה של פרוסיה לצבאות נפוליאון בשנת 1807 הוקמה שוב מדינה עצמאית פולנית תחת חסות צרפתית, שכונתה "דוכסות ורשה", ובשנת 1809 לאחר קבלת חלקים נוספים מן השטח שבשליטת אוסטריה, השתרעה דוכסות זו על כרבע משטח פולין שלפני החלוקה, ואוכלוסייתה מנתה כ-3.75 מיליון נפש. הלאומנים הפולנים נותרו בעלי בריתו הקנאים ביותר של נפוליאון, אף לאחר שגלגל המלחמה פנה כנגדו.
לאחר תבוסת נפוליאון, בקונגרס וינה בשנת 1815 הוקמה בשטחי הדוכסות ממלכה בשם "פולין הקונגרסאית" שנשלטה על ידי הצאר הרוסי, אשר שלט באמצעות משנה למלך, והקים פרלמנט נפרד ומינהל ציבורי נפרד לפולין. בקרקוב הוכרזה רפובליקה פולנית נפרדת.
מספר מרידות אשר דוכאו תוך שפיכות דמים רבה (הראויות לציון היו ההתמרדות כנגד הרוסים בשנת 1830, ההתמרדות כנגד האוסטרים בשנת 1846 וההתמרדות השנייה כנגד הרוסים בשנת 1863) הביאו לביטול המצב האוטונומי של קרקוב, ולרוסיפיקציה של פולין הקונגרסאית. אך כישלון המרידות לא הצליח לחסל את הלאומיות הפולנית, והיא נותרה בעינה, והתפרצה שוב במהלך מלחמת העולם הראשונה.
הרפובליקה השנייה
בואה של מלחמת העולם הראשונה והכאוס החברתי שנוצר במהלכה ובעקבותיה, הביא לאומה הפולנית את ההזדמנות לקבל בחזרה את עצמאותה. התמוטטות שלוש המונרכיות, בגרמניה באוסטריה וברוסיה, הביאה להקמת מדינה פולנית עצמאית, אשר הוכרזה ב-3 בנובמבר 1918 וקיבלה את ההכרה הבינלאומית בהסכם ורסאי, והתפשטה מערבה (הסכם ורסאי העניק לפולין חלק מפרוסיה המערבית, מסדרון אל הים הבלטי וחלקים משלזיה) ומזרחה, לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית, במהלכה הגיע הצבא האדום אל שערי ורשה בשנת 1920, אך בסיומה הייתה לפולין השליטה בליטא ובחלקים נרחבים מאוקראינה המערבית ובלארוס.
השלטון שהתייצב במדינה החדשה היה שלטון דמוקרטי, אך בשנת 1926 ביצע הגנרל יוזף פילסודסקי הפיכה, ועלה לשלטון, תוך הפיכת הדמוקרטיה לשלטון רודני מתון. בתקופה זו ראתה פולין בדאגה את עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, התחמשותה של גרמניה, התחזקותה והתפשטותה הטריטוריאלית. התאוריה הגזענית הנאצית גרסה כי יש ליצור "מרחב מחיה" (לבנסראום), לגזע הארי השליט (לעומת הפולנים שהם סלאבים ולפיכך "נחותים") במזרח. פולין הייתה שכנתה המזרחית של גרמניה, ולאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, והתחלת העלאת דרישות טריטוריאליות בקשר לעיר החופשית דנציג (אשר על פי הסכמי ורסאי הייתה קשורה באיחוד מכס ומטבע עם פולין), ברור היה כי מטרתו הבאה של היטלר היא פולין.
פולין במלחמת העולם השנייה
ב-23 באוגוסט 1939 חתמו גרמניה וברית המועצות על הסכם ריבנטרופ מולוטוב אשר כלל נספח חשאי שהבטיח את חלוקתה של פולין בין גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית, על פי קו קרזון, שהיה הצעה לגבולה המזרחי של פולין שהוצעה על ידי הבריטים ב-1919. ב-1 בספטמבר 1939, הורה היטלר לחייליו לפלוש לפולין, וב-17 בספטמבר החלה פלישת ברית המועצות לפולין. הצבא הפולני המיושן התמוטט תוך ימים ספורים, ולאחר הרעשה כבדה על ורשה נפלה עיר הבירה ב-27 בספטמבר. הממלכה המאוחדת וצרפת אשר ערבו לשלמותה של פולין, הכריזו מלחמה על גרמניה (וכך הייתה הפלישה הגרמנית לפולין העילה הרשמית לפרוץ מלחמת העולם השנייה), אך לא יכלו להושיע את פולין. ביוני 1941 הכריז היטלר מלחמה על ברית המועצות, ותוך ימים ספורים כבש את חלקי פולין שהיו בידי ברית המועצות. מערב פולין, עד העיר לודז' סופח לגרמניה, ומרכז פולין הפך לאזור "הממשל הכללי" גנרלגוברנמן, ובו הגיעו הנאצים לשיאים של אכזריות על אנושית, הן כלפי היהודים והן כלפי הפולנים.
הפולנים הקימו תנועת מחתרת אנטי נאצית, וכן ממשלה גולה בראשותו של הגנרל ולדיסלב שיקורסקי, אשר מושבה היה בתחילה בפריז ולאחר מכן בלונדון, ואשר קיבלה את הכרתה של ברית המועצות. במהלך המלחמה לחמו 400,000 פולנים לצד הרוסים, ואילו 200,000 לחמו בחזיתות השונות במערב, בכפיפות לממשלה הגולה בלונדון. צבא פולני בראשות הגנרל ולדיסלב אנדרס לחם באיטליה לצידם של הבריטים והאמריקנים.
באפריל 1943 נותקו היחסים בין הממשלה הגולה ובין ברית המועצות, לאחר שהגרמנים חשפו את קברי ההמונים של אלפי קצינים פולנים שנרצחו בידי הרוסים בשנת 1940, באירוע זה, המכונה טבח יער קאטין נרצחו כ־22,000 אזרחים וקצינים פולנים בידי הנ.ק.ו.ד. בהוראת סטלין. סטלין הכחיש כי הזוועות בוצעו על ידו, ועל רקע זה הכריז על ניתוק היחסים, צעד אליו התכונן זה מכבר, שכן היה בדעתו להחזיק בחלקים נרחבים של פולין לאחר המלחמה, ולמעשה לספח את כל השטחים שממזרח לקו קרזון ולהקים ביתר השטח ממשלת בובות קומוניסטית. ביולי 1944, עם שהחלו הרוסים לכבוש שטחים שהיו שייכים בעבר לפולין, הוקם "ועד פולני לשחרור לאומי" המכונה "ממשלת לובלין", אשר היווה את ממשלת הבובות ששאף סטלין להקים בפולין.
ורשה הייתה למרכז להתמרדות הפולנים כנגד הנאצים. מרד גטו ורשה באפריל 1943 פרץ בניסיון למנוע מהנאצים לשלח את שארית אוכלוסיית הגטו להשמדה, או לפחות למות תוך כדי לחימה. מרד ורשה באוגוסט 1944 היווה ניסיון של הלאומנים הפולנים, הנאמנים לממשלת לונדון, לקבוע עובדות ולשחרר את עירם בטרם יגיע אליהם הצבא האדום. המרד, עליו פיקד הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי נכשל, ומאות אלפי פולנים נהרגו. העיר ורשה חרבה כולה.
המלחמה הביאה למותם של שישה מיליון אזרחים פולנים (כמחציתם יהודים), ולגירושם של 2.5 מיליון מהם לעבודות כפייה בגרמניה. הגרמנים ראו בפולנים אלמנט נחות מבחינה גזעית, ונקטו במדיניות מכוונת של הרעבה והשמדה. הגרוע מכל היה גורל היהודים. על אדמת פולין הוקמו גטאות, ומחנות ריכוז והשמדה. כשלושה מיליון מיהודי פולין מצאו את מותם באושוויץ, טרבלינקה, מאידנק, בלזץ, סוביבור, חלמנו, כמו גם יהודים מכל רחבי אירופה אשר הוסעו ברכבות אל אדמת פולין להשמדה. פולין הייתה גיא ההריגה הראשי של היהודים בשואה.
גורלה של פולין שלאחר המלחמה וצורתה הטריטוריאלית הוחלטו על ידי הרוסים ובעלות הברית המערביות, מבלי להיוועץ בממשלה הפולנית הגולה, אשר ראשה, שיקורסקי, נהרג בתאונת מטוס ביולי 1943, ולאחר מכן לא קמה לה הנהגה אשר הייתה יכולה להביא להשפעה על גורלה של פולין. החלוקה שעליה הוסכם הייתה כי פולין תקבל את פרוסיה המזרחית, אך כל חלקיה המזרחיים, ממזרח לקו קרזון, שנכבשו על ידי הרוסים ב-1939 ייוותרו בידי סטלין. למעשה, "זזה" פולין מערבה, כאשר הגרמנים, תושבי האזורים שסופחו לפולין, גורשו לגרמניה.
פולין הקומוניסטית
בעקבות ועידת יאלטה בפברואר 1945 הוקמה ממשלת אחדות לאומית זמנית ביוני 1945. ארצות הברית הכירה בממשלה החדשה, אשר בסיסה הפרסונלי היה ב"ממשלת לובלין" הקומוניסטית, אך אלמנטים מן הממשלה הפולנית הגולה התפתו להצטרף אליה, כגון ראש הממשלה מיקולאיצ'יק. בשנת 1947 נערכו בחירות, אשר תוצאותיהן נשלטו בידי המפלגה הקומוניסטית. לאחר הבחירות נמלט מיקולאיצ'יק בחזרה ללונדון, והשלטון במדינה עבר לידי הקומוניסטים באופן מלא.
במאי 1955 נחתמה בוורשה "ברית ורשה" ברית צבאית של מדינות מזרח אירופה, אשר עמדה אל מול ברית נאט"ו, אליה הצטרפה בתקופה זו גרמניה המערבית.
באוקטובר 1956 לאחר הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות במוסקבה שבה חשף ניקיטה חרושצ'וב בנאום הסודי את פשעי סטלין, החלו מהומות פועלים בעיר פוזנן. הדבר הביא לעלייתו לשלטון של הרפורמיסט ולדיסלב גומולקה אשר על אף שהותיר את המבנה הקומוניסטי של המשק, ואת התלות הפוליטית בברית המועצות, השכיל להעניק לפולנים שורת רפורמות שהביאו אותה למצב מתקדם מבחינת חירויות הפרט יחסית למדינות אירופה המזרחית האחרות.
ב-1968 השתנתה המגמה הליברלית, כאשר השלטון דיכא הפגנות סטודנטים ופתח במסע "אנטי ציוני" על מנת לדכא את תומכי גומולקה במפלגה. דבר זה הביא לעלייתם לארץ ישראל של שארית הפליטה של יהודי פולין. בדצמבר 1970 חל אי שקט אזרחי, הפגנות ושביתות שהביאו לעליית מחירים ולאי שביעות רצון כללית מן המשטר ומתנאי החיים במדינה. אדווארד גיירק החליף את גומולקה בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית.
הכלכלה הפולנית, אשר נשענה על תמיכה רבה של מדינות המערב, הראתה צמיחה ממשית בתחילת שנות השבעים, אך הון רב מן האשראי שנלקח במערב בוזבז לשווא, והכלכלה הריכוזית הפולנית לא השכילה להשתמש באופן נכון במשאבים שעמדו לרשותה. החוב הלאומי הפך לנטל על המדינה עד כדי כך שבשנת 1979 הראתה הכלכלה שיעור צמיחה שלילי.
בשנת 1978 נבחר הבישוף של קרקוב, הקרדינל קרול יוזף וויטילה, לאפיפיור, יוחנן פאולוס השני. ביקורו של האפיפיור בפולין בשנת 1979 עורר רגשות דתיים ולאומיים.
ב-1 ביולי 1980 בעת שהחוב הכספי החיצוני של פולין הגיע לעשרים מיליארד דולר, ניסתה הממשלה להעלות את מחירי הבשר. הדבר הביא לתגובת שרשרת של שביתות, אשר השביתו למעשה את כל החוף הבלטי של המדינה, ולסגירת מכרות הפחם בחבל שלזיה. פולין נכנסה למשבר שעתיד להשפיע עליה באופן קריטי.
ב-31 באוגוסט 1980 העובדים במספנה על שם לנין בעיר גדנסק, המונהגים על ידי חשמלאי בשם לך ואלנסה חתמו על הסכם בן 21 נקודות עם הממשלה לסיום שביתתם. הסכמים נוספים נחתמו בשצ'צ'ין ובשלזיה. התניה העיקרית בהסכמים אלו הייתה מתן האפשרות לעובדים להתאגד באיגוד מקצועי עצמאי, ומתן זכות השביתה. לאחר חתימת הסכמי גדנסק נוצרה תנועה לאומית חדשה בשם "סולידריות" אשר סחפה את פולין.
חוסר שביעות הרצון שבוטאה בשביתות אך גברה עם גילויים על שחיתות בשורות המפלגה, והנהלה כלכלית כושלת. בספטמבר 1980 הוחלף גיירק בתפקיד המזכיר הראשון על ידי סטניסלב קניה. ברית המועצות ראתה התפתחויות אלו בדאגה, וריכזה כוחות ניכרים בגבולה המערבי. בפברואר 1981 קיבל שר ההגנה וויצ'ך ירוזלסקי את תפקיד ראש הממשלה, ובאוקטובר 1981 קיבל את תפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית. במקביל, בחר הקונגרס הראשון של תנועת סולידריות בלך ואלנסה ליו"ר התנועה.
המשטר הצבאי
ב-12 בדצמבר הוכרז על משטר צבאי, והצבא ומשטרת המהומות נשלחו למחוץ את התנגדות אנשי סולידריות. כל מנהיגי סולידריות, וכן אינטלקטואלים רבים, נעצרו. ארצות הברית ומדינות המערב הגיבו בסנקציות כלכליות נגד המשטר הפולני ונגד ברית המועצות. במשך שנים מספר הייתה פולין במצב של אי שקט פוליטי ואזרחי.
בשורת צעדים איטיים, החל המשטר הפולני נסוג מן המשטר הצבאי. בדצמבר 1982 הוכרז על השעיית המשטר הצבאי, ומספר אסירים פוליטיים שוחררו. ביולי 1983 הסתיים המשטר הצבאי באופן רשמי, ניתנה חנינה, ושוחררו אסירים פוליטיים נוספים. ביולי 1984 ניתנה חנינה כללית, ושנתיים לאחר מכן שוחררו אחרוני האסירים הפוליטיים. עם זאת המשיך המשטר לרדוף את הפעילים בסולידריות. קיום התנועה נאסר, ופרסומים מטעמה הוחרמו.
הפגנות הסטודנטים התחדשו בפברואר 1988. עקב המשך המיתון הכלכלי שהביא לשביתות ברחבי המדינה באפריל, מאי ואוגוסט. באוגוסט 16,000 כורי פחם שבתו בדרום המדינה, וצבא פולין נשלח לשבור את השביתה. ברית המועצות, שדם סבלה מחוסר יציבות, לא הייתה מוכנה להפעיל לחץ צבאי או אחר כדי לתמוך במשטרים של בעלת הברית. ממשלת פולין הרגישה שהיא נאלצת לנהל משא ומתן עם האופוזיציה ובספטמבר 1988 החלו במגדלנקה שיחות ראשוניות עם מנהיגי סולידריות. בפגישות רבות שהתקיימו היו בין היתר ואלנסה וגנרל קישצ'אק.
הרפובליקה השלישית
עלייתו לשלטון בברית המועצות של מיכאיל גורבצ'וב אשר הכריז על "פרסטרויקה" ו"גלאסנוסט", הביאה להזדמנות לשינוי ללא שפיכות דמים, שיהפוך את המדינה הקומוניסטית החד-מפלגתית בפולין לדמוקרטיה רב-מפלגתית. הידרדרות המצב הכלכלי ושורת שביתות הביאו להכרת הממשל בתנועת "סולידריות" בשנת 1988, ולדמוקרטיזציה מהירה, במהלכה ביקש הנשיא ירוזלסקי ב-19 באוגוסט 1989 מפעיל סולידריות תדיאוש מזובייצקי להקים ממשלה. בינואר 1990 בוטלה המפלגה הקומוניסטית, ובמקומה באה "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של הרפובליקה הפולנית". בדצמבר 1990 היה לך ואלנסה לנשיא הראשון של הרפובליקה הפולנית השלישית, לאחר שנבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות.
הכלכלה הפולנית קיבלה מעמד של כלכלת שוק. פולין הצטרפה לברית נאט"ו במרץ 1999, וב-16 באפריל 2003 התקבלה כחברה באיחוד האירופי, והפכה לחברה רשמית ב-1 במאי 2004.
ב-10 באפריל 2010 התרחשה תאונה אווירית בה התרסק מטוסו של נשיא פולין לך קצ'ינסקי בקרבת שדה התעופה סמולנסק שברוסיה; בטיסה נהרגו הנשיא ורבים מבכירי השלטון בפולין.
בדצמבר 2017, ממשלת פולין בראשותה של מפלגת "חוק וצדק" החליטה להעביר סדרת רפורמות שמטרתם להעניק לה שליטה מוחלטת על כל מוסדות השלטון, התקשורת ובעיקר בתי המשפט. כולל חוק שהפך את בתי המשפט בפולין לכפופים לממשלה המקומית. חוק שקובע כי פוליטיקאים יוכלו לבחור את חברי 'המועצה הארצית השופטת' הממנה את שופטי בית המשפט לחוקה בפולין. בנוסף, מאפשר החוק לבית המשפט העליון בפולין "לבצע ביקורות חריגות על החלטות של ערכאות נמוכות יותר, לרבות כאלו שהתקבלו לאורך 20 השנים האחרונות". סעיף נוסף קבע כי גיל הפרישה של שופטים ירד מגיל 70 לגיל 65 בלבד, כך שכמעט 40% מהשופטים המכהנים בבית המשפט העליון בפולין אולצו להיפרד מתפקידם. מנהיגי האופוזיציה בתגובה אמרו ש "המפלגה בדרך להשלטת משטר דיקטטורי בפולין". בנוסף השתלטה על כלי התקשורת הממשלתיים (תחנות רדיו וטלוויזיה), שהחלו לשדר תעמולה אגרסיבית בזכות הערכים השמרניים והאידאולוגיה הלאומנית של המפלגה והוגבלה נוכחות התקשורת בפרלמנט.
ראו גם
היסטוריה של אירופה
יהדות פולין
לקריאה נוספת
יורם ברונובסקי ומאצ'יי קוזלובסקי, סיפורה של פולין – מדינה בת אלף שנים. תרגום מפולנית לעברית: ירון בקר. איורים: סלבומיר מרוז'ק. הוצאת כרמל (ירושלים) והמכון הפולני בישראל (תל אביב), 2003.
קישורים חיצוניים
Commonwealth of Diverse Cultures: Poland's Heritage
ההיסטוריה של פולין כפי שהיא משתקפת בתמונותיהם של ציירים
שמואל אטינגר, דרכה ההיסטורית של יהדות פולין
יז'י טומשבסקי, ההיסטוריה של היהודים כחלק בלתי-נפרד מן ההיסטוריה של פולין: תאוריה ומציאות
ומאמרים נוספים בנושא יהדות פולין
A History of East Central Europe by Oscar Halecki
History of Poland on Historycy.org forum
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
פולין | 2024-10-10T08:54:01 |
איגניקה | שמאל|ממוזער|250px|לוגו של הקונגרס הבינלאומי השני לאיגניקה, 1921. הלוגו כולל עץ המייצג את האיגניקה, אשר שורשיו במגוון תחומי דעת, ואת המוטו: "איגניקה היא ההכוונה העצמית של האבולוציה האנושית"
איגניקה (באנגלית: Eugenics - נהגה juːˈdʒɛnɪks/ yoo-JEN-iks/, מיוונית עתיקה; נודע גם באיות אאוגינקה) היא תנועה השואפת "להשביח" את המין האנושי על סמך פילוסופיה ביולוגית-חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים. מצדדי האידאולוגיה האיגנית השתמשו בה כהצדקה לגזענות, אנטישמיות, יכולתנות וסוגי אפליה נוספים. המילה איגניקה נגזרת מהלחם בסיסים של השורשים מיוונית עתיקה eû (טוב, הולם) ו-genḗs (לבוא לעולם/לגדול).
התנועה הייתה פופולרית במיוחד בארצות הברית ובמערב אירופה בראשית המאה ה-20 וצמחה במקביל להתפתחות הגנטיקה המנדליאנית. היא נודעה לשמצה בשל ניסיונה לחלק את החברה לאזרחים בעלי תורשה "טובה" ו"נורמטיבית" למול בעלי תורשה "פגומה", ובשל תוכניות העיקור שהובילה במטרה לרסן את התרבותם של האחרונים. היא השפיעה רבות על גרמניה הנאצית בפיתוח תורת הגזע ובעיקר ביישום תוכנית T4 - אותנסיה. הפופולריות של התנועה צנחה בעקבות מלחמת העולם השנייה ותורתה הפכה למוקצית מחמת מיאוס בקרב רוב הקהילה המדעית.
בעיות בהגדרה
המונח איגניקה, כפי שנטבע על ידי סר פרנסיס גלטון ב-1883, מתייחס לחקר כל הגורמים המשפיעים על עיצובו של גזע (ובזאת, גם בני אדם) והבנתם, בשאיפה להביא להשבחתו. הגדרה זו כללית למדי וניתן לכלול בה הרבה ממושאיהן של הגנטיקה והרפואה המודרניות.
בראשית המאה ה-20 ראתה הקהילה המדעית את האיגניקה כפן היישומי של חקר הגנטיקה. אולם, מסיומה של מלחמת העולם השנייה, המושג העלה אסוציאציה שלילית, בעיקר בשל חלקם של מוסדות האיגניקה בהפעלת תוכניות עיקור ובקידום חלק מרעיונות הגזע הנאציים.
בעשורים האחרונים עולות קריאות, הן מצד מדענים והן מצד היסטוריונים, לעקור מהמונח את ההקשר המוסרי השלילי שדבק בו, ולשוב ולראות בו את משמעותו המקורית והרחבה. זאת בטענה שהתיאור ההיסטורי של האיגניקה כמדע-כוזב ותו לא – מתעלם מהזיקה ההדוקה שהתקיימה בעבר בין האיגניקה לביולוגיה. עם זאת, השימוש במונח נעשה לרוב בהקשרים שליליים, בהתייחסות למדע מפוברק או כדי לרמוז על הסכנות שבחציית גבולות האתיקה המדעיים.
ראשית האיגניקה
רקע חברתי
אנגליה של ראשית המאה ה-19 חוותה פריחה תעשייתית מהירה, שהובילה להיווצרותן של שכבות אוכלוסייה חדשות. אחד הדימויים שרווחו באותה תקופה בקרב אינטלקטואלים לתיאור הקשר בין המעמדות שחילקו את החברה הוויקטוריאנית היה של "שתי מדינות": אחת של ההמון העני והנבער, ממנו נובעים הפשיעה והריקבון המוסרי, והשנייה של המיעוט המשכיל, האליטה התרבותית והאינטלקטואלית שריכוזה במעמד הביניים.
הכומר והוגה הדעות הפוליטי תומאס מלתוס הציג בכתביו את הסכנה בגידול דמוגרפי של שכבות האוכלוסייה העניות. הוא טען שבכל חברה מתנהל מאבק בין-אזרחי על משאביה המוגבלים של המדינה, ושגידול מופרז בילודה של המעמדות הנמוכים יביא לכיליונם הזריז של אותם משאבים ולהיחלשות החברה כולה. ב–1859 פרסם צ'ארלס דרווין, שבעצמו הושפע עמוקות ממלתוס, את ספרו "מוצא המינים", שבו העלה רעיונות בדבר ברירה טבעית, ותחרות בין מינים על מנת לשרוד. בהמשך, התקבלה הגנטיקה המנדליאנית, והגיעו תגליותיו של אוגוסט וייסמן, שסבר שאין לשינויים סביבתיים השפעה על התורשה. כל אלה הקנו תשתית רעיונית ומושגית חדשה להגות החברתית, שהחלה כעת לנסות למצוא קשרים בין פערי המעמדות והתנהגות מוסרית לבין מנגנוני התורשה והאבולוציה.
סר פרנסיס גלטון
שמאל|ממוזער|250px|סר פרנסיס גלטון, הוגה האיגניקה
המדען, הסטטיסטיקאי והוגה הדעות פרנסיס גלטון, דודנו של דרווין, ראה ב"מוצא המינים" וברעיון "הברירה הטבעית" ראשיתו של מדע שיבחן את התפתחותם של סוגי אדם שונים בתוך חברה נתונה כתוצאה מהבדלים תורשתיים. גלטון, שהיה אחד מאבות הקרימינולוגיה, בילה זמן רב בתחקור ובהתבוננות באסירים. הוא סבר שניתן לבודד קווי דמיון פיזיים ומנטליים בין האסירים המעידים על רפיון שכלי ומוסרי מולד. קווי הדמיון הללו, טען, נובעים ממוצאם של האסירים מקרב המעמדות הנמוכים. הוא גם בחן את מאפייניהם של מי שראה כ"אנשים גדולים" והתחקה אחר אילנות היוחסין שלהם. על כך כתב, בין היתר, בספרו "הכישרון האנושי" (Human Genius).
גלטון האמין שרצוי להוסיף ולחקור את השפעתה של תורשה על משתנים כגון כשירות מוחית, תועלת חברתית והתנהגות מוסרית כדי לזהות באופן חד-משמעי את מקורן התורשתי של תכונות לא רצויות ולמנוע את התפשטותן. כך, האמין, ניתן יהיה להגדיל את אחוז בני האדם החרוצים והמבריקים בחברה על חשבון אלו המהווים עליה נטל, ולמעשה לכוון את האבולוציה האנושית. הוא הלין רבות על כך שבני אדם מקפידים על השבחת גזעיהן של בהמות וחיות מחמד אך "מפקירים" את גזעם שלהם. לשאיפה להפעיל ביקורת על התרבות הגזע קרא איגניקה. להגדרתו: "איגניקה היא המדע העוסק בכל ההשפעות (ולוּ הזוטרות ביותר) אשר משפרות את איכויותיו המולדות של גזע מסוים, וכמו כן באלו המשפרות את התפתחותו אל עבר תועלת מרבית."
את האיגניקה חילק גלטון לשני פנים: "איגניקה חיובית", או "מבנית", ו"איגניקה שלילית". האיגניקה חיובית משמעה קידום צמיחתן והתרבותן של אוכלוסיות "מוצלחות", למשל על ידי תמיכה כלכלית, עידוד ילודה ואולי אף שיבוט, בעוד שהשלילית משמעה מניעת התרבותן של אוכלוסיות "בעייתיות", על ידי הגבלת ילודה, הגבלות כלכליות, בידוד, עיקור ואף המתת חסד.
רעיונותיו של גלטון אומצו על ידי רבים מתוך מעמד הביניים האנגלי. מחקרים דמוגרפיים הזינו את השיח החברתי והדגישו את התרבותם המסוכנת והלא מבוקרת של ה"עניים" לעומת שיעור הילודה האיטי של ה"כשירים". הכותב ויליאם גרג ביטא את תחושת מעמד הביניים כי "הורות צריכה להיות זכותה הבלעדית של האליטה בלאום נתון." גם דרווין, שהתנגד להתערבות ממשלתית בניהול ילודה, הביע דאגות מדרדור החברה על ידי התרבות העניים בספרו "האבולוציה של האדם".
תחילת האיגניקה הממוסדת
שמאל|ממוזער|250px|כחלק מקונגרס האיגניקה השני שנערך ב-1921 בארצות הברית הוצגה הדגמה למדידות אנתרופומטריות – הניסיון לשפוט את "כשירותו" של אדם לפי סממנים חיצוניים
בראשית המאה ה-20 הופיעו מוקדים ממוסדים לחקר האיגניקה וליישומה. הראשונים הוקמו בגרמניה ב-1904, וכמה שנים לאחר מכן הוקמו סניפים מוסדרים גם באנגליה. אך ההתארגנות הענפה ביותר הייתה בארצות הברית.
אמריקאים ממעמד הביניים הזדהו עם החששות של האנגלים בני זמנם מפני התפשטות אוכלוסיות חלשות. גל ההגירה לארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בעיקר מדרום ומזרח אירופה, הגביר את דאגתם. הגל הגיע לשיאים עם תחילת מלחמת העולם הראשונה וסיומה. אינטלקטואלים אמריקאים באותן שנים חששו שההגירה תביא לשינוי דמוגרפי שיָפר את אופייה האנגלו-סקסי-פרוטסטנטי של אמריקה. ברוח זו הוקם המשרד לרישום איגני (Eugenics Records Office) במדינת ניו יורק.
בשנים הראשונות לפעולתו המשרד היה מורכב ממספר מועט של חברים, אך אלה היו אנשים רמי מעלה והשפעה – משפטנים, רופאים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים. עיקר פעולתו של המשרד היה איסוף מידע על אזרחים ויצירת ארכיון רישום נרחב למידע "איכותני" על משפחות רבות (בעיקר של מהגרים חדשים) במדינת ניו יורק. המשרד גם הפעיל קמפיינים ליצירת מודעות לצורך ב"אחריות גזעית" (הימנעות מנישואי תערובת, למשל) על ידי כרזות, תשדירי שירות והפגנות. בנוסף, המשרד ארגן לפרקים ירידים ותחרויות נושאות פרסים לציון המשפחות "הכשירות ביותר".
תחת ניהולו של הביולוג צ'ארלס דבנפורט , השיג המשרד מימון מאילי הון כדוגמת ג'ון ד. רוקפלר וג'ון הארווי קלוג (ממציא הקורנפלקס, יחד עם אחיו, ויל קית' קלוג ).
האיגניקה האמריקאית
המלחמה ב"רפיון שכלי"
שמאל|ממוזער|250px|ילדי משפחת קליקאק. התמונה כנראה רוטשה כדי לעוות את פני המשפחה ולהקצין את הפגם שבמורונים (ראו בפסקה הבאה)
שמאל|ממוזער|250px|דבורה קליקאק, הנערה מהמוסד בו עבד גודארד
עוד לפני התבססות האיגניקה היו האינטלקטואלים האמריקאים נכונים לראות בפער בין מעמדות כזירת קרב טבעית. הכלכלן ויליאם גרהאם סמנר, בן המאה ה-19, טען שבין אדם לאדם מתנהל בכל עת מאבק הישרדותי ושעל החברה לעודד את ניצחונו של המוצלח יותר (החרוצים והמועילים) בהתאם לחוקי הברירה הטבעית. את נחשלי החברה, המוצלחים פחות, היה מקובל לראות כבעלי פגם מולד שהופך אותם מוּעדים להתנהגות נפשעת ועלובה מוסרית – פגם זה כונה "רפיון שכלי" (בצרפת כונה הפגם "דביליות").
עם שחר המאה ה-20 אימצו מרבית הביולוגים האמריקאים את עקרונות וייסמן ומנדל באשר לתהליך התורשה – כלומר, שתכונות מוּרָשות הן קבועות ואינן נתונות להשפעות סביבתיות (וייסמן), וכי הן מועברות על ידי יחידות תורשה שנקראות גנים, שמתאפיינים ברצסיביות או דומיננטיות, וקובעים את ההסתברות להופעתן של תכונות (מנדל). עקרונות אלה סיפקו תמיכה לעמדתם של הוגי דעות רבים, שעליונות או נחיתות מוסרית אינן תולדה של חינוך טוב או גרוע או של השפעות סביבתיות, אלא נגזרות תורשתיות בלבד. גם ביולוגים שדחו את תורת ההורשה של מנדל ואימצו במקומה תורת הורשה מעורבבת נטו לתמוך באיגניקה, והתנועה האיגנית בכללותה אימצה גישה פרגמטית כלפי תורות ההורשה המדעיות המתחרות, והסכימה לאמץ כל אחת שתשרת את מטרותיה.
בהתאם לכך, פירשו רוב הגנטיקאים המנדליאנים האמריקאים תופעות של "ריפיון שכלי" כביטוי הנצפה (פנוטיפ) של יחידה גנטית (אלל) רצסיבית. המסקנה שלהם מכך הייתה שכדי למנוע מתופעות ה"רפיון השכלי" להתפשט, אין די בשיפורים במערכת החינוך, ואף אין זה מספיק לעודד את האזרחים "הבריאים" של החברה להתרבות – יש גם למנוע הִתרבות של כל אלה שנמצאים בסיכון ל"רפיון שכלי". הפתרון המתבקש היה, אפוא, עיקור שיטתי.
הנרי גודארד והמורון
אחד המחקרים שתרמו במיוחד להעצמת החשש מהתרבות "רפי השכל" היה זה של הפסיכולוג הנרי ה. גודארד. גודארד היה אחראי המחקר ב"בית הספר להכשרת נערים ונערות רפי שכל" בויינלנד, ניו ג'רזי. הוא שאף לקבוע מדד לאינטליגנציה שיגדיר את הגבול בין אדם כשיר ללא-כשיר. בעיקר עניינו אותו אותם "רפי שכל" שהתנהגותם דמתה מאוד לשל אדם רגיל, אך עם זאת היו נגועים, לשיטתו, ב"גן הפגום". לאלו קרא "מורונים" (מהמילה היוונית לטיפש).
גודארד התמקד בעיקר במטופלת אחת, דבורה, שהוכשרה במסגרת המוסד להפגין כישורים רבים וכלל לא הראתה סימנים של "רפיון שכלי". בעזרת מזכירתו, הוא התחקה אחר משפחתה של דבורה והתרשם, לאחר תחקיר שטחי ברובו, שמדובר בשושלת ארוכה של רפי שכל עם היסטוריה של אלימות, שכרות ועוני. הוא ראה בכך הוכחה שהפגם הוא תורשתי. את מסקנותיו פרסם בספרו "משפחת קאליקק" (הוא נתן למשפחה שם בדוי המורכב מצירוף מילים יווניות שמשמעותו "יופי רע"). הספר הכה גלים בחוגי האיגניקה, ואף מעבר להם. הסכנה העיקרית שהציג הספר הייתה שהקושי בזיהוי מורונים צפוי לגרום להתרבותם המפורזת, במיוחד אם התנהגותם לעיתים "דומה להחריד" לזו של בני אדם כשירים. חמור מכך, אם הגן המורוני אכן רצסיבי, ייתכן שגם אנשים כשירים לחלוטין נושאים אותו, ומהווים איום על כשירות החברה.
הפתרון היה לנבור ביסודיות בעברן של אוכלוסיות המהוות סיכון, במטרה לאתר רמזים תורשתיים להתנהגות לא כשירה. שיטתו של גודארד ל"עבודת שדה" ואיסוף נתונים על מנת ליצור מגילות יוחסין הפכו לכלי מפתח של המשרד לרישום איגני, עבודה שהולמת בעיקר נשים, סבר גודארד.
למרות הלחיצות בה הדגיש את חומרת סכנת התפשטותו של הגן המורוני, גודארד חש שהחברה המודרנית אינה בשלה כדי להכיר בצורך בעיקור, ולכן עודד את בידודם של המורונים במוסדות סגורים.
ב-1928 מיתן גודארד את דעותיו וטען ש"רק חלק קטן מבני האדם הם רפי שכל באמת", כלומר, כאלה שאינם יכולים להסתגל ולהועיל לחיים בחברה. "דומני שעברתי אל מחנה האויב", כתב.
מבידוד מיני לעיקור
עד שנות ה-20 של המאה ה-20, הפתרון המקובל ביותר באיגניקה האמריקאית למניעת התרבות לא רצויה היה "בידוד מיני". בתחילה הופעלה השיטה בעיקר במסגרת מוסדות לטיפול בפגועי נפש, אך עם הזמן הוקמו קומונות אליהן נשלחו אזרחים לא כשירים ו"רפי שכל" ונשמרו שם בהפרדה מינית.
עם התפתחות ניתוח העיקור, שאיפשר סירוס ללא השחתת איברי המין, עלתה האפשרות לטפל בבעיה באמצעות עיקור. בדרך זו, ניתן למנוע מהבלתי-כשירים להתרבות מבלי לשאת בעלות הכלכלית של בידודם או שמירתם תחת פיקוח. ד"ר הארי שארפ היה הראשון שאימץ את השיטה ואף עיקר 500 ממטופליו הגברים במסגרת עבודתו במוסד השיקומי של מדינת אינדיאנה בין השנים 1899 ל-1907, לפני שתהליך העיקור בכלל הפך חוקי במדינה. ב-1907, בעזרתו של שארפ, העיקור עוגן בחוק באינדיאנה, ומדינות נוספות קיבלו עידוד להפוך את העיקור לחוקי.
עם זאת, איגניקאים רבים הפגינו סקפטיות בנוגע להליך. צ'ארלס דבנפורט חש כי זהו פתרון בעייתי, בעיקר בהינתן המורכבות בסיווג הראויים לעיקור – הוא התייחס בחשדנות להגדרה הגורפת של "רפי שכל" וטען שהיא "חברתית ולא ביולוגית". עם זאת, דבנפורט היה אמון על יצירת "ספרוני תכונות" שנועדו לעזור לתחקירניות של המשרד לרישום איגני לזהות מאפיינים של "רפי שכל" בעת פעולות שדה. ואכן, ראשי האיגניקה התווכחו לא מעט בינם לבין עצמם בנושא מיון המועמדים לעיקור.
ככל שגברה ההגירה לארצות הברית גבר גם העניין לאפיין אוכלוסיות מסוכנות על פי גזע ומוצא בנוסף להיסטוריה משפחתית של הפרעות נפש, אך גם באשר לכך לא התקיים קונצנזוס.
הארי לפלין , המומחה לאיגניקה מטעם הקונגרס האמריקאי שתמך בעיקור כהליך מקביל לאשפוז בבידוד, התייחס לבעייתיות הטכנית של המיון בספרו "עיקור איגני בארצות הברית", שנועד לתת סקירה כללית על היקף החקיקה בנושא העיקור עד שנת 1922. הוא הסביר, למעשה, שהפער בין המטען הגנטי (גנוטיפ) ובין התכונות הנצפות (פנוטיפ), הופך את מלאכתו של האיגניקאי לקשה מאוד:
"באק נגד בל" ושיאה של מדיניות העיקור
חרף הצלחתו הראשונית של שארפ לעודד חקיקה המתירה עיקור במסגרת טיפול ב"רפי שכל", ההליך נתקל בהתנגדות בטענה שהוא אינו חוקתי. התפנית המרכזית אירעה בעקבות משפט "באק נגד בל".
עד 1927, בין היתר בשל גל ההגירה המסיבי שהגיע בסוף מלחמת העולם הראשונה, התחזקו השדולות האיגניות בארצות הברית: ב-1924 הועבר בהשפעת לפלין חוק המגביל את ההגירה; השיח הציבורי החל להתעסק בשאלות של "היגיינה גזעית" (Racial hygiene) ואופייה של החברה האמריקאית. בניסיון לאפשר את יישומן של תוכניות העיקור ללא התנגדויות, לפלין השקיע מאמצים, בעזרת ייעוץ משפטי נרחב, בפיתוח חוקי עיקור כפויים. אחת המדינות הראשונות שאימצו את חוקיו הייתה וירג'יניה ב-1924.
ב-1927 נערה תושבת וירג'יניה בשם קארי באק, שהייתה מועמדת לעיקור, עתרה לביהמ"ש העליון בטענה שלמדינה אין זכות חוקתית לכפות עליה את ההליך. באק נאנסה בגיל צעיר והרתה. בשל כך, ובשל היסטוריה של מחלות נפש ו"התנהגות לא מוסרית" שאפיינה את אימה, נשלחה באק למוסד סגור בתור "רפת שכל". באק התעקשה שהיא אינה "רפת שכל", אולם עורך דינה התנהל בחיפזון וברשלנות לאורך המשפט. בדיעבד התברר שעבודתו למעשה מומנה על ידי מוסדות האיגניקה, שביימו את המשפט כולו כדי לעגן חוקתית את הליך העיקור. בית הדין פסל את טענתה של באק ברוב של 8 – 1 שופטי עליון. בסיכום דעת הרוב, שנודעה לימים לשמצה, אמר השופט אוליבר ונדל הולמס הבן את הדברים הבאים:
פסק הדין אכן הפך את העיקור למקובל בארצות הברית והאיגניקה הגיעה לתור הזהב שלה. עד 1928 האיגניקה נתמכה וקודמה על ידי כ-90% מספרי הלימוד לביולוגיה בארצות הברית. בעקבות המשבר הכלכלי, שבצילו אחזקתם של מוסדות בידוד ל"רפי שכל" הפכה לנטל כלכלי כבד, הגיעה מדיניות העיקור הכפוי לשיא, והיא אומצה על ידי שלושים ממדינות ארצות הברית. משם החלה להתפשט במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 לקנדה, לפינלנד, לנורווגיה, לשוודיה, לאסטוניה ולאיסלנד. גרמניה קיימה מדיניות עיקור עוד לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון. הרמן מוקרמן (Muckermann, 1877–1962) היה כומר ישועי קתולי לשעבר, שהיה אחראי על המחלקה לאיגניקה במכון לאנתרופולוגיה בברלין. כשעלו הנאצים לשלטון ב-1933, החליפו אותו מכיוון שהיה מתון מדי לטעמם. בפרויקט העיקור הנאצי שהחל ב-1933 עוקרו כ-375,000 איש. תחת אדולף היטלר אימצה גרמניה את רעיונות האיגניקה כבסיס לאיגניקה נאצית ורבים מדיני העיקור האמריקאיים כתשתית חוקית לתוכנית האותנסיה הנאצית וכן לתוכניות הטיהור וההשמדה המאוחרים יותר.
התנגדות לאיגניקה
עד למלחמת העולם השנייה, התנגדות ממשית למוסדות האיגניקה הייתה מוגבלת למדי. המחאה המרכזית הגיעה מצידה של הכנסייה הקתולית, אשר בחלה בכל ניסיון להתערב ברבייה טבעית. התנגדות נוספת נשמעה מצד חלק מחסידי הקפיטליזם אשר התעקשו שהצלחה מקורה בהירתמות, חריצות ועבודה קשה, ולא בתורשה. כך גם קבוצות שמאל רדיקליות לא הסכימו לתת קדימות לתורשה על פני חברה בעיצוב אופיו של האדם, מתוך אמונה כי בני האדם נולדו שווים.
בזירה המדעית היו מעטים שהביעו מחאה. אחד הגנטיקאים הבודדים שהפגין התנגדות נחרצת לאיגניקה היה ליונל פנרוז. מעבר לביקורת שהביע בדבר חוסר התועלת שבתוכניות עיקור על מנת למזער תופעות גנטיות לא רצויות, פנרוז טען שחברה תקינה מצופה להפגין נכונות לדאוג לאלו מאזרחיה שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם.
אך גם מבין תומכי האיגניקה היו שהתנגדו לחלק מביטוייה. ג'ון הלדיין, ביולוג והוגה דעות עם השפעות איגניות, התנגד לתוכניות העיקור באומרו: "באשר למוגבלויות שכליות, מרגע שאתה מתיר לבצע עיקור זה נהיה קשה למדי לקבוע מתי הזמן לעצור."
בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה, שבה נרצחו בני אדם בשל נחיתותם הגזעית לכאורה, ובמקביל לעליית תנועות פמיניסטיות וכן תנועות לזכויות הפרט, הפך הרעיון של התערבות ממשלתית בתכנון המשפחה למבוזה. הערכים האיגניים עמדו כעת בסתירה לערכים החדשים של החברות המערביות ומוסדות האיגניקה הפכו מוקצים. בין אמצע ועד סוף המאה העשרים נתפשה האיגניקה על ידי רוב ההיסטוריונים במדע ככתם שחור ומביך בהיסטוריה המערבית, ובעיקר האמריקאית. על כן, ארגוני האיגניקה מתוארים באופן שכיח כתאים הזויים של מדע שקרי, שולי ורווי גזענות. תפקידם המרכזי של אלה בהתפתחות הגנטיקה וחלקם האינטגרלי בסדר היום של ראשית המאה ה-20 נשמטו מלא מעט מתיאורי התקופה.
למרות הפסקת מדיניות העיקורים ההמונית בארצות הברית ובשאר מדינות המערב לאחר מלחמת העולם השנייה, בכמה ממדינות ארצות הברית התבצעו עיקורים, גם אם לעיתים נדירות, עד לתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. חלק ממשרדי התנועה האיגנית הפכו ללשכות ל"ייעוץ גנטי" שאליהן יכולים לבוא זוגות מרצונם, ובחלק ממדינות ארצות הברית זוגות המעוניינים להתחתן עדיין נדרשים לקבל ייעוץ כזה כדי לקבל היתר נישואין.
האיגניקה בשאר העולם
במחצית הראשונה של המאה ה-20 פעלו מוסדות איגניקה ב–30 ארצות. המוסדות נבדלו זה מזה משמעותית באופיים, מטרותיהם ואופן פעולתם. בצרפת ובברזיל, לא התבצע שום עיקור ונאסר לערב מונחים גזעיים בדיון האיגני. עיקר פעולתם של מוסדות אלו היה בחינוך ל"הורות מתוכננת" ובקידום השיח על פיתוח פוטנציאל המין האנושי.
בברית המועצות ראו מדענים מסוימים את האיגניקה ככלי להנדסת חברה קומוניסטית אמיתית. הגנטיקאי המרקסיסטי אלכסנדר סרברובסקי טען, ספק בהומור ספק בביטחון, שבאמצעות האיגניקה ניתן יהיה לפתח חברה שתוכל להשלים תוכנית חומש במחצית הזמן. בשנות ה-20 של המאה ה-20 לבשה האיגניקה בברית המועצות צורה של השבחת הגזע על ידי רבייה ולא רצח. הביולוגיה של טרופים ליסנקו אימצה את העקרונות שיוחסו לז'אן-בטיסט דה למארק בדבר הורשת תכונות נרכשות. לטענת הביולוגיה הסובייטית, כפי שמעמד הפועלים עבר דרדור וניוון עקב תנאי חייו, כך יכולה המהפכה לשפר את מצבו הפיזי התורשתי. אלכסנדר סרברובסקי, מעמיתיו של הביולוג ניקולאי קולצוב, שהיה ממייסדי האיגניקה הסובייטית, אמר: "בהזרעה מלאכותית יכולים להיות עד אלף ילדים ליצרן [זרע] מוכשר ורב ערך... בתנאים אלה, הברירה הטבעית תעשה צעד ענק קדימה." במאי 1936 הציע הגנטיקאי הרמן מולר לסטלין תוכנית דומה לתוכנית הלבנסבורן – זיווג בני הגזע העליון במטרה להוליד צאצאים מובחרים – תוכנית בה החל היינריך הימלר בגרמניה הנאצית, חמישה חודשים לפניו. מולר היה ממארגניו של הכנס הבינלאומי השביעי במוסקבה על גנטיקה. הכנס נועד להתקיים בשנת 1937 אך בוטל והתקיים ב-1939 באדינבורו.
בשוודיה העבירה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מספר חוקים שאיפשרו עיקור של חולי נפש. אף על פי שהחוקים התירו עיקור ב"התנדבות" בלבד, מעדויות עולה שהופעל לחץ על אזרחים לקבל את הטיפול. במסגרת החוק עוקרו בארבעת העשורים שבין 1934 ל-1974 כ-60 אלף אזרחים, מה ששם את שוודיה כמדינה האירופית עם תוכנית העיקור הנרחבת ביותר, אחרי גרמניה הנאצית.
בסינגפור נתנה הממשלה, החל ב-1984, זיכויי מס מוגדלים ועדיפות בהרשמת הילדים לבתי הספר, לנשים בוגרות אוניברסיטה שילדו שלושה או ארבעה ילדים. זאת בניגוד למדיניות "שניים זה מספיק" שעדיין הייתה נהוגה אז, במטרה לצמצם את הילודה, וכללה מענק כספי בסך 10,000 דולר סינגפורי לנשים פחות משכילות שהסכימו להסתפק בילד אחד או שניים. ההטבות וההעדפות לנשים משכילות ולילדיהן עוררו מחלוקת, וכבר ב-1985 הן בוטלו בחלקן, וחלקן תוקנו ונארזו מחדש באופן שיפיג את החששות.
בארץ ישראל המנדטורית זכתה האיגניקה לתמיכה בקרב דמויות מפתח בממסד הרפואי היהודי המתהווה. אחד האיגנים הבולטים של תקופת המנדט היה הד"ר יוסף מאיר, שכיהן במשך שלושה עשורים כראש קופת חולים כללית ועל שמו קרוי כיום בית החולים מאיר בכפר סבא. רעיונות כמו סירוס של חולי נפש, עידוד הילודה במשפחות "הנמנות עם האינטליגנציה" והגבלתה "במשפחות העניות יוצאות המזרח", כמו גם מניעת "התהוותם של חיים חסרי תועלת" היו שכיחים למדי. אלו לא יושמו בישראל בכפייה, אך עודדו באופן מובהק על ידי הממסד הרפואי. המוסד העיקרי לקידום רעיונות אלו היה "תחנות העצה". המגמה הייתה לשכנע את מי שלא ראויים ללדת שאל להם לעשות זאת, ולא לכפות זאת עליהם.
האיגניקה היום
בשני העשורים האחרונים החלו לתהות בקרב חוגים אקדמיים האם מלחמת העולם השנייה גררה התנגדות יתר לאיגניקה. אכן, בתחומים רבים החלו לצוץ מחדש שאלות עם זיקה ישירה למחשבה האיגנית. בכל הנוגע לניהול ופיקוח חברתי (נושאים כגון פיקוח ילודה לאור פיצוץ אוכלוסין, תכנון משפחתי וכו') קמות לתחייה שאלות אתיות שהעסיקו את חוקרי האיגניקה בראשית המאה ה-20. למעשה, יש הרואים בחופש שמקנה הרפואה המודרנית, למשל להפיל עובר שנתגלה בעל מוגבלות, כסוג של "איגניקה חדשה".
עם התקדמות מדע הגנטיקה, ובעיקר עם השלמת פרויקט מיפוי הגנום האנושי, מתפתחת היכולת להתאים יותר ויותר בין תכונות אופי וסממני התנהגות לבין הקוד התורשתי של אדם נתון. יכולת זו מעלה דילמות כגון: האם מוסרי להפלות אדם בהתאם לפוטנציאל הגנטי שלו? שאלות שכאלה נחשבו עד לאחרונה לתהיות סרק הנובעות ממדע מסולף ונגוע בגזענות. כיום ישנם לא מעט מדענים, חוקרי חברה והיסטוריונים המבקשים לנער מעל האיגניקה את עברה כדי לאפשר דיון ענייני בשאלות שהיא מציבה בנוגע לקיומה ושיפורה של חברה אנושית. כך, הסופר והפרופסור לשעבר, ג'ון גלאד, קורא בספרו "האבולוציה האנושית הבאה" להרחיב את העיסוק המודע בהשבחת המין האנושי באופן התואם את ערכי המאה ה-21. סרט משנת 1997, "מה קרה בגטקה?", עוסק בשאלות האתיות סביב תכנון גנטי מוגזם.
ראו גם
הרמן ברנהרד לונדבורג
החיים ללא זכות לחיים
עיקור כפוי
לקריאה נוספת
מינה גראור, דן גראור, אאוגניקה, הוצאת אוניברסיטה משודרת (1992)
Paul, Diane P. 1995. Controlling Human Hereditary: 1865 to the Present. New Jersey: Humanities Press.
A. Spektorowski and L. Saban, Politics of Eugenics: Productionism, Population & National Welfare, London-New York, Routledge Press, 2013 (ספרו של פרופ' אלברטו ספקטורובסקי, חוקר במדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב).
"לב כלב", מיכאיל בולגקוב
"מחול אחרון ופרידה", מילן קונדרה
"עולם חדש אמיץ", אלדוס האקסלי
"שקרים הכרחיים", דיאן צ'מברלין
קישורים חיצוניים
גל אמיר, עיקור כפוי להשבחת הגזע: אאוגניקה, ליברליזם והדרך האמריקנית, זמנים 115, קיץ 2011, עמ' 34–43
אורי קציר, "כמה הערות על אאוגניקה" , "אפלטון"
- מאמר על איגניקה בתקופת היישוב
אמנון כרמל, על אאוגניקה וגנטיקה – כיצד תשנה ההנדסה הגנטית את חזון הגזע העליון
הערות שוליים
*
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:אבולוציה
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:גזענות
קטגוריה:תאוריות מדעיות ארכאיות | 2024-09-17T14:06:25 |
מספר מרוכב | שמאל|ממוזער|250px|תיאור גרפי של מספר מרוכב a+bi כנקודה במישור: הציר מתאר את הרכיב הממשי, a, והציר מתאר את הרכיב המדומה, b.
במתמטיקה, מספר מרוכב הוא מספר מהצורה כאשר ו- הם מספרים ממשיים, ו- הוא השורש של הפולינום: , כך שמתקיים: .
המספרים המרוכבים יוצרים את שדה המספרים המרוכבים שמסומן בסימן .
כיוון שהריבוע של כל מספר ממשי הוא אי שלילי, למספרים השליליים אין שורש ריבועי. המספרים המרוכבים מתקבלים על ידי 'המצאת' מספר שאינו ממשי, , ושילובו במספרים הממשיים. מספרים מרוכבים, כדוגמת , מתקבלים באמצעות הפעולות האריתמטיות הרגילות בין המספרים הממשיים לבין המספר ה'חדש'.
שלא כמו במספרים הממשיים, מעל המספרים המרוכבים יש שורש לכל פולינום, לא רק למשוואה , שעל מנת למצוא לה פתרון הוגדר מלכתחילה, אלא גם למשוואות כמו או אפילו . תכונה זו של שדה המספרים המרוכבים מנוסחת במשפט היסודי של האלגברה, והיא שהופכת את המספרים המרוכבים למרכזיים כל כך במתמטיקה המודרנית.
היסטוריה
יצירתם של המספרים המרוכבים, בתחילת המאה ה-16, מיוחסת לג'ירולמו קרדאנו, שנעזר בהם כדי לפתור את המשוואה ממעלה שלישית. המספרים הוגדרו במפורש, בשנת 1572 על ידי רפאל בומבלי. באותה עת נחשבו מספרים כאלה ללא אמיתיים. מתמטיקאים התקשו לקבל את המושג החדש, והדבר בא לידי ביטוי גם בשם שניתן להם. דקארט, הראשון שהשתמש במושג "מספר מדומה" בשנת 1637, התייחס בכך למה שקרוי כיום "מספר מרוכב". המספרים המרוכבים נכנסו למתמטיקה באופן מלא בעקבות עבודותיהם של אוילר וגאוס.
הגדרה פורמלית של המספרים המרוכבים
כל מספר מרוכב ניתן להציג (באופן יחיד) כסכום , כך ש- ו- הם מספרים ממשיים ו- הוא היחידה המדומה, המקיימת את התנאי . בניסוח זה, נקרא החלק הממשי של המספר, ומסומן ; באופן דומה הוא החלק המדומה של , ומסמנים
מזהים כל מספר מרוכב עם הזוג הסדור (או, באופן שקול, עם נקודה במישור האוקלידי), ומגדירים פעולות חיבור וכפל מיוחדות על נקודות אלו. כתוצאה מכך מתקבל שדה אלגברי. (לפרטים נוספים על הבנייה ראו שדה המספרים המרוכבים ולהסבר כללי על שיטת הרחבה זו ראו הרחבת שדות). ניתן לייצג מספרים מרוכבים בצורה גאומטרית על גבי מערכת צירים קרטזית במישור המרוכב.
בחירת השמות 'מספר מדומה' מול 'מספר ממשי' מקורה בחוסר האמון שניתן בתחילה למספרים המרוכבים ובתחושה שהם מציאותיים פחות מהמספרים הממשיים. תחושה זו אינה שוללת את תקפותם כמספרים, ובתקופות שונות שרר חוסר אמון גם במספרים השליליים, ואחריהם במספרים הממשיים שאינם רציונליים.
אריתמטיקה של מספרים מרוכבים
המספרים המרוכבים מקיימים
.
כמו כן נהוג להגדיר:
ערך מוחלט: - הערך המוחלט מציין את "גודלו" של המספר המרוכב (מרחקו מן הראשית, כאשר מסתכלים על המספר כעל נקודה במישור המרוכב).
צמוד מרוכב:
ואז מתקיים: . תכונה זו מאפשרת לבצע את פעולת החילוק בין שני מספרים מרוכבים באופן הבא (תחת ההנחה שהמכנה הוא מספר מרוכב שאינו אפס, מה שמבטיח באופן מיידי שגם הצמוד של המכנה הוא מספר מרוכב שאינו אפס) : .
את פעולת החיסור בין שני מספרים מרוכבים ניתן להגדיר בקלות בדומה להגדרת פעולת החיבור: .
הצגה קוטבית
ממוזער|150x150px
מספר מרוכב שאינו אפס ניתן להציג גם באמצעות המרחק שלו מהראשית והזווית שהוא יוצר עם הכיוון החיובי של הציר הממשי, כלומר עם ציר x (אם המספר הוא אפס, אז הזווית אינה נקבעת באופן יחיד: ניתן לקחת כל זווית שהיא). הצגה זו נקראת הצגה קוטבית (או הצגה פולרית או הצגה טריגונומטרית). על ידי שימוש בטריגונומטריה, ובסימון מקבלים . באמצעות נוסחת אוילר ניתן לכתוב זאת גם כ- כאשר את הזווית (שנקראת ארגומנט) ניתן לקבל על ידי הנוסחה (הנוסחה נשארת נכונה גם אם , ואז יש שתי אפשרויות, כתלות בסימן של : אם , אז , ואם , אז ) ואת (שנקרא הערך המוחלט) על ידי הנוסחה . כמו כן הוא בסיס הלוגריתם הטבעי, על כל התכונות האלגבריות המשתמעות מכך. בחלק מהספרים מסומן לעיתים (כאשר ).
צורת הצגה זו שימושית ביותר. למשל, בהינתן ההצגה הקוטבית של מספר מרוכב פעולות הכפל והחילוק הופכות נוחות ומהירות יותר, מאחר שניתן להיעזר בחוקי חזקות. לדוגמה, בהינתן שני מספרים מרוכבים הנתונים בהצגתם הקוטבית נוכל לבצע את פעולת הכפל ביניהם באופן הבא: . פעולת החילוק תיתן .
מפעולת הכפל בהצגה הפולרית ניתן לראות שכפל במספר מרוכב עם ערך מוחלט 1 וארגומנט , משמעה סיבוב המספר המרוכב הנכפל בזווית .
כמו כן, ניתן להשתמש בנוסחת דה-מואבר (לפיה ) על מנת למצוא שורש של מספר מרוכב (ראו פירוט בערך שורש של מספר).
שימושים
יש בעיות רבות במתמטיקה ובפיזיקה שקל יותר לתאר ולפתור בעזרת מספרים מרוכבים, גם כאשר אין למספרים אלו זכר בניסוח הבעיה ואף לא בתוצאה הסופית שלה.
שימושים במתמטיקה
המספרים המרוכבים הומצאו במקור כדי לפתור משוואות פולינומיות, כגון משוואה ממעלה שלישית, או המשוואה . מאוחר יותר התגלה, שלכל פולינום בעל מקדמים שהם מספרים מרוכבים יש שורש שהוא מספר מרוכב.
באמצעות משפט השארית אפשר לחשב אינטגרלים ממשיים, בייחוד אינטגרלים מוכללים (המכונים גם לא-אמיתיים או לא-נאותים) על כל הישר הממשי: מאפס (או מינוס אינסוף) עד אינסוף.
כמו כן, באמצעות ההצגה הקוטבית ניתן לפתור גם משוואות דיפרנציאליות.
פונקציית זטא של רימן, שהיא פונקציה מרוכבת, קשורה באופן מפתיע להתפלגות של מספרים ראשוניים (ראו גם השערת רימן).
דוגמאות לשימושים בפיזיקה ובהנדסת חשמל
בפיזיקה הקלאסית ניתן להשתמש בהצגה הקוטבית של מספרים מרוכבים בפתירת משוואות התנועה של מתנד הרמוני, שהן משוואות דיפרנציאליות. כמו כן הרבה פעמים נוח לחישובים לייצג גלים בצורה מרוכבת (לרוב מתייחסים לחלק הממשי בלבד כגודל בעל משמעות פיזיקלית).
במכניקת הקוונטים, בסיס המצבים של כל מערכת כלול במרחב הילברט מעל המספרים המרוכבים. לכל פונקציית גל יש מופע מרוכב שלא משפיע על גודל המשרעת שלה אלא רק על "כיוון" הגל, ומאפשר לה להתאבך עם פונקציות גל אחרות. אף על פי כן, ההסתברות למדידת גודל פיזיקלי מדיד מסוים היא תמיד ממשית ולא-שלילית.
מספרים מרוכבים שימושיים במיוחד גם בתיאור גדלים מחזוריים, באופטיקה פיזיקלית, בתורת החשמל ובהנדסת אלקטרוניקה. בתחומים אלה משתמשים בפאזורים (גדלים מרוכבים הכוללים משרעת ומופע). בשני התחומים האחרונים נהוג לסמן את החלק המרוכב באות במקום באות , הואיל וזו כבר משמשת בהם לסימון זרם.
ראו גם
i (מספר)
הכללות של המספרים המרוכבים: אלגברת קווטרניונים (ובפרט אלגברת הקווטרניונים של המילטון), אלגברת אוקטוניונים (ובפרט אלגברת האוקטוניונים של קיילי).
קישורים חיצוניים
- הרצאה מצולמת על המספרים המרוכבים מאת פרופ' דוד צילג, מתוך ספריית הווידאו של הטכניון - אלגברה א'
הערות שוליים
קטגוריה:אנליזה מרוכבת
קטגוריה:אלגברה בסיסית
קטגוריה:מספרים | 2024-08-01T00:19:32 |
חומר אפל | שמאל|ממוזער|250px|איור של "חומר אפל", אם אמנם הוא קיים, מסביב לגלקסיית שביל החלב שלנו
שמאל|ממוזער|250px|הרכב היקום 380,000 שנה לאחר היווצרותו וכיום, לפי מידע ממרץ 2013 ובהנחה שתאוריית "החומר האפל" נכונה
בפיזיקה, חומר אפל (מכונה גם מסה אפלה, וליתר דיוק: גרביטציה אפלה) הוא השם שניתן לכך שלמעלה מ-85% מהגרביטציה ביקום אינה ניתנת להסבר על ידי קיומה של מסה מוכרת. סברה אחת היא שמדובר בחומר היפותטי שטרם התגלה, שאינו מגיב עם חלקיקי חומר אחרים - כולל חלקיקים של עצמו. תאוריות אחרות, כמו דינמיקה ניוטונית מתוקנת או תיקונים בתורת היחסות הכללית, נותנות הסבר חלופי לאותן תופעות כבידתיות מבלי להניח את קיומו של חומר אפל. עם זאת, ייתכן שההסבר שונה מהרעיונות שהוצעו עד כה.
החומר האפל קרוי כך, משום שבניגוד לחומר שבו יכולים לצפות, דהיינו כוכבים, ענני גז וחומר בין-כוכבי, החומר האפל הוא בלתי ניתן לצפייה ישירה. מכאן נובע שאם הוא אכן קיים, אזי הוא לא מקיים אינטראקציות אלקטרומגנטיות: הוא לא פולט ולא בולע קרינה הניתנת לצפייה ישירה, אחרת ניתן היה לזהותו באמצעות האינטראקציה שלו עם קרינה כזו. הוא גם אינו מגיב עם עצמו, אחרת היו קיימים ריכוזים שלו - למשל היו אמורים להתקיים גופים עשויים חומר אפל - אך לא התגלו ריכוזים שכאלה. הגרביטציה האפלה מפוזרת מאוד במרחב, וכל שמאפיין אותה הוא מעין "ענני" גרביטציה מסביב לגלקסיות וצבירי גלקסיות.
על-פי חישובים המבוססים על תורת היחסות הכללית, על מנת להסביר את התופעות הכבידתיות שאינן מוסברות על ידי החומר הנראה צריך שהחומר האפל יתרום כ-26.8% מצפיפות החומר והאנרגיה היקומית (ויחד עם האנרגיה האפלה כ-95.1% ממנה). המסה והאנרגיה שאנו מסוגלים לראות או לזהות באמצעים הטכנולוגיים הקיימים מהווים כ-4.9% מהיקום.
לא ידוע מהו ההרכב של החומר האפל, אך המועמדים העיקריים עבור הרכבו הם חלקיקי Wimps, גופי הילה קומפקטיים מסיביים , אקסיונים וחלקיקי מראה.
שאלות מהותה של הגרביטציה האפלה ושאלת קיומו של חומר אפל שגורם לה הן מהבעיות הבלתי פתורות המשמעותיות ביותר באסטרופיזיקה של ימינו.
הצורך בחומר אפל
יש מספר בעיות יסודיות בקוסמולוגיה, שאחת הדרכים המקובלות להסביר אותן, היא הנחת קיומו של חומר אפל.
בעיית המסה החסרה
קיומו של החומר האפל הוא פתרון לבעיית המסה החסרה המקובל על רוב החוקרים בתחום. ברבות מן הגלקסיות הנחקרות, כאשר מסכמים את מסתם של כל הגופים המאירים: כוכבים, ענני גז וחומר בין כוכבי, המסה הכללית המתקבלת קטנה מדי בהתייחס לדינמיקת התנועה בהן. מניתוח ספקטרומטרי עולה כי מהירותם של ענני מימן הנעים בשולי גלקסיות ספירליות רבות גבוהה בהרבה מהצפוי. במקרים רבים מסתה של הגלקסיה חייבת להיות גדולה מן המסה הנראית שלה פי עשרה או יותר, על מנת למנוע מענני הגז להינתק ממנה בשל מהירותם הגבוהה. כמו כן, כשבודקים את מהירותן של גלקסיות בצבירים, מתגלה כי מהירותן גבוהה מכדי לאפשר את קיום הצביר.
לפי חוקי המשיכה היינו מצפים כי מהירות החומר בשולי הגלקסיות תקטן ככל שמתרחקים ממרכז הנראה של הגלקסיה, אולם תצפיות מראות כי יש סתירה בין המהירויות הנצפות לעומת החישובים המוערכים. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, ורה רובין וקנת' פורד הראו שמתוך מדידות המהירויות של הכוכבים בשולי הגלקסיות ניתן להסיק כי החומר האפל נמצא סביב הגלקסיות במעטפת כדורית, 'הילה' של חומר אפל בעל מסה של פי 5 עד 10 ממסת החומר המאיר של הגלקסיה.
על-פי הסבר החומר האפל, כל גלקסיה שרויה במרכזה של 'הילה' של חומר שאינו מאיר, המשתרעת הרחק מעבר לאזור הנראה של הגלקסיה. מסה נוספת זו אמורה להסביר את מהירות תנועתם של ענני הגז סביב גלקסיות כמו גם את תנועתן של גלקסיות בתוך צבירי הגלקסיות.
היווצרות המבנים
על-פי תאוריית המפץ הגדול, ראשיתו של היקום היא בהתפשטות של נקודה לוהטת, שהחלה לפני כ-13.8 מיליארד שנים. אם כך, היקום היה בעל מבנה אחיד, ותבניות החומר הנראה, כוכבים, גלקסיות, צבירים ועל-צבירים, נוצרו במשך הזמן, בהשפעתו של כוח הכבידה. אלא שכאשר מחשבים כמה זמן נדרש כדי שהיקום יגיע לריכוז הנוכחי של תבניות החומר, נראה ש-13.8 מיליארדי שנה אינם מספיקים.
קיומו של חומר אפל מסייע רבות בפתרון בעיה זו. החומר האפל משתתף באינטראקציות כבידתיות, אבל אינו מושפע מאינטראקציות גרעיניות אחרות, ובפרט אינו קורן. בהיעדר השפעתם המעכבת של הכוחות האחרים, חומר אפל ממהר להתרכז במבנים דחוסים, מהר יותר מן החומר הנראה. ביקום שרובו חומר אפל, המבנים הנראים אכן יכולים להיווצר בקצב המתחייב מגילו הצעיר של היקום.
סתירת התאוריה ושובה מחדש
התאוריה המחייבת את קיומו של החומר האפל כפתרון לבעיות המסה החסרה והיווצרות המבנים נולדה לאור תצפיות שנערכו תחילה רק על סוג אחד של גלקסיות - גלקסיות ספירליות. כאשר נערכו תצפיות דומות בגלקסיות אליפטיות, היה נראה תחילה, שהחומר האפל אינו נחוץ שם, מכיוון שניתן היה לכאורה להסביר את התנועה בתוך הגלקסיה האליפטית, בהסתמך על החומר הנראה בלבד. היות שאין זה סביר שכמות החומר האפל תלויה במידה רבה בסוג הגלקסיה, נראה היה תחילה, שמתבקש הסבר אחר לשתי הבעיות הללו וכי הסבר החומר האפל, נסתר בכך.
ב-2005 התפרסם ב-Nature מאמרו של פרופ' אבישי דקל מן האוניברסיטה העברית, לפיו בגלקסיות אליפטיות קיימת תנועה מן המרכז והחוצה, שאינה מתגלה בקלות על ידי אפקט דופלר, המשמש להערכת המהירות והכיוון של גופים רחוקים. על-פי גישה זו, מהירותם של הכוכבים בגלקסיות אליפטיות גבוהה מזו שנדמתה לנו עד אז ולפיכך הבעיה הקיימת בגלקסיות הספירליות קיימת גם בגלקסיות האליפטיות. כתוצאה מכך, הסתירה הזו לתאוריית החומר האפל וקיומו, נפלה וההסבר הזה עדיין נדרש גם נכון ל-2014, כהסבר אפשרי אחד מתוך כמה, לבעיות המסה החסרה והיווצרות המבנים.
בסיס נתונים - "מפת מסה"
שמאל|ממוזער|300px|מפת המסה של צביר גלקסיות CL0024+17 כפי שמופתה על ידי טלסקופ החלל האבל
כדי ליצור בסיס נתונים, שיאפשר לנסות לפענח את מסתוריות החומר האפל, השתמשה קבוצת חוקרים בטלסקופ החלל האבל, לצורך בניית "מפת מסה", המגדירה במדויק את חלוקת המסה בצביר הגלקסיות CL0024+17 . לצורך הכנת המפה, נעזרו החוקרים ב-120 שעות צילום של טלסקופ האבל. זהו משך התצפית הארוך ביותר שהושקע עד היום לצילום צביר גלקסיות. למרות מרחקו של הצביר מכדור הארץ (למעלה מ-4.5 מיליארד שנות אור), גודלו העצום אפשר לחוקרים לחקור אותו לעומקו ולבסוף – למפותו בצורה מדויקת מאוד.
עם השלמת המפה, בפעם הראשונה נוצר בסיס נתונים מקובל, שעל פיו יכולים החוקרים לנסות בהמשך לצפות בפיזורו של החומר האפל בצביר, ולנסות ללמוד את השפעתו על החומר הנראה. החוקרים מקווים, כי פענוח המפה והמסקנות שיילמדו מניתוחה, יסייעו למדע להבין את טיבו של החומר האפל ואת תפקידו בצבירי גלקסיות ובהיווצרות היקום וגרמי השמיים. עם זאת, מדובר בבסיס נתונים בלבד, ושימוש בשיטה זו למציאת החומר האפל או אף הוכחת עצם קיומו יצריך עוד שנים רבות של מחקר.
תאוריות על טבעו של החומר האפל
שמאל|ממוזער|350px|היחס בין אנרגיה אפלה וחומר אפל, לבין כל מה שעשוי מבאריונים, כלומר, ניתן לגילוי בטכנולוגיה של 2021
אחת מאפשרויות ההסבר הראשונות שנשללו הייתה, שהחומר האפל הוא "אנטי חומר". התנגשות בין חומר לאנטי חומר יוצרת התפרצות ייחודית של קרני גמא ואולם שום התפרצות ייחודית שכזו לא נמצאה.
תאוריה נוספת שנשללה במידה רבה, אך לא לחלוטין, גרסה כי החומר האפל מפוזר ביקום בצורה של "עצמי הילה מסיביים קטנים" (באנגלית Massive Compact Halo Objects, או MACHOs). על פי תאוריה זו, החומר האפל מרכיב עצמים כמו "ננסים חומים", או אולי מצוי במצבורים קטנים אך דחוסים של חלקיקים כבדים.
גודלם של ה-MACHOS אמור היה להיות בין זה של כוכב הלכת צדק לבין מסת שמש אחת, והם אמורים היו להימצא בהילה האפלה של כל גלקסיה. על פי התאוריה, לא ניתן לצפות בהם באמצעים רגילים, משום שהם קטנים מדי ואינם קורנים. עם זאת, הם אמורים היו להיות מורכבים מבאריונים, כלומר, חלקיקים ניתנים לאבחנה ובכך הייתה זו בעצם תאוריית מפלט, שניסתה לטעון שחומר האפל איננו בעצם אפל כל כך, אלא חומר שאנו כבר מכירים, רק שטרם הבחנו בו עד היום.
תאוריה זו נשללה, משום שעצמים שכאלה צפויים היו לעוות את אורם של הכוכבים, הגלקסיות והצבירים העובר בסמוך אליהם, בתופעה הקרויה עידוש כבידתי, ועיוות שכזה לא אותר, למרות תצפיות ממושכות. התאוריה לא נשללה עם זאת לחלוטין, אלא ההנחה היא, שגם אם עצמים שכאלה קיימים, אזי לאור העובדה שלא הצלחנו לגלותם עד עתה, הם לפחות אינם מהווים חלק משמעותי מן החומר האפל, אלא לכל היותר אולי עד 20% ממנו, אם בכלל.
תאוריה דומה במידה רבה גרסה, שמדובר אולי בחורים שחורים מסיביים, בסדר גודל של גלקסיה שלמה ויותר, שטרם גילינו אותם, אך הם המהווים את אותו חומר אפל מסתורי. אילו הוכחה תאוריה זו, אזי שוב, לא היה צורך בקיומו של חומר אפל של ממש, אלא באריונים יכולים היו אולי להרכיב אותו. אלא שגם תאוריה זו נשללה, משום שגם חורים שחורים שכאלה, צריכים היו ליצור עיוותים כבידתיים מתאימים, ולא נמצאו עיוותים שכאלה, למרות החיפושים המסיביים אחריהם.
לפי התאוריה הנוכחית, החומר האפל איננו מורכב כלל מבאריונים, אלא מחלקיקים אלמנטריים כגון אקסיונים, Strongly Interacting Massive Particles או WIMPs - Weakly Interacting Massive Particles, שאינם שייכים למודל הסטנדרטי של הפיזיקה החלקיקית, לא נצפו מעולם ואמורים להשתתף באינטראקציות חלשות וכבידתיות בלבד. הסוג האחרון של חלקיקים, WIMPs למשל, מופיע בתאוריות כמו סופר סימטריה, הקיימות על הנייר בלבד וטרם הוכחו.
משמעותה של התאוריה הנוכחית היא אם כן, בעצם, ש"חומר אפל" הוא חומר בלתי ידוע, המורכב מחלקיקים בלתי ידועים, בעלי תכונות בלתי ידועות.
להלן יחס מרכיבי היקום על פי מדידות והערכות נכון ל-2014:
סוג תיאור אחוז מהיקום חומר קורן וגם שאינו קורן, אך עשוי מבאריונים כוכבים ועצמים בהירים וכן חומרים כגון גז בין-כוכבי וכוכבי לכת הנקראים גם Dim Matter - "חומר עמום" 4.9 חומר אפל חומר שלא מבצע אינטראקציות אלקטרומגנטיות אלא רק כבידתיות 26.8 אנרגיה אפלה אנרגיה דוחה הגורמת להאצת התפשטות היקום וגדלה ככל שנפח היקום גדל. מהותה עדיין אינה ברורה 68.3
קרינת גמא במרכז שביל החלב
באפריל 2014 פרסמה קבוצת מדענים מ"פרמילאב" (מעבדת מאיץ החלקיקים האמריקאי), אוניברסיטת הרווארד, MIT, ואוניברסיטת שיקגו מפה חדשה של קרינת גמא במרכז גלקסיית שביל החלב, הגלקסיה שלנו. המפה הייתה מבוססת על מידע שהיה נגיש לציבור מאז קלט אותו טלסקופ קרני הגמא פרמי של נאס"א. קבוצת המדענים עיבדה את המידע מחדש, סילקה מהמפה את כל קרינת הגמא שמקורותיה ידועים ומצאה כי נותרה כמות גדולה מאוד של קרינה שכזו, המגיעה ממקור בלתי ידוע במרכז הגלקסיה שלנו. לטענת מדעני הקבוצה, המקור הבלתי ידוע של אותה קרינת גמא עודפת יכול להיות החומר האפל.
הטענה מבוססת על כך שאחת התאוריות לגבי החומר האפל היא שמדובר ב"חלקיקים בעלי מסה, המגיבים תגובה חלשה" (WIMPs) (שלא הוכח קיומם כלל). לפי אחת התאוריות, ה-WIMPs הם האנטי-חומר של עצמם, ולכן הם מאיינים זה את זה, כשאחד מהם מתנגש ברעהו. איון שכזה של חלקיקי WIMP אמור להפיק חלקיקי חומר רגיל לרבות פוטונים של קרינת גמא. החומר האפל אמור להיות דחוס ביותר בלב שביל החלב, ולכן שם אמורות לקרות ההתנגשויות הרבות ביותר מהסוג הזה ולפיכך התגלית מיוחסת על ידי המדענים שגילו אותה, לחומר האפל.
ניסיון לגילוי חומר אפל
באוקטובר 2013 פורסם שגלאי החומר האפל, המשוכלל והרגיש ביותר שנוצר עד כה, הקרוי LUX - Large Underground Xenon לא גילה שום חומר אפל וכי ככל הנראה כל התגליות של החומר האפל עליהן דווח קודם לכן, היו שגויות. הגלאי המשוכלל נבנה בעומק קילומטר וחצי בתוך מכרה זהב לשעבר, בדרום דקוטה והרעיון היה לגלות חלקיקי חומר אפל שעה שהם עוברים דרך כדור הארץ, אולם הניסיון כאמור נכשל. התוצאות הללו אינן שוללות עדיין לחלוטין את אפשרות קיומו של החומר האפל, הן רק מצמצמות את הצורות האפשריות בהן הוא עשוי להתקיים, אם הוא בכל זאת קיים. התכנון של עורכי הניסוי הוא ליצור מכשיר משוכלל בהרבה ולנסות לגלות באמצעותו את "החומר האפל" החמקמק.
ראו גם
דינמיקה ניוטונית מתוקנת
צפיפות היקום
משוואות פרידמן
חומריו האפלים - סדרת ספרים (מדע דמיוני) שהחומר האפל משחק בה תפקיד חשוב
חומר אפל בראיוני
לקריאה נוספת
צפריר קולת, הצד האפל של היקום, הוצאת מפה, תל אביב, 2004.
Ben-Amots, N., Helium as a major portion of the dark matter and the cell structure of the universe, Journal of Physics: Conference Series (Impact factor 4, Peer reviewed), v. 1956, doi=10.1088/1742-6596/1956/1/012006 https://iopscience.iop.org/article/10.1088/1742-6596/1956/1/012006/pdf (2021)
2021 JPCS Peer review declaration v. 1956 (Impact factor 4) https://iopscience.iop.org/article/10.1088/1742-6596/1956/1/011002/pdf (2021)
Einasto, J., Longair, M.S., The Large Scale Structure of the Universe Symposium (a book), Reidel, p. 247 (1978) https://adsabs.harvard.edu/full/1978IAUS...79..241J.
קישורים חיצוניים
חומר אפל ואנרגיה אפילה, אתר נאס"א
חומר אפל באתר סוכנות החלל הישראלית
אשכול מאמרים וכתבות בנושא חומר אפל באתר "הידען"
גרא קולטמן, מסתרי החומר האפל, באתר מכון דוידסון, 29 במאי 2019
* Daisy Dobrijevic, Dark matter is putting the brakes on our Milky Way galaxy's spin, Space.com, June 18, 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסטרופיזיקה
קטגוריה:בעיות פתוחות בפיזיקה
קטגוריה:פיזיקה תאורטית | 2024-08-06T15:04:30 |
המוביל הארצי | 150px|ממוזער|שמאל|בול המוביל הארצי משנת 1965
250px|ממוזער|המנהרה המובילה לאולם משאבות המים מהכנרת באתר ספיר
מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי והמווסת של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל בו משולבים רוב מפעלי משק המים בישראל והוא מאפשר ניצול יעיל של משאבי המים בישראל והעברתם מהצפון הגשום יחסית אל המרכז והדרום הדלים במים.
המוביל הארצי הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ.
המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר, כאשר הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון. תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948, כאשר החניכה הרשמית של הפרויקט הייתה ב-1964.
היסטוריה
התוכניות הראשונות
הרעיון להעברת מים מן הצפון לנגב הועלה עוד לפני קום המדינה. בשנת 1939 ביקר בארץ ישראל המומחה הבינלאומי הנודע לשימור קרקע, ד"ר וולטר קליי לאודרמילק. בשנת 1944 פרסם את ספרו "ארץ ישראל הארץ היעודה" ובו העלה אפשרויות פיתוח חקלאי של הארץ ושימוש במי הנהרות מצפון הארץ להשקיה בדרום. ד"ר עמנואל ניומן, שהתרשם מספרו של לאודרמילק, הביא, בתמיכת ד"ר חיים ויצמן, להכנת תוכנית על ידי מהנדס אמריקני ידוע, ג'יימס בנימין הייס לפיתוח מי הירדן, הירמוך והליטני. תוכניתו של הייס פורסמה בשנת 1948. ספרו של לאודרמילק ותוכניתו של הייס, שימשו מכשיר רב ערך במאבק התנועה הציונית למען הכרה בינלאומית ביכולת לקלוט בארץ ישראל יהודים רבים. באותה תקופה, ואף קודם לכן, הוכנו בארץ תוכניות מקיפות להעברת מי הירדן, הליטני והירמוך לדרום ולנגב. ביולי 1939 הגיש המהנדס שמחה בלאס, לד"ר ארתור רופין (מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות), "פנטסיה להשקיית הנגב",
ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים (בארות) קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מי הצפון לנגב. רק השלב הראשון לווה בתכנון מפורט והוא שימש בסיס לתוכנית אספקת המים ל-11 הנקודות בנגב. ב-1941 הוגש על ידי בלאס תזכיר בשם "תוכנית ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מהנחלים", בו ניתן פירוט רב יותר לתוכניותיו. בראשית 1944 הגיש בלאס את תוכניתו המפורטת (שכללה גם גרסה צפונית של תעלת הימים), להבאת מי הירדן, הירמוך והליטני לנגב, בספרו "אוצרות המים בארץ ישראל" (שהוכן עבור חברת "מקורות", בראשה עמדו לוי אשכול וסגנו פנחס ספיר). באוגוסט 1945 הוגשה תוכנית ליטניס-ירדן-נגב של חברת המים הא"י. עיקרן של כל התוכניות היה להעביר מים בצינורות ובתעלות ממקורות הירדן לנגב.
תכנון המוביל הארצי לאחר קום המדינה
עם קום המדינה, החלו הפעולות הראשונות ליישום הרעיון של הקמת מפעל מים ארצי, שיוביל את מי הצפון לנגב. על הקמת המוביל הארצי החליט ב-1951 דוד בן-גוריון, לאור שתי שאיפות:
הקמת חברה מודרנית על בסיס טכנולוגיה מתקדמת.
פיזור האוכלוסייה ובעקבותיו הצורך לספק מים לכלל האוכלוסיות.
פעולות התכנון נעשו עוד לפני כן על ידי אגף המים במשרד החקלאות שהוקם ונוהל על ידי שמחה בלאס, ומשנת 1952, על ידי אותו צוות, תחת חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) שהוקמה על ידי בלאס. בשנת 1950 הוקם "הועד לתכנון מפעל המים הארצי", שהיה אחראי על תכנון המוביל. כמו כן, הוקמה מועצה מייעצת של מומחי מים בינלאומיים, שליוותה את התכנון. בפברואר 1956 אושרה התוכנית על ידי הוועד לתכנון מפעל המים הארצי ועל ידי המועצה המייעצת. מתכנני תה"ל ליוו את הקמת המוביל הארצי עד להשלמת בנייתו ב-10 ביוני 1964.
בניית "מוביל המים הארצי"
שמאל|ממוזער|250px|יציאת מי המוביל מהצינור, המעלה אותם מהכנרת, לתעלה הפתוחה - תעלת חוקוק
שמאל|ממוזער|250px|כניסת מי המוביל מהתעלה הפתוחה לסיפון של נחל עמוד
שמאל|ממוזער|250px|הסיפון של נחל עמוד
250px|ממוזער|שמאל|המוביל הארצי ליד קדרים
שמאל|ממוזער|250px|המוביל הארצי בדרכו דרך בקעת בית נטופה
בניית "המוביל הארצי" החלה בשנת 1953, חנוכתו הרשמית של המפעל הוצנעה בשל החשש מחבלות. עד לשנת 1956, בוצעו רכיבי המוביל הארצי (כמו: מפעל ירקון-נגב, מנהרת המים הראשונה - מנהרת עיילבון, האגמים, תעלת הירדן העליונה שנזנחה בשל לחצים מדיניים) על ידי תה"ל. תעלת הירדן העליונה (תעלת ההטיה) הייתה אמורה לקחת את מי הירדן ליד גשר בנות יעקב. מן התעלה אמורים היו המים לרדת בצינור לחץ לכנרת, בעיקר בשעות היום, תוך הפעלת טורבינה וגנרטור חשמלי שיפיק חשמל. השאיבה חזרה והעברת המים לעבר בית נטופה הייתה אמורה להיות בשעות הלילה, שבהן מחיר החשמל נמוך. בשנת 1956 - הועבר הביצוע (יחד עם אגף הביצוע של תה"ל) לידי חברת "מקורות". לצורך בניית המוביל פותחו טכנולוגיות שאיבה והובלת מים בדרכים שונות כמו: תעלות פתוחות, צינורות, מנהרות ועוד. נבנו תחנות שאיבה גדולות שיעלו את המים מהכנרת מגובה של עד 212 מטר מתחת לגובה פני הים, אל אגם נטופה בגובה 256 מטר מעל פני הים, (הפרש גבהים של 468 מטר). הוקמה התחנה "אשד כנרות" בטבח'ה (עין שבע) שבצפון חופה המערבי של הכנרת. לצורך מעבר המים בתוואי של הצינור הראשי, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה, נבנו שלוש מנהרות. הבנייה הושלמה בשנת 1964 והמוביל נחנך ב-10 ביוני באותה שנה.
נוכח האיבה הערבית החליטה ממשלת ישראל לחנוך את הפעלתו בצנעה. סיבה נוספת להחרשת האירוע הייתה יעילות המפעל, שספגה ביקורת ציבורית נוקבת מצד פרדסנים, מהנדסים ואנשי מים. הוויכוח הושתק מטעמים של ביטחון ומדיניות חוץ. חרף זאת ארצות ערב מחו על הפעלת המוביל הארצי ואף ריכזו כוחות צבאיים כהכנה למלחמה אפשרית עם ישראל בעקבות הפעלת המוביל.
עלות הקמתו של המוביל הארצי הייתה כ-420 מיליון ל"י (סכום שווה ערך לכ-4 מיליארד ש"ח) והושקעו בו כ-2.5 מיליון ימי עבודה. בהקמתו הועסקו למעלה מ-4000 עובדים. נחפרו כ-7 מיליון ממ"ק עפר, נחצבו כ-1.7 מיליון ממ"ק סלע, נוצקו כ-500 אלף מ"ק בטון, הושקעו כ-75 אלף טון פלדה והונחו כ-15 אלף צינורות בטון ופלדה.
הפעלה
ב-23 בדצמבר 2009 חובר מתקן התפלה בחדרה למוביל הארצי ולראשונה נמהלו מי המוביל במים מותפלים.
תוואי "מוביל המים הארצי"
ממוזער|מצינורות המוביל הארצי, סמוך לעין שמר, 1965
נקודת המוצא של המוביל הארצי הוא ב"אתר ספיר" הנמצא ב"אשד כינרות" או תל אורימה (ליד כרי דשא). באתר ספיר נשאבים מים מהכנרת מעומק מרבי של 215.50 מטר מתחת לפני הים אל תוך צינור לחץ תת-קרקעי המוביל את המים בכיוון צפון מערב לגובה של 44 מטר מעל פני הים, בנקודה הנמצאת כקילומטר ממזרח לכחל.
בכחל נכנסים מי המוביל לתעלת חוקוק - צלמון (או תעלת חוקוק), תעלה פתוחה באורך כ-16 קילומטר המובילה למאגר צלמון. רוחב התעלה מעל 12 מטר ועומקה 3.15 מטר. לתעלה ירידה של כ-16 מטר לקילומטר. תעלת חוקוק עוברת את נחל עמוד ונחל צלמון (מזרחית לטפחות) בסיפונים הפוכים המכונים על ידי מקורות "גיחונים". הגיחונים העשויים מצינורות פלדה שהונחו במבצע מורכב בצלע ההר וכוסו בבטון, מובילים את המים ללא הפעלת אנרגיה, על סמך חוק כלים שלובים. הבחירה בגיחונים במקום בגשר נעשתה מסיבות ביטחוניות וכדי למזער את הפגיעה בנוף. בנחל עמוד, הגיחון יורד ועולה כ-150 מטר.
במוצא מאגר צלמון נמצאת תחנת צלמון השואבת ומעלה את המים מגובה 37 מטר מעל פני הים לגובה של 147 מטר מעל פני הים. מאגר צלמון היה במקור בעל קיבולת של 750 אלף מטר קוב.
מנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי) באורך 800 מטר מוליכה את המים לתעלת נטופה.
תעלת נטופה באורך 17 קילומטר מוליכה את המים למאגרי אשכול, שבקצה המערבי של בקעת בית נטופה. ביציאה ממאגר אשכול נמצא "מפעל הסינון המרכזי" שהוא מהמתקדמים מסוגו והרביעי בגודלו בעולם.
ממאגר אשכול עוברים המים בצינור הראשי של המוביל העשוי בטון ומוליך את המים לאורך 77 ק"מ עד לראש העין. המים עוברים בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה.
במאגרים אלה שוקעים הסחופת והטין והמים מטוהרים לפני כניסתם לצינור הראשי. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב. בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן. "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים את מערכת המים הארצית. במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה.
איכות המים
שמאל|ממוזער|250px|מרכז המבקרים של המוביל הארצי במאגר אשכול
שמאל|ממוזער|250px|מאגר אשכול. צילום ממרכז המבקרים באתר אשכול
המוביל הארצי תוכנן במקורו כך שיספק מים רק לחקלאות ואילו מי שתייה יסופקו במערכות נפרדות. לפיכך תוכנן המוביל עם תעלות פתוחות, מאגרי מים פתוחים וללא הטיפול הדרוש במים עיליים כדי לספקם לשתייה. סיבות לתכנון כזה הן:
מערכות נפרדות מונעות את הצורך בטיוב כל מי המוביל לדרגת מי שתייה ומאפשרות לרכז את המאמץ וההשקעה הכספית בטיוב המים המיועדים לשתייה בלבד, עד לרמה הגבוהה ביותר.
מערכות נפרדות עשויות לאפשר אספקת מי שתייה ממקורות שהם טהורים יותר מלכתחילה, דבר העשוי לצמצם את הצורך בפעולות טיהור כימיות, העלולות להכניס למים גורמים מסרטנים.
מערכות נפרדות מאפשרות הכללת מים ברמה נמוכה יותר במוביל וכך להגדיל את כמות המים שהמוביל מספק לחקלאות.
מערכות נפרדות מונעות ריכוז כל מי השתייה במערכת אחת, דבר העלול ליצור סיכונים ביטחוניים.
למרות זאת, לאחר העברת הביצוע של המוביל מתה"ל ל"מקורות", נקבע כי כל מי המוביל יהיו בסטטוס של מי שתייה. כיום מסופקים יותר מ-80% ממי "המוביל הארצי" כמי שתייה. בשנת גשמים ממוצעת הוא מוליך כמות של כ-380 מיליון קוב מים. השאיבה מהכנרת משתנה בהתאם לכמויות הגשמים ולצרכים השונים. משרד הבריאות קבע תקנים מחמירים לאיכות מי השתייה. בעקבות כך, מפעילה חברת "מקורות" תחנות בקרה לבדיקת איכות המים ומערכות חיטוי וטיפול להבטחת איכות מי שתייה לכל מי המוביל ולכל אורכו. לדברי שמחה בלאס הדבר נעשה על מנת להוסיף צרכנים לחברת "מקורות".
כדי לעמוד בתקן ולהוריד את רמת העכירות, נקבע שיש להקים מתקן לסינון כל המים היוצאים ממאגר אשכול אל המוביל הארצי. הקמת מתקן זה עוכבה מסיבות תקציביות. לאחר הטיפול באתר "אשכול" המים מוזרמים לרחבי הארץ במערכת סגורה לשמירת איכותם. הורדת העכירות על ידי מתקן הסינון נועדה בעיקר כדי להרחיק עקבות טין בעוד גורמי מחלות הנישאים על ידי המים כמו: חיידקים, וירוסים ופרוטוזואה (טפילים חד תאיים) מטופלים בתהליכי חיטוי המים.
ההידרולוג פרופ' מנחם רבהון כתב בשנת 2000 כי המוביל הארצי היה "מערכת המים היחידה בעולם המתקדם, המספקת מי שתייה למיליוני צרכנים מאגם עילי, ללא סינון. זהו מצב לא תקין ומסוכן כיוון שהסינון איננו מותרות, אלא צורך חיוני להבטחת איכות המים ולהגנה על בריאות הצרכנים."
העבודות על מתקן הסינון במאגר אשכול, הרביעי בגודלו בעולם (בעת הרכבתו), הושלמו בשנת 2008 בעלות של 550 מיליון ש"ח.
"המוביל המלוח"
המים הנכנסים מן הירדן לכנרת מכילים מעט מאוד כלור. אולם, קיימים מעיינות מלוחים בסביבת הכנרת, שהזרימו כמויות גדולות של מים מלוחים לכנרת. פרופ' אברהם דה ליאו מתה"ל הראה, הציע בשנת 1957 להטות מעיינות מלוחים המתנקזים לכנרת ולהפחית את מליחותה. בהתאם לכך, אך באיחור מה, החלו עבודות המוביל המלוח באביב 1963. בינתיים, בתקופת בניית המוביל הארצי, חלו מספר שנות בצורת והמליחות בכנרת עלתה לכ-400 מגכ"ל (מיליגרם כלורידים לליטר). כדי לפתור במהירות את הבעיה, עד השלמת המוביל המלוח, הקימה מקורות מתקני מיהול שהחליפו חלק ממי המוביל במי בארות מאזור החוף, דבר שהוריד את מליחות מי המוביל לכ-250 מגכ"ל והמליח את מי הצרכנים של בארות אזור החוף. מאוחר יותר הושלמה בניית ה"מוביל המלוח", שהוריד את רמת המליחות במוביל הארצי לכ-200 מגכ"ל.
בעיות מדיניות וביטחון
בעקבות החלטתה של מדינת ישראל לנצל את מי הירדן באמצעות המוביל הארצי, החליטה הליגה הערבית להטות את נהרות הבניאס, הדן והחצבני ולמנוע זרימת מים לירדן, ובכך לנתק את המוביל ממקורות המים שלו.
סוריה ולבנון נקטו גם בצעדים מעשיים להטיית מקורות המים של המוביל על ידי מפעלי ההטיה של מקורות הירדן. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 התרחשה "המלחמה על המים" ומוביל המים הארצי היה המטרה לניסיון הפיגוע הראשון של ארגון טרור פלסטיני, הפת"ח. העימות עם מדינות ערב הוביל להעברת נקודת השאיבה של המוביל מהירדן ההררי לכנרת.
בסופו של דבר, תוכניות ההטיה הערביות סוכלו באמצעים צבאיים.
תשלומי ארנונה
באופן כללי נמנעו הרשויות המקומיות מלחייב את מקורות בתשלומי ארנונה עבור המוביל הארצי. בשנת 1993 החלה מועצת עיילבון בהליכים לגביית ארנונה עבור המוביל הארצי, אולם על פי רוב דעות בפסק דין של בית המשפט העליון, המוביל הארצי מוחזק על ידי חברת מקורות "מטעם הממשלה" ועל כן הייתה פטורה מתשלומי ארנונה עד שנת 1998 והחל משנת 1998 חלו עליה תשלומי ארנונה מופחתים. בעקבות פסק דין זה החלו מועצות אחרות לחייב את מקורות בתשלומי ארנונה עבור המוביל הארצי, בשיעורים שונים. בעקבות דרישה של מועצה אזורית משגב לארנונה על פי סיווג של "משרדים שירותים ומסחר" ערערה מקורות לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורה נדחה וערעור לבית המשפט העליון הסתיים בפשרה. חוק ההסדרים לשנת 2003 קבע במפורש את תעריפי הארנונה על תעלות מים דוגמת המוביל הארצי.
ראו גם
משאבי מים בישראל
משק המים בישראל
מקורות
נחלי מנשה
המוביל הארצי החדש
לקריאה נוספת
שמחה בלאס, אוצרות המים בארץ ישראל סכויי השקאה ופתוח הידרו-אלקטרי, מקורות, מאי 1944.
שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, הוצאת מסדה, 1973.
וו. ק. לאודרמילק, ארץ ישראל הארץ היעודה, תרגם ש. גילאי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1945.
James B. Hays, T.V.A. on the Jordan, Public Affairs Press, Washington, D.C., 1948
קישורים חיצוניים
וגם הנגב עוד יהיה פורח, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
ייצור צינורות להובלת המים, בערוץ היו טיוב של ארכיון צה"ל
חמישים שנה להפעלת המוביל הארצי, בבלוג של ארכיון המדינה, 9 ביוני 2014
ארנון למפרום (עורך), חמישים שנה להפעלת המוביל הארצי, פרסום משותף של ארכיון המדינה וחברת מקורות, 24 ביוני 2014
יהושע שורץ, תוכניות אב למשק המים שנערכו בעבר והפקת לקחים, הוצאת רשות המים במדינת ישראל, מרץ 2010
דוד שטנר וגדעון ביגר, כנגד ארבעה אבות: אהרן אהרנסון, פנחס רוטנברג, שמחה בלאס וג'יימס הייס, האבות האמתיים של רעיון המוביל הארצי, קתדרה 159, ניסן תשע"ו, עמ' 89–124
הקמת המוביל, חברת מקורות וארכיון המדינה, 1964
"מי הירקון לנגב", יומני כרמל 1952 (התחלה 0:36)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הנדסה אזרחית
קטגוריה:ישראל: חקלאות
קטגוריה:ישראל: מדע וטכנולוגיה
קטגוריה:מבני אספקת מים בישראל
קטגוריה:הכנרת
קטגוריה:ישראל: מנהרות
קטגוריה:הטיית מים
קטגוריה:מקומות שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:מקורות | 2024-10-03T09:05:08 |
ננס אדום | שמאל|ממוזער|250px|תנועתו של הננס האדום כוכב ברנרד במשך השנים
ננס אדום הוא כוכב הסדרה הראשית, קר וקטן יחסית, שנמצא על דיאגרמת הרצשפרונג-ראסל בסיווג ספקטרלי K או M. ננסים אדומים מהווים את הרוב המכריע של הכוכבים והם בעלי קוטר ומסה של עד שליש מסת שמש (מתחת למסה של 0.08 מסת שמש אלו ננסים חומים), ובעלי טמפרטורה של פחות מ-3,500 מעלות קלווין. כוכבים אלה הם בעלי בהירות מוחלטת נמוכה - חלקם פולטים פחות מ-1/10,000 מקרינת השמש שלנו. שיא פליטת הקרינה שלהם היא בתחום הנראה לעין האדם כצבע אדום, אם כי אין אפילו ננס אדום אחד שניתן לראות בשמי כדור הארץ בעין בלתי מזוינת, כיוון שעוצמת ההארה שלהם חלשה מדי. עקב הקצב האיטי של ההיתוך הגרעיני של המימן, לננסים אדומים יש אורך חיים גדול מאוד שיכול לנוע בין עשרות מיליארדים ל-1013 שנים
ננסים אדומים מתחת ל-0.25 מסות שמש אינם מתחילים להתיך הליום ולכן אינם יכולים להפוך לענק אדום. ננסים אדומים מעל ל-0.25 מסות שמש, יהפכו בעוד מיליארדי שנים לננסים כחולים. הכוכבים מתכווצים לאיטם ומתחממים עד שכל המימן שבהם מתכלה. בכל מקרה, לא עבר מספיק זמן מאז המפץ הגדול שיאפשר לננסים אדומים להתפתח מחוץ לסדרה הראשית. העובדה שננסים אדומים נשארים בסדרה הראשית גם לאחר שכוכבים זקנים יותר עזבו אותה מאפשרת לתארך צבירי כוכבים על ידי מציאת המסה שבה הכוכבים יוצאים מהסדרה הראשית. בנוסף, העובדה שלא נצפו ננסים אדומים שהתפתחו אל מחוץ לסדרה הראשית היא חיזוק להשערה לגבי גיל היקום.
דבר מסתורי אחד שעדיין לא נפתר בהקשר לננסים אדומים, הוא מחסור בננסים אדומים עם מתכתיות נמוכה, (כלומר ללא יסודות שאינם מימן או הליום). מודל המפץ הגדול חוזה שהדור הראשון של הכוכבים הכיל רק מימן, הליום וליתיום. אם כוכבים אלו כללו ננסים אדומים, הם היו אמורים להיות נצפים גם היום, בשל אורך חייהם, אך כאמור, לא נצפו עד כה ננסים אדומים כאלו. ההסבר הקונבנציונלי הוא שללא יסודות כבדים, לא יכולים להיווצר כוכבים בעלי מסה נמוכה והכוכבים הראשונים שנוצרו ביקום, היו כולם בעלי מסות גדולות, שאורך חייהם קצר, ובהם נוצרו המתכות הנחוצות להיווצרות כוכבים קטנים יותר לאחר מכן.
נהוג לחשוב כי ננס אדום הם סוג הכוכב הנפוץ ביותר ביקום. פרוקסימה קנטאורי, הכוכב הקרוב ביותר לשמש שלנו, הוא ננס אדום מסוג MS, שבהירות נראיתו מדרגה 11, וכמו כן כ-20 מתוך 30 הכוכבים הקרובים ביותר למערכת השמש הם ננסים אדומים.
בשנת 2005 התגלו כוכבי לכת סביב ננס אדום, אחד מכוכבי הלכת הללו הוא בגודל של נפטון, ומסתו גדולה פי 17 ממסת כדור הארץ. הוא מקיף את כוכב האם שלו במרחק של 6 מיליון קילומטרים בלבד ולפיכך הטמפרטורה על פניו, למרות הבהירות הנמוכה של הכוכב שלו, מגיעה לכ-150 מעלות צלזיוס.
בשנת 2014 התגלו שלושה כוכבי לכת המסווגים כסופר כדורי ארץ הנמצאים באזור החיים של המערכות שלהם, הם חלק משמונה כוכבי לכת חדשים המקיפים ננסים אדומים קרובים. כוכבי הלכת הללו התגלו בידי צוות בינלאומי של אסטרונומים מבריטניה וצ'ילה.
המחקר זיהה כי כמעט כל הננסים האדומים בסביבת השמש שלנו הם בעלי כוכבי לכת, מה שאומר שלרבים מאוד מהכוכבים מסוג זה, המהווים כ- 70% מכוכבי הגלקסיה שלנו, יש מערכות כוכבי לכת המקיפות אותם.
החוקרים גם משערים כי כוכבי הלכת הגדולים במעט מכדור הארץ (ולכן הם מכונים סופר כדורי ארץ), שבהם עשויים להתקיים מים במצב נוזלי ולפיכך הם מועמדים פוטנציאליים לתמיכה בחיים, מקיפים ננסים אדומים ב'שכונה' של השמש.
אין ביקום ננסים אדומים שגמרו את שלב הכוכב היציב בסדרה הראשית, מכיוון ששלב הכוכב היציב בננס אדום מתמשך למעלה מ-30 מיליארד שנים. לאחר שהוא מכלה את כל המימן הוא הופך לננס לבן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
אדום | 2023-11-16T10:42:16 |
אלג'יריה | אלג'יריה (בערבית: أَلْجَزَائِر, בתעתיק מדויק: אַלְגַ'זָאאִר, תרגום: האיים; בקבילית: ⴷⵣⴰⵢⴻⵔ; בצרפתית: Algérie), או בשמה המלא: הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אלג'יריה (בערבית: الجمهوريّة الجزائريّة الديمقراطيّة الشعبيّة, בתעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיַּה אלְגַ'זָאאִרִיַּה אלדִּימֻקְרָאטִיַּה אלשַּעְבִיַּה), היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה ובעולם הערבי. אלג'יריה גובלת בצפון – בים התיכון, בצפון-מזרח – בתוניסיה, במזרח – בלוב, בדרום-מזרח – בניז'ר, בדרום-מערב – במאלי ובמאוריטניה ובמערב – בסהרה המערבית ובמרוקו. בירתה של אלג'יריה היא אלג'יר.
כמעט כל אוכלוסיית אלג'יריה היא מוסלמית, היא מדינה-חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, וכן גם בליגה הערבית.
היסטוריה
האוכלוסייה הבֶרבֶרית המקורית הייתה תחת שלטון זר במשך 3,000 השנים האחרונות. הפיניקים (סביב ה-1000 לפנה"ס) והרומאים (סביב 200 לפנה"ס) היו הכובשים העיקריים עד בוא הערבים במאה ה-8 לספירה. עם זאת, כיוון הכיבוש לא היה חד-צדדי: השושלת הפאטמית, שמקורה באלג'יריה, השתלטה על מצרים בימי הביניים.
אלג'יריה שולבה באימפריה העות'מאנית על ידי אורוץ' וח'יר א-דין ברברוסה, שהפכו בתחילה את החוף לבסיס של שודדי ים, ואחר כך התמנו כשליחיה הרשמיים של האימפריה. פעילותם הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-17 ועברה לאחר מכן לטריפולי בלוב.
אלג'יריה הצרפתית
הצרפתים פלשו לאלג'יריה ב-5 ביולי 1830. התנגדותה העיקשת של האוכלוסייה המקומית, בראשות עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, האטה את הכיבוש, והמדינה נכבשה רק בתחילת המאה ה-20, כאשר המעוז הטוארגי האחרון נפל בידי הצרפתים.
בינתיים, הפולשים הצרפתים הפכו את אלג'יריה לחלק אינטגרלי מארץ האם הצרפתית, שמעמדו השתנה רק בזמן הרפובליקה הצרפתית החמישית. עשרות אלפי מתיישבים מצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל התיישבו באלג'יריה. מתיישבים ממוצא אירופי, וכן היהודים, שקיבלו אזרחות צרפתית, קיבלו יחס של אזרחים עם ייצוג בפרלמנט. לעומת זאת, היחס לערבים ולברברים היה מפלה והם היו נתונים למשטר דמוי אפרטהייד. בשנת 1954 פתחה החזית לשחרור לאומי (FLN) במלחמת גרילה נגד הצרפתים, שהחלה את מלחמת העצמאות של אלג'יריה. בשנת 1962, לאחר כמעט שמונה שנים של לוחמה בלתי-פוסקת, הם הצליחו לגרש את הצרפתים. עם נסיגת הצבא הצרפתי, ברחו גם רוב המתיישבים האירופיים לצרפת.
עצמאות
בשנת 1965, הופל נשיאה הראשון של אלג'יריה, אחמד בן-בלה, על ידי שר ההגנה ובן בריתו לשעבר, הווארי בומדיין. במדינה הונהג שלטון סוציאליסטי חד-מפלגתי, שהיה יציב יחסית במשך כ-25 שנים.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 התחוללה במדינה מלחמת האזרחים האלג'יראית, סכסוך עקוב מדם שהחל לאחר שהצבא מנע ממפלגה אסלאמית לתפוס את השלטון, למרות זכייתה בבחירות דמוקרטיות, שהיו הראשונות שנערכו במדינה. במהלך המלחמה, נהרגו יותר מ-100,000 אנשים, רבים מהם במעשי טבח שביצעו מוסלמים אדוקים.
באלג'יריה נערכו בחירות בשנת 1999, שנחשבו מוטות על ידי משקיפים בין-לאומיים ורוב קבוצות האופוזיציה,https://freedomhouse.org/report/freedom-world/2013/algeria בהן ניצח הנשיא עבד אל-עזיז בותפליקה. הוא פעל להחזרת היציבות הפוליטית למדינה והכריז על יוזמת "הסכמה אזרחית", שאושרה במשאל עם, במסגרתה ניתנו חנינה לאסירים פוליטיים רבים, וכמה אלפי חברים בקבוצות חמושות קיבלו פטור מהעמדה לדין במסגרת חנינה מוגבלת, בתוקף עד 13 בינואר 2000. מלחמת האזרחים האלג'יראית הסתיימה באופן מעשי בניצחון ממשלת אלג'יריה, בעקבות כניעת "צבא הישועה האסלאמי", ותבוסתה ב-2002 של "הקבוצה האסלאמית המזוינת". עם זאת, לחימה בעוצמה נמוכה נמשכה גם לאחר מכן באזורים שונים של המדינה.
בותפליקה נבחר מחדש בבחירות לנשיאות באפריל 2004, לאחר קמפיין בו הציג תוכנית פיוס לאומי. התוכנית כללה רפורמה כלכלית, מוסדית, פוליטית וחברתית לחידוש המדינה, העלאת רמת החיים והתמודדות עם הגורמים לניכור. היא כללה גם יוזמת חנינה שנייה, אמנת השלום והפיוס הלאומי, שאושרה במשאל עם בספטמבר 2005. הוא הציע חנינה לרוב לוחמי הגרילה וכוחות הביטחון הממשלתיים.
בנובמבר 2008 תוקנה החוקה בעקבות הצבעה בפרלמנט, תוך הסרת מגבלת שתי הכהונות על מכהנים נשיאותיים. שינוי זה אפשר לבותפליקה להתמודד בבחירות לנשיאות 2009, והוא נבחר מחדש באפריל 2009. במהלך מסע הבחירות שלו ולאחר בחירתו מחדש, הבטיח בותפליקה להאריך את תוכנית הפיוס הלאומי, תוכנית ליצירת שלושה מיליון מקומות עבודה חדשים, בניית מיליון יחידות דיור חדשות, והמשך תוכניות מודרניזציה של המגזר הציבורי והתשתיות.
סדרה מתמשכת של הפגנות ברחבי המדינה החלה ב-28 בדצמבר 2010, בהשראת הפגנות דומות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. ב-24 בפברואר 2011, הממשלה הסירה את מצב החירום בן 19 השנים במדינה. הממשלה יזמה חקיקה העוסקת במפלגות פוליטיות, בקוד הבחירות ובייצוג נשים בגופים נבחרים. באפריל 2011, הבטיח בותפליקה רפורמה חוקתית ופוליטית נוספת. עם זאת, הבחירות במדינה זכו לביקורת תדירה על ידי קבוצות אופוזיציה כלא הוגנות. ארגוני זכויות אדם וארגונים בין-לאומיים אמרו שהצנזורה התקשורתית וההטרדה של יריבים פוליטיים נמשכו.
ב-2 באפריל 2019, בותפליקה התפטר מהנשיאות לאחר הפגנות המוניות נגד מועמדותו לכהונה חמישית בתפקיד.
בדצמבר 2019 הפך עבד אל-מג'יד תבון לנשיא אלג'יריה, לאחר שניצח בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות עם שיעור נמנעות שיא – הגבוה מבין כל הבחירות לנשיאות מאז שנת 1989. תבון הואשם בכך שהוא נאמן לנשיא המודח.
פוליטיקה
ראש המדינה באלג'יריה הוא הנשיא, שנבחר לתקופת כהונה של חמש שנים. באלג'יריה זכות הבחירה ניתנת בגיל 18. נשיא המדינה הוא גם ראש מועצת השרים ומועצת הביטחון. הנשיא ממנה ראש ממשלה. ראש הממשלה ממנה את מועצת השרים.
הפרלמנט האלג'יראי מורכב משני גופים: הבית התחתון, "האספה הלאומית-עממית" (APN), שבו חברים כ-380 איש; והבית העליון, "מועצת האומה", שבו חברים כ-144 איש. האספה הלאומית-עממית נבחרת אחת לחמש שנים.
תחת חוקת 1976 (ששונתה ב-1979, ותוקנה ב-1988, 1989 ו-1996), אלג'יריה היא מדינה רב-מפלגתית. כל המפלגות חייבות לקבל אישור מהמשרד הממשלתי המתאים. כיום, באלג'יריה ישנן יותר מ-40 מפלגות פוליטיות חוקיות. על פי החוקה, שום איגוד פוליטי לא יכול לקום אם הוא "מבוסס על שוני דתי, בלשני, גזעי, מגדרי או אזורי".
חופש העיתונות והביטוי
על פי ארגון זכויות האדם Euro-Mediterranean Human Rights Monitor , ממשלת אלג'יריה מציבה מגבלות משמעותיות על זכויות אדם שונות הנוגעות לחופש הביטוי, ביניהן חופש העיתונות, הזכות להפגין ועוד. בנוסף, מטילה הממשלה צנזורה אגרסיבית על התקשורת ועל הרשתות החברתיות.
מתוקף מגבלות אלו, מענישה הממשלה פעילים חברתיים ועיתונאים באשמת הכפשות ממשל או לשון הרע, ואף שוללת רישיונות של גופי תקשורת. החוקה האלג'יראית אוסרת על מאסר בעקבות עבירות אלו, ומגבילה את הענישה לקנסות ועונשים מנהלתיים, אולם במקרים חריגים מתעלמות הרשויות מהגבלה זו והיו מקרים בהם נכלאו עיתונאים בעקבות ביקורת נגד הממשלה.
דוגמה להשפעת הממשלה על כלי התקשורת ניתן היה לראות עם פרוץ המחאות של שנת 2019, שסוקרו בתחילה בכלי התקשורת המקומיים באופן רציף, ואף הובילו תת-מחאה בנושא חופש הביטוי. לאחר שהחלו המפגינים לקרוא להתפטרותו של מפקד הצבא, אחמד גאיד סלאח , הופעל לחץ מהשלטון כלפי כלי התקשורת, שגרם להפחתה הדרגתית בסיקור המחאות, עד להפסקתו המוחלטת.
כלכלה
דלק מאובנים הוא הבסיס של כלכלת המדינה. ענף זה תורם כ-60% מהתקציב, 30% מהתל"ג ויותר מ-95% מהיצוא. באלג'יריה ישנן עתודות ענקיות של גז טבעי (עשירית בעולם) והיא הרביעית בעולם בייצואו. היא נמצאת במקום ה-16 מבחינת עתודות נפט.
לאלג'יריה חוב חיצוני גדול. הכלכלה הצליחה לצמוח באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, חלקית בגלל הרפורמות, שנתמכו על ידי הבנק העולמי ומועדון פריז, שסייע בפריסת החוב. אלג'יריה נהנתה מעליות במחירי הנפט ומדיניות פיסקלית נוקשה. התוצאה הייתה גידול ביצוא והורדת החוב החיצוני. הממשלה מנסה לפתח ענפים חדשים, כדי להפחית את התלות בנפט ובגז.
על פי מדד הפיתוח האנושי, אלג'יריה היא המדינה השלישית הכי מפותחת באפריקה (אחרי מאוריציוס וסיישל), עם HDI של 0.748.
כבישים
רשת הכבישים האלג'ירית היא הצפופה ביותר באפריקה. אורכה מוערך ב-180,000 ק"מ של כבישים מהירים, ועם שיעור סלילה של 85%. רשת זו תושלם על ידי כביש מזרח-מערב, פרויקט תשתית גדול הנמצא כעת בבנייה. זהו כביש תלת-כיווני, 1,216 ק"מ (756 מייל), המקשר את עיר הנמל ענאבה (בצפון-מזרח המדינה, סמוך לגבול תוניסיה) לתלמסאן (עיר במערב הרחוק, סמוך לגבול מרוקו). אלג'יריה חוצה גם את כביש טראנס סהרה (חלק מרשת הכבישים הטרנס-אפריקאית), שעכשיו סלול לחלוטין. כביש זה נתמך על ידי ממשלת אלג'יריה על מנת להגדיל את הסחר בין חמש המדינות האחרות החוצות את הכביש: מאלי, ניז'ר, ניגריה, צ'אד ותוניסיה.
מחוזות
אלג'יריה מחולקת ל-58 מחוזות. כל אחד נקרא וילאיה.
אדרר
עין דלפה
עין טמוצ'נט
אלגר
ענאבה
באטנה
בחאר (אלג'יריה)
בג'יעה
ביסקרה
בלידה
בורג' בואו ארריג'
באואירה
באומרדס
חלף
קונסטנטין
ג'לפה אל בייד
אל אואד
אל טארף
גארדיה
גואלמה
אליזי
ג'יג'ל
חנצ'לה
לגהוסט
מוסקר
מדאה
מילה
מוסטאגאנם
מ'סילה
נעמה
אוראן אורגלה
אום אל בואח
רליזאנה
סעידה
סטיף
סידי בל-עבאס
סקיקדה
סוק אהראס
טאמאנגאסט
תבסה
טיארט
טינדוף
טיפאזה
טיסמילט
טיזי אוזו
תלמסן
גאוגרפיה
החופים הרריים למדי ויש מעט נמלים טובים. באזור דרומית לחוף, הידוע כ"טל", יש קרקע פורייה. דרומית לטל נמצאים הרי האטלס ומדבר סהרה. אלג'יר, אוראן וקונסטנטין הן הערים הראשיות. שטחה של אלג׳יריה הוא הגדול ביותר ביבשת אפריקה מאז התפרקות סודאן.
האקלים הוא צחיח וחם. האקלים לחופי הים הוא ים תיכוני אופייני. סופות חול נפוצות מאוד, בעיקר בקיץ.
הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא כ-32 מעלות ובמדבר הטמפרטורה הממוצעת היא כ-45 מעלות. בחורף הטמפרטורה יורדת לממוצע של כ-25 מעלות ביום, ובלילה נעשה לעיתים קריר אף יותר. כמות המשקעים הממוצעת היא 200 מ"מ.
המשאבים טבעיים הם נפט, גז טבעי, ברזל, פוספטים, אבץ, עופרת, כרום ואורניום.
עם גודל של כמעט 2.4 מיליון קמ"ר, אלג'יריה היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה, והעשירית בגודל שטחה בעולם. גודלה כה רב, עד שאילו היינו מציבים אותה ביבשת אירופה, היא הייתה יכולה להכיל בתוכה את שטחיהן של המדינות גרמניה, צרפת, איטליה, בריטניה ופולין.
את אלג'יריה נהוג לחלק לחמישה חלקים:
אזור הטל הפורה – לבה של אלג'יריה ומכיל את רוב הערים והאוכלוסייה. הוא מורכב מגבעות ומישורים באזור מישור החוף, ומרצועה של הרי האטלס של הטל שמופרדים על ידי עמקים קטנים. הטל משתרע מהגבול עם מרוקו עד להרים הגדולים של קבליה ומישור בג'יה במזרח. גבולו המזרחי של האזור הוא נהר הסומם. באזור זה נמצא האזור החקלאי המרכזי במרחק של 100 ק"מ מעיר הבירה אלג'יר, באזור שהיה פעם ביצות אך יובש על ידי הצרפתים.
המישורים הגבוהים – משתרעים על פני 600 ק"מ מזרחית לגבול עם מרוקו, ומתנשאים לגובה של כ-1,100 עד 1,300 מטר במערב, ונופלים באופן חד ל-400 מטר במזרח, בין אזור הטל להרי האטלס של הסהרה. מדובר באזור יבש שלעיתים מחשיבים אותו לחלק מהסהרה. המישורים מכוסים באדמות סחף כתוצאה משחיקת הרי הטל של האטלס, והם נשברים על ידי גאיות.
הרי האטלס של הסהרה – הרים אלה יותר גבוהים ומתמשכים מהרי הטל של האטלס, ומורכבים משלושה רכסי הרים: הרי הקסור ליד הגבול עם מרוקו, הרי האמור והרי אולד נאיל דרומית לעיר הבירה אלג'יר. באזור זה המשקעים רבים יותר מאשר במישורים הגבוהים, והמים יורדים במדרונות הדרומיים למדבר, כאשר הם ממלאים בדרכם בארות רבות והם מקור לנאות המדבר המרכזיים ביסקרה, לחות ובכר.
דרום-מזרח אלג'יריה שונה באופן מהותי מהנוף המונוטוני של מערב אלג'יריה, בכך שתוויו הגאוגרפיים אינם מקבילים למישור החוף. בדרומו ישנם מצוקים גבוהים של הרי האורי, היוצרים מחסום כמעט בלתי-עביר שבמשך ההיסטוריה סיפק הגנה ליושבי המקום, במיוחד בתקופה הרומאית. בצפון החוף נמצאים הרי קבליה הקטנים, שמופרדים מהרי קבליה הגדולים על ידי נהר הסומם. החוף מורכב משרשרות הרים, ומופרד באזורים מישוריים עליהם בנויות ערי הנמל של אלג'יריה: בג'יה, סקיקדה וענאבה.
החלק האלג'יראי של הסהרה נמשך מהרי האטלס של הסהרה עד לגבולות עם ניז'ר ועם מאלי, לאורך 1,500 ק"מ. האזור עמוס בדיונות שנקראות ארג, שמכסות כרבע משטחו. הדיונה המזרחית הגדולה מורכבת מדיונות בגובה של שניים עד חמישה מטרים, במרחק של ארבעים מטר זו מזו. שאר האזור המדברי מכוסה בסלעים גדולים שנקראים חומוד, וכמעט כל האזור הדרום-מזרחי בנוי מרמות צחיחות בגובה של 2,000 מטר שמוקפות בוואדיות של נהרות שזרמו שם בעבר. האזור הדרומי כמעט נטול אנשים מלבד שבטי הטוארג ולאחרונה עובדי חברות הנפט, ובאזור הצפוני ישנם כמה נאות מדבר המשמשים אוכלוסיות של שבטים נודדים. באזור הדיונות, בין הדיונה המזרחית הגדולה למערבית נמצא אזור המזאב, שברובו אבן גיר ובו התיישבו אוכלוסייה ברברית.
דמוגרפיה
ממוזער|משפחה נוצרית מקביליה
אוכלוסיית אלג'יריה מונה כ-47 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-77.1 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 2.75 ילדים בממוצע לאישה.
כ-90% מהאלג'יראים גרים בחלק הצפוני, ליד חוף הים. כמיליון וחצי בדואים גרים באזור המדברי. האוכלוסייה היא תערובת של ברברים וערבים.
רוב האוכלוסייה היא מוסלמית מלבד מיעוט נוצרי ממוצא אירופי וברברי.
השפה הרשמית היא ערבית. באלג'יריה, כמו ביתר ארצות ערב, קיימת דיגלוסיה, כך שהניב המקומי המשמש בחיי היומיום שונה במידה רבה מהשפה הערבית הספרותית המשמשת בכתיבה ובאמצעי התקשורת. לפי הערכת מדריך השפות "אתנולוג", כשני שלישים מאוכלוסיית אלג'יריה מדברים את הניב הערבי המקומי כשפת אם. לפי אותה הערכה, 14% מהאוכלוסייה מדברים שפות בֶּרבֶּריות שונות. חלק מהשפות הברבריות מוכרות כשפות רשמיות במחוזות מסוימים של אלג'יריה. שפות אלה נכתבות באלפבית מיוחד להן. כמו כן, נעשה שימוש נרחב בצרפתית, אף שאין לה מעמד רשמי.
תרבות
ראי היא צורה מקומית של מוזיקת הפופ והיא נהנית מפופולריות רבה במדינה. היא זוכה להצלחה מסוימת גם מחוץ למדינה, בעיקר בצרפת, שם יש פזורה אלג'יראית גדולה. נציגה הבולט ביותר הוא הזמר הנודע שב חאלד. המוזיקה המסורתית יותר כוללת את שעבי ואנדולסית – המוזיקה ה"קלאסית" של אלג'יריה. מקורה ממסורות מוריות מספרד.
יהדות אלג'יריה
יהדות אלג'יריה היא אחת מהקהילות היהודיות במגרב.
היהודים הראשונים הגיעו לאלג'יריה בימי האימפריה הרומית. כאשר פלשו הכוחות המוסלמים לשטחה במאה ה-7, ניסו לבלום אותם כוחות ברברים-יהודים שבראשם עמדה המלכה אל-כאהינה (יהדותה של המלכה שנויה במחלוקת). בשנת 1492 הגיעו לאלג'יריה פליטים יהודים מגירוש ספרד, ובמאה ה-17 וה-18 הגיעו אליה בניהם של אנוסים מאיטליה.
בשנת 1830 מנו יהודי אלג'יריה כ-30,000 נפש. בשנת 1870 קיבלו היהודים אזרחות צרפתית. בזמן מלחמת העולם השנייה בוטלו כל זכויותיהם ואזרחותם הצרפתית נשללה מהם. ב-1940 חיו באלג'יריה כ-120,000 יהודים אשר נרדפו על ידי משטר וישי.
בזמן מלחמתה של אלג'יריה לעצמאות, נערכו פוגרומים בכל ריכוזי היהודים במדינה, אשר בעקבותיהם החלה עזיבה המונית של היהודים, רובם לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 עם השגת העצמאות, אז עזבו 99% מהיהודים שנשארו בה.
נכון ל-2005, מעריכים כי נותרו בה רק כ-100 עד כ-200 יהודים.
ליהודים יוצאי אלג'יריה ישנם מנהגים המזכירים את מנהגיהם של היהודים יוצאי מרוקו, כגון חגיגת המימונה בצאת חג הפסח.
אלג'יריה איננה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל ומחרימה אותה בכל התחומים.
ראו גם
הרשות הציבורית של אלג'יריה לשידורי רדיו וטלוויזיה
קישורים חיצוניים
גדעון גרא, אלג'יריה נוכח הטלטלה במרחב הערבי, מגזין המזרח הקרוב, 14 בנובמבר 2014
מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1962
קטגוריה:מגרב | 2024-09-20T20:08:52 |
שירה | ממוזער|245 פיקסלים|אירוע הקראת שירה בארצות הברית, 2009
שִׁירָה (באנגלית: Poetry) היא סוגה של אמנות שעיקרה הוא שירים, בדגש על שירים לא מולחנים. שירה מתפרסמת לרוב בספרי וקובצי שירה, ומוקראת באירועי הקראת שירה.
השירה היא יצירה ספרותית, בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה, זאת בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל, פזמון חוזר וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.
הגדרות לשירה וגבולות התחום
לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים להגדיר מהי שירה, ולהבחין אותה מסוגים אחרים של ספרות, כגון פרוזה או מסה, שכן שירה אינה סוגה ספרותית במובן המקובל של המילה. קשה למצוא כללים פורמליים שכל היצירות המוגדרות כ"שירה" עונות עליהם וקשה אף יותר למצוא תכנים תמטיים שבהם עוסקת השירה.
ניסיונות מוקדמים לשׂרטט את גבולות השירה, למשל בידי אריסטו בספרו "פואטיקה", התמקדו בשימוש בדיבור ליצירת אפקטים דרמטיים, קומיים ורטוריים. מאוחר יותר התמקדו הניסיונות בהדגשת הגורמים הסגנוניים בשירה, כגון חריזה ומשקל כהבדלים בינה לבין פרוזה, אך בשירה מודרנית ננטשו רבים מגורמים אלו לטובת אחרים, כך שההבדלה בין שירה לפרוזה באופן זה אינה מספקת.
במאמרו "בלשנות ופּוֹאֵטִיקָה" הגדיר הבלשן רומן יאקובסון את השירה: ; כלומר השירה, בניגוד לטקסטים אחרים, באה בראש ובראשונה להבליט את החומר המילולי שבה, ולא רק להצביע על המציאות שהמילים מתארות. המסמנים לא רק מורים על המסומנים, קרי על האובייקטים בעולם, אלא בעיקר על עצמם.
דרך אחת לעשות כך היא בלשונו של יאקובסון: . ובמילים פשוטות, אם ניקח את הדוגמה: "דני אכל תפוח", נראה כי כל אחת משלוש המילים לקוחה משדה סמנטי אחר. "דני" - שם פרטי; "אכל" - פעולה; "תפוח" - מאכל; הפעלה של פונקציה פואטית על הטקסט תיצור לדוגמה את המשפט: "סעדיה סעד סעודה", שבו למרות שכל מילה באה משדה סמנטי אחר, השורש סע"ד מחבר אותן.
הגדרה נוספת לשירה סיפק קולרידג', המשורר הרומנטי והפילוסוף האנגלי, שחי בסוף המאה ה-18: . ההוגה הצרפתי ז'אק מאריטן הגדיר את השירה באופן שונה:
אמילי דיקנסון, המשוררת האמריקאית בת המאה ה-19, תיארה במכתבה לעורך הספרותי תומאס היגינסון כיצד היא מזהה שיר: (תרגום: לאה גולדברג).
הפילוסוף מיכאל אברהם טוען בסדרת מאמריםבאתרו "הרב מיכאל אברהם, שו"ת ומאמרים", טור 110, להרחבה ראו שם טורים 107 - 113 כי הגדרת השירה היא זו: .
בנוסף, עורך אברהם הבחנה בין שירה וספרות, בכך שבאתרו, טור 111. לדבריו, ההגדרה שהציע אריסטו מתייחסת לספרות בכלל, ולא למושג "שירה" כפי שהוא נתפס בימינו.
מנגד, חוקרים אחרים טוענים כיום כי המבדיל שירה מצורות ספרות אחרות הוא דווקא האופן בו אנו קוראים אותה. משמעות הדבר היא שאם נתקל ביצירה מסוימת, ונאמין שהיא שירה, אנו נקרא אותה ככזו. אם נקרא את אותה יצירה תחת הרושם שהיא פרוזה, למשל, אנו נקרא אותה אחרת.
שירה אינה חייבת להיות קצרה (אם כי קיימים ז'אנרים של שירה קצרה כהייקו) או ארוכה (דוגמת ז׳אנר הפואמה). כיום אמנם מקובל לחשוב על שירה כעל יצירה קצרה בשורות קצוצות, אולם בתקופות אחרות נכתבה שירה בעלת היקף רחב יותר (למשל רפואות האהבה לאובידיוס) ואף שירה "בפרוזה" (כמו חלקים מסוימים בשירתם של דוד אבידן, שארל בודלר, ארתור רמבו ואחרים).
מול האמור לעיל, שירה נתפסת כיום כיצירה קצרה, בשורות קצוצות, שעושה שימוש הן בתכונותיה הצליליות של הלשון (על ידי מצלול, משקל וחריזה, למשל) והן בתכונותיה הפיגורטיביות (על ידי דימויים ומטפורות וכן הלאה). הגדרה זו, כאמור, אינה ממצה, והיא מוציאה אל מחוץ לתחום השירה יצירות רבות הנחשבות "שיריות".
נהוג להבדיל בין שירה לפזמון. פזמון הוא שיר שנועד להיות מלווה על ידי לחן ומהווה יצירה מוזיקלית שלמה, והוא לרוב ברור לקורא מהקריאה הראשונה. שירה, לעומת זאת, כוללת רבדים רבים שניתן לנתחם ולגלות בהם כוונות ורבדים נוספים. ישנם גם שירים שהולחנו אף על פי שלא נועדו לכך.
פואמה
פואמה (Poiema) (מיוונית: "יצירה"), היא תבנית ספרותית המציינת שיר ארוך, בדרך כלל בן מאות שורות.
מסוגי הפואמות:
פואמה אפית
פואמה סיפורית
פואמה אידילית
פואמה לירית
פואמה דרמטית
פואמה דידקטית
פואמה סאטירית
הפואמה מלאת הפאתוס הייתה סוגה מרכזית בספרות העברית החדשה. משוררים עבריים חיברו פואמות, שהיו פסגת יצירתם, בהם יהודה לייב גורדון, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, דוד שמעוני, יצחק למדן, אורי צבי גרינברג, יעקב כהן, ושמשון מלצר.
מונחים
מושגי יסוד
שיר - יצירה ששייכת לז'אנר השירה.
טור - שם לשורה בשיר.
רגל - היחידה הבסיסית בשיר, מורכבת מצירוף מסוים של הברות מוטעמות ולא-מוטעמות. בכל טור מספר רגליים.
בית - מספר שורות היוצרות יחד יחידה בשיר, בדרך כלל מופרדת מקודמותיה ומהבאות אחריה בשורה רווח.
חרוז - שתי מילים, אשר סופיהן נשמעים דומה ויוצרים אפקט של לשון נופל על לשון. דוגמה לחרוז: תָּפַל - נָפַל.
חרוז זכרי - חרוז, שבו המילים החורזות הן בהטעמה מלרעית;
חרוז נקבי - חרוז, שבו המילים החורזות הן בהטעמה מלעילית;
חרוז פנימי - חריזה בין שתי מילים בתוך אותו טור, ולא בין שני טורים. לדוגמה: "מליצתי בדאגתי הדופה, ושמחתי באנחתי דחופה..." ("מליצתי" / שלמה אבן גבירול)
משקל - מאפיין חשוב של השירה, שמתקיים בה מימים ימימה, ונוגע בשמירה על מבנה קבוע של הברות, הטעמות או שניהם בכל טור. בשיטות שונות יש לו משמעות שונה: בשיטה הסילבית יש להקפיד על מספר הברות שווה בכל טור בשיר, ואילו בשיטה הסילבו-טונית יש להקפיד בעיקר על סדר מסוים של הברות מוטעמות ולא-מוטעמות, והמשקל נקבע לפי סוגי הרגליים ולפי מספרן בכל טור.
אמצעים אמנותיים
אמצעים פיגורטיביים
דימוי - בדימוי משווים דבר אחד למשנהו באופן ישיר. לדוגמה: "המלך יושב בקריית דמפרלין / שותה את יינו האדום כדם" (מתוך הבלדה "סר פטריק ספנס")
מטפורה (השאלה) - במטפורה החשוב ביותר הוא ההשאלה, כלומר תכונה של חפץ אחד "מולבשת" על חפץ אחר. אנו משתמשים במטפורה גם בחיי היום-יום, כמו בצירוף "לב שבור".
מטונימיה - ייצוג שלם על ידי חלק האופייני לו. הצירוף "רודף שמלות", כאשר "שמלות" מציינות נשים, הוא דוגמה מחיי היום-יום למטונימיה.
סינקדוכה - אמצעי אמנותי קרוב למטונימיה - דבר מיוצג על ידי פרט קטן ממנו ולהפך. לדוגמה, כאשר "הבחור מבקש את ידה של הבחורה" - אמנם הוא מבקש את כולה, אך ידה היא סינקדוכה.
סינסתזיה - ערבוב שני חושים בביטוי אחד. לדוגמה, "אוויר מתוק", כאשר המילה "אוויר" קשורה לחוש הריח והמילה "מתוק" קשורה לחוש הטעם, לדוגמה הפסוק התנ"כי: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" () - "רואים" "קולות", וכן הפסוק וּמָתוֹק הָאוֹר ()
הגזמה (היפרבולה) - תיאור מופרז, מעבר לאמת הגלויה, שנועד להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם על הקוראים/השומעים. משמש גם ביום-יום, למשל במשפט כמו 'אמרתי לך כבר מיליון פעם...'
אנטונומזיה - שם פרטי שמציין מושג כללי, כגון "ביאליק" במקום "המשורר הלאומי" במשפט: שייקספיר הוא הביאליק האנגלי.
אמצעים מצלוליים
אונומטופיה - מילה או צירוף מילים שצלילן מחקה את משמעותן. המילה 'רשרוש' מחקה את צליל הנייר המרשרש.
אליטרציה - חזרה על צליל או צירוף צלילים במספר מילים קרובות, כמו בצירוף 'גד גדוד יגודנו'.
אסוננס - חזרה על אותו מבנה תנועות עם עיצורים שונים.
קונסוננס - חזרה על אותו מבנה עיצורים עם תנועות שונות.
אמצעים אחרים
אוקסימורון - צירוף מילים שיש בו סתירה פנימית. לדוגמה: "שתיקה רועמת", "יין העצב", "חתן גלמוד", "פגישה לאין קץ" וכדומה.
אנאפורה - פתיחת מספר שורות באותה מילה.
אפיפורה - סיום מספר שורות באותה מילה.
מבני שירה
סונטה (שיר זה"ב) - שיר בן 14 שורות עם מבנה חריזה נוקשה.
אוקטבה - שיר או בית בן 8 שורות עם מבנה חריזה קבוע.
ססטינה - שיר של 39 שורות עם מבנה חריזה וסדר מילים נוקשה מאוד.
ססטט - שיר או בית בן שש שורות.
קטרן - בית בן ארבע שורות.
מרובע - צורה שירית בת ארבע שורות, שמקורה בפרס הקדומה.
טרצינה - מבנה של שיר שבנוי בבתים בני שלוש שורות כל אחד עם שיטת חריזה ייחודית.
קופלט - מבנה בן שתי שורות (חרוזות לרוב).
דיסטיכון - שתי שורות שאינן חרוזות, במשקל קבוע ונוקשה.
חמשיר - שיר בן חמש שורות עם משקל וחריזה נוקשים.
אקרוסטיכון - שיר, שהאותיות הראשונות של שורותיו יוצרות מילה או אף משפט.
פנטום - שיר בעל מספר בלתי מוגבל של בתים בני ארבע שורות, המאופיין בחזרה על שורות שלמות בין הבתים.
האיקו - שיר קצרצר המכיל שלוש שורות בנות 5, 7 ו-5 הברות (או יחידות זמן, במקור היפני).
וילאנל - שיר בן 19 שורות - חמישה בתים בני שלוש שורות ובית בן ארבע שורות. השורה הראשונה של הבית הראשון חוזרת בשורה האחרונה בבתים 2 ו-4, וכשורה הלפני האחרונה בבית האחרון. השורה האחרונה בבית הראשון חוזרת כשורה האחרונה בבתים 3, 5 והאחרון.
סגנונות שירה
בלדה - שיר המספר סיפור.
פיוט - במקור נועדו הפיוטים להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות.
מקאמה - יצירה שירית-סיפורית מגוונת, המשלבת בתוכה פרוזה מחורזת בעלת ברק רטורי ושירים שקולים.
שירה אפית - ז'אנר של שירה פולקלוריסטית, המגולל סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים.
שירת איגיון (נונסנס) - שירה שהיא לכאורה בשפה מובנת ותקנית, אך בעצם אין לה משמעות או שהמשמעות אינה הגיונית או אפשרית; היא יכולה להכיל סתירות, הברקות, מוזרויות וגם שטויות. ניתן למצוא כי מחוללי שירים אוטומטיים, מפיקים שירים איגיוניים.
שירה לירית - שירה המביעה רגש או רגע חולף מנקודת מבט אישית של הפרט.
שיר תיאורי - יצירות העוסקות בתיאורי טבע, נופים, עצמים, מראות ונופים קונקרטיים, שאינם דימויים למצבי נפש, אלא מציגים את "הדבר עצמו".
שירה מודרנית - סגנון שירה שהחל להתפתח בתחילת המאה ה-20, ושבר מוסכמות ותבניות קלאסיות מקובלות, כרבים מזרמי האמנות במאה ה-20.
שירה פוליטית - שירה שמנסה באופן ברור לשנות את דעת הקהל בנוגע לנושאים שאינם קשורים באמנות – על פי רוב בנושאים חברתיים ומדיניים.
אימג'יזם - ז'אנר שירה שדגל בתיאורים פשוטים של הדברים עצמם, בשפה חדה וחסכונית ככל האפשר ושיאו בין השנים 1912 ל-1917. האימג'יזם חתר נגד השירה הרומנטית ושפת הפואטיקה המצועצעת של תקופתו.
אקספרסיוניזם
הרמטיציזם
אקמאיזם - זרם בשירה הרוסית, שרצה להשתחרר מזרם השירה הסימבוליסטית, שלשיטתו היה מעיק, מעורפל ומיסטי, שזרם ששלט תקופה ארוכה בשירה הרוסית בפרט ובשירה האירופית בכלל. האקמאיזם התאפיין ב״דיבור״ ישיר ומאופק, תוך שימת דגש על מילה בודדת.
סימבוליזם
שירה ביטניקית
שירה מקראית
שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
שירת יהדות תימן
שירת הקודש של ביתא ישראל
ראו גם
שירה עברית
ספוקן וורד
פואטרי סלאם
דיבור מושר
לקריאה נוספת
מעיין הראל, מבוא לשירה, האוניברסיטה הפתוחה, 2022
דב לנדאו, היסודות הריתמיים של השירה, הוצאת שוקן, תל אביב וירושלים, 1970 (זוכה פרס נורדאו לספרות, 1971).
דב לנדאו, ממטפורה ועד סמל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 1979.
בנימין הרשב, אמנות השירה, הוצאת כרמל, 2000.
שמעון זנדבנק, מזשיר, מדריך לשירה, הוצאת כתר, 2002.
קישורים חיצוניים
אתר שירשת לקידום השירה בישראל
אתר שירונט מכיל בין השאר גם שירים עבריים שהולחנו
אתר יוטיונס כולל מילים לשירים עבריים ולעזיים וכן קליפים לצפייה ישירה.
אלי הירש קורא שירה, אתר המכיל מאמרים וקישורים רבים על שירה עברית ומתורגמת.
בשמת חזן הפיוט - מוזיקת הנשמה היהודית, דעות 25, שבט תשס"ו באתר נאמני תורה ועבודה
עזרא פליישר שירה עברית קדומה בגניזת קהיר - ממדי רוחב וגובה, דעות 25, שבט תשס"ו באתר נאמני תורה ועבודה
ראיון עם פרופ' ניצה בן-דב בתוכנית ערב חדש עם דן מרגלית, 28 ביוני 2016
מילונים למונחי שירה | שירה (1936) | שירה (2007) | באתר האקדמיה ללשון העברית
דרור בורשטיין, הערה על שירה בעקבות הסרט "פטרסון" (בימוי ג'ים ג'רמוש), אתר מתחת לשולחן
הערות שוליים
* | 2024-10-02T13:38:59 |
שירה מודרנית | השירה המודרנית (באנגלית: Modern poetry), היא סגנון שירה שהחל להתפתח בתחילת המאה ה-20. סגנון זה, הקורא תיגר על מוסכמות ותבניות קלאסיות מקובלות, משתלב במגמה החתרנית והאוונגרדית אשר אפיינה את שלל האמנויות במאה ה-20, המשלבות ראייה ביקורתית וחשיפת הסמוי בסדר האנושי.
רקע
במשך מאות בשנים, נכתבה השירה על פי מוסכמות, שהיו מקובלות על כלל המשוררים. לשון השירה הייתה לשון חגיגית, מקושטת ומחורזת, כתנאי הכרחי, המבחין בינה לבין לשון הפרוזה. השירה עסקה בנושאים מקובלים: טבע, אהבה, יופי וכו'. יחד עם זאת, החל מהמהפכה התעשייתית, השתנה העולם מבחינות רבות. הטכנולוגיה, אחד מהמאפיינים הבולטים של המהפכה, הביאה עימה הרס רב (בצד רווח לא מועט). אי לכך, הרגישו היוצרים צורך לבטא את השינוי שחל מסביבם, ושירתם השתנתה. השירה המודרנית זנחה את היופי האסתטי ומנעמי החיים, והופכת לכלי ביטוי של הבלבול, הפחד, וחוסר האמונה, כמו גם של הניכור וההרס של האדם בעיר הגדולה, בעולם הטכנוקרטי. סך כל הרגשות הללו בא לידי ביטוי, הן בתכנים והן בדרכי ההבעה, הפורצים את המוסכמות הקלאסיות. מקובל לראות בשארל בודלר וספרו "פרחי הרוע", כמבשרה של השירה המודרנית.
מאפיינים
למרות שלא כל שיר מודרני עונה על מאפייני השירה המודרנית, ולא כל שיר מודרני מחויב בכל המאפיינים, ישנם מספר קריטריונים נפוצים ביותר שניתן למוצאם ברוב השירים. עם זאת, נושא השיר והחוויה המרכזית שלו, קובעים בראש ובראשונה את השתייכותו לזרם המודרני של השירה. לפיכך, להלן מאפייני השירה המודרנית:
נושא: כל נושא ראוי לכתיבה. מנושאים העומדים ברומו של עולם ועד לנושאים יומיומיים ביותר ו"בלתי אסתטיים" לכאורה.
החוויה המרכזית: חוויה נפוצה של הדובר בשיר המודרני היא חוויה של אובדן ערכים ותסכול. משבר אמונה באלוהים ובאדם. תחושה של כישלון ויאוש.
אווירה: כתוצאה מחוויית היאוש והחידלון אווירת רוב השירים היא אווירה פסימית: אווירה של עצב, ניכור ויאוש.
המסר: המסר בדרך כלל מעורפל וניתן לפירושים שונים.
רגשות: השירה המודרנית דוגלת בעמעום הרגש ובבוז לסנטימנטליות. המשורר "מרוחק" מהסיטואציה. הרגש נרמז בקצרה ובאיפוק. פעמים רבות נוקט המשורר בדרך האירוניה כדי להסוות את הרגש.
סיטואציה: בדרך כלל מופשטת. פרטיה מעורפלים, האירוע נמסר ברמזים בלבד, המקום והזמן מופשטים, פרטים רבים חסרים וע"כ ניתנת לפרשנויות שונות.
היסוד האישי האינטימי: נקודת המוצא של השיר המודרני היא בדרך כלל אגוצנטרית. האני השירי רואה את המציאות מנקודת ראות אישית וייחודית ואינו מנסה "להתחבר" לאיזו שהיא מציאות אובייקטיבית, שכן השירה המודרנית אינה מאמינה בקיומה של מציאות זו. מגמה זו מבליטה את תחושת הניכור של הדובר.
סמלים ומטאפורות: שימוש רב בסמלים ומטפורות בלתי מקובלות הלקוחות מעולמו האישי של המשורר. ישנה מגמה של מקוריות ויצירתיות בשימוש באמצעי אמנותי זה.
תאורי הטבע: השירה המודרנית מעמידה את האדם במרכז. יסוד זה מוצא את ביטויו בראש ובראשונה ביחס לטבע. בשיר המודרני מופיעים תאורי טבע רק בהקשר למשמעותם בחיי האדם. עקב כך תאורי הטבע אינם קונקרטיים לרוב, אלא הם משמשים כאמצעי לתיאור האדם ומופיעים בדרך כלל במשמעות סמלית.
מבנה גמיש: שבירה מוחלטת של כל המוסכמות השיריות המקובלות:
שבירה של התבניות השיריות המוסכמות כגון בלדה, פואמה וכו'.
אורך שורות משתנה על פי צורכי היצירה, מסימטריה מוחלטת ועד להופעת מילה אחת בשורה.
חירות מוחלטת במבנה הבתים. לעיתים רחוקות סימטריה, בדרך כלל בתים בעלי אורך שונה, או אי שימוש במבנה של בתים.
חזרה על אלמנטים שונים בשיר להבלטת מגמתו.
החריזה, אם קיימת, היא בדרך כלל חופשית. לעיתים אין כלל חריזה.
מקצב חופשי, לא קבוע.
לשון: בדרך כלל שפת דיבור. לעיתים אפילו לשון נמוכה וגסה. לעיתים נעשה שימוש אירוני בשפה באמצעות עירוב של רמות לשון שונות, או שימוש ברמזים ושיבוצים מקראיים. שימוש במקורות אלה ושיבוצם בסיטואציה נמוכה ויומיומית יוצר אפקט אירוני המבליט את משבר הערכים שאותו מבקש המשורר להעביר.
תחביר: אין כל שמירה על כללי תחביר מקובלים. סימני הפיסוק משרתים את אווירת השיר. לעיתים אין כלל סימני פיסוק. בשיר המודרני מופיעות גלישות רבות. (גלישה: מעבר משורה לשורה שלא בהתאם למבנה התחבירי והרעיוני של המשפט).
ראו גם
ספרות מודרנית
שירה
לקריאה נוספת
שמעון זנדבנק, מגמות יסוד בשירה המודרנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, סדרת אוניברסיטה משודרת, תש"ן-1990
קטגוריה:שירה | 2024-10-07T16:07:37 |
זמן גאולוגי | הזמן הגאולוגי הוא קצב התרחשותם של המאורעות הגאולוגיים. הוא איטי מאוד וכה ארוך עד שקשה לנו לתפוס אותו בתודעתנו. ובכל זאת פיתח מדע הגאולוגיה שיטות למדידת הזמן הגאולוגי – שתי השיטות הנפוצות ביותר הן שיטת המאובנים והשיטה הרדיואקטיבית, אך יש גם שיטות נוספות.
שיטת המאובנים
שמאל|ממוזער|250px|שלד מאובן של דימטרודון
מאובן הוא כל שריד של בעלי חיים או צמחים (או שרידים של פעילות של בעלי חיים) שהשתמרו באופן טבעי בסלע. יש מאובנים של עופות, של דגים, של יונקים, אבל גם של עלים או עצים, של מחילות וטביעות כף רגל – כל אלו נחשבים למאובנים.
שיטת המאובנים היא שיטה למדידת גיל של סלע. היא לא נותנת גיל מוחלט/מדויק (כלומר אומרת "בן כמה הסלע"/מתי נוצר הסלע) אלא זמן יחסי, כלומר האם הסלע עתיק יותר מסלע אחר או צעיר ממנו.
שיטת המאובנים מבוססת על תורת האבולוציה בעולם החי והצומח, תורה שהגה החוקר והמדען צ'ארלס דרווין. תורה זו טוענת שבעולם הביולוגי חלה התפתחות מבעלי חיים וצמחים פשוטים וראשוניים (אמבות, בקטריות וכו') לבעלי חיים וצמחים מורכבים ומתקדמים יותר (יונקים, צמחי סחלב – הצמחים המתקדמים ביותר וכו'). מחקר השוואתי של מאובנים של בעלי חיים וצמחים שהשתמרו בסלע מאפשר לקבוע את גילו היחסי – הסלע שיכיל מאובנים פרימיטיביים יהיה קדום לסלע שיכיל מאובנים של בעלי חיים וצמחים מתקדמים.
לא כל מאובן הוא מאובן טוב לצורך השוואה בין דוגמאות סלע, ונעדיף מאובנים בעלי התכונות הבאות:
מאובנים שלמין שלהם היה טווח קיום קצר (המין נוצר, חי ונכחד תוך זמן קצר של מספר מיליוני שנים).
מאובנים של בעלי חיים שהייתה להם תפוצה גאוגרפית נרחבת ביותר (כדי שההשוואה תהיה כלל עולמית ולא מקומית).
בעלי חיים ימיים עונים של שני הקריטריונים (תפוצה גאוגרפית וזמן חיים קצר למין).המאובנים הטובים ביותר להשוואה נקראים מאובנים מנחים – אלו מאובנים של בעלי חיים ימיים שהיה להם טווח קיום קצר (למין שלהם, לא לפרט בודד), שהייתה להם התפשטות גאוגרפית נרחבת, בעלי קליפה קשה, נוכחות נרחבת בסלעים והם קלים להגדרה. דוגמאות בעזרת הטבלה מספרו של עקיבא פלכסר "גיאולוגיה – יסודות ותהליכים", עמוד 203:
מאובנים שנקראים טרילוביטים חיו רק בעידן שנקרא עידן הפלאוזואיקון. לכן סלע שיש בו טרילוביטים הוא מזמן עידן הפלאוזואיקון. אם לעומת זאת נמצא בסלע שלנו גם טרילוביטים וגם ספירפרים, הרי שצמצמנו את זמן הסלע לפלאוזואיקון העליון.
תפוצת הדינוזאורים מוגבלת לעידן המזוזואיקון בלבד. אולם אם נמצא בדגימת סלע שרידי דינוזאורים ושרידי יונקים, צמצמנו את זמן הסלע לתקופת הקרטיקון.
אמוניטים חיו עד לסוף תקופת הקרטיקון, אבל למינים רבים של אמוניטים יש טווח חיים קצר ולכן הם נחשבים למאובנים מנחים מעולים (האמוניטים נכחדו ביחד עם הדינוזאורים).
ברכיופוד מסוג לינגולה וצדפה מסוג פקטן הן שתי דוגמאות למאובנים שאינם יכולים לשמש מאובנים מנחים מכיוון שהם התקיימו במשך כל הזמנים.
האדם נוצר לפני זמן קצר מאוד יחסית – מציאת מאובן של אדם בסלע תתארך את הסלע לתקופה הגאולוגית הצעירה ביותר – תקופת הרביעון.
מהדוגמאות הנ"ל ראינו שניתן לקבוע גיל של סלע בעזרת מספר מאובנים או על פי מאובן בודד בעל טווח קיום קצר.
יתרונות השיטה
מהירה יחסית – רואים ומזהים מאובן ומיד יודעים את הזמן היחסי.
אין צורך במכשור מיוחד ומסובך – אם המאובנים אינם נראים בעין ניתן לראותם במיקרוסקופ פשוט, כך שניתן להשתמש בשיטת המאובנים גם בשדה (בשטח).
חסרונות השיטה
השיטה אינה נותנת גיל מוחלט אלא גיל יחסי בלבד.
לא בכל סלע יש מאובנים – למשל גרניט הוא סלע ללא מאובנים כלל ולכן לא נוכל לתארך אותו בעזרת שיטת המאובנים.
השיטה הרדיואקטיבית
השיטה הרדיואקטיבית נותנת זמן מוחלט – מתי בדיוק נוצר הסלע, ובכך יתרונה הגדול. השיטה הרדיואקטיבית מבוססת על העובדה שאיזוטופים מסוימים הם בלתי יציבים ומתפרקים בצורה ספונטנית ליסודות אחרים (תוך שחרור אנרגיה). למשל אשלגן מתפרק והופך לארגון, אורניום הופך לעופרת וכו'. מתברר שלהתפרקות הרדיואקטיבית יש קצב מסוים וקבוע, ששונה מחומר לחומר, לדוגמה: יש לנו 800 אטומים של רובידיום. אחרי 1,622 שנים חצי מהאטומים של הרובידיום הפכו לאטומים של רדון. נשארנו עם 400 אטומים של רובידיום. כעבור עוד 1,622 שנה, חצי מהם הפכו לרדון, וכך הלאה. הזמן שבו מופחתת כמות מסוימת של חומר למחציתה על ידי פירוק רדיו אקטיבי נקרא "זמן מחצית חיים" והוא שונה מחומר לחומר.
פחמן 14 הוא איזוטופ בלתי יציב אשר מתפרק והופך לפחמן-12. זמן מחצית החיים שלו הוא 5,717 שנה, כלומר: תוך 5,717 שנים הופכת מחצית הכמות של פחמן-14 לפחמן-12. בעזרת פחמן-14 מתארכים גיל של מאובנים, וגם ממצאים אחרים ממקור אורגני (חי וצומח). לדוגמה, רמת הגולן עשויה בזלת – סלע שאין בו חלקים אורגניים. באחד מזרמי הלבה שהתקשו והפכו לסלע בזלת נמצאה כבשה מאובנת אשר נלכדה בזרם הלבה החם, מתה, וכשהלבה התקררה לבזלת היא נשארה בתוכה. תיארוך שרידי הכבשה על ידי פחמן-14 קבע שהיא בת 4,000 שנה. מכאן מסיקים שהרי הגעש של רמת הגולן היו פעילים גם לפני 4,000 שנה.
שיטת תיארוך פחמן-14 נחשבת טובה עד גיל של 40,000 שנים, ומאבדת מהדיוק שלה אחר כך. הסיבה היא שבמאובנים בני ארבעים אלף שנים, יחס הכמויות בין פחמן 14 לפחמן 12 הוא בערך 1:128. עבור מאובנים ישנים יותר היחס יורד לחצי בכל 5,717 שנים. כך, למשל, עבור מאובן בן מאתיים אלף שנים, היחס הוא בערך אחד ל-35 מיליארד, וקשה למדוד יחסים כאלה.
הנוסחה לחישוב גיל הסלע באמצעות השיטה הרדיו-אקטיבית
אם מחצית מהאטומים מסוג "מקור" (או מוצא) הופכים לאטומים מסוג "תוצאה" כעבור Y שנים, ואם יש בסלע S אטומים מסוג מקור ו-R אטומים מסוג תוצאה, אז גיל הסלע הוא:
הנוסחה משתנה קצת במקרה שבמצב ההתחלתי נוכחים בסלע גם חומר המוצא וגם חומר התוצאה, כמו במקרה של תיארוך לפי פחמן 14.
דוגמה ליישום השיטה: נניח שמצאנו בסלע 600 אטומים של רדון ו־200 אטומים של רובידיום. בן כמה הסלע? אפשר לחשב בלי הנוסחה: בעבר היו בו 800 אטומים, וכולם של רובידיום. כעבור 1,622 שנים הפכו מחציתם לרדון. עתה היו בסלע 400 אטומי רדון ו-400 אטומי רובידיום. כעבור עוד 1,622 הפכו מחצית מ-400 אטומי הרובידיום הנותרים לרדון, ונותרו 200 אטומי רובידיום ו-600 אטומי רדון. כלומר, התקופה שחלפה היא 2*1622=3244 שנים.
אפשר גם להציב בנוסחה:הגיל הוא
יתרונות השיטה
נותנת זמן מוחלט של גיל הסלע
ההתפרקות הרדיואקטיבית היא ספונטנית ואינה תלויה בגורמים חיצוניים כמו לחץ וטמפרטורה – אם יש חומר רדיואקטיבי בסלע הוא יתפרק בוודאות ובקצב קבוע.
חסרונות השיטה
מסובכת יותר ולוקחת זמן רב יותר משיטת המאובנים.
דורשת מכשור מתקדם (שיספור אטומים) שקיים רק במעבדות.
לא בכל סלע יש יסודות רדיואקטיביים וגם אם יש, ייתכן שהם "נשטפו" בחלקם מהסלע או שהתווספו אטומים נוספים של החומר ממקור חיצוני אחר, וזה משנה את מספר האטומים של החומר ומעוות את התוצאה.
הדיוק מוגבל למשכי זמן שבהם יש כמויות משמעותיות הן מחומר המוצא והן מחומר התוצר.
ראוי לציין שלמעשה שיטת המאובנים כיום הפכה משיטה שנותנת גיל יחסי, לשיטה שנותנת זמן מוחלט – בעזרת השיטה הרדיואקטיבית תארכו מתי חי כל מאובן ומאובן כך שמאובן מעכשיו יעיד על זמנו המוחלט של הסלע ולא על זמנו היחסי.
שיטות נוספות למציאת הזמן הגאולוגי
קביעת גיל בעזרת טבעות עצים – גזעי עצים גדלים מן המרכז והחוצה, בטבעות. עובי הטבעת משתנה בהתאם לתנאי האקלים. ספירת הטבעות מעידה על הגיל.
קביעת גיל הסלע בעזרת פלאומגנטיזם – כלומר בעזרת התכונות המגנטיות ש"התאבנו" בסלע. בסלעים מסוימים ישנם מינרלים ברזליים שמצביעים לכיוון צפון בדומה למצפן. מסתבר שהיו תקופות בהם הצפון היה דווקא בדרום כלומר תקופות בהם המצפן היה מצביע דרומה. בסלעים מסוימים אכן המינרלים מצביעים דרומה וזה עוזר בתארוך הסלע לאותן התקופות.
קביעת גיל הסלע בעזרת משקעים אגמיים הנקראים וורוות – בתחתית כל אגם מצטברים משקעים: בעונה הגשומה צבעם יהיה חום בגלל הסחף המגיע לאגם עם הנחלים, ובעונה היבשה יהיה צבע המשקעים לבן. כשהאגם נעלם נשארו רק אותם שכבות דקות של משקעים (ורוות) וכל מה שנותר לנו לעשות הוא לספור: שכבה לבנה + שכבה חומה = שנה אחת. גאולוגים ישראלים ספרו שכבות דקיקות כאלה באזור ים המלח ותארכו את האגם הקודם שהיה שם (שמו – ימת הלשון והוא נמשך עד הכנרת). הם ספרו 60,000 שכבות, כלומר זהו גילו של האגם.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי – טבלה של כל התקופות הגאולוגיות
לקריאה נוספת
עקיבא פלכסר וענת ילין-דרור, גאולוגיה: כדור הארץ - חומרים מבנה ותהליכים, הוצאת כתר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גאוכרונולוגיה
קטגוריה:זמן
ko:지구의 진화 | 2024-07-19T18:41:01 |
מספר סודר | בתורת הקבוצות, מספר סודר (באנגלית: Ordinal number) הוא טיפוס סדר של קבוצה סדורה היטב. את רעיון המספרים הסודרים הגה לראשונה אבי תורת הקבוצות גאורג קנטור, במסגרת עבודתו על קבוצות נגזרות.
המוטיבציה להגדרת המספרים הסודרים מגיעה מהרצון להכליל את התכונות המועילות של המספרים הטבעיים. למספרים הטבעיים שני תפקידים עיקריים:
מנייה וייצוג כמות;
סדר ומיקום בסדרה.
במסגרת תורת הקבוצות מגדירים את המספרים המונים כהכללה של המספרים הטבעיים במובן הראשון, כך שניתן יהיה לייצג גם כמויות אינסופיות. המספרים הסודרים מוגדרים במטרה להכליל את המובן השני, כך שניתן יהיה לדבר על איברים במקומות "אינסופיים" בסדרה.
המספרים הסודרים הראשונים הם המספרים הטבעיים (בתורת הקבוצות מקובל להחשיב את כמספר טבעי). לאחריהם מגיע הסודר האינסופי הראשון, (אומגה). מתאפיין בכך שהוא "הסודר הקטן ביותר שגדול מכל מספר טבעי". לאחריו מגיעים הסודרים:
הגדרה
למספרים הסודרים מספר הגדרות, להלן הנפוצה שבהם.
קבוצה נקראת סודר אם מתקיימים התנאים הבאים: היא קבוצה טרנזיטיבית. יחס השייכות ל- הוא סדר טוב על .
התכונה הראשונה שמופיעה מאפשרת הגדרת סדר בין סודרים: עבור סודרים . כמו כן סדר זה בין סודרים הוא סדר טוב.
עוקב
הגדרת פעולת העוקב: .
סודר ייקרא סודר עוקב, אם קיים סודר אחר כך שמתקיים , וסודר גבולי אחרת (לעיתים לא מתייחסים ל-0 כאל סודר גבולי מטעמי נוחות).סודר מונה (לעיתים נקרא "סודר פותח") הוא סודר שאינו שווה-עוצמה לאף סודר קטן יותר.
אקסיומת היסוד מבטיחה שאם היא קבוצה טרנזיטיבית ויחס השייכות ל- הוא סדר קווי על , אז יחס זה הוא גם סדר טוב על .
הסודרים הסופיים
סודר נקרא סודר סופי אם הוא או שהוא עוקב של סודר סופי.
בניית המספרים הטבעיים של ג'ון פון נוימן מתלכדת עם המספרים הסודרים הסופיים:
הסודרים הסופיים הם סודרים עוקבים וסודרים מונים.
סודרים נוספים
ממוזער|215px|המחשה של מבנה המספרים הסודרים: אינסוף סדרות של מספרים אינסופיים.
לפי אקסיומת הקבוצה האינסופית קיימת קבוצת כל הסודרים הסופיים.קבוצה זו: , היא הסודר האינסופי הקטן ביותר.
ניתן להמשיך ולהגדיר סודרים נוספים בעזרת פעולת העוקב ובעזרת איחוד הסודרים הקודמים. למשל:
תכונות
כל איבר של סודר הוא סודר בעצמו;
אם סודר, אז גם סודר;
אם היא קבוצה של סודרים, אז הוא סודר;
אם היא קבוצה (או מחלקה) של סודרים, אז הוא סודר. סודר זה הוא המינימום ב-;
עבור שני סודרים שונים, מתקיים בדיוק אחד מהבאים: או ;
קבוצת הסודרים הסופיים מהווים מודל לתורה של אקסיומות פאנו.
תכונה מעניינת נוספת שמתקבלת היא הפרדוקס של בּוּרָלִי-פוֹרְטִי, ששולל את קיום "קבוצת כל המספרים הסודרים". משום כך, לא ניתן לדבר בתורת הקבוצות על "קבוצת כל המספרים הסודרים", כשם שבגלל הפרדוקס של ראסל לא ניתן לדבר על "קבוצת כל הקבוצות". בלשון תורת הקבוצות, נאמר כי אוסף כל הסודרים הוא מחלקה ולא קבוצה.
לכל קבוצה ויחס סדר שלה , אם הסדר הוא סדר טוב קיים סודר יחיד כך ש- , כאשר הסימון מציין שקיים איזומורפיזם ביניהם (פונקציה חד-חד-ערכית ועל, ששומרת את הסדר בין האיברים). נקרא טיפוס הסדר של ומסומן .
נציין כי ניתן להגדיר מספר סדרים טובים על אותה קבוצה לפי יחס סדר שונה.
מהתכונה הנ"ל ניתן להסיק תכונה מעניינת נוספת: תהי קבוצה שניתנת לסידור טוב (כלומר, שניתן להגדיר עליה סדר טוב אחד או יותר). נסתכל על קבוצת הסודרים שאיזומורפיים לה: . הקבוצה היא קבוצה של סודרים.
כפי שאמרנו, חיתוך של קבוצת סודרים הוא סודר, ולכן סודר.כעת נוכל להגדיר את העוצמה של הקבוצה כסודר המינימלי שאיזומורפי לה, קרי: .ניתן להראות שסודר מסוג זה הוא תמיד סודר מונה.
הקשר בין סודרים לעוצמות
אחת המטרות של הגדרת הסודרים היא לתת ביסוס פורמלי למושג העוצמה, ואכן ניתן להשיג מטרה זו בהנחת אקסיומת הבחירה.
במערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל, אקסיומת הבחירה שקולה למשפט הסדר הטוב, ולכן כל קבוצה ניתנת לסידור טוב, ומכאן הגדרת העוצמה שהוצגה קודם מוגדרת היטב עבור כל קבוצה.
נוכל להגדיר את המספרים המונים בתור הסודרים המונים.
באופן זה נזהה כל מונה כסודר המונה שעוצמתו היא המונה הנ"ל, למשל את (אָלֶף אֶפֶס) נזהה עם .
תחת הגדרה זו ישנה טריכוטומיה בין עוצמות של קבוצות; כלומר, עבור שתי קבוצות שונות זו מזו, מתקיים בדיוק אחד מהבאים: או (לא ניתן להוכיח זאת ללא אקסיומת הבחירה).
פעולות בין סודרים
כפי שניתן להגדיר פעולות על מספרים מונים, ניתן גם להגדיר פעולות על מספרים סודרים.
פעולות על סודרים אינן בהכרח מתלכדות עם פעולות על מונים. למשל, מזוהה עם , אולם לפי ההגדרה מטה , בעוד שלפי משפט קנטור .
חיבור
ניתן להגדיר חיבור סודרים במספר דרכים; נציג שתיים מתוכן:
הגדרה 1
הגדרה זו היא הגדרה אינדוקטיבית.
, עבור חיבור עם ;
, עבור חיבור סודר עוקב ;
, עבור חיבור סודר גבולי .
הגדרה 2
נגדיר את באופן הבא: נסתכל על יחד עם יחס הסדר בו איברי שומרים על סדרם הפנימי, איברי שומרים על סדרם הפנימי ואיברי קטנים מאיברי . ניתן להראות, כי יחס סדר זה הוא יחס סדר טוב. כעת ניתן להגדיר את החיבור כטיפוס הסדר (ראו הגדרה מעלה) של האיחוד הנ"ל, תחת יחס הסדר המדובר: .
ניתן להראות, כי שתי ההגדרות שהוצגו שקולות זו לזו.
כפל
באופן דומה, ניתן להגדיר כפל סודרים במספר דרכים; נציג שתיים מתוכן:
הגדרה 1
הגדרה זו היא הגדרה אינדוקטיבית, בדומה להגדרת החיבור.
, עבור כפל ב-;
, עבור כפל בסודר עוקב ;
, עבור כפל בסודר גבולי .
הגדרה 2
באופן דומה להגדרת החיבור השנייה, נגדיר כאשר יחס הסדר הוא יחס הסדר הלקסיקוגרפי.
חזקה
באופן דומה, ניתן להגדיר העלאה בחזקת סודרים במספר דרכים; נציג את אחת הדרכים.
בדרך זו נגדיר חזקה באופן אינדוקטיבי.
, עבור העלאה בחזקת ;
, עבור העלאה בחזקת סודר עוקב ;
, עבור העלאה בחזקת סודר גבולי .
קישורים חיצוניים
בועז צבאן, החלום של קנטור, המחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב, אוניברסיטת בר-אילן.
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:קבוצות סדורות | 2024-04-20T17:27:07 |
ויז'ואל בייסיק | שמאל|ממוזער|250px|תמונת מסך של Visual Basic 6 שמדגימה כתיבה של התוכנית Hello world
ויז'ואל בייסיק (באנגלית: Visual Basic, או בקיצור VB) היא שפת תכנות מונחית אירועים וסביבת פיתוח משולבת (IDE) שפותחה על ידי חברת מיקרוסופט. השפה מוגדרת למעשה כשפת פיתוח אפליקציות מהיר (RAD) לממשקי משתמש (GUI) ומערכות עיבוד נתונים. השפה הושקה לראשונה כ-Visual Basic 1.0 ב-1991 וגרסתה האחרונה (VB6) יצאה בשנת 1998. החברה הוסיפה לתמוך בה בתמיכה המורחבת עד מרץ 2008. יורשתה היא VB.NET, שהיא שפה מודרנית בעלת יכולות מלאות (אם כי רבות מתכונותיה של VB הוטמעו גם בשפת C#). שפת VB יועדה לסביבת מערכת ההפעלה Windows בלבד, אך יש לה מימושים גם בלינוקס (Gambas). שפות הסקריפטים VBA ו- VBScript הן תת-גרסאות של VB.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|אלן קופר היוצר של עיצוב הגרירה וההשלכה לממשק המשתמש של ויז'ואל בייסיק
יסודותיה בשפת BASIC שהייתה שפת תכנות פופולרית בשנות השמונים, אף שהייתה חסרה מבני בקרה בסיסיים ולכן הקוד שנכתב בה נחשב "קוד ספגטי". בעיות אלה נפתרו ב־Visual Basic ששאבה רבות מהרעיונות והתחביר של שפת פסקל, כמעט בכל היבט אפשרי: צורת הגדרת בלוקים, מבנה הפונקציה, משפטי בקרה, אופרטורים ועוד, ומאידך לא הייתה גמישה ויעילה תכנותית כפסקל. השימוש שייעדו לשפה במיקרוסופט היה יצירת אבות טיפוס של תוכנות, שיכתבו לאחר מכן בשפות אחרות.
הגרסה הראשונה פותחה והוצגה לראשונה בכנס Windows world באטלנטה ב-20 במאי 1991, יחד עם חלונות 3.1. באותה תקופה לא היו כמעט כלי פיתוח לכתיבת ממשקי משתמש למערכת ההפעלה Windows, שהייתה עוד בחיתוליה.
עיצוב גרירה והשלכה באמצעות עכבר ליצירת ממשק משתמש נגזר מאב טיפוס של מחולל טפסים שפותח על ידי אלן קופר והחברה שלו "Tripod". מיקרוסופט התקשרה עם קופר וחבריו במטרה לפתח Tripod למערכת טופס לתכנות עבור Windows 3.0, תחת שם הקוד "Ruby" (אין קשר לשפת תכנות רובי). Tripod לא כללה כלל שפת תכנות. מיקרוסופט החליטה לשלב את רובי עם בייסיק כדי ליצור את Visual Basic.
מחולל ממשק רובי סיפק את החלק "החזותי" של Visual Basic בשילוב עם "EB" מנוע בייסיק משובץ שעוצב למערכת מסד נתונים "אומגה" הנטושה של מיקרוסופט. רובי גם סיפק את היכולת לטעון ספריות קישור דינמיות המכיל פקדים נוספים (שנקרא אז "gizmos"), שהפכו מאוחר יותר לסיומת VBX.
בשלביה הראשוניים השפה הייתה חלשה למדי, ובעלת ביצועים נחותים ותחביר פרימיטיבי וחסר גמישות, ולכן לא התאימה למערכות מסחריות, אך במהלך השנים, במיוחד החל מגרסאות 5 ו־6 שבהן הוספו פקדים שיתופיים, יכולת של הידור של הפרויקט לקובצי EXE ,DLL ו־ActiveX וכן פקדי משתמש ומסכי MDI, היא נעשתה חזקה למדי והתאימה להיבטים תכנותיים מסוימים, ובמיוחד ליצירת ממשק משתמש גרפי ולעבודה מול מנועי בסיסי נתונים.
בעקבות או במקביל להצלחה של VB יצאו תוכנות דומות כמו דלפי של בורלנד ומחולל היישומים Access של מיקרוסופט.
פיתוח השפה הופסק אחרי גרסה 6, הסתיימה ב-31 במרץ 2005, והתמיכה המורחבת הסתיימה במרץ 2008.
עם זאת, הרכיבים העיקריים של סביבת הפיתוח Visual Basic 6 פועלים בכל גרסאות 32 סיביות של Windows עד וכולל Windows 11.
במקום VB6 מיקרוסופט פיתחה את Visual Basic.NET, כחלק מ-.NET בשפה זו מומשו כל עקרונות התכנות מונחה עצמים, תחביר השפה הוגמש וחוזק, והיא חוברה אל פלטפורמת הדוט נט.
המעבר של מיקרוסופט לשפה דומה אך שונה שמצריכה עקומת לימוד גבוהה ושיכתוב קוד רב (למרות תוכנת המרה אוטומטית שפיתחה מיקרוסופט) גרמה לאכזבה רבה אצל חלק ניכר ממתכנתי VB ולנטישה מאסיבית של המתכנתים לפלטפורמות אחרות.
מאפיינים של Visual Basic
שמאל|ממוזער|250px|פונקציה בשפה
השפה היא בעיקרה שפת תכנות חזותי מהירה, מונחית אירועים, בעלת טיפוסיות חלשה, שיש בה תמיכה חלקית בתכנות מונחה עצמים.
תכנות חזותי באמצעות ממשק משתמש גרפי: התכנות החזותי, שבו חלק ממלאכת התכנות מומר בגרירת פקדים (שהם אובייקטים תכנותיים שלמים) וציורם על-גבי טופס, דבר המחולל קוד מתאים. עדכון המאפיינים של הפקדים נעשה בגיליון מאפיינים, בהקלדה ובבחירה מתוך תיבות רשימה וטפסים שונים, והפעלתם באמצעות קריאה לשיטות הקיימות בהן. התפיסה הזו הורחבה לכלים בונה המחלקה שמאפשר בתכנות חזותי ליצור מחלקות, ולבונה השאילתה המאפשר ליצור שאילתות SQL בצורה גרפית. כמו כן, הפרדיגמה התכנותית ב-Visual Basic היא שתחילה יוצרים את הממשק הגרפי בציור הפקדים והגדרתם ולבסוף מגיעים אל הפונקציונליות של הקוד שמאחורי האובייקטים של הממשק, כך שהולכים מן הכלל אל הפרט.
תכנות מונחה אירועים: לכל אחד מהפקדים המוצגים בממשק המשתמש מוגדרת בתוכנית סדרה של שגרות, המתבצעות כאשר מתרחש האירוע המתאים, כגון כניסה לפקד, יציאה ממנו, פעולת עכבר או מקלדת עליו, שינוי תוכנו ועוד. הביצוע הסדרתי המסורתי של תוכנית מחשב, באופן ליניארי פקודה אחר פקודה, הוחלף בשפה זו בביצוע מונחה אירועים: כל אירוע מפעיל את השגרה המתאימה לו.
פשטות וידידותיות: התכנות בשפה זו פשוט וקל יחסית בניגוד לשפות שיש בהן מורכבות וסיבוכיות רבה (טיפוס מחרוזת אחד לעומת מספר רב של טיפוסי מחרוזת בשפת C++). בשפה זו קיימת אוריינטציה אנושית, כך שלפקודות והמילים השמורות והפונקציות של השפה, יש משמעות באנגלית פשוטה שאינה טכנית. בשפה זו מוטמעות פונקציות רבות כחלק ממנה, כך שקל ופשוט למשל לבצע פעולות על מחרוזות או תאריכים. גם התכנות החזותי מפשט את הכתיבה בשפה זו. אבל מאידך המחיר בתשלום על הפשטות הוא בהיעדר גמישות תכנותית, ומוגבלות רבה בניסיון לבצע דברים מורכבים.
אוטומציה פנימית: השפה לוקחת על עצמה חלק מעבודת המתכנת היכן שהדבר אפשרי: כך למשל בשפה ניתן להשתמש במשתנים מבלי להגדירם כלל. בפעולות השמה מתבצעת המרה (קסטינג) אוטומטית בין סוגי משתנים כאשר הדבר אפשרי, אפילו בין מספר שנמצא במשתנה מחרוזתי לבין משתנה מספרי או בין מערכים של בתים למחרוזת. ניתן להגדיר משתנה מסוג משתנה (variant) שיכול לשנות את הטיפוס שלו לכל סוג במהלך הריצה, לפי סוג הנתונים שמשימים אליו. שימוש נפוץ בו הוא השמה של פונקציה שמחזירה מערך בגודל שאיננו ידוע מראש. אפשר להגדיר מערכים דינמיים שניתן לשנות את גודלם תוך כדי ריצה. בנוסף, קיימות בשפה בדיקות פנימיות שונות, ללכידת באגים נפוצים כמו למשל לכידת חריגה מאיברי מערך.
מודולריות: שפת VB היא שפה "פתוחת קצוות" (Open-Ended). לשפה זו היו אפשרויות הרחבה, באמצעות פקדי VBX, שנכתבו בשפת C. (בגרסאות 1–3). יורשיהם של פקדים היו פקדי OCX (שכיום מכונים פקדי ActiveX), וניתן לכותבם בשפות שונות, באמצעות טכנולוגיית COM. הפקדים הם למעשה מיני תוכנות, המשמשים כאבני הבניין של התוכנית, ויוצרים בה מבנה מודולרי. בהמשך נוצרו פקדים נוספים לפי נושאים ותחומים, באופן שכיסו חלק נרחב מנושאי התכנות הקיימים, והביאו נושאי תכנות מסובכים לידי פשטות תכנותית, החל מפקד טורי שמטפל ביציאות המחשב ופקד היוצר תקשורת לאינטרנט וכלה בפקד שנותן פונקציונליות של לוח שנה. הפקדים ופקדי המשתמש של VB הם למעשה יישום של תכנות מונחה עצמים.
שפת תכנות סינתטית: שפה שהיא שילוב של שפה מפורשת ושפה מהדרת. השפה במקורה היא שפה מפורשת, בה כל פקודה מורצת ברגע שמגיעים אליה, כך שאין כל צורך להדר את הקוד כולו, לפני כל ריצת ניסוי, ואפשר גם לשנות קוד תוך כדי ריצה (edit and continue), דבר שמאפשר לתהליך הפיתוח להיות יעיל ומהיר. ומצד שני התוכנית המוגמרת, זו המוגשת למשתמש, עוברת הידור לשפת מכונה, כך שמתקבלת לבסוף תוכנית יעילה יותר (הגם שהיא עדיין איטית משמעותית משפות תכנות כמו C).
חידושים עיקריים בשפה
משתנים מורכבים כמו מחרוזת (String), תאריך (Date), מטבע (Currency), משתנה (Variant - שיכול להחזיק כל סוג משתנה), ואובייקט (Object).
שילוב פונקציות חישוביות לתמיכה במשתנים מורכבים, כמו פונקציות לחישוב תאריכים או פונקציות מחרוזתיות. (למשל פונקציית DateDiff לחישוב הפרשי תאריכים, ופונקציית Split שמפצלת מחרוזת למערך).
טיפול מיוחד במערכים ואוספים. אובייקט אוסף (Collection), מערכי פקדים, ולולאת טווח (For Each) למעבר על מערכים ואובייקטי אוספים.
תכנות חזותי מקיף שמהווה את ליבת הפיתוח: שימוש בטופס, פקדים, מאפיינים ואירועים, שמהווה אב טיפוס לשפות הדוט נט.
סביבת הפיתוח
שמאל|ממוזער|250px|תמונת מסך של סייר האובייקטים ב- VB 6 שמאפשרת לאתר ולחקור שיטות, מאפיינים ואירועים של אובייקטים
סביבת הפיתוח של VB כוללת מספר של חלונות:
חלון הקידוד המרכזי בו אפשר לצייר את הטופס או לכתוב את הקוד. בחלון הטופס ניתן לצייר את הטופס, לבחור פקד מסוים וכדומה. בחלון הקוד אפשר לקבל רשימה של כל האובייקטים ולקבל רשימה של כל שגרות האירוע שלהם. בכתיבה ניתן לקבל השלמה בכתיבת מילים, וכן לקבל את המבנה של הפונקציה וצורת הפרמטרים שלה תוך כדי הקלדה.
חלונית ארגז כלים (Toolbox) בו מופיעים אייקונים של הפקדים הקיימים לשרטוט על גבי הטופס. ניתן לגרור ייצוג של פקד לטופס ובכך לחולל קוד שיוצר את הפקד בטופס.
סייר הפרויקט (Project Explorer) בו אפשר לבצע חיפוש ולנווט בין כל רכיבי הפרויקט.
סייר האובייקטים (Object Explorer) בו אפשר לאתר ולנווט בין האובייקטים השונים, ולקבל מידע על כל הפונקציות, המשתנים והקבועים שהפרויקט מקושר אליהם ויכול לעשות בהם שימוש.
חלון מאפיינים (Properties) בו אפשר לקבל מידע ולבצע שינויים בתכונות של האובייקט שנבחר באמצעות תיבות טקסט ותיבות משולבות כמו גם בטפסים מיוחדים לשינוי צבע וגופן למשל.
חלונית תסדיר טופס (Form Layout) באמצעותו ניתן לקבוע את מיקום הטופס במסך, בתחילת הריצה באופן חזותי.
חלון מידי (Immediate) בו אפשר להפעיל ביטויים מתמטיים ופונקציות כדי לקבל תוצאות באופן מידי מבלי להריץ את התוכנה מחדש.
חלונית צפייה (Watches) בו אפשר לבחון משתנים וביטויים בנקודות עצירה של התוכנית.
חלונית מקומי (Locals) בו אפשר לבחון אובייקטים מקומיים מבלי לבקש אותם.
טופס References, באמצעותו ניתן ליצור קישור של הפרויקט לספריות חיצונית. אפשר להוסיף תוספים לVB, וישנם כמה תוספים שמובנים בו ובאים כברירת מחדל.
הטופס
שמאל|ממוזער|250px|תמונת מסך אופיינית של התוכנה בגרסתה השישית. בחלק השמאלי סימולי הפקדים, בחלק האמצעי טופס, ובחלק הימני נווט הפרויקט וחלון מאפיינים.
הטופס הוא לב ליבה של שפה זו. התפיסה היא שמתחילים בשלב החזותי. יוצרים את כל הטפסים של הפרויקט, נותנים תפקודיות ראשונית לכל טופס, באמצעות ציור של פקדים מובנים ושל פקדי Active X על גבי הטופס (שווה להכרזה של משתנה). קינפוג מאפייני הפקדים שבאמצעות חלון התכונות, וכתיבת קוד VB היכן שצריך (גישה נוחה לקוד הרלוונטי בהקלקה כפולה על הטופס או על הפקד). בחלון הקוד אפשר לקבל את רשימת כל האירועים של הטופס ופקדיו, ובבחירת אירוע נוצרת לה אוטומטית שגרת אירוע עם כל הפרמטרים הרלוונטיים. בשגרה יש לכתוב קוד או לקרוא לשגרה/פונקציה שנמצאת במקום אחר. במקרה שעדיין הפונקציונליות הדרושה חסרה, אפשר ליצור הפניה לפונקציות בקובצי DLL או לקובצי COM, או להכריז על פונקציות שנמצאת ב-APIs של המערכת, או לכתוב את הקוד הנצרך במודול או במחלקה.
בגישה הזו הטופס משמש כמֵכל (container) שמחזיק בתוכו את הפקדים השונים, כך שכאשר מעתיקים את הטופס כל הפקדים שבו מועתקים אף הם. בנוסף הטופס משמש גם כאוסף לכל הפקדים (collection) וכך אפשר באמצעות הטופס לעבור על כל הפקדים באופן סדרתי באמצעות לולאה. ישנם חלק מהפקדים שיש להם מאפיין של מֵכל, כך שהם יכולים לשמש בטופס כתת-טופס, ולהכיל בתוכם פקדים שונים (יעיל לקבץ פקדים סביב נושא מסוים). ויש חלק מהפקדים שמכילים בתוכם אוסף של פריטים כמו למשל פקדי תיבת רשימה ותיבה משולבת שמכילים אוסף של רשימות.
User Control
זהו טיפוס פקד מיוחד שנוצר בידי המתכנת, שהוא מעין מיני טופס, ובעצם הוא מעין ActiveX פנימי של VB. כשם שאפשר ליצור בשפות תכנות טיפוסי משתנים, המבוססים על משתנים קיימים, כך אפשר ב-VB ליצור טיפוסי פקדים חדשים, המבוססים על פקדים קיימים או על שיטות גרפיות של השפה. יוצרים אותו כשם שיוצרים טופס, וברגע שהוא קיים במערכת, נוסף אייקון שלו בסרגל הכלים ואפשר לצייר אותו בכל טופס בפרויקט כשם שמציירים פקד רגיל. זהו למעשה יישום של התפיסה המונחית עצמים והתפיסה המודולרית. לרכז פונקציונליות במחלקה סגורה, שמתקשרת עם החוץ באמצעות תכונות ומתודות חיצוניות. יחודו על סתם מחלקה שהוא בנוסף לקוד יכול להיות בעל מופע חזותי. שימוש פשוט יכול להעשות בו על מנת להכליל טופס אחד בטופס אחר, אך אפשר ליצור באמצעות טיפוס זה פקדים מורכבים. הפקד מתאפיין בקלות שבה ניתן ליצור אותו, ויתרון נוסף בו שניתן לראות את האפקט התכנותי שבו בטופס אחר, גם שלא בזמן ריצה. VB הורישה את הטיפוס הזה לסביבת הדוט נט.
פקדים שיתופיים
ל-VB5 ול-VB6 הוספו פקדי ActiveX שיתופיים רבים בקובצי OCX. בין הפקדים הללו יש פקדי רבים ומגוונים, שחלקם פועלים באופן הדדי. הצירוף של פקדים אלו הרחיב באופן משמעותי את היכולות של שפה זו, ואפשר למתכנתים לבצע דברים רבים באופן קל ופשוט.
בין הפקדים הרבים ניתן למנות:
פקדי תצוגה שבין היתר איפשרו הצגת נתונים באופן היררכי ומדורג, אחסון תמונות, הצגת רשימות נתונים באופן חזותי, יצירת חיץ בין חלקים בטופס, שילוב קטעי וידאו, גישה לתאריכים, יצירת וניהול תפריטים, שורת סטטוס ועוד.
פקדי תקשורת שונים: ליציאה הטורית, לטלפוניה, לשליחת מייל, לגלישה באינטרנט ולתיקשור עם שרתים בפרוטוקולים שונים, כמו FTP וגופר.
ופקדי מסד נתונים שאיפשרו תקשורת עם מסדי נתונים, ניווט וקליטת נתונים ותצוגתם בטופס באופנים שונים.
למעשה בסביבת הדוט נט חלקם של פקדים אלו אומצו, והפכו להיות פקדים מובנים בסביבת הפיתוח, כאשר האינטגרציה שלהם שופרה, כמו גם מאפיינים ומתודות ששוכללו ונוספו.
אוסף פקדים
ב-VB6 יש אפשרות ליצור בטופס אוסף פקדים תחת אותו שם, באופן שיהיה אפשר להתייחס לכל הפקדים באמצעות אינדקס כמו למערך, כאשר כל פקד הוא איבר באוסף. אפשרות זו נוחה כאשר צריך לעבור באופן סדרתי על מספר רב של פקדים, לשם שינוי תכונותיהם או קריאת ערכים מהם. כאשר הפקדים בנויים באופן הזה, אפשר בלולאה אחת פשוטה לעבור על כולם. באוסף פקדים ניתן בזמן ריצה להוסיף פקדים נוספים לאוסף. בשיטה זו ניתן ליצור אירוע אחד לכל הפקדים באוסף ולהבדיל ביניהם באמצעות מספר האינדקס של הפקד, דבר שמהווה חיסכון גדול בכתיבת הקוד.
תחביר השפה
תווים מיוחדים
תו הערה. ניתן לגרום לקומפיילר להתייחס לטקסט כאל הערה באמצעות התו גרש בתחילת הטקסט ('). ניתן לשים את התו בכל מקום בשורה. בשפה לא מוגדר סט של תווים שיכול ליצור הערה על פני כמה שורות.
תו המשך שורה. הקומפיילר מתייחס לתו אנטר כאל תו הפסקה בין פקודות, ולכן לא צריך לשים תו מפריד בסוף כל פקודה. אם רוצים לכתוב פקודה על פני כמה שורות, אפשר לעשות זאת באמצעות התווים רווח ומקף תחתון (_).
תו הפרדת פקודות. כדי להפריד בין כמה פקודות ולכתוב אותן באותה שורה, ניתן להשתמש בתו נקודתיים (:), שמקביל לתו נקודה פסיק (;) בשפת C.
הצהרות
באמצעות הצהרות השפה ניתן לקבוע דרך של התייחסות הכללית לקוד, כמו למשל האם נדרשת הכרזה על משתנים. (Option Explicit), מהו הטווח של מערכים וכדומה (Option Base).
הצהרה נוספת היא הצהרה על פונקציות בקובצי DLL חיצוניים, באמצעות המילים השמורות Declare ו-Lib.
דוגמה. אם רוצים לנגן קובץ קול באמצעות API של חלונות, אפשר לעשות זאת באמצעות ההצהרה הבאה:
יש להצהיר על פונקציית PlaySound שנמצאת בקובץ winmm.dll.
יש להגדיר את הקבועים ששולחים כפרמטרים בפונקציה, שתפקידם להורות כיצד לנגן את קובץ הקול.
ולאחר מכן לבצע קריאה אליה.
Public Declare Function PlaySound Lib "winmm.dll" (ByVal FileName _
As String, ByVal hmod As Integer, ByVal flags As Integer) As Long
Public Const SND_FILENAME = &H20000
Public Const SND_ASYNC = &H1
PlaySound("C:\App.wav",0,SND_FILENAME+SND_ASYNC)
הכרזת קבועים
הכרזת קבועים נעשית באמצעות המילה השמורה Const, כאשר אפשר להקדים להגדרת הקבוע האם מדובר בקבוע פרטי או ציבורי.
דוגמה:
Public Const HKEY_USERS = &H80000003
Const KEY As Integer = 12
הכרזת משתנים
בהכרזת משתנים בשפה זו, שלא כפי שנהוג בשפות כמו C ופסקל, מתבצע איפוס אוטומטי שלהם: מחרוזות לערך ריק, ומספרים ל-0. "התשלום" בזמן מעבד שכרוך בפעילות עיבוד נוספת מאחורי הקלעים, משתלם מבחינה תכנותית וזמן ניפוי קוד ומונע מראש באגים שנוצרים עקב אי אתחול של משתנים. מגבלה הקיימת בשפה היא אי האפשרות לבצע הכרזה והשמת ערך באותה שורה.
בנוסף לכל המשתנים המקובלים, כמו משתנים מספריים שלמים וממשיים בגדלים שונים, משתנה מחרוזת ומשתנה בוליאני, קיימים משתנים נוספים מטיפוסים מיוחדים:
תאריך (Date), שמכיל חותמת של תאריך ושעה ומאפשר באמצעות פונקציות תאריכיות לבצע חישובים תאריכיים באופן קל.
מטבע (Currency), לביצוע חישובים מדויקים במטבע.
אובייקט (Object), להצבעה על אובייקטים ולעבודה איתם.
משתנה רב תכליתי מסוג משתנה (Variant), שמשתנה לפי טיפוס הערך, ויכול להכיל ערך מכל סוג.
אוסף (Collection), לעבודה עם אוספים (ראו להלן).
גופן (StdFont)
תמונה (StdPicture).
צורת הכרזה של משתנה
Dim|Private|Public VariableName As variableType
משתני מחרוזת ניתן להגדיר בגודל קבוע באמצעות התו *,
Dim String64 As String * 64
הכרזה מקוצרת
ניתן להכריז על משתנים באמצעות כתיב מקוצר, באמצעות הצמדת סימן מיוחד בהגדרת משתנה, כאשר לכל סוג משתנה מוקצה תו מסוים. למחרוזת (String) - $, למספר שלם (Integer) - %, לשלם ארוך (LongInteger) - &, לנקודה צפה יחיד (Single) - !, לנקודה צפה כפול (Double) - #, למטבע (Currency) - @.
למשל המשפט הבא: &Dim Key1 - יגדיר משתנה Key1 מסוג LongInteger.
והמשפט הבא: Dim Key2$ - יגדיר משתנה Key2 מסוג מחרוזת.
וריאנט
משתנה וריאנט מהווה tagged union (שיכול להיות מוגדר לכמה טיפוסי משתנים שונים) שיכול לייצג כל טיפוס נתונים (למשל, שלם, משתנה נקודה צפה - float, משתנה single או double, אובייקט וכדומה) מלבד מחרוזת באורך קבוע. ניתן להשתמש במשתנה וריאנט כאשר טיפוס המשתנה ידוע רק בזמן ריצה, כשטיפוס המשתנה צפוי להשתנות תוך כדי התוכנית, או כאשר יוצרים מתודה שמצריכה פרמטרים אופציונליים או מערך פרמטרים.
בשפת Visual Basic .NET טיפוס הווריאנט הוחלף בטיפוס "אובייקט". ישנן נקודות דמיון בקונספט בין וריאנט לאובייקט, אך גם הבדלים משמעותיים, ולא ניתן לבצע המרה ישירה בין טיפוסים אלו. כאשר נדרשת המרת טיפוסים, למשל בעת עבודה מול אובייקט Visual Basic 6 COM, המתודולוגיה המקובלת היא שימוש ב-marshaling.
ניתן להצהיר על משתנה וריאנט A בשתי צורות - מרומזת (implicit) ומפורשת (explicit):
Dim A
Dim A as Variant
המרה אוטומטית
ב-VB מתבצע בפעולות השמה המרה אוטומטית כאשר יש לדבר משמעות, כך למשל מספר מחרוזתי יהפוך למספר מסוג המשתנה אליו הושם, או אל סוג האופרטור שעליו נעשית פעולה. בדוגמה הערך שיתקבל ב-A יהיה 6, והפעולה תחשב לתקינה לגמרי.
A = "2" * 3
גם במקרה של השמה מחרוזת למערך בתים, והשמת מערך בתים למחרוזת הדבר תקין, וייתן את התוצאות המתבקשות בכל השמה.
Dim bytesArray() As Byte
bytesArray = "I am a string"
Dim str As String
str = bytesArray
מיספור - Enum
רשימת ערכים ממוספרת נעשית באמצעות המילה השמורה Enum, הדבר כופה על משתנה או פרמטר בפונקציה להיות בערכים שנקבעו ומהווה עזרה במילוי הערך הנכון. אם קובעים ערכים הם ימוספרו בסדר עולה מהמספר 1.
Public Enum CityList
Albuquerque_nm = 10
Anchorage_AK = 22
Atlanta_GA = 31
Austin_TX = 44
Birmingham_AL = 55
Bismarck_ND = 63
End Enum
Private CityList1 As CityList
בדוגמה ברגע שנבקש לבצע השמה למשתנה CityList1, נקבל רשימה נפתחת ובו הערכים שבEnum
הגדרת משתני משתמש
טיפוס משתנה מורכב, המכונה גם רשומה או מבנה, מוגדר בVB בצורה דומה לפסקל, באמצעות המילה השמורה Type, אך לא ניתן ליצור בו רשומה בעלת שדות דינמיים.
Private Type City
CityName As String
SunRise As Date
SunSet As Date
End Type
אוספים - Collections
טיפוס אוסף הוא טיפוס מיוחד בשפה שמפצה על חוסר האפשרות של שימוש במצביעים ובהקצאה דינמית בשפה זו. באמצעות טיפוס זה ניתן ליצור משתנים בזיכרון אף מסוג מורכב בצורה של רשימות מקושרות, כאשר הגישה לאיברי הרשימה היא סדרתית כמו במערך. לאוסף יש שיטות להוספת איבר, להסרתו, ולהעברת איבר ממקום למקום באוסף ותכונה המונה את מספר האיברים הקיימים בו. ניתן באותו משתנה-אוסף ליצור אוסף של פריטים מסוגים שונים של טיפוסים. טיפוס זה נותן פונקציונליות של הקצאה דינמית בצורה של מערך ונוח ביותר לשימוש. ניתן לעבור על איברי האוסף באמצעות לולאה מיוחדת For Each, שמתבצעת כמספר האיברים שבאוסף, כשכל מעבר היא יוצרת מצביע אל האיבר הנוכחי.
הגדרת פונקציה
פונקציה מוגדרת בVB באמצעות הכותרת Function שם הפונקציה שמות פרמטרים שהיא מקבלת וטיפוסם, והטיפוס שהיא מחזירה. ניתן כקידומת לפונקציה לקבוע האם תהיה ציבורית או פרטית. הפונקציה תסתיים במילה השמורה End Function. כדי לבצע החזרת ערך יש לבצע השמה של הערך לשם הפונקציה. הפונקציה יכולה לקבל פרמטרים אופציונליים, וכן רשימת פרמטרים מערכית - ParmArray.
Private Function SunRisen(ByVal nt As Double) As Double
Dim ne As Double
...
SunRisen=value
End Function
הגדרת שגרה
שגרה שהיא מקטע תכנותי שלא מחזיר ערך, מוגדרת בVB בצורה דומה לפונקציה עם כמה שינויים באופן הבא: השגרה מוגדרת בעזרת מילת המפתח Sub, שם השגרה, שמות פרמטרים שהיא מקבלת וטיפוסם. כמו בפונקציה, ניתן כקידומת בשגרה לקבוע האם תהיה ציבורית או פרטית. השגרה תסתיים במילה השמורה End Sub.
Private Sub SunRisen(ByVal nt As Double)
Dim ne As Double
...
End Sub
מודול
מודול (Modules) הוא האזור הכללי בו ניתן לבצע הגדרות כלליות, הכרזות קבועים ומשתנים גלובליים וכתיבת פונקציות ושגרות כלליות. נתונים באזור זה שיהיו מוגדרים כפומביים, יהיו חשופים לכל המודולים האחרים שבפרויקט. באזור זה ניתן לכתוב את השגרה MAIN ולהורות שהיא תהיה השגרה שתתבצע לראשונה בהרצת הפרויקט. בניגוד לשפת פסקל שקטעים תכנותיים יכולים להיות בגוף התוכנית, קטעים תכנותיים בVB יכולים להיות רק בתוך מקטעים של פונקציות או שגרות.
תכנות מונחה עצמים - מודול מחלקה
מודול מחלקה (Class Modules) הוא היישום של VB לתכנות מונחה עצמים. המימוש של מתודולוגיה זו הוא מוגבל ולמעשה מממש את העיקרון של כימוס בלבד, ללא אפשרות לירושה, פולימורפיזם ויצירת ממשקים. מודול מחלקה יכול להכיל משתנים, שיטות, מאפיינים (Property) ליצירת גישה מבחוץ למשתנים פרטיים, ואירועים (Event) לתיקשור בין מחלקות שונות. למודול המחלקה יכול להיות בנאי (Class_Initialize) ומפרק (Class_Terminate). הטופס ב-VB הוא למעשה מקרה פרטי של מודול מחלקה.
כל מחלקה חייבת להיות בקובץ נפרד. לא ניתן ליצור מחלקות מקוננות. ב-VB מובנה אשף חזותי לבניית מחלקות בשם Class Builder, שבו אפשר לקבוע ולנהל את תצורת המחלקות שבפרויקט: שמות המאפיינים, השיטות והאירועים והפרמטרים שלהם.
עבודה בקבצים
לVB ישנה יכולת לעבוד עם קבצים באופנים שונים. כדי לעבוד עם קובץ יש לפתוח אותו בערוץ מסוים באמצעות הפקודה Open, ניתן לקרוא מתוכו למשתנה באמצעות פקודת Input ולכתוב לתוכו באמצעות פקודת Print, ולבסוף יש לסגור אותו באמצעות פקודת Close. הדוגמה הבאה מדגימה כיצד ניתן לקרוא קובץ טקסט לתוך משתנה מחרוזת.
Private Function LoadFile(FileName As String) As String
Dim Temp As String, AllFile As String
Open App.Path & FileName For Input As #1
Do While Not EOF(1)
Input #1, Temp
AllFile = AllFile & Temp
Loop
Close #1
LoadFile = AllFile
End Function
FileTxt = LoadFile("\Data.dat")
בסיסי נתונים
ל- VB ישנם כמה רכיבים ועזרים שנועדו לספק פונקציונליות שונה ומגוונת בעבודה עם בסיסי נתונים, בכל השלבים: היצירה, העדכון וההדפסה.
Visual Data Manager
תוספת זו מוסיפה למתכנת כלי אינטראקטיבי חזותי לעבודה עם בסיסי נתונים. שבאמצעותו ניתן לנהל מסדים וטבלאות ברוב ההיבטים הקשורים לבסיס נתונים, כמו עיצוב ועדכון טבלאות, אינדקסים ושדות.
Data Environment
רכיב ActiveX Designer "סביבת נתונים" נועד לסייע למתכנת בעבודה עם בסיסי נתונים ולספק רכיב תקשורת חזותי שייצג קשרים עם בסיסי נתונים שונים. הרכיב מספק אפשרות לתקשורת מרובה בו זמנית עם מסדים מסוגים שונים. קשר עם טבלאות, שגרות מאוחסנות ועוד. ישנה אפשרות לתקשר עם הרכיב בטפסים השונים של הפרויקט, ולקבל את הנתונים שהוא מספק אל פקדים בטופס.
Data Report
רכיב זה אף הוא אובייקט Active X המשולב בסביבת VB, הנועד לעזור ביצירת דוחות. באמצעותו ניתן לפצל את הנתונים לאזורים שונים (כמו כותרת דוח, כותרת עמוד, מקטע פירוט), לקבץ אותם לפי ערכים. לרכיב זה בדומה לטופס פקדים שונים המאפשרים תצוגה של נתונים. שדות מוגדרים מראש, שדות מבוססות פונקציות לחישובי דוח, יכולות גרפיות, הצגה מוקדמת והדפסה.
מחולל דוחות נוסף שבאמצעותו ניתן לייצר דוחות הוא Crystal Reports שאף הוא מצורף לחבילת הפיתוח של VB.
פקדי בסיסי נתונים
בVB ישנם פקדי נתונים מסוגים שונים כמו DAO ו ADO המאפשרים תקשורת עם בסיסי נתונים בשיטות שונות. ניתן גם לתקשר ישירות בקוד ללא פקדים עם בסיסי הנתונים באמצעות אובייקטי גישה לנתונים בסוגים השונים. ישנם פקדים נוספים לתצוגת נתוני המסדים, שמאפשרים תצוגת נתונים באופנים שונים: רשומה בודדת, גיליון נתונים (רשת DataGrid), רשומות בקשר אב ובנים, רשת היררכית ותרשים. כאשר לפקדי התצוגה ישנה יכולת לתקשר עם פקדי הנתונים, באמצעות איגוד נתונים עם תוכני הרשומות של טבלאות המסדים.
תתי גרסאות
שמאל|ממוזער|250px|שגרה באקסל שמעלה בריבוע בטור Y את איברי טור X
ישנן שתי תתי גרסאות נפוצות לVisual Basic:
Visual Basic For Applications - VBA, שמיועדת לשילוב בתוכנות אחרות, כגון כל תוכנות המוכללות בחבילת האופיס של מיקרוסופט וביניהם Word וExcel. גרסה זו מאפשרת הרחבת יכולות ואוטומציה של תוכנה קיימת בידי המשתמש, ושימוש גמיש וחזק בפונקציונליות של התוכנה שמכילה אותה. כל המאקרו בתוכנות האופיס הן למעשה קוד של Visual Basic (ניתן לראותו על ידי לחיצה על Alt-F11).
VBScript - גרסה מוקטנת של Visual Basic המשמשת לכתיבת קטעי קוד קצרים (Scripts) שמורצים על ידי תוכנות אחרות. דוגמאות לשימושים כאלו:
מערכת ההפעלה חלונות יכולה להריץ VBScript שמשמשים בדרך כלל לפעולות אחזקה (נפוץ בעיקר בארגונים). ישנם מספר וירוסים שכתובים ב-VBScript (סיומת VBS). הם עושים שימוש בקבצים אלו כשהם מועברים בדואר אלקטרוני.
IIS - שרת האינטרנט של מיקרוסופט, מריץ דפי Active Server Pages - ASP שכתובים ב-VBScript.
ניתן להריץ VBScript בתוך דפדפן האינטרנט "אקספלורר", כתחליף לא פופולרי ל-JavaScript.
דוגמה לסקריפט של VBScript:
Dim WshShell
Set WshShell = WScript.CreateObject("WScript.Shell")
MsgBox ("The script opens notepad")
WshShell.Run("notepad")
מגבלות השפה
מגבלות השפה נוגעים לכמה תחומים עיקריים:
מגבלות ביכולתה ליישם אובייקטים
בשפה זו התמיכה בתכנות מונחה עצמים חלשה וחלקית. מבין שלושת מאפייני תכנות מונחה עצמים יש בשפה תמיכה רק בכימוס: ניתן ליצור אובייקט עם מאפיינים שיטות ואירועים. אבל לא ניתן להוריש אותו לאובייקט אחר. וממילא לא ניתן לעשות פולימורפיזם.
מגבלות בתחביר השפה
שפת ה-VB חסרה גמישות תחבירית הקיימת בשפות תכנות רבות ומבחינה זו היא שפה מסורבלת. דוגמאות לכך הן אי האפשרות להכריז משתנה ולאתחלו באותה שורה, אי האפשרות לאתחל מערך בעת ההגדרה, אי האפשרות להגדיר משתנה לוקלי בתוך לולאת For, אי האפשרות לתחם הערה בין שני סימנים (בכל שורה יש להגדיר את ההערה מחדש), חיסרון של אופרטורים בצירוף שווה לביצוע פעולות על המשתנה עצמו, מבלי לכפול אותו בפקודת ההשמה. צורך בשימוש בתו מיוחד כדי ליצור המשכיות בין פקודות בשורות נפרדות, השמה לפונקציה באמצעות שם הפונקציה ולא פקודת Return שסרבלה את שינוי שם הפונקציה ועוד.
פונקציונליות
שפה זו חסרה את היכולות לכתוב שירותי חלונות. היא גם חסרה את היכולות לכתיבה של תהליכונים מבלי לעשות שימוש ב-Windows API, וחסרה את האפשרות לעשות שימושים במצביעים. מלבד זאת נצרכה לעשות שימוש ב-Windows API לצורך דברים רבים, חלקם טריוויאליים. לטיפוסי Variant הייתה תקורה גבוהה בנפח הזיכרון, לעומת שפות בעלות טיפוסיות חזקה. בהרבה תחומים תכנותיים כמו תקשורת ווידאו חסרה ל-VB תשתית ראויה בשפה עצמה, והיא מושלמת באמצעות פקדי ActiveX שנכתבים לרוב בשפת C++. גם לא ניתן לכתוב בשפה זו מערכות תשתיתיות כמו מערכות הפעלה וכדומה.
איטיות בזמן ריצה
מהירות הריצה של שפה זו איטית יחסית לשפות כמו C, C++ ופסקל. בפעילות חישוביות כמו חיפושים ומיונים ניכרת האיטיות שלה. ולכן היא לא מתאימה לכתיבה של עיבודים כבדים כמו עיבודי וידאו.
חלק ניכר ממגבלות שפה זו תוקנו ב-VB.NET. כיום מיקרוסופט איננה תומכת כבר בסביבת פיתוח זו, אף שלא מעט מתכנתים של שפה זו ממשיכים לתכנת בה ולא מהגרים לסביבת הדוט נט.
דוגמה לקידוד של VB
תוכנית שלום עולם
Sub main()
msgbox("Hello World!")
End Sub
פונקציה שמחזירה את המספר הגדול מבין שניים
Function MaxOf(Number1 As Long, Number2 As Long) As Long
If Number1 >= Number2 Then
MaxOf = Number1
Else
MaxOf = Number2
End If
End Function
פונקציה זו ששמה MaxOf, מקבלת שני מספרים ומחזירה את הגדול ביותר. ניתן לראות בפונקציה זו את המבנה הטיפוסי של VB, שבו כל מבנה מסתיים, בEND, דבר המקל על קריאותה של התוכנה, לעומת שפות הC למיניהן אפשר לקבל בסיום קוד רצף של סוגריים מסולסלים, שקשה לדעת איזו שייכת לאיזו פקודה.
Visual Basic .NET
שמאל|ממוזער|450px|גרסת 2005 של VB.NET
גרסה זו של ויז'ואל בייסיק שהוכרזה לראשונה בפברואר 2002, (ב-2003, סוף 2005, וסוף 2007) עברה מקצה שיפורים נרחב לכיוונם של השפות העיליות. אם בגרסה 6 הוסיפו אובייקטים, יכולת הידור, יצירת אובייקטי Active X וקובצי DLL, בגרסה זו שהיא מערכת חדשה מומשה פרדיגמת תכנות מונחה עצמים במלואה, עם אפשרות של ירושה, פולימורפיזם וממשקים וכן תכנות פונקציונלי. כמו כן, הוספו יכולות לשפה כמו תמיכה בתכנות מקבילי וריבוי משימות, טיפול בקטע קריטי, תחשיב למדא, LINQ ועוד. התחביר שונה והוגמש כך שיהיה תואם יותר לתפיסות המקובלות. נוספו אובייקטים וספריות רבות שמקלות על עבודת התכנות. השפה החדשה מתבססת על סביבת NET Framework. של מיקרוסופט, שהוסיפה יכולות נרחבות שכלל לא היו קיימות בגרסאות הקודמות, כמו כתיבת ישומי ושירותי רשת וטפסי Web, וחיזוק העבודה עם בסיסי נתונים באמצעות ה-ADO.NET. התוכנה הפכה להיות רב פלטפורמית, ואפשר לפתח בה יישומים להתקנים ניידים, לשולחן העבודה (desktop) וישומי אינטרנט. הוספה לה יכולת תקשורת עם שפות תכנות אחרות הכלולות בדוט נט, באופן שמאפשר מיחזור קוד משפה לשפה, ללא צורך של כתיבה מחדש. שינוי התחביר של ה-VB והכללתה בסביבת הדוט נט, הפך את התכנות בה ליותר מסובך, וחייב המרה של הגרסאות הקודמות, דבר שעורר תרעומת אצל חלק ממתכנתי ה-VB, עם זאת השינויים הרבים שהיא עברה, הפכו אותה למעשה משפת נישה שמיועדת לממשקים ובסיסי נתונים, למעמד של שפה מובילה בפלטפורמת NET Framework, בעלת מעמד דומה לשפת C#.
ראו גם
רשימה של שפות תכנות
לקריאה נוספת
בריאן שילר וג'ף ספונטס, Visual Basic 6 - סדנת לימוד, מהדורה אנגלית: QUE, מהדורה עברית: הוד עמי, 1999, 1024 עמ', בעריכת יצחק עמיהוד.
מייקל הלוורסון, Visual Basic 6 - צעד אחר צעד ערכת לימוד, מהדורה אנגלית: Microsoft Press, מהדורה עברית: פוקוס מחשבים, 1999, 678 עמ', בתרגום ענת קדם בן צבי.
קישורים חיצוניים
דוקטור ויבי - אתר המסביר רבות בנושא
מדריך ללימוד Visual Basic
מדריך ללימוד VB ודוט נט
האתר הרשמי של השפה בגרסה החדשה
להורדה של גרסה חינמית ועדכנית של ויזואל בייסיק, להתנסות, באתר מיקרוסופט
אוסף פקדים חיצוניים כלליים לוויזואל בייסיק.
אוסף פקדים חיצוניים לתכנות אודיו בוויזואל בייסיק.
גאמבאס סביבת פיתוח לVB בלינוקס, אתר sourceforge
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שפות תכנות מונחות עצמים
קטגוריה:כלי פיתוח מבית מיקרוסופט | 2024-04-19T16:49:30 |
אנתרופולוגיה | ממוזער|אנתרופולוג משוחח עם אמריקאים ילידים
אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Anthropology) היא תחום מדעי העוסק בחקר תרבות האדם באופן הוליסטי על היבטיו השונים (מיוונית: אנתרופוס, άνθρωπος – "אדם" + לוגיה, λογία – תורה; תורת האדם).
השיוך המדעי של האנתרופולוגיה, תלוי באוריינטציה המחקרית של החוג או המחלקה באוניברסיטה, ואף בזיקה של התחום לדיסציפלינות אחרות במוסד האקדמי. במדינת ישראל ובמדינות אחרות בעולם ענף זה משויך בדרך כלל למדעי החברה או ההתנהגות. עם זאת, לעיתים, באוניברסיטאות בארצות הברית ובבריטניה, אנתרופולוגיה נלמדת גם במסגרת מדעי הטבע או הרפואה, ולעיתים רחוקות גם במדעי הרוח.
מוקדי ההתבוננות האנתרופולוגית
עיקר עניינה של האנתרופולוגיה הוא בחקר תרבות האדם בכדור הארץ במשך ההיסטוריה. האנתרופולוגיה מתייחסת לשפה, תקשורת וסמלים בכדי להבין ולנתח את המשמעות שהאדם יצר סביב אלמנטים אלו, וכן בהשפעות השונות של מופעי התרבות האנושית והסמלים השונים שהיא מייצרת – בין אם טקסים, מסגרת רעיונית, או שיוך רעיונות מופשטים או אמונות לחפץ פיזי. בחקירתה את התרבויות השונות, האנתרופולוגיה בוחנת כיצד התרבות נוצרת ומשתנה, דרך התבוננות בקשת רחבה מאוד של תופעות ותפישות, וביניהן: היחס למיניות והאופן בו נותנים לה ביטוי, הגורמים התרבותיים, הרעיוניים והחברתיים שעומדים מאחורי מוסדות פוליטיים ודתיים, חקר אמנות כביטוי וייצוג של מופעים שונים הקיימים בחברה, חקר השפעת תרבויות על תפיסת העצמי ולהפך, חקר תפישות של זהות על מופעיה השונים הבאים לידי ביטוי באמצעים או במוסדות תרבותיים, ועוד. בעבר, המחקר האנתרופולוגי התמקד בהשוואה בין תרבויות שונות באזורים גאוגרפיים מרוחקים, אך כיום האנתרופולוגיה עוסקת גם בחקר חברות כשלעצמן באזורים קרובים (בדגש על הצד של החברה). לפיכך, ההבחנה בין הרכיבים הללו, תרבות וחברה, היטשטשה. מכאן באופן מדעי נוצרו שתי אסכולות באוניברסיטאות, אנתרופולגיה חברתית ואנתרופולוגיה תרבותית. מבחינה מתודולוגית, האנתרופולוגיה עושה שימוש באתנוגרפיה ככלי מרכזי העוסק בתיאור תופעות תרבותיות, המתבססת (בעקבות אמיל דורקהיים) על תצפית משתתפת, שיטת חקר המאפשרת להקיף מנעד רחב של ידע.
תחומים במחקר האנתרופולוגי
ניתן לחלק את האנתרופולוגיה לארבעה תחומים עיקריים:
אנתרופולוגיה תרבותית (הנקראת גם אנתרופולוגיה חברתית או תרבותית-חברתית) – "מחקר שטח" של ביטויי הַתַּרבּוּת: רשתות חברתיות אנושיות, דיפוזיה (פעפוע רעיוני), התנהגות חברתית, דפוסי התנהגות של קרובי משפחה, חוק, פוליטיקה, אידאולוגיה, דת, אמונות, דגמי ייצור וצריכה, הדדיות, חיברות, מגדר.
אנתרופולוגיה פיזית – חקר התנהגות קבוצת הפרימטים (קופי האדם), אבולוציה אנושית, וגנטיקה של האוכלוסייה; יש הקוראים לשדה מחקר זה אנתרופולוגיה ביולוגית. תחת הכותרת אנתרופולוגיה פיזית יש המכניסים גם את החקר לצורך זיהוי פלילי (פורנזי) של מבנה גוף האדם.
בלשנות – חקר והשוואת שפות בזמן ובמקום, חקר שימושים חברתיים של שפה, והיחסים בין שפה לתרבות.
ארכאולוגיה – חקר ממצאי השרידים החומריים של חברות העבר והתפתחותן של חברות במשך הזמן.
כמו כן בהמשך לכך, נהוג לחלק את מסגרת המחקר האנתרופולוגי, מבחינה מתודולוגית לשניים:
מחקר איכותני: העיסוק הרעיוני, התאורטי ופיתוח קונספטואלי.
מחקר כמותני: העבודה הניסיונית (האמפירית), העוסקת בניתוח, פרשנות ועיבוד הנתונים לאור הממצאים. הנשענים על התצפיות, הראיונות והאתנוגרפיה.
היסטוריה של האנתרופולוגיה ומוסדותיה
האנתרופולוג אריק וולף אפיין בעבר את האנתרופולוגיה כמדעית ביותר מבין מדעי הרוח, או הרוחנית ביותר מבין מדעי החברה.
האנתרופולוגיה החלה את דרכה כתוצר של תנועת הנאורות בתחילת המאה ה-18. בתקופה זו, האירופאים החלו לחקור בשיטתיות את ההתנהגות האנושית. מסורות המשפט, ההיסטוריה, הפילולוגיה (חקר נוסחים ומקורות כתובים) והסוציולוגיה התפתחו, ותרמו להתפתחות מדעי החברה, שהאנתרופולוגיה היא אחת מהם.
הזרם הרומנטי שהופיע כתגובת נגד לנאורות, הוציא מתוכו הוגים כהרדר ולאחר מכן וילהלם דילתיי. דילתיי הניח את הבסיס למושג תרבות, המרכזי לתחום חקר האנתרופולוגיה.
תנועות אינטלקטואליות של הנאורות ולעומתה הרומנטיקה, התמודדו בעבר עם אחת הסתירות המובְנות הקיימות בעת החדשה: ככל שהעולם נעשה יותר נגיש ויותר מאוחד ומשולב, חווית האנשים היא של התפוררות והיפרדות מהכלל. התלות ההדדית בכלכלה לא הובילה לסולידריות אנושית גדולה יותר, אלא היא חופפת לפערים גדלים והולכים על רקע גזעי, אתני-לאומי, דתי ומעמדי. תהליך זה נוצר כבר במאה ה-16, והואץ במאה ה-19.
חקר "הפראים" – כחלק ממדעי הטבע
מבחינה מוסדית, האנתרופולוגיה קיבלה מעמד עצמי נפרד משאר מדעי הטבע, בעקבות כותבים כמו הרוזן בופון, אשר חקרו תרבויות וקבוצות אנשים במושבות (קולוניות) האירופאיות שמחוץ לאירופה. חקר השפה, התרבות, הפיזיולוגיה והארטיפקטים (ה"ממצאים") של מושבות אלו נעשה פחות או יותר במקביל לחקר החי והצומח באותם מקומות. לכן, למשל, לואיס הנרי מורגן היה יכול לכתוב גם על "הליגה של האירוקוי" וגם על "הבונה האמריקאי ופועלו". זו גם הסיבה שהתרבות החומרית של עמים "מתורבתים" כמו סין תמיד הוצגה במוזיאונים יחד עם אמנות אירופאית, בעוד שחפצים מאפריקה או תרבויות אמריקניות ילידיות הוצגו במוזיאוני טבע יחד עם עצמות דינוזאורים.
חקר חברות קדומות, נדודים, וגזעים
בספרו של תומאס קנת פנימן "מאה שנות אנתרופולוגיה" משנת 1935, בה שלטה עדיין השיטה ההשוואתית לפיה כל החברות עוברות תהליך אבולוציוני אחיד מהפרימיטיבי ביותר עד למפותח ביותר, נכתב כי חברות לא-אירופאיות ייצגו "מאובנים חיים" שניתן לחקור אותם על מנת ללמוד על עברן של החברות האירופאיות. מלומדים כתבו לעיתים מפרי דמיונם על היסטוריות של נדודי עמים קדומים פרהיסטוריים, על סמך התבוננות בשבטים נודדים, אך גם תיעדו לראשונה כיצד העמים יושבי האיים מפולינזים נדדו ברחבי האוקיינוס השקט, אך גם העלו השערות לגבי מקורם ממצרים העתיקה. החוקרים בתקופה זו מיינו דירגו וסיווגו את בני האדם על פי מושגי גזע, שהתבססו על ההבדלים הביולוגיים ביניהם.
השיח האנתרופולוגי
בשנים האחרונות השיח האנתרופולוגי השתנה באופן דרמטי, והאנתרופולגיה עצמה, על עברה, הפכה למושא מחקר ביקורתי (כולל ביקורת עצמית), כמו גם ביקורת על התנהגות השלטון הקולוניאלי והשוביניזם והאימפריאליזם האירופאי.
הפיצול למדעי הטבע, הרוח והחברה
עד סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים האנתרופולוגיה הייתה חלק ממדעי הרוח. במאה ה-20 החל פיצול בתחום המדעים כולם, סביב שלושה מוקדים עיקריים: מדעי הטבע, מדעי הרוח, ומדעי החברה.
במדעי הטבע נבדקו תופעות וממצאים מן הטבע על ידי ניסויים, שניתן לחזור עליהם או להוכיח את הטעות שבהם.
החקר במדעי הרוח התמקד במסורות לאומיות, בהיסטוריה של לאומים אלה, ובאמנות שלהן. במדינות לאום חדשות באירופה מדע זה סייע להפקת תחושת משמעות לזהותם הלאומית.
בחקר מדעי החברה פיתחו שיטות מדעיות לבחינת תופעות חברתיות, בניסיון לזהות מהתוצאות בסיס כלל עולמי משותף (אוניברסלי) ולהפיק ידע חברתי.
האנתרופולוגיה אינה עומדת כולה באף אחת משלוש הדיסציפלינות הללו, וכל ענף ממנה שואב מכל שלושת סוגי המדע, במינונים שונים.
התצפית המשתתפת
בנוסף לשיטות שהתקבלו ממדעי הטבע, בחקר האנתרופולוגי פותחה גם שיטה חדשה, שיטת תצפית משתתפת בעקבות אמיל דורקהיים, כנגד "חוקרי כורסה" שהציגו השערות ממוחם הפורה. השיטה דרשה את הגעתו של החוקר למקומם של הנחקרים, ולחיות איתם בתנאי השטח לצורך מעורבות והכרה מלאה ומעמיקה של מושא המחקר.
האנתרופולוגיה אימצה את רעיונות מדעי ההתפתחות והסברי האבולוציה דרך ברירה טבעית.
המונח "תרבות" הוא מרכזי בתחום, והגדרתו שנויה במחלוקת. אחת ההגדרות לתרבות הוא היכולת הכלל אנושית לחשיבה, למידה ופעולה חברתית באמצעות מסורות שורדות כתוצר של התפתחות האדם (האבולוציה האנושית).
לפי ההסבר ההתפתחותי, התרבות מותאמת לתנאי הסביבה המקומית, דרך אמונות ומנהגים. לאור זאת, מכלילים האנתרופולוגים במושג תרבות הן את הטבעי והן את המלאכותי, ומשתמשים בו כרעיון שחוצה את גבולות הטיפול בחקר תופעות שבאירופה הופרדו זה מזה ומודרו כמו פוליטיקה, דת, משפחה, וכלכלה. היו שראו בתחום זה, מדע מכליל והוליסטי.
כיום מקובל שהאנתרופולוגיה חוקרת את הממדים הביולוגיים, הלשוניים, החומריים והסמליים של החברה והאנושות בכל צורותיה.
ראשית האנתרופולוגיה בחלוקה גאוגרפית
בארצות הברית
את פריצת הדרך של האנתרופולוגיה בארצות הברית השיג צוות הלשכה לענייני אינדיאנים והמדור לאתנולוגיה אמריקאית במוזיאון הסמית'סוניאן, שם עבדו בין היתר ג'ון ווסלי פאוול ופרנק המילטון קושינג.
אנתרופולוגיה בועזיאנית והמלחמה בגזענות
אנתרופולוגיה אקדמית נוסדה בידי החוקר היהודי-גרמני האמריקאי פרנץ בועז, שהעמיד דורות רבים של תלמידים בתחום בשיעוריו באוניברסיטת קולומביה ובמוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע. אנתרופולוגיה בועזיאנית הייתה אקטיבית מבחינה פוליטית, פקפקה בממצאי מחקרים שמומנו בידי הממשלה האמריקאית או פטרונים עשירים, וסמכה על ניסויים אמפיריים בלבד. העמדה ה"בועזיאנית" דחתה הכללות נרחבות וניסיונות להעמיד חוקים אוניברסליים.
פרנץ בועז עצמו חקר ילדי מהגרים על מנת להראות ולהוכיח כי גזע ביולוגי אינו קובע דבר, וכי ההתנהגות האנושית היא תוצאה של חינוך ולא של הנתונים הטבעיים.
כשהוא שואב משורשיו הגרמניים, הוא טען כי העולם מלא בתרבויות שונות זו מזו, שניתן למדוד את שונותן כפי שמודדים את מידת הקרבה האבולוציונית (התפתחותית) של יצורים חיים. בועז הדגיש, כי יש לחקור כל חברה בנפרד, וטען כי הכללות בין-תרבותיות כגון אלו שנעשו במדעי הטבע אינן אפשריות במקרה זה. הוא נלחם נגד האפליה כלפי מהגרים, אמריקאים-אפריקאים וילידים (שבאותה תקופה נקראו עדיין "אינדיאנים", כלומר הודים).
אנתרופולוגים אמריקאים רבים תמכו ברעיונות של בועז לרפורמה חברתית, והביקורת נגד תאוריות גזעניות דמוי-מדעיות נשענת עד ימינו אלה במידה רבה על הבחנותיו ומחקריו של בועז.
הדור הראשון של תלמידיו של בועז כלל את אלפרד קרובר, רוברט לואי ואדוארד ספיר. כל אלו פרסמו מחקרים מפורטים שהיו הראשונים לתאר את החברות הילידיות באמריקה הצפונית והדרומית. במחקרים אלה, הם תקפו בפירוט רב את התפישה הרווחת אז של תהליך התפתחותי אחיד לכלל האנושות, ומדרוג הרמה של חברות שונות על "סולם התפתחותי" זה. ההתמקדות שלהם בשפות ילידיות, בסיוע הבלשנות החדשה, ביססה את מקומה כמדע כלל עולמי (אוניברסלי) ושחרר את האנתרופולוגיה מהקיבעון שהיה לה על שפות הודו-אירופיות.
מרגרט מיד ורות בנדיקט
תלמידותיו הצעירות של בועז היו מרגרט מיד מחברת הספר הפופולרי בארצות הברית "התבגרות בסמואה" החוקר את המיניות המשוחררת לכאורה באפריקה, ורות בנדיקט מחברת הספר הפופולרי "החרצית והחרב" בו הציגה את יתרונות השוויונות ושיתוף הפעולה בין בני האדם, אך גם תמכה בהמשך שלטון קיסר יפן, מתוך ״תאוריית כורסה" פרי דמיונה על התנהגות החיילים היפנים במלחמת העולם השנייה. מיד ובנדיקט הושפעו ממייסדי הפסיכולוגיה האנליטית זיגמונד פרויד וקרל יונג וניסו להבין את השפעת התרבות והחברה של אדם על אישיותו.
אך הכללת התחומים הנוספים של פוליטיקה ופסיכולוגיה דחקה אותן ממוקד האנתרופולוגיה, למרות איסוף ופרסום חומר בן שלושה עשורים. וכך ספרי ההמשך שלהן על אנתרופולוגיה, כמו "תרבות וחברה" של בנדיקט, לא זכו לאהדה רבה.
כשבועז התכוון לפרוש נוצרה באוניברסיטת קולומביה מלחמת ירושה. מרגרט מיד נועדה, לדעת בועז, לרשת את מקומו. אך ראלף לינטון מונה, והצר את צעדיה, כך שהפעילות שלה הצטמצמה למשרד שלה במוזיאון להיסטוריה של הטבע.
הספר אנתרופולוגיה מאת אלפרד קרובר
נקודת מפנה באנתרופולוגיה האמריקאית באה עם פרסום ספר הלימוד של אלפרד קרובר "אנתרופולוגיה".
בבריטניה
בעוד שבועז תקף את יריביו על ידי שימת לב לפרטים, בממלכה המאוחדת האנתרופולוגיה המודרנית נוצרה על ידי דחיית החקר ההיסטורי לטובת מדע חברתי עכשווי שמתמקד בבחינת מצבם של חברות בהווה.
שני שמות החשובים ביותר במסורת זו הם אלפרד רדקליף-בראון וברוניסלב מלינובסקי. שניהם פרסמו את חיבוריהם הראשונים ב-1922. מחקרי השדה הראשונים של רדקליף-בראון באיי אנדמן נערכו בשיטה המסורתית והישנה, אך לאחר שהוא קרא את כתביו של אמיל דורקהיים הוא פרסם תיאור של מחקריו (שנקרא "תושבי איי אנדמן") שהושפעו רבות מהסוציולוג הצרפתי. לאחר זמן הוא פיתח גישה הידועה כפונקציונליזם-סטרוקטורלי, שהתמקדה בכיצד מוסדות בחברה גורמים לאיזון במערכת החברתית כדי לשמור על פעילותה ההרמונית והתקינה. מלינובסקי, מאידך, תמך ב"פונקציונליזם" בלבד, תוך שהוא שם דגש על צורכי היחיד, וכיצד החברה מספקת מענה לצרכים אלה. מלינובסקי ידוע לא רק בזכות תרומתו התאורטית כי אם גם בגלל האתנוגרפיה המפורטת שלו, תרומתו המתודולוגית העצומה לדיסציפלינה האנתרופולוגית, ובגלל יומניו האישיים שפורסמו לאחר מותו. ספרו הקלאסי "ימאים במערב האוקיינוס השקט" (Argonauts of the Western Pacific) הציע לנסות להביט מ"נקודת המבט של היליד", ולגישה בעבודת שדה, שמאוחר יותר אף נעשתה לסטנדרט בתחום.
משנות השלושים המאוחרות ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, פורסמה שורה של מונוגרפים וספרים שחיזקו את הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית. אתנוגרפיות מפורסמות כוללת את "הנואר" מאת אדוארד אוונס-פריצ'רד ו"דינמיקות של שבטיות אצל הטלנסי" ("The Dynamics of Clanship Among the Tallens") מאת מאייר פורטס, וספרים ידועים הם "מערכות אפריקניות של קרבה ונישואין", ו"מערכות פוליטיות אפריקניות".
בצרפת
לאנתרופולוגיה בצרפת יש ייחוס פחות ברור מאשר המסורות הבריטיות או האמריקניות. רבים מחשבים את מרסל מוס כמייסדה של המסורת האנתרופולוגית הצרפתית. מוס היה חבר בקבוצת ה"אני סוציולוג'יק" של אמיל דורקהיים, ובעוד שדורקהיים וחוקרים אחרים חקרו את מצבן של חברות מודרניות, מוס וחבריו (כגון הנרי הוברט ורוברט הרץ) שאבו מהאתנוגרפיה והפילולוגיה על מנת לבחון חברות שלא היו "מפוצלות" כמו החברות הלאומיות האירופאיות. בייחוד, הספרון "על המתנה" של מוס, אשר נעשה לרלוונטי מאוד במחקרים אנתרופולוגיים של חליפין והדדיות.
בשנים שבין המלחמות, ההתעניינות הצרפתית באנתרופולוגיה חפפה לתנועות תרבותיות רחבות יותר כמו סוריאליזם ופרימיטיביזם, ששאבו את השראתם מהאתנוגרפיה. מרסל גריול ומישל לייריס, למשל, צירפו את האנתרופולוגיה לאוונגרד הצרפתי. בזמן זה מה שנודע כ"אתנולוגי" הוגבל למוזיאונים, והאנתרופולוגיה הייתה קרובה יותר למחקרי פולקלור.
מעל לכל, קלוד לוי-שטראוס הוא שעזר למסד את האנתרופולוגיה בצרפת. בנוסף להשפעה העצומה של הסטרוקטורליזם בדיסציפלינות שונות, לוי-שטראוס ייסד קשרים עם אנתרופולוגים בריטיים ואמריקאיים. באותו זמן הוא ייסד מרכזים ומעבדות בתוך צרפת על מנת ליצור מוסדות מתאימים בתוך האנתרופולוגיה, בזמן שהוא מכשיר תלמידים משפיעים כמו מוריס גודלייה ופרנסואז אריטייה שהשפיעו אחר כך בעולם האנתרופולוגיה הצרפתית. הרבה מהאופי המיוחד של האנתרופולוגיה בצרפת היום הוא בכך שהמחקר מתבצע במעבדות מחקר שממומנות על ידי המדינה, ולא במחלקות האקדמאיות באוניברסיטאות.
אנתרופולוגיה לאחר מלחמת העולם השנייה
לפני מלחמת העולם השנייה, "אנתרופולוגיה חברתית" בריטית ו"אנתרופולוגיה תרבותית" אמריקאית היו עדיין מסורות נפרדות. בקווים כלליים ניתן לומר כי האנתרופולוגים הבריטים שהו יותר זמן בשדה המחקר, חקרו יותר באפריקה ובאסיה, חקרו חברות סטטיות תוך ראיית עולם פונקציונליסטית המדגישה מערכות חברתיות. האנתרופולוגים האמריקאים שהו זמן מועט יותר בשדה, חקרו בעיקר באמריקה הצפונית והדרומית, וחקרו חברות דינמיות על סף הכחדה תוך כדי שימת דגש על ההיבטים התרבותיים כגון טקסים וסמלים והשפעתם על החברה. לאחר מלחמת העולם השנייה שתי המסורות התקרבו זו לזו עד כדי מסמוס מרבית ההבדלים ויצירת אנתרופולוגיה "חברתית-תרבותית".
בשנות ה-50 וה-60 האנתרופולוגיה הלכה אחר התבנית שהציבו מדעי הטבע. חוקרים כגון ליד סלרס וקליפורד גירץ התמקדו בתהליכי המודרניזציה שמדינות חדשות מפתחות. אחרים, כגון ג'וליאן סטיוארד ולזלי וייט התמקדו בשאלה איך חברות מתפתחות ומתאימות את עצמן לנישה האקולוגית שלהן – גישה שנעשתה פופולרית על ידי מרווין האריס. אנתרופולוגיה כלכלית, שהושפעה מקרל פולניי, ונוסתה בידי מרשל סהלינס וגרג דלטון התמקדה בשאלה כיצד הכלכלה המסורתית התקיימה במקביל לגורמים חברתיים ותרבותיים. באנגליה, הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית החלה להיסדק כשמקס גלקמן ופיטר וורסלי התנסו במרקסיזם וכותבים כמו רודני נידהם ואדמונד ליץ' הכניסו את הסטרוקטורליזם של לוי-שטראוס לתוך המחקרים שלהם.
בשנות ה-60 וה-70 חולל הסטרוקטורליזם מספר התפתחויות בתחום האנתרופולוגיה הקוגניטיבית והניתוח המרכיבי. כותבים כמו דייוויד שניידר, קליפורד גירץ, ומרשל סהלינס פיתחו את מושג התרבות כרשת של משמעות או סימול. בהתאם לרוח הזמן, הרבה מהאנתרופולוגיה נעשתה לפוליטית בהתנגדותה למלחמת וייטנאם ומלחמת העצמאות האלג'יראית, מחבריהם של ספרים כמו "המצאה מחדש של האנתרופולוגיה" העלו ספיקות לגבי הרלוונטיות של הדיסצפלינה, ומרקסיזם נעשה יותר ויותר פופולרי.
בשנות ה-80 נושאים של כוח – כגון אלה שנבחנו ב"אירופה והאנשים ללא היסטוריה" של אריק וולף – היו מרכזיים בדיסציפלינה. ספרים כמו "אנתרופולוגיה ושוויון קולוניאלי" דנו בקשר בין האנתרופולוגיה לאי שוויון קולוניאלי, בעוד שהפופולריות הרחבה של מחברים כמו אנטוניו גראמשי ומישל פוקו הביאו נושאים של כוח והגמוניה למרכז ההתעניינות. מגדר ומיניות נעשו לנושא פופולרי, וכך גם היחס בין היסטוריה לאנתרופולוגיה, התעניינות שהושפעה על ידי מרשל סאהלינס, ששאב מלוי-שטראוס ומפרננד ברודה כדי לבחון את היחס בין מבנים תרבותיים לגורמים אישיים.
בשנות ה-80 וה-90 מחברים כמו ג'ורג' מרכוס וג'יימס קליפורד עסקו בסמכות אתנוגרפית ובאיך ולמה ידע אנתרופולוגי אפשרי וסמכותי. השאלות הללו עלו כחלק מנטייה כללית לפוסטמודרניזם שהיה פופולרי באותו זמן, כשאחת מכותרותיו הייתה "משבר הייצוג" ו"מבט רפלקסיבי" של החוקר על עצמו. כיום אנתרופולוגיה מתמקדת בגלובליזציה, ברפואה ובביוטכנולוגיה, בזכויות ילידים ובאנתרופולוגיה של אירופה.
אנתרופולוגיה יישומית
אנתרופולוגיה יישומית עוסקת ביישומן של התאוריות האנתרופולוגיות והמתודולוגיה האתנוגרפית על מנת להפיק ידע וליישם אותו על בעיות וסוגיות קונקרטיות. אנתרופולוגים יישומיים עוסקים בתחומים מגוונים, כגון בריאות הציבור, צרכנות, ובעיות הגירה. דוגמה אפשרית למחקר אנתרופולוגי-יישומי היא חקר התנהגויות מרחביות של אוכלוסיות עירוניות לצורך תכנון המרחב העירוני, כך לדוגמה יתכננו גן ציבורי בשכונה חרדית בצורה שונה מאשר בשכונה חילונית. דוגמה נוספת היא שימוש בטכניקות חקירה של האנתרופולוגיה הפיזית לצרכים של זיהוי פלילי.
פוליטיקה באנתרופולוגיה
ההתעסקות המסורתית של האנתרופולוגיה בתרבויות שאינן מערביות גרמה לה להיות מעורבת בפוליטיקה בדרכים שונות. יש הטוענים כי עמים ילידים מרגישים כי האנתרופולוגיה היא סוג אקדמי של קולוניאליזיציה, שמתקיימת רק מהשימוש שלה בתרבות הילידית, פעמים רבות ללא רשות. מבחינה היסטורית, בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, אנתרופולוגים בריטים, ובעיקר אלה שעבדו באפריקה, נחשבו כמשתפי פעולה עם הכוחות הקולוניאליים. היום ביקורות אלה מתבטאות בצורה של ביקורת על ניצול של משאבים ביולוגיים ובעלות על תרבות ילידית, וכן מאבקים מתמשכים לשימור שרידים ילידיים ותרבות חומרית.
הדגש של האנתרופולוגיה האמריקאית על יחסיות תרבותית וההתנגדות למושג הגזע תמיד היה פוליטי. כפי שצוין למעלה, בועז היה רפורמטור חברתי ידוע, שהאקטיביזם שלו וההוראה המסורתית האנתרופולוגית שלו היו קשורים זה בזה.
ראו גם
תרבות
שבט
משפחה
שפה
דת
לקריאה נוספת
משה שוקד, פרקים באנתרופולוגיה חברתית, הוצאת שוקן, 1980.
קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות, הוצאת כתר, 1990.
משה שוקד ושלמה דשן, החוויה הבין-תרבותית: מקראה באנתרופולוגיה, הוצאת שוקן, 1998.
אורית אבוהב, קרוב אצל אחרים – התפתחות האנתרופולוגיה בישראל, הוצאת רסלינג, 2011.
תומאס היילנד אריקסן, מקומות קטנים, סוגיות גדולות: מבוא לאנתרופולוגיה חברתית ותרבותית (תרגום: יורם שדה, עריכה מדעית: רונית גרוסמן), רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2021.
2018, Schools and Styles of Anthropological Theory, edited by Matei Candean
קישורים חיצוניים
האגודה האנתרופולוגית הישראלית
בחברת האדם – אנתרופולוגיה בישראל
דף הבית של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, הארגון המקצועי הגדול ביותר של אנתרופולוגים בעולם
בלוג של חדשות באנתרופולוגיה חברתית ותרבותית
Anthrobase.com אוסף של טקסטים אנתרופולוגיים
ספריית האנתרופולוגיה הווירטואלי
החוג לאנתרופולוגיה אוניברסיטת חיפה
האגודה האמריקאית לאנתרופולוגיה
הערות שוליים
* | 2024-09-05T13:35:18 |
מחלת הפה והטלפיים | מחלת הפה והטלפיים (או: מחלת הפה ומפריסי פרסה) היא מחלה נגיפית הנגרמת על ידי הנגיף
FMDV (ראשי תיבות של Foot and Mouth Disease Virus) והיא מהווה את אחת המחלות המדבקות ביותר בקרב בעלי חיים, למשל בבקר, צאן, חזירים ועוד.
המחלה נפוצה במקומות שונים בעולם ומתאפיינת בהתפרצויות מחזוריות אחת לכמה שנים. הנגיף הגורם למחלה מועבר באמצעות מגע ישיר ועקיף ובאמצעות הפרשות של בעלי חיים נגועים. מחלה זו כמעט ואינה פוגעת בבני אדם, אך גם כאשר היא מדביקה בני אדם, פגיעתה שולית.
סימני המחלה שונים בחיות השונות. המחלה קטלנית יותר בבעלי החיים הצעירים, מאשר בבוגרים.
כיוון שהמחלה פוגעת בעיקר בבעלי החיים שמגדלים במשק החקלאי לבשר ולמוצרי חלב, התפרצותה בבעלי חיים אלה גורמת לנזקים כלכליים רבים.
לעיתים ישנו בלבול בין מחלה זו, שהיא מחלה של בעלי חיים בלבד, לבין מחלת הפה והגפיים (Hand, foot, and mouth disease) שהיא מחלת ילדים נגיפית.
בישראל
בשנת 1946, טרום הקמת המדינה, הייתה התפרצות קשה של מחלת הפה והטלפיים. התפרצות קשה נוספת אירעה לאחר הקמת מדינת ישראל, בשנת 1960; התפרצות זו אירעה בעיקר מסיבות של תנאים א-היגיינים בגידולי חזירים.
כתגובה לכך, ברוב הקיבוצים יצרו בור טבילה בכניסה לקיבוץ, במטרה למנוע העברת נגיפים דרך צמיגים בוציים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות בעלי חיים | 2024-01-26T17:29:50 |
פונקציה חד-חד-ערכית | פונקציה חד-חד-ערכית (חח"ע) היא פונקציה המקבלת כל ערך פעם אחת לכל היותר. כלומר, אין שני איברים שונים בתחום של הפונקציה שלשניהם מתאימה הפונקציה אותו ערך בטווח.
הגדרה
פונקציה היא חד-חד-ערכית, אם השוויון עבור ב-, מחייב . (או בניסוח מקביל גורר )
המונח "פונקציה חד-ערכית" אינו בשימוש, משום שכל פונקציה היא, מעצם הגדרתה, חד-ערכית: פונקציה מתאימה ערך יחיד לכל איבר בתחום שעליו היא מוגדרת. בפונקציה חד-חד-ערכית גם הכיוון ההפוך נכון: היא מתאימה מקור יחיד, , לכל ערך בתמונה שלה.
פונקציות חד-חד-ערכיות ממלאות תפקיד דומה גם כאשר הן מוגדרות בין קבוצות שיש עליהן מבנה נוסף (כגון יחס סדר, פעולות של מבנה אלגברי, טופולוגיה, ועוד). במקרה כזה (ולפעמים, כאשר מתקיימים תנאים נוספים), הפונקציה נקראת גם שיכון, משום שהיא משכנת את המבנה כתת-מבנה בתוך המבנה , ובכך מאפשרת ללמוד מזה על זה, ולהשוות ביניהם.
תכונות
החד-חד-ערכיות של פונקציה מאפשרת להגדיר לה פונקציה הפוכה מן התמונה אל המקור : לכל , הפונקציה ההפוכה מקבלת את הערך היחיד המקיים (היחידות שקולה כמובן לכך ש- חד-חד-ערכית). יש להבחין שהפונקציה אינה מוגדרת על כל , אלא רק על התמונה של , ואכן ההרכבה היא פונקציית הזהות על , ואילו ההרכבה היא פונקציית הזהות על , אבל אינה מוגדרת על כל .
אם פונקציה ו- תת-קבוצות של , אז , אבל בדרך כלל אין שוויון בין הקבוצות; אם חד-חד-ערכית מתקבל שוויון.
נניח ש- ו- הן שתי פונקציות. אם ההרכבה שלהן חד-חד-ערכית, אז גם בהכרח כזו (אולם לא בהכרח חד-חד-ערכית). מצד שני, אם גם וגם חד-חד-ערכיות, גם ההרכבה מקיימת תכונה זו.
תכונת החד-חד-ערכיות שקולה לתכונת ה"צמצום משמאל", במובן הבא: חד-חד-ערכית, אם ורק אם לכל שתי פונקציות כך ש-, מתקיים . עובדה זו מאפשרת להגדיר בתורת הקטגוריות את המושג "פונקציה אינג'קטיבית", שהוא הכללה של "פונקציה חד-חד-ערכית" מן הקטגוריה של הקבוצות לקטגוריה כללית.
מעצם קיומה של פונקציה חד-חד-ערכית אפשר להסיק שבקבוצה יש לפחות אותו מספר איברים כמו ב- (אחרת לא ניתן היה להתאים לכל איבר של ערך נפרד). הבחנה זו עומדת בבסיס התורה של עוצמות: אומרים שהעוצמה של קטנה-או-שווה לעוצמה של (היינו ) אם ורק אם קיימת פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-.
דוגמאות
הפונקציה היא פונקציה חד-חד-ערכית בכל הישר הממשי.
הפונקציה היא פונקציה חד-חד-ערכית בתחום אך אינה חד-חד-ערכית בכל הישר הממשי, מפני שלכל מתקיים:
הפונקציה הממשית המוגדרת לפי השוויון היא חד-חד-ערכית, משום שאם אז בהכרח . לעומת זאת, הפונקציה , המוגדרת על כל המספרים הממשיים, אינה חד-חד-ערכית, משום ש- . הפונקציה מקבלת כל ערך (לכל היותר) פעמיים, ואם מצמצמים את תחום של פונקציה#תחום ההגדרה שלה אל המספרים החיוביים בלבד, הפונקציה המתקבלת היא חד-חד-ערכית.
ראו גם
פונקציה על
פונקציה הפיכה: פונקציה חד-חד-ערכית ועל
מונחים בתורת הקבוצות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תורת הקבוצות
חד-חד-ערכית | 2024-07-29T21:08:27 |
סיבית | סִבִּית (קיצור של סִפְרָה בִּינָרִית; באנגלית bit או בִּיט, מתוך השם "binary digit") היא ספרה בינארית – יחידת הנתונים הקטנה ביותר שבה משתמש המחשב.
המושג bit נטבע לראשונה על ידי ג'ון טוקי והובא ב-1948 במאמרו המפורסם של קלוד שאנון, אבי תורת האינפורמציה, כדי לתאר את יחידת המידע הקטנה ביותר.
ייצוג מידע
סיבית יכולה להכיל ערך 0 או 1 בלבד. הסיבה לשימוש בשיטה הבינארית היא פשטות המימוש האלקטרוני והלוגי של שיטה זו – נדרש טיפול בשני מצבים בלבד (למשל: יש זרם = 1, אין זרם = 0).
ניתן ליצג מידע באמצעות דפוסים של סיביות על ידי תהליך של דיגיטציה.
יחידות מידה מבוססות סיביות
בית (Byte) מורכב מ-8 סיביות. בית מיוצג באנגלית באות B. אין להתבלבל בין יחידת מידה זו לבין סיבית, המיוצגת באות b.
בעבר גודל הבית לא היה מוגדר והיה תלוי מימוש. יחידה שהתייחסה במפורש ל-8 סיביות כונתה Octet. אך מאחר שעם השנים בית התייחס באופן בלעדי ל-8 סיביות, כינוי זה הפך פחות שכיח. גודל של ארבע סיביות מיוצג על ידי מונחים שונים כגון Nibble , חצי בית (halfbyte), סמי-אוקטט (semi-octet) וקואדביט (quadbit). מאחר שגודל זה מייצג ספרה בבסיס הקסדצימלי, לעיתים מתייחסים לכך כספרת הקסה (Hex digit). כך, למשל, לעיתים נוח יותר להציג בית כשתי ספרות הקסה.
שם סימול גודל ערכים וחזקות בסיס 16 בסיס 10 kilo k 210 = 1,024 = 162.5 > 103 mega M 220 = 1,048,576 = 165 > 106 giga G 230 = 1,073,741,824 = 167.5 > 109 tera T 240 = 1,099,511,627,776 = 1610 > 1012 peta P 250 = 1,125,899,906,842,624 = 1612.5 > 1015 exa E 260 = 1,152,921,504,606,846,976 = 1615 > 1018 zetta Z 270 = 1,180,591,620,717,411,303,424 = 1617.5 > 1021 yotta Y 280 = 1,208,925,819,614,629,174,706,176 = 1620 > 1024
העברת מידע
מערכת תקשורת יכולה להעביר מידע דיגיטלי.
מהירות ההעברה של נתונים בקווי תקשורת נמדדת בסיביות לשנייה, או בכפולות של יחידה זו, כגון קילוביט לשנייה, מגה-ביט לשנייה וג'יגה-ביט לשנייה.
ייצוג בינארי של אותיות
באמצעות מחרוזת של סיביות, מושג במחשב ייצוג בינארי של אותיות (וסימנים אחרים).
כאשר למטרה זו משמשת סיבית אחת, ניתן לייצג שתי אותיות שונות. ככל שמחרוזת הסיביות ארוכה יותר נוכל להגדיר יותר סימנים שונים, אך נשלם בצריכת מקום אחסון (לסוגיו השונים). רצף של סיביות המשמש להצגה של סימן אחד קרוי תו.
ייצוג בינארי של אותיות נכנס לשימוש שנים רבות לפני המצאת המחשב, במקרים שבהם נדרשה דרך פשוטה לכתיבה וקריאה. כתב ברייל הוא קוד בינארי בן שישה ביטים, כך שייתכנו בו סימנים שונים, אך צירופים אחדים אינם מנוצלים משום שהם עלולים להטעות את הקורא.
במכשירי טלפרינטר שימש להעברת המידע סרט מנוקב בקוד בודו, שבו כל תו יוצג באמצעות חמישה חורים, כלומר התאפשרו סימנים שונים. זה מספר קטן מדי של סימנים, שאינו מאפשר אפילו ייצוג של אותיות וספרות בלבד. לפתרון הבעיה נלקחו שני תווים להיות תווי בקרה, בעלי אופי דומה לזה של המקש Shift שבמקלדת, כלומר לעבור למערכת חלופית של סימנים. עוד שלושה תווי בקרה משותפים לשתי מערכות הסימנים, כך שבסך הכול מאפשרת שיטה זו ייצוג של 2X27=54 סימנים שונים, וזה מספיק לאותיות (גדולות בלבד), ספרות וסימני פיסוק.
במחשבי CDC, שפעלו בתחילת שנות השבעים, גודל מילה היה 60 ביטים (גודל זה נקבע משום שיש לו יתרון בולט בחישובים, שזו הייתה מטרתם העיקרית של מחשבים אלה). גודל סימן נקבע ל-6 ביטים, כך שבמילה אחת ניתן לאחסן 10 סימנים. מספר הסימנים השונים היה . זהו מספר קטן יחסית, אך, כאמור, עיקר פעילותם של מחשבים אלה הייתה חישובים ולא טיפול במידע תווי.
בקוד ASCII נקבעו תחילה 7 ביטים לייצוג תו, כך שהתאפשרו 128 סימנים שונים: אותיות (גדולות וקטנות), ספרות, סימני פיסוק ועוד. בקוד ASCII מורחב נוסף עוד ביט, כך שמתאפשרים 256 סימנים שונים, כולל אותיות עבריות, למשל, ועוד סימנים מיוחדים רבים. קוד זה משמש במרבית המחשבים הפועלים כיום. גם במחשבי IBM-Mainframe, שייצורם החל באמצע שנות השישים, נהוג קוד בן 8 ביטים, אך המשמעות שניתנת בו לכל צירוף של ביטים שונה. קוד זה קרוי EBCDIC.
קוד בן 8 ביטים די בו למערכות טקסטואליות מקובלות, שבהן משתמשים בשפה אחת, או לכל היותר בשתי שפות. במערכות רב-לשוניות, שבהן נדרשות גם אותיות ערביות, קיריליות וכו', לא די בכך. פתרון אפשרי הוא זה שננקט במכשירי הטלגרף, כלומר שימוש בתווי בקרה הגורמים להחלפת מערכת האותיות. בפתרון זה יש אי-נוחות מסוימת, מה גם שאינו פותר את בעיית השפות של המזרח הרחוק, שבהן יש אלפי סימנים. פתרון יסודי לבעיה זו הוא המעבר למערכת יוניקוד, שבה משמשים אחד עד ארבעה בתים, כלומר עד 32 ביטים, לייצוג כל סימן. מערכת זו מאפשרת יותר ממיליון סימנים שונים, די והותר לכל סימני השפות המקובלות בעולמנו גם יחד.
בכל מערכות הסימנים שבהן עסקנו עד כה, ניתן אורך אחיד לכל הסימנים במערכת. זו שיטה פשוטה, אך היא אינה יעילה מבחינת נפח האחסון שהיא צורכת: יש סימנים נדירים שיכולנו לתת להם קוד ארוך יותר, ולעומתם להעדיף קוד קצר יותר לסימנים הנפוצים. יישום של גישה זו קיים כבר בקוד מורס לטלגרף אלחוטי (קוד זה משמש עד היום כשנדרשת תקשורת אמינה בתנאי קליטה גרועים, למשל לקשר עם אוניות בלב ים). לאות הנפוצה 'ו' משמש בקוד מורס הקוד '.', ואילו לאות 'ע' משמש הקוד '---.'.
יישום גישה זו במחשבים נהוג כאשר נדרש חיסכון בנפח האחסון, אך עקב מורכבותה נדרשת השקעה של זמן מעבד לפענוח הקוד. תוכניות לדחיסת נתונים מיישמות גישה זו. נפח האחסון המינימלי מושג באמצעות קוד האפמן.
טבלת המרה בין בסיסי מספרים נפוצים:
ראו גם
תקשורת נתונים
מונחים בחומרה
מיתוג
קישורים חיצוניים
השוואה בין בינארי לדצימלי
מהו קילובייט - הפשרה במשפט
הערות שוליים
קטגוריה:קידוד נתונים
קטגוריה:יחידות נתונים | 2024-07-01T21:25:56 |
דיסק קשיח | ממוזער|שמאל|350px|דיסק קשיח IDE ברוחב 3.5 אינץ' – מבט מבחוץ
שמאל|ממוזער|250px|דיסק קשיח 8 אינץ' "IBM 62PC "Piccolo, סוף שנות השבעים
ממוזער|דיסק קשיח ברוחב 89 מ"מ של חברת Seagate עם ממשק Parallel ATA משנת 1998, שיוצר במלזיה.
דיסק קשיח (באנגלית: Hard disk. נקרא גם Hard Drive, Fixed disk, או בשמו המלא Hard disk drive (HDD)), הוא רכיב במחשב המשמש לשמירת נתונים. דיסק קשיח יכול להכיל בדרך כלל כמות גדולה של נתונים לעומת זיכרונות אחרים, אך פעולתו איטית לעומת הזיכרון הפנימי של המחשב (RAM). הדיסק הקשיח הוא התקן זיכרון בלתי נדיף המאפשר אחסנה אמינה של נתונים דיגיטליים בנפח גדול ובזמן גישה קצר יחסית להתקני זיכרון מכניים אחרים. בהשוואה להתקני זיכרון אחרים באותה הקיבולת, הדיסק הקשיח זול משמעותית, אולם זמן הגישה לנתונים בדיסק ארוך בהשוואה לזיכרון הפנימי (RAM) – דיסק קשיח מכני איטי פי 100,000 מהזיכרון הפנימי.
הדיסק הקשיח מופיע בשתי תצורות: פנימית – כרכיב המוטמע בתוך המחשב, וחיצונית – כמכשיר עצמאי המתחבר למחשב באמצעות כבל מסוגים שונים. מערכת ההפעלה משתמשת במערכת קבצים על מנת לנהל את הקבצים שמאוחסנים על גבי הדיסק.
היסטוריה
המחשב הראשון שהותקן בו דיסק קשיח היה ה־IBM 305 RAMAC, בשנת 1956. הדיסק שקל קרוב לטונה והיה בעל 50 דיסקיות אלומיניום בקוטר 24 אינץ' המצופות בחלודה (תחמוצת ברזל מגנטית). היו לו שני ראשי קריאה/כתיבה וזמן גישה ממוצע של כ־600 מילישניות. הדיסק היה בעל קיבולת של חמישה מיליון סימני 7bit. הדיסק פותח במעבדות יבמ בסן חוזה שבקליפורניה בידי צוות בראשותו של ריינולד ג'ונסון.
במשך שנים רבות הדיסקים הקשיחים היו מכשירים גדולים ומגושמים, אך בה בעת רגישים מאוד, ולכן התאימו לשימוש רק בחדרי מחשבים או במשרדים גדולים. לפני שנות השמונים המוקדמות, היו רוב הדיסקים בקוטר של 20 ס"מ (8 אינץ') או 35 ס"מ (14 אינץ'). השימוש בהם דרש ארונות ייעודיים או שטח רצפה גדול מאוד, בעיקר בדגמים בעלי מדיה נתיקה, שכונו "מכונות כביסה" בשל גודלם. מסיבות אלה השימוש בהם בשילוב עם מיקרו מחשבים לא היה נפוץ עד שנת 1980, אז הוציאה חברת סיגייט את ה-ST-506, דיסק קשיח בגודל 5.25 אינץ' ובנפח 5 מגה בייט. המחשב האישי (PC) המקורי של חברת IBM, ה-IBM 5150, לא כלל בתצורתו המקורית דיסק קשיח.
בראשית שנות ה-80 לא שווקו הכוננים הקשיחים תחת שם החברה המייצרת אלא כחלק מ"מערכת אחסון קבצים" על ידי חברות כמו אפל. ה-IBM PC/XT כלל אפשרות להתקנת דיסק קשיח פנימי; החלטה זו של IBM הובילה להכללת דיסק קשיח פנימי בכל מחשב אישי כחלק מהמחשב. החל מאמצע שנות ה-90 של המאה העשרים, אפשר היה כבר לרכוש כוננים קשיחים בחנויות קמעוניות, ישירות על ידי הצרכן.
כוננים קשיחים פנימיים הפכו לנורמה במחשבים תואמי IBM-PC, אולם הכוננים החיצוניים המשיכו להיות פופולריים במחשבי מקינטוש עוד זמן רב אחר כך. כל מחשב מקינטוש שיוצר בין 1986 ל-1998 כלל מחבר SCSI שאיפשר חיבור קל ונוח של אביזרים חיצוניים דוגמת דיסק קשיח. במחשבי מקינטוש מדגמים מוקדמים כלל לא היה קיים מקום לדיסק קשיח פנימי. כיום, עם התפשטותם של תקני חיבור חיצוניים מהירים כ-USB ו-FireWire שוב קיימת עלייה בפופולריות של כוננים קשיחים חיצוניים, בעיקר בקרב משתמשים שזקוקים להעברת כמויות גדולות של נתונים ממקום למקום.
מבנה ועקרון פעולה
ממוזער|שמאל|250px|דיסק קשיח שהמכסה שלו הוסר בזמן פעולה. בחלק השמאלי ניתן לראות את הזרוע עם ראש הקריאה/כתיבה שבקצֵהַ נעה הלוך וחזור
ממוזער|שמאל|250px|חלקי דיסק קשיח 120GB של WDC
הדיסק הקשיח מורכב מדיסקות שטוחות העשויות מאלומיניום או זכוכית, מצופות חומר מגנטי ומחוברות יחדיו לציר אחד. בין הדיסקיות מצויה טבעת-רווח צרה החובקת את הציר ומטרתה לשמור על מרחק קבוע ביניהן. לכל צד של דיסקה צמוד ראש קריאה וכתיבה המותקן על זרוע. במהלך פעולת הדיסק, הדיסקות מסתובבות יחד ואילו הראש נע הלוך וחזור כדי לאפשר לו להגיע לכל נקודה ונקודה על פני הדיסקה. כלל הראשים נעים יחדיו, כך שכשראש אחד נמצא על גליל מסוים על גבי הדיסקה, כלל הראשים נמצאים על גליל זה בשאר הדיסקות.
על מנת לאפשר קצבי קריאה וכתיבה גבוהים, מהירות סיבוב הדיסקות מגיעה בדיסקים קשיחים מודרניים עד 15,000 סל"ד. הראש מרחף מעל המשטחים במרחק של כמיליונית הסנטימטר על מנת למנוע חיכוך עם המשטח ושריטה של הציפוי המגנטי. תנועת הזרוע נשלטת על ידי אלקטרומגנט. זמן הנעת הראש באמצעות הזרוע חשוב לקביעת זמן החיפוש (seek time), שהוא מרכיב קריטי לביצועי הכונן. כדי לקצר זמן זה ככל האפשר מונָעים הראשים בתאוצות גבוהות. בכונן מודרני התאוצה של ראש הקריאה-כתיבה יכולה לעלות על 550g (כלומר פי 550 מתאוצת הכבידה של כדור הארץ).
ראש הקריאה והכתיבה מכיל למעשה שני רכיבים נפרדים, אחד לקריאה ואחד לכתיבה. רכיבים אלו קרובים מאוד אחד לשני והם עשויים סליל מתכת זעיר בגודל של פחות ממילימטר. רכיב הכתיבה מחולל שדה מגנטי ובכך ממגנט את שכבת הציפוי שעל הדיסקה במהלך הסיבוב. בזמן הקריאה מושרה השדה המגנטי שנכתב חזרה בסליל רכיב הקריאה. הנתונים נשמרים בשפה בינארית משום שכל שדה מגנטי זעיר מסמן "0" או "1" בהתאם לכיוונו.
עד שנות ה-90 השדה המגנטי נשמר על פני שכבת חומר מגנטי, אלא שפיתוח פיזיקאלי של עיקרון קוואנטי שנקרא "התנגדות מגנטית עצומה" (GMR – Giant-Megnetoresistance) ומשתמש בשכבות מתחלפות דקות של חומרים פרומגנטיים ולא מגנטיים, הביא למהפיכה ביכולת האחסון.
כדי לשלוט בתנועת הזרועות ובהעברת הנתונים מהדיסק הקשיח למחשב בו הוא מותקן קיימים בדיסק מספר רכיבי בקרה אלקטרוניים השולטים על מנועי הדיסק ועל פעולות הקריאה/כתיבה.
המיקום מדויק לכתיבה/קריאה על גבי הדיסק מוגדר באמצעות ארבעה מאפיינים של כתובת פיזית:
ראש (head)
גליל (cylinder)
מסלול (track)
מקטע (sector)
בכוננים מודרניים נעשית הגישה ישירות למקטע המתאים באמצעות המרת המאפיינים הפיזיים למאפיין "כתובת לוגית" (LBA – Logical block addressing). מערכת ההפעלה פונה לנתונים באמצעות מערכת כתובות לוגיות הנקראות אשכולות (Clusters) או בלוקים (Blocks).
בדיסקים חיצוניים הממשקים הם: USB2 FireWire SATA2 וSATA3 ו־eSATA. בנוסף לנאמר לעיל.
בשל מבנה הדיסק, מהירות הקריאה והכתיבה תלויים במהירות הזוויתית, ולכן נהוג ומומלץ לצרוב מידע שנמצא בשימוש תדיר בפעולות בין הדיסק לזיכרון (כגון מערכת ההפעלה) בחלק החיצוני יותר מאשר הפנימי, זאת בגלל המהירות הזוויתית הגבוהה שם, כאשר הביצועים משתנים מדגם לדגם.
מדידת נפח
חישוב הנפח (הקיבולת) של דיסק קשיח נעשית על ידי הכפלת מספר הגלילים (cylinders) במספר הראשים (heads) במספר המקטעים (sectors) ובמספר הבתים למקטע (bytes/sector, לרוב 512). בכונני ATA בנפח של מעל 8 גיגהבייט, הערכים נקבעים ל-16,383 גלילים, 16 ראשים ו-63 מקטעים לתאימות עם מערכות הפעלה ישנות.
יצרניות המדיות המגנטיות והאופטיות עושות שימוש בתחיליות מגה, גיגה וטרה וקיצוריהן G, M ו-T בהתאמה – על פי מערכת היחידות הבינלאומית. בייט מסומן באות B.
מערכות ההפעלה לרוב מדווחות על נפחים באמצעות אותן תחיליות, אך בשיטה הבינארית. כתוצאה מכך יש חוסר התאמה בין הנפח המוצהר על ידי היצרניות לבין זה המדווח על ידי מערכת ההפעלה. לדוגמה,
דיסק בנפח מוצהר של 250GB יזוהה ב-Windows XP כבעל "250,000,000,000 בתים" ו-"232GB", מכיוון שהראשון מחושב לפי 1,000,000,000 בתים (109 בתים) לגיגה והשני מחושב לפי 1,073,741,824 בתים (230 בתים) לגיגה.
סוגים שונים של דיסקים קשיחים
הדיסקים הקשיחים נחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות על פי קוטרם הפנימי באינצ'ים והממשק שלהם; רוחבם הפיזי החיצוני גדול במקצת.
דיסקים סטנדרטיים – כוננים בקוטר 3.5 אינץ' – אלה הם הדיסקים הקשיחים הנפוצים כיום, והם נמצאים בתוך מחשבים השולחניים ובשרתים.
דיסקים למחשבים ניידים:
כוננים בקוטר 2.5 אינץ' – דיסקים קשיחים דקים יותר וקטנים יותר אשר נוצרו במיוחד לשימוש במחשבים ניידים. עקב גודלם הקטן הם פולטים פחות חום והשטח הזמין בהם קטן יותר. ברובם מהירות הסיבוב של הדיסק נמוכה יחסית, ועומדת על 5,400 סל"ד (RPM) אך קיימים כוננים במהירות של 7,200 סל"ד.
כוננים בקוטר 1.8/1.6 אינץ' – כוננים קטנים ודקים יותר, שנועדו למחשבים ניידים "קלי משקל" או "אולטרה-ניידים". כמו כן הם משמשים בנגני מוזיקה בעלי נפח קיבולת גבוה (כדוגמת iPod Classic). עקב גודלם הקטן, נפחם מוגבל יחסית לנפח הכוננים שבקוטר 3.5 אינץ'.
כוננים לשרתים ולתחנות עבודה – דיסקים שמותאמים במיוחד לעבודה בסביבה של שרת ולרוב שונים מדיסקים סטנדרטים בתכונות הבאות:
מהירות סיבוב גבוהה של 10,000 או 15,000 סל"ד.
עמידים יותר לתקלות (MTBF ארוך יותר) ובדרך כלל בעלי תקופת אחריות ארוכה יותר.
בעלי ממשק SCSI או SAS במקום IDE או SATA בכוננים במחשבים שולחניים וניידים.
מותאמים להתקנה בשרתים שמאוכסנים במסד שרתים ותומכים בניתוק בלי צורך בכיבוי המחשב (Hot Swap).
פרמטרים חשובים בדיסק הקשיח
מספר סיבובים לדקה (Rotations Per Minute) – מהירות הסיבוב של משטחי הדיסק. נכון לשנת 2007, רוב הדיסקים מסתובבים בין 5,400 ל־15,000 סיבובים לדקה (סל"ד). רוב הדיסקים הקשיחים הסטנדרטיים מסתובבים במהירות של 7,200 סל"ד. ישנה התאמה בין מהירות הסיבוב למהירות קריאת הנתונים והגישה אליהם – מהירות סיבוב גבוהה יותר משמעה תפקוד מהיר יותר של הדיסק.
זמן חיפוש ממוצע (Average Seek Time) – זהו פרק הזמן שבו ראש הקריאה של הדיסק מגיע לאזור המבוקש. ככל שזמן הגישה קצר יותר, כך הקריאה תתבצע במהירות רבה יותר. נכון לשנת 2007, זמני הגישה האופייניים נעים בין 4 ל-15 מילישניות.
קצב העברת נתונים (Transfer Rate) – קצב העברת הנתונים הוא הקצב שבו הדיסק מעביר נתונים אל זיכרון המחשב, והוא נמדד במגהבייט לשנייה. ככלל, הקצב הוא סכום של מספר הסיבובים בשנייה בצירוף זמן הגישה הממוצע. אף שישנם כמה קצבים שונים של פעולה לכל דיסק, בדרך כלל מודדים את קצב העברת הנתונים בהתפרצות אחת, אף שהוא עשוי להיות מהיר מקצב העברת הנתונים ממושך, שהוא הקצב שבו הנתונים זורמים לאורך זמן.
נפח – נמדד בגיגה-בית (GB) או בטרה-בית (TB).
זמן המתנה סיבובי (rotational latency) – מונח המתאר את הזמן הממוצע עד שהאזור בדיסק המיועד לכתיבה או המכיל את המידע המיועד לקריאה יגיע בסיבוב המשטח אל מתחת לראש הקריאה-כתובה. בממוצע זמן זה הוא מחצית זמן הסיבוב של המשטח. דיסקים ישנים הכילו לפעמים מערכת כפולה של ראשי קריאה-כתיבה כדי להקטין זמן זה. הכוננים המודרניים מקטינים את זמן ההמתנה הסיבובי על ידי שימוש במהירות סיבוב גדולה יותר – כאמור על 15,000 סל"ד, כלומר 250 , כדי להגיע לזמן המתנה סיבובי ממוצע של 2 מילישניות.
שמאל|ממוזער|250px|דיסק קשיח תקין בזמן פעולה
שמאל|ממוזער|250px|דיסק קשיח פגום בזמן פעולה
דיסק קשיח חיצוני
כונן חיצוני הוא כונן שאינו חלק ממארז המחשב, אלא נמצא מחוץ למארז, ומחובר אליו בכבל (בדרך כלל כבל USB). בהתאם לכך, דיסק קשיח חיצוני הוא דיסק קשיח (זהה לדיסקים הפנימיים שבמחשב) בעל מארז משלו, הנמצא מחוץ למארז המחשב. הכונן של הדיסק הקשיח החיצוני מתחבר למחשב בשתי דרכים שונות:
חיבור USB או FireWire – על מנת להמיר דיסק קשיח מחיבורו הסטנדרטי (PATA או SATA) לחיבורים חיצוניים (כמו USB או FireWire) יש צורך בבקר הממיר את הנתונים מחיבור הכונן לחיבור החיצוני. לפיכך, כוננים אלו הם בדרך כלל איטיים מעט ממקביליהם הפנימיים.
חיבור SCSI (נהגה "סקאזי") או eSATA – בשיטה זו הכונן החיצוני מתחבר ישירות לחיבורי הכוננים הקשיחים במחשב, ולכן כוננים אלה לא סובלים מאיטיות או מביצועים שונים מכוננים קשיחים פנימיים.
בדרך כלל, הדיסק והאריזה (הכונן) הם נפרדים, וניתן להתקין את הדיסק החיצוני כפנימי או להחליף את הדיסק שבתוך האריזה בדיסק אחר.
רגישות הדיסק לזעזוע ולאבק
ממוזער|שמאל|250px|הזרוע ועליה ראשי קריאה-כתיבה
אחד המאפיינים החשובים של הדיסק הקשיח הוא רגישותו לאבק ולזעזועים. אף על פי שכל כונן מצויד בבולמי זעזועים, יש להיזהר מלהזיזו בזמן שהוא פועל.
אם חודר להתקן אבק, הוא עלול להימצא בין הראש למשטח ולהוציא מאיזון את תנועת הראש ואף להביא לשריטת המשטח. לפיכך, מיוצרים הכוננים בחדר נקי. כדי להימנע מהפרשי לחצים, מצוי בכונן חריר להשוואת לחץ האוויר. לחריר מוצמד מסנן המונע חדירת אבק.
זעזוע בזמן פעולת הדיסק עלול להביא לפגם בכתיבה או באחזור הנתונים וכן ליצירת Bad sectors. כאשר הדיסק במנוחה, הראשים הקוראים/כותבים נוגעים במשטחים, כתוצאה מפעילותו של קפיץ בבסיס הזרוע הדוחף אותם כלפי המשטח. כאשר הדיסק מסתובב במהירות נוצר כוח עילוי על הראשים כתוצאה מדחיסת אוויר. אם דחיסת האוויר אינה גבוהה מספיק, כוח העילוי נמוך מידי ומתוך כך הראשים קרובים מידי לדסקות בעת שהדיסק פועל. במקרה כזה עלול להיווצר מגע בין הראשים לדסקות, שעלול לגרום לקריסת ראשים או לאובדן נתונים.
בדיסקים ישנים נשארים הראשים על המשטחים (באזור הנתונים) לאחר כיבוי המחשב, והזזת הכונן עלולה להביא לשריטת הדסקות. לכן מומלץ להשתמש בתוכנה שמחנה את הראשים בצד בעת כיבוי המחשב. כיום פעולה זו נעשית באופן אוטומטי, אפילו אם אספקת החשמל לדיסק הקשיח פוסקת באופן פתאומי.
קריסת ראשים
קריסת ראשים היא תקלת דיסק קשיח המתרחשת כאשר ראש קריאה/כתיבה נוגע באחד המשטחים ופוגם אותו, לרוב נוצר חיכוך הגורם לחימום המקום ובכך לנזק נוסף ואף שוחק את הדיסק, והחלקים שנשחקו גורמים בתורם לנזקים נוספים.
בתנאי עבודה רגילים ראש הקריאה/כתיבה מרחף מעל המשטח. גורמים עיקריים לתקלת קריסה הם:
מכה שקיבל הדיסק גרמה להזזת ראש הקריאה/כתיבה ולמגע בין הראש למשטח
לחות שהצטברה בדיסק גרמה לחיכוך
אבק, שנכנס אל הדיסק או נוצר מחלקי הדיסק עצמו, נדבק אל הראש וגרם למגע שיצר את הבעיה.
ראו גם
Solid state drive
RAM Drive
זיכרון לטווח ארוך
דיסק און קי
קישורים חיצוניים
אוהד ברזילי, על שיטות לתזמון הקריאות והכתיבות בדיסקים קשיחים, יולי 2011 - סרטון הסבר קצר בווידאו בלוג העברי - אינטרטנט
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חומרה
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-04-29T01:05:26 |
הקבוצה הריקה | שמאל|ממוזער|110px|סמלה של הקבוצה הריקה
הקבוצה הריקה היא קבוצה שאין בה איברים, והיא מסומנת בסימן (שמקורו באות הנורווגית "Ø") או בצורה {}.
בחלק מהגרסאות של תורת הקבוצות האקסיומטית נכללת אקסיומת הקיום: קיימת קבוצה כך שלא קיים עבורו . כלומר, אקסיומה זו קובעת שקיימת קבוצה ריקה. בגרסאות אחרות טענה זאת נובעת מיתר האקסיומות.
על-פי אקסיומת היחידות ניתן להוכיח את יחידות הקבוצה הריקה, כלומר קיימת רק אחת כזו.
תכונות של הקבוצה הריקה
לכל קבוצה , הקבוצה הריקה היא תת-קבוצה של :
לכל קבוצה , האיחוד של עם הקבוצה הריקה שווה ל-:
לכל קבוצה , החיתוך של עם הקבוצה הריקה שווה לקבוצה הריקה:
המשלים של הקבוצה הריקה הוא הקבוצה האוניברסלית:
לקבוצה הריקה אין מקסימום או מינימום, משום שהיא לא מכילה אף איבר.
הסופרימום של הקבוצה הריקה הוא מינוס-אינסוף:
האינפימום של הקבוצה הריקה הוא אינסוף:
תת-הקבוצה היחידה של הקבוצה הריקה היא הקבוצה הריקה. קבוצת החזקה שלה היא יחידון הכולל את הקבוצה הריקה בלבד.
העוצמה של הקבוצה הריקה היא אפס, ובפרט: הקבוצה הריקה היא קבוצה סופית.
לכל קבוצה קיימת בדיוק פונקציה אחת (הלוא היא הפונקציה הריקה, שאין בה זוגות סדורים כלל). אם אינה ריקה, אז אין פונקציות .
בכל מרחב טופולוגי הקבוצה הריקה היא הן קבוצה פתוחה והן קבוצה סגורה.
במונחים של תורת הקטגוריות, הקבוצה הריקה היא אובייקט התחלתי בקטגוריה של קבוצות.
חשיבות הקבוצה הריקה במתמטיקה
המתמטיקה שואפת להשתמש במספר קטן ככל האפשר של הנחות יסוד (אקסיומות) ושל הגדרות יסוד. תורת הקבוצות מבוססת על מושג אטומי אחד, מושג הקבוצה, ועל יחס אחד - יחס השייכות. אחת האקסיומות במערכת צרמלו-פרנקל קובעת שיש קבוצה ריקה ("קיים כך שלכל , לא נכון ש-", כלומר, יש קבוצה שאין לה איברים), והגדרת השוויון מבטיחה שקבוצה זו היא יחידה (לכל שתי קבוצות ריקות יש בדיוק אותם איברים).
הקבוצה הריקה משמשת מעין 'אבן בניין' שממנה ניתן לבנות קבוצות רבות נוספות, מה שהופך אותה במובן מסוים לעצם היסודי והבסיסי ביותר במתמטיקה. כך לדוגמה ניתן להגדיר את (הקבוצה המכילה את הקבוצה הריקה) ואת (הקבוצה המכילה את הקבוצה המכילה את הקבוצה הריקה). באמצעות בניות בנוסח זה ניתן לבנות הגדרות למושגים בסיסיים במתמטיקה כגון מספרים, פונקציות ואובייקטים גאומטריים כגון נקודות, קווים ומעגלים.
מספרים
בשנת 1923 הציג ג'ון פון נוימן שיטה (המכונה מספור סודר) לבניית המספרים הטבעיים המבוססת על הקבוצה הריקה:
(הקבוצה הריקה)
באמצעות המספרים הטבעיים ניתן לבנות את כל מערכות המספרים החשובות: את המספרים השלמים (שנבנים בתור זוג סדור של מספרים טבעיים - כך שהמספר השלם הוא כביכול תוצר החיסור של המספר השני מהמספר הראשון), המספרים הרציונליים (כזוגות סדורים של מספרים שלמים), המספרים הממשיים (כגבול לסדרות של מספרים רציונליים) ואת המספרים המרוכבים (כזוגות סדורים של מספרים ממשיים). באמצעות השיטה הקרטזית ניתן להגדיר מונחים בגאומטריה באמצעות מספרים: נקודה במרחב n ממדי מוגדרת כקבוצה סדורה של מספרים ממשיים, קו מוגדר כאוסף נקודות, וכן הלאה.
משחקים
המתמטיקאי ג'ון הורטון קונוויי פיתח בנייה הקרויה 'מספרים סוריאליסטיים' שלה שימושים רבים בתיאור משחקי אסטרטגיה (כמו נים, איקס עיגול, הקס, דמקה ושחמט) ומבוססת אף היא על תורת הקבוצות ועל הקבוצה הריקה.
הבנייה של קונויי משמשת לתיאור משחקים בהם יש שני שחקנים, ולא מעורבים בהם מזל (כמו במשחקי קובייה) או חוסר ידיעה (כמו במשחק טקטיקו). בבנייה זו כל מצב במשחק מתואר באמצעות שתי קבוצות, הראשונה מתארת את המצבים שאליהם יכול להגיע השחקן הראשון אם זה תורו, והשנייה מתארת את המצבים אליהם יכול להגיע השחקן השני אם זה תורו. המצב הבסיסי במשחק הוא:
שפירושו שלאף שחקן אין מהלכים אפשריים, כלומר מי שתורו לשחק מפסיד. ומכאן ניתן לבנות מצבים נוספים, לדוגמה:
הוא מצב שבו לשחקן הראשון יש מהלך שמביא את המשחק למצב האפס, ואילו לשחקן השני אין מהלך לבצע. למצבים מעין זה ניתן להצמיד ערך מספרי שפרושו כמה מהלכים עודפים יש לשחקן הראשון לבצע, יחסית לשחקן השני. על מצבים כאלה ניתן לערוך פעולות חשבון כמו חיבור וכפל, בדומה למספרים רגילים. מנגד אפשר לתאר בבניה של קונויי גם מצבים שלא ניתן להצמיד להם ערך מספרי רגיל, כמו המצב:
שפירושו שלשני השחקנים יש מהלך אחד אפשרי המביא את המשחק למצב האפס, שממנו מפסיד היריב; במילים אחרות - מי שתורו לשחק מנצח.
ראו גם
תורת הקבוצות - מונחים
לא כלום
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:אפס | 2023-05-04T05:15:36 |
אקסיומת הקבוצה האינסופית | אקסיומת הקבוצה האינסופית (או אקסיומת האינסוף) היא אחת האקסיומות של תורת הקבוצות האקסיומטית. לפי אקסיומה זו, קיימת קבוצה אינסופית, ובפרט, קיימת קבוצה כזו שכוללת את המספרים הטבעיים (על פי הבנייה של פרגה).
ניסוח
קיימות מספר דרכים לנסח את האקסיומה, אולם הפשוטה והמקובלת ביותר מביניהן אשר איננה עושה שימוש בהגדרתם של מספרים סודרים היא זאת:
קיימת קבוצה כך שמתקיים , ולכל מתקיים , כאשר . כלומר, .
הקבוצה כוללת את המספרים הטבעיים, משום שעל פי הבנייה של פרגה, אפס מוגדר בתור הקבוצה הריקה, ופונקציית העוקב
מוגדרת בתור הפונקציה .
עצמאות
אקסיומת האינסוף עצמאית ביחס לשאר אקסיומות ZFC, בהנחה שהיא עקבית.
ניתן לבנות מתוך ZFC מודל שמקיים את כל האקסיומות חוץ מאקסיומת האינסוף - זה יהיה אוסף כל הקבוצות הסופיות תורשתית - בסימון של יקום פון-נוימן. אוסף זה מורכב מכל הקבוצות הסופיות שכל איבריהן הן קבוצות סופיות תורשתית (הגדרה זו איננה מעגלית, לפי אקסיומת היסוד). קל לראות שמודל זה מקיים את כל האקסיומות של ZFC למעט אקסיומת האינסוף.
אקסיומת האינסוף מבטיחה את קיום המונה האינסופי הראשון 0א (אָלֶף אֶפֶס). כמו שהערנו, אוסף כל הקבוצות שמתחתיו (במובן של הדרגה שלהן ביקום פון-נוימן) הוא מודל ל-ZFC כאשר אנחנו מחליפים את אקסיומת האינסוף בשלילתה. מהבחינה הזו, 0א מתנהג כמו מונה גדול ולכן יש מתמטיקאים שמתייחסים לאקסיומות שעוסקות בקיום מונים גדולים כחיזוקים של אקסיומת האינסוף.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קבוצה אינסופית | 2022-09-05T16:50:27 |
ירח | ירח (או לוויין טבעי) הוא עצם טבעי המקיף כוכב לכת, כוכב לכת ננסי או עצם אחר הגדול ממנו כתוצאה מהשפעת כוח הכבידה. אף שלפי הגדרה זו ניתן לכנות בשם "ירחים" גם כוכבי לכת המקיפים כוכב וכן כוכבים המקיפים את מרכז הגלקסיה, שימוש זה במונח "ירח" אינו מקובל.
מקור הירחים
לוויין טבעי אשר מקיף את כוכב הלכת שלו מקרוב, במסלול מעגלי, נוצר ככל הנראה מאותו אזור קריסה של הדיסקה הקדם-פלנטרית שממנה נוצר כוכב הלכת עצמו. ואולם, כאשר מדובר בירחים לא-שגרתיים – קרי, ירחים אשר מקיפים את כוכב הלכת ממרחק גדול, במסלול אקסצנטרי או נגד כיוון הסיבוב של כוכב הלכת – הם ככל הנראה אסטרואידים שנלכדו בכוח המשיכה של כוכב הלכת. לעיתים מדובר אף בכמה ירחים שנוצרו עקב התפרקות של אסטרואיד יחיד.
בדרך כלל, ירחיו של עצם שמימי קטנים ממנו באופן ניכר. מערכת כדור הארץ-הירח ומערכת פלוטו-כארון הן יוצאות דופן מבחינה זו: קוטר הירח של כדור הארץ הוא מעט יותר מרבע קוטרו של כדור הארץ עצמו, ואילו קוטרו של כארון הוא מעט יותר ממחצית קוטרו של פלוטו. כל אחת משתי המערכות האלה נוצרה, ככל הנראה, מהתנגשות של שני גרמי שמיים.
מאפייני המסלול של הירחים
מרבית הירחים הרגולריים במערכת השמש מפנים תמיד צד אחד ויחיד אל כוכב הלכת שהם מקיפים. זאת, כפי הנראה משום שאיבדו תנע זוויתי כתוצאה מפעולת כוח של כוכב הלכת על בליטת הגאות הפונה אל כוכב הלכת ועל כן נעים בהקפה סינכרונית. יוצאים מכלל זה הירח היפריון המקיף את שבתאי ומסתובב באופן כאוטי בשל מגוון השפעות חיצוניות, כמו ירחי פלוטו הידרה וניקס. בניגוד לכך, רוב הירחים החיצוניים של ענקי הגז רחוקים מהם מכדי להינעל באופן זה. לדוגמה, הירח הימליה של צדק, הירח פיבי של שבתאי והירח נראיד של נפטון הם בעלי משך סיבוב של 10 שעות בהשוואה למשך הקפתם את כוכב הלכת שלהם הנמדדת במאות ימים.
מצב שבו שלושת הגופים (הירח, הכוכב וכוכב הלכת) נמצאים על קו ישר אחד יכול לגרום לליקוי מאורות (ליקוי ירח או ליקוי חמה).
סוגי ירחים
שמאל|ממוזער|250px|איור של החלפת המסלולים בין אפימתאוס יאנוס
ירחים שגרתיים (באנגלית: Regular moons) הם ירחים שמקיפים את כוכב הלכת במסלול קרוב למעגל, בכיוון הסיבוב של כוכב הלכת. מסלולם בעל מחזור הקפה קצר יחסית, זווית נטייה נמוכה יחסית. ההשערה היא שירחים אלו נוצרו באותו זמן שבו נוצר כוכב הלכת. יש לפחות כ-55 ירחים שגרתיים במערכת השמש.
ירחים לא שגרתיים (באנגלית: Irregular moons) הם ירחים קטנים יחסית (רובם בעלי רדיוס של 100–300 קילומטרים) המקיפים את כוכב הלכת במרחק גדול ממנו (מלבד ירחים כמו נראיד וטריטון המקיפים את נפטון במרחק קרוב מאוד), במסלולים אקסצנטריים, בדרך כלל באקסצנטריות הנעה בין 0 ל-0.5, או מקיפים את כוכב הלכת בנטייה מסוימת. ירח הנע במסלול בעל נטייה קטנה מ-90 מעלות (עם כיוון סיבוב כוכב הלכת) נקרא prograde, וירח הנע במסלול בעל נטייה גדולה מ-90 מעלות (נגד כיוון סיבוב כוכב הלכת) נקרא retrograde. במערכת השמש לא קיימים מסלולים בעלי נטייה בתחום 60–120 מעלות, מכיוון שמסלול כזה הוא מסלול לא יציב, וגוף הנמצא במסלול מסוג זה עלול לצאת ממנו. ההשערה היא שירחים אלו הם אסטרואידים שנלכדו בשדה הכבידה של כוכב הלכת, או גופים אשר מסלוליהם הושפעו כבידתית על ידי גופים מסיביים אחרים ונהיו יותר אקסצנטריים או בעלי נטייה יותר גדולה. במערכת השמש, יש לפחות 113 ירחים הנחשבים ירחים לא שגרתיים.
ירחים בעלי מסלול משותף (באנגלית: Co-orbital) אלו ירחים בעלי מסלול כמעט זהה, וכמעט אותו ציר ראשי. כתוצאה מההשפעה הכבידתית של ירח אחד על השני, הירחים מחליפים מיקום מבחינת קרבה לכוכב הלכת. הירח הפנימי מקבל תאוצה גבוהה יותר ותופס מסלול חיצוני ומכיוון שכך הוא מאט את תנועתו, ואילו הירח הפנימי מאט ו"נופל" למסלול פנימי יותר כתוצאה מכך מגביר את מהירותו. במערכת השמש ירחי שבתאי אפימתאוס ויאנוס הם הירחים היחידיים המוכרים כירחים בעלי מסלול משותף.
ירחים רועים (באנגלית: Shepherd satellites) הם ירחים הנמצאים בקצוות של טבעת סביב כוכב לכת. כתוצאה מכח הכובד שהם מפעילים ירחים אלו מונעים מהחלקיקים בטבעת הפנימית מלהתפזר. במערכת השמש לירחים רועים הם קורדיליה ואופיליה השומרים על טבעת אפסילון סביב אורנוס, והירחים פרומתאוס ופנדורה השומרים על טבעת F סביב שבתאי.
ירחים של ירחים
במערכת השמש אין דוגמה ל"ירח של ירח". אין ביטחון שמערכת כזו תוכל להיות יציבה בטווח ארוך. במרבית המקרים, כוח הכבידה של כוכב הלכת יהפוך מערכת כזו לבלתי יציבה. כאשר מחשבים את מסלולו של "ירח של ירח" יש לקחת בחשבון את כוחות הכבידה של הכוכב, של כוכב הלכת, של הירח ושל ירחים אחרים וכל אלו עלולים לשנות את מסלולו של העצם הנדון עד שהוא יתפרק, יתרחק או יקרוס לתוך כוכב הלכת.
ירחים טרויאניים
לשני ירחים במערכת השמש ידוע שיש מלווים קטנים בנקודות לגראנז' L4 ו-L5, כלומר 60 מעלות לפני ואחרי העצם, באותו המסלול. מלווים אלה מכונים ירחים טרויאניים, משום שמיקומם דומה לאסטרואידים טרויאניים ביחס לצדק. הירחים שבהם מדובר הם הירחים של שבתאי טלסטו וקליפטו הנחשבים לירחים שבאים לפני ואחרי תטיס, וכן הלנה ופולידיקוס, החולקים את מסלולו של דיוני.
ירחים של אסטרואידים
שמאל|ממוזער|250px|האסטרואיד איידה והירח דקטיל (הנקודה הקטנה מימין)
גילויו בשנת 1993 של ירחו של האסטרואיד 243 אידה, שזכה לשם דקטיל הוכיח כי לכמה אסטרואידים יש ירחים. אחרים כמו אנטיופה, הם מערכות של אסטרואיד כפול המכילות שני אסטרואידים בגודל דומה. לאסטרואיד סילביה יש שני ירחים.
ירחים במערכת השמש
במערכת השמש עשרות רבות של ירחים, ומדי שנה מתגלים מספר ירחים נוספים, בעיקר סביב צדק ושבתאי. בעוד שמרבית הירחים הסובבים את כוכבי הלכת החיצוניים (וגם ירחי מאדים) הם אסטרואידים שנלכדו, בסוף המאה ה-20 החלו להתגלות אסטרואידים רבים אשר להם גם ירחים.
לכדור הארץ יש ירח אחד. למאדים יש שני ירחים. לצדק (הנקרא גם יופיטר) 79 ירחים, בהם ארבעה גדולים שניתן לראות במשקפת הקרויים גם הירחים הגליליאניים, ובהם ל-50 יש שמות. לשבתאי 82 ירחים ובהם ל-53 יש שמות. לאורנוס 27 ירחים. לנפטון 14 ירחים. לפלוטו 5 ירחים. לאריס ירח אחד. להאומיה שני ירחים.
חלק מהאסטרואידים מלווים גם הם בירח או במספר ירחים. לדוגמה, האסטרואיד 243 אידה מלווה בירח בשם דקטיל (Dactyl). גם את האסטרואיד סדנה, המצוי בחגורת קויפר מקיף ירח.
נכון לשנת 2021, טרם נתגלו ירחים חוץ-שמשיים אף על פי שנתגלו הרבה כוכבי לכת חוץ-שמשיים. מדענים משוכנעים שיש כוכבי לכת וירחים רבים מחוץ למערכת השמש, אלא שבשל תכונותיהם הפיזיות, קשה, לפי שעה, לצפות בהם אף שישנם כמה ירחים משוערים.
טרמינולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|יחס גדלים בין הכתם האדום הגדול של צדק לארבעת הירחים הגליליאניים שלו.
עד לגילוי ארבעה מירחי צדק בידי גלילאו בשנת 1610, הירח היחיד שהיה מוכר היה הירח של כדור הארץ. ולפיכך לא זכו עצמים אלה לסיווג מיוחד. גלילאו בחר להתייחס לעצמים שגילה פשוט כאל כוכבי לכת, אך מגלים מאוחרים יותר בחרו במונחים אחרים כדי להבדיל בין העצמים הללו מהגוף אותו הם מקיפים.
כריסטיאן הויגנס, מגלהו של טיטאן היה הראשון להשתמש במונח ירח לעצמים אלו, וקרא לטיטאן "הירח של שבתאי" (אנגלית: "Luna Saturni" או "Luna Saturnia") משום שהוא הפגין את אותם יחסים עם שבתאי כפי שעושה הירח עם כדור הארץ. ככל שהתגלו עוד ירחים של שבתאי, נזנח המונח. ג'ובאני קאסיני התייחס לעצמים שגילה כ"כוכבי לכת" (צרפתית: "planètes"), אך לעיתים תכופות יותר הוא השתמש במונח "לוויינים" (אנגלית: "satellites"), תוך שימשו במונח הנגזר מהמונח הלטיני satelles, שמשמעותו שומרים, נלווים או מלווים משום שהלווינים מתלווים לכוכב הלכת העיקרי עמו הם נוסעים ברחבי השמיים.
המונח לוויינים הפך למונח המקובל בהתייחסות לעצמים המקיפים כוכב לכת, וכך נמנע הצורך להשתמש במונח ירח, ולגרום בכך לבלבול בין הירח של כדור הארץ לבין ירחים של כוכבי לכת אחרים, ואולם בשנת 1957, עם שיגור העצם המלאכותי ספוטניק 1, היה צורך למצוא מונח חדש. המונחים "לוויין מעשה ידי אדם" או "ירח מלאכותי" נזנחו במהרה לטובת המונח הפשוט יותר "לוויין". כתוצאה מכך, המונח נהייה מזוהה עם עצמים מלאכותיים החגים בחלל – לרבות, לעיתים, גם כאלו שאינם מקיפים אף כוכב לכת. כתוצאה מכך הוחלט לקרוא לכל העצמים הטבעיים המקיפים כוכבי לכת בשם ירחים וכך התפתח הנוהג גם במאמרים מדעיים. לעיתים, כדי להבהיר את הכוונה משתמשים במונח "לוויין טבעי".
הגדרת המונח ירח
שמאל|ממוזער|250px|השוואה בין הירח לכדור הארץ.
בקהילה המדעית התקיים ויכוח אודות ההגדרה המדויקת של המונח ירח. ויכוח זה נגרם בשל קיומן של מערכות היקפיות שבהן ההבדל במסה בין הגוף הגדול יותר והלוויין שלו קטן מהמקובל במערכות טיפוסיות. שתי דוגמאות לכך כוללות את המערכת פלוטו-כארון ואת המערכת כדור הארץ-הירח. קיומן של מערכות אלה גרם לוויכוח אודות השאלה היכן להעביר את הגבול בין מערכת כפולה לבין מערכת הכוללת גוף פלנטרי וירח.
המוסכמה המקובלת היא האם נקודת מרכז המסה של המערכת נמצא מתחת לפני השטח של הגוף הגדול או בחלל שביניהם. קביעה זו אינה רשמית ושרירותית במידת-מה. בקצה השני של המגוון נמצאים גושי סלע וקרח היוצרים את מערכות הטבעות סביב ענקי הגז של מערכת השמש ואין נקודת התייחסות שתאפשר לקבוע אם אחד הגושים הללו גדול דיו כדי להיות מסווג כירח, אף כי לעיתים משתמשים במקרה כזה במונח "ירחון" (אנגלית: moonlet) לתיאור עצמים קטנים מאוד המקיפים גוף גדול יותר, וגם כאן אין הגדרה רשמית.
בחירת שמות לירחים
שמאל|ממוזער|250px|הדמיית אמן של מערכת ירחיו של שבתאי
טרמינולוגיית שמות הירחים במערכת השמש אינה מקרית, והיא מבוסס רבות על שמו של כוכב הלכת סביבו הם חגים. בעוד שכוכבי הלכת נקראים על שמותיהם של אלים מהמיתולוגיה הרומית (מלבד אורנוס), ומרבית הירחים נקראו על שמות של אלים מהמיתולוגיה היוונית (מלבד ירחי אורנוס).
מאדים קרוי על שמו של אל המלחמה הרומאי, ירחי מאדים נקראו על שמותיהם של דימוס, אל הפחד והאימה ופובוס, אל הטרור והאימה, בניו של ארס, אל המלחמה היווני.
צדק נקרא על שמו של ראש האלים הרומאי, ואילו ירחי צדק קיבלו שמות לא אחידים. ארבעת הירחים הגליליאניים נקראו על שמות דמויות ונימפות יווניות, ירחים עוקבים נקראו לסירוגין על שמות של דמויות ונימפות שונות ללא מדיניות קבועה, דבר שעורר ביקורת לאורך השנים. כיום, ירחים חדשים שמתגלים נקראים על שמן של המאהבות המיתולוגיות של יופיטר (זאוס) או בנותיו של זאוס.
שבתאי נקרא על שמו של אל הזמן הרומאי. ירחי שבתאי נקראו תחילה על שמות גיגאנטים וטיטאנים ילדיהם של אורנוס, אל השמיים וגאיה, אלת האדמה היווניים. ואולם ריבוי הירחים שהתגלה סביב שבתאי, והמחסור בשמות זמינים, הביא להסכמה כי הירחים יכולים להיקרא גם על שמותיהם של ענקים ומפלצות ממיתולוגיות אחרות.
אורנוס נקרא על שמו של שליט היקום, והוא הכוכב לכת היחיד שלא נקרא על שמו של אל במיתולוגיה הרומאית אלא על שם אל במיתולוגיה היוונית. ירחי אורנוס קרויים על שמות דמויות מהספרות האנגלית, ביניהם דמויות ממחזותיו של ויליאם שייקספיר ושיריו של אלכסנדר פופ.
נפטון נקרא על שמו של נפטון, אל הים הרומאי. כל ירחי נפטון נקראו על שמות של אלים, דמויות, ונימפות הקשורות לים ולאלי הים במיתולוגיה היוונית.
קישורים חיצוניים
פרמטרים פיזיים של לוויינים טבעיים, באתר נאס"א
רשימת ירחים שקיבלו שם קבוע
רשימת אסטרואידים עם ירחים
״למכירה: הריח״ – פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:גרמי שמיים
ru:Спутники в Солнечной системе | 2024-10-03T20:18:14 |
פוטון | פֿוֹטוֹן (Photon) הוא חלקיק יסודי, המהווה את הקוונטום של השדה האלקטרומגנטי ונשא הכוח של הכוח האלקטרומגנטי. הפוטון הוא בוזון כיול, נטול מסה ומטען חשמלי, ובעל ספין של 1. כל פוטון נושא אנרגיה ומהווה מנה (קוונטום) של קרינה אלקטרומגנטית, לרבות אור וגלי רדיו. אנרגיית הפוטון נקבעת אך ורק לפי התדר או לפי אורך הגל של הפוטון (לחלופין, התדר ואורך הגל נקבעים לפי אנרגיית הפוטון). רמות האנרגיה השונות של הפוטונים אחראיות למגוון רחב של תופעות, לרבות מגוון הצבעים של האור הנראה, תדרים שונים של שידורי רדיו, ההבחנה בין קרינה מייננת לקרינה בלתי מייננת ועוד.
לפוטון, כמו לכל חלקיקי היסוד האחרים, ישנן תכונות הן של גל והן של חלקיק, תופעה המכונה "דואליות גל-חלקיק". התופעות דמויות-הגל שמציגים פוטונים הן, לדוגמה, שבירה על ידי עדשה והתאבכות. התכונות החלקיקיות של הפוטון הן, בין השאר, פיזור והעברת אנרגיה במנות בדידות. פוטון שעובר אינטראקציה מלאה עם אטום או עם מולקולה נבלע ומוסר, או נפלט ומקבל, את כל האנרגיה שלו תוך כך. בעקבות האינטראקציה עוברים האטום או המולקולה עירור או יינון. עבור אור בתחום הנראה, האנרגיה הנישאת על ידי פוטון יחיד של אור ירוק לדוגמה היא כ- ג'ול בקירוב, כמות אנרגיה המספיקה לעורר מולקולה יחידה של תא קולט אור בעין, וליצור בכך אות עצבי שהוא הבסיס הפיזיולוגי לראייה.
פוטונים מקיימים מגוון רחב של אינטראקציות עם חומר, כגון אפקט קומפטון, בו משנה הפוטון את האנרגיה אותה הוא נושא ולכן גם את אורך הגל שלו, ויצירת זוג, תהליך בו אלקטרון ופוזיטרון נוצרים מפוטון בודד העובר ליד אטום. פוטונים יכולים להיפלט מגרעין אטום לא יציב בצורת קרינת גמא, וכמו כן הם יכולים להיפלט על ידי חלקיקים טעונים הנמצאים בתאוצה.
באלקטרודינמיקה קוונטית, הפוטון משמש כמתווך בתהליכים אלקטרומגנטיים, כלומר, האינטראקציה מתרחשת באמצעות החלפת פוטונים בין חלקיקים טעונים. למעשה, כל השדות החשמליים והמגנטיים ניתנים לתיאור באמצעות פוטונים. לפי המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, קיום הפוטון הוא תוצאה של הדרישה כי לחוקים הפיזיקליים תהיה סימטריה מסוימת בכל נקודה במרחב-זמן. תכונות הפוטונים, כגון מטען חשמלי, מסה וספין, נקבעות על ידי מאפייני סימטריה זו (סימטריית כיול).
הרעיון כי האור נישא במנות בדידות, כלומר באמצעות פוטונים, פותח על ידי אלברט איינשטיין החל מ-1905. איינשטיין פירש את הנוסחה שהציע מקס פלאנק על מנת להסביר את הספקטרום של קרינת גוף שחור:
E = hν
כאשר h הוא קבוע פלאנק. איינשטיין זיהה את E עם אנרגיית קוונט אחד של קרינה אלקטרומגנטית, שלימים נקרא פוטון, ואת ν עם תדר הקרינה. באמצעות מודל הפוטונים, הצליח איינשטיין להסביר את האפקט הפוטואלקטרי. הנוסחה E = hν מכונה נוסחת פלאנק-איינשטיין (Planck-Einstein formula). יחד עם הפיזיקאי ההודי סאטינדרה נאת בוז, סיפק איינשטיין תיאור סטטיסטי של אור, המסביר את קרינת פלאנק. בנוסף, מתוך שיקולים סטטיסטיים, הסיק איינשטיין את קיומו של מנגנון הפליטה המאולצת, וכן מצא קשרים בין מקדמי הבליעה והפליטה של אור על ידי חומר.
גילוי מודל הפוטון הביא לפריצות דרך בפיזיקה הניסויית והתאורטית, כגון פיתוח הלייזרים, יצירת עיבוי בוז-איינשטיין ובאופן כללי הביא להתפתחות מכניקת הקוונטים. תחומים רבים אחרים התקדמו בזכות הבנת מושג הפוטון, למשל פוטוכימיה, מיקרוסקופיה בהפרדה גבוהה ומדידת מרחקים ברמה המולקולרית. בתחילת המאה ה-21 נמצא שימוש לפוטונים בודדים במחקרים העוסקים במחשוב קוונטי וביישומי תקשורת אופטית מתקדמים, כגון הצפנה קוונטית.
אטימולוגיה
במאמרו המקורי מ-1905 נתן אלברט איינשטיין לפוטון את השם "קוונט האור" (בגרמנית: "das Lichtquant"). מקור השם המודרני "פוטון" הוא במילה היוונית "פוס" (אור). השם נטבע ב-1926 על ידי הכימאי גילברט ניוטון לואיס, שפרסם תאוריה ספקולטיבית שלפיה פוטונים בלתי ניתנים ליצירה או להשמדה. התאוריה של לואיס לא התקבלה, מאחר שהיא נסתרה על ידי ניסויים רבים, אך השם החדש "פוטון" אומץ מיד על ידי רוב הפיזיקאים. דעה אחרת מוצגת בספרו של אייזק אסימוב "הנייטרינו, חלקיק הרפאים של האטום" (1966). אסימוב זוקף לזכותו של ארתור קומפטון את הגדרת קוונט האור כפוטון ב-1927.
בפיזיקה, הפוטון מסומן בדרך-כלל באות היוונית גמא, γ. מקור הסמל, ככל הנראה, בקרינת גמא. קרניים אלה התגלו ב-1900 על ידי פול אולריך וילארד. ב-1914 הראו ארנסט רתרפורד ואדוארד אנדרד שהן למעשה קרינה אלקטרומגנטית. בכימיה ובהנדסה אופטית, פוטונים וקרינה אלקטרומגנטית מסומנים פעמים רבות hν.
היסטוריה
ממוזער|300px|שמאל|ניסוי שני הסדקים של תומאס יאנג, ב-1805, הראה כי לאור יש תכונות גליות, ובכך סתר, לכאורה, את התאוריות שגרסו כי האור מורכב מחלקיקים
ממוזער|300px|שמאל|ב-1900, המודל התאורטי של מקסוול, אשר גרס כי האור מורכב משדות חשמליים ושדות מגנטיים הנעים בחלל, נראה שלם. עם זאת, היו מספר תצפיות שלא נמצא להן הסבר באף מודל גלי של קרינה אלקטרומגנטית, ועובדה זו הובילה לרעיון שאנרגיית האור "ארוזה" בחבילות, קוונטים, אשר תוארו בנוסחה E=hν. ניסויים מאוחרים יותר הראו כי הקוונטים של האור נשאו גם תנע, ולכן ניתן היה להתייחס אליהם כאל חלקיקים יסודיים. כך נולד מושג הפוטון, שאיפשר הבנה מעמיקה יותר של השדות החשמליים והמגנטיים עצמם
רוב תאוריות האור עד המאה ה-18 תיארו את האור כעשוי מחלקיקים. אחת מהתאוריות החלקיקיות המוקדמות ביותר נוסחה על ידי אבן אל-היית'ם בספרו "ספר האופטיקה" מ-1021. קרני האור תוארו שם כזרמי חלקיקים זערוריים "חסרי תכונות מוחשיות למעט אנרגיה". מאחר שהמודלים החלקיקיים של האור אינם מסבירים בקלות תופעות כגון שבירה, עקיפה ושבירה כפולה, הוצעו מאוחר יותר תאוריות גליות על ידי רנה דקארט (1637), רוברט הוק (1665) וכריסטיאן הויגנס (1678); למרות זאת, המודלים החלקיקיים נותרו דומיננטיים, בעיקר עקב השפעתו של אייזק ניוטון. בתחילת המאה ה-19 הראו תומאס יאנג ואוגוסטן פרנל כי האור מקיים תופעות התאבכות ועקיפה, ועד 1850 המודלים הגליים כבר היו מקובלים על רוב המדענים. ב-1865 שיער ג'יימס קלרק מקסוול, באמצעות המשוואות שפיתח, כי האור הוא גל אלקטרומגנטי, והשערה זו אושרה כשהיינריך הרץ גילה את גלי הרדיו. התגלית נדמתה כסותמת את הגולל על המודלים החלקיקיים של האור.
למרות האמור לעיל, תאוריית הגלים של מקסוול לא הסבירה את כל תכונות האור. תאוריית מקסוול גורסת כי אנרגיית הגל תלויה אך ורק בעוצמתו, ולא בתדירותו; אף על פי כן, מספר ניסויים בלתי תלויים הראו כי האנרגיה שהאור מעניק לאטומים כן תלויה בתדירות שלו, ולא בעוצמה. לדוגמה, חלק מהתגובות הכימיות נגרמות רק על ידי אור שתדירותו גבוהה מערך סף מסוים; אור בתדירות נמוכה מהסף, ללא תלות בעוצמתו, לא יגרום לתגובה. באותו אופן ניתן לקרוע אלקטרונים ממשטח מתכתי על ידי הארתו בתדירות גבוהה מספיק. זהו האפקט הפוטואלקטרי. אנרגיית האלקטרון הנפלט נקבעת לפי תדירותו של האור, ולא לפי עוצמתו.
במקביל, המחקרים בקרינת גוף שחור שבוצעו במשך ארבעה עשורים (1860-1900) על ידי חוקרים רבים הגיעו לשיאם בהשערה של מקס פלאנק כי האנרגיה של כל מערכת הקולטת או פולטת קרינה אלקטרומגנטית עם תדר ν היא כפולה שלמה של קוונט האנרגיה E = hν. אלברט איינשטיין הראה כי אם מניחים צורה כלשהי של קוונטיזציית אנרגיה, ניתן להסביר את שיווי המשקל התרמודינמי הנצפה בין החומר והקרינה האלקטרומגנטית. עבור הסבר זה של האפקט הפוטואלקטרי, קיבל איינשטיין את פרס נובל לפיזיקה ב-1921.
מאחר שתאוריית האור של מקסוול מאפשרת לקרינה אלקטרומגנטית לקבל כל ערך שרירותי של אנרגיה, רוב הפיזיקאים הניחו שקוונטיזציית האנרגיה נובעת ממגבלה בלתי-ידועה כלשהי של החומר שספג ופלט את הקרינה, ולא מגבלה על הקרינה עצמה. ב-1905, היה איינשטיין הראשון להעלות את ההשערה שקוונטיזציית האנרגיה היא תכונה של הקרינה האלקטרומגנטית עצמה. אף על פי שאיינשטיין קיבל את תקפותה של תאוריית מקסוול, הוא הצביע על כך שניתן להסביר תוצאות של ניסויים רבים שלא עלו בקנה אחד עם התאוריה, אם אנרגיית גלי האור הייתה מרוכזת בקוונטים נקודתיים אשר נעו בנפרד אחד מהשני, אפילו אם הגל עצמו נפרש באופן רציף בחלל. ב-1909 וב-1916 הראה איינשטיין כי לפי חוק פלאנק לקרינת גוף שחור, קוונטי האנרגיה חייבים לשאת גם תנע המוגדר על ידי p = h / λ, ולכן ניתן להתייחס אליהם כאל חלקיקים יסודיים במלוא מובן המילה. תנע הפוטון נצפה בניסוי על ידי ארתור קומפטון, ועל כך הוא קיבל את פרס נובל לפיזיקה ב-1927. נתונים אלו העלו את השאלה החשובה שהעסיקה פיזיקאים רבים: כיצד לאחד את התאוריה הגלית של מקסוול עם טבעו החלקיקי של האור כפי שנצפה בניסוי. התשובה לשאלה זו העסיקה את איינשטיין בשארית חייו, ונפתרה לבסוף באמצעות אלקטרודינמיקה קוונטית וממשיכת דרכה, תאוריית המודל הסטנדרטי.
תכונות פיזיקליות
220px|ממוזער|שמאל| דיאגרמת פיינמן בה מוחלף פוטון וירטואלי (מסומן על ידי קו מפותל והסמל ) בין פוזיטרון ואלקטרון.
הפוטון חסר מסה וחסר מטען חשמלי, ואינו מתפרק באופן ספונטני בריק. מהירות האור בריק, c, היא קבוע שערכו 299,792,458 מטרים לשנייה. לכן פוטון לא יכול להימצא במצב מנוחה. יש לו שני מצבי קיטוב אפשריים, וניתן לתארו על ידי שלושה פרמטרים רציפים בדיוק: רכיבי וקטור הגל שלו. הם קובעים את אורך הגל λ וכיוון ההתפשטות של הפוטון. פוטון נע במסלול גאודזי ממוצע, כלומר בדרך הקצרה ביותר במרחב-זמן. פוטון נושא אנרגיה ותנע הקשורים זה לזה בהתאמה לאורך הגל שלו, כפי שמודגם בניסוח האפקט הפוטואלקטרי ובמשוואת דה ברויי.
פוטון הוא חלקיק אלמנטרי מסוג בוזון, כלומר חלקיק בעל ספין שלם המציית לסטטיסטיקת בוז-איינשטיין, ולכן ניתן לדחוס מספר בלתי מוגבל של פוטונים לתוך אותו מצב קוונטי. לפוטון ספין שלם של 1, אך מכיוון שהוא חסר מסה, יש לו בורגיות מוגדרת, ולכן הספין יכול לקבל רק את הערכים .
על פי תורת השדות, הפוטון הוא בוזון הכיול של הכוח האלקטרומגנטי, כלומר, הכוחות החשמליים והמגנטיים הם תוצר של החלפת פוטונים. כל שאר המספרים הקוונטים של הפוטון, כגון מספר לפטוני, מספר באריוני ומוזרות, הם אפס בדיוק. מכיוון שמסת הפוטון היא 0, הכוח החשמלי הוא כוח ארוך טווח (למעשה, בעל טווח אינסופי) ועוצמתו פרופורציונלית לאחד חלקי המרחק בריבוע. זאת בניגוד, לדוגמה, לגלואון, הנושא את הכוח החזק. אף שגם הגלואון הוא בעל מסה של 0, הרי שלגלואון עצמו יש מטען צבע. כתוצאה מכך הגלואונים נמשכים זה לזה בעוצמה רבה. תגובה זו מקצרת את טווח הפעולה של הגלואונים ומביאה לכך שהכוח החזק הוא כוח קצר טווח, כאשר מרבית האינטראקציה החזקה מתקיימת בתוך הקוטר של האדרון בודד.
פוטונים נפלטים בתהליכים טבעיים רבים. לדוגמה, כאשר חלקיק טעון מואץ בעת מעבר מולקולרי, אטומי או גרעיני לרמת אנרגיה נמוכה יותר, או כאשר חלקיק ואנטי-חלקיק שלו מתאיינים. פוטונים נבלעים בתהליכים ההפוכים (מבחינת סדר התרחשותם) לתהליכים המוזכרים לעיל: לדוגמה, ביצירת זוג של חלקיק ואנטי-חלקיק או במעבר מולקולרי, אטומי או גרעיני לרמת אנרגיה גבוהה יותר.
האנרגיה והתנע של פוטון
בחלל ריק הפוטון נע במהירות האור, c. בין האנרגיה שלו E לבין התנע שלו קיים יחס הנפיצה הבא: . לשם השוואה, המשוואה המתאימה לחלקיקים עם מסת מנוחה m, כפי שהיא מנוסחת בתורת היחסות הפרטית, היא: .
אנרגיית הפוטון תלויה רק בתדירות ν או באורך הגל λ שלו, שכן ו-h הוא קבוע פלאנק):
כאשר הוא קבוע פלאנק המצומצם ו- , תדירות זוויתית.
התנע של הפוטון תלוי אך ורק באורך הגל שלו:
כאשר הוא וקטור הגל (שגודלו הוא ). כיוון ה- מצביע לכיוון התקדמותו של הפוטון.
לעומת זאת, הספין של הפוטון אינו תלוי בתדירותו. גודל הספין הוא ורכיבו הנמדד בכיוון התנועה חייב להיות , כאשר פלוס מתאים לספין "מעלה" ומינוס לספין "מטה". שתי אפשרויות אלו מתאימות לשני מצבי הקיטוב המעגלי של הפוטון (קיטוב ימני וקיטוב שמאלי).
כאשר חלקיק והאנטי-חלקיק שלו מתאיינים, חייבים להיווצר לפחות שני פוטונים. במערכת הייחוס ביחס למרכז המסה של החלקיקים המתנגשים, אין להם תנע כולל, בעוד שלפוטון יחיד תמיד יש תנע (מאחר שהוא תלוי, כאמור, בתדירות או באורך הגל בלבד, והם אינם אפס). לכן, חוק שימור התנע דורש כי ייווצרו לפחות שני פוטונים, והתנע הכולל שלהם במערכת יהיה זהה לשל החלקיקים, כלומר אפס. ניתן לקבוע את התדירות והאנרגיה של שני החלקיקים באמצעות חוק השימור של ארבע תנע פרשנות נוספת גורסת כי הפוטון יכול להיחשב כאנטי-חלקיק של עצמו. התהליך ההפוך לזה שתואר לעיל, יצירת זוג, הוא אחד המנגנונים שגורמים לפוטונים באנרגיה גבוהה, כמו קרני גמא, לאבד אנרגיה בעת שהם עוברים דרך חומר.
את הנוסחאות לאנרגיה ולתנע של קרינה אלקטרומגנטית ניתן לבטא מחדש במונחים של פוטונים. לדוגמה, לחץ הקרינה של קרינה אלקטרומגנטית על עצם נובע מהעברת התנע של הפוטונים למשטח הפגיעה. כאשר מחשבים את התנע ליחידת זמן ויחידת שטח מקבלים יחידות של לחץ.
העובדה שלפוטון יש תנע זכתה למגוון רחב של יישומים. במלקחיים אופטיים ניתן להחזיק כדורי זכוכית קטנים בעזרת קרן לייזר הממוקדת לנקודה במרחב. עקרון הפעולה של מלקחיים אלו מבוסס על כך שהפוטונים הנשברים בכניסה וביציאה מכדור הזכוכית, מעבירים לכדור תנע הדוחף אותו לכיוון המוקד של קרן הלייזר. כמו כן, טכניקות של קירור אטומים על ידי לייזר מבוססות גם הן על כך שאטומים הבולעים פוטונים מקבלים תנע, היכול לשמש לקירורם.
דואליות גל-חלקיק ועקרון אי-הוודאות
פוטונים מקיימים דואליות גל-חלקיק, כלומר מראים הן תכונות של גלים והן תכונות של חלקיקים, בהתאם לסוג הניסוי. הפוטון מציג תופעות גליות, כגון עקיפה והתאבכות, בקנה המידה של אורך הגל שלו. פוטון יחיד העובר בניסוי שני הסדקים פוגע במסך בהתפלגות הנקבעת לפי תבנית ההתאבכות המתאימה למשוואות מקסוול. אף על פי כן, ניסויים ממחישים כי שהפוטון אינו פעימה קצרה של גל אלקטרומגנטי, בדומה לפעימות של גלי ים או גלי קול; הוא אינו מתפרש בחלל בעת תנועתו, ואינו מתחלק לשניים כאשר הוא נתקל במפצל קרניים. במקום זאת, נראה הפוטון כחלקיק נקודתי, מאחר שהוא נפלט או נבלע בשלמותו על ידי מערכות קטנות באופן שרירותי, קטנות בהרבה מאורך הגל שלו. דוגמאות למערכות כאלה הן גרעין האטום, אשר קוטרו הוא מסדר גדול של פמטומטר אחד, או אפילו האלקטרון, שמקיים דואליות גל-חלקיק בעצמו. למרות זאת, הפוטון אינו חלקיק נקודתי שמסלולו נקבע באופן הסתברותי על ידי השדה האלקטרומגנטי, כפי שסברו בעבר. הנחה זו הופרכה אף היא על ידי הניסויים המתוארים בסוף הפסקה הקודמת. לפי גישות מודרניות, המודל הסטנדרטי רואה בפוטונים בוזני כיול של הכוח האלקטרומגנטי.
ממוזער|200px|שמאל|הניסוי המחשבתי של הייזנברג שבו מוצאים את מיקומו של אלקטרון (בכחול) באמצעות מיקרוסקופ קרני גמא בהפרדה גבוהה. קרן הגמא הנכנסת (בירוק) מפוזרת על ידי האלקטרון והקרן המפוזרת (באדום) נכנסת אל פתח המיקרוסקופ, בעל זווית θ. האופטיקה הקלאסית מראה כי מיקומו של האלקטרון יכול להיקבע רק עד אי-ודאות Δx אשר תלויה בזווית θ ובאורך הגל λ של האור.
יסוד עיקרי במכניקת הקוונטים הוא עקרון אי-הוודאות של הייזנברג, אשר לפיו לא ניתן למדוד בו-זמנית את המיקום ואת התנע של חלקיק בכיוון מסוים. למעשה, עקרון אי-הוודאות עבור חלקיקים חומריים טעונים מחייב את הקוונטיזציה של האור לפוטונים, וכן את התלות של האנרגיה והתנע של הפוטון בתדירותו. המחשה לכך ניתן למצוא בניסוי המחשבתי של הייזנברג, בו מוצאים את מיקומו של אלקטרון באמצעות מיקרוסקופ אידיאלי (ראו מסגרת). מיקום האלקטרון יכול להיקבע רק עד רמת ההפרדה הזוויתית של המיקרוסקופ, אשר ניתנת באמצעות הנוסחה הבאה מתחום האופטיקה הקלאסית:
כאשר הוא אורך הגל של האור ו היא זווית הפתח במיקרוסקופ. מנוסחה זו נובע כי אי-הוודאות במיקום יכולה להיות קטנה ככל הנדרש באמצעות הקטנת אורך הגל . בתנע של האלקטרון איננו יכולים להיות בטוחים, מאחר שהוא קיבל "פעימה" מהאור שפגע בו והתפזר אל תוך המיקרוסקופ. אם האור לא היה בדיד, אי-הוודאות הייתה יכולה להיעשות קטנה ככל הנדרש על ידי הקטנת עוצמת האור. במקרה זה, מאחר שניתן לשלוט באורך הגל ובעוצמת האור באופן בלתי-תלוי, ניתן למדוד את המיקום והתנע של האלקטרון במידת דיוק גדולה ככל הנדרש, וזוהי הפרה של עקרון אי הוודאות. לעומת זאת, הנוסחה של איינשטיין לתנע של הפוטון משמרת את עקרון אי הוודאות: מאחר שהפוטון עשוי להתפזר בכל מקום, אי-הוודאות בתנע שהועברה שווה ל-
ומכאן נובע היחס , הוא עקרון אי-הוודאות של הייזנברג. מכאן, היקום כולו הוא בדיד; הן החומר והן השדות חייבים לציית למערכת עקבית של חוקים קוונטיים, ולא ייתכן שרק אחד מהם יהיה בדיד והשני לא.
עקרון אי-ודאות נוסף קובע כי לא ניתן למדוד בו זמנית את המספר של פוטונים בגל אלקטרומגנטי ואת המופע של אותו גל:
למידע נוסף, ראו מצבים קוהרנטיים.
בניסוי שני הסדקים נוצרת תבנית התאבכות הן במקרה של פוטונים והן במקרה של חלקיקים חומריים כגון אלקטרונים. כאשר מדובר בפוטונים, זוהי תבנית התאבכות הנובעת ממשוואת הגל האלקטרומגנטי של מקסוול, ואילו כאשר מדובר בחלקיקים חומריים, זוהי תבנית התאבכות הנובעת ממשוואת שרדינגר. אומנם דמיון זה עשוי לגרום לנו לחשוב כי משוואות מקסוול הן פשוט משוואת שרדינגר במקרה הפרטי של פוטונים, אך רוב הפיזיקאים אינם סבורים כך. ראשית, קיימים הבדלים מתמטיים; ההבדל הברור ביותר הוא כי את המשוואה (היחידה) של שרדינגר פותרים בשדה מרוכב, ואילו את (ארבעת) המשוואות של מקסוול פותרים בשדה ממשי. באופן כללי יותר, המושג של פונקציית גל הסתברותית אינו ישים לגבי פוטונים. מאחר שלפוטונים אין מסה, לא ניתן להגבילם למקום מסוים מבלי להשמיד אותם; בצורה טכנית יותר, לפוטונים לא יכול להיות מצב עצמי הקובע את המיקום, ומכאן עקרון אי הוודאות הרגיל של הייזנברג אינו תקף לגבי פוטונים. מספר פונקציות גל חלופיות הוצעו בעבר עבור הפוטון, אך אף אחת מהן לא נמצאת בשימוש נפוץ. במקום זאת, הפיזיקאים מקבלים את תאוריית הקוונטיזציה השנייה של הפוטונים המתוארת להלן, אלקטרודינמיקה קוונטית, ובה הפוטונים הם עירורים בדידים של מצבים אלקטרומגנטיים.
מודל בוז-איינשטיין לגז פוטונים
ב-1924, הוכיח הפיזיקאי סאטינדרה נאת בוז את חוק פלאנק לקרינת גוף שחור ללא כל שימוש באלקטרומגנטיות, אלא באמצעות התאמה של תהליך מסוים במרחב מופע. איינשטיין הראה כי התאמה זו שקולה להנחה כי הפוטונים הם זהים לחלוטין, הנחה שמרמזת על קיומה של "אינטראקציה לא מקומית מסתורית", שכיום מבינים אותה כדרישה למצב קוונטי סימטרי. גילויים אלו הובילו להגדרת המושג מצבים קוהרנטיים, ולפיתוחו של הלייזר. בנוסף, הרחיב איינשטיין את ההוכחה של בוז לחלקיקים חומריים (בוזונים), וניבא כי הם יתעבו למצב הקוונטי הנמוך ביותר שלהם בטמפרטורות נמוכות מספיק. תופעה זו, עיבוי בוז-איינשטיין, נצפתה בניסוי ב-1995. השימוש במילה "עיבוי" בהקשר זה הוא אנלוגיה לתהליך העיבוי, שבו חומר רגיל עובר ממצב צבירה גז לנוזל.
על מנת לאפשר סופרפוזיציה של שדות אלקטרומגנטים, המצב בו משוואות מקסוול הן ליניאריות, על הפוטונים לפעול לפי התפלגות בוז-איינשטיין. כל החלקיקים נחלקים לבוזונים - בעלי ספין שלם, ולפרמיונים, בעלי ספין לא שלם שהוא כפולה של . משפט ספין-סטטיסטיקה מראה כי כל הבוזונים מצייתים להתפלגות בוז-איינשטיין, ואילו כל הפרמיונים מצייתים להתפלגות פרמי-דיראק, או, באופן שקול, לעקרון האיסור של פאולי. עקרון האיסור קובע כי שני פרמיונים זהים אינם יכולים להימצא באותו מצב קוונטי בו-זמנית. מכאן, אם הפוטון היה פרמיון, רק פוטון אחד היה יכול לנוע בכיוון מסוים בזמן נתון, וזאת בסתירה לתצפית הניסויית שלפיה לייזרים מסוגלים לייצר אור קוהרנטי, שבו פוטונים רבים נעים באותו כיוון בדיוק. מכאן, הפוטון חייב להיות בוזון ולציית להתפלגות בוז-איינשטיין. (ראו גם: גז בוז).
אינטראקציה בין פוטונים לחומר
על פי התמונה הקלאסית, כלומר על פי משוואות מקסוול, האור מורכב משדות חשמליים ומגנטיים המתנדנדים בזמן. משום כך, כאשר אור עובר בקרבת חומר טעון הוא גורם לו להתנדנד. בתהליך זה, עוברת אנרגיה מהאור לחומר ונוצרת בליעה של אור. באותו אופן יכול להתרחש גם התהליך ההפוך: מטענים טעונים המשנים את מהירותם יוצרים שדות חשמליים ומגנטיים משתנים, ולפיכך פולטים אור. תהליכים אלו תוארו לראשונה באופן תאורטי על ידי ג'יימס מקסוול ואוששו באופן ניסיוני לראשונה על ידי היינריך רודולף הרץ.
התמונה הקוונטית של אותם תהליכים היא, שכאשר פוטון עובר בקרבת מערכת קוונטית, כגון אטום, הוא יכול להיבלע, בעוד המערכת עוברת למצב קוונטי גבוה יותר, בהתאם לאנרגיה של הפוטון. התהליך ההפוך הוא שמערכת יורדת ממצב מעורר למצב נמוך יותר, תוך כדי פליטת פוטון. תהליכים אלו הם חד-פוטוניים, והם יוצרים את מגוון התופעות שנחקרות במסגרת האופטיקה הליניארית. בנוסף, ישנו מגוון רחב של תהליכים שבהם מעורב יותר מפוטון אחד (תהליכים רב-פוטוניים), ואלה יוצרים את התופעות של האופטיקה הלא ליניארית.
בליעה ופליטה של פוטון בודד - יצירת הספקטרום האלקטרומגנטי
כאמור, כאשר פוטון עובר בקרבת מערכת קוונטית הוא יכול להיבלע בה, בתנאי שאנרגיית הפוטון מתאימה לאנרגיה של מעבר רמות בתוך החומר. חלקים שונים של הספקטרום האלקטרומגנטי מתאימים לסוגים שונים של עירורים של החומר. להלן מספר דוגמאות:
גלי רדיו (אורך גל 1 קילומטר - 1 סנטימטר) - גלים אלו מתאימים לפלזמונים המתארים תנודה של אלקטרונים בתוך מתכות.
קרינה תת-אדומה (אורך גל 1 מילימטר - 750 ננומטר) - קרינה זו מתאימה לעירור של רוטציות ויברציות במולקולות.
אור נראה וקרינה אולטרה סגולה (אורך גל 750 ננומטר - 10 ננומטר) - קרינה זו מתאימה למעברים אלקטרוניים באטומים ובמולקולות.
קרני רנטגן (אורך גל 10 ננומטר - 5 פיקומטר) - מתאימה ליינון של מולקולות.
קרני גמא (אורך גל קטן מ-5 פיקומטר) - פיזיקה גרעינית (עירורים שונים המתרחשים בתוך גרעין האטום), תהליכי יצירת זוג (בהם נבלע פוטון ונוצר חלקיק ואנטי חלקיק שלו, כמו יצירת אלקטרון ופוזיטרון).
האופטיקה הליניארית
תהליכים אלו של בליעה ופליטה של אור אחראים לתופעות השייכות לתחום האופטיקה הליניארית, כגון בליעה של אור (בחומרים שאינם שקופים), פיזור אור והחזרת אור כתוצאה מפליטה, וכן האטה של מהירות האור הנע בתוך חומר היוצרת את אפקט השבירה של האור. בתופעות אלו נעשה שימוש באופטיקה על מנת ליצור מראות ועדשות, המשמשות למגוון רחב של יישומים הכוללים טלסקופים, מיקרוסקופים, משקפיים, וכדומה.
מקורות אור, כמו נורות ועדשות, מבוססים על תופעת הפליטה הספונטנית. בנורות חשמל רגילות, כמו גם בכוכבים, החום הגדול של חוט הלהט גורם לכך שהאטומים בחוט מעוררים, ופולטים את האנרגיה שלהם בצורת פוטונים, הנפלטים בספקטרום הנקרא קרינת גוף שחור. בנורות ניאון, או בנורות שמבוססות על גזים אחרים, נעשה שימוש בהתפרקויות חשמליות על מנת לעורר את האטומים לרמות גבוהות, וכתוצאה מכך נפלט אור בתדרים המאפיינים את האטומים בגז.
כפי שצוין, לפוטונים יש לא רק אנרגיה אלא גם תנע, ולכן אטום הבולע או הפולט אור מקבל גם "דחיפה" בכיוון או נגד הכיוון שבו נפלט האור. על בסיס תופעה זו הומצאו שיטות לקירור אטומים באמצעות אור. שיטות אלו איפשרו קירור אטומים לטמפרטורה הקרובה לאפס המוחלט והביאו לשורה של תגליות, כגון שעונים אטומיים, יצירתם של גלי חומר ושל עיבוי בוז-איינשטיין ותופעות אחרות.
תופעות מסדרים גבוהים יותר - אופטיקה לא ליניארית
בנוסף לבליעה ולפליטה של פוטון בודד, יכולים להתרחש תהליכים בהם מעורב מספר רב יותר של פוטונים.
אור יכול לבלוע שני פוטונים במקביל אם סכום האנרגיות שלהם מתאים למעבר רמה בתוך האטום. תהליך זה אסור משיקולי סימטריה בחומר איזוטרופי, אך קורה במצבים שבהם הסימטריה נשברת. השימוש העיקרי בתהליך זה הוא בגבישי הכפלה, המשמשים להכפלת תדר האור היוצא מלייזרים. התופעה ההפוכה גם היא אפשרית - אטום מעורר יכול לדעוך לרמת היסוד על ידי פליטה של שני פוטונים שסכום האנרגיות שלהם שווה למעבר הרמה שלו. תופעה זו משמשת לבנייה של לייזרים מסוג OPO, שהם לייזרים שניתן לשלוט בנקל על אורך הגל שלהם. לתופעה זו יש גם שימושים רבים באופטיקה קוונטית, כפי שיוסבר בהמשך.
תופעת רמן היא תופעה שבה שני פוטונים בעלי אנרגיות שונות פוגעים במולקולה וגורמים לה לעלות לרמה גבוהה ומיד אחר-כך לרדת לרמה נמוכה השונה מרמת היסוד. באופן זה המולקולה בולעת אנרגיה כוללת השווה להפרש האנרגיות של שני האטומים, וכך, לדוגמה, ניתן לחקור רמות ויברציה של מולקולות בעזרת שני פוטונים באורכי גל של האור הנראה, במקום בעזרת פוטונים תת-אדומים.
התהליך הלא ליניארי החשוב ביותר הוא תהליך שבו שני פוטונים נבלעים ופוטון אחד נפלט בו זמנית. תהליך זה נקרא תופעת קר (Kerr effect). תהליך זה איננו אסור משיקולי סימטריה, ולכן הוא מתרחש, אם כי בסבירות נמוכה (ולכן ניתן להבחין בו רק כאשר עוצמת האור גבוהה מאוד) בכל מעבר שהוא של אור בחומר. התוצאה של תהליך זה היא שמקדם השבירה של האור בחומר תלוי בעוצמת האור הפוגע.
תהליכים לא ליניאריים נוספים הם תהליכים של יצירת הרמוניות גבוהות. משיקולי סימטריה, כל מספר אי-זוגי של פוטונים יכול להיבלע בו-זמנית, וכך ניתן להמיר מספר רב של פוטונים לפוטון אחד בעל אנרגיה השווה לסך האנרגיות של הפוטונים הנבלעים. באופן עקרוני, ככל שמעורבים בתהליך יותר פוטונים, כך ההסתברות לתהליך קטנה יותר, ולכן, כדי ליצור הרמוניות גבוהות יותר ויותר, יש להשתמש בעוצמת אור גבוהה מאוד. אולם, בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 התגלה כי באור בעל עוצמה גדולה מאוד ניתן ליצור, באופן פשוט יחסית, הרמוניות גבוהות מאוד, כתוצאה מתהליך שבו הפוטונים מייננים את האטומים, מאיצים את האלקטרונים וגורמים להם להתנגש שוב באטום - ולפלוט את כל האנרגיה שהאלקטרונים צברו. תהליך זה משמש, בין השאר, לייצור של פולסים קצרים במיוחד של לייזר, שנמשכים כמה עשרות אטו-שניות בודדות (1 אטו-שנייה = 10−18 שניות).
פליטה מאולצת וספונטנית
ממוזער|400px|שמאל|פליטה מאולצת (בה פוטונים "משכפלים" את עצמם) נחזתה על ידי איינשטיין באנליזה הקינטית שלו, והובילה לפיתוחו של הלייזר. עבודתו של איינשטיין הובילה להתפתחויות חדשות במודל הקוונטי של האור, והן בתורן הובילו לפרשנות הסטטיסטית של מכניקת הקוונטים.
ב-1916 הראה איינשטיין כי מחוק פלאנק עולה קשר בין התדירויות שבהן אטומים פולטים וקולטים פוטונים. מצב זה נובע מההנחה כי האור נפלט ונבלע על ידי אטומים בצורה בלתי תלויה, וכן כי באינטראקציות עם האטומים נשמר שיווי המשקל התרמודינמי. בחלל הנמצא בשיווי משקל תרמודינמי ומכיל קרינה אלקטרומגנטית ואטומים שיכולים לפלוט ולקלוט את הקרינה, דורש שיווי המשקל התרמודינמי כי מספר הפוטונים ליחידת נפח בעלי תדירות יהיה קבוע לאורך זמן. מכאן, קצב הפליטה של פוטונים בתדירות זו חייב להיות שווה לקצב הקליטה שלהם.
איינשטיין שיער כי הקצב שבו המערכת קולטת פוטון בתדירות ועוברת מרמת אנרגיה נמוכה לרמת אנרגיה גבוהה יותר הוא יחסי למספר של המולקולות עם אנרגיה והמספר ליחידת נפח של פוטונים בתדירות זו המקיפים אותן, כך שמתקיימת הנוסחה הבאה:
כאשר הוא קבוע הקצב של הקליטה.
איינשטיין שיער גם, בתעוזה רבה יותר, כי הקצב ההפוך , שבו המערכת פולטת פוטון בתדירות ועוברת מרמת אנרגיה גבוהה לרמת אנרגיה נמוכה יותר מורכב משני ביטויים:
כאשר הוא קבוע הקצב של פליטת פוטון בצורה ספונטנית, ו- הוא קבוע הקצב של פליטת פוטון בתגובה לפוטונים שבסביבה (פליטה מאולצת).
המודל הקינטי הפשוט שתיאר איינשטיין נתן תמריץ משמעותי למחקר, מאחר שהוא היה הפרשנות הסטטיסטית הראשונה לאירועים קוונטים שמעורבים בהם חלקיקים בודדים. איינשטיין הצליח להראות כי , כלומר קבועי הקצב של פליטה וקליטה מאולצת, הם שווים. בנוסף, הוא הראה כי
איינשטיין לא יכול היה להצדיק את משוואות הקצב שלו בצורה מלאה, מאחר שאת ו- היה ניתן לגזור אך ורק ממה שהוא כינה "התאמה של מכניקה ואלקטרודינמיקה להנחה הקוונטית". במכניקת הקוונטים, היחסים בין קבועי הקצב הם תוצאה של הצורה הפשוטה של אברי המטריצה למיקום ולתנע של מתנד הרמוני, מאחר שהשדה האלקטרומגנטי הוא אוסף של מתנדים הרמוניים.
פול דיראק הסיק את קבוע הקצב ב-1926 באמצעות שימוש במודל "חצי-קלאסי", וב-1927 הסיק את כל קבועי הקצב מעקרונות ראשוניים. עבודתו של דיראק היוותה את היסוד לאלקטרודינמיקה הקוונטית, שהיא הקוונטיזציה של השדה המגנטי. הגישה של דיראק נקראת גם "קוונטיזציה שנייה" או תורת השדות הקוונטית. הטיפולים המוקדמים יותר התייחסו רק אל החלקיקים החומריים כקוונטים, ולא לשדה האלקטרומגנטי עצמו.
איינשטיין הוטרד מהעובדה כי התאוריה שלו נראתה בלתי שלמה, מאחר שהיא לא קבעה את כיוון תנועתם של הפוטונים הנפלטים באופן ספונטני. טבעה ההסתברותי של תנועת חלקיקי האור שוער לראשונה על ידי אייזק ניוטון במסגרת טיפולו בשבירה כפולה, ובאופן כללי יותר, בפיצול קרני האור במשטחים לקרן פוגעת ולקרן מוחזרת. ניוטון הניח כי משתנים חבויים בחלקיק האור קובעים את מסלולו. בדומה, איינשטיין קיווה לתאוריה שלמה יותר שלא תשאיר מקום למקריות, ומשום כך סירב לקבל את מכניקת הקוונטים ובהדרגה הפסיק לעבוד עליה. באופן אירוני, הפרשנות ההסתברותית של פונקציית הגל, שפיתח מקס בורן, קיבלה את השראתה מחיפושיו המאוחרים יותר של איינשטיין אחר תאוריה שלמה יותר, ובאופן ספציפי יותר, מניסיונותיו לבנות תאוריית "שדה-רפאים" שבה פוטונים נקודתיים מונחים בצורה הסתברותית על ידי שדות-רפאים הפועלים לפי משוואות מקסוול.
הלייזר
גילויו של מנגנון הפליטה המאולצת על ידי איינשטיין הוביל לרעיון לפיו ניתן לבצע הגברה של אור. בתהליך הפליטה המאולצת, גורם פוטון אחד להיווצרותו של פוטון נוסף, וכך נוצרת הכפלה של אור. רעיון זה עומד בבסיס אחת ההמצאות הטכנולוגיות החשובות של המאה ה-20, הלייזר.
הלייזר מבוסס על ייצור של היפוך אוכלוסין - מצב שבו רוב האטומים נמצאים במצב מעורר. באופן זה, כשפוטון פוגע באחד מהאטומים הוא מוכפל כתוצאה מפליטה מאולצת. הפוטונים המתקבלים מוכפלים אף הם, וכך הלאה. כאשר תהליך זה מתבצע בתוך מהוד אופטי מתקבלת כמות עצומה של פוטונים, שנמצאים באותו מצב קוונטי (בעלי אותו אורך גל, אותו קיטוב ואותו כיוון). תגלית זו זכתה למספר רב של יישומים טכנולוגיים הכוללים צייני לייזר, מכשירי ריתוך בלייזר, תקשורת אופטית, ועוד.
הלייזר הביא לפריצת דרך באופטיקה ולייסוד האופטיקה המודרנית.
קוונטיזציה שנייה
ב-1910 הראה פטר דביי כי ניתן להסיק את חוק פלאנק לקרינת גוף שחור מתוך הנחה פשוטה למדי. הוא פירק את השדה האלקטרומגנטי בתוך חלל לאופני תנודה עצמיים, והניח כי האנרגיה בכל אופן תנודה היא כפולה שלמה של hν, כאשר ν היא התדירות. חוק פלאנק לקרינת גוף שחור נובע מיד כסכום גאומטרי. למרות זאת, הגישה של דביי לא הצליחה להניב את הנוסחה הנכונה לשינויים באנרגיה של קרינת גוף שחור, אותה גילה איינשטיין שנה קודם לכן.
ב-1925 נתנו בורן, הייזנברג ויורדן פרשנות חדשה וחשובה לרעיון של דביי. כפי שניתן להראות באמצעות התאוריה הקלאסית, אופני התנודה של השדה האלקטרומגנטי - קבוצה שלמה של גלים מישוריים המסומנים לפי וקטור הגל k ומצב הקיטוב שלהם - שקולים לקבוצה של מתנדים הרמוניים פשוטים חופשיים. בתאוריה הקוונטית, רמות האנרגיה של המתנדים הן E = nhν, כאשר ν היא תדירות המתנד. החידוש העיקרי היה בזיהוי של אופן תנודה אלקטרומגנטי בעל אנרגיה E = nhν כמצב ובו n פוטונים, כל אחד מהם בעל אנרגיה hν. גישה זו מניבה את הנוסחה הנכונה לשינויים באנרגיה.
דיראק עשה צעד נוסף קדימה: הוא התייחס לאינטראקציה בין מטען ושדה אלקטרומגנטי כהפרעה קטנה אשר גורמת לשינויים במצבי הפוטונים ובמספר הפוטונים באופן התנודה, אך משמרת את האנרגיה והתנע הכולל. כאמור בסעיף הקודם, דיראק הסיק את קבועי הקצב ו- של איינשטיין מעקרונות ראשוניים, והראה כי התפלגות בוז-איינשטיין של הפוטונים היא תוצאה טבעית של קוונטיזציה נכונה של השדה האלקטרומגנטי. גישה זו היא הפוכה לזו של בוז עצמו, אשר קיבל את חוק פלאנק לקרינת גוף שחור מתוך התפלגות בוז-איינשטיין (ולא להפך). בזמנו של דיראק, עדיין לא היה ידוע כי כל הבוזונים, ולא רק הפוטונים, חייבים לציית להתפלגות בוז-איינשטיין.
תורת ההפרעות מסדר שני של דיראק עשויה לכלול פוטונים וירטואליים - מצבי-ביניים ארעיים של השדה האלקטרומגנטי. הפוטונים הווירטואליים מתווכים באינטראקציות החשמליות והמגנטיות הסטטיות. בתורות קוונטיות של השדות כגון אלה, אמפליטודת ההסתברות של אירועים נצפים מחושבת על ידי חיבור כל מצבי-הביניים האפשריים, אפילו אלה שאינם פיזיקליים. מכאן, פוטונים וירטואליים אינם מוכרחים לקיים את הנוסחה E = pc, ועשויים להיות להם מצבי קיטוב נוספים: שלושה או ארבעה מצבים כאלה (תלוי בכיול), במקום שניים בלבד בפוטונים אמיתיים. אף על פי שהפוטונים הווירטואליים אינם ברי-גילוי בניסוי, הם תורמים במידת-מה להסתברויות של אירועים. למעשה, חישובים הפרעתיים מסדר שני וגבוה יותר עשויים לתרום במידה אינסופית לסכום, ובכך לגרום לתוצאות שאינן פיזיקליות אשר ניתן לתקנן באמצעות רנורמליזציה. חלקיקים וירטואליים נוספים עשויים לתרום לסכום גם הם: לדוגמה, שני פוטונים עשויים לקיים אינטראקציה ביניהם באמצעות זוגות וירטואליים של אלקטרון ופוזיטרון. המילה "וירטואליים" מציינת כי החלקיקים מתאיינים לאחר פרק זמן קצר מספיק על-מנת שעקרון אי הוודאות "יפצה" על ההפרה של חוקי שימור האנרגיה והתנע.
בסימון מודרני, המצב הקוונטי של שדה אלקטרומגנטי נכתב כמכפלה טנזורית של המצבים של כל אחד מאופני התנודה האלקטרומגנטים:
כאשר מייצג את המצב בו פוטונים נמצאים באופן תנודה . בסימון זה, יצירתו של פוטון חדש (למשל פליטתו בעת מעבר אנרגיה באטום) באופן תנודה נכתב בצורה . הסימון נועד לבטא את הרעיון של בורן, הייזנברג ויורדן שצוין לעיל, ואינו מחדש שום דבר מבחינה פיזיקלית.
שזירה: פוטונים כנושאי מידע קוונטי
היתרון הגדול של הפורמליזם של הקוונטיזציה השנייה הוא, שהיא מאפשרת להתייחס בצורה נכונה לשזירה בין פוטונים. על פי תורת הקוונטים חלקיקים יכולים להיות במצבים שזורים (entangled) – כלומר, מקרים בהם מצב של חלקיק אחד תלוי במצב של חלקיקים אחרים, ומדידה של אחד מהם משפיעה על המצב של האחרים. דוגמה למצב כזה הוא מצב שבו שני פוטונים נמצאים בסופרפוזיציה קוונטית של שני מצבים: מצב בו שניהם בקיטוב מאונך, ומצב בו שניהם נמצאים בקיטוב מאוזן. מצב זה מסומן בקוונטיזציה שנייה באופן הבא:
כאשר 0 או 1 מציינים קיטוב אופקי או אנכי, ו-A,B מציינים את שני הפוטונים. כאשר שני פוטונים נמצאים במצב כזה, אזי במדידה של הקיטוב של כל אחד מהם יש סיכוי של חצי שהקיטוב יהיה אופקי או מקביל, אבל במקרה שהקיטוב של אחד נמדד כאנכי אזי בהכרח הקיטוב של השני גם הוא יהיה אנכי.
האופטיקה הקוונטית היא תחום מחקר בפיזיקה החוקר את תכונות השיזור בין הפוטונים. ישנם מספר שיטות ניסיוניות המאפשרות ליצור זוגות של פוטונים שזורים, שהמקובלת ביותר מביניהם היא על ידי שימוש בהמרה אופטית כלפי מטה (optical down conversion). בתהליך זה פוטון העובר דרך גביש נבלע ונפלטים שני פוטונים אשר סכום האנרגיות שלהם שווה לאנרגיה של הפוטון המקורי. הפוטונים המתקבלים שזורים זה בזה.
אופטיקה קוונטית הועלתה גם כאפשרות ליישום מערכות של חישובים קוונטיים. תחום המידע הקוונטי והחישובים הקוונטיים החל ברעיון של ריצ'רד פיינמן לפיו ביצוע של חישובים במערכות שזורות, דומה לביצוע מספר רב של חישובים במקביל. בעקבות רעיון זה נמצאו אכן במהרה מספר אלגוריתמים המאפשרים ביצוע פעולות חישוב בעזרת חישובים קוונטיים, בצורה מהירה הרבה יותר מאשר חישובים במחשבים קלאסיים - כולל אלגוריתם לפירוק מהיר של מספר לרכיבים ראשוניים. בעקבות עבודות תאורטיות אלו החל מאמץ גדול ליישם מחשבים קוונטיים, והועלו מספר רב של מערכות כמועמדים למחשבים קוונטיים הכוללות MRI, מלכודות יונים, נקודות קוונטיות (quantum dots) וכן שיטות אופטיות. רעיונות אחרים הנוגעים לשימושים במידע קוונטי הם הצפנה קוונטית וטלפורטציה. הצפנה קוונטית מסתמכת על כך שבתורת הקוונטים, מדידה משפיעה על המצב של מערכת. על בסיס הרעיון הזה הומצאו פרוטוקולים של התקשרות באמצעות מידע קוונטי המבטיחים שאם גורם כלשהו מנסה להאזין להתקשרות, ניתן יהיה להבחין בכך. טלפורטציה קוונטית, שמקורה בפרדוקס EPR (איינשטיין פודולסקי רוזן) מקורה ברעיון לפיו ניתן ליצור חלקיקים השזורים זה בזה ולהביא אותם למרחק רב זה מזה, ולאחר מכן ביצוע פעולות על אחד מהם ישפיע גם על השני. בדרך זו ניתן, תאורטית, להעביר אינפורמציה על פני מרחקים גדולים במהירות רבה.
יתרונם של פוטונים כנושאי מידע קוונטי הוא בכך שהאינטראקציה בינם לסביבה קטנה ביותר, ומשום כך מידע קוונטי המאוחסן בפוטונים יהיה עמיד מאוד לרעש (decoherence). משום כך פוטונים נחשבים ככלי מועדף להעברה של מידע קוונטי על פני מרחקים גדולים, דבר הנחוץ בשביל תקשורת קוונטית ובשביל טלפורטציה קוונטית. אך יתרון זה הוא גם חיסרון: מכיוון שהאינטראקציה בין פוטונים לבין הסביבה קטנה מאוד, קשה מאוד לבצע על פוטונים פעולות חישוב, וכן קשה מאוד לייצר מצבים בהם מספר רב של פוטונים שזורים.
הפוטון כבוזון כיול
את השדה האלקטרומגנטי ניתן להבין כשדה כיול, כלומר שדה הנובע מהדרישה לסימטריה בלתי-תלויה בכל נקודה במרחב-זמן. סימטריית הכיול של השדה האלקטרומגנטי היא סימטריית U(1) אבלית של מספר מרוכב, אשר משקפת את היכולת לשנות את המופע של מספר מרוכב בלי לשנות את המספר הממשי הנובע ממנו, כגון אנרגיה או הלגראנז'יאן.
הערכים הקטנים ביותר של שדה כיול אבלי חייבים להיות בוזונים חסרי מסה ומטען, כל עוד הסימטריה אינה שבורה; מכאן נוכל להסיק כי הפוטון יהיה חסר מסה, בעל מטען חשמלי אפס וספין שלם. במקרה הספציפי של הכוח האלקטרומגנטי, לפוטון צריך להיות ספין ±1, ולכן הרכיב שלו שנמדד בכיוון התנועה חייב להיות . שתי האפשרויות (פלוס ומינוס) מתאימות לשני מצבי הקיטוב המעגלי של הפוטון (ימני ושמאלי). לפוטונים הווירטואליים (אשר תוארו בסעיף הקודם) עשויים להיות מצבי קיטוב נוספים, לא-פיזיקליים.
במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, הפוטון הוא אחד מארבעה בוזוני הכיול של הכוח האלקטרו-חלש. השלושה האחרים מסומנים W+, W- ו-Z0 והם אחראים לפעולתו של הכוח החלש. שלא כמו הפוטון, לבוזוני הכיול האחרים יש מסת מנוחה, מכיוון שסימטריית הכיול SU(2) שלהם שבורה. איחוד הפוטון עם בוזוני הכיול W ו-Z במסגרת הכוח האלקטרו-חלש בוצע על ידי שלדון לי גלשאו, עבדוס סלאם וסטיבן ויינברג, ובזכותו הם קיבלו את פרס נובל לפיזיקה ב-1979. הפיזיקאים ממשיכים לנסות למצוא תאוריה מאוחדת גדולה אשר תאחד בין ארבעת בוזוני הכיול המוזכרים לעיל לבין שמונת הגלואונים המתוארים בכרומודינמיקה הקוונטית - אך ניבויים חשובים של התאוריות הללו, כגון התפרקות פרוטון, לא נצפו בניסוי.
תרומות למסה של מערכת
מערכת הפולטת פוטון מאבדת כמות אנרגיה השווה לאנרגיה E של הפוטון, כפי שנמדדה במערכת הייחוס שבה נמצאת המערכת הפולטת במנוחה. איבוד האנרגיה שקול לאיבוד מסה בכמות E / c2. בדומה, בליעת פוטון שקולה לרכישת מסה בכמות מתאימה.
קונספט זה מעורב בתחזית חשובה של האלקטרודינמיקה הקוונטית. התאוריה מצליחה לחזות את מומנט הדיפול המגנטי של לפטונים ברמת דיוק גבוהה במיוחד; מדידות ניסיוניות של מומנט הדיפול המגנטי תאמו את התחזיות בצורה מושלמת. התחזיות דורשות להביא בחשבון את התרומה של פוטונים וירטואליים למסה של הלפטון. דוגמה נוספת לתרומה כזו אשר אושרה בניסוי היא הסחת לם אשר נצפה במבנה העל-דק של זוגות לפטונים קשורים, כגון מיואוניום (אטום אקזוטי המורכב מאנטי-מיואון ואלקטרון) ופוזיטרוניום (אטום אקזוטי המורכב מאלקטרון ופוזיטרון).
מאחר שפוטונים תורמים לטנזור המאמץ והאנרגיה, הם מפעילים משיכה כבידתית על עצמים אחרים, לפי תורת היחסות הכללית. גם להפך, הפוטונים עצמם מושפעים מהכבידה; מסלוליהם, הישרים בדרך כלל, עשויים להתעקם על ידי מרחב-זמן מעוקם (עובדה ששימשה כהוכחה הראשונה לנכונותה של תורת היחסות הכללית), תופעה הבאה לידי ביטוי בעידוש כבידתי. כמו כן, תדירותם עשויה להפוך נמוכה יותר (לעבור הסחה לאדום) על ידי מעבר לפוטנציאל כבידתי גבוה יותר, כגון בניסוי פאונד-רבקה. אפקטים אלו אינם ייחודיים למודל הפוטונים; אותם אפקטים בדיוק נחזים על ידי המודל הקלאסי של גל אלקטרומגנטי.
פוטונים בחומר
250px|שמאל|ממוזער|מולקולת רטינל מתיישרת לאחר בליעת פוטון (γ) באורך גל מתאים.
אור שעובר דרך חומר שקוף נע במהירות נמוכה ממהירות האור בריק. לדוגמה, פוטונים חווים התנגשויות רבות כל כך בדרכם מליבת השמש, שעשויות לעבור מיליון שנה עד שהם יגיעו אל פני השטח; אך ברגע שהם הגיעו לחלל הפתוח, הם יעברו את המרחק עד כדור הארץ ב-8.3 דקות בלבד. הגורם בו מוקטנת המהירות נקרא מקדם השבירה של החומר. לפי מודל הגל הקלאסי, ניתן להסביר את ההאטה בכך שהאור יוצר קיטוב חשמלי בחומר, החומר המקוטב מקרין אור חדש, והאור החדש יוצר התאבכות עם גל האור הישן וגורם לעיכובו. הסבר נוסף הוא שבתור קרינה אלקטרומגנטית, מהירות התפשטותו של גל האור נתונה על ידי משוואות מקסוול: כאשר הוא המקדם הדיאלקטרי ו- הוא מקדם הפרמביליות. בחומר, מקדמים אלה שונים מערכם בוואקום, ולכן מהירות הפוטון שונה. במודל החלקיקי, ניתן לתאר את ההאטה כערבוב של הפוטון עם עירורים קוונטים של החומר (דמוי-חלקיקים כגון פונונים ואקסיטונים) ליצירת פולריטון; לפולריטון יש מסה אפקטיבית שונה מאפס, ולכן אינו יכול לנוע במהירות c. אור בתדירויות שונות עשוי לנוע בחומר במהירויות שונות; אפקט זה נקרא נפיצה. מהירות ההתפשטות של הפולריטון, , זהה למהירות החבורה שלו, שהיא הנגזרת של האנרגיה לפי התנע:
כאשר ו- הם האנרגיה וגודל התנע של הפולריטון, ו- ו- הם התדירות הזוויתית ומספר הגל בהתאמה. במקרים מסוימים, הנפיצה עשויה לגרום לאור לנוע במהירות איטית מאוד בחומר. בתוצאות האינטראקציה של הפוטון עם דמוי-חלקיקים אחרים ניתן לצפות באופן ישיר בתהליכי פיזור רמן ופיזור ברילואי.
פוטונים עשויים להיבלע על ידי אלקטרונים באטומים ובמולקולות, ולגרום לשינויים ברמות האנרגיה שלהם. דוגמה קלאסית לכך היא התהליך המולקולרי ברטינל (C20H28O, ראו תמונה משמאל), המולקולה שאחראית על הראייה. תהליך זה נתגלה ב-1958 על ידי הביוכימאי זוכה פרס נובל ג'ורג' ואלד ועמיתיו. כפי שניתן לראות, בליעת הפוטון גורמת לאיזומריות ציס-טראנס אשר, בשילוב עם תהליכים אחרים, מתורגמת לאותות עצביים. בליעת הפוטונים עשויה אפילו לפרק קשרים כימיים, למשל בפוטוליזה של כלור; בתהליכים כאלה עוסקת הפוטוכימיה.
יישומים טכנולוגיים
לפוטונים יישומים רבים בטכנולוגיה. בדוגמאות שלהלן נבחרו יישומים של מודל הפוטונים עצמו, ולא יישומים אופטיים כלליים שהיו מתאימים גם למודל הגלי הקלאסי. הלייזר הוא דוגמה ליישום חשוב במיוחד (ראו למעלה).
בפוטונים בודדים ניתן להבחין באמצעות מספר שיטות. שפופרת מכפילת אור מנצלת את האפקט הפוטואלקטרי: פוטון שפוגע בלוח מתכת פולט אלקטרון, וגורם לתגובת שרשרת גוברת והולכת של אלקטרונים. שבבי CCD משתמשים באפקט דומה במוליכים למחצה: פוטון מייצר מטען שניתן לגלותו על קבל מיקרוסקופי. גלאים אחרים כגון מונה גייגר משתמשים ביכולת של פוטון ליינן מולקולות גז, וכך לגרום לשינוי במוליכות שניתן להבחין בו.
נוסחת פלאנק-איינשטיין, E = hν, משמשת לעיתים קרובות מהנדסים וכימאים, גם על מנת לחשב את השינוי באנרגיה כתוצאה מבליעת פוטון וגם כדי לחזות את תדירות האור שנפלט ממעבר אנרגיה מסוים. לדוגמה, את ספקטרום הפליטה של נורת פלואורסצנט ניתן לקבוע על ידי שימוש במולקולות גז בעלות רמות אנרגיה שונות, והתאמת האנרגיה הטיפוסית של האלקטרונים הפוגעים במולקולות הגז שבתוך הנורה.
בתנאים מסוימים, אף על פי שלפוטון יחיד אין מספיק אנרגיה כדי לעורר מעבר אנרגיה, ניתן לעשות זאת באמצעות שני פוטונים כאלה. שיטה זו מאפשרת מיקרוסקופיה בהפרדה גבוהה, מאחר שהדגימה בולעת אנרגיה רק באזורים בהם שתי קרניים מצבעים שונים חופפות בצורה משמעותית, ואזור החפיפה עשוי להיות קטן בהרבה מאזור הפגיעה של קרן יחידה (ראו מיקרוסקופ דו-פוטוני). יתרון נוסף הוא ששני הפוטונים גורמים פחות נזק לדגימה, מאחר שהם בעלי אנרגיה קטנה יותר בהשוואה לפוטון יחיד.
ישנם מקרים בהם שני מעברי אנרגיה עשויים להיקשר כך שבעוד מערכת אחת קולטת פוטון, מערכת אחרת "גונבת" את האנרגיה שלו ופולטת מחדש פוטון בתדירות שונה. זהו הבסיס לשיטת העברת אנרגיה לפי פרסטר אשר משמשת למדידת מרחקים ברמה המולקולרית.
מחקר נוכחי
כיום סבורים שטבעו היסודי של הפוטון ידוע ומובן מבחינה תאורטית: לפי המודל הסטנדרטי, הפוטון הוא בוזון כיול בעל ספין 1, ללא מסה וללא מטען, הנובע מסימטריית הכיול U(1) ומתווך באינטראקציות אלקטרומגנטיות. למרות זאת, הפיזיקאים ממשיכים לחפש אי-התאמות בין התאוריה והניסוי, בתקווה למצוא רמזים לתאוריות אפשריות אשר ירחיבו את המודל הסטנדרטי. בפרט, פיזיקאים ניסיוניים ממשיכים להגדיר גבולות עליונים טובים יותר ויותר למטען והמסה של הפוטון: אם יתגלה ערך שונה מאפס לאחד מהערכים האלו, תהא זו הפרה חמורה של המודל הסטנדרטי. בכל זאת, כל המידע הניסיוני שנאסף עד עתה מצביע על כך שלפוטון מטען ומסה אפס. הגבולות העליונים המקובלים כיום למטען ולמסה של הפוטון הם 5×10−52 קולון (או 3×10−33 כפול המטען האלמנטרי) ו-1.1×10−52 קילוגרם (או 1×10−22 כפול מסת האלקטרון), בהתאמה.
מחקר רב נערך בנושא היישום של פוטונים באופטיקה קוונטית. פוטונים הם מועמדים מתאימים לתפקיד הגורמים במחשב קוונטי, ושזירה קוונטית בפוטונים היא מוקד למחקר רב. אופטיקה לא ליניארית היא תחום מחקר פעיל נוסף, ובו נושאים כגון קליטה דו-פוטונית, מודולציית מופע עצמית ומתנד פרמטרי אופטי. למרות זאת, תהליכים כאלה בדרך כלל אינם דורשים את הנחת קיומם של הפוטונים כשלעצמה; לעיתים קרובות ניתן להסביר אותם באמצעות התייחסות לאטומים כאל מתנדים לא ליניארים. התהליך הלא-ליניארי של המרת SPDC משמש לעיתים קרובות ליצירת מצבים של פוטון יחיד. לבסוף, פוטונים הם חיוניים בהיבטים מסוימים של תקשורת אופטית, ובמיוחד הצפנה קוונטית.
לקריאה נוספת
Proof of the Existence of Photons (the Grangier Experiment)
Special supplemental issue of Optics and Photonics News (vol. 14, October 2003)
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:בוזונים
קטגוריה:קרינה אלקטרומגנטית
קטגוריה:אור | 2024-10-05T05:06:40 |
מדבר | שמאל|ממוזער|250px|תפוצת המדבריות בעולם
שמאל|ממוזער|250px|נוף ממדבר נמיב
שמאל|ממוזער|250px|דיונות במדבר לוב
שמאל|ממוזער|250px|מדבר גובי
שמאל|ממוזער|250px|מדבר אטקמה
שמאל|ממוזער|250px|נוף ממדבר יהודה
מִדְבָּר (ברבים: מִדְבָּרוֹת או מִדְבָּרִיּוֹת; נקרא גם אזור צחיח) הוא אזור נרחב שכמות המשקעים בו היא קטנה מ-200 מ"מ ולעיתים קרובות גם חם במשך היום. בשל כך, ובעיקר בשל המחסור במים, התנאים בו מאפשרים מחיה לאוכלוסייה קטנה מאוד של צמחים וחיות, אם בכלל. במרבית המדבריות יורדים משקעים מעטים. אזור מוגדר כמדברי אם יורדים בו פחות מ-200 מילימטר משקעים בשנה, מה שנכון גם בקטבים משני צידי הכדור, שם ישנם מדבריות קרח בשממות הקרובות לקטבים בהם לא יורדים ממטרים. כמות משקעים זו אינה מאפשרת חקלאות בעל – חקלאות המסתמכת על גשמים בלבד. המדבריות מכסים כרבע משטח היבשה בכדור הארץ.
הגבול בין המדבר לאזור בעל אקלים אחר הוא קו דמיוני הקרוי קו הצחיחות.
סוגי מדבריות
בחלוקה לפי מיקום
מדבר צל גשם – מדבר צל גשם קורה כאשר מסת אוויר לחה מתייבשת במורד ההרים. דוגמה למדבר כזה היא מדבר יהודה.
רצועת המדבריות העולמית – כינוי לרצועה של שטחים מדבריים, המשתרעת באופן כללי בין קווי הרוחב 20–30 צפון ו-20–30 דרום. מיקומה של הרצועה נובע מתנאים גלובליים הקשורים לזווית קרני השמש הפוגעות ברצועה זו, וכן לרוחות גלובליות. ברצועה זו נכללים מדבר סהרה והמדבר הערבי בחצי הכדור הצפוני, ומדבריות אוסטרליה בחצי הדרומי. מדבר סיני והנגב נמצאים בקצה הצפוני של רצועת המדבריות הצפונית.
בחלוקה לפי סוג הקרקע
מדבר חולי – מדבר זה מכונה "אֵרְג" (באנגלית: erg), בעקבות המילה הערבית עַרְק (عرق), שהוראתה "קרקע חולית". מדבר סהרה הוא דוגמה למדבר חול. מדבר זה הוא גם המדבר הגדול ביותר בעולם ומשתרע על פני כ-9 מיליון קמ"ר.
מדבר אבנים – מדבר זה מכונה "חַמַּאדַה" (מערבית: حمادة, ḥammāda) והוא מאופיין בקרקע טַרשית.
מדבר ארקטי (מדבר "קר") – להבדיל מיתר המדבריות, יש בו מים בשפע. מכיוון שהם במצב צבירה מוצק, אין הם שימושיים לצמחים ובעלי חיים.
"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה"
לפי פירוש מלבי"ם (ישעיהו לה, א), קרקע המדבר איננה טובה לצמחים (בעיקר לצמחים בעלי תועלת לאדם) – בניגוד לצייה, אשר איננה פורייה מפאת השמש היוקדת, ולערבה, אשר מאפשרת צומח פראי כקוצים אך לא גידולים חקלאיים.
החי והצומח במדבר
שמאל|ממוזער|250px|קקטוסים שונים במדבר קולורדו
שמאל|ממוזער|250px|עץ שיטה במדבר נמיב
ממוזער|250px|גמלים במדבר של דובאי
עקב מיעוט המים, המביא להפחתת מסת הצמחים, ברוב המדבריות גם אוכלוסיית בעלי החיים קטנה יחסית לזו שבאזורים אחרים. מיעוט הצמחים כגון הגזר מביא להפחתת האנרגיה הניתנת לניצול על ידי המערכת האקולוגית כולה. מעבר לזאת, אוכלוסיות הצמחים ובעלי החיים שכן מצויות במדבריות הן בעיקר מינים טקסונומיים בעלי התאמות ייחודיות לחיים במדבר.
לנוף המדברי מאפיינים ברורים. בדרך כלל הקרקע היא חולית, סלע חשוף או דיונות, אך במדבריות קרים (למשל אנטארקטיקה) הנוף כולל רק קרח ושלג. במדבר קר – הצמחייה מסתכמת בטחב וחזזיות, ובמדבר חם – הצמחייה מתרכזת בנחלים ונאות מדבר. לצמחי מדבר (חם) אסטרטגיות שונות כדי לשרוד במדבר, ובהן –
עליהם של צמחים מדבריים רבים הם בשרניים, וכך היחס בין הנפח לשטח הפנים מאפשר להפחית את האידוי ולשמור יותר מים.
זרעים של צמחים מדבריים רבים נפתחים רק לאחר ירידת כמות גשם רבה, וכך אין הם מתחילים לנבוט מיד לאחר הגשם הראשון, כאשר אין עדיין ביטחון שהמשקעים יספיקו לגידולו המלא.
הצמחים מפתחים שורשים עמוקים מאוד, וכך מצליחים לאסוף את המים גם לאחר החלחול הראשוני.
צמחים מסוימים מצמיחים עלים במאונך כך שפניהם יופנו למזרח ולמערב. כך יוכלו להטמיע את אור השמש בבוקר ובערב אך לא בצהריים, כשהחום מרבּי.
צמחי המלוח אוספים מלחים מהקרקע ואוגרים אותם בבלוטות מלח על פני עליהם. הבלוטות הלבנות מחזירות חלק ניכר מאור השמש והחום.
קוציהם של הקקטוסים הם למעשה עליהם, אך הם מתים ומשמשים הן להגנה מכנית הן להגדלת שכבת הגבול שלהם. הגדלת שכבת הגבול מאפשרת בידוד ומניעת התחממות יתר. ההטמעה (פוטוסינתזה) נעשית על ידי הגזע.
הקקטוס רעיל לרוב מיני בעלי החיים.
גם לחיות מדבר אסטרטגיות הישרדות רבות, ובהן –
ממדי גופן קטנים משל חיות מאזורים אחרים.
הן ממעטות בהפרשות נוזליות: יונקים מדבריים מטילים חומצת שתן, בדומה לעופות ולזוחלים, וגלליהם לרוב קטנים ויבשים. כך הם חוסכים במים.
יונקים מדבריים מסוימים פיתחו אפרכָּסות רחבות במיוחד, כך ששטח הפנים שלהן גדול ומאפשר ליונק לסלק חום מגופו ביתר יעילות. דוגמאות: פנק, קיפוד וארנבת.
יונקים מדבריים מסוימים, כגון דישון מקראי, יכולים להתקיים זמן ממושך ללא שתייה. את המים הדרושים להם הם משיגים מהמזון.
סנאי מדברי אפריקאי מֵצֵל על גופו באמצעות זנבו הרחב.
צבע גופן בהיר יותר, שכן ככל שהצבע בהיר יותר כך הוא קולט פחות חום שמש. צבע בהיר גם משמש להסוואה.
התנהגות: הן פעילות בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות, ונוטות לחפש צל בצהריים. עיקרון זה נכון בעיקר לזוחלים אך גם ליונקים.
למיני חיות מדבר אחדים התאמות ייחודיות. שני המינים המפורסמים הם הגמלים: הגמל החד-דבשתי והגמל הדו-דבשתי. דמם של בעלי חיים אלה מאפשר לאגור מים רבים למקרה של אי-התקלות בנווה מדבר או במקור מים במשך כמה ימים. הם גם אוגרים שומן בדבשותיהם ויכולים להימנע מאכילה זמן ממושך מהרגיל. טמפרטורת גופם היא בטווח של כמה מעלות, והדבר מאפשר להם לחסוך במים במקום להזיע. לגמל החד-דבשתי עפעף שלישי שקוף המונע כניסת חול לעיניים. מעבר לזאת, ההתנהגות האינסטינקטיבית של שני מינים אלה מונעת מהם נזקי חשיפה לשמש. למשל, הם יושבים תמיד כשגבם אל השמש ולא פניהם. הגמל הדו-דבשתי במדבר גובי נוהג לאכול את השלג היורד, משום שהוא מתאדה ישירות בלי לעבור במצב נוזל (סובלימציה).
מדבריות בעולם
אמריקה הצפונית: מוהאבי, מויון-קום;
אמריקה הדרומית: אטקמה, סאלאר דה אויוני;
אוסטרליה: מדבר החול הגדול, מדבר גיבסון, מדבר ויקטוריה הגדול, מדבר סימפסון ומדבר טאנאמי;
אסיה: דַשְׁתְי כוויר, דַשְׁתְי לוט (דַשְׁתְ היא המילה הפרסית למדבר), גובי, טקלה מקאן, נפוד הגדול, המדבר הסורי, קיזילקום, קאראקום, א-רובע אל-ח'אלי, ת'אר, הנגב, מדבר סיני והמדבר הערבי;
אפריקה: סהרה, המדבר הנובי, מדבר נמיב, קלהארי.
אנטארקטיקה.
לקריאה נוספת
עזרה זהר (עורך), המדבר עבר, הווה, עתיד, הוצאת רשפים, ת"א, תשל"ז.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ביומות יבשתיות
קטגוריה:מערכות אקולוגיות | 2024-09-06T14:16:30 |
אופק אירועים | לפי תורת היחסות הכללית, אופק אירועים הוא מעטפת דמיונית המקיפה חור שחור, שאירועים המתרחשים עליה או מעבר לה אינם יכולים להשפיע על צופה חיצוני כלשהו והוא לא יכול להבחין בהם. שום מידע, לרבות אור, הנפלט מצדו הפנימי של אופק האירועים, לא יוכל לעולם להגיע לצופה חיצוני, וכל עצם או קרינה העוברים את אופק האירועים מצד הצופה, לא ייראו שוב, ויתרכזו, בסופו של דבר, בנקודה מסוימת במרחב-זמן.
בהכללה, ניתן להתייחס לאופק אירועים עבור צופה מסוים, כגבול במרחב-זמן, שאירועים המתרחשים עליו או מעבר לו לא יגיעו לעולם אל אותו צופה.
אופק אירועים של חור שחור
לפי התיאור היחסותי, חור שחור הוא עצם שמיימי דחוס עד כדי כך, שחומר וקרינה אינם יכולים להימלט משדה הכבידה שלו. לעיתים מגדירים זאת כאזור בחלל שמהירות הבריחה ממנו גדולה ממהירות האור. הגדרה מדויקת יותר היא שבתוך האופק, כל המסלולים הם דמויי-אור (lightlike), ומכאן - כל המסלולים בקונוס האור בתוך האופק, מתעקמים פנימה, לעבר מרכז החור השחור. מרגע שחלקיק עובר את האופק, התקדמותו אל תוך מרכז החור היא בלתי נמנעת.
המעטפת הדמיונית המוגדרת על ידי רדיוס שוורצשילד מתפקדת כאופק אירועים של גוף לא-מסתובב ברדיוס זה (יש לשים לב שחור שחור מסתובב פועל בצורה שונה במקצת). רדיוס שוורצשילד של עצם מסוים נמצא ביחס ישר למסה שלו. עבור מסת השמש הוא שווה ל-3 קילומטרים בערך, ועבור זו של כדור הארץ – כ-9 מילימטרים. לחור שחור שנוצר מקריסת כוכב בעל מסה הגדולה מגבול צ'נדראסקאר, הגבול התחתון הוא 4 קילומטרים בערך.
אופקי אירועים של חורים שחורים ראויים לציון במיוחד משלוש סיבות: ראשית, קיימות דוגמאות רבות לחורים שחורים, הקרובות דיין על מנת שיתאפשר לחקרן. שנית, חורים שחורים נוטים לספוח חומר מסביבתם, מה שמספק דוגמאות למקום בו חומר העובר אופק אירועים צפוי להראות. שלישית, התיאור של חורים שחורים באמצעות יחסות כללית ידוע כהערכה מקורבת, ומשערים כי תופעות של כבידה קוונטית תהפוכנה למשמעותיות בקרבת אופק אירועים. דבר זה מאפשר להשתמש בעקיפין בתצפיות על חומר בקרבת אופק אירועים של חור שחור, לחקר היחסות הכללית וההרחבות המוצעות שלה.
הגדרה רחבה יותר לאופק אירועים
בעוד שההגדרה הנ"ל לאופק אירועים היא ההגדרה המקובלת יותר, יש המרחיבים את ההגדרה גם מעבר לאופק אירועים של חור שחור (ראו, למשל,). לפי גישה זו, מקבל המונח אופק אירועים משמעות כללית יותר, של גבול במרחב-זמן, מעבר לו אין לאירועים השפעה על צופה חיצוני מסוים. כך, למשל, מבחינת צופה אחד יהיה קיים אופק אירועים, בעוד שמבחינת צופה אחר - לא.
לדוגמה:
שמאל|ממוזער|דיאגרמת מרחב-זמן המציגה חלקיק הנע בתאוצה קבועה, P, ואירוע E הנמצא מחוץ לאופק האירועים של החלקיק. קונוס האור הבא של האירוע לא נפגש לעולם עם קו העולם של החלקיק.
האופק החלקיקי של היקום הנראה הוא הגבול המייצג את המרחק המרבי בו אירועים הם בני-צפייה נכון לעכשיו. עבור אירועים מעבר למרחק זה, לאור לא היה מספיק זמן כדי להגיע למיקום שלנו, גם לו נפלט ברגע היווצרות היקום. האופן בו משתנה האופק החלקיקי לאורך זמן תלוי באופי התפשטות היקום. אם ההתפשטות היא בעלת תכונות מתאימות, קיימים חלקים ביקום שלא יהיו לעולם בני-צפייה, ללא כל תלות במשך הזמן במהלכו יחכה הצופה להגעת אור מחלקים אלו. הגבול מעבר לו אירועים לעולם לא יהיו בני-צפייה הוא אופק אירועים, ומייצג את גודלו המרבי של אופק החלקיקים.
כאשר חלקיק נע בתאוצה קבועה ביקום בלתי-מתפשט, נטול שדות כבידה, הוא מתקרב, אך לעולם לא מגיע, למהירות האור ביחס למערכת היחוס המקורית שלו. דיאגרמת מרחב-זמן של מצב זה ניתן לראות באיור משמאל. בדיאגרמת המרחב-זמן, מסלולו הוא היפרבולה המתקרבת בצורה אסימפטוטית לקו של 45 מעלות (במסלול של קרן אור). אירוע שגבול קונוס האור שלו הוא האסימפטוטה הזאת, או שנמצא רחוק יותר ממנה, לעולם לא יהיה בר-צפייה על ידי החלקיק המאיץ (לא יצטלב בקו העולם של החלקיק). במערכת היחוס של החלקיק, נראה שקיים גבול מאחוריה, ממנו שום אות לא יכול להימלט (אופק אירועים).
אינטראקציה עם אופק אירועים
תפיסה מוטעית הנוגעת לאופקי אירועים, בייחוד לכאלה של חורים שחורים, היא שהם מייצגים משטח בלתי-משתנה אשר משמיד עצמים המתקרבים אליו. למעשה, קיימים מספר מאפיינים המשותפים לכל אופקי האירועים: הם נראים רחוקים במידת מה מכל צופה, ועצמים הנשלחים לכיוונם לעולם לא נראים חוצים אותם מנקודת הראיה של הצופה ששלח אותם (הואיל וקונוס האור של אירוע חציית האופק לא מצטלב לעולם עם קו העולם של הצופה). ניסיון לגרום לעצם המתקרב לאופק אירועים להישאר נייח ביחס לצופה, דורש הפעלת כח בעוצמה ההופכת לאינסופית, ככל שהוא מתקרב לאופק.
במקרה של אופק הנקלט על ידי צופה הנע בתאוצה קבועה בחלל ריק, האופק נראה כאילו הוא נותר במרחק קבוע מהצופה, לא משנה כיצד הסביבה שלו זזה. שינוי תאוצת הצופה יכול לגרום לאופק להראות נע לאורך זמן, או למנוע מאופק אירועים להתקיים, בהתאם לפונקציית התאוצה שנבחרה. הצופה לעולם אינו נוגע באופק, ולעולם לא חוצה את המיקום בו הוא נראה.
במקרה של אופק הנקלט על ידי מי שנמצא ביקום דה-סיטר, האופק נראה תמיד במרחק קבוע מצופה לא-מאיץ. לא ניתן להגיע אליו, גם לא אם הצופה מאיץ.
במקרה של אופק אירועים סביב חור שחור, צופים הנייחים ביחס לעצם רחוק כלשהו, יסכימו ביניהם על מקום המצאו של האופק. אף על פי שנראה כאילו מצב זה מאפשר להוריד צופה באמצעות חבל לכיוון החור השחור, וליצור מגע עם האופק, למעשה, לא ניתן לעשות זאת. אם הצופה מונמך מאוד באטיות, אזי, במערכת היחוס שלו, האופק נראה מאוד רחוק, והוא יזדקק לאורך הולך וגדל של חבל על מנת להגיע אל האופק. אם הוא מונמך במהירות, אזי הצופה, וחלק מהחבל, יוכלו לגעת ואף לחצות את אופק האירועים (של האדם המרוחק, המנמיך את הצופה). אם ימשכו חזרה את החבל כדי לחלץ את הצופה, הכוחות הפועלים לאורך החבל יגברו ללא גבול ככל שיתקרבו לאופק האירועים, ובנקודה מסוימת הוא יהיה חייב להקרע. יתר על כן, הקריעה תהיה חייבת לקרות לא באופק האירועים, אלא בנקודה בה מי שמנמיך את הצופה יוכל לראות את המתרחש.
ניסיון לנעוץ מוט קשיח מבעד לאופק האירועים של החור השחור לא יצלח: אם המוט מונמך באטיות רבה, הוא יהיה תמיד קצר מכדי לגעת באופק, לאור הדחיסה הקיצונית של קואורדינטות המערכת בקרבת קצה המוט. מנקודת מבטו של צופה בקצה (השני) של המוט, אופק האירועים יישאר בלתי ניתן להשגה. אם המוט מונמך במהירות, תופענה אותן בעיות, בדומה לאלה שהופיעו עבור החבל: המוט יהיה חייב להישבר, והשברים יפלו אל תוך החור השחור.
התופעות המוזרות האלה קורות אך ורק בגלל ההנחה שהצופים נייחים ביחס לצופה רחוק כלשהו אחר. צופים הנופלים אל תוך החור השחור נעים ביחס לצופה המרוחק, וכך קולטים את האופק כנמצא במקום אחר, בעודו נסוג לנגד עיניהם, כך שלעולם לא יוכלו להגיע אליו. כוחות גאות ושפל הולכים וגוברים (ופגיעה סופית בסינגולריות הכבידתית של החור השחור), הם התופעות היחידות שניתן להבחין בהן מקומית. על אף שנראה שזה מאפשר לצופה הנופל פנימה לממסר מידע מעצמים הנמצאים מחוץ לאופק האירועים כפי שהוא נקלט אצל הצופים הנופלים, אך בתוך האופק של הצופה המרוחק, בפועל, האופק נסוג במידה קטנה מספיק כך שעד שהצופה הנופל קולט אות כלשהו מתוככי החור, הצופים הנופלים כבר חצו את מה שהצופה המרוחק קלט כאופק, ואירוע הקבלה הזה (וכל ממסור אחר) לא יוכלו להראות על ידי הצופה המרוחק.
מעבר ליחסות הכללית
תיאור אופקי האירועים ביחסות הכללית נחשב כבלתי-שלם. לכשיוגדרו התנאים בהם מתקיימים אופקי אירועים תוך שימוש בתמונה שלמה יותר של הדרך בה עובד היקום, הכוללת את תורת היחסות ואת מכניקת הקוונטים גם יחד, צפויים מאפייני אופקי האירועים להיות שונים מאלה הנחזים באמצעות יחסות כללית בלבד.
נכון לעכשיו, מוערך כי ההשפעה הראשונית של התופעות הקוונטיות היא שאופקי אירועים יהיו בעלי טמפרטורה, וככאלה - יפלטו קרינת גוף שחור. עבור חורים שחורים, באה השפעה זו לידי ביטוי בקרינת הוקינג. השאלה הגדולה יותר - כיצד קיימת טמפרטורה לחור שחור - היא חלק מנושא התרמודינמיקה של חור שחור. עבור חלקיקים מאיצים, באה השפעה זו לידי ביטוי מתבטא באפקט אנרו (Unruh), הגורם למרחב מסביב לחלקיק להראות מלא בחומר ובקרינה.
תיאור מלא של אופקי אירועים יחייב, לכל הפחות, תאוריה של כבידה קוונטית. תאוריה מועמדת אחת שכזאת היא תורת M.
לקריאה נוספת
סטיבן הוקינג, היקום בקליפת אגוז, ספרית מעריב, 2003.
Kip Thorne, Black Holes and Time Warps, W. W. Norton, 1994.
קישורים חיצוניים
אופק אירועים ביחסות פרטית?
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרופיזיקה
קטגוריה:חורים שחורים | 2023-03-25T07:38:40 |
אנציקלופדיה | אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה היא מאגר כתוב של הידע האנושי הקיים, בתחום מסוים או בכל תחומי הידע, שנאסף כדי להנחיל אותו לאחרים ולדורות הבאים.
אטימולוגיה
הפילוסוף היווני הִיפְּיָאס איש אֶלִיס טבע את המונח εγκυκλοπαιδεια (אֶנְקִיקְלוֹפָּאידִיָה, ובגרסה לטינית מאוחרת "אנציקלופדיה"), כהלחם של המילים εγκύκλιος (אֶנְקִיקלִיוֹס) – עגול, מקיף, ו-παιδεία (פַּאידֶיאָה) – חינוך, הדרכה. מכאן ש-εγκύκλιος παιδεία פירושו "חינוך מקיף".
הניסיונות למציאת מונח עברי מקביל לא צלחו, והשמות "יען", "מכלל" (ששמשה בימי הביניים כמילה העברית לאנציקלופדיה, והיה שמה של אנציקלופדיה פופולרית לילדים בארץ בעבר) ודומיהם אינם משמשים כיום, ואף האקדמיה ללשון העברית מבכרת את הכינוי "אנציקלופדיה".
התפתחות האנציקלופדיה
שמאל|ממוזער|האנציקלופדיה הדנית הגדולה (Den Store Danske Encyklopædi)
ספרים המנסים להקיף את הידע האנושי קיימים מימי קדם. צעדים ראשונים ליצירת ספרים המקיפים את תחומי הידע העיקריים נעשו ברומא העתיקה, בחיבוריהם של פליניוס הזקן ומרקוס טרנטיוס וארו. חיבורו של פליניוס הזקן, "תולדות הטבע" (בלטינית: Naturalis Historia), מן המאה הראשונה לספירה, הוא האנציקלופדיה הידועה העתיקה ביותר. חיבור זה הכיל כ-20 אלף ערכים ב-37 כרכים והיה מקובל מאוד גם בימי הביניים, וממנו נוצר, במאה ה-16, המונח "אנציקלופדיה" לתיאור יצירה מסוג זה. פליניוס ציטט מחיבורים של למעלה מ-450 סופרים.
האנציקלופדיות הראשונות לא היו נוחות לשימוש כמו אלה שיש בימינו. כל אחד מן המחברים היה מסדר את הערכים בדרך שנראתה לו. לדוגמה, חיבורו של פליניוס הזקן מאורגן על פי נושאים כלליים העוקבים זה אחר זה בהיגיון מסוים, אך ללא סידור אלפביתי המוכר לנו היום.
אנציקלופדיות בצורתן המוכרת לנו החלו לצאת לאור במאה ה-18:
בשנת 1704 הוציא לאור ג'ון האריס את "לקסיקון טכניקום", שהיה לאנציקלופדיה הראשונה הערוכה בסדר אלפביתי.
בשנת 1728 הוציא אפרים צ'יימברס באנגליה את "ציקלופדיה – מילון אוניברסלי של האומנויות והמדעים", ששימש בסיס לאנציקלופדיה הגדולה.
בשנת 1750 יצא לאור בוונציה שבאיטליה הכרך הראשון מתוך 14 כרכים של האנציקלופדיה ההלכתית "פחד יצחק", מאת רבי יצחק למפרונטי. האנציקלופדיה כללה ערכים הלכתיים בסדר אלפביתי. הכרך האחרון יצא לאור בברלין בהוצאת "מקיצי נרדמים" בשנת 1888.
בשנים 1768–1771 יצאה לאור בסקוטלנד המהדורה הראשונה של "אנציקלופדיה בריטניקה".
בשנת 1772 נשלם תהליך ההוצאה לאור של 28 הכרכים (17 כרכים של טקסט ו-11 כרכי איורים) של האנציקלופדיה הגדולה הצרפתית (Encyclopédie ou dictionnaire raisonné des sciences, des arts et des métiers) – "אנציקלופדיה, או מילון מפרש של המדעים, האומנויות והמלאכות". אנציקלופדיה זו הייתה בעצם מעין מילון אנציקלופדי רב היקף שכלל הגדרות למילים ומאמרים אנציקלופדיים רבים. האנציקלופדיה נערכה על ידי ז'אן לה רון ד'אלמבר ודני דידרו. כתיבתה החלה בשנת 1751, העסיקה 140 מחברים וכללה 72 אלף ערכים. גם וולטר ורוסו השתתפו בה.
בשנת 1809 יצאה האנציקלופדיה הבריטית בשישה כרכים.
דוגמה קיצונית לאנציקלופדיה רחבת היקף היא האנציקלופדיה המונומנטלית שיצאה בגרמניה Allgemeine Encyclopädie der Wissenschaften und Künste, in alphabetischer Folge שכללה ערכים שהגיעו עד 1,000 עמודים. האנציקלופדיה החלה לצאת לאור ב-1818 והכרך ה-168 והאחרון יצא בשנת 1914.
המהדורה האחת-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה שפורסמה ב-1911 מייצגת את סך הידע בראשית המאה ה-20. היא נחשבת למהדורה הטובה ביותר של הבריטניקה, ויש הטוענים שאף לאנציקלופדיה הטובה ביותר שפורסמה. רבים מהמאמרים בה ארוכים פי 10 מהמאמרים המקבילים באנציקלופדיות אחרות. לראשונה נכתבו במהדורה זו ערכים גם על ידי נשים. מהדורה זו אינה מוגנת יותר על ידי זכויות יוצרים, וקיימת בפורמט אלקטרוני.
אנציקלופדיות בולטות נוספות הן "Enciclopedia Universal Illustrada" ו"אנסיקלופדיה אוניברסל מיקרונט" הספרדיות, "Meyers Konversations-Lexikon" ו"Brockhaus und Efron" הגרמניות.
התפתחותו של המחשב בשלהי המאה העשרים העבירה את האנציקלופדיה מהפורמט המודפס לשני פורמטים נוספים, שהפכו לדומיננטיים:
על-גבי תקליטור (CD-ROM), לקריאה באמצעות המחשב האישי. ראשונה יצאה בצורה זו אנציקלופדיית Grolier האמריקאית, בשנת 1985. במשך שנים אחדות הובילה בשוק זה אנקרטה של מיקרוסופט, אך החברה החליטה בשנת 2009 על סגירתה.
באינטרנט, לעיון חופשי או תמורת תשלום. ויקיפדיה היא דוגמה לאנציקלופדיית אינטרנט הפתוחה לעיון חופשי, וכך גם האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד. בתחילת 2012 הכריז המו"ל של אנציקלופדיה בריטניקה על הפסקת הפקתה של גרסת דפוס לאנציקלופדיה, והיא ממשיכה לפעול בגרסת אינטרנט.
מאפייני האנציקלופדיה
בלא תלות באמצעי שעליו מאוחסנת האנציקלופדיה, עליה למלא חמש דרישות בסיסיות:
כיסוי נאות של התחום שבו עוסקת האנציקלופדיה, הן מבחינת היקף הערכים והן מבחינת מידת הפירוט וההעמקה בכל ערך.
הפניה מכל ערך לערכים אחרים המוזכרים בתוכו. באנציקלופדיה מקוונת זהו תפקידם של הקישורים הפנימיים.
הפניות למאמרים וספרים המשלימים ומרחיבים את המידע שבאנציקלופדיה. באנציקלופדיה מקוונת – קישורים לאתרים חיצוניים.
הפניות בשוליים לערכים אחרים באנציקלופדיה, העוסקים בנושא קרוב, כדי שהקורא יעיין בהם וישלים את ידיעותיו.
מפתח, המאפשר איתור מהיר של מידע נדרש.
על אנציקלופדיה להיות מדויקת ונוחה לשימוש. את הערכים כותבים, בדרך כלל, מומחים מתחומים שונים. הערכים הכתובים טעונים בדיקה, עריכה, הגהה, תיקון, ומדי פעם – עדכון. לרוב מכילה האנציקלופדיה מלבד הכתוב גם תרשימים ותמונות לעזר המשתמש.
רמת הפירוט
החלטה שיש לקבל עם תחילת יצירתה של אנציקלופדיה היא עד כמה יש לפרט ולהעמיק בכל ערך: האם לכתוב ערכים מקיפים יחסית, או להסתפק בתיאור קצר ותמציתי של נושא הערך. בין האנציקלופדיות הכלליות יש המסתפקות בכרך יחיד, ואחרות משתרעות על עשרות כרכים, כך שטווח האפשרויות למידת הפירוט וההעמקה רחב למדי. החלטה זו מתבטאת גם בשמה של היצירה, ויש המעדיפים את השם "לקסיקון", ואפילו "מילון", לאנציקלופדיה המתכווצת לכרך יחיד. דוגמאות לכך:
"מילון פונטנה למחשבה מודרנית" (בהוצאת עם עובד) – כלל אינו מילון, אלא הוא אנציקלופדיה זוטא למונחי המחשבה המודרנית.
"לקסיקון דביר לשיפור הלשון" (הוצאת דביר).
בשנת 2005 יצא לאור "סופר לקסיקון כרטא", בכרך אחד שבו 959 עמודים ובהם כ-12,000 ערכים, כך שכל אחד מערכים אלה קצר ביותר, ואינו מספק יותר מאשר מושג בסיסי ביותר על נושא הערך. אחד ממקורותיו של לקסיקון זו הוא "אנציקלופדיה כללית כרטא", אשר אף היא בכרך אחד, שבו 1,492 עמודים. אנציקלופדיה זו מספקת מעט יותר מידע על כל ערך, אך גם היא מכילה מידע מועט למדי. בהקדמה ללקסיקון משתקפת תפיסת עולמו של יוצרו, כשבין השאר נכתב בה שהלקסיקון "שקול לכרכים מודפסים רבים שאבד עליהם הכלח". אל מול אלה עומדת האנציקלופדיה העברית, על 32 כרכיה (נוסף ל-5 כרכי מילואים ותוספות), המאפשרים פירוט והעמקה ניכרים.
אנציקלופדיה כללית ואנציקלופדיה תחומית
אנציקלופדיה עשויה להיות באחת משתי קטגוריות:
כללית – כלומר מכילה ערכים מכל תחומי הידע, דוגמת אנציקלופדיה בריטניקה
תחומית – לתחום ידע מסוים, כגון אנציקלופדיה לרפואה או אנציקלופדיה לפילוסופיה. אנציקלופדיה יודאיקה, לדוגמה, לעולם היהודי על כל היבטיו.
אנציקלופדיות כלליות בעברית
האשכול – אחד הניסיונות הראשונים להוציא אנציקלופדיה כללית בעברית
האנציקלופדיה העברית
מכלל - אנציקלופדיה לנוער – מאת יצחק אבנון
אנציקלופדיה תרבות
אנציקלופדיה בריטניקה לנוער
יבנה - האנציקלופדיה לנוער
אנציקלופדיה אביב חדש
אנציקלופדיה 2000
אנציקלופדיה כללית כרט
אנציקלופדיות אינטרנט כלליות עבריות
ניתן למצוא באינטרנט אנציקלופדיות אחדות – כלליות או תחומיות – הכתובות בעברית:
ויקיפדיה העברית – אנציקלופדיה עברית חופשית. נוסדה ביולי 2003, ונכון ל- ב קיימים בה כ- ערכים.
אנציקלופדיה ynet – הושקה בדצמבר 2002 לגולשים מחוץ לישראל, ונפתחה לגלישה בישראל ב-21 בדצמבר 2003. היא הפכה לשירות בתשלום ב-17 בפברואר 2004 ונסגרה בדצמבר 2020.
אנציקלופדיות תחומיות בעברית
אנציקלופדיה מקראית
אנציקלופדיה תלמודית
אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ-ישראל
האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל
האנציקלופדיה של השואה
אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו
אנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל
אנציקלופדיה הלכתית רפואית
אנציקלופדיה של הרעיונות
אנציקלופדיה חיות הבר
החי והצומח של ארץ ישראל
אנציקלופדיות אינטרנט תחומיות עבריות
אנציקלופדיה יהודית של אתר דעת
אנציקלופדיה מפה לידיעת הארץ: מידע גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי על כל יישוב וכל מקום בישראל; מבוססת על המהדורה המודפסת של "אנציקלופדיה מפה" משנת 2000 (שירות למנויים בתשלום בלבד)
אסטרופדיה – אנציקלופדיה לאסטרונומיה ומדע
המכלול – אנציקלופדיה חרדית מבוססת-ויקי. נכון לשנת 2023 רוב הערכים במכלול הם העתקים של ערכי ויקיפדיה העברית שעברו בדיקה ובמקרה הצורך סינון עבור קוראים חרדיים. לצידם יש בה ערכים שנכתבו על ידי עורכי המכלול.
אנציקלופדיות יהודיות
האנציקלופדיה היהודית – בשנים 1901–1906 יצאה לאור בארצות הברית אנציקלופדיה אנגלית בת 12 כרכים ו־15,000 ערכים בשם Jewish Encyclopeida. היא כללה ערכים בנושאים הקהילה היהודית, רבנים ואישים יהודיים והיסטוריה של עם ישראל, לצד ערכים כלליים. האנציקלופדיה הפכה לנחלת הציבור והיא נגישה באמצעות האינטרנט.
אנציקלופדיה אוצר ישראל – יצאה לאור בשפה העברית ב-10 כרכים, בעריכת יהודה דוד אייזנשטיין (בעל האוצרות) בין השנים 1907–1913. אנציקלופדיה לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו. נועדה להרחיב מעבר לתחום המצומצם של הג'ואיש אנציקלופדיה.
אנציקלופדיה יודאיקה (Encyclopaedia Judaica) בגרמנית 1928–1934, לא הושלמה בעקבות עלית הנאצים לשלטון בגרמניה.
אנציקלופדיה יודאיקה (Encyclopaedia Judaica) באנגלית 16 כרכים ו-25,000 ערכים, בעריכת ד"ר ססיל רות, 1972–1991. יהדות, מדעי היהדות ותולדות עם ישראל. מהדורה חדשה יצאה ב-2007 ב-22 כרכים.
אנציקלופדיה לבית ישראל אנציקלופדיה הפונה לציבור החרדי בישראל, והיא נכתבה כך שתתאים להשקפת עולמו של ציבור זה. האנציקלופדיה בנויה מ-20 כרכים, והיא כוללת ערכים כלליים רבים.
אנציקלופדיה יהודית קצרה בלשון הרוסית – Краткая еврейская энциклопедия, (האגודה לחקר תפוצות ישראל, 11 כרכים, 1976–2005, ירושלים)
לקריאה נוספת
פטר פרנגה, הפילוסופית, תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009 – רומן היסטורי.
Simon Garfield, All the Knowledge in the World: The Extraordinary History of the Encyclopedia, William Morrow, 2023.
קישורים חיצוניים
דוד שי, "האנציקלופדיה המקוונת: הקלק ערך אהבה", גלילאו, פברואר 2003; ynet, חלק א – 20 במרץ 2003, חלק ב – 24 במרץ 2003.
, TED Ed
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספר
קטגוריה:ספרי עיון | 2024-10-19T18:23:59 |
תורת הקבוצות | תורת הקבוצות היא תורה מתמטית בסיסית העוסקת במושג הקבוצה, שהיא אוסף מופשט של איברים שונים זה מזה. התורה מאפשרת טיפול מתמטי מדויק במושגי יסוד במתמטיקה כגון יחס, פונקציה, מספר ואינסוף. תורת הקבוצות האקסיומטית, המנוסחת בשפה של הלוגיקה המתמטית, מספקת תשתית לכל תחומי המתמטיקה. כשלעצמה, תורת הקבוצות עוסקת בעיקר בתכונות של מונים וסודרים.
את תורת הקבוצות החל לפתח גאורג קנטור ב-1870, בעקבות קשיים שהתעוררו בתורת הפונקציות הממשיות. קנטור חקר קבוצות של נקודות אי-רציפות, ואחר-כך קבוצות כלליות יותר. את מחקריו סיכם בשני מאמרים שפורסמו ב-1895 וב-1897 תחת הכותרת "תרומה ליסודות התאוריה של מספרים טרנספיניטים" (בגרמנית במקור), בכתב-העת Mathematische Annalen.
בתחילת המאה ה-20 התגלו בתורת הקבוצות פרדוקסים, שנבעו מהיותה מתירנית מדי וחסרת ביסוס אקסיומטי נאות. לשם פתרונן פותחה תורת הקבוצות האקסיומטית, ובעקבות צעד זה ההתייחסות לתורת הקבוצות ללא הביסוס האקסיומטי הקפדני נקראת תורת הקבוצות הנאיבית. תורת הקבוצות הנאיבית עודנה נלמדת כקורס בסיסי באוניברסיטאות, שכן היא פשוטה יותר להבנה והתוצאות שלה נכונות גם בגרסה האקסיומטית.
הגדרת הקבוצה
קבוצה מוגדרת כאוסף של איברים. לכל קבוצה ולכל עצם בעולם נכונה בדיוק אחת משתי האפשרויות הבאות:
העצם איבר בקבוצה
העצם אינו איבר בקבוצה
את השייכות לקבוצה מסמנים באות היוונית אפסילון. הסימון "" אומר " שייך ל־" במשמעות של איבר בקבוצה . אם אינו איבר של , מסמנים .
בקבוצה אין משמעות לחזרות. כלומר, איבר לא יכול להופיע פעמיים בקבוצה: או שהוא שייך לה – או שאינו שייך. לדוגמה, הקבוצה היא בדיוק הקבוצה , כלומר: . בנוסף, אין חשיבות לסדר בייצוג הקבוצה, למשל: .
נתבונן עתה בקבוצה ועליה נשאל, "האם בקבוצה יש איברים?"
אם אין בה איברים, זוהי הקבוצה הריקה ונסמן: .
אם קיימים בה איברים, אז היא אינה ריקה: .
את הקבוצה שבה קיימים רק שלושת האיברים נסמן: .
אפשרות סימון נוספת היא על ידי תנאי, כלומר: , קבוצת כל ה-a-ים שעבורם הפסוק הלוגי (תנאי כלשהו) מתקיים.
יחסי ההכלה
אומרים ש- מוכלת ב- או חלקית ל- (ומסמנים ) אם כל איבר של הוא איבר של . יחס חשוב זה מגדיר שוויון בין קבוצות: קבוצות הן שוות אם ורק אם יש להן אותם איברים. באופן שקול: אם ורק אם וגם . זו תכונה מהותית של קבוצות, הממחישה שאין להן מבנה או תכונות מעבר לרשימת האיברים שהן מכילות. שילוב היחסים מאפשר להגדיר חלקיות ממש: חלקית ממש לקבוצה אם ורק אם היא חלקית לה, אך אינה שווה לה; במקרה זה נסמן או . כלומר, כל האיברים שבקבוצה שייכים גם לקבוצה , אך קיים לפחות איבר אחד אשר שייך ל־ ואינו שייך ל־.
פעולות על קבוצות
ממוזער|250px|דיאגרמת ון של החיתוך של A ו-B
באוסף של קבוצות מתקיימות הפעולות הבאות:
איחוד: האיחוד של שתי קבוצות ו- הוא קבוצה המכילה את כל האיברים של ואת כל האיברים של , בלי איברים אחרים. האיחוד של ו- נכתב בדרך כלל כך: .
בכתיב פורמלי:
( הוא איבר ב-) אם ורק אם או .
חיתוך: החיתוך של שתי קבוצות ו- הוא הקבוצה המכילה את כל האיברים ב- ששייכים גם ל- (או באופן שקול, כל האיברים ב- ששייכים גם ל-), ורק אותם. החיתוך של ו- נכתב בדרך כלל כך: . בכתיב פורמלי: ( הוא איבר ב-) אם ורק אם וגם .
לדוגמה: החיתוך של קבוצת אזרחי ישראל עם קבוצת אזרחי צרפת הוא קבוצת האנשים שלהם אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית.
משלים: משלים של קבוצה הוא קבוצה אחרת, אשר מכילה את כל האיברים שאינם נמצאים ב-. זאת ביחס לקבוצה כלשהי שהיא הקבוצה האוניברסלית - קבוצה שבהקשר הנוכחי של הדיון, כל קבוצה שעליה נדבר היא תת קבוצה של . נהוג לסמן משלים בסימונים או .
דוגמה: המשלים של קבוצת אזרחי ישראל הוא קבוצת האנשים שאינם ישראלים. בדוגמה זו מובלעת ההנחה שהקבוצה האוניברסלית בהקשר זה היא קבוצת האנשים. בדרך כלל ברור מתוך ההקשר מהי הקבוצה האוניברסלית, אך לעיתים ראוי לציין זאת במפורש.
הפרש: ההפרש בין קבוצה לקבוצה הוא הקבוצה המכילה את כל האיברים ששייכים ל- אך לא ל-. מסמנים את ההפרש ב- או . בכתיב פורמלי: ( הוא איבר ב-) אם ורק אם וגם .
מתקיים .
בהינתן קבוצה , המשלים שלה ביחס לקבוצה הוא אם כן .
מכפלה קרטזית: בהינתן שתי קבוצות , המכפלה הקרטזית שלהן מסומנת והיא הקבוצה שמכילה את אוסף הזוגות הסדורים כך ש-, .
הפרש סימטרי: הפרש סימטרי של שתי קבוצות הוא הקבוצה המורכבת מכל איברי שלא שייכים ל- וכל איברי שלא שייכים ל- - כלומר, כל האיברים השייכים בדיוק לאחת הקבוצות.
בכתיב פורמלי: ההפרש הסימטרי, המסומן מוגדר כדלהלן:
קבוצת החזקה: קבוצת החזקה של קבוצה נתונה היא קבוצת כל תתי הקבוצות של , היינו . עוצמת קבוצת החזקה היא , ומשפט קנטור קובע כי עוצמת קבוצת החזקה גדולה ממש מעוצמת הקבוצה.
יחסים ופונקציות
יחס
יחס בינארי הוא קבוצה של זוגות סדורים. יחסים מהווים כלי חשוב לזיהוי קבוצות ואיברים. פורמלית, יחס מקבוצה לקבוצה הוא תת-קבוצה של המכפלה הקרטזית , ולכל מסמנים . אומרים שהיחס הוא על קבוצה אם זה יחס מהקבוצה אל עצמה. למשל, היחס (קטן ממש) על הקבוצה הוא היחס .
יחס על נקרא רפלקסיבי אם , סימטרי אם , וטרנזיטיבי אם . יחס המקיים את שלוש התכונות הללו נקרא יחס שקילות. ליחסים כאלה תפקיד בסיסי וחשוב בכל תחומי המתמטיקה, והם מגדירים שקילויות בין איברים וקבוצות, ומאגדים איברים הנחשבים שקולים לאיבר אחד, המכונה מחלקת שקילות. מחלקות השקילות מהוות חלוקה של הקבוצה – הן זרות ואיחודן הוא כל הקבוצה. גם ההפך נכון, בהינתן חלוקה, ניתן להגדיר יחס שקילות שמחלקות השקילות שלו הן איברי החלוקה. כלומר, יש התאמה מלאה בין יחסי שקילות לחלוקות של קבוצה נתונה.
יחס על יקרא יחס סדר אם הוא טרנזיטיבי, רפלקסיבי ואנטי סימטרי, (לחלופין, טרנזיטיבי, א-סימטרי, וא-רפלקסיבי היינו ). היחס יקרא יחס סדר מלא אם כל שני איברים ניתנים להשוואה, ויחס סדר טוב אם הוא מלא ולכל תת-קבוצה לא ריקה יש איבר ראשון. יחסי הסדר הקלאסיים על המספרים כולם יחסי סדר מלאים. יחס ההכלה הוא יחס סדר לא מלא. לכל יחס סדר ניתן לבנות את דיאגרמת הסה שלו - בדיאגרמה זו יש קו בין איבר תחתון לעליון, אם התחתון מתייחס לעליון. במקרה שהיחס מלא, מתקבלת שרשרת ארוכה של התייחסויות. באופן כללי, שרשרת עולה ביחס היא מהצורה . הלמה של צורן קובעת כי בקבוצה סדורה חלקית, אם לכל שרשרת קיים חסם מלעיל, אז יש בקבוצה איבר מקסימלי.
פונקציה
פונקציה מורכבת משלושה חלקים: תחום, טווח וכלל התאמה בניהם. פורמלית, פונקציה מקבוצה (התחום) לקבוצה (הטווח) היא יחס חד ערכי, כלומר תת-קבוצה המקיים . כלומר, לכל איבר בתחום מתאים איבר יחיד בטווח. אם קיים איבר בתחום שלא קיימת לו התאמה בטווח, אזי היחס אינו פונקציה. בנוסף, אם קיים איבר במקור שמתאים לשני איברים שונים בטווח, גם אז היחס אינו פונקציה.
פונקציה המתאימה לכל איבר בתחום איבר אחר בטווח נקראת פונקציה חד-חד-ערכית. פונקציה עבורה לכל איבר בטווח קיים איבר בתחום, כלומר התמונה שלה שווה לטווח שלה, תיקרא פונקציה על. פונקציה שהיא גם על וגם חד-חד ערכית מוכיחה את שקילות הקבוצות. פונקציה כזו היא גם הפיכה. גם ההפך נכון, אם הפונקציה הפיכה אז קיימת לה פונקציה חד-חד ערכית ועל.
הפונקציה היא מונח כללי השימושי בכל ענפי המתמטיקה. למחקר פונקציות והתכונות שלהן מקום מכריע בכל המתמטיקה. ניתן להגדיר פונקציות משמרות תכונות, פונקציות רציפות, פונקציות גזירות וכו', ולחקור את המבנים הנוצרים. הדגש על מעברים בין אובייקטים, המכליל את הרעיון של הפונקציה, נתון במושג המורפיזם בתורת הקטגוריות.
קבוצה אינסופית ועוצמה
קבוצה המספרים הטבעיים, כלומר ...1,2,3 אשר כבר מוכרים לנו מחיי היום יום מוסמנת באות , כלומר: . הקבוצה מוגדרת באופן שאינו מאפשר לספור את איבריה, כלומר, אם ננסה לספור אותם, תמיד יהיו עוד איברים לספור. תכונה זו נלמדה על ידי רבים והוצעו מספר דרכים לתאר קבוצה מסוג זה באופן מתמטי. קנטור השתמש בדרך אחרת להתמודד עם בעיית הספירה וההתייחסות אל גודלן של קבוצות אלו. הוא החליף את פעולת הספירה האינטואיטיבית בשימוש בכלים מתמטיים כגון פונקציות, דבר שאיפשר להרחיב את היחסים המוכרים בין הקבוצות הסופיות גם לאינסופיות. אם קיים מיפוי דו-כיווני בין שתי קבוצות סופיות, קרי, פונקציה חד-חד ערכית ועל מ- על (או מ־ ל־) הרי שלשתי הקבוצות יש אותו גודל.
למשל לקבוצות הסופיות המוגדרות:
נבנה פונקציה חד-חד ערכית מ- על : (בשימוש בזוגות סדורים)
מקיום המיפוי נסיק שקבוצות אלו הן באותו גודל. מצאנו דרך מתמטית לטפל בהשוואת גודלן של קבוצות סופיות בלי לספור את איבריהן. במינוח המתמטי, אם קיים יחס שקילות בין שתי קבוצות. אז הקבוצות הן שוות עצמה.
נבדוק עכשיו שקילות של קבוצות אינסופיות כלשהן, למשל, קבוצות המספרים הטבעיים, וקבוצת הטבעיים הזוגיים המוגדרות:
נגדיר פונקציה:
פונקציה זו, המוגדרת בין שתי הקבוצות, היא חד-חד ערכית ועל. מסקנה: קבוצת המספרים הטבעיים שקולה לקבוצת המספרים הזוגיים הטבעיים.
נגדיר באופן מדויק מהי קבוצה אינסופית: קבוצה אינסופית היא קבוצה שקיימת לה קבוצה חלקית ממש ושקולה לה. או לחלופין: קבוצה היא אינסופית אם ורק אם קיימת פונקציה חד-חד ערכית מ- ל- שאינה על . תכונה זו לא מתקיימת בקבוצות סופיות, אך היא מתקיימות בקבוצות שעוצמתן אינסופית.
ישנן קבוצות אינסופיות רבות שונות בגודלן זו מזו. מושג העוצמה משמש כיום כלי מרכזי בהתייחסות מתמטית לגודלן של קבוצות, בייחוד אינסופיות. מסמנים את העוצמה של קבוצה ב-; אומרים ש- אם יש פונקציה חד-חד-ערכית , ו- אם יש פונקציה על .קבוצות נקראות שקולות עוצמה אם יש ביניהן פונקציה הפיכה, ומסמנים . משפט קנטור-שרדר-ברנשטיין קובע כי מכך ש-, ניתן להסיק כי .
תוצאות נוספות (ולעיתים מפתיעות) ביחסים בין קבוצות אינסופיות: קנטור הוכיח קיום שקילות בין קבוצת המספרים הטבעיים למספרים הרציונליים. כמו כן, משפט קנטור הוכיח אי שקילות בין כל קבוצה לקבוצת החזקה שלה והאלכסון של קנטור הוכיח אי שקילות בין קבוצת המספרים הטבעיים לממשיים.
קבוצה השקולה לתת קבוצה כלשהי של הטבעיים נקראת קבוצה בת-מנייה. חיתוך, מכפלה קרטזית סופית ואיחוד בן מנייה של קבוצות בנות־מנייה נשאר בן מנייה. לעומת זאת קבוצת המספרים הממשיים וקבוצת המספרים האי־רציונליים הן קבוצות שאינן בנות־מנייה. כלומר, שעוצמת גדולה מאלף אפס, עוצמת המספרים הטבעיים.
עוצמות
סודרים
לסודרים שימושים רבים בתחומים שונים ולא צפויים במתמטיקה, והם מהווים מונח יסוד בתורת הקבוצות. חשיבותם נובעת ממשפט הסדר הטוב, על פיו ניתן להגדיר על כל קבוצה לא ריקה יחס סדר, המקיים את התכונה הבאה: בכל תת-קבוצה לא ריקה קיים אבר מינימלי (אבר קטן ביותר).
סודר הוא קבוצה הסדורה היטב לפי היחס שהיא גם -טרנזטיבית (כלומר, אם אז . בין כל שני סודרים קיים יחס סדר. יתרה מזאת, כל קבוצה סדורה היטב איזומורפית סדר לסודר יחיד, המהווה מעין נציג קנוני במחלקה שלה.
ניתן גם להגדיר פעולות בין סודרים, כמו חיבור, הפרש, כפל וחזקה. פעולות אלו שומרות חלקית על התכונות של הפעולות הרגילות על מספרים (למשל, החיבור איננו חילופי). ניתן להגדיר פונקציות מונוטוניות ורציפות בין סודרים, ביחס לטופולוגיית סדר.
סודרים מאפשרים להגדיר בתורת הקבוצות את האינדוקציה הטרנספיניטית ולהוכיח את משפט הרקורסיה הטרנספיניטית המהווים הכללה של המונחים אינדוקציה ורקורסיה על הטבעיים, ולהם שימושים רבים.
פרדוקסים
הגדרת מושג הקבוצה באופן שמאפשר, הלכה למעשה, לכל עצם להיכלל בה, מובילה למספר פרדוקסים, בהם הפרדוקס של ראסל. בעקבות הסתירה אליה הוביל הפרדוקס של ראסל, ובעיות נוספות, בהן הגדרת "קבוצת כל הקבוצות" והשלכותיה ביחס לקבוצת החזקה שלה (ראו פרדוקס קנטור) והפרדוקס של בורלי-פורטי, והצורך לבסס את רעיון הקבוצה באופן אקסיומטי, פותחה תורת הקבוצות האקסיומטית, שהיא למעשה התורה אליה לרוב מתכוונים היום מתמטיקאים כאשר הם מדברים על "תורת הקבוצות". האקסיומטיזציה של ארנסט צרמלו ואברהם הלוי פרנקל (אקסיומות צרמלו-פרנקל) מטילה מספר מגבלות על הגדרות של קבוצות כדי להימנע מהסתירות בתורה הנאיבית שהודגמו לעיל, והיא כיום הדרך המקובלת להתייחס לקבוצות באופן פורמלי.
לקריאה נוספת
אברהם הלוי פרנקל, מבוא למתמטיקה, כרך שני: האינסוף והמרחב, חטיבה ראשונה: תורת הקבוצות, הוצאת מסדה, 1953
קישורים חיצוניים
תורת הקבוצות - הרצאות מוקלטות של פרופ' רון אהרוני
* | 2024-03-27T14:34:28 |
פונקציה על | במתמטיקה, פונקציה מקבוצה לקבוצה היא על אם כל איבר בקבוצה מתקבל כערך של הפונקציה. באופן פורמלי, פונקציה היא על , אם לכל איבר בטווח () של הפונקציה מתאים לפחות איבר אחד בתחום () שלה. במילים אחרות: התמונה של שווה לטווח שלה. בסימון מתמטי: לכל קיים כך ש-. במקרה זה לעיתים מסמנים: כדי לציין ש- היא על.
קיומה של התכונה תלוי בטווח עליו מוגדרת הפונקציה: כך למשל, הפונקציה המתאימה לכל אדם את אמו היא על אם הטווח הוא קבוצת הנשים שיש להן ילדים, אבל לא על אם הטווח שלה מוגדר כקבוצת כל הנשים (כי יש נשים שאין להן ילדים). מסיבה זו, מקובל לציין שפונקציה היא על קבוצה מסוימת (שפירושו: אם קבוצה זו תילקח כטווח הפונקציה, יתקיימו הדרישות לפונקציה על).
דוגמאות ודוגמאות נגד
הפונקציה המתאימה לכל מצביע בבחירות 2006 את המפלגה שעבורה הצביע היא על קבוצת המפלגות שהתמודדו בבחירות אלה, כי לכל מפלגה הצביע לפחות אדם אחד (לא היו מפלגות שזכו לאפס קולות).
תהי הפונקציה המוגדרת לפי הנוסחה לכל x ממשי. פונקציה זו היא "על", משום שלכל , .
לעומת זאת, הפונקציה המוגדרת להיות אינה על, כיוון שבעבור , למשל, לא קיים מקור ממשי המקיים את המשוואה .
תהי (פונקציה מקבוצת הממשיים לקבוצת הממשיים האי שליליים) המוגדרת באותה צורה, אזי היא על, כיוון שלכל ממשי אי שלילי קיים המקור .
תכונות
עבור קבוצות סופיות, אם קיימת פונקציה מקבוצה לקבוצה שהיא על, אזי מספר האיברים ב- קטן או שווה למספר האיברים ב-. אם קיימת בין הקבוצות פונקציה שהיא חד-חד ערכית, אזי מספר האיברים ב- קטן או שווה למספר האיברים ב- ואם קיימת בין הקבוצות פונקציה שהיא חד-חד ערכית ועל, אזי מספר האיברים ב- שווה למספר האיברים ב-.
על הבסיס הזה בנה גאורג קנטור שיטה להשוות קבוצות אינסופיות, המהוות נושא מרכזי בתורת הקבוצות. קנטור הציג את המושג עוצמה כך ששתי קבוצות שיש ביניהן פונקציה שהיא חד-חד ערכית ועל הן שוות עוצמה.
משפטים מתורת הקבוצות
אם על, אז עוצמת גדולה או שווה לעוצמת (). משפט זה דורש שימוש באקסיומת הבחירה.
אם על, אז על.
אם ו- שתיהן על, אזי על גם היא.
אפימורפיזמים
בתורת הקטגוריות, מורפיזם נקרא אפימורפיזם אם לכל אובייקט ולכל זוג מורפיזמים מתקיים שאם אז . בקטגוריה של קבוצות, המושגים פונקציה על ואפימורפיזם מתלכדים, אך יש קטגוריות, כגון הקטגוריה של חוגים, שבהן יש אפימורפיזמים שאינם פונקציות על.
ראו גם
מונחים בתורת הקבוצות
פונקציה חד-חד-ערכית
פונקציה חד-חד-ערכית ועל
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תורת הקבוצות
על | 2024-07-29T21:08:46 |
שפת מכונה | שפת מכונה היא אוסף של הוראות המובן בצורה ישירה (ללא כל תרגום) על ידי המעבד של המחשב, ומבוצע על ידיו בעת פעולת המחשב.
הוראות (פקודות) שפת המכונה הן רצף של סיביות. לסיבית שני מצבים אפשריים ועל כן ערכה מיוצג באמצעות הספרות אפס ואחת. כך למשל, רצף הסיביות 10001001110110000000000111010000 מהווה למעשה זוג פקודות בשפת המכונה של מעבדים מסדרת x86 של אינטל, המורה למעבד בן 16bit לחבר את המספרים המאוחסנים בשניים מהאוגרים הפנימיים של המעבד הנקראים BX ו-DX ולהציב את הסכום באוגר AX (הפקודה הראשונה מעתיקה את המידע מ־BX ל־AX, והשנייה מחברת אליו את המידע שב־DX).
בשל הקושי של בני אדם לפענח ולזכור את משמעותם של רצפים ארוכים של סיביות, יצירת תוכניות שימושיות בשפת מכונה כמעט ואינה מעשית. לצורך כך נוצר ייצוג של כל פקודה בשפת מכונה בעזרת רצף תווים נהיר יותר, בדרך כלל רצף אותיות היוצר מילה שמשמעותה מרמזת על הפקודה בשפת מכונה שאותה היא מייצגת. ייצוג כזה נקרא שפת סף (Assembly) והוא הקרוב ביותר לשפת המכונה. אסמבלר הוא מהדר המתרגם פקודות משפת סף אל שפת מכונה על מנת שיהיה ניתן להריצן על ידי מעבד. תכנות בשפת מכונה או בשפת סף נקרא תכנות low-level ובראשית ימי המחשוב התכנות נעשה בצורה זו. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו ליצור שפות תכנות היוצרות הפשטה גבוהה יותר, זאת באמצעות פקודות הדומות יותר לשפת בני אדם וניתוק הקשר בין פקודה יחידה בשפת מכונה לפקודה יחידה בשפת התכנות, כך שפקודה אחת בשפת התכנות עשויה להיות מתורגמת בזמן ההידור לרצף פקודות בשפת מכונה. שפות כאלו נקראות שפות תכנות עיליות ועיקר התכנות כיום מתבצע בעזרתן.
מעבדים מדגמים שונים נבדלים בפקודות שכל אחד מהם יכול לבצע. הפקודות שיודע לבצע מעבד מושפעות בין היתר מאופן מימושו הפיזי, למשל מכמות האוגרים שהוא מכיל ומגודלם. אוסף ההוראות בשפת מכונה שמעבד מסוים מסוגל לבצע ואופן ייצוגן הבינארי נקרא סט פקודות. גם אם שני מעבדים יודעים לבצע פקודה מסוימת, רצף הסיביות המייצג את הפקודה עשוי להיות שונה בסט הפקודות של כל אחד מהם. שני מעבדים שקולים זה לזה מבחינה פונקציונלית כאשר יש להם אותה שפת מכונה, ללא תלות באופן המימוש האלקטרוני של שפה זו. בשל השוני בסט פקודות של מעבדים שונים, תוכנית מחשב בשפת מכונה של מעבד אחד לא יכולה להיות מבוצעת על ידי מעבד עם שפת מכונה שונה. תכנות בשפת תכנות עילית מצמצם קושי זה: אין צורך לכתוב את התוכנית לכל מעבד בנפרד בשפת המכונה שלו, אך יש צורך בהידור הקוד מהשפה העילית לשפת המכונה של כל מעבד. בעת יצירת דור חדש של מעבד, משתדל היצרן שסט הפקודות של המעבד החדש יכיל את כל סט הפקודות של המעבד הקודם ("תאימות לאחור"), כדי לאפשר הפעלה של תוכנות שפותחו או הודרו עבור המעבד הקודם גם באמצעות המעבד החדש.
בעשרות השנים הראשונות לקיום המחשב המגמה הייתה להרחיב את אוצר ההוראות של המעבד, כך שניתן יהיה לבצע פעולות מורכבות יותר באמצעות הוראה בודדת. מעבדים בעלי אוצר הוראות מורחב מכונים מעבדי CISC (כלומר: Complex Instruction Set Computer). למגמה זו היה יתרון בולט בעת תכנות בשפת סף, אך בעת המעבר לתכנות בשפות עיליות יתרון זה מתגמד.
מניתוח כמותי של התפלגות הפקודות הנוצרות על ידי המהדרים, בין אם בשל מבנה המהדר ובין אם בשל נוהגי כתיבת התוכנה, נמצא כי מגוון הפקודות של המעבד אינו מנוצל, וכי במרבית המקרים (כ־80 אחוז) מנוצל אך מעט (כ־20 אחוז) ממגוון הפקודות של המעבד. כתוצאה מכך חל מהפך מחשבתי בכל הנוגע לעיצוב ארכיטקטורת המעבד הרצויה, אשר הוביל לפיתוח מעבד בעל מספר הוראות מצומצם (RISC - Reduced Instruction Set Computer). מספר ההוראות המצומצם, הביא להקטנת שטח הפיסה, להגברת יעילות המיתוג הפנימי ולמהירות ביצוע גבוהה מאוד של כל הוראה, כך שבמבחני השוואת ביצועים, ובעיקר במבחני יחס תועלת, עשויים ביצועיו של מעבד זה להיות טובים מאלה של מעבד בעל מספר הוראות רב. כיום הבדל זה זניח כי מצד אחד גם מעבדי CISC ממירים את הפקודות לפקודות מיקרוקוד פשוטות ומצד שני התגלה כי היתרון מבחינת התכנון של המעבד של RISC איננו משמעותי (את רוב התוצאות החיוביות ניתן לממש גם ב־CISC), כתוצאה מכך ההבדל המעשי בין שני הסוגים נעלם כמעט לחלוטין.
במעבדי RISC לכל ההוראות בשפת המכונה אורך אחיד, ואילו במעבדי CISC קיימות הוראות באורכים אחדים (לפי קוד ההוראה יודע המעבד את אורכה).
ראו גם
אסמבלר
דיסאסמבלר
מונחים בתוכנה
מונחים בחומרה
מהדר
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2024-08-25T05:10:51 |
גרמניה | גֶּרְמַנְיָה (בגרמנית: Deutschland – דוֹיִטְשׁלַנד) היא ארץ במרכז אירופה, כיום מדינה בשם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Bundesrepublik Deutschland – בּוּנדֶס־רֶפּוּבְּלִיק דוֹיִטְשׁלַנד), הנמנית עם המדינות המתועשות החזקות בתבל וחברה באיחוד האירופי. בצפונה גובלת גרמניה ב, בדנמרק, וב; במזרחה בפולין ובצ'כיה; בדרומה באוסטריה ובשווייץ ובמערבה היא גובלת בצרפת, בלוקסמבורג, בבלגיה ובהולנד. נהרות הריין, האלבה והדנובה חוצים את שטחה, דבר שהקנה לה לאורך ההיסטוריה מעמד של מרכז כלכלי, מסחרי ותרבותי ביבשת כולה.
גרמניה היא כיום איחוד פדרלי הכולל שש-עשרה מדינות (Bundesländer, הגייה ). היא לא התקיימה כמדינת לאום מאוחדת עד 1871, אף שהתרבות והשפה הגרמנית עתיקות הרבה יותר. במשך כמעט אלף שנה, עד 1806, הייתה גרמניה בבחינת מקבץ מדינות אוטונומיות למדי, במסגרת האימפריה הרומית הקדושה. בין 1815 ל-1867 התאגדו המדינות הגרמניות בקונפדרציה רופפת. תחת אוטו פון ביסמרק אוחדו אותן מדינות ב-1871 לקיסרות גרמנית מאוחדת, שהפכה באחת לכוח החזק ביותר באירופה. המדינה תועשה במהרה ורשמה זינוק כלכלי עצום אולם ניסיונותיה להשיג מעמד של מעצמה אירופית מן הדרג הראשון הגיעו לקיצם עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.
הסנקציות והקנסות שספגה גרמניה ממדינות ההסכמה לאחר המלחמה וכן קשייה הכלכליים החמורים של רפובליקת ויימאר, יחד עם ייאוש מתבוסת המלחמה, הובילו במידה רבה לעלייתם לשלטון של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית, אשר סחפו בסופו של דבר את מדינתם ואת שאר העולם למלחמת העולם השנייה. במהלך מלחמה זו, חוללה גרמניה תחת השלטון הנאצי את השואה – רצח עם ייחודי בתולדות העמים – במהלכה נרצחו באופן שיטתי כשישה מיליון יהודים בשל יהדותם, ממניעים אידאולוגיים-אנטישמיים. כמו כן, במהלך המלחמה, נרצחו בידי הנאצים כחמישה מיליון בני עמים נוספים.
גרמניה הובסה בשנית ונכבשה על ידי בעלות הברית, ואולם לנוכח המלחמה הקרה פוצלה המדינה למערב גרמניה (הרפובליקה הפדרלית של גרמניה), בעלת משטר דמוקרטי מערבי וכלכלת שוק קפיטליסטית, ולמזרח גרמניה (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית), מדינת לוויין בעלת משטר קומוניסטי, בפועל בחסות ברית המועצות. בנפול הקומוניזם והגוש המזרחי, התאחדו שתי הגרמניות תחת הרפובליקה הפדרלית בשנת 1990. השוני בין מזרח ומערב וצמיחה כלכלית איטית, מוסיפים להקשות על המדינה.
כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), כלכלתה של גרמניה היא הרביעית בגודלה בעולם, והיא ידועה בתעשיות הברזל, הפלדה, המיכון והרכב שלה. גרמניה היא עמוד תווך מרכזי של האיחוד האירופי, לצד צרפת, בהיותה אחת ממייסדות הארגון ובפרט כחברה בעלת האוכלוסייה והכלכלה הגדולה ביותר באיחוד. המדינה חברה גם ב ובברית נאט"ו.
שמותיה של גרמניה ואטימולוגיה
יותר מכל מדינה אירופאית אחרת, גרמניה נקראת בשמות שונים בשפות שונות. הדבר נובע בין היתר מריבוי השבטים שחיו בחבל הארץ הנחשב גרמניה היום, ומהעובדה שגרמניה התאחדה למדינה אחת בשלב מאוחר מאוד ביחס למדינות אירופאיות אחרות.
ניתן לתלות את שמה של גרמניה בשפות השונות בשישה מקורות שונים:
השם גרמאניה בלטינית (ביוונית: Γερμανία), אשר שימש את היוונים והרומים בעת העתיקה לתאר את השבטים ממזרח לריין. פירוש השם "גרמאניה" בלטינית הוא: "קרוב"; כיוון שהשבטים הגרמאניים גבלו עם האימפריה הרומית, הם כונו גרמאנים. מקור זה השפיע על העברית, האנגלית, הרוסית והאיטלקית.
המונח דויטש (בגרמנית עילית עתיקה: diutisc) שמשמעותו "שייך לעם", והוא המקור לשם המדינה בגרמנית כ-Deutschland, בהולנדית כ-Duitsland, ביידיש כ-דײַטשלאַנד, ובשפות הסקנדינביות כ-Tyskland.
השבטים האלמאנים (בלטינית: Alemanni או Alamanni) שגרו באזור נהר הריין העליון באירופה. הם שהשפיעו על שם המדינה בספרדית כ-Alemania, בצרפתית כ-Allemagne, בפרסית כ-Alemania, בערבית ובלטינית.
השבטים הסקסונים (Saxons) הם השבטים הגרמאניים אשר יישבו במאות הראשונות לספירה את חופי הים הצפוני. הם שהשפיעו על שם המדינה בפינית כ-Saksa ובאסטונית.
המילה אילם, או זר בסלבית קדומה (němьcь), הוא המקור לשם בפולנית כ-Niemcy, אוקראינית, צ'כית, וגם המקור לשמה של אוסטריה בערבית.
היסטוריה
גרמניה אוחדה לראשונה כמדינת לאום מודרנית בשנת 1871, עם כינון האימפריה הגרמנית ושוב בשנת 1990 במהלך שנודע כאיחוד מחדש.
זאת אף שהשפה הגרמנית ותחושת ה"גרמניות" קיימות כבר יותר מאלף שנים.
מקרל הגדול ועד לאימפריה הגרמנית: 800–1871
ממוזער|250px|שמאל|הנסיכים-בוחרים של האימפריה הרומית הקדושה
"האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית", או בשמה המאוחר – הרייך הראשון, הוקמה עם חלוקת האימפריה הקרולינגית בשנת 843. השם קיסרות ("רייך") ניתן לממלכה כדי להדגיש את ייחודה לעומת הממלכות הקודמות לה, שהיו דוכסויות ונסיכויות קטנות.
לאורך התקופה עמד הרייך בסימן פיצול מתמשך של המדינות המרכיבות אותו, עד לקריסתו המוחלטת. בימי הביניים, ברית הנזה הייתה מכשיר מרכזי שבאמצעותו נפוצה ההשפעה הגרמנית בצפון אירופה. ב-1530 יצרה הרפורמציה הפרוטסטנטית זרם דתי נפרד שהיה לדת המדינה במדינות גרמניות רבות. הדבר הביא לקרע ולמאבקים דתיים בתוך גרמניה, שעמדו ביסוד מלחמת שלושים השנים (1618). לאחר המלחמה הייתה גרמניה חלשה ומפולגת מתמיד; המדינה לא יכלה להתנגד ל, שבמהלכן נכבש הרייך וקרס (1806). גם התמוטטותה של האימפריה הנפוליאונית לא השיבה את הרייך לחיים, ותחתיו הוקמה קונפדרציה גרמנית רופפת.
האימפריה הגרמנית: 1871–1918
ממוזער|250px|שמאל|יסוד גרמניה המודרנית, ורסאי, 1871
האימפריה הגרמנית הוקמה ב ב-18 בינואר 1871 על ידי אוטו פון ביסמרק, קנצלר "הברזל" הפרוסי, כתוצאה מאיחוד מדינות גרמניה השונות, לאחר התבוסה הצרפתית במלחמה הפרנקו-פרוסית. אוסטריה, בתורה, לא נכללה באיחוד זה ומעורבותה בעניינים הגרמניים פסקה לאחר תבוסתה ב.
באחדה את מגוון המדינות הגרמניות, הייתה האימפריה למדינת-הלאום הגרמנית הראשונה בהיסטוריה. כמעצמה, האימפריה הגרמנית החלה להקים קולוניות באפריקה. שנות התשעים של המאה ה-19 עמדו בסימן ראשיתו של מרוץ חימוש מול הממלכה המאוחדת.
במלחמת העולם הראשונה, לחמה האימפריה הגרמנית לצד האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית בעיקר נגד צרפת, הממלכה המאוחדת והאימפריה הרוסית. בחזית המערבית קיבלה המלחמה אופי נייח עם קרבות עקובים מדם, ואילו במזרח לא התרחשו ניצחונות מכריעים. רוסיה נכנעה לגרמנים לאחר המהפכה הרוסית (1917); ואולם לאחר שנכנסה ארצות הברית למעגל הלחימה עוד באותה שנה, השתנו יחסי הכוחות לרעתה של גרמניה, עד כי בנובמבר 1918 נכנעה האחרונה לבעלות הברית המערביות, במה שסיים את מלחמת העולם. תנאי השלום הנוקשים שהופיעו בחוזה ורסאי גרמו לזעם ולתסכול בקרב הציבור הגרמני, שלא היה מוכן לתוצאה שלילית.
רפובליקת ויימאר: 1918–1933
שמאל|ממוזער|310px|הכרזת הרפובליקה ב-9 בנובמבר 1918
לאחר התפטרותו של הקייזר וילהלם השני, הכריזו הסוציאליסטים הגרמנים על הקמתה של רפובליקה סוציאליסטית תחת האימפריה. באותו הערב הכריזו הסוציאל-דמוקרטים על הקמתה של רפובליקת ויימאר. בחודשים שלאחר מכן לחמה המפלגה הקומוניסטית של גרמניה נגד תומכי הרפובליקה. ואולם ב-11 באוגוסט 1919, חוקת ויימאר נכנסה לתוקף. בתקופה זו נוסדה גם המפלגה הנאצית.
קשיים כלכליים חמורים לאחר המלחמה, כמו גם חוסר מוכנות כללי לקבל את הדמוקרטיה, הביאו לחוסר שקט ציבורי במהלך שנות העשרים, אם כי הרפובליקה נהנתה באותה תקופה מפריחה תרבותית ומדעית. הבוחרים הגרמנים החלו תומכים באופן הולך וגובר במפלגות בלתי דמוקרטיות, שמאליות וימניות. התנגדות למודרניזציה וריאקציה פוליטית קנו את לבבות הבוחרים. המצב הידרדר עוד יותר לאחר השפל הגדול אשר פקד את העולם בראשית שנות השלושים, ובשתי מערכות הבחירות של 1932 זכו המפלגות האגרסיביות והאנטי-דמוקרטיות ביותר ממחצית מהמושבים: 37% (ואחר כך 33%) מהקולות הוענקו למפלגה הנאצית, וכ-16% לקומוניסטים.
סופה של רפובליקת ויימאר הגיע ב-30 בינואר 1933, כאשר נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה בתמיכת מפלגות ימין נוספות. לאחר שבניין הרייכסטאג הוצת, פורסם צו שרפת הרייכסטאג שביטל זכויות אזרחיות ופוליטיות, ועם חקיקת חוק ההסמכה ב-23 במרץ קיבלה ממשלת היטלר סמכות חקיקה מלאה. הוקמה מדינה ריכוזית וטוטליטרית אשר לא התבססה עוד על שלטון החוק.
גרמניה הנאצית: 1933–1945
המשטר החדש של היטלר פירק את כל איגודי העובדים, הפך את גרמניה למדינה חד-מפלגתית ודיכא כל התנגדות. מ-1933 ואילך, הוקמו 412 מחנות ריכוז עבור קבוצות ופרטים שנתפסו כאיומים. במקביל, החלה רדיפה פומבית של יהודים. בשנת 1934 נפטרה המפלגה הנאצית מהתנגדות שמאלית פנימית שגילם האס אס בליל הסכינים הארוכות. ב-1935, חוקי נירנברג הגזעניים נכנסו לתוקף: אזרחותם הגרמנית של יהודים נשללה, נאסר עליהם להינשא לגרמנים, והם סולקו ככלל מהחברה הגרמנית. המדע והתרבות הגרמנית נפגעו קשות מכך. רבים ניצלו את ההזדמנות לברוח; אחרים נשארו ונרצחו בשנים שלאחר מכן, בטרם קרס המשטר הנאצי.
שמאל|250px|ממוזער|היטלר נושא נאום
בשנת 1936 פלשו כוחות גרמנים לריינלנד המפורז, תוך הפרה בוטה של חוזה ורסאי – צעד שהעלה את המורל הלאומי. מ-1938 ואילך, גרמניה הנאצית החלה נוקטת במדיניות של התפשטות טריטוריאלית, שראשיתה בסיפוח אוסטריה, והמשכה בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. ב-1939 סופחה רוב צ'כוסלובקיה, וממשלת בובות פאשיסטית הוקמה בשטח הסלובקי הנותר. כדי להימנע ממלחמה בשתי חזיתות, נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב עם ברית המועצות. בספטמבר 1939 נפתח הבליצקריג הגרמני נגד פולין, שהיה אות הפתיחה למלחמת העולם השנייה.
עד 1940 כבשה גרמניה את רוב אירופה, אם כי הלופטוואפה כשל במשימתו להביס את הממלכה המאוחדת, עקב טעויות אסטרטגיות במערכה האווירית. כמנהיגת מדינות הציר כבשה גרמניה במשך שנות המלחמה כמעט את כל יבשת אירופה וכמעט את כל צפון אפריקה. בשנת 1941, יוגוסלביה ויוון נכבשו אף הן. באותה שנה הכריז היטלר מלחמה על ברית המועצות ועל ארצות הברית. כך, היטלר נכנס למלחמה בחזיתות מרובות שהקשו עליו להשיג את הניצחון, עובדה שהלכה והתבהרה עם התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד (1943) שסימלה את כישלון הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הערים הגרמניות הופצצו דרך קבע על ידי מטוסי בעלות הברית, וב-1945 נכבשה גרמניה כולה על ידן. היטלר שם קץ לחייו, המלחמה הסתיימה, וערי אירופה נחרבו ברובן.
גרמניה הנאצית אחראית למותם של כ-64.5 מיליון בני אדם בזמן מלחמת העולם השנייה, בהם עשרות מיליוני אזרחים. לאחר תבוסתה של גרמניה במלחמה וכיבושה על ידי בעלות הברית נחשפו ממדי הרג האזרחים – סלאבים, צוענים ועוד. גרמניה הנאצית אחראית לפשעי המלחמה, לפשעים נגד האנושות, ולרצח העם מהחמורים שתועדו בהיסטוריה האנושית, קל וחומר שבהיסטוריה המודרנית: כשישה מיליון יהודים נרצחו ברצח עם שיטתי, אכזרי ומתוכנן היטב שביצעו הנאצים ועוזריהם, שלא נודע כמותו בתולדות האנושות. רצח עם ייחודי זה ידוע בתור שואת העם היהודי.
חלוקת גרמניה: 1945–1990
שמאל|ממוזער|250px|חומת ברלין, או, בפי הרשויות המזרח-גרמניות, "החומה האנטי-פאשיסטית", חצתה את העיר בין השנים 1961–1989. מערב-ברלין בצד הימני של התמונה
המלחמה הסתיימה באובדן שטחים רבים ובגירוש מיליוני גרמנים מאזורי שלזיה ומזרח פרוסיה. הטריטוריה הגרמנית הנותרת נכבשה על ידי המנצחים וחולקה לארבעה אזורי כיבוש, ולאחר המלחמה התכנסו נציגי המדינות המנצחות בעיר פוטסדאם ל בה נדון עתידה של גרמניה ואירופה לאחר המלחמה. העיר ברלין, אף ששכנה בלב האזור הסובייטי, חולקה אף היא בין ארבע בעלות הברית, כשהמערביות שולטות במערב העיר.
ב-1949, במהלך המצור על ברלין, העבירו כוחות מערביים מזון ותרופות למערב ברלין באמצעות רכבת אווירית. מערב גרמניה השתקמה במהירות הודות לתוכנית מרשל האמריקנית, שנועדה לשקם את אירופה לאחר המלחמה. כלכלתה שבה והייתה לאחת הגדולות בעולם, בנס כלכלי, מעמדה המדיני התחזק, שלטון החוק ודמוקרטיה הושבו במתכונת יציבה על מנת למנוע רפובליקת ויימאר נוספת. צעדים אלו התעצבו בעיקר על ידי הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית קונראד אדנאואר שאף פיתח עקרונות עמידה נוקשים מול גרמניה המזרחית והגוש הקומוניסטי ובראשם דוקטרינת הלשטיין. בשנות השישים, תחת הנהגתו של וילי בראנדט, התגברה מערב גרמניה על האנטיקומוניזם שבתחומה וכוננה מגעים עם ברית המועצות פולין ולבסוף גם עם גרמניה המזרחית, תוך הכרזה והכרה בגבולות האירופיים של אחרי 1945, במסגרת מדיניות הפשרה עם מזרח אירופה – האוסטפוליטיק.
שמאל|ממוזער|250px|הפגנות ההמונים עם נפילת חומת ברלין, 1989
מזרח גרמניה, לעומת זאת, הייתה לאחת מגרורותיה הסוציאליסטיות של ברית ורשה, ובדומה ליתר מדינות הגוש המזרחי סבלה מקשיים כלכליים. מנוסתם של מספר גובר והולך של מזרח-גרמנים למערב ברלין הביאה להקמתה של חומת ברלין ב-13 באוגוסט 1961, וליצירת גבול מבוצר בין מערב למזרח גרמניה.
בקיץ 1989, כביטוי לאי-שקט הולך וגובר, החלו רבים מאזרחי מזרח גרמניה לבקש מקלט בשגרירויות מערב גרמניות במרכז ובמזרח אירופה, בתקווה שיתאפשר להם להגר למערב. הבלבול שחשו מנהיגי מזרח גרמניה גבר בסתיו 1989 לנוכח הדיווחים על הצלחותיהם של גורמים פרו-דמוקרטיים במדינות ברית ורשה. ב-9 בנובמבר אפשרו הרשויות המזרח-גרמניות כניסת אזרחים למערב ברלין ולמערב גרמניה. מאות אלפי בני אדם ניצלו את ההזדמנות; נקודות מעבר חדשות נפתחו לאורך חומת ברלין ולאורך הגבול עם מערב גרמניה. היה זה קיצה של מזרח גרמניה.
ב-1 ביולי 1990, סלל איחוד כלכלי וחברתי את הדרך לקראת איחוד פוליטי מלא. האיחוד של שתי הגרמניות קיבל את תוקפו ב-3 באוקטובר, אשר הוכרז כיום חג לאומי (יום האחדות הגרמנית).
לאחר איחוד גרמניה ועד היום: 1990 ואילך
משאבים רבים הופנו למטרת שיקום מדינות המזרח הנחשלות והשוואת התנאים בין מדינות המזרח והמערב. למרות ההתקדמות הרבה הפערים נותרו גדולים, והמרמור בקרב העם גבר. רבים טענו שהקנצלר הלמוט קוהל נבחר פעמיים נוספות רק הודות לאיחוד, שהוא היה מאדריכליו. לקראת סוף המילניום השני שקעה גרמניה במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה מאז 1945, והאבטלה נסקה לשיאים חדשים. שמונה שנים לאחר איחוד גרמניה הביאו הבוחרים את סופה של תקופת הכהונה הארוכה ביותר של קנצלר גרמני כלשהו, ובחרו בגרהרד שרדר ממפלגת ה-SPD. למרות ניסיון לרפורמות מקיפות לא הצליח שרדר לשפר את המצב הכלכלי, ובשנת 2005 שיעור האבטלה הגיע לשיא של 11.7%, אך ירד בהדרגה לרמה של 5% בשנת 2019. במהלך משבר ההגירה באירופה, הגיעו לגרמניה מיליון מהגרים ופליטים.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|בניין הרייכסטאג, מקום מושבו של הבונדסטאג, הפרלמנט הגרמני
גרמניה היא רפובליקה פדרלית חוקתית, המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה, ה-Grundgesetz ("חוק היסוד"). בגרמניה קיימת מערכת פרלמנטרית, כאשר ראש הממשלה, הבונדסקנצלר, נבחר על ידי הפרלמנט.
בית הנבחרים הגרמני כולל את הבונדסטאג, בית הנבחרים הפדרלי, ואת הבונדסראט, המועצה הפדרלית, שבה מיוצגות, על פי גודלן, 16 המדינות המרכיבות את גרמניה. סמכות החקיקה העליונה היא בידי הבונדסטאג, ואילו הבונדסראט משתתף בתהליך החקיקה וניהול הפדרציה.
בתפקיד ראש המדינה בגרמניה עומד נשיא גרמניה. הוא נבחר אחת לחמש שנים על ידי האספה הפדרלית (Bundesversammlung), וסמכויותיו מוגבלות בעיקר למטרות טקסיות וייצוגיות.
תפקידו של בית המשפט החוקתי הפדרלי (Bundesverfassungsgericht) הוא להבטיח כי נוהלי החקיקה והמשפט עולים בקנה אחד עם החוקה הגרמנית.
יחסי חוץ
שמאל|ממוזער|250px|קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ובעלה יואכים סאוטר מארחים את נשיא ארצות הברית ברק אובמה ורעייתו מישל בעיירה באדן-באדן, 2009
גרמניה מחזיקה ב-227 נציגויות דיפלומטיות בעולם והיא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם יותר מ-190 מדינות. גרמניה חברה בנאט"ו, OECD, G7, G20, הבנק העולמי ו-IMF. היא מילאה תפקיד משפיע באיחוד האירופי מאז הקמתו ושמרה על ברית חזקה עם צרפת וכל המדינות השכנות מאז 1990. גרמניה מקדמת יצירת מנגנון פוליטי, כלכלי וביטחוני אירופי מאוחד יותר. ממשלות גרמניה וארצות הברית הן בעלות ברית פוליטיות קרובות. לאחר 1990, פעלו גרמניה ורוסיה יחד להקמת "שותפות אסטרטגית" שבה פיתוח האנרגיה הפך לאחד הגורמים החשובים ביותר. כתוצאה משיתוף הפעולה, ייבאה גרמניה את רוב הגז הטבעי והנפט הגולמי שלה מרוסיה.
כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, גרמניה מובילה קו תקיף כנגד משבר האקלים והביאה להעלאת יעדי קיצוץ פליטת גזי חממה מ־40% ל־55% עד שנת 2030. כמו כן גרמניה מסייעת לערב הסעודית לעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות ולזנוח את תלותה בנפט, על ידי מימון הקמת מפעל אלקטרוליזה בשטחה, שישמש להפקת חשמל נקי מדלקים מזהמים.
מפלגות
בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה קיימות באופן מסורתי שתי מפלגות גדולות, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU) והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD). השלטון מתחלף בין שתי מפלגות אלה לסירוגין כאשר לעיתים משתתפות כמה מפלגות קטנות בקואליציה עם אחת המפלגות הגדולות.
מפלגות קטנות בגרמניה מתמקדות בדרך כלל בנושא אחד עיקרי ולכן יכולות לשתף פעולה הן בקואליציות של הימין והן באלו של השמאל.
מערכות בחירות בגרמניה
ב-27 בספטמבר 2009 התקיימו הבחירות לבונדסטאג. מערכת הבחירות זו היא השישית מאז איחוד גרמניה המערבית וגרמניה המזרחית, ואנגלה מרקל, מנהיגת המפלגה הנוצרית דמוקרטית, זכתה בקדנציה נוספת. בבחירות ב-2009 הנוצרים-דמוקרטים (CDU) הצליחו – יחד עם מפלגת האחות הבווארית שלהם (CSU) – לנצח בבחירות בהפרש ניכר מיריביהם הסוציאל-דמוקרטים (SPD). הם זכו בתמיכת 34% מקולות הבוחרים וקיבלו 239 צירים (מתוך 622) בבונדסטאג. הסוציאל-דמוקרטים קיבלו 23% בלבד מקולות הבוחרים וקיבלו 146 צירים. התמיכה בשתי המפלגות הגדולות ירדה מראשית המאה ה-21 באופן משמעותי, לטובת המפלגות הבינוניות (בבונדסטאג אין ייצוג למפלגות קטנות, בשל אחוז החסימה הגבוה: 5%). המפלגה הליברלית (FDP) זכתה בכ-14% מהקולות וקיבלה 93 צירים. מפלגת השמאל (Die Linke), זכתה בכ-12% מהקולות וקיבלה 76 צירים. מפלגת הירוקים זכתה בכ-11% מהקולות וקיבלה 68 צירים.
צבא וביטחון
ממוזער|190px|הטנק הגרמני לאופרד 2
בונדסוור (Bundeswehr "הגנה פדרלית") הוא שמו הרשמי של הצבא הגרמני. הכוח כולל צבא יבשה (Heer, "היר"), צי (Deutsche Marine, "דויטשה מרינה") חיל אוויר (Luftwaffe, "לופטוואפה"), חיל רפואה (Zentralen Sanitätsdienst, "צנטרלר זניטאטסדינסט") ומפקדת קישור בין־שירותית (Streitkräftebasis, "שטרייטקרפטבסיס"). כ-250,000 בני אדם משרתים בצבא זה, כ-20% מהם גברים בני 18–30 המבצעים שירות בן תשעה חודשים. בזמני שלום, מפקד הצבא הוא שר ההגנה הגרמני. בעיתות חירום, הקנצלר מקבל לידיו את הפיקוד על הבונדסוור.
משטרה
האחריות לביטחון הפנים בגרמניה נתונה בידי המדינות. לכל מדינה משטרה (Landespolizei) משלה. כל משטרה מחולקת ל"סוכנות לשמירת הסדר" (Ordnungsbehörde), האחראית על הצד המנהלי ול"משטרת האכיפה" (Vollzugspolizei), האחראית בעיקר על מניעת פשעים.
משטרת האכיפה מורכבת ממחלקת האכיפה (Schutzpolizei), ממחלקת הכוננות (Bereitschaftspolizei) וממחלקת החקירות (Kriminalpolizei). כל מחלקות החקירה של המדינות כפופות למחלקת החקירות הפדרלית (Bundeskriminalamt) הכפופה ישירות למשרד הפנים הגרמני. בנוסף קיימת גם המשטרה הפדרלית (Bundespolizei, נקראה בעבר משמר הגבול הפדרלי). למשטרה הפדרלית שייכות גם "היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור", GSG-9, וכן "היחידה הנעה ללכידת מבוקשים" (Mobile Fahndungseinheit).
מדינות גרמניה
גרמניה היא פדרציה המורכבת מ-16 מדינות, המחולקות ל-439 מחוזות (קְרַייזֶה). לכל אחת מהמדינות עיר בירה, ממשלה ומוסדות משלה (לברלין ולהמבורג אין ערי בירה, שכן הן ערי-מדינה; בתחומי מדינת ברמן, הנחשבת גם היא לעיר-מדינה, כלולות שתי ערים, והעיר ברמן היא עיר הבירה של מדינת ברמן). פיזור האוכלוסין במדינות השונות איננו אחיד: כמחצית מאוכלוסיית גרמניה חיה בשלוש המדינות המאוכלסות ביותר (נורדריין-וסטפאליה, בוואריה ובאדן-וירטמברג); המחצית השנייה פזורה על-פני 13 המדינות האחרות.
שמאל|ממוזער|250px|מפת גרמניה
גאוגרפיה
פני השטח: מאז שאוחדה מחדש, השיבה לעצמה גרמניה את מעמדה המסורתי כמרכז המקשר בין סקנדינביה בצפון לאזור הים התיכון בדרום, כמו גם בין האוקיינוס האטלנטי ממערב למדינות מרכז ומזרח אירופה.
שטח גרמניה משתרע מרכס הרי האלפים שבדרום (הנקודה הגבוה ביותר: הצוגשפיצה – Zugspitze, מבוטא צוקשפיצֵה – 2,962 מטר), עד לחופי הים הצפוני בצפון-מערב והים הבלטי בצפון מזרח. בתווך נמצאות הגבעות המיוערות של גרמניה התיכונה, ובצפון הקרקע שטוחה למדי (הנקודה הנמוכה ביותר: נאונדורפר/וילסטרמארש – 3.54 מטר מתחת לפני הים). בגרמניה עוברים כמה מנהרותיה הראשיים של אירופה, לרבות הריין, האלבה והדנובה.
הודות למיקומה המרכזי, גרמניה היא המדינה האירופית בעלת מספר הגבולות הרב ביותר למעט רוסיה: הפדרציה גובלת עם דנמרק בצפון, פולין וצ'כיה במזרח, אוסטריה ושווייץ בדרום, צרפת ולוקסמבורג בדרום-מערב, ובלגיה והולנד בצפון-מערב.
אקלים: רוב רובה של גרמניה ממוקם באזור אקלימי קריר עד ממוזג, המאופיין בעיקר בלחות וברוחות מערביות.
בצפון ובצפון-מערב האקלים הוא אוקייני במיוחד: משקעים יורדים במשך כל עונות השנה, החורפים מתונים למדי והקיצים קרירים באופן יחסי. במזרח האקלים יבשתי הרבה יותר ואופייני לזה הקיים במזרח אירופה: החורפים עשויים להיות קרים מאוד ולהימשך זמן רב, ואילו הקיצים עשויים להיות חמים מאוד. תקופות יובש ארוכות מאפיינות אזור זה. בדרום ובמרכז האקלים משתנה בין מאפיינים אוקייניים ליבשתיים.
מרכז|ממוזער|660px|נהר הריין הוא מהעיקריים שבנהרות הזורמים בגרמניה.
מגוון ביולוגי
ממוזער|301x301 פיקסלים|הפארק הלאומי ברכטסגאדן בבוואריה
את שטחה של גרמניה ניתן לחלק לחמישה אזורי אקלים יבשתיים: יערות מעורבים אטלנטיים, יערות מעורבים בלטיים, יערות מעורבים במרכז אירופה, יערות נשירים במערב אירופה ויערות מחטניים מעורבים באלפים. נכון לשנת 2016, 51% משטח גרמניה מוקדש לחקלאות, בעוד 30% מיוער ו-14% מכוסה על ידי תשתיות.
צמחים ובעלי חיים כוללים את אלה הנפוצים באופן כללי במרכז אירופה. על פי המלאי הלאומי של היערות, היערות מורכבים מיותר מ-40% עצים, בעוד ש-60% הם מחטניים, בעיקר אשוח ועץ אורן. ישנם מינים רבים של שרך, פרחים, פטריות וטחבים. בעלי חיים בר כוללים צבי סמבר, חזיר בר, מופלון (תת-מין של כבש בר), שועל, דביבון, ארנב ומספרים קטנים של הבונה האירואסייתי. הקורנפלור הכחול היה פעם סמל לאומי גרמני.
16 הפארקים הלאומיים בגרמניה כוללים את פארק הלאומי ג'סמונד, פארק הלאומי אזור הלגונה של פורפומרן, פארק הלאומי מריץ, פארקי הלאומי של הים הוואדן, פארק הלאומי הארז, פארק הלאומי הייניך, פארק הלאומי היער השחור, פארק הלאומי שווייץ הסקסונית, פארק הלאומי היער הבווארי ופארק הלאומי ברכטסגאדן. בנוסף קיימים 17 שמורות ביוספרה ו-105 פארקים טבעיים. יותר מ-400 גני חיות ופארקי בעלי חיים פועלים בגרמניה. גן החיות של ברלין, שנפתח בשנת 1844, הוא העתיק ביותר בגרמניה, וטוען לאוסף המקיף ביותר של מינים בעולם.
כלכלה
200px|ממוזער|שמאל|עובדות במפעל שוקולד בעיר האלה
שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|גורדי שחקים בקו הרקיע של פרנקפורט
כלכלת גרמניה היא הראשונה בגודלה באירופה והרביעית בגודלה בעולם במונחי תוצר לאומי גולמי, נכון ל-2022, התל"ג הגרמני עמד על יותר מ-4 טריליון דולר, חמישי בעולם אחרי סין, ארצות הברית, הודו, יפן. התוצר לנפש, בהתאם לחישוב שווי כוח הקנייה (PPP), עמד על כ-54,000$, והיה ה-25 בגובהו בעולם.
המשק הגרמני מוטה ייצוא. נכון ל-2017, היקף הייצוא מגרמניה הוא השלישי בגובהו בעולם, אחרי סין וארצות הברית ובפער ניכר מהיצואנית הרביעית בגודלה, יפן, והייצוא היווה באותה שנה 47% מהתוצר שלה, שיעור גבוה משמעותית מזה של סין וארצות הברית. זאת חרף חוזקו היחסי של מטבע האירו. שותפות הסחר העיקריות שלה כוללות את צרפת, ארצות הברית, סין, הממלכה המאוחדת, איטליה והולנד. ענפי הייצוא העיקריים הם כלי רכב, מכונות, ציוד אלקטרוני, כימיקלים ותרופות.
התעשייה היוותה כ-30% מהתוצר ב-2017. שיעור זה גבוה יחסית למדינות המערב, אף על פי שבדומה למדינות אחרות חלקו של הייצור התעשייתי נמצא בירידה מאז שלהי המאה ה-20. המגזר התעשייתי נשען על כוח אדם מיומן, מוניטין ומסורת רבת-שנים. תפקיד משמעותי בתעשייה ממלאות חברות קטנות ובינוניות, שבחלקן נמצאות בבעלות משפחתית במשך דורות (עסקים אלה מכונים בכינוי לא-רשמי Mittelstand).
החקלאות מעסיקה כ-1.4% מכוח העבודה, תורמת במישרין כ-0.7% מהתוצר (נכון ל-2017), ומספקת חלק גדול מחומרי הגלם לתעשיית המזון – מחלבות, ייקבי יין ומבשלות בירה למשל. חלק גדול יחסית מהתוצר החקלאי מגיע ממשקים משפחתיים קטנים, אם כי חלקן של חוות-ענק בבעלות תאגידית עולה בהתמדה. המדינה משופעת בקרקע פורייה ונוחה לעיבוד ובמים, וכמחצית שטחה משמש לחקלאות. בין הגידולים החשובים מצויים דגנים, סלק סוכר ותפוחי אדמה, וכן משק חי, בעיקר חזירים ובקר לבשר ולחלב.
בגרמניה מערכת רווחה ענפה המספקת לאזרחים שירותים שונים. למערכת הרווחה החברתית בגרמניה שורשים היסטוריים עמוקים; החל בקשר ההדוק בין הפרט לחברה שנוצר לאחר הרפורמציה, דרך תחייתה של הממלכה הפרוסית לאחר מלחמת שלושים השנים, כמו גם ראשית המהפכה התעשייתית. מערכת הרווחה העתיקה נתפסת כהיבט חיובי של החברה הגרמנית, וגרמנים רבים מתגאים בו. המערכת מספקת ביטוח רפואי אוניברסלי (אם כי לא ממשלתי), דמי אבטלה, קיצבאות ילדים ושאר צרכים חברתיים.
סוגיה המעוררת דאגה בגרמניה היא שיעור האבטלה, הנותר גבוה זה שנים רבות (במיוחד במדינות המזרחיות), וגורם לירידה בביקוש המקומי, מה שמאט את קצב הצמיחה הכלכלית. עם זאת, כלכלת גרמניה נאלצה לספוג את עלויות האיחוד מחדש של חלקי המדינה, גורם שיש התולים בו את האשמה העיקרית לקצב הצמיחה האיטי של גרמניה לעומת מדינות אחרות ב. עד היום, באזורים שהשתייכו למזרח גרמניה, אין תשתית כלכלית ראויה להקמת עסקים קטנים ובינוניים, שעמדו ביסוד ההצלחה הכלכלית של מערב גרמניה.
לפי תחזית של מכון מחקר ממשלתי בשנת 2023, כוח העבודה צפוי לקטון ב-3 מיליון איש בעשור הקרוב. מגל ההגירה של 2015 רק מחצית מצאו עבודה.
תשתית
ממוזער|270x270 פיקסלים|כביש בגרמניה
בשל מיקומה על מפת אירופה, גרמניה מהווה מרכז תחבורה של היבשת. רשת הכבישים שלה היא מהצפופות ביותר באירופה. מערכת הכבישים המהירים הפדרלית של גרמניה, האוטובאן ידוע בעיקר בשל העובדה שאין בה הגבלה פדרלית למהירות הנסיעה. רשת הרכבות "" משרתת ערים גדולות בגרמניה וכן יעדים במדינות שכנות והיא יכולה לנסוע במהירות של עד 300 קמ"ש. שדות התעופה הגדולים ביותר בגרמניה הם נמל התעופה הבין-לאומי של פרנקפורט, נמל התעופה מינכן פרנץ יוזף שטראוס ונמל התעופה הבין-לאומי ברלין ברנדנבורג. נמל המבורג הוא אחד מעשרים נמלי המכולות העמוסים ביותר בעולם.
בשנת 2019, גרמניה הייתה צרכנית האנרגיה השביעית בגודלה בעולם. כל תחנות הכוח הגרעיניות החלו להיסגר בהדרגה בשנת 2023. גרמניה חתומה על הסכם פריז ועל מספר אמנות אחרות המקדמות מגוון ביולוגי, הפחתת פליטות וניהול משאבי מים. שיעור המיחזור של משקי הבית במדינה הוא מהגבוהים בעולם – בסביבות 65%. פליטת גזי החממה במדינה לנפש הייתה התשיעית בגובהה באיחוד האירופי בשנת 2018, אך מספרים אלו נראים במגמת ירידה. גרמניה הפחיתה את צריכת האנרגיה העיקרית שלה ב-11% בין 1990 ל-2015 והציבה לעצמה יעדים להפחית אותה ב-30% עד 2030 וב-50% עד 2050.
תיירות
במצטבר, נסיעות מקומיות ובינלאומיות ותיירות תורמים ישירות למעלה מ-105.3 מיליארד אירו לתמ"ג בגרמניה. נכון לשנת 2022, גרמניה היא המדינה השמינית הכי מתויירת. ציוני הדרך הפופולריים ביותר שלה הם קתדרלת קלן, שער ברנדנבורג, בניין הרייכסטאג, פראואנקירכה, טירת נוישוונשטיין, טירת היידלברג, וארטבורג וארמון סנסוסי. פארק אירופה ליד פרייבורג הוא אתר הנופש השני הפופולרי ביותר באירופה.
דמוגרפיה
בגרמניה חיים מעל 83 מיליון בני אדם, מהם כ-72 מיליון בעלי אזרחות גרמנית, ו-11.2 מיליון זרים. נתון זה מציב את גרמניה בראש המדינות המהוות יעד להגירה על פי ה-OECD.
גרמניה היא מדינה צפופה יחסית (מקום 56), עם צפיפות ממוצעת של 231 נפש לקמ"ר. כ-87% מהאוכלוסייה חיה בערים. עם זאת, קיימות רק ארבע ערים גרמניות עם אוכלוסייה העולה על מיליון נפש: ברלין (3.4 מיליון), המבורג (1.8 מיליון), מינכן (1.2 מיליון), וקלן (1.04 מיליון). ערים מרכזיות נוספות הן פרנקפורט אם מיין, שטוטגרט, דיסלדורף, ברמן והנובר. בגרמניה נמצא האזור העירוני הרביעי בגודלו באירופה (אחרי מוסקבה, לונדון ופריז) – חבל הרוהר; אוכלוסיית החבל עולה על 5.5 מיליון איש, ומתוך 50 עריה הגדולות של גרמניה, 10 שוכנות בחבל. עריו הגדולות הן דוֹרְטְמוּנד, אֶסֶן, דוּאיסבּוּרג ובּוֹכוּם. אוכלוסיית גרמניה נמצאת בירידה עקב שיעור ילודה נמוך (1.3 ילדים לאישה); אוכלוסייתה ירדה מ-84 מיליון נפשות ב-1999 ל-81.5 מיליון נפשות בינואר 2011.
כ-91% מאוכלוסיית גרמניה היא ממוצא אתני גרמאני (ראה שבטים גרמאניים). כשבעה מיליון תושבים זרים חיים בגרמניה, רובם ממוצא טורקי, אך ישנם גם איטלקים, יוגוסלבים ואירופים אחרים. גרמניה מהווה מוקד חשוב של הגירה, וכ-5% (כ-10 מיליון) מכלל המהגרים בעולם מגיעים אליה.
בשנת 2023 העריך מכון מחקר ממשלתי כי האוכלוסייה הפסיקה לגדול. מגל ההגירה של 2015 רק מחצית מצאו עבודה. לפי התחזית, בעשור הבא צפוי כוח העבודה לקטון ב-3 מיליון איש. לצד זה, ההתנגדות להגירה גוברת.
דת
הנצרות הגיעה לאזור גרמניה המודרנית בשנת 300 לספירה וכלל תושביה החלו להתנצר בתקופת שלטונו של קרל הגדול במאות השמינית והתשיעית. לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית שהחל מרטין לותר בתחילת המאה ה-16, אנשים רבים עזבו את הכנסייה הקתולית והפכו לפרוטסטנטים, בעיקר לותרנים וקלוויניסטים.
על פי מפקד האוכלוסין שנערך בגרמניה בשנת 2011, הנצרות הייתה הדת הגדולה ביותר בגרמניה, כאשר 66.8% מהנשאלים הזדהו כנוצרים, מתוכם 3.8% לא היו חברים בכנסייה. 31.7% הצהירו על עצמם כפרוטסטנטים, כולל חברי הכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה (הכוללת איגודים לותרניים, רפורמיים ועוד) והכנסיות החופשיות; 31.2% הצהירו על עצמם כקתולים, והמאמינים בנצרות האורתודוקסית היוו 1.3%. על פי נתונים משנת 2016, הכנסייה הקתולית והכנסייה האוונגליסטית היוו 28.5% ו-27.5%, מהאוכלוסייה בהתאמה. האסלאם היא הדת השנייה בגודלה במדינה.
באותו המפקד, 1.9% מהנשאלים (1.52 מיליון איש) הגדירו עצמם כמוסלמים, אך נתון זה נחשב לא אמין מכיוון שסביר להניח שמספר לא פרופורציונלי של מוסלמים בחרו שלא לענות על השאלה. רוב המוסלמים בגרמניה הם סונים ועלווים מטורקיה, אך יש מספר קטן של שיעים, אחמדים וזרמים אחרים. דתות אחרות מהוות פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה.
מחקר שנערך בשנת 2018 העריך כי כמעט 38% מאוכלוסיית גרמניה אינם חברים בשום ארגון או זרם דתי, אם כי עד שליש מהאוכלוסייה עדיין יכול להגדיר עצמו כדתי. אי-הדת בגרמניה היא הגבוהה ביותר בשטח מזרח גרמניה לשעבר, שבעבר הייתה פרוטסטנטית בעיקרה לפני אכיפת האתאיזם המדיני, ובאזורי מטרופולין מרכזיים.
יהדות גרמניה
ממוזער|הפגנת סולידריות עם ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל
תולדותיה של יהדות גרמניה, ראשיתן בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה. ב-1910, התגוררו בגרמניה כ-600,000 יהודים. עליית הנאצים לשלטון הביאה לחיסול כמעט מוחלט של יהדות גרמניה. כמחצית מיהודי גרמניה היגרו ממנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והמחצית השנייה נספתה ברובה הגדול בשואה. בשנות ה־90 של המאה ה־20, לאחר קריסת חומת ברלין, כ-90 אלף יהודים מחבר המדינות התיישבו בגרמניה. כיום, חיים בגרמניה כמאתיים אלף יהודים שמהווים 0.3% מהאוכלוסייה.
גרמניה היא ערש מנהגי יהדות אשכנז (שמה של גרמניה אצל היהודים), ויוצאי גרמניה מכונים יקים. גרמניה הייתה מרכז רוחני יהודי תקופות ארוכות, וכיהנו בה רבנים בולטים בהיסטוריה היהודית – כמו המהרי"ל הנחשב ל"אבי מנהגי אשכנז", רבי יהונתן אייבשיץ והרב שמשון רפאל הירש.
הקהילה היהודית בגרמניה תרמה לחיי הדת, התרבות, האומנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות ה-30 של המאה ה-20 תרמו בני קהילה זו שעלו לארץ ישראל להתפתחות המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר.
ראו גם:
יהודי גרמניה הנאצית
יהדות גרמניה המזרחית
אנטישמיות בגרמניה
שפות
גרמנית היא השפה הרשמית והמדוברת בעיקר בגרמניה. זוהי אחת מ-24 השפות הרשמיות של האיחוד האירופי, ואחת משלוש השפות הפרוצדורליות של הנציבות האירופית. גרמנית היא השפה המדוברת ביותר באיחוד האירופי, עם כ-100 מיליון המדברים אותה כשפת אם.
שפות מיעוטים מוכרות בגרמניה הן דנית, גרמנית תחתית, סורבית, רומאני ועוד. שפות המהגרים הנפוצות ביותר הן טורקית, ערבית, כורדית, פולנית, איטלקית, יוונית, ספרדית, סרבו-קרואטית, בולגרית, רוסית ועוד. גרמנים הם בדרך כלל רב-לשוניים: 67% מהגרמנים טוענים שהם מסוגלים לתקשר בשפה זרה אחת לפחות ו-27% בשתיים לפחות.
חינוך
ממוזער|268x268 פיקסלים|אוניברסיטת היידלברג, המוסד הוותיק ביותר בגרמניה להשכלה גבוהה ונחשב בדרך כלל לאחד המפורסמים ביותר שלה
האחריות לפיקוח חינוכי בגרמניה מאורגנת בעיקר בתוך המדינות האינדיבידואליות. חינוך גן ילדים אופציונלי מסופק לכל הילדים בין שלוש לשש שנים, לאחר מכן נוכחות בבית הספר היא חובה לפחות תשע שנים בהתאם למדינה. החינוך היסודי נמשך בדרך כלל ארבע עד שש שנים. לימודים משניים מחולקים למסלולים בהתאם לכך אם התלמידים רוצים חינוך אקדמי או מקצועי. מערכת התמחות הנקראת Duale Ausbildung מובילה להכשרה מיומנת שהיא כמעט ניתנת להשוואה לתואר אקדמי. היא מאפשרת לתלמידים בהכשרה מקצועית ללמוד בחברה וכן בבית ספר מקצועי המנוהל על ידי המדינה. מודל זה מוערך מאוד ומורכב ברחבי העולם.
רוב האוניברסיטאות הגרמניות הן מוסדות ציבוריים, והסטודנטים לומדים באופן מסורתי ללא תשלום שכר לימוד. הדרישה הכללית ללימודים באוניברסיטה היא ה-Abitur. על פי דו"ח ה-OECD משנת 2014, גרמניה היא היעד השלישי המוביל בעולם ללימודים בינלאומיים. האוניברסיטאות המבוססות בגרמניה כוללות כמה מהעתיקות ביותר בעולם, כאשר אוניברסיטת היידלברג (הוקמה בשנת 1386), אוניברסיטת לייפציג (הוקמה בשנת 1409) ואוניברסיטת רוסטוק (הוקמה בשנת 1419) הן העתיקות ביותר. אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, שהוקמה בשנת 1810 על ידי הרפורמטור החינוכי הליברלי וילהלם פון הומבולדט, הפכה לדגם האקדמי עבור אוניברסיטאות רבות במערב. בעידן העכשווי גרמניה פיתחה אחת עשרה אוניברסיטאות מצוינות.
בריאות
ממוזער|267x267 פיקסלים|בית החולים של רוח הקודש בליבק, שהוקם בשנת 1286, הוא קדם לבתי חולים מודרניים בגרמניה
מערכת בתי החולים של גרמניה, הנקראת קראקנהאוזר (Krankenhäuser), מתוארכת לימי הביניים, והיום, גרמניה היא בעלת מערכת הבריאות האוניברסלית העתיקה ביותר בעולם, המתוארכת לחקיקה החברתית של ביסמרק משנות ה-1880. מאז שנות ה-1880, רפורמות והסדרים הבטיחו מערכת בריאות מאוזנת. האוכלוסייה מכוסה על ידי תוכנית ביטוח בריאות המסופקת על ידי חוק, עם קריטריונים המאפשרים לקבוצות מסוימות לבחור בחוזה ביטוח בריאות פרטי. על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO), מערכת הבריאות של גרמניה הייתה במימון ממשלתי של 77% ומימון פרטי של 23% נכון לשנת 2013. בשנת 2014, גרמניה הוציאה 11.3% מהתמ"ג שלה על שירותי בריאות.
גרמניה דורגה במקום ה-21 בעולם בשנת 2019 בתוחלת חיים עם 78.7 שנים לגברים ו-84.8 שנים לנשים על פי ה-WHO, והיה לה שיעור תמותת תינוקות נמוך מאוד (4 לכל 1,000 לידות). בשנת 2019, הסיבה העיקרית למוות הייתה מחלות לב וכלי דם, בשיעור של 37%. השמנת יתר בגרמניה הוזכרה יותר ויותר כבעיה בריאותית מרכזית. מחקר מ-2014 הראה כי 52 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת הגרמנית היו בעלי משקל עודף.
תרבות
340x340px|שמאל|ממוזער|ברלין, מרכז של תרבות ומדע
התרבות במדינות גרמניה עוצבה על ידי זרמים אינטלקטואלים ופופולריים מרכזיים באירופה, דתיים וחילוניים כאחד, והמדענים, הסופרים והפילוסופים שלה מילאו תפקיד משמעותי בהתפתחות הפילוסופיה המערבית. סקר דעת קהל עולמי עבור ה-BBC חשף כי גרמניה היא בעלת ההשפעה החיובית ביותר בעולם בשנים 2013 ו-2014.
גרמניה ידועה במסורות של פסטיבלים עממיים כמו טקס האוקטוברפסט ופסטיבלי חג המולד. נכון לשנת 2023, רשם אונסק"ו 52 אתרי מורשת עולמית בגרמניה. ישנם מספר חגים בגרמניה הנקבעים על ידי כל מדינה; 3 באוקטובר הוא החג הלאומי של גרמניה מאז 1990, הנחגג כיום האחדות הגרמנית.
ממוזער|270x270 פיקסלים|שוק חג המולד בדרזדן
גרמניה תרמה רבות למורשת התרבותית העולמית. לעיתים קרובות היא מכונה "ארץ המשוררים וההוגים" (das Land der Dichter und Denker). גרמניה היא מולדתם של מלחינים כבטהובן, באך, ברהמס, וואגנר; משוררים כגתה, שילר והיינה; פילוסופים כליבניץ, קאנט, הגל, מרקס, אנגלס, רוזנצווייג, שופנהאואר, ניטשה מנדלסון והיידגר; תאולוגים כמו לותר; סופרים כמו אריך קסטנר, הסה, מאן, בל וגראס; מדענים כמו קפלר, הקל, איינשטיין, בורן, פלאנק, הייזנברג, הרץ ובונזן; וממציאים ומהנדסים כמו גוטנברג, אוטו, סימנס, בראון, דיימלר, בנץ, דיזל ולינדה. אמנים מפורסמים כוללים את אמן הרנסאנס דירר, הסוריאליסט ארנסט, האקספרסיוניסט מרק ועוד.
הגוף הממלכתי לייצוג השפה והתרבות הגרמנית ברחבי העולם והפצתם קרוי "מכון גתה" (Goethe-Institut). בגרמניה קיימים שישה־עשר סניפים, ובשאר העולם – בכ־90 מדינות – 136 נוספים.
מטבח
המטבח הגרמני מגוון ועשיר במאכלי בשר, בפרט בשר חזיר, ודגים; כמו גם בלחם ומאפים אחרים ובמאכלי תפוחי אדמה. המאכלים הטיפוסיים לגרמניה כוללים גם נקניקיות וכרוב כבוש, והמשקה הלאומי הוא בירה. צריכת הבירה השנתית (2020) עומדת על כ-10.5 ליטר לאדם, מהם כ-55% בירה.
התפריט הגרמני מושפע הן מתנאי האקלים (המכתיבים מטבח "כבד", עם הרבה מנות חמות ומעט ירקות טריים) והן מתנאים היסטוריים-חברתיים. בשנים האחרונות התפתח בגרמניה מטבח המושפע מן הגלובליזציה וההגירה לגרמניה, ובערים הגדולות בגרמניה ניתן למצוא מסעדות אתניות של קבוצות מאזורים רבים בעולם. במיוחד אהוד הדונר-קבב הטורקי, שעבר התאמה לחיך הגרמני.
מוזיקה
יוהאן סבסטיאן באךטוקטה ופוגה ברה מינורלודוויג ואן בטהובןהסימפוניה החמישיתריכרד וגנרדהרת הוולקירות 250px 110px110px
המוזיקה בשפה הגרמנית כוללת מגוון רחב של סגנונות, הכוללים זרמים ו"גלים חדשים" שהתפתחו עם השפה. מוזיקה קלאסית גרמנית כוללת יצירות של כמה מהמלחינים הגרמניים הידועים בעולם: דיטריך בוקסטהודה, יוהאן סבסטיאן באך וגאורג פרידריך הנדל היו מלחינים משפיעים בתקופת הבארוק. לודוויג ואן בטהובן היה דמות מכרעת במעבר בין התקופה הקלאסית לרומנטית. קרל מריה פון ובר, פליקס מנדלסון, רוברט שומאן ויוהנס ברהמס היו מלחינים משמעותיים בתקופה הרומנטית. ריכרד וגנר היה ידוע באופרות שלו. ריכרד שטראוס היה מלחין מוביל בסוף התקופה הרומנטית ובתחילת התקופה המודרנית. קרלהיינץ שטוקהאוזן ווולפגנג ריהם נחשבים למלחינים חשובים במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. וולפגנג אמדאוס מוצרט, שנולד בזלצבורג (כיום אוסטריה) היה בקרב מלחיני אופרה רבים שיצרו את האופרה הגרמנית.
את ההתחלה של מה שנחשב כיום מוזיקה גרמנית, ניתן לייחס לקומפוזיציות של המאה ה-12 של המלחינה והמשוררת הילדגרד מבינגן שכתבה מגוון של מזמורים וסוגים שונים של מוזיקה נוצרית.
נכון ל-2013, גרמניה הייתה שוק המוזיקה השני בגודלו באירופה והרביעי בגודלו בעולם. המוזיקה הפופולרית הגרמנית של המאות ה-20 וה-21 כוללת פופ, הבי מטאל/רוק, פאנק רוק, פופ רוק, אינדי רוק, שלאגר, היפ הופ ועוד. המוזיקה האלקטרונית הגרמנית זכתה להשפעה עולמית, כאשר קרפטוורק ושטוקהאוזן היו חלוצים בז'אנר זה, וסללו את הדרך לפופולריזציה שהתרחשה בשנות ה-90 של המאה ה-20, במיוחד בסגנונות הטכנו והטראנס. תקליטנים ואמני מוזיקות טכנו והאוס גרמניים הפכו לידועים (למשל פול ואן דייק, פליקס ין רובין שולץ וסקוטר).
אמנות, עיצוב ואדריכלות
ציירים גרמנים השפיעו על האמנות המערבית. אלברכט דירר, האנס הולביין הצעיר, מתיאס גרינוואלד ולוקאס קראנאך האב היו אמנים גרמנים חשובים בתקופת הרנסאנס, יוהאן באפטיסט צימרמן, קספר דויד פרידריך, קרל שפיצווג, מקס ליברמן של האימפרסיוניזם ומקס ארנסט של הסוריאליזם. מספר קבוצות אמנות גרמניות הוקמו במאה ה-20; Die Brücke (הגשר) ו-Der Blaue Reiter (הרוכב הכחול) השפיעו על התפתחות האקספרסיוניזם במינכן וברלין. האובייקטיביות החדשה התעוררה בתגובה לאקספרסיוניזם במהלך התקיימותה של רפובליקת ויימאר. לאחר מלחמת העולם השנייה, מגמות רחבות באמנות הגרמנית כוללות את הנאו-אקספרסיוניזם ואת בית הספר החדש של לייפציג.
מעצבים גרמנים הפכו למנהיגים מוקדמים של עיצוב מוצרים מודרני. שבוע האופנה של ברלין ותערוכת האופנה Bread & Butter מתקיימים פעמיים בשנה.
תרומות אדריכליות מגרמניה כוללות את הסגנונות הקרולינגי והאוטוני, שהיו קודמים לרומנסקי. הגותיקה היא סגנון ייחודי מימי הביניים שהתפתח בגרמניה. גם באמנות הרנסאנס והבארוק, התפתחו אלמנטים אזוריים וטיפוסיים גרמניים (למשל, רנסאנס וזר). אדריכלות עממית בגרמניה מזוהה לעיתים קרובות עם מסורות הבנייה שלה (Fachwerk) ומגוונת בין אזורים ובין סגנונות נגרות. כאשר התעשייה התפשטה ברחבי אירופה, התפתחו בגרמניה הקלאסיציזם וסגנון ייחודי של היסטוריציזם, המכונה לפעמים סגנון Gründerzeit. האדריכלות האקספרסיוניסטית התפתחה בשנות ה-1910 בגרמניה והשפיעה על הארט דקו וסגנונות מודרניים אחרים. גרמניה הייתה חשובה במיוחד בתנועה המודרנית המוקדמת: היא ביתו של Werkbund, שהוקם על ידי הרמן מוטיוס (אובייקטיביות חדשה), ושל תנועת הבאוהאוס שהוקמה על ידי ולטר גרופיוס. לודוויג מיס ואן דר רוהה הפך לאחד האדריכלים המפורסמים ביותר בעולם במחצית השנייה של המאה ה-20; הוא תכנן את גורד השחקים בעל חזית הזכוכית. אדריכלים עכשוויים ידועים כוללים את זוכי פרס פריצקר גוטפריד בוהם ופריי אוטו.
ספורט
300px|שמאל|ממוזער|האליאנץ ארנה הוא המגרש הביתי של באיירן מינכן שאירח משחקים רבים במונדיאל 2006
ספורט מהווה חלק בלתי נפרד מתרבות החיים הגרמנית. עשרים ושבעה מיליוני גרמנים חברים בקבוצות ספורט ושנים עשר מיליון אחרים מתמידים בביצוע פעילויות ספורט באופן אינדיבידואלי. כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בגרמניה. התאחדות הכדורגל הגרמנית (Deutscher Fußball-Bund), הכוללת למעלה מ־6.3 מיליון חברים רשמיים, היא ארגון הספורט הגדול ביותר בעולם מסוגו. ליגת הכדורגל הבכירה ביותר בגרמניה, בונדסליגה, מושכת את הנוכחות הממוצעת השנייה הגבוהה ביותר, יותר מכל ליגת ספורט מקצועית אחרת בעולם כולו. נבחרת גרמניה בכדורגל זכתה ארבע פעמים בגביע העולם בכדורגל (1954, 1974, 1990, ו-2014) ובשלוש אליפויות של אליפות אירופה בכדורגל (1972, 1980 ו־1996). גרמניה אירחה את טורנירי המונדיאל בשנים 1974 ו־2006, ואת אליפות אירופה בכדורגל ב־1988. גם ענף הכדוריד, שהומצא בגרמניה, הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים במדינה, והכדוריד הגרמני נחשב לאחד הטובים בעולם.
ספרות
ממוזער|דיוקנו של יוהאן וולפגנג פון גתה, הנחשב לאישיות הבכירה ביותר בספרות הגרמנית המודרנית.
ספרות גרמנית היא סך כל היצירות הספרותיות שנכתבו בשפה הגרמנית לשלביה בגרמניה, אך גם יצירות ספרותיות שנכתבו בשפה הגרמנית באוסטריה, בשווייץ או בצ'כיה עשויות להימנות עליה.
קולנוע
לקולנוע הגרמני תרומה אמנותית וטכנית מרכזית בהיסטוריה של הקולנוע, במיוחד בימי רפובליקת ויימאר בה צמח זרם הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, שהנפיק במאים היסטוריים כדוגמת פרידריך וילהלם מורנאו. הבמאי האוסטרי פריץ לאנג, שקיבל אזרחות גרמנית ב־1926, ושהקריירה שלו פרחה בטרום מלחמת העולם השנייה, היה בעל השפעה ניכרת במיוחד על תעשיית הקולנוע האמריקאית. הסרט האילם שביים, מטרופוליס (1927) נחשב ללידת סרטי המדע הבדיוני המודרניים. במהלך שנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20 במאים גרמנים מהקולנוע הגרמני החדש, כמו ורנר הרצוג, וים ונדרס וריינר ורנר פאסבינדר, החזירו את הקולנוע המערב גרמני לקדמת הבמה הבינלאומית.
בשנים האחרונות, סרטים כמו "להתראות לנין!", "הנפילה", "חיים של אחרים" ועוד רבים, זכו להצלחה בינלאומית. פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין שמתקיים מדי שנה מ־1951, הוא אחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים ביותר בעולם.
חברה
145px|שמאל|ממוזער|היידי קלום היא דוגמנית על, שחקנית, מנחת טלוויזיה, אשת עסקים, מעצבת אופנה ומפיקה המהווה סמל תרבות גרמנית עכשווי
גרמניה היא ארץ מודרנית, קוסמופוליטית ויצירתית, שעוצבה מסגנונות מחייה רב־גוניים והבדלים אזוריים. רוב האנשים – צעירים ומבוגרים כאחד נהנים מאורח חיים גבוה, וכן בעלי חירות מספקת כדי לתכנן את חייהם כפי שהם עצמם רואים לנכון. המדינה מבססת רמה גבוהה של שוויון מגדרי, מקדמת זכויות לבעלי מוגבלויות והיא סובלנית מבחינה חברתית ומשפטית כלפי להט"בים, שרשאים לאמץ את ילדו הביולוגי של בן/בת זוגם, ונישואים חד-מיניים מותרים בחוק מאז שאושרו בבונדסטאג ב-20 ביוני 2017; זאת לאחר שאיחודים אזרחיים היו מותרים ברפובליקה הגרמנית מ-2001 ועד החלפתם בנישואים חד-מיניים. פוליטיקאים בכירים כגון גידו וסטרוולה וקלאוס ווברייט.
בעשור האחרון של המאה ה-20 שינתה גרמניה את יחסה כלפי מהגרים. עד אמצע שנות ה-90 הדעה הרווחת הייתה כי גרמניה אינה מדינה של הגירה, אף על פי שכ-20 אחוזים מאוכלוסייתה היו ממוצאים שאינם גרמניים (ראו גם: מישלינג). היום, הממשלה ומרבית החברה הגרמנית הגיעו להכרה שמהגרים מרקעים של מגוון תרבויות אתניות אחרות הם חלק מהתרבות הגרמנית, ושהגירה מבוקרת צריכה להיות ביוזמתם בהתבסס על תקנים הגבלתיים.
משאירחה גרמניה את גביע העולם בכדורגל ב-2006, ההערכה הפנימית והחיצונית כלפי תמונתה הלאומית השתנתה. בשאלון הסקרים הגלובלי הנערך מדי שנה בשם "Nation Brands Index" גרמניה מדורגת בשיטתיות במקומות גבוהים יותר באופן משמעותי מאז הטורניר. אנשים בכ-20 מדינות שונות מעריכים שהמוניטין של גרמניה עלה מבחינת התרבות, הפוליטיקה, הייצוא, אנשיה וכוח משיכתם כלפי תיירים, מהגרים והשקעות.
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על גרמניה באתר עיתונות יהודית היסטורית
שגרירות גרמניה בישראל
www.deutschland.de פורטל מולטי מדיה ורב לשוני בנושא גרמניה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות גרמנית
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:חברות ה-G7
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1871
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1949
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1990 | 2024-10-08T07:52:28 |
אירו | אֵירוֹ (סמל: €; קוד: EUR) הוא המטבע האחיד של עשרים מתוך עשרים ושבע המדינות החברות באיחוד האירופי, מדינות אלו מכונות גוש האירו. האירו הוא המטבע השני הנסחר ביותר בשוק מטבע החוץ אחרי הדולר האמריקאי. האירו מחולק ל-100 סנט.
על האירו אחראים הבנק המרכזי האירופי והבנקים המרכזיים הלאומיים של המדינות החברות. הבנק המרכזי האירופי (שמקום מושבו בפרנקפורט) אחראי בלעדית על המדיניות המוניטרית של האיחוד המוניטרי האירופי, בעוד שהבנקים המרכזיים הלאומיים, הכפופים לבנק המרכזי האירופי, אחראיים על הנפקת השטרות והמטבעות והפצתם ברחבי גוש האירו, ועל תפעול מערכת התשלומים של גוש האירו.
שם המטבע
בכל המסמכים של האיחוד האירופי שם המטבע הוא Euro, ευρώ באלפבית יווני או евро באלפבית קירילי. צורת הרבים של שם המטבע לא מוגדרת באופן אחיד, והיא משתנה משפה לשפה. במסמכים אחרים מותר שימוש בשם שונה למטבע, לפי שפת המסמך.
השם "אירו" נגזר מהמילה אירופה, ובכל שפה הוא מבוטא כפי שמבוטאת תחילתה של המילה "אירופה". מכיוון שצורת ההגייה של המילה "אירופה" משתנה ממדינה למדינה, משתנה בהתאם גם צורת ההגייה של שם המטבע.
בגרמנית מבוטא שם המטבע כאוֹירו, באנגלית מבוטא שם המטבע כ"יורו", בספרדית ואיטלקית כ"אֶאוּרו", וביוונית כ"אֶברוֹ", וכו'. יחידת המשנה קרויה אירו־סנט (Euro cent) או בקיצור סנט (cent), אבל ביוונית היא קרויה לפטה (λέπτα). בצרפתית מקובל להשתמש במילה "סַנְטִים" (centime), הן משום שכך נקרא החלק המאה של הפרנק הצרפתי, והן כדי למנוע בלבול, שכן משמעות המילה cent בצרפתית היא "מאה". באיטלקית נקרא הסנט בלשון הדיבור צֶ'נְטֶזִימוֹ (centesimo).
בעברית, שמו הרשמי של המטבע, כפי שקבעה האקדמיה ללשון העברית, הוא "אירו", הנגזר מהמילה "אירופה". בנק ישראל ורוב העיתונים בעברית נוהגים על־פי הקביעה הזאת. גם הצורה "יורו", על־פי הגיית שם המטבע באנגלית, מקובלת בלשון הדיבור.
הקיצור לאירו בכל מדינות אירופה בהן משתמשים באותיות לטיניות הוא EUR, לפי קוד ISO 4217 של המטבע. הקוד הזה חורג מהכללים הקבועים של תקן ISO, על פיו קוד של יחידת מטבע שאינו מטבע לאומי מתחיל ב־X. ביוון ובקפריסין, שאינן משתמשות באלפבית הלטיני, נהוג קיצור שונה בתקשורת המקומית. אין סימון רשמי לסנט.
השקת האירו
מטבע קיצור שער פרנק לוקסמבורגי (LUF) 40.3399 אשקודו פורטוגלי (PTE) 200.482 פזטה ספרדית (ESP) 166.386 דרכמה יוונית (GRD) 340.750 טולר סלובני (SIT) 239.640 לירה מלטזית (MTL) 0.429300 לירה קפריסאית (CYP) 0.585274 קורונה סלובקית (SKK) 30.1260לטס לטבי (LVL) 0.702804 מטבע קיצור שער שילינג אוסטרי (ATS) 13.7603 קרון אסטוני (EEK) 15.6466 פרנק בלגי (BEF) 40.3399 גילדן הולנדי (NLG) 2.20371 מרק פיני (FIM) 5.94573 פרנק צרפתי (FRF) 6.55957 מארק גרמני (DEM) 1.95583 פאונד אירי (IEP) 0.787564 לירה איטלקית (ITL) 1936.27
על השקת ה"אירו" הוחלט במסגרת אמנת מאסטריכט משנת 1992, בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף כחלק מהאיחוד האירופי. כדי להצטרף למטבע המשותף, המדינות החברות אמורות היו לעמוד בקריטריונים מחמירים, דוגמת גירעון תקציבי של פחות מ-3% מהתמ"ג שלהן, יחס חוב של פחות מ-60% מהתמ"ג, אינפלציה נמוכה ושיעורי ריבית קרובים לממוצע האיחוד האירופי. באמנת מאסטריכט, הממלכה המאוחדת ודנמרק קיבלו פטור, לפי בקשתן, ממעבר לשלב האיחוד המוניטרי שהביא להכנסת האירו.
השם "אירו" אומץ רשמית במדריד ב-16 בדצמבר 1995. מתן שם המטבע החדש מיוחס לבלגי ז'רמן פירלו, מורה לשעבר לצרפתית והיסטוריה, ששלח מכתב עם ההצעה לשם לנשיא הנציבות האירופית דאז, ז'אק סנטר ב-4 באוגוסט 1995. אותה פסגה במדריד גם החליטה על תקופת מעבר בת 3 שנים, מרגע הצמדת שערי החליפין של המטבעות שיומרו ליורו ב-1999 עד להפצת שטרות המטבע החדש ב-2002.
ב-29 במרץ 1998 הודיעה הנציבות האירופית כי 11 מדינות יהיו הראשונות (מתוך 15 מדינות שהיו חברות באיחוד האירופי באותה עת) בהן יונהג האירו. לגבי מדינות אלה נקבע שהן עומדות בקריטריונים הכלכליים שהוגדרו באמנת מאסטריכט כתנאי סף להחלת המטבע האירופי האחיד.
האירו הושק ב־1 בינואר 1999 והחליף את יחידת המטבע האירופית בשער חליפין זהה. באותו יום היה שווי של אירו אחד 1.17 דולר אמריקאי. האירו החליף את המטבעות שהיו נהוגים במדינות השונות עד להפיכתו להילך חוקי יחיד ב־1 בינואר 2002.
המטבעות הלאומיים הוצמדו לאירו בשער חליפין קבוע ובלתי־משתנה, ולמעשה הם הפסיקו להתקיים כמטבעות עצמאיים. השימוש במטבעות ובשטרות הלאומיים נמשך עד ה־1 בינואר 2002 (המכונה גם "יום ה-€"). ביום זה החל תהליך הוצאת המטבעות והשטרות הלאומיים מהמחזור הכספי והחלפתם במטבעות ובשטרות האירו החדשים, ולאחר תהליך חפיפה של כחודשיים, הפך האירו להיות ההילך החוקי היחיד של גוש האירו.
שערי ההמרה של המטבעות הישנים לאירו מוצגים בטבלה שמשמאל. תאריך קביעת שער החליפין של 11 המטבעות הראשונים היה ב־31 בדצמבר 1998. יוון צורפה לגוש האירו מאוחר יותר, והדרכמה היוונית הוצמדה לאירו ב־1 בינואר 2001. מטבעות נוספים צורפו במועד מאוחר יותר, ובהם הטולר הסלובני ב־11 ביולי 2006, הלירה המלטזית והלירה הקפריסאית ב־10 ביולי 2007 והקורונה הסלובקית ב־28 במאי 2008.
+ דולר לאירו1999–2011שנה הנמוך ביותר ↓ הגבוה ביותר ↑ תאריך שער תאריך שער 1999 03 Dec $1.0015 05 Jan $1.1790 2000 26 Oct$0.8252 06 Jan $1.0388 2001 06 Jul $0.8384 05 Jan $0.9545 2002 28 Jan $0.8578 31 Dec $1.0487 2003 08 Jan $1.0377 31 Dec $1.2630 2004 14 May $1.1802 28 Dec $1.3633 2005 15 Nov $1.1667 03 Jan $1.3507 2006 02 Jan $1.1826 05 Dec $1.3331 2007 12 Jan $1.2893 27 Nov $1.4874 2008 27 Oct $1.2460 15 Jul $1.5990 2009 04 Mar $1.2555 03 Dec $1.5120 2010 08 Jun $1.1942 13 Jan $1.4563 2011 10 Jan $1.2903 4 May $1.4882מקור: Euro exchange rates in USD, ECB
המטבעות שהוחלפו לאחר תאריך ההשקה
סלובניה: טולר סלובני (1 בינואר 2007)
מלטה: לירה מלטזית (1 בינואר 2008)
קפריסין: לירה קפריסאית (1 בינואר 2008)
סלובקיה: קורונה סלובקית (1 בינואר 2009)
אסטוניה: קרון אסטוני (1 בינואר 2011)
לטביה: לטס לטבי (1 בינואר 2014)
ליטא: ליטאס (1 בינואר 2015)
קרואטיה: קונה (1 בינואר 2023)
התנהגות האירו מול הדולר לאחר ההשקה
עם השקתו היה שוויו של אירו אחד 1.17 דולר. בתחילת דרכו הפגין האירו חולשה והגיע עד לשווי של 0.825 דולר (באוקטובר 2000), אך לאחר מכן החל במגמה של התחזקות כלפי הדולר והחל מסוף 2003 הגיע לרמות סביב 1.25 דולר לאירו והתייצב בשנים שלאחר מכן. בשנת 2007 החל המטבע להתחזק שוב, וביולי 2008, ערב פרוץ משבר האשראי העולמי במלוא עוזו, הגיע לשיא של כמעט 1.6 דולר לאירו. ממועד זה החל האירו במסע של החלשות כלפי הדולר, ומדצמבר 2009, עת היה שוויו כ־1.51 דולר לאירו, ועל רקע המשבר בגוש האירו ב-2010, החל שערו להתדרדר עד לרמות של פחות מ־1.2.
המדינות המשתמשות באירו
ממוזער|upright=1.2|
2023:
המשתמשים הנוכחיים
20 המדינות החברות באיחוד האירופי המהוות את גוש האירו (מכונה גם "מרחב האירו" – "eurozone"), ובהן האירו משמש כמטבע היחיד:
4 מדינות אירופיות קטנות, שאינן חברות באיחוד האירופי, חתמו על הסכמים עם האיחוד לפיהם הן רשאיות להשתמש באירו ואף להטביע מטבעות עם צד ייחודי לאותה מדינה: , , קריית הוותיקן ו-.
5 טריטוריות של צרפת (מחוץ לאירופה): , , , , ו- קליפרטון. בנוסף להן משתמשות באירו כל הטריטוריות מחוץ לאירופה שנחשבות חלק מצרפת. טריטוריות אחרות של צרפת משתמשות בפרנק CFP.
2 מדינות באירופה שהנהיגו את האירו באופן חד־צדדי: ו-. שהיו חלק מיוגוסלביה והשתמשו בעבר בדינר היוגוסלבי. לשתי המדינות האלה אין רשות להנפיק מטבעות אירו, ואין שיתוף פעולה בינן לבין האיחוד האירופי בנוגע לשימוש באירו.
משתמשים עתידיים
מטבע של מדינה אחת באיחוד האירופי מוצמד לאירו במטרה להחליפו כאשר יעמוד בתנאים המתאימים – הכתר הדני אשר שייך ל- – אך לא צפוי שיוחלף בעתיד הקרוב.
החברות הוותיקות באיחוד האירופי שלא הצטרפו לגוש האירו הן ו-, ולא צפוי כי מדינות אלו תצטרפנה בעתיד הקרוב. הממלכה המאוחדת, שהייתה חברה באיחוד האירופי מהקמתו ועד לפרישתה מהאיחוד האירופי ב-1 בפברואר 2020, נמנעה מלהצטרף לגוש האירו מאז הקמתו ופרישתה עצרה סופית את תהליך השתלבותה בגוש.
מדינות אלו התחייבו לאמץ את האירו כשיעמדו בתנאים הכלכליים הנדרשים על פי אמנת מאסטריכט. שהצהירה על כוונתה לבצע את המעבר בתחילת שנת 2025 ו- שהודיעה על כוונתה לעשות זאת עד תחילת 2026.
חברות נוספות באיחוד האירופי שאינן חלק מגוש האירו ואין להן לפי שעה תאריך יעד קונקרטי להחלפת המטבע הלאומי שלהן הן שלוש מתוך עשר המדינות שהצטרפו לאיחוד האירופי ב־1 במאי 2004: , ו-.
מטבעות
אירו הוא יחידת המטבע העיקרית. יחידת המשנה היא סנט. מאה סנטים מהווים אירו אחד.
מטבעות האירו מוטבעים בערכים של 1 סנט, 2 סנטים, 5 סנטים, 10 סנטים, 20 סנטים, 50 סנטים, 1 אירו ו־2 אירו. למטבעות האירו צד אחד המשותף לכל מדינות גוש האירו, ואילו הצד השני שונה ממדינה למדינה ומותאם למורשת המקומית. עם זאת, המטבעות נחשבים הילך חוקי בכל גוש האירו, ללא תלות בהטבעה על הצד הלאומי של המטבע. לארבע מדינות בגוש האירו שאינן חברות באיחוד (מונקו, סן מרינו, אנדורה וקריית הוותיקן) יש זכות להטביע מטבעות עם הצד הייחודי להן.
הצד האחורי של מטבעות 2 אירו משמש את המדינות השונות, בנוסף לעיצוב הרגיל, גם לציון אירועים לאומיים מיוחדים. כל מדינה זכאית להטביע פעם בשנה מטבעות 2 אירו עם צד אחורי מיוחד לציון אירועים אלו.
כמו כן מוטבעים מטבעות לאספנים, שאינם מיועדים לשימוש יום־יומי ואינם מהווים הילך חוקי מחוץ למדינה בה הוטבעו.
דוגמאות מטבע של 1 אירו (הצד הלאומי)
שטרות
שטרות האירו אחידים בכל המדינות החברות בגוש האירו, והם מודפסים בערכים של 5, 10, 20, 50, 100, 200, ו־500 אירו. אף שכל השטרות חוקיים בכל מדינות האיחוד, מועט מאוד השימוש היום יומי בשטר של 200 אירו, כי שוויו רב מכדי שיבוא לשימוש רגיל בחיי המסחר, ובשטר ה-500 אירו שהוא נדיר ביותר, ובעלי חנויות רבים מסרבים לקבלו כתשלום הן משום שקשה לתת עודף ללקוח מסכום גדול זה והן משום החשש שהוא שטר מזויף ועסקים רבים אינם מוכנים לקחת סיכון בסכום גדול שכזה. השטר הפופולרי ביותר הוא שטר ה-50 אירו, והוא משמש גם כעדיפות ראשונה בכספומטים למשיכת מזומנים.
על השטרות מודפסים איורים של גשרים ושערים בדויים, לפי סגנונות אדריכליים שונים, כדי לא לקשר אותם למדינות מסוימות.
סדרה 2002
תמונה ערך שנה מידות(מ"מ) צבע שליט השטר צד הפנים צד הגב אדריכלות המאה 120px 120px€5 2002 120 × 62 מ"מ אפור קלאסית < ה5 127px 127px€10 2002 127 × 67 מ"מ אדום רומנסקית ה11-ה12 133px 133px€20 2002 133 × 72 מ"מ כחול גותית ה12-ה14 140px 140px€50 2002 140 × 77 מ"מ כתום הרנסאנס ה15-ה16 147px 147px€100 2002 147 × 82 מ"מ ירוק בארוק ורוקוקוה17-ה18 153px 153px€200 2002 153 × 82 מ"מ חום צהוב ברזל וזכוכית ה19-ה20 160px 160px€500 2002 160 × 82 מ"מ סגול מודרנית ה20-ה21
סדרה אירופה
תמונה ערך שנה מידות(מ"מ) צבע שליט השטר צד הפנים צד הגב אדריכלות המאה 120px 120px €5 2013 120 × 62 מ"מ אפור קלאסית < ה5 127px 127px €10 2014 127 × 67 מ"מ אדום רומנסקית ה11-ה12 133px 133px €20 2015 133 × 72 מ"מ כחול גותית ה12-ה14 140px 140px €50 2017 140 × 77 מ"מ כתום הרנסאנס ה15-ה16 147px 147px €100 2019 147 × 77 מ"מ ירוק בארוק ורוקוקו ה17-ה18 153px 153px €200 2019 153 × 77 מ"מ חום צהוב ברזל וזכוכית ה19-ה20
שערי חליפין
ראו גם
אפרו
פרנק CFA
2 אירו
1 אירו
50 אירו-סנט
20 אירו-סנט
10 אירו-סנט
קישורים חיצוניים
אתר האירו, בתוך אתר הבנק המרכזי האירופי
התנהגות האירו מול הדולר מאז השקתו
אירופה מטילה מטבע
האירו מגיע – תערוכת צילומים
ynet עוברים לאירו
השער היציג של האירו (ומטבעות נוספים), באתר בנק ישראל
אירו (שטרות)
אלון לנדאו, שני צידי המטבע, ההיסטוריה של היורו, ספטמבר 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:האיחוד האירופי: כלכלה
קטגוריה:האיחוד האירופי: סמלים
*
קטגוריה:מטבעות אירופה
קטגוריה:מטבעות
קטגוריה:מטבעות בני המרה | 2024-09-23T07:30:03 |
עיראק | רפובליקת עיראק (בערבית: , גֻ'מְהוּרִיַּת (א)לְעִרַאק; בכורדית: كۆماری عێراق, Komarî Êraq, כומארי עיראק) היא מדינה במזרח התיכון בדרום מערב אסיה. בצפון היא גובלת עם טורקיה, במערב בסוריה ובירדן, בדרום בערב הסעודית ובכווית, ובמזרח היא גובלת עם איראן. חיים בה מעל 41 מיליון בני אדם, רובם המכריע ערבים. 97% מתושבי עיראק הם מוסלמים, מהם כ-65% שיעים ו-35% סונים. בצפון-מזרח המדינה מתקיימת אוטונומיה כורדית, המכונה כורדיסטן העיראקית. השפות הרשמיות בעיראק הן ערבית וכורדית.
עיראק חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
מקור השם ושמות קדומים אחרים
עם הכיבוש הערבי של האזור והתפשטות האסלאם צפונה כונה האזור שבחלק הדרומי שבין הנהרות בשם עיראק הערבית, שם התבססו הערבים, בניגוד לצפון האזור שבו עדיין ישבו עמים אחרים כגון הכורדים והאשורים. השם עיראק שימש גם לתיאור אזורים שלא נמצאים בגבולות עיראק המודרנית, אלא במרכז ובמערב שטח איראן המודרנית. את שמם של אזורים אלו ניתן לתרגם ל"עיראק הזרה" או "עיראק הרחוקה". השם תיאר את המישורים מדרום להרי חמרין ולא כלל את השטחים הצפוניים והמערביים של עיראק המודרנית.
השם "אל-עיראק" משמעותו בערבית "מצוקי סלע", ועל פי אחת הגרסאות הוא מתייחס אל הרכסים הבוהקים שנתגלו לעיני בני שבטי ערב שהגיעו מהמדבר אל עמק הפרת והחידקל.
בערבית מודרנית משמעות השם עיראק (عراق – עראק) היא "חוף", "גדה" (של ים, נהר וכו'). משמעות אחרת היא "לחות" – בניגוד ליובש בחצי האי ערב. יש המייחסים את השם לעיר העתיקה אוּּּרוּכּ, היא ארך השומרית הקדומה.
במקרא כונה האזור הדרומי שבין הנהרות הפרת והחידקל בשם "בבל" על שם ממלכה ועיר מדינה בעלת שם זה ששלטה באזור, ואילו האזור הצפוני שבין הנהרות כונה בשם "ארם נהריים". בתרגום השבעים, שכתיבתו מתוארכת למאה השלישית לפנה"ס, תורגם השם "ארם נהריים" מעברית ליוונית קוינה ושם האזור מכונה מסופוטמיה (מסו – μέσος – "אמצע", פוטמיה – ποταμός – "נהרות").
בחיבור אחר בשם אנבסיס אותו כתב ההיסטוריון הרומי אריאנוס נעשה גם שימוש במונח "מסופוטמיה". החיבור אומנם מתוארך למאה השנייה לספירה אך מחברו מתייחס למקורות מתקופת מסעו אלכסנדר הגדול לכיבוש האימפריה הפרסית, סדרת אירועים שתחילת התרחשותם מתוארכת לשנת 336 לפנה"ס, וסופם לשנת 323 לפנה"ס.
על קערת השבעה שנמצאה בניפור מופיע אזור הקרוי אירג, שהוא אולי ההופעה הקדומה ביותר לשם "עיראק":
... דין אשבעית עליכון, רוחי בבל וערב, רוחי אירג ומישון, רוחי פרת ודגלת נהרה ... (זאת השבעתי עליכם, רוחות בבל וערב, רוחות אירג ומישן, רוחות נהרות הפרת והחידקל)
היסטוריה
עיראק הקדומה
האזור שבין נהרות הפרת והחידקל היה האזור בו התפתחה תרבותם של השומרים, האכדים, הבבלים והאשורים. הקהילות האלו יצרו את הכתבים העתיקים ביותר ופיתחו את המדעים הראשונים, ביניהם מתמטיקה, משפטים ופילוסופיה. הציוויליזציות שחיו במקום, בזכות עדיפותן הטכנולוגית, הרחיבו את שליטתם על עמי האזור.
במאה השישית לפנה"ס האזור הפך לחלק מהאימפריה הפרסית תחת שלטון כורש. מצב זה ארך כ-220 שנה, עד כיבושו של אלכסנדר מוקדון את האזור והפיכתו לחלק מהאימפריה שלו ומהממלכה הסלאוקית למשך כמעט 200 שנה. לאחר מכן, כבשו הפרתים את האזור וסיפחו אותו לאימפריה הפרתית למשך כמאה שנה. הסאסנים היו הבאים שכבשו את האזור והפכו אותו לחלק מהאימפריה הסאסאנית.
בתחילת המאה ה-7 לספירה החל האסלאם להתפשט מכיוון חצי האי ערב לאזור שבו מצויה עיראק המודרנית. בו דודו וחתנו של הנביא מוחמד, עלי בן אבי טאלב העביר את בירת האימפריה המוסלמית לכופה בעיראק, כשהפך לח'ליף הרביעי. שושלת בית אומיה העבירה את בירת הח'ליפות לדמשק אך המשיכה לשלוט במחוז עיראק. השושלת שבאה לאחר בית אומיה, שושלת בית עבאס, העבירה את בירת הח'ליפות לבגדאד וכך הפכה אותה לעיר החשובה לעולם המוסלמי ולערבים למשך כ-500 שנים.
ב-1258 בגדאד הוחרבה על ידי הכיבוש המונגולי שנמשך פחות מ-50 שנים עד שקיעתה של האימפריה המונגולית. במהלך סוף המאה ה-14 והמאה ה-15 שלטו באזור עיראק הטורקמנים. מרבית האזור שבו ממוקמת עיראק המודרנית, נפל תחת שלטון האימפריה הספווית ב-1501. במאה ה-16 עיראק הפכה לחלק מהאימפריה העות'מאנית, אם כי הצפווים שלטו על חלק נרחב מעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-17.
עיראק המודרנית
במלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את שטחה של עיראק מידי האימפריה העות'מאנית. גבולותיה של המדינה החדשה, עיראק, שורטטו בוועידת פריז בשנת 1919. שותפה מרכזית למהלך זה הייתה גרטרוד בל, ששכנעה את וינסטון צ'רצ'יל למנות את פייסל הראשון, מלך סוריה המודח, למלך הראשון של עיראק. על אף שעיראק זכתה לעצמאות מהממלכה המאוחדת, עד ל-1932 הבריטים שמרו על זכותם להעביר כוחות צבאיים דרך עיראק.
ב-1920 היו בעיראק 1,146,685 סונים, 1,494,015 שיעים, 87,488 יהודים, 78,792 נוצרים, ו-42,302 אחרים; סה"כ 2,849,282 תושבים.
לאחר מותו של פייסל הראשון ב-1933 מלך על עיראק בנו גאזי עד שנת 1939. שנים אלו התאפיינו בחוסר שקט פנימי בשל ניסיונות חוזרים ונשנים של הצבא לתפוס את השלטון, בשל התקוממויות שיעיות נגד המיעוט הסוני השולט ובשל מרידות כורדיות. את גאזי ירש בנו פייסל השני, אולם לאור העובדה כי היה בן ארבע בלבד בעת מותו של אביו, דודו, עבד אל-אילאה, כיהן כעוצר עד שמלאו לפייסל 18 שנים.
ב-1941 פלשה הממלכה המאוחדת לעיראק בשל חששות מניתוק אספקת הנפט למערב ומהתקרבות ממשלת רשיד עאלי אל-כילאני לגרמניה הנאצית. במשך שש שנים הייתה עיראק תחת הכיבוש הבריטי, שלאחריהן הוחזר שלטון המונרכיה ההאשמית ב-26 באוקטובר 1947. שליטיה האמיתיים של המדינה בתקופת השלטון הבריטי ועד 1958 היו הפוליטיקאי נורי א-סעיד, אשר כיהן כראש ממשלת עיראק 14 פעם בתקופה זו, ועבד אל-אילאה.
עיראק נטלה חלק בהתקפת מדינות ערב על ישראל במלחמת העצמאות, בשנת 1948. כ-17,000 חיילים עיראקים השתתפו במלחמה, וכ-500 נהרגו בקרבות. גם במלחמת ששת הימים השתתפה עיראק בלחימה בחזית הסורית, וב"מבצע מוקד" פגעה ישראל בצורה קשה בכוחה האווירי. במלחמת יום הכיפורים השתתפה עיראק פעם נוספת, וכ-300 מחייליה נהרגו.
ב-14 ביולי 1958 ביצע הצבא העיראקי הפיכה, ביטל את המלוכה, ולנשיא המדינה מונה אל"ם עבד אל-כרים קאסם. קאסם ביטל את שותפות עיראק בברית בגדאד וכונן יחסים ידידותיים עם ברית המועצות. שלטון קאסם נמשך רק עד 1963 ובהפיכה צבאית מוצלחת תפס את השלטון עבד א-סלאם עארף. לאחר מותו של עארף ב-1966 נטל את מושכות השלטון אחיו עבד א-רחמן עארף. אולם שלטונו נמשך רק שנתיים עד להפיכה של מפלגת הבעת'. השפעתו של סדאם חוסיין גדלה לאורך השנים במפלגה (בין השאר בשל השתלטותו על כוחות הביטחון וחיסול יריביו הפוליטיים), עד שהוא החליף את אחמד חסן אל-בכר כראש מועצת הפיקוד המהפכנית (למעשה נשיא המדינה) ב-1979. תוך זמן קצר נעשה טיהור במערכת השלטונית ובין היתר סגן ראש הממשלה עדנאן אל-חמדאני הוצא להורג.
בשנת 1970 נחתם הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי.
שלטונו של סדאם חוסיין נמשך לאורך מלחמת איראן–עיראק (1980–1988), שבה השתמשה עיראק בנשק כימי וביולוגי נגד איראן והמיעוט הכורדי בשטחה. שלטון חוסיין היה ידוע לשמצה בשל הפרות זכויות האדם שביצע המשטר באזרחיו, בין השאר במעצרים פתאומיים והמוניים והריגות המוניות של מיעוטים או חשודים בריגול. ניסיונו של חוסיין לפתח נשק גרעיני כשל בעקבות מתקפת מנע ישראלית (מבצע אופרה) על הכור הגרעיני באוסירק ב-1981.
ב-1990 פלשה עיראק לכווית, ובעקבות כך פתחה נגדה ארצות הברית ומדינות נוספות במלחמת המפרץ וגירשה את צבאה מן השטח הכבוש. במהלך המלחמה הטילה עיראק עשרות טילי סקאד על מדינת ישראל, ייתכן שכתגובה להפצצת הכור עשר שנים קודם לכן.
מועצת הביטחון של האו"ם הטילה סנקציות על עיראק לאורך השנים בניסיון לאלץ את סדאם חוסיין להתפרק מהנשק להשמדה המונית שהיה בידיו. בדיעבד התקבלה ההנחה שנשק כזה לא היה בנמצא. כתוצאה מטבח המוני שביצע משטר סדאם בשיעים ובכורדים בתום מלחמת המפרץ, אכפו הממלכה המאוחדת וארצות הברית אזורים אוטונומיים בצפון עיראק (בו מתגורר המיעוט הכורדי) ובדרום (בו מתגוררים השיעים) בהם נאסר על מטוסים עיראקיים לטוס, כדי שלא יפגעו באוכלוסייה העיראקית. משטר סדאם שרד עד הפלתו במרץ 2003 בעת הפלישה האמריקנית לעיראק.
לאחר מלחמת עיראק, נוהלה המדינה בידי קואליציה של המדינות שפלשו לעיראק בראשות ארצות הברית. בשנת 2005 הועברה השליטה האזרחית לממשלה העיראקית הזמנית שמונתה לאחר בחירות כלליות לפרלמנט זמני, שהתקיימו לראשונה בתולדות המדינה. ע'אזי אל-יאוור נבחר לכהן כנשיא הזמני של עיראק לאחר העברת השלטון לממשלה הזמנית מידי ארצות הברית, ששלטה בה כשנה. אל יאוור כיהן בתפקיד מיוני 2004 ועד הבחירות באפריל 2005. בשנת 2006 הוקמה ממשלה עיראקית קבועה בראשות המפלגה השיעית הנתמכת על ידי איראן. מאז נפילת משטרו של סאדם חוסיין סובלת עיראק מפיגועים קשים בתדירות גבוהה, בעיקר על רקע המאבק בין השיעים לסונים על השליטה במדינה. על פי הערכות שונות נהרגו בין השנים 2004 ל-2008 בין 77 אלף ל-85 אלף בני אדם ונפצעו מעל ל-120 אלף. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, וכך נוצרה בעיית פליטי עיראק.
בדצמבר 2011 עזבו את המדינה אחרוני החיילים האמריקנים שהיו מוצבים בעיראק.
ביוני 2014 פתחו מורדים סונים מארגון דאעש במתקפה כוללת נגד הממשלה במספר גזרות ברחבי עיראק והשתלטו על שטחים נרחבים במדינה, וכך למעשה החלה מלחמת האזרחים השנייה בעיראק שהייתה סכסוך בין ממשל עיראק בתמיכת מיליציות שיעיות, כורדיות וטורקמניות לבין מיליציות סוניות ובראשן המדינה האסלאמית, שהכריזו על הקמת ח'ליפות אסלאמית בשטחים שהיו תחת שלטונם במערב המדינה. העימות התמזג עם מלחמת האזרחים בסוריה וקבוצות משני הצדדים חדרו לסוריה כדי לסייע. ב-9 בדצמבר 2017, הכריז חיידר אל-עבאדי, ראש ממשלת עיראק, כי כוחות הצבא הצליחו להשתלט באופן מלא על הגבול עם סוריה השכנה ובכך לגרש את שאריות לוחמי המדינה האסלאמית משטח המדינה.
גם לאחר דעיכת המאבק של דאעש, התקשתה עיראק לחזק את המשילות שלה על שטחה. ארגוני מיליציה חמושים ואף ארגוני עולם תחתון התנקשו בעשרות שופטים ומנעו ממערכת הצדק הרשמי של עיראק את האפשרות לפעול נגדם באופן מסודר. במקביל גורמי מודיעין במערב מצביעים לפרקים על הגברת ההשפעה האיראנית על עיראק, כולל מקרים כמו השפעה על מינויים פוליטיים.
פוליטיקה
בעת המודרנית עיראק שינתה את פניה הפוליטיים פעמים רבות. לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית והיפרדות העמים הערביים בעידודו של לורנס איש ערב, שרר שלטון מלוכני יציב יחסית בעיראק בראשות המלכים פייסל וע'אזי. לאחריהם עברה עיראק תהפוכות פוליטיות רבות – הפיכה בראשות רשיד עאלי אל-כילאני, שלטונו של נורי סעיד, שלטון קומוניסטי בראשות עבד אל-כרים קאסם ולאחריו האחים עבד א-סלאם עארף ועבד א-רחמן עארף. השלטון היציב שבא לאחר מכן הוא תקופת שלטונה של מפלגת הבעת' משנת 1968 עד 2003. ב-1979 תפס סדאם חוסיין את מושכות השלטון ונותר על כיסאו עד הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003.
לאחר הפלת שלטון סדאם חוסיין ניסתה ארצות הברית ובעלות בריתה לכונן משטר דמוקרטי רב-מפלגתי במדינה, על בסיס פדרטיבי. מאמצים אלה נתקלו בהתנגדות מצד קבוצות חמושות שונות: נאמני המשטר הישן, קיצונים דתיים, ותנועות רדיקליות של מוסלמים שיעים וסונים. השלטון האמריקאי החליט להקים את הפרלמנט המקומי שנקרא מועצת הנבחרים של עיראק.
ב-15 באוקטובר 2005 יותר מ-63 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה בעיראק הגיעו לקלפיות, ו-78 אחוזים מהם תמכו בנוסח החוקה. מרבית המתנגדים היו מהאזורים הסוניים של עיראק. בהתאם לחוקה החדשה, עיראק ערכה בחירות לפרלמנט ב-15 בדצמבר 2005, שבהן כ-70 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם. מרבית העיראקים משְלוש העדות הגדולות בחרו במחוקקים שלהם בהתאם לעדתם.
במערכת הבחירות שנערכה במרץ 2010 זכתה רשימת "אל-עיראקיה", רשימה מתונה בהנהגת איאד עלאווי, במספר הרב ביותר של מושבים בפרלמנט. למרות זאת, המשיך נורי אל-מאלכי ממפלגת הדעווה השיעית לכהן כראש ממשלת עיראק.
בפברואר 2012 הודיעה מפלגת עיראקייה הסונית על החרמת הפרלמנט בשל מחלוקת עם אל-מאלכי השיעי. מספר ימים לאחר מכן, הוציאה הממשלה השיעית צו מעצר נגד סגן נשיא עיראק טארק אל-האשמי שנמלט תחילה לאזור המצוי בשליטת הכורדים, משם לערב הסעודית, לקטר ולבסוף מצא מקלט מדיני בטורקיה. הוא הואשם באחריות ל-150 התקפות נגד אנשי כוחות הביטחון ואזרחי המדינה בין השנים 2005 ל-2011. בספטמבר 2012 הורשע (לאחר שנשפט בהיעדרו) במעורבות ישירה בהריגת עורכת דין וגנרל בצבא עיראק ונגזר עליו עונש מוות בתלייה. אל-האשמי טוען כי מדובר ברדיפה פוליטית על רקע היריבות בין מפלגת השלטון השיעית למפלגתו הסונית.
במערכת הבחירות שנערכה במאי 2018 זכתה רשימת "סאאירון" (הברית למהפכות ורפורמה), רשימה שיעית בהנהגת המטיף מוקתדא א-סדר, במספר הרב ביותר של מושבים בפרלמנט.
המעורבות האיראנית בעיראק
בשנת 2019, בהסתמך על מאות מסמכי מודיעין, פרסם הניו יורק טיימס תחקיר שחשף מעורבות עמוקה של משמרות המהפכה האיראניים בפוליטיקה העיראקית, הכוללת מינוי בכירים בפוליטיקה העיראקית על ידי גורמים איראניים ופיקוח עקבי על קבלת ההחלטות בעיראק. על פי התחקיר, מעורבות זו של איראן בפוליטיקה העיראקית החלה עם עזיבת צבא ארצות הברית את עיראק בשנת 2011, שהותירה אחריה ואקום ביחסי הכוחות הפנימיים בעיראק, שאותו מילאו גורמים בשליטה איראנית.
לאחר שנחשפה, עוררה המעורבות האיראנית בעיראק מחאה ציבורית.
הממשל והתקשורת
בשנת 1959 הוקמה סוכנות הידיעות העיראקית, שפועלת עד היום.
הממשל והתקשורת המקומית נמצאים במתח, סביב ניסיון הממשל להשפיע על התקשורת ועל הנושאים שבהם היא עוסקת. החוקה עיראקית מגינה לכאורה על חופש העיתונות, אולם ישנם חוקים המגבילים אותו בפועל. חוק הפרסומים משנת 1968 קובע עד 7 שנות מאסר בגין "העלבת הממשלה", וחקיקה משנת 1969 מוציאה אל מחוץ לחוק לשון הרע והשמצות, כאשר הניסוח של שני החוקים מעורפל ומאפשר מרחב תמרון לממשלה. בשנת 2010 הקימה המועצה השיפוטית העליונה של עיראק בית משפט מיוחד להעמדה לדין של עיתונאים.
בימי הנוכחות האמריקאית בעיראק, שילם הממשל האמריקאי לגופי תקשורת מקומיים כדי לקדם פרסום כתבות המציגות את האמריקאים באור חיובי.
עם פרוץ המחאות בעיראק בשנת 2019 נקט השלטון העיראקי בצעדים רבים, חלקם חסרי תקדים, נגד חופש העיתונות וחופש הביטוי, כאשר חסם גישה לאזורים מסוימים, ניתק את רשת האינטרנט ואסר על סיקור ההפגנות בשידורי הטלוויזיה. אף על פי כן גופי תקשורת מקומיים השקיעו מאמצים לסקר את ההפגנות, וחלקם אף הוציאו מוספים מיוחדים העוסקים בכך.
כלכלה
כלכלת עיראק מתבססת על מגזר הנפט, שבאופן מסורתי סיפק כ-95 אחוזים מרווחי היצוא. בעקבות מלחמת איראן–עיראק, והנזק שהסבו האיראנים לתעשיית הנפט העיראקית נכנסה הכלכלה העיראקית למשבר. בתגובה המשטר הנהיג מדיניות צנע, לווה רבות ממדינות וארגונים אחרים ומאוחר יותר דחה את תשלום החובות החיצוניים שלו. הפסדיה הכלכליים של עיראק מהמלחמה עם איראן הוערכו כ-100 מיליארד דולר אמריקני לפחות. לאחר תום המלחמה ב-1988 עלה שוב יצוא הנפט מעיראק עם בנייתם של צינורות להובלת נפט ושיקום מתקנים ומשאבות. שילוב של מחירי נפט נמוכים, הצורך לשלם את החובות שנלקחו במהלך המלחמה (כ-3 מיליארד דולר בשנה) ומחיר שיקום המדינה החמירו את המשבר, שגרם בסופו של דבר לפלישה העיראקית לכווית.
ב-20 בנובמבר 2004 הסכימו 19 המדינות העשירות בעולם לוותר על 80 אחוזים (33 מיליארד דולר) מתוך כלל חובותיה של עיראק (42 מיליארד) למדינות אלו. סך חובה החיצוני של עיראק שעמד בעת הפלישה ב-2003 על 120 מיליארד דולר, גדל בשנת 2004 בעוד חמישה מיליארד דולר.
בשלהי 2005 והמחצית הראשונה של 2006 עיראק שינתה את צורת התשלום של חובות נוספים שלה, והפחיתה כ-16 מיליארד מחובה החיצוני. למרות האלימות, ישנם מספר נתונים מעודדים על כלכלת עיראק, בין השאר הגדלת התמ"ג כך שב-2006 עיראק ניצבה במקום ה-58 בעולם.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|צילום לוויין של עיראק
ניתן לחלק את עיראק למספר אזורים עיקריים:
אזור הסהר הפורה לאורך הפרת והחידקל – הוא רצועה המיושבת בצפיפות
מרבית עיראק – אזור מדברי מיושב בדלילות
אזור כורדיסטן בצפון שהוא אזור הררי וגשום
אקלים עיראק הוא סובטרופי כי רוב חלקי הארץ הם מדבר וכמות המשקעים השנתית מגיעה שם ל-100 מ"מ – מדרום לבגדאד יורדים רק כ-30 יום גשם. הבדלי הטמפרטורה בין הקיץ לחורף גדולים מאוד. עולם החי והצומח: רק בהרים היו בעבר יערות דלים, הארץ מורכבת משלושה רבעים של מדבר ו-5% משטח עיראק חסר כל צמח וחי. במשך 25–50 ימים בשנה נושבות רוחות שמאל הגורמות לסופות חול חזקות.
במשך שנים בגבול הדרומי היה קיים אזור נייטרלי בין עיראק וערב הסעודית. הגבולות באזור הוסדרו בשנת 1983.
משבר המים בעיראק
על פי נתוני האו"ם לשנת 2022, עיראק היא אחת מחמש המדינות שנפגעו באופן הקשה ביותר ממשבר האקלים, ובמקום ה־39 מבין המדינות הנזקקות למים. רצף מתמשך של פגעי אקלים בתחילת המאה ה־21 הגביר תופעות כמו מחסור במים, מדבור וסחיפת קרקע, ולכך הצטרפו נזקי זיהום מים ותשתית בעקבות הסכסוכים המזוינים בתקופות אלו, לצד היעדרה של ממשלה יעילה שתוכל לקדם פתרונות מתאימים.
הירידה הדרסטית באדמות החקלאיות ובמקורות מים גרמו בתורן לפגיעה במגוון הביולוגי, לפגיעה בתוצרת החקלאית של עיראק, ולגידול בדיונות החול שהובילו לסופות אבק רחבות היקף שאף פגעו בחיי אדם. לאורך השנים הולכים ומתייבשים מקורות מים שונים בעיראק, ובשנת 2022 התייבש לגמרי אגם סאווה . היעלמותם של מקורות המים גרמה, נכון לתחילת שנת 2022, להגירה של אלפי משפחות.
נוסף לנזקים הקשורים בתהליכים אקלימיים, מצבה הגאופוליטי של עיראק מחריף את הבעיה עוד יותר. כ־85% ממימי הפרת והחידקל, שני מקורות המים המתוקים העיקריים של עיראק, נובעים משטחן של איראן וטורקיה, שבונות סכרים על הנהרות. במשך שנים רבות, כ־10%–15% ממימי הפרת החידקל היו מגיעים מאיראן, אולם נכון לשנת 2022, סכרים שבנתה איראן עצרו את הזרימה של המים לעיראק כמעט לחלוטין. טורקיה, שממנה מגיעים רוב המים, בנתה סכרים כבר בשנות ה־70, ומספרם הגיע בשנת 2022 לכ־770 סכרים. סכרים אלה מונעים את ההזרמה של מרבית המים שהיו אמורים להגיע לעיראק. נכון לשנת 2022 מנסה עיראק להגיע להסכמות בנושא עם שכנותיה איראן וטורקיה, אבל הן מפירות את ההסכמים איתה פעם אחר פעם.
ממשלת עיראק תולה את החרפת הבעיה ברצף חסר מזל של שנים שחונות מהרגיל, ומבצעת מיזמים של חפירת בארות באזורים הנמצאים בסכנת התייבשות.
שלטון מקומי
עיראק מחולקת ל-18 מחוזות אשר נקראים בערבית מֻחאפַט'את (محافظات, צורת יחיד מֻחאפַט'ה محافظة):
+מחוזות עיראק:בגדאד (محافظة بغداد)
מחוז סלאח א-דין (محافظة صلاح الدين)
מחוז דיאלא (محافظة ديالى)
מחוז ואסט (محافظة واسط)
מחוז מיסאן (محافظة ميسان)
מחוז בצרה (אל-בסרה, محافظة البصرة)
מחוז ד'י קאר (محافظة ذي قار)
מחוז אל-מות'נא (محافظة المثنى)
מחוז אל-קאדיסיה (محافظة القادسية)<li>מחוז באבל (בבל, محافظة بابل)
<li>מחוז כרבלא (محافظة كربلاء)
<li>מחוז נג'ף (محافظة النجف)
<li>מחוז אל-אנבר (محافظة الأنبار)
<li>מחוז נינוה (محافظة نينوى)
<li>מחוז דהוכ (محافظة دهوك)
<li>ארביל (محافظة إربيل)
<li>א-תאמים (כירכוכ)(محافظة التأميم - كركوك)
<li>מחוז סולימאניה (محافظة السليمانية)שמאל|200px|מחוזות עיראק
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|קבוצות אתניות ודתיות ברחבי עיראק:
בעיראק חיים מעל 40 מיליון איש נכון ל-2022, 75% מהם ערבים; הקבוצות האתניות הגדולות האחרות הן הכורדים (המהווים כ-20%), האשורים, הטורקמנים, הפרסים, הארמנים ואחרים (המהווים כ-5%) המתגוררים בצפון המדינה. ערבית וכורדית הן שפות רשמיות, סורית (הדומה לארמית) וטורקמנית הן שפות רשמיות באזורים בהם מרוכזות קבוצות אתניות אלו.
97% מהתושבים בעיראק הם מוסלמים. לטענת רוב המקורות המערביים, כ-65% מהמוסלמים הם שיעים, ואילו הסונים מהווים 35%. עם זאת, האוכלוסייה הסונית בעיראק טוענת ברובה כי הנתונים הללו שגויים.
בין האוכלוסייה הסונית בעיראק יש למנות את הכורדים אשר נאבקים לעצמאות מדינית בחבל ארץ הנקרא כורדיסטן שבצפון עיראק. לפי הערכות שונות הכורדים הם בני העם הגדול בעולם ללא מדינה עצמאית.
קבוצות דתיות נוספות בעיראק הן האשורים, שמרביתם נוצרים קתולים וחלקם חברים בכנסייה האשורית, והם רובם של הנוצרים בעיראק. כמו כן היזידים בני העדה הכורדית, וקבוצות מיעוט נוספות דוגמת בהאים ויארסאנים – המאמינים בזרמים שהתפתחו מתוך האסלאם, ואינם מוכרים בעיראק כדת נפרדת. מקום הדת בחברה מעוגן היטב בחקיקה, והתבטאויות פומביות היוצאות נגד הדת עלולות להוביל לעונש מאסר.
הסוציולוג עלי טאהר אל־חמוד מבחין בין אתאיזם, הנדיר מאוד בעיראק, לבין תפיסות חילוניות שקיימות במידה מסוימת בדור הצעיר של חלק מהזרמים הדתיים, כהתנגדות לקיום מנהגי הדת.
אוכלוסייה
אוכלוסיית עיראק מרוכזת בחלקים הצפוניים, המרכזיים והמזרחיים של המדינה, כאשר רבים מהמרכזים העירוניים הגדולים נמצאים לאורך חלקים נרחבים של נהרות החידקל והפרת. חלק גדול מהאזורים המערביים והדרומיים מיושבים קל או לא מיושבים. כ-71.6% מאוכלוסייתה של עיראק גרים ביישובים עירוניים (נכון לשנת 2023). הערים הגדולות בעיראק: 7.711 מיליון תושבים בבגדאד (בירה), 1.792 מיליון במוסול, 1.448 מיליון בבצרה, 1.075 מיליון בכירכוכ, 958,000 בנג'ף, ו-897,000 בארביל (נכון לשנת 2023). שיעור העיור בעיראק הוא בקצב שינוי שנתי של 2.91% (הערכה לשנים 2020–2025).הערים העיקריות של עיראק מפורטות להלן מבחינת חשיבות ומספר תושבים. נתוני האוכלוסייה הם משנת 2018.
יהדות עיראק
יהדות עיראק, הנקראת גם 'יהדות בבל', היא אחת מהקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות ביותר. היהודים גורשו על ידי נבוכדנצר השני לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. צאצאיהם של גולים אלו, הבטיחו את קיומה של קהילה יהודית בעיראק שהפכה לחשובה ביותר בעולם היהודי לאחר הכיבוש הרומי וחורבן בית המקדש השני.
אחד מהגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה השלישית לספירה ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, ונתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה. שנים הללו, ותחת התנאים הנוחים יחסית בבבל פרח בה הלימוד התורני, ובתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי – התלמוד הבבלי, המסכם דיונים הלכתיים ואגדתיים שנערכו בישיבות המפוארות של בבל – ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.
הקהילה שגשגה כמרכז יהודי עד ימי הביניים, עם פלישת המונגולים והרדיפה הדתית שניהלו. במהלך שלטון האימפריה העות'מאנית, השתפר מצבם של היהודים, אך הקהילה לא הצליחה לחזור לתקופת תור הזהב שלה.
העת החדשה
במאה ה-19 השתתפו היהודים במנהל, ועסקו בעיקר במסחר. ב-1908 קיבלו רשמית שוויון זכויות וחופש דת. כמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק לפרלמנט הטורקי. בימי פייסל הראשון, כאשר הבריטים שלטו למעשה, הובטחו זכויות היהודים, 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט והם שותפו במוסדות השלטון, במנהל ובמסחר.
בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. כמו כן, בתקופה זו היה יהודי בשם ששון חזקאל שכיהן בשנים 1920–1923 כשר האוצר של עיראק, אשר תרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות. מעמד זה נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון. אולם כשהוא מת, וגאזי מלך עיראק החליפו ב-1933, החלה אפליה ומעמדם הורע, ורבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בנוסף, החלה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית מצד הנאצים והמופתי של ירושלים, עד שבאה לידי ביטוי אף בפרעות פיזיות. בחג השבועות בשנת תש"א, התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ־50,000 בני אדם. הפּרעות שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ והיוו את תחילת קיצה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל.
בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי", אף על פי שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבית ספר של "כל ישראל חברים" שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב"חדרים", בגלל שמרנות דתית).
היהודים מילאו תפקיד חשוב בימיה הראשונים של עיראק העצמאית. אולם התגברות הרדיפה הפוליטית והקמתה של מדינת ישראל ב-1948 גרמו למרבית יהודי עיראק, שמנו אז כ-150,000 איש, לעזוב את מולדתם. בתקופת שלטון מפלגת הבעת' האנטי-ישראלית, עזבו מרבית היהודים הנותרים את עיראק בשיתוף פעולה של המוסד עם הכורדים. כיום נותרו בעיראק שלושה יהודים בלבד, אשר הם גם האחרונים מבין יהדות בגדאד.
עיראק וישראל
עיראק הצטרפה לכוחות התוקפים את מדינת ישראל ב-1948 וצבאה אף הגיע עד למבואות העיר כפר סבא. לאחר המלחמה עיראק עמדה בסירובה לדון עם ישראל על שביתת נשק ולכן מצב המלחמה בין שתי המדינות לא פסק מעולם. יהודים תושבי עיראק אשר בחרו לעזוב לישראל, נשללה מהם אזרחותם ועל תעודות המעבר שניתנו להם במקום תעודות הזהות שלהם נכתב 'אסור לאדם זה לחזור לעיראק'.
בנאומים חוזרים ונשנים שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל. מחשש למתקפה גרעינית על ישראל הופצץ הכור האטומי בעיראק על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי ביוני 1981.
יממה לאחר פתיחת מלחמת המפרץ הותקפה ישראל על ידי טילי קרקע־קרקע מסוג סקאד בעלי ראש נפץ קונבנציונלי, ששוגרו ממערב עיראק אל עבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב. התקפות אלה לא נסתיימו עד תום המלחמה.
לאחר נפילת סדאם, נשאל איאד עלאווי לגבי האפשרות לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אך הוא דחה אפשרות כזו. למרות זאת, מנהיג הממשלה האזורית של כורדיסטן, מסעוד ברזאני, אמר שלו הממשל העיראקי הפדרלי יאשר קשרים עם ישראל, הוא ישקול פתיחת שגרירות בישראל.
תרבות
בעיראק המודרנית קיימות מזכרות רבות לעברן המפואר של הציוויליזציות שחיו במקום. עיראק היא בין המדינות העשירות במקדשים ובמסגדים. לאחר הפלישה האמריקנית ב-2003 אוצרות תרבות נבזזו מהמוזיאון הלאומי של עיראק.
בשל החלוקה האתנית והדתית בעיראק, לכל אחד מהאזורים במדינה יש ייחוד תרבותי משלו, החל מהמסגדים הסוניים, שרבים מהם נבנו בתקופת סדאם, דרך המקדשים השיעיים העתיקים וכלה בתרבות הכורדית בצפון המדינה.
עיראק ידועה כמקום המצאת העוּד. רבים מנגניה הטובים של עיראק בעבר היו יהודים, שעזבו לישראל והקימו להקה בקול ישראל. עד נפילת סדאם חוסיין, תחנת הרדיו הפופולרית ביותר הייתה "קול הצעירים". היא שידרה מוזיקה מערבית מודרנית, שקנייתה התאפשרה רק דרך ירדן בשל הסנקציות שהוטלו על המשטר. עיראק ניפקה לעולם הערבי מספר כוכבים בולטים בשנים האחרונות, הבולט בהם הוא זמר הפופ כאט'ם א-סאהר .
הספורט הפופולרי בעיראק הוא כדורגל, נבחרת עיראק העפילה פעם אחת למונדיאל 1986 וזכתה פעם אחת בגביע אסיה בכדורגל 2007.
לקריאה נוספת
מיכאל אפל, עראק – מלוכה, מהפכה, רודנות (ספר 2 בסדרה המזרח התיכון בימינו), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה – 2005.
קישורים חיצוניים
עיראק בת 100 ואיש אינו חוגג, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1932
קטגוריה:מדינות המזרח התיכון | 2024-10-14T18:15:15 |
מודיעין צבאי | המודיעין הצבאי נועד לספק לגוף הממונה (מדרג הגדוד ועד לדרג המדינה) בזמנים שנקבעו ורלוונטיים, מידע אמין ומדויק ככל האפשר בנוגע למושא המחקר, כגון כוונותיו, האינטרסים שלו, יכולותיו וחולשותיו.
עבודת המודיעין נעשית בשלושה נדבכים:
מודיעין לאומי – מודיעין המאפשר גיבוש אסטרטגיה לאומית ביטחונית, קביעת איומי ייחוס ותרחיש ייחוס לבניין כוח.
מודיעין אסטרטגי – מודיעין המאפשר עיצוב ותכנון של מערכות וניסוח תכלית אסטרטגית צבאית, אשר משקפת את מטרות הדרג המדיני.
מודיעין מערכתי – מודיעין המאפשר הפעלת כוח ברמה המערכתית והטקטית, על מנת למקסם את הפגיעה באויב, והשגת יתרון טקטי בכל הממדים. מודיעין זה יגיע מכלל סוכנויות האיסוף ועד רמת הגדוד, המטוס הבודד והספינה.
ככלל נחלקת עבודת המודיעין לשני תהליכים מרכזיים:
איסוף – השגת המידע.
מחקר – עיבוד וניתוח המידע שנאסף לכדי "תמונת מצב", אשר תאפשר מתן הערכה מדויקת על מושא המחקר.
מטרתו העליונה של המודיעין הצבאי ברמה האסטרטגית, היא להתריע בפני מלחמה, ולאפשר לקברניט להחליט על תגובה מתאימה למצב. מעבר לכך, נועדה עבודת המודיעין לספק מידע שיאפשר היכרות מעמיקה ככל האפשר של מזמין השירות עם מושא המחקר. כך, יכול המודיעין לספק מידע אודות סדר גודל כוחותיו, האמצעים שבידיו, מבנה הביצורים שהכין ועוד. היכרות מעמיקה עם האויב ותוכניותיו, עתידה לסייע בזיהוי סימני התרעה בעת הצורך, ומאפשרת את בנייתו השוטפת של הצבא למול האיומים הניצבים בפניו והכנת מענה טקטי או טכנולוגי ליכולותיו הצבאיות ומערכות הלחימה של האויב.
התהליך המודיעיני
עבודת המודיעין נעשית על ידי שני סוגי גופים, גופי האיסוף וגופי המחקר. נהוג לתאר את התהליך המודיעיני כמעגל, המתבצע באופן הבא:
בשלב הראשון נקבע מהם הנושאים המרכזיים העומדים על הפרק, אשר בהם יושקעו המשאבים האיסופיים והמחקריים. קביעה זו נעשית על ידי הקברניט והוא זה שמנחה את גופי המודיעין במה עליהם לעסוק.
בשלב השני, ממפים הגופים השונים את המצב הקיים בתחום זה ואת הפערים הדורשים תיקון; כך, ממפים גורמי המחקר מהו המידע הקיים ומהם פערי המידע. ואילו גורמי האיסוף ממפים מהם יכולות האיסוף הקיימות ומהם הפערים באיסוף הקיים לנדרש.
בשלב השלישי, מתחילה העבודה המודיעינית עצמה להתבצע. עבודה זו פועלת בצורת מעגל של שיח בין גורמי האיסוף, המחקר והקברניטים - שיח זה מתבצע בתצורת המעגל המודיעיני המופיע בשרטוט שלמעלה:
הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) המודיעיני – בשלב זה, מציג המחקר בפני האיסוף את פערי המידע הקיימים הנוגעים למושא המחקר (לרוב תוך מתן רקע הכולל את המידע הקיים), לאחר מכן מבקש מענה לפערי המידע המשמעותיים תוך תרגום הבקשה למידע לכדי אירועים קונקרטיים - כלומר, אם נדרש איתור סימנים מעידים להכנות למלחמה - ישאלו שאלות קונקרטיות דוגמת פעילות במערכים מסוימים, תגבור כוחות, וכיוצא בזה.
איסוף – בשלב זה מנסים גורמי האיסוף השונים, באמצעות יכולותיהם, לספק את מירב התשובות לשאלות הקונקרטיות שהוצגו בפניהם בצי"ח. בידי האיסוף מגוון רחב של כלים אשר יוצגו בהמשך.
מחקר – כלל החומר שנאסף מועבר אל המחקר לשם מיון ועיבוד. עבודתו של איש המחקר היא לצרף את פיסות המידע שנאספו ממקורות שונים לכדי תמונה שלמה, הנקראת "תמונת מודיעין". עליו להעריך את איכות המידע שקיבל ולברור אותו, לדעת להפריד עיקר מטפל, ולהוסיף את החומר החדש למסדי הנתונים הקיימים, בצורה בה יהיה ניתן לשלוף אותו בקלות בהמשך.
הערכה – זהו אולי החלק הבעייתי והקשה ביותר בעבודת המודיעין, בה ראשי המערכת צריכים להשתמש בכל המידע המונח לפניהם כדי להעריך מהם כוונותיו של היריב ומה הוא מתכוון לעשות. בשלב זה יש לפרש את כל העובדות המודיעיניות הידועות הרלוונטיות לנושא אודותיו תינתן ההערכה (החל בסדר הכוחות, האימונים שעברו, הפרופיל הפסיכולוגי של גורמי המערכת היריבה ומצבם המדיני והכלכלי), כל זאת על מנת להעריך את יכולותיו וכוונותיו של היריב. לא תמיד מתקבלות הערכות נכונות, ולפעמים מתקבלות אף הערכות שגויות לגמרי שתוצאותיהן הרסניות, ואשר נובעות מטעות בהערכת הנתונים השונים ויחסי הכוחות השונים ביניהם (זאת בשל כשל איסופי או טעות מחקרית). דוגמה מפורסמת ביותר בישראל לטעות בהערכה מודיעינית, היא הכישלון של אמ"ן לחזות את פרוץ מלחמת יום הכיפורים ולהתכונן אליה בזמן. רוב האשמה הוטלה אז על ראש אמ"ן, אלי זעירא. זו אולי הפרשה הכואבת ביותר בתולדות המודיעין הישראלי, המשפיעה עד היום.
הפצה – לאחר השלמת פעולת ההערכה יופצו התוצרים המודיעיניים אל הקברניט, כמו גם אל גורמי האיסוף השונים וגורמי המחקר העמיתים (זאת בכפוף להרשאות סיווג ביטחוני). לכאורה, חשיבות ההפצה בעבודת המודיעין פחותה, אך למעשה, כישלון בהפצת מודיעין כמוהו כאילו לא הופק המודיעין כלל. כישלון בהפצת המודיעין יכול להיות בעל השלכות הרסניות. ולראייה: מערכת הביטחון בארצות הברית לא הצליחה לסכל את פיגועי 11 בספטמבר 2001, בין השאר בגלל נתק ששרר בין ה־CIA ל־FBI, דבר שמנע העברת התראות על פיגועים ומעקב יעיל אחרי גורמי טרור אסלאמי ומחבלים מוסלמים שהסתננו לארצות הברית. מנגד, בתקופת האינתיפאדה השנייה מערכי המודיעין והכוחות בשטח (בעיקר השב"כ, צה"ל והימ"מ) בנו מערך הפצת מודיעין יעיל, שאיפשר קבלת התראות וסיכול פיגועים בזמן אמת. בעזרת המודיעין הערכי שהופץ ניצלו חיי אדם רבים, ומערכת הביטחון הישראלית רשמה הישג חסר תקדים באחוזים הגבוהים של סיכול פיגועים.
עולה ביקורת על הצגה זו של עבודת המודיעין, אשר מייצגת נאמנה את המודיעין הטקטי (בו ניתן להכווין את גופי האיסוף לשאלה הקונקרטית "מה יש מעבר לגבעה"), אך לא מתייחסת לאתגרי המודיעין האסטרטגי. בדרג המערכתי והאסטרטגי גופי המחקר והאיסוף לא רק "מצ"יחים" ומפיצים, אלא בעיקר מייצרים שיח משותף על בסיס הפוזיציות השונות, לטובת בירור רחב של הסוגיות.
מושאי מחקר מרכזיים - הנושאים בהם עוסק המודיעין
מחקר צבאי
המחקר הצבאי הוא הקלאסי בין צורות המחקר המקובלות. עיקר עיסוקו של המחקר הצבאי הוא בניסיון להעריך כראוי נושאים הקשורים והלא קשורים למערכת הביטחונית היריבה - הן בהיבטי בניין כוח (סדר הכוחות וכמותם, כשירותו של הכוח הצבאי היריב, רכש או פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים ומערכות טכנולוגיות חדישות ומשמעותן הצבאית, וכיוצא בזה), והן בהיבטי הפעלתו (מצב כוננות ברגע נתון וצורת הפעלה בחירום). המחקר הצבאי מתקיים בכל הדרגים, מהגדוד (העוסק בהערכה מיקרו-טקטית של פעולות היריב) ועד המטכ"ל.
מחקר מדיני
המחקר המדיני מצוי רק בדרג האסטרטגי-מטכ"לי ובמרבית מדינות העולם אינו מצוי בתחום אחריותו של הצבא. תכליתו של המחקר המדיני הוא מעקב אחר מגמות במערכת המדינית היריבה - זאת על מנת לעמוד כראוי על שינויים שעשויים להתרחש בה ואשר אם יתחוללו ישפיעו על המאזן הביטחוני באזור. במסגרת תחום זה קיים בין היתר עיסוק ב"מחקר אישים" - המתרכז בבניית פרופילים אישיים, פסיכולוגיים ובריאותיים של גורמים בעלי כוח ואנשי מפתח במערכת היריבה.
מחקר טכנולוגי
מחקר זה הוא מחקר טכני של המערכות המצויות בידי היריב (בהן כלי נשק, אמצעי לחימה, אמצעי גילוי כגון מכ"ם, מערכות תקשוב, קשר, שליטה ובקרה), על מנת לאפשר הבנה מלאה של יכולות המערכת הצבאית היריבה (כגון מאפייניה, דרך פעולתה, יתרונותיה וחולשותיה), ולפתח דרכים להתגבר עליה. מחקר זה הוא למעשה חלק מן המחקר הצבאי וההפרדה ביניהם נובעת מהכישורים השונים המחייבים חוקר טכנולוגיות.
צורות איסוף מקובלות
צורות איסוף המודיעין המקובלות הן מודיעין ממקורות גלויים (אוסינט), מודיעין אותות (סיגינט), מודיעין חזותי (ויזינט) ומודיעין אנושי (יומינט).
מודיעין ממקורות גלויים (אוסינט)
מקובל לראות באיסוף המודיעיני פעולה חשאית בעיקרה אשר חלק מכריע מעיסוקה בנושאים שהשתיקה יפה להם. עם זאת, לאמיתו של דבר, חלק גדול מהמודיעין (בעיקר בתחום המדיני) מופק ממקורות מודיעין גלויים. האוסינט (OSINT, קיצור של Open Source Intelligence) הוא מודיעין המופק ממידע גלוי אשר לא ננקטו כל צעדים כדי למנוע הגעתו לידיים זרות, כגון שידורי רדיו וטלוויזיה, עיתונות כתובה ומקוונת, פרסומים אחרים, נאומי מנהיגים וכדומה. בהיבט הצבאי עשויה מידת מהימנותן של ידיעות ממקור מידע כזה להיות נמוכה, שכן יעד המודיעין מודע לכך שהמקור גלוי ועשוי לנצל אותו לשם הטעיה, אך במקרים רבים (בעיקר של מידע מדיני) נודעת חשיבות גדולה דווקא לפרסום עצמו, שכן נאומו של מנהיג זה או אחר, המיועד להישמע, מבטא במקרים רבים את כוונותיו של אותו מנהיג, המעוניין לשדר מסרים כלשהם ליריביו, לעולם הרחב ואף לעמו שלו. מידע זה הוא מסווג במידת מה, וזאת מחמת חשיפתו של הצי"ח, על פיו נאסף החומר. שיטות עבודה דומות נהוגות גם במודיעין עסקי.
על אף שקיים מידע, לעיתים בעל ערך רב, המופק ממודיעין גלוי, הרי שעיקר ייחודו של המודיעין הוא ביכולות מודיעין המופקות ממקורות שאינם גלויים. מידת המהימנות של ידיעות מסוג כזה גבוהה יותר, שכן היעד אינו מודע לזמינות המקור. הסודיות של ידיעות ממקור מידע כזה גדולה יותר, מאחר שאם ילמד היריב על קיום המידע אודותיו, עשוי הוא להקיש מכך על יכולות איסוף המודיעין של היריב ולנקוט אמצעי הגנה אפקטיביים יותר או, לחלופין, לנצל זאת לצורך הטעיה.
בשנת 2013 חשף ה-NSA מדריך משנת 2007, אשר שימש אותו להכשרת סוכני הוובינט (אוסינט מבוסס אינטרנט) המופעלים על ידיו.
מודיעין אותות (סיגינט)
ממוזער|שמאל|250px|בסיס אשלון בוויהופי, ניו זילנד. אנטנות צלחת השוכנות בתוך הראדומים ("כדורי הגולף") משמשות ליירוט תשדורות
מודיעין אותות, או סִיגִינְט (SIGINT, קיצור של Signals Intelligence) הוא שם כולל למודיעין המבוסס על האזנה לאמצעי תקשורת ולגלים אלקטרומגנטיים, המשמשים להעברת מידע או הפעלת מערכות צבאיות. במודיעין המערבי נודעת חשיבות הולכת וגדלה לאיסוף הסיגינטי ונראה כי הוא מהווה בסיס עיקרי בפעולותיו של המודיעין המודרני. חסרונותיה המרכזיים של צורת איסוף זו, הן העלויות הגבוהות הנדרשות לצורך אחזקתה, כמו גם בחוסר היכולות לתחקר את מבועי המידע.
תחום זה כולל שתי צורות איסוף עקריות:
מודיעין תקשורת, או קומינט (COMINT, קיצור של Communications Intelligence) - האזנה לתקשורת מדוברת וכתובה, בכלל זה קשר רדיו, תקשורת טלפונית ותקשורת מחשבים. מטרת הקומינט היא לפענח את תוכן התקשורת, ולזהות את האנשים (או הגופים) ביניהם התקשורת עוברת.
מודיעין אלקטרוני, או אלינט (ELINT, קיצור של Electronic Intelligence) - יירוט אותות אלקטרוניים המשודרים מאמצעי לחימה מסוגים שונים, כגון מכ"מים של כלי טיס ושיט, מכ"מים של סוללות טילי קרקע-אוויר, ועוד. מטרת האלינט היא לזהות את סוג אמצעי הלחימה, על פי סוג מכ"ם המשמש אותו (לדוגמה, סוללת טילי SA-6) ולאתר את מיקומו.
איסוף מודיעין אותות יכול להיעשות ממגוון פלטפורמות:
תחנות קרקעיות (לדוגמה: רשת האשלון)
כלי רכב יבשתיים (לדוגמה: מערכת ה'פרופט' (Prophet) המותקנת על ה-HMMWV)
כלי שיט (לדוגמה: הספינה האמריקנית ליברטי שהייתה מעורבת בתקרית ליברטי)
כלי טיס (לדוגמה: תצורת ה'נחשון שביט' של מטוס הגאלפסטרים 5 של חיל האוויר הישראלי)
לווייני סיגינט.
במקרים רבים עשוי היריב להשתמש בתקשורת מוצפנת. ייעודה של ההצפנה, היא למנוע את יכולת פענוח ההודעות שנמסרות אף אם אלו יורטו (ביטחון מידע). לפיכך, ניסו גורמי מודיעין לאורך ההיסטוריה לפצח את הצופן על מנת למצוא את תרגומן הנכון של הודעות אלו, אשר הצפנתן עשויה להעיד על חשיבותם הגדולה בראייתו של היריב.
מודיעין חזותי (ויזינט)
מודיעין חזותי, או ויזינט (VISINT, קיצור של Visual Intelligence), הוא מודיעין המתמקד במידע חזותי. מקורות נפוצים למודיעין חזותי הם:
תצלומי קרקע.
תצפיות בידי חיילים (כפי שמבוצעת על ידי חיל האיסוף הקרבי בצה"ל, למשל).
תצפיות בעומק עורף האויב בידי כוחות מיוחדים לסיור מיוחד. יחידות אלה הן יחידות עילית המאומנות בריגול, הסוואה צבאית, שדאות והישרדות בשטח עוין.
אימינט (IMINT, קיצור של Imagery Intelligence), הוא מונח המתאר תת-תחום במודיעין חזותי הכולל את המקורות הבאים:
תצלומי אוויר, המצולמים באמצעות מטוס ריגול או באמצעות כלי טיס בלתי מאויש.
תצלומי לוויין, המצולמים באמצעות לווין ריגול.
המודיעין החזותי מספק 'תמונה עדכנית מהשטח', מאפשר מעבר לניתוח הפריטים המופיעים בצילום, כולל הסקת מסקנות גאוגרפיות וגאולוגיות לגבי פני השטח, הקרקע וכדומה.
מודיעין חזותי בזמן אמת, מאפשר גם איכון של המטרות וסגירה מהירה של מעגל ירי כאשר המודיעין מסמן את המטרה ואילו גורמי האש (בעיקר חיל האוויר, ארטילריה או צלפים) יבצעו תקיפה מדויקת שלה. למשל, שימוש בוויזינט וסגירת מעגל ירי בזמן אמת, היא הסיכול הממוקד של מייסד חמאס, אחמד יאסין, שאותר על ידי כלי טיס בלתי מאויש, בעת שיצא ממסגד ונהרג תוך דקות ספורות בידי מסוק אפאצ'י של חיל האוויר הישראלי, שירה טיל מדויק אל עבר המטרה שסימן לו הכטב"ם.
מודיעין אנושי (יומינט)
מודיעין אנושי, או יוּמִינְט (HUMINT, קיצור של Human Intelligence), הוא שם כולל למודיעין אנושי. במסגרת זו נכללים:
ריגול – הפעלה של מרגלים שתולים וגיוס סוכנים ומודיעים "נייטרלים" מקרב הצד השני.
חקירות – חקירת שבויים על מנת לדלות מהם מידע. לפי אמנת ז'נבה, אסור לחקור שבויי מלחמה, אך מדינות בהחלט משתמשות בחקירה כנגד מחבלים וטרוריסטים. כמו כן חלק נכבד מהמדינות, בעיקר הדיקטטוריות, מתעלמות מהאיסור בתירוצים שונים ומשונים (למשל במלחמת וייטנאם, טענה צפון וייטנאם כי הטייסים האמריקאים הם פושעי מלחמה ולא שבויי מלחמה ולכן האיסור לא חל עליהם) וחוקרות את השבויים, לעיתים תוך שימוש בעינויים.
תחום זה נחשב לרגיש ולבעייתי ביותר מבין כל תחומי המקורות, וההפעלה בו מורכבת ביותר. למרות זאת, התמורה שמקבלים מהפעלה נכונה של יומינט היא עצומה ועומק החדירה שאפשר להשיג הוא כמעט בלתי מוגבל. לכן, למרות הבעייתיות והסיכון, ארגוני ביון רבים בעולם משתמשים בטכניקה זו אימתי ואיך שאפשר.
דוגמה ליומינט, הוא המרגל הישראלי אלי כהן, שהופעל בדמשק ואסף מידע על ביצורי הסורים ברמת הגולן. מנגד, ישראל בר היה מרגל סובייטי שנהפך לאחד האנשים הקרובים ביותר לדוד בן-גוריון. דוגמה נוספת היא שירות הביטחון הכללי, אשר התמחה בהפעלת סוכנים, מודיעים וסייענים - דבר שהתבטא במודיעין רב ואיכותי שאפשר סיכול מספר רב של פיגועים במהלך האינתיפאדה השנייה, כמו גם סיכולים ממוקדים (כלומר: הריגתם וחיסולם) של בכירים רבים בארגוני הטרור.
המעגל המודיעיני
שמאל|ממוזער|200px|המעגל המודיעיני
תפיסה מקובלת לחיבור בין שתי דיסציפלינות: בין מחקר – תהליך המתבצע על ידי "חוקרים", לבין איסוף מידע מבצעי המתבצע על ידי 'קמנ"י הכוונה'. מטרת החיבור הוא יצירת שלם מודיעיני המכונה "מעגל המודיעין". מדובר בתהליך מחזורי ובעל מספר שלבים מובחנים, עליהם אחראי כל גוף בנפרד, ללא מקום למעורבות של גוף אחד בעולמו של האחר.
השמת התפיסה
העבודה המודיעינית הוא תהליך החוזר על עצמו, אשר לו כמה שלבים ברורים ומובחנים זה מזה: איסוף ידיעות, עיבוד ידיעות (כלומר מחקר) והפצת המודיעין המוגמר לצרכנים השונים. המימוש המבני של תפיסה זו התבצע, עם הקמתו של אגף המודיעין בצה"ל, בהפרדת המפעל המודיעיני לגופי האיסוף וגופי המחקר, כאשר בין גופים אלה מתווך ענף איסוף המכוון את פעולות סוכנויות האיסוף, בלי לפקד עליהן במישרין, על ידי שהוא מרכז את צורכי מדורי המחקר ומעביר אותם בצורה מרוכזת לגורם האיסופי הרלוונטי. ההיגיון של "מעגל המודיעין" הוא ארגון העשייה המודיעינית לפי כללים ברורים, תוך זרימה חד-כיוונית של המידע: המחקר שולח לאיסוף את שאלות הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות), האיסוף שולח חזרה למחקר את התשובות, ללא מקום רב למעורבות של אחד מהצדדים בעולמו של האחר, וכמעט ללא צורך באזורים משותפים של שיח לפיתוח ידע. המידור שבין גופי המחקר והאיסוף נועד להבטיח ש"כל אחד יעשה את העבודה שלו" ולא "יפריע" לעבודה של יתר מרכיבי המערכת או יוטה על ידם.
רבים מהארגונים המודיעיניים, בישראל ומחוצה לה, אכן אורגנו על פי רעיון מכונן זה, שבבסיסו תפיסה מבדלת, היוצרת לא רק התמחויות שונות, אלא גם הגיונות ודגשים שונים לכל אחד מהשלבים.
פרדיגמת המעגל המודיעיני
פרדיגמה היא תפיסת עולם הקובעת את הפרספקטיבה המושגית, וממנה נגזרים המבנה וההיגיון של התפקוד הבסיסי של רכיבי המערכת. הפרספקטיבה מבוססת על מוסכמה חברתית וארגונית שקובעת את יחסי הגומלין בין הגורמים השונים, וכן מסבירה ומפרשת את הסביבה שבה הפרט והארגון פועלים.
על "מעגל המודיעין" נמתחת ביקורת כבר שנים ארוכות, בטענה כי לא רק שאינו מתאר את התהליך המודיעיני במציאות - הוא אף שגוי מבחינה תפיסתית. הטענה היא שההבחנה הבסיסית בין האיסוף לבין המחקר היא מלאכותית, וכי למעשה, כולם שותפים בפיתוח הידע על האויב והסביבה. צוותים משותפים לאיסוף ולמחקר, שהוקמו לאורך השנים והשיגו הישגים מוכחים, הובילו לתחושה כי ההפרדה העומדת בבסיס "מעגל המודיעין" שגויה מיסודה, וכי יש ערך רב לשילוב בין האיסוף לבין המחקר בפעילויות משותפות.
אתגרים במימוש תפיסת "המעגל המודיעיני" בעקבות הפרדיגמה
בהקשר הצבאי מקובל להצביע על ה"מהפכה" בעניינים צבאיים (RMA), כמהפכה המרכזית של עידן המידע אשר שינתה מבחינה תפיסתית את האופן בו צבאות נלחמים. בהקשר המודיעיני, המודיעין בעולם הישן נוהל ישירות על ידי מצביאים. כך היה משה בפרשת המרגלים בתנ"ך וכך היה גם נפוליאון. במסגרת פרדיגמה זאת, המודיעין התבסס על יחסי אמון בין המנהיג ובין המרגלים האנושיים אותם הפעיל. פרדיגמה חדשה התבססה בעידן התעשייתי, שהביא, בין היתר, להמצאתם של הטלגרף ושל מכשירי הקשר האלחוטיים. פרדיגמה זאת שמה במוקד את היכולת לאסוף אותות ולפענח אותם (ה"אניגמה", כמפעל המודיעיני המרכזי במלחמת העולם השנייה, היא דוגמה מייצגת לכך). הפרדיגמה החדשה מחייבת הקמת ארגון מודיעיני מקצועי יותר, שלא יתבסס רק על קשר ישיר עם המצביא. כך התפתח מקצוע המודיעין ברמה המדינתית.
אתגר המתח שבין התמחות מקצועית דיסציפלינרית לבין שילוביות, שנוצל לאור התובנה כי "האופן המסורתי לשילוב המקורות שוב אינו מספיק", וכי ההסתרה, הביזור וההגנה על הסודות מצד האויב, לצד הדרישה לרזולוציה גבוהה ומידיות המודיעין, מחייבים פיתוח שיטה חדשה של "היתוך יעיל, מהיר ובהיקף נרחב של מקורות האיסוף השונים לתמונה כוללת". זאת, תוך שימור "המקצועיות העצומה של מערכי האיסוף הדיסציפלינריים", לצד "היתוך מידע ושבירת חומות ארגוניות".
תוצאות תהליך השינוי כוללות יצירת כמה מנגנונים, חלקם מבוססים על שינויים מבניים וחלקם מתמקדים בשיפור תהליכי עבודה. ביחס לאתגר המודיעין המבצעי ולעקרון הפרקטיות של המודיעין, גובשה תפיסת הלוחמה במיצוי מודיעין (הלוחמ"ם), תוך מתן תיעדוף עליון למאמצי איסוף ומחקר על מערכי האש והלחימה של האויבים השונים, שהביא לעלייה חדה בהיקף המודיעין המדויק והרלוונטי. ביחס לאתגר הבין-זירתי, הוחלט על הקמת "מטה מרכזי" בחטיבת המחקר, שתפקידו לייצר היתוך ואינטגרציה טובים יותר של תחומי מומחיות מחקריים, ועל הקמת זירה חדשה (ה"זירה האזורית"), אשר אמורה לעסוק במחקר הבין-זירתי השוטף. הוחלט להקים גם צוותיִ עבודה וכוחות משימה, וכן מינהלות אשר תכליתן לתת מענה על-זירתי זמין וגמיש תוך הפעלה אינטגרטיבית של יכולות איסוף ומחקר. ביחס לאתגר המתח שבין התמחות דיסציפלינרית ושילוביות גובשה "פרדיגמת מודיעין" חדשה, שעיקרה שבירה של תפיסת "מעגל המודיעין" על ידי הסרת המחיצות בין האיסוף והמחקר באופן המאפשר תהליכי עיבוד מקביליים ותוך שימוש בכלים טכנולוגיים המאפשרים להנגיש חומרי מקור לאוספים ולחוקרים כאחד. כדי לתמוך בתפיסה זו הוקמה מחלקת מערכות מידע אמ"נית שתפקידה לגבש ולממש שילוביות במערכות המידע. לבסוף, הובעה במסגרת התהליך ההכרה כי שינויים אלה מחייבים גם שינויים בתחום התרבות הארגונית. ניתן דגש לחשיבות החיבור בין גורמי איסוף ומחקר ולהבנת הערך שבשיתוף מידע לצד ערך המקצועיות הדיסציפלינרית. זאת, לצד השטחת תהליכי קבלת החלטות, פיתוח המודעות לשמירת גמישות משאבית, עידוד התארגנות עצמית וחיזוק תהליכי למידה.
מודיעין משטרתי
גם המשטרה עוסקת בפעילות מודיעינית.
תחום המודיעין המשטרתי דומה בחלקו לתחום המודיעין הצבאי אך מטרתו העיקרית היא מניעת וסיכול פשיעה, לצד הפללה של חשודים (חקירה סמויה). מטרה עיקרית נוספת של המודיעין המשטרתי היא מניעה וסיכול של טרור.
אמצעי המודיעין שמפעילה המשטרה כוללים סוכנים סמויים, בלשים, חוקרי זיהוי פלילי, אמצעים טכנולוגיים כגון אמצעי האזנות סתר ומצלמות נסתרות, וכן שוטרים המומחים בתחומי המחשבים והסייבר להשגת מודיעין אותות ומידע דיגיטלי מתוך מחשבים, מאגרי מידע, רשתות אינטרנט ותקשורת ופעילות מקוונת. בנוסף מקבלת המשטרה מודיעין משירותי ביטחון וארגוני ביון ממשלתיים נוספים, כגון ארגוני ביון האחראים על ביטחון המולדת, ביטחון הפנים וסיכול טרור.
בישראל, משטרת ישראל משתפת פעולה עם שירות הביטחון הכללי בכל הנוגע למלחמה בטרור, אך היא גם מפעילה יחידות מודיעיניות משלה כגון אגף החקירות והמודיעין וכן יחידות שטח כמו יחידת הגדעונים.
גופי מודיעין בעולם
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים – סוכנות הביון החיצונית שעוסקת בריגול, דיפלומטיה חשאית ומשימות מיוחדות ברחבי העולם (שייכת למשרד ראש הממשלה)
שירות הביטחון הכללי – סוכנות הביון הפנימית שעוסקת באבטחה, מניעת חתרנות, סיכול טרור, סיכול ריגול ואבטחת מידע (שייכת למשרד ראש הממשלה)
מודיעין צבאי (צה"ל)
אגף המודיעין - אחראי על האיסוף וניתוח המידע, כמו גם על מתן הערכות מודיעיניות מהרמה הטקטית ועד לרמה האסטרטגית הלאומית.
להק מודיעין (למד"ן) בחיל האוויר הישראלי
מספן מודיעין בחיל הים הישראלי
חיל האיסוף הקרבי השייך לזרוע היבשה – אחראי על איסוף מודיעין קרבי
הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) – אחראי על אבטחת משרד הביטחון, תעשיות הנשק הישראליות, תחקור העובדים במשהב"ט ובגופים קשורים לתעשיות הנשק וכן הפעלת סוכנים העוסקים בהשגת מידע טכנולוגי ומודיעיני במדינות זרות.
אגף המודיעין של משטרת ישראל – אחראי על איסוף מודיעין בתחומי לוחמה בטרור ופלילים.
המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) – זרוע מחקרית מודיעינית של משרד החוץ הישראלי.
CIA – סוכנות הביון החיצונית, אחראית על איסוף מודיעין והפעלת סוכנים.
DIA – סוכנות איסוף המודיעין של צבא ארצות הברית
NSA – סוכנות ביון האחראית על מודיעין אותות (SIGINT) ויירוט תקשורת.
FBI – המשטרה הפדרלית ושירות הביטחון הפנימי של ארצות הברית, המשמשת כסוכנות ביון פנימית וזרוע מבצעת כאשר יש צורך במניעת טרור וסיכול ריגול.
DI - סוכנות הביון הצבאית
MI5 – סוכנות הביון הפנימית (ריגול נגדי).
MI6 – סוכנות הביון החיצונית.
GCHQ – סוכנות הסיגינט הבריטית
פס"ב – שירות הביטחון הפנימי.
סו"ר – שירות המודיעין החיצוני.
גר"ו – שירות המודיעין הצבאי.
שירות האבטחה הפדרלי – אחראי על אבטחת אישים בכירים לרבות הקרמלין.
ק.ג.ב. – שירות הביטחון הסובייטי, שריכז בידיו את ענייני הפנים והחוץ.
VEVAK – משרד המודיעין.
מטה המודיעין של משרד ההגנה
ראו גם
מודיעין קרבי
מודיעין משטרתי
מודיעין נגד טרור
מודיעין טכנולוגי
מודיעין עסקי
קהילת המודיעין הישראלית
לקריאה נוספת
משה יגר, פיתוח תחושת מודיעין שדה, מערכות, גיליון 427-728, עמ' 72, תל אביב 10-2009
אהרן זאבי-פרקש ודב תמרי, ואיך נדע? מודיעין / מבצעים / מדינאות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011.
יצחק בן ישראל, הפילוסופיה של המודיעין, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 1999
יעקב עמידרור, מודיעין - הלכה למעשה, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 2006
אפרים לפיד, לוחמי הסתר, המודיעין הישראלי, מבט מבפנים, הוצאת ידיעות ספרים, 2017
אהד לסלוי, המדינאי ואיש המודיעין, הוצאת מודן, 2021.
ריצ'רדס ג' הוייר הבן, הפסיכולוגיה של המחקר המודיעיני, מערכות, 2005.
קישורים חיצוניים
מילון מונחי מודיעין, באתר המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים
המרכז למורשת המודיעין
המקהל - קבוצת למידה אודות חשיבה מערכתית במודיעין
(מאמר תגובה)
המודיעין במלחמת ששת הימים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
הערות שוליים
*
קטגוריה:ביון | 2024-09-24T18:01:15 |
אריסטו | אֲרִיסְטוֹ (ביוונית: Ἀριστοτέλης, אֲרִיסְטוֹטֶ֫לֶס 384 לפנה"ס, סטאגירה – 322 לפנה"ס, כלקיס) היה פילוסוף ואיש אשכולות בן יוון העתיקה. אריסטו חקר וכתב במגוון תחומים שאין לו מקבילה בהיקפו בתולדות האנושות. הוא היה מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה ומאבות הפילוסופיה המערבית. משנתו של אריסטו עסקה במטאפיזיקה, פיזיקה, בלשנות, פילוסופיה של המוסר (אתיקה), פוליטיקה, שירה, מחזאות, פסיכולוגיה, לוגיקה, כלכלה, פילוסופיה של המדע, ביולוגיה ועוד. צורת השם המקובלת בעברית "אריסטו" באה מהשם שהיה מקובל בימי הביניים בשפה הערבית "أَرِسْطُو", שהוא קיצור לשמו האמיתי Ἀριστοτέλης.
קורות חייו
ממוזער|250px|תבליט המתאר דיאלוג בין אפלטון ואריסטו, מאת לוקה דלה רוביה|טקסט=
אריסטוטלס נולד ב שבחצי האי כלקידיקי בשנת 384 לפנה"ס. עיר הולדתו נכבשה על ידי פיליפוס השני בשנת 348 לפנה"ס ונהרסה, אך כאות הוקרה לאריסטו וכחלק משכרו שיקם אותה פיליפוס בהמשך חייו. אביו, ניקומכוס, היה רופא החצר של מלך מוקדון, אמינטס השלישי, וממנו קיבל, ככל הנראה, את ידיעותיו הראשונות בתחום הביולוגיה. בגיל עשר התייתם ממנו והושם בחזקת דודו, פרוקסנוס.
בגיל 17 הגיע לאתונה והיה לתלמיד באקדמיה של אפלטון, בה נשאר כתלמיד וכמורה במשך 20 שנה. עם מותו של אפלטון, ציפה לרשת את מקומו בניהול האקדמיה, אולם התפקיד ניתן תחת זאת לאחיינו של אפלטון, ספאוסיפוס. לאחר מכן עזב את אתונה, ועבר לאסיה הקטנה. בשנת 343 לפנה"ס נשכר על ידי מלך מוקדון, פיליפוס השני, כדי לשמש מורה לבנו, אלכסנדר. אריסטו היה מורהו של אלכסנדר במשך שלוש שנים, אך המשיך את הקשר עמו גם אחרי שתקופת הלימוד הסתיימה.
בשנת 335 לפנה"ס שב אריסטו לאתונה, וייסד בה מוסד למחקר ולהוראה בליקיאון. בתקופה זו חיבר את רוב כתביו. בדומה לאפלטון, חיבר גם הוא דיאלוגים ספרותיים, אבל אלו לא השתמרו. כתביו שהשתמרו הם חיבורים לא מסוגננים, שלא יועדו לפרסום.
בשנת 323 לפנה"ס, עם מותו של אלכסנדר, גברה באתונה העוינות כלפי מוקדון ובשל קרבתו לבית המלוכה המקדוני הועלתה נגד אריסטו אשמת כפירה. הוא נמלט מאתונה ועבר לגור בכלקיס – לדבריו, משום שלא רצה שהאתונאים יחטאו פעם נוספת נגד הפילוסופיה (הפעמים הקודמות היו הוצאתו להורג של סוקרטס והגלייתו של אנקסגורס) – ושם נפטר כשנה לאחר מכן. את מקומו בניהול הליקיאון ירש תלמידו, תאופרסטוס.
משנתו
מטאפיזיקה
המילה "מטאפיזיקה" לקוחה מהשם שנתנו לחיבור הספרנים באלכסנדריה - τὰ μετὰ τὰ φυσικά, "הבאות אחרי הפיזיקה". הכותרת נועדה להתייחס למקומם של הכתבים בסדר הלימוד, אחרי ספרי "הפיזיקה". בספרים אלה אריסטו עסוק בשאלה מהו ה"יש באשר הוא יש". אריסטו דחה את תורת הצורות של אפלטון, וראה בקיום הדבר המסוים (ביוונית τόδε τι, מילולית "איזה משהו", או הדבר הזה) את הקיום הממשי. בתוך אותו דבר-זה, שמתאפיין בקיום (ουσία, בלטינית: Substantia - מושג מפתח לפילוסופיה שתבוא אחריו), מפריד אריסטו בין חומר - מה שממנו הדבר הזה עשוי - וצורה - שאפשר לאפיין, תוך הפשטה, בתור המתכונת בה החומר פועל. הוא טוען כי דברים קיימים מתוקף ארבע סיבות שהן למעשה ארבעה סוגים של הסברים (רעיון מרכזי גם ל"פיזיקה"); הסיבה החומרית עונה על השאלה "ממה הדבר עשוי", והיא מתייחסת הן לחומר הפיזי שממנו מורכב הדבר והן לחלקים שמהם הוא עשוי. הסיבה החומרית של פסל אדם הבנוי מארד הוא הארד וגם החלקים של הפסל - ראש, יד, עיניים וכו'; הסיבה הצורנית עונה על השאלה "מה זה להיות הדבר הזה" והיא מתייחסת הן לתבנית לפיה מעוצב החומר והן לפעולה שלו בעולם. הצורה של פסל הארד היא היותו-פסל - אך גם התבנית הספציפית, שדרכה הוא מדמה אדם. באותו אופן הצורה של כיסא היא גם התבנית שלו - המכלול שעושה אותו בעל ארבע רגליים, מושב ומשענת - וגם היותו חפץ שיושבים עליו; הסיבה הפועלת עונה על השאלה "מי יצר את הדבר" ומתייחס למי שהביא אותו לידי קיום. הסיבה הפועלת של הבית היא הבנאי; הסיבה התכליתית עונה על השאלה "לאיזו מטרה משמש הדבר" ומתייחסת למטרה שלשמה הוא קיים. הכיסא קיים כדי שישבו עליו ולכן זו תכליתו.
במסגרת ספרו השנים־עשר העוסק במטאפיזיקה, "למדא", עסק אריסטו במושג האלוהות, ולטענותיו נודעה השפעה ארוכה על הפילוסופיה בימי הביניים. טען בין השאר כי האל הוא הסיבה הראשונה של הבריאה, שהוא לא פועל בעולם כסיבה צורנית, ושהעולם עצמו לא נברא אלא היה ועודו נצחי.
אתיקה
אריסטו סבור שאנחנו בוחרים בכל פעולה לשם תכלית, או מטרה. אנו מועדים לבחור במטרה זו או אחרת לשם עוד מטרה, וכך עד שנגיע למטרה סופית, שרצויה על ידינו לשמה. מטרה זו הוא מזהה עם השגת הטוב המעשי, אותו אריסטו מכנה "אושר" (ευδαιμονία).
האושר (אודימוניה) מושג על ידי הגשמה של האדם את התכלית האנושית, אך לפי אריסטו קיימות שתי תכליות לאדם, האחת שיגשים עצמו כיצור תבוני וינהל את חיי העיון המתמקדים במחקר ופילוסופיה, והשניה היא לשמש כאזרח טוב, משום שהמבנה החברתי המאפיין את האדם הוא הפוליס ["מי שלא חי בפוליס הוא או אל או אדם"] ומכאן האזרחות הטובה כלומר החיים על פי המידה הטובה, היא אידיאל אנושי שונה ומשלים את האידיאל הראשון ושניהם יכולים להוביל את האדם לאושר, חלק מהמידות הטובות שכליות (נוגעות לשימוש בתבונה) וחלק מעשיות (מבוססות על רגש). את המידות הטובות המעשיות, המרכזיות יותר לאתיקה, ראה כשמירה על איזון בין שתי נטיות רגשיות קיצוניות - למשל, את האומץ כאיזון בין חיפזון לפחדנות. לכן, תכופות נאמר שדגל ב"שביל הזהב" (דרך האמצע).
פוליטיקה
הגותו המדינית של אריסטו מרוכזת בספרו "הפוליטיקה". עיקר מרצו של אריסטו מוקדש לשאלת המשטר (πολιτεία) של מדינה; מחקריו מבוססים על תולדותיהן וניסיונן הפוליטי של ערי-מדינה יווניות כמו אתונה, ספרטה וכו".
אריסטו מתאר את הפוליס כשותפות טבעית, המכוונת אל הטוב העליון.אריסטו, פוליטיקה, 1, 1252א', 1253א'-24, 7 בעיניו, שותפות זו היא פרי התפתחות טבעית של שתי השותפויות הטבעיות האחרות, הקטנות ממנה. השותפות הבסיסית ביותר, על-פי אריסטו, כפי שנבראה על-ידי הטבע ("התהוותה מבראשית"), היא משק-הבית. משק-הבית כולל, בראייתו, שלושה צמדים: הראשון – בין גבר ואישה; השני – בין האב וילדיו; והשלישי – בין אדון ועבדיו. תכליתו של משק-הבית הוא לספק רק את הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. הצימוד בין גבר ואישה נועד להעמדת צאצאים, והם אינם יכולים להתקיים זה בלא זה.
השותפות השנייה בגודלה על פי אריסטו היא הכפר, שמתפתח כשותפות בין מספר משקי-בית, ומסוגל לספק לאדם צרכים אחרים, שמשק הבית לא מסוגל לספק. כאן מדובר על שמירת הקיום המשותף של הכפר, דרך הגנה, מסחר ואספקת צורכי מזון. אריסטו מדמה את הכפר למושבה של משק-הבית היחיד, שמקים אותו כמעין התרחבות שלו עצמו. גם הכפר מהווה שותפות טבעית, מעצם היותו מורכב ממשקי-בית, שהם בעצם שותפות טבעית.
השותפות העליונה מכל היא הפוליס, שנוצרת מאיחוד של מספר כפרים. בדומה לכפר, הפוליס היא גם כן ישות טבעית, כיוון שהיא מורכבת משותפויות טבעיות אחרות הקטנות ממנה. בנוסף, בהגותו של אריסטו כל דבר בטבע הוא בעל תכלית (telos), שהיא מימוש צורתו. עבור אריסטו, הפוליס צומחת מתוך הכפר כדי לספק לאדם את כל צרכיו, וכך למעשה מגשימה את מטרתה: הבטחת חיי האושר של אזרחיה. בנוסף, אריסטו טוען כי האדם שייך לפוליס מעצם טבעו (במילותיו: בעל חיים השייך לפוליס, מה שמתורגם לעיתים כ"חיה פוליטית"; politikon zoon). מבחינת אריסטו, לא ייתכן שאדם אינו שייך לפוליס כי הדבר הופך אותו ליצור נקלה (בהמה) או יצור נעלה מאדם (אל).
אריסטו מזהה שש צורות כלליות של משטרים, המבוססות על גודלו של הגורם בעל השררה בקהילה - אדם יחיד, מיעוט או רוב; כל גודל מניב שני משטרים, אחד חיובי ואחד שלילי. המשטרים החיוביים נקראים מונרכיה (יחיד), אריסטוקרטיה (מיעוט), ופוליטיאה (רוב, "פוליטיאה" היא השם ל"משטר" ביוונית) אלה מתאפיינים כחיוביים בכך שבעלי השררה מנצלים את שלטונם לטובת הכלל. השליליים נקראים טיראניה (יחיד), אוליגרכיה (מיעוט) ודמוקרטיה (רוב); באלו, בעלי השררה שולטים לטובת עצמם, על חשבון השאר. כך, למשל, סבור אריסטו שדמוקרטיה היא משטר גרוע מפני שבה העם שולט לטובת עצמו, ולא לטובת הכלל. הספר עוסק בעוד מגוון רחב של סוגיות: מקורותיה של המדינה, כלכלת בית, מלחמות אזרחים וחינוך.
בספרו "הפוליטיקה" הוא גם מתייחס לעריצות. אריסטו כותב שמטרת העריץ היא לשמור על שלטונו ומתאר את שיטות השליטה שיאפשרו לו להשיג את מטרתו- 1. העריץ צריך לשאוף שנתיניו יהיו עניים כדי שלא יהיה להם זמן למזימות. 2. על העריץ למנוע רכישת השכלה כי היא אזור גידול למחשבה חופשית ולביטחון עצמי. 3. עליו לפעול כדי לפורר את החברה מבפנים, למנוע התוודעות של אנשים איש לרעהו כיוון שהדבר מחזק אמון הדדי ויכול להוביל להתאגדות ופעולה נגד השלטון. 4. הוא ממליץ לעריץ על ליבוי "ריב ומדון" וסכסוך בין אדם לחברו ובין אדם פשוט לבין נכבד ועשיר 5. עליו להבטיח שישררו תנאים שלא יאפשרו לאזרחים להוציא לפועל דבר נגדו, לדוגמה על ידי הקמת ארגון משטרתי שירגל אחרי אזרחים. 6.עליו לצאת לעיתים למלחמה כוון שמצב זה הוא כפעולת מכבש הפועל בכוח על תודעת ההמונים, ומבטיחה שהנתינים יהיו עסוקים ויידרשו תמיד למנהיג. 7. עליו להימנע מלתת אמון בקרובים לו. 8. עליו לכבד את האלים ולקיים פולחנים דתיים, לא משום אמונתו בהם אלא כי ההמונים מאמינים בהם ולכן יתבטלו אל מול הימצאות האלים לימינו.
פואטיקה
בחיבורו "הפואטיקה", אריסטו מנסה לנתח את העקרונות על-פיהם בנויה השירה והמחזאות, ובעיקר מתמקד בטרגדיה. בחיבור זה עוסק במבנה, בביצוע ובהשפעתה הרגשית של הדרמה. ביחס למבנה עוסק בהבחנה בין סוגות, ביסודות הנרטיב הדרמטי, מושג התפנית הספרותית (περιπατεία), אפיון הדמות ועוד; ביחס לביצוע, עוסק בדיקציה ובנגינה (שליוותה את הדרמה ביוון העתיקה;) אשר להשפעה רגשית, הוא מצביע על תכלית הטרגדיה כפורקן רגשי באמצעות פחד וחמלה. פורקן זה מכנה אריסטו "טיהור", או ביוונית "קתרזיס" (κάθαρσις). לפואטיקה נודעה השפעה מכרעת על האסתטיקה בעולם המערבי מאז הריניסאנס, בפרט עבור אמנים ומבקרים קלאסיציסטים. החיבור היה מוכר אף בארצות המזרח הקרוב, בהם אף נכתבו עליהם פירושים.
לוגיקה
חיבוריו של אריסטו על הלוגיקה מאוגדים באופן מסורתי בתור חטיבה אחת, אותה כינו תלמידיו "אורגנון", שפירושו "כלי" ביוונית. מטפורית, האורגנון נועד לשמש ככלי לתיקון המחשבה.
אריסטו פיתח גם את תורת הסילוגיזם, ועקרונות יסודיים אחרים בלוגיקה הבלתי-פורמלית. בין השאר, ניסח שלושה חוקי יסוד בלוגיקה:
חוק הסתירה: שתי טענות סותרות לא יכולות להיות אמיתיות באותו זמן ומאותה בחינה. לדוגמה: "יורד עכשיו גשם ביפו" ו"לא יורד עכשיו גשם ביפו" לא יכולות להיות שתיהן אמיתיות ביחד.
כלל השלישי הנמנע: כל טענה היא בהכרח אמיתית או שקרית, ואין אפשרות שלישית. לא תימצא טענה שאיננה שקרית ואיננה אמיתית. לכן "או שיורד גשם או שלא יורד גשם" נכונה בהכרח כיוון שאחת מהחלופות חייבת להיות נכונה.
חוק הזהות: כל דבר זהה לעצמו.
מדע / פיזיקה ואסטרונומיה
אריסטו עסק רבות גם במחקר מדעי, וכתב על ביולוגיה ואנטומיה של בעלי-חיים שונים, ותאוריות בתחום הפיזיקה, האסטרונומיה והקוסמולוגיה. החלוקה שהציע אריסטו לתחומי המדע עדיין שרירה בחלקה - אנחנו עדיין מחלקים בין פיזיקה, אסטרונומיה, מכניקה או פסיכולוגיה על פי הבסיס שהניח. לצד אימוץ של מערכת הכוכבים התלמאית, תמיכתו ב עשתה רבות כדי להפכו לתורה השלטת באסטרונומיה עד לתקופתם של קופרניקוס וגלילאו. גם בתחומים מדעיים אחרים, אפשר לומר שמימי הביניים עד תחילת העת החדשה שלטו בכיפה תאוריות אריסטוטליות ובתר-אריסטוטליות.
בתחום הקוסמולוגיה אריסטו האמין שבנוסף על ארבעת היסודות שהיה נהוג בתקופתו להאמין בהם: אש, מים, אדמה, אוויר, קיים יסוד חמישי בשם אתר, ממנו עשויים גרמי השמיים. באופן סכימאטי, הוא חילק את הקוסמוס כולו למערך של גלגלים - עשויים אתר - שמסתובבים סביב כדור הארץ - מודל גאוצנטרי של מערכת השמש. תחת הגלגל הקרוב ביותר לכדור הארץ - הגלגל הירחי - הוא הסביר כי קיימים עצמים המורכבים מארבעת היסודות. אלה נעים (בכפוף להרכב השונה של היסודות שמאפיין כל סוג של עצם, ולתנועת הגלגלים, שמשפיעה גם היא על המתרחש תחתיהם) מכורח "תנועה טבעית" לכל יסוד: האש והאוויר נעים מעלה, המים והאדמה מטה.
ספרי "הפיזיקה" מכסים רבים מאותם נושאים בהם עוסקת הפיזיקה בת-זמננו: נושאם המרכזי הוא התנועה של עצמים טבעיים, להבדיל מעצמים מעשי ידי אדם. בעקבות חקירה של תנועת עצמים טבעיים נדרש גם לבירור מושגי המקום והזמן. גם עוסק בהם בהרחבה בסוגיות הצורה והחומר, שיידונו מאוחר יותר במטאפיזיקה. תזה מוכרת אחת מ'הפיזיקה" הוא התנועה הטבעית, לפיה עצמים טבעיים נעים ע"פ תנועה שייחד להם טבעם - רעיון מרכזי גם לקוסמולוגיה שלו.
ביולוגיה
כתביו הרבים של אריסטו בנושאי ביולוגיה עדיין נחשבים כיסוד מוסדי של המחקר ביולוגי, אף על פי שפרטים רבים הופרכו על ידי המחקר המודרני. אחדים מחיבורים אלה מתאפיינים בגישה אמפירית ודיווחית, נטולת פרשנויות. אחרים עוסקים בתאוריה, כמו שאלת מהותם של בעלי חיים ככאלה, מהותם של איברי בעלי חיים, או מהם עקרונות הטקסונומיה.
אריסטו היה ההיסטוריון הטבעי הקדום ביותר שעבודתו נשתמרה בכל פרט אמיתי. כתביו על ביולוגיה נבעו ממחקריו על תולדות הטבע באי לסבוס ובסביבתו, ושרדו בצורה של ארבעה ספרים, הידועים בדרך כלל בשמותיהם הלטיניים, De anima (על הנשמה ), Historia animalium (תולדות בעלי החיים ), De generatione animalium (דור החיות ), ו־De partibus animalium (על חלקי החיות ).
יצירותיו של אריסטו מכילות תצפיות מדויקות, המותאמות לתיאוריות שלו על מנגנוני הגוף. עם זאת, עבור צ'ארלס סינגר, "אין דבר מדהים יותר מהמאמצים [של אריסטו] [להציג] את היחסים של יצורים חיים כ־scala naturae."scala naturae זו, המתוארת ב־Historia animalium, סיווגה אורגניזמים ביחס ל"סולם חיים" היררכי אך סטטי או "שרשרת גדולה של הוויה", והציבה אותם בהתאם למורכבות המבנה והתפקוד שלהם, עם אורגניזמים שהראו יותר חיוניות ויכולת תנועה מתוארים כ"אורגניזמים גבוהים יותר". אריסטו האמין שתכונות של אורגניזמים חיים הראו בבירור שיש להם מה שהוא כינה סיבה סופית , כלומר שצורתם מתאימה לתפקודם. הוא דחה במפורש את השקפתו של אמפדוקלס לפיה יצורים חיים עשויים להיות שמקורם במקרה. באופן זה אריסטו הצטרף לאפלטון שקידם את האמונה במהותיות, המכונה גם תאוריית הצורות , דבר המהווה התרחקות מתאוריות שהובילו להתפתחות התאוריה האבולוצוניות.
חטיבה בולטת אחת במחקריו היא החיבור 'על הנפש". בניגוד לאפלטון, אריסטו סבור שהנפש ראויה להיבחן בכלים ביולוגיים. אריסטו ראה את הנפש כצורתו של גוף חי, וככזו גם כתבנית פעולתו. הוא מונה שלושה סוגי נפשות: הנפש הנזונה, החשה והתבונית. בראשונה ניחנים גופים חיים המסוגלים להזין את עצמם בלבד, ואלו צמחים. בשנייה ניחנים גופים שגם מסוגלים לחוש, ואלו החיות. בשלישית ניחנים בני אדם וגרמי השמיים, שמשתמשים בתבונה. שם עוסק בהרחבה גם בשאלות ההכרה והחישה.
אריסטו האמין בתאוריית הבריאה הספונטנית כלומר יצורים פשוטים נוצרים מחומר דומם, למשל חרקים נוצרים מאדמה רקובה או צואה וצפרדעים ממים וחום.
מורשתו
השפעתו של אריסטו על הפילוסופיה הייתה עצומה, והוא נחשב אחד מהפילוסופים החשובים ביותר בכל הזמנים. בעת העתיקה הייתה האסכולה הפריפטטית אותה הקים מבין שלוש המשפיעות, וכתביו השפיעו עמוקות גם על הנאו-פלטוניזם. בימי הביניים, היה הפילוסוף היווני הראשי שכתביו השתמרו ונקראו ברחבי העולם המערבי והמזרח-תיכוני (במעצמות הנוצריות במערב, המוסלמיות במזרח, וביזנטיון ביניהן.) כה רבה הייתה ההערכה אליו, עד שכונה בפשטות "הפילוסוף", ללא צורך לפרט למי הכוונה.
הרי אריסטוטל בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה נקראים על שמו (ההגייה האנגלית של שמו). גם אוניברסיטת אריסטו בסלוניקי נקראת על שמו.
השפעת אריסטו ביהדות
כאמור, גם הפילוסופים היהודים למדו את דברי אריסטו והושפעו ממנו.
אריסטו זכה להתייחסות נרחבת בספרי הפילוסופיה היהודית. גדולי הפילוסופים היהודיים למדו את תורתו ושיבחו אותו מאוד. רבי יצחק עראמה, למשל, מצטט פעמים רבות בספריו את דבריו של אריסטו ומכנהו בתואר "ראש הפילוסופים", וכך גם רבים מגדולי הוגי היהדות בספרד וסביבותיה.
בימי הביניים תרגמו יהודים לעברית חיבורים שונים של אריסטו (לדוגמה: "על הנפש" בתרגומו של זרחיה חן), וכן תרגמו ופירשו גם כמה מפירושיו של אבן רושד על כתביו של אריסטו.
הרמב"ם הקדיש לאריסטו התייחסות נכבדת ורחבה בכתביו, והחשיבו ליחיד שממנו ניתן ללמוד בכל מה שקשור לעניינים ש"מתחת לירח", כלומר לענייני העולם הגשמי. במכתב שכתב לרבי שמואל אבן תבון, המתרגם הראשון של הספר מורה הנבוכים, כותב הרמב"ם: "דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה". ובמורה נבוכים עצמו מכנה אותו "ראש הפילוסופים", ודן בדעותיו באריכות. המהר"ל מפראג עושה שימוש רב במונחים הפילוסופיים של אריסטו, וכך גם רבים מחכמי הקבלה היהודיים.
אף מתנגדיה של הפילוסופיה היוונית מקרב היהודים, ראו באריסטו מטרה מרכזית לחיציהם. לפי טענה שהייתה פופולרית בימי הביניים, אך אינה מבוססת, אריסטו למד את תורתו מחכמי היהודים הקדמונים. בספר שלשלת הקבלה מובאת שמועה כי בקהיר נמצא ספר שחיבר אריסטו בסוף ימיו, בו הוא חזר בו מכל דעותיו הקודמות (בנוגע לבריאת העולם, הישארות הנפש, השגחה פרטית וכו') לאחר ש"השמעוני" (הכוונה כנראה לשמעון הצדיק) הוכיח לו אחרת, ושבסוף הספר מופיע "כתב" (אותו מביא "שלשלת הקבלה" בשלמותו) ששלח אריסטו לתלמידו אלכסנדר מוקדון, בו אריסטו מסביר כי הוא חזר בו מכל מה שכתב בעבר לאחר שהתווכח עם "חכם מחכמי ישראל", אימץ את האמונה היהודית, ושאילו היה יכול לקבץ את כל ספריו אשר הופצו ברחבי העולם היה "שורפם באש בל יישאר אחד". עם זאת, מדובר בכתב מזויף שאינו של אריסטו, המכיל אמרה של סוקרטס שאינה מיוחסת ליהדות. מכל מקום, אריסטו אכן הכיר את היהודים, כדבריו לתלמידו, קליארכוס, המצוטטים אצל יוספוס פלביוס:
כתבי אריסטו
מספור בקר
מספור בקר היא השיטה המקובלת בהפנייה לכתבי אריסטו. בטבלה הבאה, חיבורים שמקורייתם מוטלת בספק מסומנים ב-"*". יצירות שכיום אינן מיוחסות לאריסטו מסומנות בקו חוצה.
+ענףמספורשם החיבורשם בלטיניתלוגיקה
(אורגנון)1aהקטגוריותCategoriae16aעל הפירושDe Interpretatione24aהאנליטיקה שמלכתחילהAnalytica Priora71aהאנליטיקה שבדיעבדAnalytica Posteriora100aטופיקהTopica164aהתנצחויות סופיסטיותDe Sophisticis Elenchisפיזיקה
(פילוסופיה טבעית)184aפיזיקהPhysica268aעל השמייםDe Caelo314aעל התהוות וכיליוןDe Generatione et Corruptione338aמטאורולוגיהMeteorologica391aעל היקוםDe Mundo402aעל הנפשDe AnimaParva Naturalia (מסכת הפיזיקה הקטנה)436aעל חישה ומושאי חישהDe Sensu et Sensibilibus449bעל הזיכרוןDe Memoria et Reminiscentia453bעל השינהDe Somno et Vigilia458aעל החלומותDe Insomniis462bעל נבואה בשינהDe Divinatione per Somnum464bעל אורך וקוצר החייםDe Longitudine et Brevitate Vitae467bעל נעורים, זקנה, חיים ומוות, ונשימהDe Juventute et Senectute, De Vita et Morte, De Respiratione481aעל נשימהDe Spiritu486aהיסטורית בעלי החייםHistoria Animalium639aחלקי בעלי החייםDe Partibus Animalium698aתנועת בעלי החייםDe Motu Animalium704aהתקדמות בעלי החייםDe Incessu Animalium715aרביית בעלי החייםDe Generatione Animalium791aעל הצבעיםDe Coloribus800aעל דברים נשמעיםDe audibilibus805aפיזיוגנומוניקהPhysiognomonica815aעל הצמחיםDe Plantis830aעל דברים נשמעים מופלאיםDe mirabilibus auscultationibus847aמכניקהMechanica859a*בעיותProblemata*968aעל קווים אינדיבידואליםDe Lineis Insecabilibus973aהמצבים והשמות של הרוחVentorum Situs974aעל מליסוס, קסנופנס וגורגיאסDe Melisso, Xenophane, Gorgiaמטאפיזיקה980aמטאפיזיקהMetaphysicaאתיקה ופוליטיקה1094aאתיקה ניקומכיתEthica Nicomachea1181a*האתיקה הגדולהMagna Moralia*1214aאתיקה אודמיתEthica Eudemia1249aהמידותDe Virtutibus et Vitiis Libellus1252aפוליטיקהPolitica1343a*אקונומיקהOeconomica*רטוריקה ופואטיקה1354aרטוריקהArs Rhetorica1420aרטוריקה לאלכסנדרRhetorica ad Alexandrum1447aפואטיקהArs Poetica
ישנן יצירות שמיוחסות לאריסטו וששרדו באופן פרמגנטרי בלבד, בתור ציטוטים בכתביהם של הוגים אחרים. חיבור כזה למשל הוא על האידיאות.
כתביו בתרגום עברי מודרני
ספרים עיקריים אחדים של אריסטו ראו אור בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. רובם הודפסו במהדורות חוזרות, וחלקם תוקנו ושופרו במהדורות חדשות.
המטפיזיקה - ספר א, תרגם חיים יהודה רות, עיבד שמואל שקולניקוב, הוצאת מאגנס, תשנ"ב.
המטפיזיקה - ספר דלתא, תרגמו מרסל דיבואה ואביטל וולמן, הוצאת מאגנס, תשנ"ח.
מטאפיזיקה - ספרים ז-ט, תרגמו חנה רוזן וחיים רוזן, הוצאת מאגנס, תשכ"ו.
המטפיזיקה - ספר יא, תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תרצ"ד.
המידות, ספרים א' וב', תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תש"ג.
אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, תרגם יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל"ג.
האתיקה הניקומאכית, תרגמה נאוה גוטרמן, הוצאת מפעל השכפול תל אביב תשכ"ז / 1967.
על הנפש, תרגם והוסיף מבוא והערות - מנחם לוז, הערות ופירושים - אהרן בן-זאב, הוצאת סמינר אורנים, 1989.
הפוליטיקה, תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תרצ"ו. (ספרים א-ב, מתוך שמונה ספרים)
פואטיקה, תרגום, מבוא והערות - מרדכי הַק, מחברות לספרות, תש"ז.
פואטיקה, תרגום, מבוא והערות - שרה הלפרין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
פואטיקה, תרגום, מבוא, הערות ומאמר סיכום - יואב רינון, הוצאת מאגנס, תשס"ג.
מבחר מן החיבורים בביולוגיה, ליקט והוסיף מבוא - יעקב לורך, תרגם מיוונית והוסיף הערות - נמרוד ברי, הוצאת מאגנס, תשל"ד, 1974.
מדינת האתונאים, תרגום ומבוא - דוד אשרי, הוצאת מאגנס, תשכ"ז. (ייחוסו של חיבור זה לאריסטו מוטל בספק)
פיזיקה א-ב, תרגם והוסיף מבוא והערות - יהודה לנדא, הוצאת מאגנס, תשס"ו.
רטוריקה, תרגם והוסיף מבוא והערות - גבריאל צורן, ספרית פועלים, 2002.
פוליטיקה, ספרים א, ב, ג, תרגמה מיוונית: נורית קרשון, עריכה מדעית: רחל צלניק-אברמוביץ, הוצאת רסלינג, 2009.
קטגוריות, תרגם והוסיף מבוא והערות - גבריאל צורן, הוצאת רסלינג, 2019.
על הפירוש, תרגם והוסיף מבוא והערות - גבריאל צורן, הוצאת רסלינג, 2021.
ראו גם
השביט הגדול של 371 לפני הספירה
לקריאה נוספת
שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית: אריסטו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
זאב בכלר, פילוסופיית המדע של אריסטו, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1992.
יהודה לנדא, השתוקקות החומר לצורה במחשבת אריסטו, הוצאת אוניברסיטת תל אביב - הפקולטה למדעי הרוח, 1972.
יהודה לנדא, מבוא למטפיזיקה ולפילוסופיית הטבע של אריסטו, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1988.
קנת מק'ליש, אריסטו, סדרת הפילוסופים הגדולים, תרגם אמיר צוקרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית הפועלים, 1966
חיים יהודה רות, מורה דרך בפילוסופיה היונית, הוצאת ראובן מס, 1969
בצלאל בר כוכבא, אריסטו, היהודי המלומד, וה'קלנים' ההודים, תרביץ, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, כרך סז, חוברת ד, תמוז-אלול תשנ"ח, עמ' 435–481.
שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית, חלק ג: משנתו הפילוסופית של רבי חסדאי קרשקש
David Ross, Aristotle. Methuen &co. Reprinted 1971
קישורים חיצוניים
אריסטו: חייו תורתו ויצירתו, מעובד על פי "אנציקלופדיה אוצר ישראל" לי"ד איזנשטיין, אתר דעת;
תרגומי יצירותיו:
פוליטיקה, ספר א'; תרגם שמעון בוזגלו, 2002, באתר של בוזגלו
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:פילוסופים של המוסר
קטגוריה:לוגיקנים
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:חוקרי רטוריקה
קטגוריה:חשיבה ביקורתית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס | 2024-09-05T09:04:56 |
ננס לבן | שמאל|ממוזער|250px|תמונה מטלסקופ החלל האבל של Sirius A ו-Sirius B. Siruis B הננס הלבן, נראה כנקודה חלשה (יחסית) מתחת ומשמאל ל-Sirius A הזוהר.
ננס לבן הוא גרם שמיים המהווה את השלב האחרון במחזור החיים של כוכב הסדרה הראשית בעל מסה קטנה או בינונית. תאורטית, בעתיד הרחוק מאוד ננס לבן צפוי להתקרר לננס שחור, אך היקום צעיר מכדי ששינוי זה יתרחש.
היווצרות
ככלל, מקור האנרגיה של כוכב הוא בהיתוך גרעיני שמתבצע בליבתו. בהיתוך זה אטומים של יסוד קל, לדוגמה מימן, מתמזגים ויוצרים יסוד מסיבי יותר. התהליך כרוך בשחרור כמות גדולה של אנרגיה. לאחר שמלאי המימן שבכוכב הותך להליום, הכוכב גדל לענק אדום שבו מתבצע היתוך תרמו-גרעיני מהליום לפחמן ולחמצן. אם מסת הענק האדום נמוכה מכדי לאפשר היתוך גרעיני של פחמן, תיווצר במרכזו ליבת פחמן וחמצן. השכבות החיצוניות הקרות של הענק האדום ייצרו ערפילית פלנטרית. ליבת הענק האדום היא הננס הלבן. לכן, על פי רוב ננסים לבנים מורכבים מפחמן וחמצן. חלק קטן מהננסים הלבנים עשויים הליום, כתוצאה מאובדן מסה במערכות של כוכבים זוגיים. לעיתים הטמפרטורה בליבת הענק האדום מספיקה לשם התכת פחמן, אך לא לשם התכת ניאון. במקרים אלו נוצרת ליבת חמצן-ניאון-מגנזיום. היות שננס לבן הוא השלב האחרון בהתפתחותו של כוכב בעל מסה ממוצעת, כ-97% מכוכבי הסדרה הראשית, שאינם ננסים אדומים, שבגלקסיית שביל החלב יסיימו חייהם כננסים לבנים.
טמפרטורה וכבידה
הטמפרטורה הגבוהה בכוכבים לא גורמת רק לפליטת קרינה ואנרגיה מן הכוכב, אלא מונעת את קריסת החומר שבכוכב אל תוך ליבתו. החומר שמרכיב את הננס הלבן אינרטי, ולא עובר מיזוג תרמו-גרעיני. לננס הלבן אין כל מקור אנרגיה, ולכן הטמפרטורה שלו אינה מספיקה לשם איזון הקריסה הגרוויטציונית. לחלופין, הקריסה הגרוויטציונית של הכוכב מאוזנת על ידי לחץ הניוון של האלקטרונים. על כן, צפיפות הננס הלבן גבוהה ביותר, פי מיליון מצפיפותם של מים. משום שלחץ הניוון של האלקטרונים מוגבל בגודלו, לננסים לבנים תיתכן מסה מרבית מסוימת. המסה המרבית של ננס לבן שאינו מסתובב (תנועה סיבובית פועלת אף היא כנגד הקריסה הכבידתית) נקראת גבול צ'נדראסקאר – כ-1.44 מסות שמש. כאשר עוברת מסה נוספת אל ננס לבן (לרוב מכוכב שכן), הוא עשוי להתפוצץ בסופרנובה מסוג Ia.
סוף של ננס לבן
בשל הקריסה המהירה של הננס הלבן, הוא חם מאוד כשהוא נוצר, אך הוא מקרין בהדרגה אנרגיה ומתקרר. קרינה זו היא המקור לבהירותו העמומה. בחלוף הזמן, תדירות הקרינה תרד בהדרגה, עד אשר הוא ייעשה אפל. בשלב זה הננס הלבן יהיה לננס שחור. אך בשלב חיים זה של היקום, אפילו הננסים הלבנים העתיקים ביותר עדיין קורנים בטמפרטורה של כמה אלפי קלווין. לכן, ככל הנראה, לא קיימים ננסים שחורים כיום.
גילוי הננס הלבן
מערכת הכוכבים המשולשת של 40 ארידאני כוללת את כוכב הסדרה הראשית 40 ארידאני A, את הננס הלבן 40 ארידאני B, ואת הננס האדום 40 ארידאני C. הזוג 40 ארידאני B ו-C התגלה על ידי ויליאם הרשל ב-31 בינואר 1783. ב-1910 גילו הנרי נוריס ראסל, אדוארד צ'ארלס פיקרינג ווילמינה פלמינג כי חרף היותו כוכב עמום 40 ארידאני B שייך למחלקת הבהירות A, כלומר, הוא לבן. הסיווג הספקטרלי של 40 ארידאני B נקבע רשמית על ידי וולטר אדמס ב-1914. בן זוגו של סיריוס, סיריוס B, היה הננס הלבן השני שהתגלה. פרידריך בסל גילה כי הכוכב סיריוס משנה את מיקומו באופן מחזורי. התגלה שלסיריוס יש בן זוג קטן, אך בעל אותו סיווג ספקטרלי.
הרכב ומבנה
על אף שקיימים ננסים לבנים בתחום מסות רחב של 0.17-1.33 מסות שמש, למרבית הננסים הלבנים מסה של בין 0.5 ל-0.7 מסות שמש. לפי הערכות המבוססות על תצפיות, הרדיוס של ננסים לבנים נע בין 0.008 ל-0.02 רדיוסי שמש (לשם השוואה, רדיוס כדור הארץ הוא כ-0.009 רדיוסי שמש). לכן, מסת ננס לבן היא בקירוב כמסת השמש ונפח הקטן פי מיליון מנפח השמש. מכאן, שצפיפות הננס הלבן גבוהה פי מיליון מצפיפות השמש - כ-106 גרם לסנטימטר מעוקב. ננס לבן הוא אחד הגופים הדחוסים ביותר ביקום - אחרי חורים שחורים וכוכבי נייטרונים.
זמן קצר לאחר גילוי הננסים הלבנים, נמצא כי יש להם צפיפות גדולה ביותר. ניתן להעריך את מסתו של כוכב, כאשר הוא נמצא במערכת של כוכב זוגי, על ידי מדידת שינויים מחזוריים בספקטרום הבליעה של המערכת. מדידה שכזו נעשתה ב-1910 במערכת הזוגית של הכוכבים סיריוס B וארידאני 40 B. נמצא כי מסתו של סיריוס B היא 0.94 מסות שמש (לפי הערכה מאוחרת יותר - 1.00 מסות שמש). משום שגופים חמים יותר פולטים קרינה רבה יותר מגופים קרים, ניתן להעריך את עוצמת הקרינה על פני הכוכב על ידי מדידת הספקטרום שלו. אם בנוסף לזאת ידוע המרחק אל הכוכב, ניתן להעריך אף את בהירותו המוחלטת של הכוכב. על ידי השוואה בין בהירותו המוחלטת לבהירות פני הכוכב, ניתן להעריך את רדיוסו. שיקולים אלו הובילו למסקנה שהצפיפות של סיריוס B וארידאני 40 B גבוהה ביותר. אסטרונומים באותה העת לא ידעו כיצד להסביר את התופעה. נמצא כי לארידאני 40 B צפיפות הגבוהה פי 25,000 מצפיפות השמש. ארתור אדינגטון חזה בשנת 1924, בהסתמך על תורת היחסות הכללית, כי צפיפויות מסדר גודל שכזה יובילו לכך שהאור מארידאני 40 B יוסח לאדום באופן גרוויטציוני. ההסחה לאדום בארידאני 40 B אכן נמדדה בשנת 1925 על ידי האסטרונום האמריקאי וולטר סידני אדמס.
חומר מנוון
צפיפויות מסדר גודל שכזה ייתכנו משום שננסים לבנים אינם עשויים אטומים הקשורים בקשר כימי, כי אם מפלזמה של גרעיני אטומים ואלקטרונים. לכן, משום שהחומר בננס הלבן אינו ארוז באטומים, הפרוטונים והנייטרונים יכולים לשכון בסמיכות, ללא הגבלה של רדיוס האורביטלים האטומיים. לעומת זאת, בחומר אטומי, האלקטרונים משכנים את רמות האנרגיה השונות, והגרעינים לא יכולים להיות סמוכים. אדינגטון תהה מה עתיד לקרות כשהפלזמה תתקרר, האטומים לא יהיו מיוננים (כלומר, האלקטרונים ישובו למסלוליהם במעטפת האטום) והחומר לכאורה יסתדר מחדש באטומים. את התעלומה הזו פתר רלף האוורד פאולר על ידי שימוש של מכניקת הקוונטים, בשנת 1926. משום שאלקטרונים (מהיותם פרמיונים) פועלים לפי עקרון האיסור של פאולי, שני אלקטרונים לא יכולים להיות באותו מצב קוונטי. לכן, האלקטרונים פועלים לפי התפלגות פרמי-דיראק, שפותחה אף היא בשנת 1926, במטרה לתאר את ההתפלגויות הסטטיסטיות של חלקיקים הפועלים לפי עקרון האיסור של פאולי - כלומר, פרמיונים. מכאן נובע שבאפס המוחלט לא כל האלקטרונים יוכלו לשכן את רמת האנרגיה הנמוכה ביותר. חלק מהאלקטרונים ישכנו את רמות האנרגיה הגבוהות יותר - מצב הקרוי "מנוון". לכן, ננס לבן יכול להתקרר לטמפרטורה של 0 קלווין, ועדיין החומר שבו ישכן רמות אנרגיה גבוהות יותר - כלומר, לאלקטרונים תהיה תמיד אנרגיה מסוימת.
דחיסת החומר בננס לבן תוביל לעלייה במספר האלקטרונים ליחידת נפח. לפי עקרון האיסור של פאולי, האנרגיה הקינטית הממוצעת של האלקטרונים תעלה, וכך גם הלחץ. לחץ זה, הקרוי "לחץ ניוון של האלקטרונים" מונע את הקריסה הגרוויטציונית של הננס הלבן. לחץ זה תלוי בצפיפות האלקטרונים, ולא בטמפרטורה שלהם.
לחץ הניוון של האלקטרונים הוביל למסקנה כי קיים חסם עליון למסתו של ננס לבן. רעיונות אלו הוצגו על ידי וילהלם אנדרסון (1929) ועל ידי אדמונד סטונר (1930). הערך הידוע כיום לגבול זה נמצא על ידי סוברהמניאן צ'נדראסקאר בשנת 1931 במאמרו "המסה המרבית של ננס לבן אידיאלי". צ'נדראסקאר מצא כי מסתו המרבית של ננס לבן לא מסתובב היא , כאשר מייצג את היחס בין המשקל האטומי הממוצע למספר האטומי הממוצע. בעת שצ'נדראסקאר פרסם את מאמרו, רווחה הדעה שכוכבים מורכבים מיסודות כבדים, שבהם הערך הממוצע הוא , ומכאן הוא קיבל כי הגבול למסת ננס לבן הוא 0.91 מסות שמש. כיום מקובל שננס לבן של פחמן-חמצן מורכב כמעט בלעדית מפחמן-12 ומחמצן-16. באיזוטופים אלו המספר האטומי הוא בדיוק מחצית מהמשקל האטומי, ולכן , ומכאן שהמסה המרבית היא 1.44 מסות שמש. גבול זה קרוי כיום גבול צ'נדראסקאר. על תגליות אלה זכה צ'נדראסקאר בשנת 1983, יחד עם ויליאם אלפרד פוֹלֶר, בפרס נובל לפיזיקה.
אם מסתו של ננס לבן תעבור את גבול צ'נדראסקאר בו לא חלות ריאקציות מיזוג גרעיניות, אזי הלחץ שמפעילים האלקטרונים לא יאזן את כוח הכבידה, והננס יקרוס לכדי כוכב נייטרונים או לחור שחור. לעומת זאת, בננס לבן של פחמן-חמצן שאליו עוברת מסה מכוכב שכן תחול ראקציית מיזוג גרעינית, ותתרחש סופרנובה מסוג Ia במהלכה הננס הלבן יושמד, לפני הגעתו לגבול המסה.
לננסים לבנים יש בהירות מוחלטת נמוכה, ולכן הם ממוקמים באזור נפרד בדיאגרמת HR, המראה את הקשר בין בהירות הכוכב לטמפרטורת פני השטח שלו.
הקשר בין המסה לרדיוס
ניתן לפתח באופן גס את הקשר בין המסה לרדיוס של ננס לבן, על ידי שימוש בשיקול של מינימום אנרגיה. ניתן להעריך את האנרגיה של ננס הלבן כסכום של האנרגיה הפוטנציאלית והאנרגיה הקינטית שלו. האנרגיה הפוטנציאלית הכבידתית ליחידת מסה בננס הלבן, Eg, תהיה מסדר הגודל של , כאשר G הוא קבוע הכבידה, M היא מסת הננס הלבן ו-R הוא רדיוסו.
האנרגיה הקינטית ליחידת מסה בננס הלבן, Ek, מקורה בתנועת האלקטרונים כך שהיא תהיה מסדר הגודל של , כאשר p הוא התנע הממוצע האלקטרונים, m היא מסת האלקטרון, ו-N הוא מספר האלקטרונים ליחידת מסה. משום שהחומר בננס הלבן מנוון - כלומר הלחץ שבו נובע מקרבת הפרמיונים ומעקרון האיסור של פאולי, ניתן להעריך כי p הוא מסדר הגודל של האי-ודאות בתנע, Δp; כעת, לפי עקרון אי הוודאות, מכפלת אי-הוודאות במיקומו של חלקיק באי-הוודאות בתנע שלו גדולה מקבוע פלאנק המצומצם (ħ). אי-הוודאות במקום, Δx תהיה מסדר הגודל של המרחק הממוצע בין האלקטרונים - n-1/3 (כאשר n הוא מספר האלקטרונים ליחידת נפח). משום שיש N×M אלקטרונים בננס הלבן, והנפח פרופורציוני ל- R³, מספר האלקטרונים ליחידת נפח יהיה פרופורציוני ל- .
אם כן, האנרגיה הקינטית ליחידת מסה, Ek היא:
הננס הלבן יהיה בשיווי משקל כאשר האנרגיה הכוללת שלו, Ep+Ek תהיה מינימלית. בשלב זה, האנרגיה הקינטית והאנרגיה הפוטנציאלית תהיינה מאותו סדר גודל. לכן:
כאשר מבודדים את R, רדיוס הננס הלבן, מקבלים:
לכן, הקשר בין רדיוס הננס הלבן למסתו הוא:
דהיינו, הרדיוס פרופורציוני ביחס הפוך לחזקה השלישית של מסת הננס הלבן.
הפתרון משתמש בנוסחה הלא יחסותית , ולכן היחס המתקבל אינו יחסותי. על מנת לנתח את המערכת עבור אלקטרונים הנעים במהירות הקרובה למהירות האור, האנרגיה הקינטית של האלקטרונים תהיה בקירוב (מכפלת התנע במהירות האור). לכן:
אם משווים את גודל זה לאנרגיה הפוטנציאלית, מתקבל ש-R מצטמצם ויוצא שהמסה חייבת להיות:
ממוזער|300px|שמאל|גרפים של הרדיוס כתלות במסה של ננס לבן. העקום הכחול מתאר מודל לא יחסותי, והעקום הירוק מתאר מודל יחסותי. הקו האדום מייצג את גבול צ'נדראסקאר, שבו הרדיוס מתאפס. μe נקבע ל-2
על מנת לפרש תוצאה זו, יש לשים לב לכך שכאשר מסת הננס הלבן גדלה, רדיוסו קטן. לכן, לפי עקרון אי הוודאות, התנע גדל, כלומר המהירות של האלקטרונים גדלה. כאשר המהירות הזו מתקרבת למהירות האור, הביטוי הנ"ל מדויק יותר, כלומר המסה של הננס הלבן מגיעה למסתו הגבולית. על כן, מסתו המרבית של ננס לבן היא Mlimit - מסה גבוהה מזו פירושה שהאלקטרונים ינועו במהירות העולה למהירות האור, בניגוד לעקרונות תורת היחסות.
ניתן להגיע לקשר מדויק יותר באמצעות פיתוח של משוואת מצב עבור הננס הלבן. ממשוואה זו עולה הקשר בין הצפיפות ללחץ בחומר של הננס הלבן. אם הלחץ והצפיפות קבועים כפונקציה של המרחק מהמרכז, אזי פתרון מערכת המשוואות של המשוואה ההידרוסטטית ושל משוואת המצב ייתן את מבנה הננס הלבן בשיווי משקל. לפי הפיתוח הלא יחסותי מקבלים שהרדיוס פרופורציוני ביחס הפוך לשורש השלישי של המסה. תיקונים יחסותיים מגלים שהרדיוס של הננס הלבן מתאפס בגבול מסה סופי. הגבול הזה הוא גבול צ'נדראסקאר - הגבול שבו הננס הלבן כבר לא נתמך על ידי לחץ הניוון של האלקטרונים.
כל החישובים הללו מתייחסים לננס לבן שאינו סב על צירו. אם הננס הלבן מסתובב, המשוואה ההידרוסטטית חייבת לקחת בחשבון את הכוח הצנטריפוגלי המדומה הנובע ממערכת הייחוס הלא אינרציאלית המסתובבת. עבור ננס לבן המסתובב במהירות אחידה וקצובה, גבול המסה המרבית גדל אך במעט. אם הננס הלבן מסתובב בקצב שאינו אחיד ומזניחים את השפעת הצמיגות, אזי, כפי שקבע פרד הויל ב-1947, לא קיים חסם עליון למסתו, כך שמתקיים שיווי משקל סטטי.
קרינה והתקררות
הקרינה הנצפית שנפלטת על ידי ננס לבן נעה בטווח צבעים (או אורכי גל) רחב. קרינה זו נעה בין אור כחול-לבן של כוכב סדרה ראשית מסוג O, לבין אור אדום של ננס אדום מסוג M. טמפרטורת פני השטח של ננס לבן יכולה לנוע בין 150,000 קלווין ל-4,000 קלווין. לפי חוק סטפן-בולצמן, עוצמת הקרינה גדלה עם הטמפרטורה (וליתר דיוק עם ריבוע הטמפרטורה). טמפרטורה זו מתאימה לעוצמת קרינה בתחום שבין פי 100 מזו של השמש, לבין פי 10-5 מזו של השמש. ננסים לבנים חמים, עם טמפרטורה של 30,000 קלווין או יותר פולטים קרינת רנטגן "רכה", כלומר בעלת אנרגיה נמוכה. לכן ניתן לחקור את הרכבם של ננסים לבנים אלו באמצעות טכניקות של אסטרונומיה של קרינת UV או רנטגן.
שמאל|320px|ממוזער|השוואה בין הננס הלבן IK Pegasi B (במרכז) לבן זוגו IK Pegasi A (שמאל) ובין השמש. טמפרטורת פני השטח של הננס הלבן הזה היא כ-35,000 קלווין.
בהנחה שהננס הלבן לא סופח חומר מכוכבים שכנים, מקור הקרינה הזו הוא באנרגיית החום הפנימית שלו. אנרגיה זו דועכת עם הזמן, ויוצאת בצורה של קרינה אלקטרומגנטית. משום שלננסים לבנים שטח פנים קטן מאוד, הספק קרינת החום שלהם נמוך ביותר, והם נותרים חמים לאורך זמן. כאשר ננס לבן מתקרר, טמפרטורת פני השטח שלו יורדת, הקרינה הנפלטת הופכת לאדומה יותר (כלומר, אורך הגל שלה גדל) ובהירותו דועכת. משום שהממשק היחיד להוצאת האנרגיה של הננס הלבן הוא הקרינה, קצב ההתקררות דועך עם הזמן. לשם ההמחשה, ננס לבן בן 0.59 מסות שמש בטמפרטורה של 7140 קלווין יתקרר ב-500 מעלות תוך כ-0.3 מיליארד שנים. הוא ימשיך להתקרר ב-500 מעלות כעבור עוד 0.4 מיליארד שנים, וב-500 מעלות נוספות רק מקץ עוד 1.1 מיליארד שנים. על אף שבתחילת דרכו ננס לבן מורכב מפלזמה (כלומר, תערובת של גרעיני אטומים ואלקטרונים), מחקרים ניבאו בשנות ה-60 שננס לבן יהפוך בשלב מסוים לגביש, כאשר תהליך ההתגבשות יחל במרכזו. בשנת 1995 מדידות סייסמוגרפיות אסטרונומיות של ננסים לבנים אפשרו בחינה תצפיתית של השערת ההתגבשות. ב-2004 צוות של חוקרים מאוניברסיטת הרווארד העריך על סמך מדידות אלו שכ-90% מהמסה של הננס הלבן BPM 37093 התגבשה.
טמפרטורת פני השטח של רוב הננסים הלבנים שנצפו עד היום גבוהה יחסית, ונעה בין 8,000 ל-40,000 קלווין. אולם, משום שננס לבן מתקרר בהדרגה, פרק הזמן שבו לננס הלבן יש טמפרטורה גבוהה קצר יחסית. על כן, יש להניח שיש יותר ננסים לבנים קרים מאשר חמים. עם זאת, רק למעטים מהננסים הלבנים שנצפו עד היום יש טמפרטורת פני שטח נמוכה מ-4,000 קלווין. הסיבה לכך היא שגיל היקום הוא סופי. כלומר, הננסים הלבנים הזקנים ביותר לא הספיקו להתקרר לטמפרטורה של פחות מ-4,000 קלווין. על סמך זאת ניתן להעריך מתי החלו להיווצר ננסים לבנים. ההערכה הנוכחית עומדת על 8 מיליארד שנים.
באופן תאורטי, ננס לבן יתקרר לכדי ננס שחור, שנמצא בשיווי משקל תרמי עם סביבתו ועם קרינת הרקע הקוסמית; אולם בגלל קצב ההתקררות האיטי, לא ידוע על קיומם של ננסים שחורים כיום.
אטמוספירה
על אף שנהוג לחשוב שרוב הננסים הלבנים מורכבים מפחמן וחמצן, ספקטרוסקופיה של האטמוספירה מגלה שהיא מורכבת בעיקר ממימן או מהליום. היסוד השכיח ביותר באטמוספירה נמצא בשיעור הגבוה פי 1000 מכל יסוד אחר. הסיבה לכך נובעת מהכבידה החזקה הפועלת בפני השטח. הכבידה החזקה שבפני השטח מפרידה את האטומים שבאטמוספירה, כך שהיסודות הכבדים נמצאים מתחת ליסודות הקלים. האטמוספירה של ננס לבן עשויה להכיל שאריות משכבות הענק האדום וחומר בין כוכבי. האטמוספירה מהווה כ- 1/10,000 ממסת הננס הלבן.
מאפיינים ראשוניים ומשניים A קיימים קווי H, לא קיימים קווי He I או מתכת B קווי He I, לא קיימים קווי מתכת C ספקטרום רציף O קווי He II, מלווים בקווי He I או H Z
קווי מתכת Q
קווי פחמן X ספקטרום לא מוגדר מאפיינים משניים בלבד P ננס לבן מגנטי עם אור מקוטב H
ננס לבן מגנטי ללא קיטוב E קווי פליטה ברורים V משתנה White dwarf spectral types
אף על פי שהשכבות החיצוניות דקות, הן קובעות את ההתפתחות התרמית של הננס הלבן. החלק הפנימי של הננס הלבן, המורכב מאלקטרונים מנוונים, מוליך חום היטב. לכן, רוב המסה של הננס הלבן היא איזותרמית ובעלת טמפרטורה גבוהה מאוד. לננס לבן שטמפרטורת פני השטח שלו היא בין 8,000 ל-16,000 קלווין, תהיה ליבה בעלת טמפרטורה בתחום שבין 5,000,000 ל-20,000,000 קלווין. הננס הלבן נותר חם לאורך זמן הודות ל"אטימות" השכבות החיצוניות שלו לקרינה.
הניסיון הראשון למיין את ספקטרום הפליטה של ננסים לבנים נעשה על ידי ג'. פ. קויפר בשנת 1941. השיטה הנוכחית למיון ננסים לבנים על פי הספקטרום שלהם פותחה על ידי אדווארד סיון ב-1984. שיטת המיון מבוססת על רצף אותיות ומספרים. כל רצף מורכב מהאות D, ולאחריה אות המייצגת את המאפיין הראשי של הספקטרום (כפי שמופיע בטבלה). בהמשך מופיע מספר חסר יחידות המייצג את הטמפרטורה (50,400 קלווין, מחולק בטמפרטורת הננס הלבן).
לדוגמה, ננסים לבנים בעלי סיווג ספקטרלי DA הם בעלי אטמוספירה המורכבת בעיקר ממימן. כוכבים אלו מהווים כ-75% מכלל הננסים הלבנים. ליתר הסיווגים (DB, DC, DO, DZ, DQ) יש אטמוספירה המורכבת בעיקר מהליום. בהיעדר מתכות ופחמן, הסיווג הספקטרלי של הננס הלבן תלוי רק בטמפרטורה שלו. בין 100,000 ל-45,000 קלווין, הסיווג יהיה DO, עם הליום מיונן חלקית. בין 30,000 ל-12,000 קלווין הסיווג יהיה DB, עם קווים של הליום נייטרלי. בטמפרטורה נמוכה מ-12,000 קלווין, הספקטרום יהיה נטול מאפיינים כלשהם - DC.
שדה מגנטי
פטריק בלאקט שיער ב-1947 את קיומם של שדות מגנטיים בעלי עוצמה של כמיליון גאוס בננסים לבנים, בעקבות חוק פיזיקלי שהציע, שלפיו גוף מסתובב, לא טעון, ייצור שדה מגנטי בעוצמה הפרופורציונית לתנע הזוויתי שלו. חוק זה מעולם לא התקבל, ובשנות ה-50 בלאקט דחה אותו. בשנות ה-60 הוצע כי לננסים לבנים יש שדה מגנטי בגלל שימור השטף המגנטי הכולל במהלך המעבר מכוכב רגיל לננס לבן. שדה מגנטי בגודל של כ-100 גאוס על פני השטח של הכוכב המקורי יהפוך לשדה מגנטי בגודל של כ-106 גאוס לאחר שהכוכב התכווץ ברדיוסו פי 100. הננס הלבן הראשון שאצלו נמדד שדה מגנטי הוא GJ742 ב-1970. השדה שלו בפני השטח הוא 300 מיליון גאוס. מאז נמדדו שדות מגנטיים ביותר מ-100 ננסים לבנים, בין 2,000 ל-109 גאוס. לפי הערכות, לכ-10% מכלל הננסים הלבנים יש שדה מגנטי בעוצמה של למעלה ממיליון גאוס.
ננסים לבנים משתנים
מחישובים מוקדמים עולה כי ייתכנו ננסים לבנים שבהירותם משתנה אחת לכ-10 שניות. חיפושים אחר ננסים לבנים שכאלו בשנות השישים לא העלו תוצאות. הננס הלבן המשתנה הראשון שנמדד היה HL Tau 76, וזמן המחזור שלו היה 12.5 דקות. הסיבה לזמן המחזור הארוך ביחס למצופה היא תנודות לא רדיאליות של גלי כבידה.
ננסים לבנים במערכות מרובות כוכבים
סופרנובה מסוג Ia
שמאל|ממוזער|250px|ציור של מערכת כוכב כפולה, בה ננס לבן (מימין, במרכזה של דיסקת ספיחה) סופח אליו חומר מכוכב שהגיע לשלב כוכב ענק
ננס לבן עשוי לספוח אליו חומר מסביבתו, עד שמסתו תעבור את גבול צ'נדראסקאר. בשלב זה לחץ הניוון של האלקטרונים לא יספיק כדי לאזן את כוח הכבידה והננס לבן יתחיל לקרוס. העלייה בטמפרטורה תתחיל תהליך היתוך מואץ אשר יוביל לפיצוץ סופרנובה, במהלכה הננס הלבן נהרס. מאחר שסופרנובות מסוג Ia מתרחשות קרוב לגבול צ'נדראסקאר, עוצמתן כמעט אחידה לגמרי, מה שמאפשר שימוש בהן כנר תקני. באמצעות שימוש כזה, גילה צוות בראשות בריאן שמידט בשנת 1998, שהתפשטות היקום מואצת. המחקר נערך על ידי אדם ריס, והגילוי הזה הוביל להנחה של קיום אנרגיה אפלה. הגילוי זיכה את שמידט, ריס וסול פרלמוטר בפרס נובל בפיזיקה לשנת 2011.
קישורים חיצוניים
הרצאות וידאו בנושא ננסים לבנים וגופים קומפקטים, באתר המועדון האסטרונומי
*
קטגוריה:שלבים במחזור החיים של כוכבים
לבן | 2024-07-28T20:21:10 |
מוצא האדם (ספר) | "מוצא האדם" (The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex) הוא ספרו של צ'ארלס דרווין, בו הרחיב את הרעיון שהציג בספרו הראשון "מוצא המינים" וטען כי גם האדם לא נוצר כמו שהוא, אלא נוצר, תוך התפתחות הדרגתית, מיצור שנכחד, אשר היה אב קדמון לאדם ולקופי האדם. הספר הוא אחד החיבורים הראשונים בתולדות חקר מוצא האדם וממניחי היסודות לאבולוציה של האדם. הספר חזה נכונה שיימצאו מאובני מעבר או "חוליות חסרות" המהוות צורות ביניים בין אב קדמון המשותף לקופי-האדם ולאדם, לבין מיני האדם. הוא אף טען שיש לחפש את שלבי המעבר ביבשת אפריקה. זאת בשל הערכתו שקופי האדם האפריקנים, השימפנזה והגורילה, דומים לאדם יותר מקופי האדם האסייתיים, הגיבון והאורנגאוטן, ואילו באירופה ואמריקה אין קופי-אדם כלל. תחזיות אלו התבררו שנים רבות לאחר מכן כמדויקות.
הספר יצא לאור בהוצאת ג'ון מאריי בשנת 1871 - 12 שנה לאחר שיצא לאור באותה הוצאה ספרו הנודע יותר של דרווין, "מוצא המינים" - ועורר פולמוס חריף הנמשך עד עצם היום הזה. מצדדי גישתו של דרווין רואים בה תאוריה מדעית המסבירה היטב את המציאות, ומגובה בעדויות הן מן המאובנים והן מהשוואת DNA בין בני אדם לקופים, ואילו מתנגדיה, המונעים לרוב ממניעים דתיים, מוצאים בה דברים לא הגיוניים, וסתירה של כתבי הקודש.
תוכן
חלק 1 - אבולוציה של האדם
אבולוציה של תכונות פיזיות
בהקדמה לספר, דרווין מפרט את מטרת הטקסט שלו:
הגישה של דרווין להצדקת הטענה לאבולוציה של בני אדם היא לשרטט עד כמה בני אדם דומים לבעלי חיים אחרים. הוא מתחיל בשימוש בקווי דמיון אנטומיים, תוך התמקדות במבנה הגוף, באמבריולוגיה וב"איברים ראשוניים" שככל הנראה היו שימושיים באחת הצורות ה"קיימות" של האדם. לאחר מכן הוא עובר לטעון לדמיון של מאפיינים נפשיים.
אבולוציה של תכונות נפשיות
בהתבסס על עבודתו של בן דודו, פרנסיס גולטון, טען דרווין שתכונות אופי ומאפיינים נפשיים אנושיים עוברים בתורשה בדומה למאפיינים פיזיים, וטוען נגד ההבחנה בין הנפש לגוף למטרות התיאוריה האבולוציונית. מכאן מספק דרווין עדויות לכוחות ומאפיינים נפשיים דומים אצל בעלי חיים מסוימים, תוך התמקדות מיוחדת בהומינואידים, קופים וכלבים על האנלוגיות שלו לאהבה, פיקחות, דת, טוב לב ואלטרואיזם. הוא מסכם בנקודה זו כי "אף על פי כן ההבדל בנפשו בין האדם לבין החיות הגבוהות, גדול ככל שיהיה, בהחלט הוא בעל דרגות ואינו יחיד מסוגו." בנוסף הוא פונה להתנהגותם של "פראים" כדי להראות מספר היבטים של החברה הוויקטוריאנית של אנגליה אפשר לראות בחברות פרימיטיביות יותר.
ברירה טבעית וחברה מתורבתת
בחלק זה של הספר, דרווין פונה גם לשאלות של מה שלאחר מותו ייקרא דרוויניזם חברתי ואאוגניקה. דרווין מציין שכפי שדנו על ידי אלפרד ראסל וגלטון, נראה שהברירה הטבעית כבר לא פעלה על בני אדם בקהילות מתורבתות כפי שפעלה על בעלי חיים אחרים.
על גזעי האדם
בפרקים הראשונים של הספר, טען דרווין שאין פער מהותי בין בני אדם לבעלי חיים אחרים ביכולות האינטלקטואליות והמוסריות כמו גם באנטומיה. הוא נסוג מרעיונותיו השוויוניים של שנות ה-30, ודירג את החיים בקנה מידה היררכי שאותו הרחיב לגזעים אנושיים על בסיס אנתרופולוגיה שפורסמה מאז 1860: פרהיסטוריה אנושית המתוותה על ידי ג'ון לובוק ואדוארד ברנט טיילור ששילבה ארכאולוגיה ומחקרים של עמים ילידים מודרניים. במטרה להראות אבולוציה שמתקדמת מתקופת האבן לעידן הקיטור; לדעתו המוח האנושי זהה בכל התרבויות ועם עמים "פרימיטיביים" מודרניים שמאפשרים להבין תובנות על דרכי חיים פרהיסטוריות. דרווין לא תמך בדעתם לפיה הקידמה היא בלתי נמנעת, אך הוא שותף לאמונתם באחדות אנושית והחזיק בגישה המקובלת לפיה הליברליזם והציוויליזציה האירופית הגברית התקדמו יותר במוסר ובאינטלקט מאשר עמים "פראיים".
חלק 2- ברירה זוויגית
חלק ב' של הספר, הכולל את פרקים 8 עד 18, עוסק בתחום של ברירה זוויגית - עקרון באבולוציה ביולוגית, בהקשר של רבייה מינית, הקובע כי הפרטים המותאמים באופן הטוב ביותר להשגת בני זוג ולרבייה, יצליחו יותר ברבייה ויגדילו את הייצוג הגנטי היחסי שלהם בדורות הבאים.
החלק מתחיל בפרק המתאר את העקרונות הבסיסיים של ברירה זוויגית, ולאחריו סקירה מפורטת של טקסונים רבים ושונים של בעלי חיים אשר סוקרת מחלקות שונות כמו רכיכות וסרטנים. הפרק העשירי והאחד-עשר מוקדשים שניהם לחרקים, כשהאחרון מתמקד במיוחד בסדרת ה-פרפראים, הפרפרים והעשים.
שאר חלק זה בספר עוסק בבעלי חוליות, החל בפרק 12 שעוסק בחולייתנים בעלי דם קר (דגים, דו-חיים וזוחלים) ואחריהם ארבעה פרקים - 13-16, על עופות, ושני פרקים על יונקים. דרווין הסביר את הברירה המינית כשילוב של "ברירות נקבית" ו"תחרות ישירה בין זכרים".
חלק 3- ברירה זוויגית בקרב בני אדם
חלק זה מכיל 3 פרקים, 19-21 אשר עוסקים בתחום של ברירה זוויגית בקרב בני אדם.
ראו גם
צ'ארלס דרווין
אבולוציה
אבולוציה של המוסר
פליאואנתרופולוגיה
משפט הקופים
לקריאה נוספת
דייוויד קוומן, תורת האבולוציה האיטית של דרווין: דיוקן אינטימי של צ'ארלס דרווין ותהליך התפתחותה של האבולוציה, א.ניר, 2007.
קישורים חיצוניים
הספר מוצא האדם, בפרויקט גוטנברג
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרי עיון
קטגוריה:ספרי אבולוציה
קטגוריה:ספרי 1871
קטגוריה:ספרי ביולוגיה | 2024-10-15T05:19:26 |
פמיניזם | ממוזער|סמל בולט של התנועה הפמיניסטית - אגרוף מונף בתוך סמלה של ונוס
פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות בתחומי מדעי החברה ומדעי הרוח אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון מגדרי, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית. בכלל גישות אלה כלולים המאבק לשוויון על פי חוק, המאבק לשוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה והמאבק נגד אלימות כלפי נשים. נהוג לייחס את ראשיתו של הפמיניזם למאה ה־19 באירופה, כאשר תחילת התנועה התמקדה בהשגת זכויות בסיס פורמליות, כגון זכות ההצבעה.
תפיסת העולם הפמיניסטית מפרשת את המציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה, תוך התמקדות במשמעויות הפוליטיות, החינוכיות, התרבותיות והכלכליות של יחסי גברים-נשים. הפמיניזם תומך בהעצמת נשים בדרכים שונות דוגמת חקיקה, אכיפה, הסברה, עידוד מוּדעוּת לנורמות דיבור ושינויין, ייעוץ ומתן פתרונות למצבים שונים, וכל זאת במטרה ליצור שינוי חברתי כולל. פעולות אלו מבוססות על תאוריות פמיניסטיות אשר מבקשות להציע פרשנויות חלופיות לתפישה ההגמונית-גברית של המציאות.
התנועה הפמיניסטית איננה מזוהה עם מפלגה, ארגון או דמות מייסדת אחת. רעיונות התנועה הפמיניסטית ודרכי פעולתה מגוונים, ומשתנים בהתאם למקום ולתקופה. הפמיניזם כולל זרמים שונים, מגוון גישות, אמונות ורעיונות. המשותף לכל הזרמים השונים המרכיבים את התנועה הפמיניסטית טמון ביציאה נגד אפליית נשים, שאת ביטויה ניתן למצוא בהדרתן של נשים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים, כמו גם במאבק נגד תפיסת העולם המציבה את הגבר במרכז ואת האישה בשוליים. בל הוקס, פמיניסטית רדיקלית של "הגל השני", הגדירה את הפמיניזם בספרה כ"תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי".
אטימולוגיה
המילה פמיניזם היא מהמילה הצרפתית: féminin – שפירושה אישה או נקבה (בלטינית – femina היא אישה) ו־ism שפירושה תפיסה.
היסטוריה
המאות ה־18 וה־19: התפתחות הפמיניזם הליברלי
המונח הופיע לראשונה בכתב העת של הפילוסוף הצרפתי שארל פורייה בשנת 1837 . חלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם בעידן הנאורות של המאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים, שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו. כחלק מרעיון "האדם במרכז", חירות ושוויון תפסו את מקומם של רעיונות מסורתיים, המתוארים, למשל, בביטוי הגרמני ילדים, מטבח, כנסייה (בגרמנית: Kinder, Küche, Kirche), שבא לסכם את עולמה "המסורתי" של האישה.
עם זאת, כמה מן ההוגים הבולטים ביותר בתקופת הנאורות, שהגנו על עקרונות דמוקרטיים, על שוויון וקראו תגר על הרעיון כי קבוצה קטנה צריכה לשלוט על רוב האוכלוסייה, האמינו כי עקרונות אלה צריכים לחול רק על המגדר שלהם או הגזע שלהם. לדוגמה, הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו חשב כי מדרך הטבע האשה צריכה לציית לגבר, וכתב "נשים טועות כשהן מתלוננות על אי השוויון בחוקים מעשה ידי גברים".
ממוזער|250 פיקסלים|הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות, 1791; עמוד ראשון
בשנת 1791, בזמן המהפכה הצרפתית, פרסמה המחזאית והפעילה הפוליטית הצרפתייה, אולמפ דה גוז', את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" (Déclaration des Droits de la Femme et de la Citoyenne) שדומה להצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789. דה גוז' דרשה שוויון זכויות, על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן מחשבות. דה גוז' הצהירה כי "מהפכה זו תיכנס לתוקף רק כאשר כל הנשים יכירו באופן מלא במצבן המצער, ובזכויות שאיבדו בחברה". היא היללה גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה. "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" מעניקה לנשים את אותן זכויות שהיו לגברים ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח", בנוסף, דה גוז' הוסיפה כמה זכויות נוספות: זכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו אף אם אינם נשואים, זכות הפיכת הגירושים להליך חוקי, וזכותן של הנשים לבעלות על רכוש - שינוי בחקיקה האזרחית שיאפשר לנשים לקבל החלטות באופן עצמאי. ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, במיוחד ב"מצעד על ורסאי". דה גוז' עצמה הוצאה להורג במהלך תקופת שלטון הטרור בגלל נושאים אחרים.
הסופרת והפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט נחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. היא ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות הצהרת זכויות האדם והאזרח. וולסטונקראפט טענה כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים, וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. היא התנגדה לטענות של רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, לא נבעה כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסו אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים".
השימוש המוקדם ביותר במושג "פמיניסט" מיוחס לשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי שפעל במאה ה-19. פורייה ראה ברעיון שחרור האשה את המפתח לשחרור ולשוויוניות בחברה כולה. בשנות ה-90 של המאה ה-19, עם התעצבות התנועה למען זכות הבחירה לנשים, היא התנועה הסופרג'יסטית באנגליה, הפך המושג "פמיניזם" למזוהה עם תפיסת עולם ליברלית. האידאולוגיה הליברלית ראתה בכל בן אדם יצור רציונלי ובעל זכות להגדרה ולמימוש עצמי, רעיון שסיפק קרקע נוחה לצמיחת המאבק לזכויות הנשים.
הוגי דעות ליברליים, כמו הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל אשר כתב את המסה על "שעבוד האישה" (1869), ראו באמנציפציה לנשים שלב מכריע בדרך לחברה ליברלית מתקדמת, וטענו כי יש לעגן בחוק זכויות שוות לנשים, ובעיקר את ההגנה על גופן ורכושן. בדומה לתפיסה הליברלית הקלאסית, שהדגישה את הממד האוניברסלי המאחד את בני האדם, גם הפמיניזם הליברלי ביקש להדגיש את הדמיון שבין נשים לגברים, תוך שאיפה לשלב את הנשים במרחב הציבורי והפוליטי.
המאה ה־19: הגל הראשון של הפמיניזם
זכויות נשים בצפון אמריקה
אבות האומה האמריקאית כמו בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס היו שוביניסטים בצורה מובהקת. לעומת זאת תומאס פיין, שהיה מהפכני בנושאים רבים אחרים, היה פמיניסט, לפחות לקראת כתביו המאוחרים יותר. בעוד שב"זכויות האדם" (1776) פיין לא התייחס במיוחד לנשים, התנועה שלו החוצה מהשיח הרפובליקני, והתהליכים שהובילו אותו לכתוב את "עידן התבונה" דחפו אותו לכיוון תמיכה בזכויות נשים. בחלק השני של "זכויות האדם" (1792) וב"צדק אגררי" (1797) הוא תמך במשתמע או במישרין בזכויות נשים שוות לגברים, במיוחד בזכויות חברתיות אבל גם בזכויות פוליטיות כמו זכות ההצבעה.
במאי 1836 הגיעה לארצות הברית היהודיה האתאיסטית, ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז והחלה לפעול למען קידום שוויון זכויות לנשים. בהמשך ליוזמתו של השופט תומאס ברטל ניסתה, ביחד עם פאולינה קלוג רייט דייוויס, לארגן לובי ולאסוף חתימות לקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, הצטרפו לכך גם מנהיגות פמיניסטיות נוספות, כמו סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון. ב-1849 הצליחה סטנטון להעביר את החוק אשר נחשב לאבן דרך בפעילות התנועה הפמיניסטית.
רבים מבין הפעילים והפעילות למען זכויות נשים באותה תקופה היו פעילים גם בתנועה לביטול העבדות ביניהם רוז, אנתוני, סטנטון, אביגייל אדמס, לוסי סטון, שרה ואנג'לינה גרימקה, לוקרישה מוט, שרה בגלי, תדיאוס סטיבנס ועוד. החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ויצחק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים.
ביולי 1848, התקיימה ועידת סנקה פולס, שכונתה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון". בוועידה התקבל מסמך שחובר על ידי סטנטון, ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם (דרישה שהתממשה רק ב-1920). והמניפסט כלל תביעה להכיר בכמה זכויות של האישה הנשואה- הזכות להחזיק ברכוש משל עצמה, הזכות לחופש תנועה, הגנה מפני אלימות בעלה, הזכות לגירושין, הזכות לחופש פעילות כלכלית, הזכות לעסוק במקצועות חופשיים, מתן חינוך שווה לבנות וזכות הצבעה
אחד המאבקים הראשונים של הפמיניסטיות הייתה הזכות לשאת דברים בציבור. כמה מן הפמיניסטיות הראשונות היו מעורבות בתנועה לצמצום צריכת אלכוהול באמצע המאה ה-19, שכן נשים היו חסרות זכויות גם מול בעל אלכוהוליסט. אולם גם במסגרת תנועה זו, דרשו מהן רק לשמוע וללמוד, והן הקימו בשל כך ארגון אחר. ב-1853, בעת הכינוס הבינלאומי למאבק במשקאות משכרים בניו יורק, דרשה סוזן ב. אנתוני שיתנו לנשים את הזכות לדבר, אולם לאחר דיון של שלושה ימים הדבר נאסר.
שנים לאחר מכן טענה אנתוני כי:
סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגאוגרפיים
התנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו המעמדות הבינוניים. כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולו משום שהסעד והצדקה היו תחומי התעסוקה היחידים שהיו אז נגישים לנשים בנות המעמד הבינוני. לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם. פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19.
התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים. תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית, הבריאות הגופנית וטוהר המידות לאידאולוגיה, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות.
שתי התארגנויות שונות, אורבניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses). תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעולותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה. נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים. גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהן.
תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, תמכו במאבק בזנות ועוד.
המאבק לזכות בחירה לנשים בארצות הברית
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|הפגנת נשים למען זכות הצבעה לנשים, ניו יורק, 6 במאי 1912.
התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים. שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאים בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ביטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה. תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה. חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן.
אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה. ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה. התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות.
למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר ב-18 באוגוסט 1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בבית הנבחרים ב-21 במאי ובסנאט ב-4 ביוני 1919).
סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום
ממוזער|250 פיקסלים|לואיז וייס ופמיניסטיות אחרות מפגינות למען זכות הצבעה לנשים, פריז 1935.
מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה לנשים במרבית מדינות המערב. ואכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלה עצירה בפעילות תנועת הנשים. המיתון הכלכלי הקשה של שנות ה-30, יחד עם עליית הלאומנות, הפשיזם והערצת הגבריות הביאו נשים רבות למלא תפקידים ביתיים מסורתיים או לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל, מלחמת העולם הראשונה הותירה את חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי. כך למשל ג'יין אדמס, שהייתה אחת ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וצדק וזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1931.
אמצע המאה ה־20: הגל השני של הפמיניזם
פמיניזם בין שני הגלים
נשים פמיניסטיות המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שני הגלים; אין בחלוקה ל"שני גלים" כדי להפחית מחשיבותן. במהלך שנים אלו התרחשו מספר אירועים שהשפיעו עמוקות על התנועה הפמיניסטית שתחזור לפעול בשנות ה-60. למשל: בשנת 1949 פרסמה סימון דה בובואר את ספרה "המין השני"; בשנות ה-50 הגיע לשיאו "מיתוס עקרת הבית המאושרת", ששירת את הגברים שחזרו מהמלחמה על ידי פינוי מקומות עבודה עבורם; בשנת 1960 אושרה הגלולה למניעת היריון על ידי ה-FDA, אישור שבישר את תחילת המהפכה המינית.
הגל השני בארצות הברית
בעולם המערבי נודעו שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים ועוד. התנאים היו אופטימליים להתעוררותה המחודשת של תנועת הנשים והפיכתה בשנית לתנועת המונים.
אחד ההישגים הראשונים של תנועת הנשים המחודשת היה הקמתה של הוועדה הנשיאותית למעמד הנשים בהנהגת אלינור רוזוולט בדצמבר 1961. ועדה זו המשיכה בפעילות פמיניסטית ליברלית, ואחד מהישגיה החשובים הוא חקיקת החוק לשכר שווה.
ב-1963, שתים עשרה שנים לאחר ספרה של דה בובאר, פרסמה בטי פרידן את ספרה "המסתורין הנשי"; בדומה ל"מין השני", ספר זה היה בגדר אירוע מכונן לתנועת הנשים. בטי פרידן ונשים אחרות הקימו בשנת 1966 את הארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women - NOW. NOW זיהה עצמו כארגון פמיניסטי ליברלי, שראה דמיון בסיסי בין נשים לגברים ורצה ליצור שינוי מתוך המערכת הקיימת. ערכיו ואופן פעילותו של NOW יצרו מצב בו נשים מסוימות לא יכלו לקחת בו חלק וזרם פמיניסטי שני הוקם – התנועה לשחרור האישה (WLM); זרם זה אופיין כשייך לפמיניזם הרדיקלי. בשנת 1975 הופיע הספר "חדר הנשים" של מרילין פרנץ' שהפך לרב-מכר והשפיע על נשים אמריקאיות רבות.
פמיניזם רדיקלי
ניתן לומר, כי תנועות השמאל החדש של שנות ה-60 בארצות הברית גרמו ליצירת הזרם הרדיקלי ולו רק בגלל התנסותן של נשים ביצירת תאוריות ביקורתיות נונ-קונפורמיסטיות. הזרם הרדיקלי דיבר על דיכוי במקום על אפליה, יותר על שחרור מאשר על שוויון זכויות, ודרש מהפכה במקום רפורמה. הפמיניזם הרדיקלי דיבר על מהפכה של מחשבות ופעולות ובנייה מחודשת של היחסים החברתיים; דוגמה מרכזית לכך היא כינונו של מושג ה"אחיות" (אחוות נשים - sisterhood). מושג זה ביטא את ההעדפה של מבנה לא-היררכי והעדר מנהיגות בקרב הארגונים הרדיקליים. רעיונות אלו התבטאו, למשל, בדרישה לכתיבה פמיניסטית אנונימית. הייתה זו רובין מורגן (Robin Morgan) שציינה כי המילה "radical" נובעת מהמילה הלטינית "radix" שפירושה "שורש", היינו - שהפמיניזם הרדיקלי מעוניין לשנות דברים משורשיהם [שם] או לשנות את החברה מן היסוד.
הייחוד הראשוני הנראה לעין של הקבוצות הרדיקליות היה היעדרם של גברים. לפני כן, נשים כבר הכירו בסקסיזם הקיים בקבוצות מעורבות (בתנועות למען זכויות האזרח וכדומה) ולכן הרחיקו גברים מארגוני הפמיניזם הרדיקלי. את פעילותו של הזרם הרדיקלי בתחילת דרכו ניתן לחלק לארבעה עקרונות מנחים:
מפגשים של "קבוצות להעלאת תודעה" (consciousness raising groups);
ניסוי וטעייה לגבי צורות חדשות ומגוונות של אופני חיים;
כינון תרבות-נגד, המבוססת על מחשבה פמיניסטית ועל חייהן וניסיונן של נשים;
הקמת ארגונים אלטרנטיביים כמו מרכזי נשים ומרכזי סיוע.
ספרות פמיניסטית רדיקלית כמו זו של קייט מילט (Millet), אדריאן ריץ' (Rich) אנדריאה דבורקין (Dworkin) ועוד, השפיעה רבות על ההתפתחות האידאולוגית של הפמיניזם הרדיקלי. גוף האישה היה במידה רבה מוקד הפעילות הרדיקלית של הזרם: הטענה כי האישי הוא פוליטי גרמה למאבקים כמו המאבק על הזכות להפלה חופשית, מאבק נגד תחרויות יופי, מאבק באלימות נגד נשים ומאבק נגד פורנוגרפיה. הפמיניזם הרדיקלי הקים מערכות שלמות של סיוע ושינוי חברתי כמרכזי הסיוע לנפגעות אלימות ומקלטים לנשים מוכות; במרכזים ובמקלטים באה לידי ביטוי אחוות הנשים שהייתה לערך בזרם הרדיקלי.
בתחילת דרכו היה הפמיניזם הרדיקלי עיוור לסוגיות של גזע, מעמד, צבע עור ונטייה מינית ועל כן עם התבססותו, הוא התפצל לזרמים שונים כמו הזרם של הפמיניזם הלסבי והזרם הפמיניסטי השחור. הפמיניזם הלסבי, למשל, התפצל מהזרם הרדיקלי הכללי מכיוון שהוא ראה בלסביות עניין פוליטי מהותי ולא נטייה מינית גרידא כפי שהזרם הרדיקלי הכללי ראה זאת בשנותיו הראשונות. הפמיניזם השחור, כדוגמה נוספת, טען כי לא רק שנשים שחורות סובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן על רקע צבען, אלא שלדיכוי כפול זה יש משמעות ייחודית והשפעה סינרגיסטית.
פמיניזם סקס־פוזיטיב
פמיניזם סקס-פוזיטיב (באנגלית: Pro-sex feminism, לפעמים ידוע גם כ-Sex-positive feminism) הוא זרם בפמיניזם האמריקאי החל מתחילת שנות ה-80. חלק מהדוגלות בזרם זה החלו בפעילותן הפמיניסטית בתגובה לעמדה האנטי-פורנוגרפית של חלק ממובילות הפמיניזם הרדיקלי, כמו קתרין מקינון, אנדריאה דבורקין ואחרות. הניסיון למקם את המאבק בפורנוגרפיה במרכזי השיח הפמיניסטי הוביל לוויכוחים ודיונים עזים, שנהוג לעיתים לכנותן "מלחמות הסקס הפמיניסטיות" (באנגלית: Feminist Sex Wars). מעבר לתגובה לעמדת הפמיניזם הרדיקלי כלפי מיניות, עסק הפרו-סקס פמיניזם באופן ישיר בביקורת על מה שנתפס, לשיטתו, כשליטה פטריארכלית ודיכוי של מיניות האישה. בין הכותבות האקדמיות הידועות בזרם זה: גייל רובין, אלן ויליס וסוזי ברייט.
המחלוקות בנוגע לסוגיות אלו העסיקו גם את הפמיניזם הישראלי (בסוף שנות התשעים) עת התגבשה קואליציה של ארגוני נשים שפעלו נגד החקיקה המתירה שידורי פורנוגרפיה בערוצים המסחריים. על אף שפרו-סקס פמיניזם מעולם לא זכה לפופולריות בקרב כותבות ופעילות פמיניסטיות בישראל, הרי שבקרב הקהילה הקווירית והלסבית בישראל מתקיימים ניסיונות לכתוב, לפרסם ולהציג פורנוגרפיה פמיניסטית.
שנות ה־90 של המאה ה־20: הגל השלישי של הפמיניזם
ממוזער|250 פיקסלים|מצעד הנשים בוושינגטון,2017
הגל השלישי של הפמיניזם הוא מושג המזוהה עם מגוון זרמים של פעילות וכתיבה פמיניסטית החל משנות ה-90 המוקדמות. הגל השלישי של הפמיניזם התעורר כתגובה למה שנתפס ככישלונות של הגל השני, וכן כתגובה לתגובת הנגד שהתעוררה אל מול היוזמות והתנועות שנוצרו על ידי הגל השני.
הגל השלישי של הפמיניזם מנסה לאתגר ולהימנע מההגדרות המהותניות של הגל השני ל"נשיות". הגדרות אלו, לשיטתו של הגל השלישי, מניחות לרוב זהות נשית אוניברסלית אחידה ומדגישות יתר על המידה את חווייתה של האישה הלבנה הפריווילגית במעמד הבינוני-גבוה. פרשנות פוסט-סטרוקטורליסטית של מגדר ומיניות היא מרכזית ברוב האידאולוגיה של הגל השלישי.
תאוריות של הגל השלישי מקיפות בדרך כלל תאוריות קוויריות, מודעות של נשים שחורות, תאוריות פוסט קולוניאליות, תאוריות של ביקורת, תאוריות חוצות לאומים, פמיניזם אקולוגי וחשיבה פמיניסטית חדשה. הגל השלישי של הפמיניזם מתמקד בצורות ביטוי וייצוג מגדריות שהן פחות פוליטיות מקודמותיו. הגל השלישי מערער על הפרדיגמות של הגל השני לגבי מה טוב, או לא טוב, לנשים.
המאה ה־21: הגל הרביעי של הפמיניזם
זרמים בפמיניזם
פמיניזם ליברלי
פמיניזם תרבותי
פמיניזם רדיקלי
אנרכה-פמיניזם
פמיניזם מרקסיסטי
פמיניזם פוסט מודרני
אקופמיניזם
פמיניזם דתי
פמיניזם מזרחי
פמיניזם אפריקאי
פמיניזם בדת
פמיניזם ביהדות
במסורת היהודית לנשים לא ניתנו זכויות באותה מידה שניתנו לגברים יהודיים: הואיל ונשים אינן יורשות בדרך כלל על פי הסדר המקראי שבו הירושה מתחלקת בין הבנים הזכרים ולא בין הבנות, נשים היו תלויות כלכלית בצורה מוחלטת באביהן או בבן זוגן. על אף שרוב דיני התורה חלים על גברים ונשים באופן זהה, יש בתורה מצוות המשקפות פטריארכליות, והמשנה כוללת ציטוטים כגון "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", (לצד ציטוט דעות הפוכות כגון "חייב אדם ללמד את בתו תורה"). בקהילה היהודית חויבו כל הבנים ללמוד לקרוא ללא יוצא מן הכלל בין השנים 3–13 לחייהם בכל קהילות ישראל במשך אלפי שנים. אלה שרצו בכך ואלה שהצטיינו בלימודיהם המשיכו ללמוד בישיבות ובבתי מדרשות שהיו שמורים לגברים בלבד. בנות בהכללה לא למדו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש ועל כן אין בספרייה של עם הספר אף ספר אחד שכתבה אישה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה בין ראשית הדפוס ועד שלהי המאה התשע-עשרה. היו נשים בודדות שלמדו קרוא וכתוב בעברית למשל בנות מחוננות של תלמידי חכמים כמו בנותיו של רש"י, פריידא בת רבי שניאור זלמן מלאדי וחווה בכרך סבתו של הרב יאיר חיים בכרך, וכן דבורה ראם שניהלה את דפוס וילנא במחצית השנייה של המאה ה-19 ועיצבה בין היתר את צורת הדף המודרנית של התלמוד.
החל משלהי המאה ה-18, ובעיקר משלהי המאה ה-19, הוקמו בחסות השלטונות בתי ספר כלליים ליהודים בהם נלמדו בעיקר לימודי חול. בעוד שהיהדות המסורתית התנגדה בתוקף להחלפת החינוך התורני לבנים בבתי ספר אלו, משפחות רבות שלחו לשם את בנותיהן, ובמשך הזמן הזה הפכו לבעלות השכלה כללית רחבה יותר מהגברים. תמורה זאת הובילה לחיכוכים ולעיתים אף להתבוללות נערות. בעקבות כך הוקמו בתי ספר לבנות גם בעולם המסורתי, החל מהקמת בית הספר בית יעקב שהקימה שרה שנירר בפולין ב-1918.
הצירוף הנפוץ של היעדר ריבונות לנשים בכל גיל ושידוכים בגיל צעיר שהוסדרו בידי ההורים או באי כוחם, לצד חוסר שוויון בזכות הירושה והיעדר חינוך לבנות, הפך את רוב הנשים היהודיות בעולם המסורתי לתלויות באביהן או בבן זוגן לקיומן ולמחייתן. מצב זה השתנה משמעותית במאה העשרים בכל החוגים הדתיים, בהשפעת התמורות בעולם המודרני. כל הבנות הולכות לבית הספר על פי חוקי לימוד חובה ולומדות קרוא וכתוב. עם זאת המוסדות לבנים והמוסדות לבנות שונים אלו מאלו ואינם מקנים לשני המינים את אותו ידע. הידע שרוכשים הבנים בחדרים או בבתי הספר במדרשות או בישיבות מקנה להם כישורי עיון ופסיקה בהלכה ואילו הידע המונחל לבנות אינו מקנה להם כישורים דומים. יתר על כן חוקי המעמד האישי במדינת ישראל מסמיכים את בתי הדין הרבניים לדון בנושאי מעמד אישי על פי ההלכה.
משנות ה-70 של המאה העשרים ואילך התחוללו תמורות רבות בעולם המסורתי ונשים שומרות מסורת, שיצאו ללמוד במוסדות לימוד כלליים אקדמיים ומקצועיים, קוראות תיגר על גבולות הידע וגבולות ההדרה בעולם המסורתי, כמו על גבולות הסמכות וגבולות החוק. בזרמים שאינם אורתודוקסיים נפתחו בתי מדרש גבוהים לנשים בארץ ישראל ובארצות הברית, וכן מניינים שוויוניים בהם נשים משתתפות באופן פעיל בקריאה בתורה ובהנחיית התפילה, באמירת דבר תורה ובהשתתפות בלימוד והחלו בדיינות מעמיקה על מסורת ושינוי.
פמיניזם בנצרות
פמיניזם באסלאם
פמיניזם בתרבות ובאמנות
אמנות פמיניסטית
ממוזער|250 פיקסלים|אמנות פמיניסטית - DebrettevillePink
אמנות פמיניסטית היא זרם אמנות המשויך ליוצרות בעלות תודעה פמיניסטית, אשר נוצר בארצות הברית בשנות ה-70. היא עוסקת בנושאים הנוגעים לטענות בדבר הדרת הנשים מהשיח המרכזי בחברה ומישטור גופן ומיניותן. המונח נטבע על ידי האמנית ג'ודי שיקגו.
האמנות הפמיניסטית עושה שימוש בדרכי אמנות מסורתיות כמו ציור, כמו גם בדרכי אמנות לא מסורתיות כמו אמנות מושגית. היא משלבת את הרעיונות של התנועה הפמיניסטית, עשייה אמנותית, פעילות חברתית, מהפכניות והגות אינטלקטואלית חברתית ופוליטית.
ביקורת על הפמיניזם
במהלך התפתחותו צבר הפמיניזם ביקורות ומתנגדים. בין המתנגדים מצויים פעילים שמרנים כמו המטיף הנוצרי פט רוברטסון שתיאר בתוכניתו, מועדון 700 ברשת CBN, ב-1992 את הפמיניזם כך: "פמיניזם מעודד נשים להרוג את ילדיהם (לעשות הפלות), להתעסק בכישוף, להחריב את הקפיטליזם ולהיות לסביות" או שדרן הרדיו ראש לימבו שהגה את המושג "פמינאציות" המהווה הלחם של מילים פמיניזם ונאציזם ומשמש כינוי גנאי נפוץ לפעילות פמיניסטיות.
כמו כן, קיימות ביקורות כלפי זרמים מסוימים של הפמיניזם או כלפי אופן ביצועו בפועל. על פי טענותיהם של פעילים רבים בתנועה לזכויות הגבר האופן בו מיושם כיום הפמיניזם מוביל בפועל לאפליית גברים. יש גם הטוענים כי פמיניסטיות רבות מחזקות את ההתקרבנות בקרב המין הנשי ובכך מזיקות בפועל להתקדמותו, כך לדוגמה מרלה ברוורמן, כותבת במאמרה "פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות":
"כמה פמיניסטיות בולטות, במיוחד בארצות הברית, יצאו בתוקף נגד "הפמיניזם הקרבני" וזיהו את השפעותיו השליליות על הדימוי העצמי של הנשים. בשנת 1993 כתבה נעמי וולף בספרה "אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו" כי "הפסיכולוגיה של הקרבן מזיקה לנשים… אישה המזדהה בראש ובראשונה כקרבן תצליח פחות מזו הרואה עצמה בראש ובראשונה כאפקטיווית וכבעלת עצמה. אם מבנה ה'עצמי' של אישה הוא מבנה של קרבן, כשירותה לוקה בחסר, היא אינה מאושרת דיה וסיכוייה להפוך לקרבן גדולים". טענות דומות השמיעו פמיניסטיות כמו כריסטינה הוף סומרס, רנה דנפלד, קמיל פאליה וקייטי רויפי - נשים שמתחו באומץ לב ביקורת נוקבת על נטייתה של האידאולוגיה הפמיניסטית להקצנה עד אבסורד. ביקורת מסוג זה צריכה הייתה להישמע זה מכבר, אך הנשים שהעזו להביעה נדחו בידי חלק גדול מן הזרם המרכזי של התנועה וכונו בזלזול "פוסט־פמיניסטיות" ואפילו "אנטי־פמיניסטיות"."
ראו גם
התנועה הפמיניסטית
פרוטו-פמיניזם
פוסט-פמיניזם
פמיניזם בישראל
לקריאה נוספת
נויה רימלט, הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה - המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור, 2010.
דלית באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם?, הוצאת זמורה-ביתן.
בל הוקס, פמיניזם זה לכולם, פרדס הוצאה לאור, חיפה.
קובי ניב, פמיניסט, הוצאת כנרת, 1991.
קתרין מקינון, פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה, תל אביב: רסלינג, 2005.
הלן סיקסו וקתרין קלמנט, זה עתה נולדה, רסלינג, 2006.
אראלה שדמי, לחשוב אשה - נשים ופמיניזם בחברה גברית, הוצאת צבעונים, 2007.
מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת" הוצאת ברירות, 1991.
סימון דה בובואר, (1952/ 2000) המין השני.
הלן פישר, המין הראשון, תרגמה עופרה עופר, אריה ניר הוצאה לאור, 2003.
קרול גיליגן, בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה, 1982.
ניצה אברבנל, חוה ולילית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1994.
קולט דאולינג, תסביך סינדרלה, הוצאת שוקן, 1983.
הנרייט דהאן כלב, "הפמיניזם חלק מהמאבק נגד דיכוי", מפנה 18, 1997: 17-22.
לוס איריגארי, אני, את אנחנו, הוצאת רסלינג, 2004.
דפנה ברק-ארז ואחרות (עורכות), עיונים במשפט מגדר ופמיניזם, נבו הוצאה לאור, 2007.
עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, "אני לא פמיניסטית", מתוך ללא מלים: התרבות הישראלית בראי השפה, הוצאת דביר, 2007, עמודים 67–70.
קישורים חיצוניים
טל רבינוביץ', "בנות צלפחד"
לירון ברדוגו, פמיניזם: גישות בינלאומיות בשלהי המאה העשרים
אדמיאל קוסמן, A Cup of Affront and Anger: Yaltha as an Early Feminist in the Talmud In: The Journal of the Society for Textual Reasoning, Volume 6, Number 2 (2011).
חנה ספרן, פמיניזמ (ים), נשים ומגדר במרחב האקדמי, המשפט טז, תשע"א
דפנה לוי, סקירת ספרים על "שעבוד האישה", ספרו של ג'ון סטיוארט מיל, בתרגום לעברית.
נשים ופמיניזם באוספי הספרייה הלאומית, סרטון, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
מאיה רומן, חנה פנחסי, ליאור טל שדה, שלושה פרקי פודקאסט על פמיניזם: חלק א - מהו פמיניזם, חלק ב - מהי תרבות האונס, חלק ג - פמיניזם ויהדות, קולות של רוח, אפליקציית גל"צ, יולי 19
חקר חדש על זהות מגדרית "גבר, אשה ומה שביניהם" הרצאה של דפנה יואל
הערות שוליים
*
קטגוריה:מגדר | 2024-06-16T00:37:42 |
פמיניזם ליברלי | פמיניזם ליברלי הוא זרם בתנועה הפמיניסטית שמקורו בליברליזם. הפמיניזם הליברלי הוא הזרם הראשון בתאוריה הפמיניסטית ואחד המרכזיים בה. הפמיניזם הליברלי מתמקד בשוויון מגדרי באמצעות רפורמות פוליטיות ומשפטיות בדמוקרטיה ליברלית. הוא מדגיש את יכולותן של נשים להשיג שיויון באמצעות פעולות ובחירות שלהן. פמיניסטיות ליברליות מדגישות כי כפיפות נשית מושרשת בתוך מנהגים, אמונות, חוקים וצווים שחוסמים את ההשתלבות של נשים במרחב הציבורי. אולם, פעילות מכוונת של נשים וגברים יכולה להוביל לשינוי המצב הקיים. החתירה לשוויון באמצעות עשייה פוליטית ומשפטית על פי ההשקפה הליברלית, ההגנה והקידום של אוטונומיה אזרחית היא תפקיד השמור למדינה. פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה יכולה וצריכה להיות בעלת ברית של תנועת נשים בקידום השוויון הנשי.
התפתחות החשיבה הפמיניסטית הליברלית
חיבורה של אולמפ דה ג׳וז ״הצהרת זכויות האישה והאזרחית״ שנכתב בשנת 1791 הוא חיבור בו קראה דה גוז׳ להגן על זכויות הנשים. חיבור זה נכתב כתגובה ל״הצהרת זכויות האדם והאזרח״. דה גוז׳ טענה שנשים צריכות לקבל שוויון דווקא בתקופה כזאת, תקופה מהפכנית שמבקשת לאמץ שוויון וחירות כערכים מרכזיים. חיבורה של מרי וולסטונקראפט משנת 1792 "ההגנה על זכויות האישה" ("The Vindication of The right of Women") הושפע מחיבורה של אולמפ דה גוז׳. בחיבור זה משיבה וולסטונקראפ להוגי דעות מתחומי הפילוסופיה והחינוך שדחו את הרעיון שנשים זכאיות לחינוך והשכלה. היא טענה שנשים צריכות לקבל השכלה בהתאמה למעמדן בחברה הן משום שהן חיוניות לאומה כמחנכות הדורות הבאים ומשום שנשים הן בנות אדם הזכאיות לאותם זכויות כמו גברים. וולסטונקראפט חושפת כי ההצהרה מתוך הכרזת העצמאות של ארצות הברית ש"כל בני האדם נבראו שווים" (all men are created equal) הלכה למעשה מתייחסת רק לגברים בלבד.
וולסטונקראפט מבקרת את הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו שטוען שנשים לא צריכות לקבל חינוך רציונלי. בחיבור המכונן של רוסו, אמיל, הוא טוען כי החינוך של נשים צריך להתאים לצרכיו של הגבר. חינוכו של הנער, אמיל, צריך להכין אותו להיות אזרח ועל כן עליו להיות בעל חשיבה עצמאית, לפתח תכונות של אומץ ותעוזה וללמוד מגוון רחב של נושאים ואילו חינוכה של הנערה, סופי, צריך להתמקד באמנות, ספרות ובעיקר מלאכות בית. בעוד שרוסו טוען שההבדלים בין נשים לגברים מולדים, וולסטונקראפט טוענת שהם מובנים חברתית. היא תבעה שלילדים וילדות יקבלו את אותו החינוך החל מגיל תשע.
כמאה שנה מאוחר יותר הזוג הפילוספי ג'ון סטיוארט מיל והרייט טיילור המשיכו את הדיון בנושא מעמד האישה. ב-1869 כתבו הזוג את הספר שעבוד האישה (The Subjection of Women). הספר טוען לשוויון בין המינים ועורר סערה גדולה עם פרסומו. הספר מצביע על מעמדן המשפטי והחברתי הנחות של נשים כסתירה בסיסית לרעיונות של שוויון וזכויות יסוד לפרט. הספר מציג את חוסר הצדק שבשלילת זכויות אזרחיות מנשים ואת הדרכים בהן נמנעות מנשים זכויות בצורה לא רשמית דרך מסורות, מנהגים והרגלים. תפיסות עולם המעלות על נס את הרגישות, העדינות, והחמלה נשית למעשה מדכאות נשים ומדירות אותן. שעבוד נשים לגברים אינו דומה לצורות אחרות של שעבוד במהלך בהיסטוריה, משום שבין נשים ולגברים מתקיימים סוגים רבים של יחסים אינטימיים - הורות, זוגיות, אחים וצאצאים.
העיקרון שמנחה את מיל וטיילור הוא עקרון השוויון. יש לתת לנשים חנוך שווה לגברים, אולם חנוך איננו מספיק, השוויון צריך לבוא גם בזכויות אזרח ובהזדמנויות כלכליות שוות. לשם כך יש לאפשר לנשים לצאת לעבוד בכל מקומות העבודה, המקצועות והתפקידים. ביטוי משמעותי לשוויון הוא הזכות לבחור ולהיבחר. נשים צריכות להיבחר גם כדי שיגנו על זכויות של נשים.
מיל וטיילור לא היו מהפכנים אלא רפורמיסטים. שניהם האמינו כי צריך לתת לנשים את האפשרות לעבוד מחוץ לבית. אך, אם הן בוחרות להתחתן ולהביא ילדים זו אחריותן הבלעדית והראשית. טיילור הניחה שנשים משוחררות לא ירצו להקים משפחה. שניהם לא העלו על דעתם את האפשרות שגברים ייקחו חלק בגידול ילדים וניהול הבית.
פעילות פוליטית לקידום זכויות נשים
רקע
שתי תנועות פוליטיות השפיעו על הקמת התנועה הפמיניסטית בארצות הברית בתחילת המאה ה-19: תנועת היובש והתנועה לביטול העבדות.
אחת הקבוצות שתמכו בהגבלת מכירה של משקאות אלכוהוליים הייתה ארגון הנשים הנוצרי למתינות (Woman's Christian Temperance Union). זהו ארגון הנשים הראשון שהקדיש את פעילותו לשינוי חברתי וכך למעשה איפשר לחברות להיות מעורבות בפעילות פוליטית. ארגון הנשים הנוצרי למתינות טען כי נשים הן הסובלות העיקריות משתייה מופרזת של גברים ודרש שלאישה תהיה את הזכות להתגרש מבעל אלים. כדי שאישה תוכל לעזוב את בעלה עליה להיות מסוגלת לפרנס את עצמה, ולכן התווספו דרישות לחינוך ותעסוקה של נשים, לצד הדרישות לרפורמות בחוקי הגירושים והאפוטרופסות על הילדים.
התנועה לביטול העבדות משכה אליה פעילות רבות. נשים שחורות ולבנות הצטרפו לתנועה לביטול העבדות מארגונים דתיים וארגוני רווחה. המניעים של נשים שחרות לביטול העבודות ברורים ואילו נשים לבנות מכל המעמדות הכירו בדמיון בין דיכוי העבדים והדיכוי שלהן כנשים. שתי הקבוצות נחשבו על פי חוק כרכוש הגבר. נשים מצאו בתנועה לביטול העבדות זירה שאפשרה להן להביע את הרעיונות חדשניים כלפי נישואין, גירושין, ואלימות במשפחה.
בשנות השלושים של המאה ה-19, אלפי נשים היו מעורבות בתנועה לביטול העבדות. נשים השתמשו בכלים הפוליטיים שעמדו לרשותן: כתיבת מאמרים בעיתונים נגד עבדות, הפצת מידע, החתמת עצומות ומסירת עתירות הקוראות לביטול העבדות לחברי קונגרס. חלק מהנשים הפכו מנהיגות בולטות בתנועה לביטול העבדות., למשל סוזן ב. אנתוני, אליזבת קיידי סטנטון ג'וליה וורד האו ואחרות. שרה ואנג'לינה גרימקה (Grimké) התפרסמו בזכות נאומים מול קהל מעורב (נשים וגברים) למען ביטול העבדות. אנשי דת גינו את האחיות גרימקה פעולתן הרדיקלית, נאומים מול קהל מעורב. כתוצאה מכך, בנוסף לפעילותן למען ביטול העבדות הן הפכו לפעילות למען זכויות נשים.
הקמת התנועה לזכויות הנשים
בתאריכים 19–20 ביולי 1848 בסנקה פולס ניו יורק התקיים הכנס שנחשב האירוע המכונן של תנועת הנשים בארצות הברית - ועידת סנקה פולס. בכנס השתתפו 300 איש ואישה והוא אורגן על ידי אליזבת קיידי סטנטון, לוקרישה מוט ונשים מהתנועה הקווייקרית שהתגוררו באזור. סטנטון והמארגנות המקומיות הציגו לבאי הכנס שני מסמכים: הצהרת עמדות ורשימת החלטות לדיון. הכנס הסתיים בהצהרה עליה חתמו 68 נשים ו-32 גברים. ההצהרה מתכתבת עם הכרזת העצמאות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר". ההצהרה פורסמה בעיתונות ועוררה הדים רבים ולמעשה פתחה את הדיון הציבורי בנושא זכויות נשים. אחת לשנה נערך כינוס של התנועה לזכויות הנשים עד לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב־1861.
עם סיום מלחמת האזרחים (1865) תומכי התנועה לביטול העבדות והתנועה לזכויות הנשים איחדו כוחות בדרישה משותפת לזכויות בחירה לאפרו-אמריקאים ונשים. האגודה האמריקאית לשוויון זכויות (American Equal Rights Association). אליזבת קיידי סטנטון ופדריק דאגלס היו יושבי ראש משותפים של התנועה. במקביל להקמה של התנועה המשותפת סטנטון הקימה ביחד עם סוזן ב. אנטוני את האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (The National Woman Suffrage Association). ולוסי סטון הקימה את האגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים (The American Woman Suffrage Association). הסיבות להקמת ארגון נפרד היו חילוקי הדעות פילוסופיים בנוגע למקומם של ארגונים דתיים בדיכוי נשים וכן חוסר הסכמה בנוגע לדרך המאבק בנושא זכות ההצבעה. הלכה למעשה, התנועה לזכויות נשים בארצות הברית התפלגה.
במובנים רבים האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים הייתה יותר מהפכנית והובילה אג'נדה פמיניסטית רדיקלית יותר. בעוד שהאגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים הוביל קו יותר רפורמיסטי. ב-1890 שני הארגונים התאחדו תחת האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (National American Women Suffrage Association). הארגון פעל במלוא המרץ בעיקר בסוגיית זכות ההצבעה לנשים. אחרי 72 שנות מאבק, ב-1920, זכו אזרחיות בארצות הברית בזכות ההצבעה.
שינוי בחקיקה אך לא חברה
מאה שנה אחרי שנוסדה, תנועת הנשים בארצות הברית השיגה את מרבית הדרישות עליהן נלחמה: הזכות לבחור ולהיבחר, זכויות קניין, רכישת השכלה השתלבות נשים בשוק העבודה ומעמדן בתא המשפחתי. אולם, בפועל הישגים אלו לא השפיעו על חייהן של מרבית הנשים בארצות הברית. נשים היו מיעוט ממקבלי ההחלטות, רק 38% מהנשים בארצות הברית עבדו בשנות השישים ומרביתן במקצועות נשיים, הקצבאות הילדים לא אפשרו עצמאות כלכלית של נשים לאחר גירושין. החקיקה לא הובילה לשינוי במעמדן של נשים בחברה. הציפייה מנשים הייתה להתחתן, להקים משפחה ולנהל משק בית.
לתקופה קצרה, במהלך מלחמת העולם השנייה, נשים נקראו לקחת חלק במאמץ המלחמתי. נשים היו מעורבות משימות רבות בהן לא הייתה דריסת רגל לנשים לפני כן. המלחמה הגלובלית יצירה דחיפות לגיוס ידיים עובדות, בכלל זה של נשים, לטובת המאמץ המלחמתי. עם סיום המלחמה, נשים נדרשו לעזוב את המשרות לטובת גברים.
ב־1964 נחקק חוק זכויות האזרח האמריקאי, הסעיף השביעי של החוק אסר אפליה בתעסוקה על בסיס מין, גזע, צבע או מקום מגורים. איסור האפליה על בסיס מין נכנס רק לאחר שאליס פול, פול מארי ופמיניסטיות אחרות פעלו נמרצות בנושא. אולם, רק באמצעות בית המשפט, לעיתים, נשמרה ההוראה לאיסור אפליה על בסיס מין. התסיסה החברתית בשנות ה-60 בארצות הברית חיזקה את התחושה כי המאבק למען זכויות נשים לא קידם את מעמדן בחברה. שני זרמים התפתחו באותה התקופה בתנועת הנשים: הפמיניזם הרדיקלי והגל השני של הפמיניזם הליברלי.
ספרה של בטי פרידן, המסתורין הנשי, סימל את תחילתו של הגל השני של הפמיניזם הליברלי. הספר מפנה זרקור לכך ששינויים מבניים אינם מספיקים לשינוי מעמדה של האישה בחברה. פרידן מראה בספרה שהדימוי רווח של נשים הוא עדין כעקרות בית, בנות זוג ואמהות. מאז מלחמת העולם השנייה הנשים האמריקאיות שוכנעו להאמין שהדרך היחידה שהן יכולות להגיע לסיפוק ולמימוש עצמי היא דרך התפקידים הדומסטיים (ביתיים). זוהי המיסטיקה הנשית, לפיה הדרך היחידה של אשה להגשים את עצמה דרך משפחתה. מיסטיקה זו מקבלת את כוחה מתאוריות פסבדו מדעיות ומחוזקת דרך עיתוני הנשים ותעשיית הפרסום. על בסיס ראיונות פרידמן מראה שהרבה נשים לא חשות כאילו הן הגשימו את עצמן. כל אשה הניחה שזו בעיה פרטית שלה ולא ידעה שזו בעיה של רבות - ועל כן היא מכונה ה"בעיה ללא שם".
הקמת NOW
ב-1966 נוסד ארגון נשים לאומי (The National Organization for Women (NOW בידי 28 נשים, ביניהן בטי פרידן ופול מארי. מייסדת הארגון חשו תסכול עמוק מהאופן שבו הממשל הפדרלי לא אוכף את החוקים החדשים נגד האפליה החדשה. למרות החוקים החדשים, מעסיקים המשיכו להפלות בגיוס נשים ובתנאי שכר.
ב-1966 כתבו בטי פרידו ופול מארי את הצהרת הכוונות של הארגון. ההצהרה תיארה את מטרות הארגון: "המטרה של NOW היא לפעול כדי להביא להשתתפות מלאה של נשים בזרם המרכזי של החברה האמריקאית עכשיו, לממש את כל הזכויות והחובות בשותפות שווה ומלאה עם גברים". שש סוגיות ליבה היו על סדר יומו של הארגון: גישת הפלות ושירותי פוריות, אלימות נגד נשים, שוויון חוקתי (סיום פגיעה בזכויות יסוד על רקע מין ומגדר), קידום גיוון / סיום הגזענות, צדק כלכלי וזכויות ללסביות (רק החל משנת 1971 הארגון עסק בזכויות לחד מיניות). NOW פעל להוביל את השינויים בתחומים אלו באמצעות שתדלנות, עצרות, תהלוכות, וכנסים. NOW פעלה בנושאים אלו על מנת להבטיח תיקונים חוקתיים המבטיחים זכויות אלו.
מטרת הארגון השואפת השתלבות נשים בחברה הקיימת באמצעות שינויי חקיקה, פנייה לערכאות משפטיות ופעילות לובי מאפיינת ארגוני נשים ליברליים הפועלים לשלב נשים ולא לשנות את המבנה החברתי הקיים.
עקרונות הפמיניזם הליברלי
פמיניזם ליברלי גורס כי נשים צריכות ליהנות משוויון ואוטונומיה אישיים. כלומר, נשים צריכות לחיות על פי בחירתן. המדינה והחברה צריכות לייצר מנגנונים שיאפשרו להן לחיות על בחירות אלו. על פי השקפה זו, תנועת נשים צריכה לפעול על מנת לזהות ולקדם תנאים אלה. חשיפת תנאים אלה צריכה להיעשות בזהירות רבה ומתוך הכרה בשונות הרבה בין נשים. אולם יש תנאי בסיס שחברה צריכה לקיים:
חיים ללא אלימות או איום באלימות: אלימות או איום באלימות פוגעים בנשים בדרכים רבות. זוהי פגיעה בגוף, בנפש ובכבוד האישה כאדם. אלימות מכפיפה נשים, מצמצת את המרחב הפיזי בו הן יכולות לנוע, מערערת את הביטחון ויוצרת איום ממשי על חייהן. הספרות הפמיניסטית על אלימות נגד נשים מתארת ומתעדת את התפקיד המרכזי שיש לאיום באלימות ואלימות בהגבלת השוויון והאוטונומיה של נשים. שחרור ממגבלות שיצרו חוקים פטרנליסטיים ופטריארכליים.
שחרור ממגבלות חוק פטרנליסטי ומוסר פטריארכלי: חוקים פטרוניים ופטריארכליים מגבילים את ההזדמנויות של נשים בנימוק שהן לטובת נשים. למשל, חוקים המגבילים תעסוקת נשים משום שמקצוע מסוים, שעות עבודה או מיקום הפעילות לכאורה אינם מתאמים לנשים. דרך אחרת בה חוק מגביל נשים על בסיס מוסרי. למשל חוקים האוסרים הפלות; חוקים שאינם מכירים מכירים ואף אוסרים זהויות מגדריות ומיניות שאינן הטרוסקסואליות מונוגמיות.
שוויון הזדמנויות: הפמיניזם הליברלי גורס כי לנשים צריכה להיות גישה שווה להזדמנויות. גישה של נשים להזדמנויות, לעיתים קרובות ושלא בצדק, מוגבלות בשל מצוקה כללית, העדר נגישות למידע והכרות עם ההזדמנויות שעשויות להיות פתוחות בפניהן. מקור נוסף לפגיעה בשוויון בהזדמנויות הוא סטראוטיפים ואפליה על בסיס מיני ומגדרי בתחום החינוך והתעסוקה.
היכולת להעריך הזדמנויות ולדמיין חיים אחרים: חלק מההוגות הליברליות הצביעו גם על תנאים פסיכולוגיים המגבילים נערות ונשים. ללא יכולת להעריך הזדמנויות ואפשרויות לשינוי ועל בסיסן לדמיין חיים אחרים, אי אפשר לומר באופן משמעותי שיש לנשים אפשרויות אחרות מאשר הסטטוס קוו. למשל אם אישה לא יכולה לדמיין את עצמה כבעלת מקצוע, היא עשויה לקבל כעובדה שלא מאפשרים לה ללמוד.
אוטונומיה אישית והמדינה
התאוריה הפמיניסטית הליברלית טוענת כי מוסדות המדינה הם הגופים שצריכים לייצר את התשתיות לשינוי היחס לנשים ולאכוף אותן.
פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה חייבת להגן על נשים מפני אלימות ביעילות, בכל מקום (מרחב פרטי או ציבורי) בו אלימות מתרחשת. כמו כן הן טוענות כי חוקים מפלים מהווים שימוש לא הוגן בכוח המדינה. חוקים כאלו מאפשרים לאחרים לשלוט באורח חייהן של נשים בידי אחרים ובאמצעותן להסליל נשים לתוך מסלולי חיים מוכוונים. הדוגמה הבולטת לחוקים כאלו הם חוקים המגבילים להפלות מלאכותיות. האיסור על נשים לבחור להפיל לוקח מנשים את הזכות לבחור כיצד לנהוג בגופן ולתכנן את עתידן. כמו כן, פמיניסטיות ליברליות מדגישות שאסור למדינה להעדיף מבנה משפחתי אחד על פני אחר.
תחום משמעותי נוסף בו למדינה יש יכולת להתערב על מנת ליצור שוויון הוא שוק העבודה. מבנה שוק העבודה מתעלם מהתפקידים הנוספים שיש לעובדים ועובדות כהורים ומטפלים של בני משפחה אחרים. המדינה צריכה להבטיח חופשת לידה מסובסדת על ידי המדינה, מעונות יום באיכות גבוהה, ושעות עבודה גמישות. העדר התנאים הללו ונוספים מובילים לכך שאחד מבני הזוג, לרוב האישה, עובד במשרה חלקית שברוב המקרים פחות מתגמלת כלכלית.
ראו גם
פמיניזם מרקסיסטי
פמיניזם רדיקלי
פמיניזם תרבותי
פמיניזם פוסט מודרני
פמיניזם דתי
פמיניזם מזרחי
אקופמיניזם
סופרג'יזם
פמיניזם שחור
לקריאה נוספת
ללמוד פמיניזם: מקראה. מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. כתר (מגדרים) 2006
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ליברליזם
קטגוריה:זרמים בפמיניזם | 2024-05-14T08:26:12 |
אסטרולוגיה | שמאל|ממוזער|מפה אסטרולוגית טיפוסית, במקרה זה מחושבת לרגע הכרזת העצמאות של ארצות הברית, במערכת "שווה בתים".
שמאל|ממוזער|סימנים של המזלות השונים
אסטרולוגיה (מלשון אסטרו- כוכב ולוגוס - תורה, ובעברית: אִצְטַגְנִינוּת) היא האמונה הפסאודו-מדעית שקיים קשר בין מצבם של גרמי השמיים ובין מעשיהם ותכונותיהם של בני אדם. בפרט מנסה האסטרולוגיה לחזות את העתיד לפי מיקומם של גרמי השמים. הגופים השמימיים העיקריים שמשמשים את האסטרולוגים בחיזוי הם השמש, הירח, כוכבי הלכת במערכת השמש, נקודת האופק ונקודת רום השמיים. האסטרולוגיה והאסטרונומיה היו משולבות עד ימי הביניים, אך מראשית העת החדשה נדחתה האסטרולוגיה והיא נחשבת היום תורה פסאודו-מדעית.
האסטרולוגיה התקיימה ברוב תרבויות העולם בצורה זו או אחרת, וניתן לראות ביטויים שלה לאורך כל ההיסטוריה בתרבויות שונות, הן בדתות מונותאיסטיות והן בדתות פוליתאיסטיות.
החישובים הנערכים באסטרולוגיה כרוכים בחישובים אריתמטיים וגאומטריים פשוטים שנועדו למקם את הכוכבים בתאריכים ובזמנים נתונים לפי טבלאות מוכנות מראש. יש אסטרולוגים המאמינים כי ניתן לתת בסיס מדעי מוצק לאסטרולוגיה, אך הקהילה המדעית דוחה טענות אלו. רוב האסטרולוגים מגדירים את מלאכתם אומנות, הממזגת חישובים עם תפיסה אינטואיטיבית.
האסטרולוגיה קשורה לתפיסות קוסמולוגיות גאוצנטריות, המעמידות את כדור הארץ במרכז היקום ומבחינות הבחנה מהותית בין העולם הארצי לעולם השמיימי של כוכבי הלכת והשבת. התפיסה הגאוצנטרית הופרכה עם התפתחות האסטרונומיה ופיתוח חוקי המכניקה הקלאסית. בעבר הייתה האסטרולוגיה קשורה קשר הדוק לתמונת העולם המדעית של תקופתה ולא היה הבדל בינה לבין האסטרונומיה, אך עם הזמן האסטרונומיה התפצלה ממנה. כיום, עם התפתחותן של מערכות ממוחשבות מתקדמות, מתפתח ענף באסטרולוגיה המערבית המודרנית העוסק במפות הליוצנטריות, במקום במפות גאוצנטריות.
מסורות
שמאל|ממוזער|גלגל המזלות בפסיפס שהתגלה בבית הכנסת בבית אלפא.
יש כמה מסורות שונות באסטרולוגיה. חלקן שותפות במאפיינים דומים משום העברתן של השיטות בין התרבויות, חלקן התפתחו בבידוד מוחלט ופיתחו גישות שונות לגמרי, אף שגם במקרים אלו קיימים קווים מקבילים מסוימים שכן שהמסורות מבוססות על אותן תופעות האסטרונומיות.
המסורות העיקריות באסטרולוגיה העולמית:
אסטרולוגיה בבלית
אסטרולוגיה מבוססת הורוסקופ
אסטרולוגיה הלניסטית
אסטרולוגיה הודית (Jyotish)
אסטרולוגיה של ימי הביניים והרנסאנס
אסטרולוגיה מערבית מודרנית
אסטרולוגיה הוררית
אסטרולוגיה מערבית טרופיקלית (Tropical)
אסטרולוגיה מערבית סידרלית (Sidereal)
אסטרולוגיה אוראנית
אסטרולוגיה קוסמוביולוגית
אסטרו פסיכולוגיה
אסטרולוגיה סינית
אסטרולוגיה קבלית
היסטוריה
ראשיתה של האסטרולוגיה האפרואירואסייתית מתועדת ממסופוטמיה החל מהאלף השלישי לפנה"ס. ניתן להתחקות אחרי שורשי האסטרולוגיה עד לתקופת בבל ואשור הקדומות (כ-1,500 לפני הספירה), שם היא הייתה אחת משתי שיטות ניבוי עתיד עיקריות, כאשר השנייה הייתה קריאה בכבד של חיות קורבן. השימוש באסטרולוגיה בשלב זה היה לניבוי אירועים בעלי חשיבות ציבורית והמשפיעים על הרווחה הכללית ופחות על ניבוי אירועים אישיים.
משוער שהאסטרולוגיה הבבלית החלה להתפשט מערבה לתרבות היוונית בתקופה ההלניסטית בראשית המאה ה-4 לפנה"ס. לפי המסורת הרווחת היה זה ברוסוס (Berosus) מהאי קוס אשר ייבא את האסטרולוגיה ליוון. את הקרקע לקבלת האסטרולוגיה הכינו הפילוסופים היווניים. הראשונים להשתמש ולפתח את האסטרולוגיה היו המלומדים, בעיקר האסכולה הסטואית. בשלב זה החלו היוונים לפתח את האסטרולוגיה האישית, ה"הורוסקופ" (horoskopos מלשון hora - שעה, skopos - התבוננות) כתרשים של מיקומי הכוכבים בעת הלידה. הורוסקופ זה הושפע, ככל הנראה, מהחשיבה המיצרית שממנה הושפעו המלומדים שישבו באלכסנדריה העתיקה. האסטרולוגיה הפכה לפופולרית ביוון רק במאה השנייה לפנה"ס.
אחד הספרים המרכזיים באסטרולוגיה המערבית בזמן העתיק, הטטרביבלוס ("ארבעת הספרים"), נכתב על ידי החכם ההלניסטי תלמי, אבי השיטה הגאוצנטרית באסטרונומיה, ששלטה בכיפה עד ראשית העת החדשה. התפיסה האסטרולוגית של ימי הביניים הושפעה רבות מהפילוסופיה הנאופלטונית, שסברה כי העולם נובע מהאל דרך השכלים הנבדלים, אשר כל אחד מהם קשור לאחד מהספירות (כדורים) נושאות הכוכבים. באופן דומה, טענו האסטרולוגים המונותאיסטים כי באמצעות תנועות הכוכבים שולט האל באירועים בכדור הארץ. טענה זו הופרכה על ידי המדע וכיום ידוע שהשמיים לא בנויים מספרות נושאות כוכבים.
בימי הביניים הקימה על עצמה האסטרולוגיה מתנגדים רבים, שיצאו בעיקר נגד התפיסה הדטרמיניסטית הנובעת ממנה, לפיה הכול קבוע מראש ומעשיו של אדם אינם יכולים לשנות את גורלו. התנגדות עזה יותר התעוררה נגד המגיה האסטרלית - זרם באסטרולוגיה, לפיו כשם שהכוכבים משפיעים על המתרחש בעולמנו, יכולים בני האדם, באמצעות טקסים מסוימים, להשפיע עליהם ולבקש את חסדם. גישה זו הוכרזה על ידי הנצרות כעבודת אלילים.
אסטרולוגיה מערבית
האסטרולוגיה המערבית המודרנית מבוססת על מפות אסטרולוגיות המחושבות לרגע מסוים, בדרך כלל רגע הלידה של בן אדם. המפות מנותחות לפי מערכי הכוכבים ומיקומם באזורי השמיים.
האסטרולוגיה המערבית מבוססת על השנה הטרופית (אסטרולוגיה טרופית) המבוססת על תנועת השמש בשמיים ללא תלות במיקום השמש במזל מסוים (אסטרולוגיה סידרית), באופן זה, מזל טלה מתחיל ביום השוויון האביבי, מזל סרטן מתחיל ביום הארוך ביותר בשנה, מזל מאזניים מתחיל ביום השוויון הסתווי ומזל גדי מתחיל ביום הקצר ביותר בשנה.
סדר החשיבות בניתוח מפה אסטרולוגית הוא:
הזוויות הנוצרות בין הכוכבים, לפי סדר חשיבותם
מיקומי הכוכבים במזלות ובבתים
הכוכבים והנקודות החשובות
האסטרולוגיה המודרנית משתמשת בעיקר בכוכבי הלכת ובנקודות הבאות. ההתחשבות בכוכבים ובנקודות נעשית על ידי התבוננות בזויות הנוצרות ביניהם, במזלות ובבתים בהם הם נמצאים.
שם סמל סוג משמעות מקובלת השמש 25px כוכב אישי מסמלת את האישיות המודעת, התכונות המוחצנות והנלמדות במהלך החיים. מסמלת את הרצון המודע. השפעתה ניכרת בתכונות הרצויות בעיני האדם, ההולכות ומתפתחות לאורך חייו. הירח 25px כוכב אישי מסמל את עולם הרגשות. לעומת השמש, שהיא החלק המוחצן באישיות, הירח הוא החלק המופנם באישיות. מתייחס לנושאי משפחה, זכרונות, ורגש. הירח מסמל את תהליך בניית הזהות האישית. כוכב חמה (מרקורי) 25px כוכב אישי מסמל את יכולת החשיבה, קליטת העולם ובחינתו באמצעות השכל. איסוף נתונים על העולם והסקת מסקנות עובדתיות. מרקורי מייצג את יכולת ההתמצאות במרחב, קואורדינציה, תפיסה, יכולת תנועה ותקשורת מכל סוג. נוגה (ונוס) 25px כוכב אישי בהתאם להתקשרותה למזל שור ולמאזניים, נוגה משקפת את המצב החומרי/כלכלי, ובמקביל גם את הכישורים החברתיים והרומנטיים. ונוס מייצגת את הטעם והגישה לאסתטיקה, יחס לכסף וגישה חברתית ותרבותית. מקושרת אל הארכיטיפ הנשי. מאדים (מארס) 25px כוכב אישי מארס מסמל את היכולת של אדם להוציא לפועל את רצון האישיות (רצון השמש). לבצע דברים. להילחם. היכולת של אדם להגן על עצמו ועל ענייניו. המוטיבציה, הדחף, ההעזה והאומץ. יוזמה ויכולת עשייה. למארס דרך פעולה ישירה וגלויה. השפעתו על כוכב הנמצא בסמוך מעוררת את נושאי הכוכב לפעולה, או שהכוכב הנמצא בסמוך יאפיין את דרך הפעולה של מארס. מקושר אל הארכיטיפ הגברי. נקודת האופק המזרחי (Ascendant) ללא נקודה אישית זו נקודת תחילתה של מערכת הבתים, ומיוחסת לה חשיבות גבוהה בניתוח המפה. נקודת האופק מספקת מסנן דרכו שאר האלמנטים במפה מוצאים ביטוי. זוהי נקודת ההחצנה, המראה מה אנו מחפשים להחצין, וכיצד אנו מחצינים אותו. מיקום של כוכב בסמוך לנקודה זו, או בבית הראשון, מדגישה מאוד את האיכויות שלו באופי האדם. נקודת רום השמיים (Medium Coeli, MC) Mᶜ נקודה אישית נקודה לה מיוחסת חשיבות גבוהה בנוגע למעמד ולקריירה של האדם, היעדים, והמטרות הנשאפות. צדק (יופיטר) 25px כוכב ציבורי כוכב הקשור בחכמה, הרחבת החיים, פילוסופיה, מוסר, דת ואמונה. קשור באופטימיות, מזל ואמונה בטוב. יופיטר קשור ביכולת לחשיבה בסמלים, תפיסה כולית (הוליסטית) ואינטואיציה. שבתאי (סטורן) 25px כוכב ציבורי כוכב הקשור במשמעת, חוק, אחריות. שאיפה. יכולת לסמן יעד ולהגיע אליו. שבתאי קשור במימוש וביצוע הלכה למעשה של ערכי המוסר שנרכשו קודם לכן באמצעות יופיטר. קשור בגבולות ומסגרות, הגבלה, מעמד, סמכויות. שבתאי קשור בניסיון ותוצאה ובמבנים קיימים שהוכיחו עצמם על פני זמן. אוראנוס 25px כוכב של דורות כוכב הקשור בקידום. התבוננות רחבה על החברה. ערכים נעלים. זכויות אדם וחי. כוכב של אצילות, קידמה, מודרניזציה. אוראנוס מאתגר את החוקים, המבנים והמסגרות אשר מומשו קודם לכן על ידי שבתאי. מביא את החדש. באופן אישי קשור ב'אני הגבוה' של האדם. יכולת נבואית. נפטון 25px כוכב של דורות כוכב הקשור בעולמות הרוחניים, בחמלה, הקלה, בחולמניות, אשליות, בלבול ואי-בהירות, טשטוש גבולות, אסקפיזם. מדבר על הצורך בהתפשטות הגשמיות, בויתור על האגו. התחברות לאלוהי. התחברות למקור. קשור באהבה ללא תנאי. קשור ביכולת להתחבר על התת-מודע הקולקטיבי, ולפיכך קשור גם בפרסום ואנשים מיתיים. פלוטו 25px כוכב של דורות כוכב הקשור באינטנסיביות וקיצוניות, באובססיות, בסודיות וחשאיות, בטראנספורמציה דרך מחזורי הרס ובנייה מחדש, ובמיניות. מדבר על דחפים עמוקים הנמצאים באדם מקדמת דנא. על מוקדי כוח וחולשה שבאדם. על פסיכולוגיה, תת-מודע ומעמקים.
המזלות
גלגל המזלות באסטרולוגיה המערבית המודרנית מחלק את השמיים ל-12 חלקים שווים, החל מנקודת השוויון האביבית. המזלות באסטרולוגיה שואבים את שמם והגדרותיהם מקבוצות הכוכבים המקבילות להם, אם כי נדידתן של נקודות השוויון הביאה לכך שהמיקומים אינם חופפים יותר (כיום הבדל של כ-30° או סימן אחד שלם). משמעות המילה הלועזית לגלגל המזלות, זודיאק, היא "מעגל בעלי החיים" ביוונית.
המזלות באסטרולוגיה באים להגדיר תכונות בסיסיות לכוכבים בהתאם למיקומם בגלגל. כיום נפוץ השימוש הבלעדי במזל בו נמצאת השמש להגדרת תכונות אישיותיות לפי תאריך הלידה, במיוחד בעיתונים ובכתבי עת. היות שהאסטרולוגיה המערבית מתבססת על רכיבים שמימיים רבים, אסטרולוגים רבים סולדים משימוש פשטני זה, במיוחד היות שהשפעתם של הזוויות הנוצרות בין הכוכבים השונים מקבלים משקל רב יותר מאשר המזלות בהם נמצאים אותם הכוכבים.
ניתן לחלק את המזלות ל-3 מצבים שהם האיכויות השונות בכל מזל:
איכות קרדינלית - מזל גדי, מזל סרטן, מזל טלה ומזל מאזניים.
איכות קבועה - מזל שור, מזל עקרב, מזל אריה ומזל דלי.
איכות משתנה - מזל בתולה, מזל דגים, מזל קשת ומזל תאומים.
הזוויות בין הכוכבים
הזוויות הנוצרות בין הכוכבים והנקודות במפה האסטרולוגית מקבלים משקל רב ביותר. לכל זווית מוגדרת רמת דיוק בהתאם לחשיבותה, כאשר רבים מחשיבים דיוק גבוה יותר בזווית כמשקף את ההשפעה כחזקה יותר. כך למשל זווית של 92° בין נגה למאדים נחשבת ל"ריבועית" (90°) היות שלזווית בדרך כלל מתאפשרת רמת דיוק של 8°-10° +/-.
הזוויות העיקריות באסטרולוגיה הם:
צמידות (Conjunction), 0° +/- 8-10° - מייצג מיזוג בין ההשפעות המדוברות, לטובה או לרעה, כך שהן מהוות חלק בלתי נפרד אחת מהשנייה.
ניגוד (Opposition), 180° +/- 8-10° - השפעה בדרך כלל שלילית, מעין "פיצול אישיות" בין ההשפעות המדוברות הפועל לרוב בצורה לא מודעת. מקושר להשפעות חיצוניות המשקפות סתירות פנימיות.
ריבוע (Square), 90° +/- 8-10° - השפעה הנחשבת לשלילית, המשקפת מתחים פסיכולוגיים פנימיים בדרך כלל מודעים הנחווים ככעס, הפועלים כמעין דינמו היוצר אנרגיה רבה ומדרבן לפעולה.
שלשה (Trine) 120° +/- כ-8° - זווית הרמונית, לעיתים יותר מדי, המביאה עימה נוחות, מזל, כישרונות טבעיים, אם כי לעיתים איכויות אלו מבוזבזות מחוסר כוח מניע.
שישייה (Sextile) 60° +/- כ-6° - זווית הרמונית מינורית יותר. השפעתה דומה לזווית השלשה, אם כי שיתוף הפעולה בין ההשפעות נוטה להיות פורה יותר.
הבתים
מערכת הבתים באסטרולוגיה באה לחלק את השמיים (כולל האזורים המוסתרים על ידי כדור הארץ) מזווית הראיה של נקודה מסוימת על כדור הארץ, בשעה מסוימת (מדויקת) ביום או בלילה. החלוקה לבתים מתחילה לרוב מנקודת האופק המזרחי. החלוקה היא לשנים-עשר בתים, אשר גודלם עשוי להיות קבוע או משתנה בהתאם למערכת הבתים שבשימוש.
הבתים מייצגים אזורים ותחומים בחיים, והם מספקים פוקוס וכיוון לאנרגיות של הכוכבים והנקודות שבמפה האסטרולוגית.
הקשרי הבתים
גם לפי סדר 12 המזלות בגלגל והשפעתם.
הבית ה-1 - מיקוד על החצנת האישיות וההופעה האישית.
הבית ה-2 - מיקוד על הרכוש והמשאבים האישיים.
הבית ה-3 - מיקוד על תקשורת והסביבה הקרובה.
הבית ה-4 - מיקוד על המשפחה וחיי הבית.
הבית ה-5 - מיקוד על פעילות, יצירתיות וילדים. קשור לרומנטיקה.
הבית ה-6 - מיקוד על עבודה, שגרה ובריאות.
הבית ה-7 - מיקוד על קשרים בינאישיים וזוגיות.
הבית ה-8 - מיקוד על מאבקים וקונפליקטים רגשיים. קשור למוות ומיניות.
הבית ה-9 - מיקוד על הרחבת אופקים, קשר עם חו"ל, טיולים ומסעות, לימודים גבוהים.
הבית ה-10 - מיקוד על הצלחה בקריירה והשגת מעמד.
הבית ה-11 - מיקוד על קבוצות, חברים ופעילויות קבוצתיות והומניטריות.
הבית ה-12 - מיקוד על הנשמה, הרוח, בידוד.
מערכות הבתים באסטרולוגיה
מערכת שווה-בתים - בשיטה זאת כל בית הוא בן 30 מעלות בדיוק ומספר הבתים יוצר את המעגל של 360 מעלות. בשיטה זאת נקודת רום השמיים יכול להמצא בין הבתים 8–11 תלוי במיקום הגאוגרפי של המפה. זוהי השיטה הפשוטה ביותר והקלה ביותר ליישום.
מערכת פלסידוס (Placidus) - שיטה זאת ממקמת את נקודת רום השמיים כפותחת את בית 10 ומכאן מייחסת חשיבות לנקודת רום שמיים ומהותה. חסרונה של השיטה היא במיקומים גאוגרפיים צפוניים מאוד או דרומיים מאוד (מעבר לקווי רוחב 66 דרום או צפון) ולאנשים שנולדו בסביבות הקטבים של כדור הארץ השיטה לא מתאימה שכן גודל הבתים נעשה לא יחסי.
מערכת קוך (Koch) - שיטה הדומה לשיטת פלסידיוס ומתאימה לשימוש בקווים הגאוגרפיים של מדינת ישראל. לכן רב השימוש בשיטה זאת בקרב אסטרולוגים בארץ.
מערכת סימן-מלא (Whole sign)
מערכת רגיומונטנוס
האסטרולוגיה ביהדות
יחסם של אישים במחשבת ישראל לאסטרולוגיה הוא דו-ערכי. בלשון חז"ל אסטרולוגיה נקראת איצטגנינות ויש לה קונוטציה שלילית.
בתלמוד בבלי מובאת מחלוקת בין חכמי ישראל האם המזלות משפיעים על גורלו של אדם. הדעות התומכות הם של רבי יהושע בן לוי שמפרט את טיפוסי האנשים לפי המזלות השונים ושל רבי חנינא שסובר "מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל". לתפיסה זו שהמזל משפיע ישנה תמיכה באימרה, כי "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל".
למול תפיסה זו, ישנה התפיסה של רבי יוחנן כי "אין מזל לישראל", שמסתמך על הפסוק "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה". לתמיכה בשיטתו מובאים גם הדעות של רב, שמואל ורבי עקיבא שניתן ללמוד מהם שאין מזל לישראל. במקור אחר מתוארים רבי ינאי ורבי יוחנן שראו אסטרולוגים חוזים את מותם של שני יהודים, אך התחזית לא התמששו. שאלו החכמים את היהודים מה עשו באותו יום, והללו השיבו שלא עשו דבר מיוחד, אלא התפללו וקראו קריאת שמע כהרגלם:
על השגיאות המרובות בתחזיות האסטרולוגים מתבטאת הגמרא בסוטה: "צופין ואינם יודעין מה צופין מהגים ואינן יודעים מה מהגים".סוטה יב, ב;
וראה גם פסיקתא זוטרתא שמות ב, ו; שכל טוב שמות ב, ה; בראשית רבה פה, ב;
בתלמוד לעומת זאת מובאים שורה של מקורות המכירים בכוחה של האסטרולוגים לחזות את העתיד, לפחות במידה מוגבלת.ברכות סד, א; שבת קכט, א; שבת קנו, ב; נדרים לב, א. במקום אחד אף מובאים שורה של תחזיות אסטרולוגיות כלליות שנמצאו כתובות בפנקסיהם של חכמים בבליים בהם שמואל ורבי יהושע בן לוי.תלמוד בבלי שבת קנו, א
מנגד, בשני מקורות עיקריים נראה שנאסר העיסוק באסטרולוגיה:
במסכת פסחיםבבלי פסחים קיג, ב נאמר שאסור לשאול בכלדיים, משום 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'. רבים מן הראשונים פירשו שהכלדיים הם החוזים בכוכבים, כפי שעולה מגמרות רבות.ערוך ערך כלדאי; רשב"ם פסחים קיג, ב; תוספות קנו, א ועוד. במסכת סנהדרין נתפרש האיסור לא תעוננו על ידי רבי עקיבא באופן שנשמע כמתייחס לאסטרולוגיה.תלמוד בבלי סנהדרין סה, ב
המקורות השונים הובילו להתפתחות של מספר גישות שונות בקרב חכמי ישראל בשאלת היחס לאסטרולוגיה:
גישתם של הרמב"ם סמ"גלאוין נג רבינו יונהשערי תשובה שער שלישי אות פו טוריו"ד קעט היא שהאסטרולוגיה אסורה משום מעונן. יש שהוסיפו שהיא גם כלולה באיסור לא תנחשוזכרון יהודה לר"י בן הרא"ש, סימן צא. אחרים, כדוגמת הרמב"ן הר"ןחידושי הר"ן, סנהדרין סה, ב ונימוקי יוסףסנהדרין טז, ב סברו שדברי רבי עקיבא מוסבים על ניחוש בכוכבים, ולא על החכמה הסדורה של האסטרולוגיה. לשיטתם העיסוק באסטרולוגיה עדיין אסור משום תמים תהיה, כדברי הגמרא בסנהדרין, ורק במצבים שכבר נודע לאדם על תחזיות אסטרולוגיות, הוא רשאי ואולי חייב לחשוש להן, משום שאין לסמוך על הנס. אך העיסוק היזום באסטרולוגיה עדיין אסור. כשיטה זו פסק הרמ"איו"ד קעט, ב
בתורת הקבלה של ימי הביניים ישנה קבלה רחבה יותר של תורה זו והתאמתה לרוח היהדות בכלל ולקבלה בפרט, אשר לימים פיתחה מעין גרסה משלה לתורה זו ונקראת לרוב "אסטרולוגיה קבלית".
בין אוהדי האסטרולוגיה בקרב חכמי היהדות ניתן למנות את רבי אברהם ברבי חייא הנשיאמגן וצינה, עמ' 39 רבי אברהם אבן עזראמשפטי הכוכבים, ירושלים תשל"א רבי אברהם זכותספר היוחסין עמ' 154 הראב"ד הראשון ודון יצחק אברבנאל. לדעתם הגמרות הרבות מוכיחות שיש מידה רבה של אמת באסטרולוגיה והיא ראויה להחשב חכמה מדעית. את דברי רבי עקיבא הם מסבירים בדומה לרמב"ן, ולגבי הכלדיים הם מסבירים שמדובר בזן מסוים של אסטרולוגיה שכולל בתוכו תפיסות אליליות.ולמעשה העיסוק באסטרולוגיה איננו אסור, כל עוד הוא איננו חלק מפולחן אלילי והכרה בכוחות אחרים מלבד ה'.מאירי סנהדרין סח,א; רלב"ג על התורה ויקרא יט, כו; ספר היוחסין עמ' 154
ביקורת
ביקורת מדעית
בחוגים מדעיים זוכה האסטרולוגיה לביקורת נוקבת. הדעה הרווחת בחוגים המדעיים כי האסטרולוגיה אינה יותר מאמונה טפלה. מנקודת ההשקפה של המדע הרעיון שכוכבים עשויים להשפיע על גורלו של אדם הוא עורבא פרח מסיבות רבות.
מבחינה מחקרית, לא נמצא שפרופיל אישיותי המבוסס על ניתוח אסטרולוגי קשור לאישיות האדם.
האסטרולוגיה פרחה כאשר היקום הידוע כלל בקושי את כדור הארץ וסביבתו הקרובה, והיא משתמשת בהשלכה דו־ממדית של שמיים תלת־ממדיים. למעשה אין קשר בין הכוכבים הנמצאים בקבוצת כוכבים כלשהי, וכוכבים רחוקים וקרובים משמשים בערבוביה מפני שהם בכיוון קרוב אחד לשני מנקודת המבט של מערכת השמש.
בינתיים גם ידוע שמיקום המזלות שאליהם מתייחסת האסטרולוגיה והתאריכים שבהם השמש עוברת בכל מזל אינם לפי סידורם האמיתי בשמיים, אלא למשל לפי דמיון אנושי שקושר למיתולוגיה היוונית.
גורמים נוספים המעלים חשד כלפי האסטרולוגיה:
העדר מנגנון פעולה ידוע - מדוע דווקא הזמן הקובע יהיה ברגע הלידה, ולא בזמן אחר כלשהו - ברחם או מחוצה לו. בנוסף אין הסבר מוכר לסוג הכוח שמשפיע - הכוחות הידועים המגיעים ממרחקים גלקטיים הם כוח כבידה וקרינה אלקטרומגנטית, אולם כוחות אלה קיימים בצורה חזקה יותר בסביבות האדם על פני כדור הארץ מאשר זה המגיע מכוכב ממוצע.
סתירות בין אסכולות - אסטרולוגיה מערבית, יהודית, הודית סינית ועוד - לא ייתכן שהן בו זמנית גם סותרות זו את זו וגם כולן נכונות.
הדרך אשר בה פותחה השיטה - האם נעשה בעבר מחקר מקיף שאסף המון נתונים ממצב הכוכבים, תכונות וגורלות או שאולי הייתה זו המצאה? לא ידוע על איסוף נתונים כזה ויכולת סטטיסטית נדרשת כזו בעבר.
האסטרונום והסופר קרל סייגן, כולל בין היתר בביקורת על אסטרולוגיה הן התחשבות לא נכונה של האסטרולוגים במיקום גרמי השמיים, והן אי-עמידה שלהם במבדקים שיאשרו את נכונות ניבויי השיטה. הוא מציין את חוסר התחשבותם של האסטרולוגים בקביעת מיקום הכוכבים בהשתברות האור באטמוספירה; התחשבות האסטרולוגים רק בגרמי שמים הנראים בעין ללא שימוש בעזרים כפי שהיה ידוע לתלמי במאה השנייה, והתעלמות ממבחר גרמי השמיים שהתגלו בעת החדשה (תוהה מה לגבי אסטרואידים); חוסר עקביות בין הדרישה למידע מפורט על שעת הלידה לבין התעלמות מפרטי מקום הלידה (ציוני הקואורדינטות שלה), אי הצלחה של אסטרולוגיה במבחני תאומים זהים; הבדלים גדולים בין הורוסקופים של אסטרולוגים שונים על אותו אדם, והעדר מתאם מוכח בין הורוסקופים לבין מבדקים פסיכולוגיים תקפים.
הסבר אפשרי לעובדה שאנשים רבים מקבלים את נכונותם של הורוסקופים מספק אפקט פורר (קרוי גם "אפקט בארנום"), הגורם לאנשים לראות בניסוחים מעורפלים וכלליים שמגמתם הכללית חיובית (כגון "לעיתים אתה פתוח וחברותי אך במצבים אחרים מופנם") כתיאורים קולעים של אישיותם.
האסטרולוגיה במשפט הישראלי
שאלת מעמדה של האסטרולוגיה הגיעה לערכאות משפטיות בתביעת דיבה שהגיש אסטרולוג נגד רשות השידור וטומי לפיד, לאחר שלפיד כינה אותו במהלך התוכנית פופוליטיקה "נוכל" ואת מקצוע האסטרולוגיה בכלל "נוכלות". בית המשפט קבע כי אמנם אין האסטרולוגיה מהווה מדע שיש לו ביסוס כלשהו, אך העיסוק בה אינו בהכרח נוכלות. בפסק דין אחר, שבו נתבע אסטרולוג לדין לאחר שתחזיתו התבדתה, דחה בית המשפט את התביעה בנימוק כי מי שמאמין לתחזיות אסטרולוגים שם את כספו על קרן הצבי.
הרמב"ם
הרמב"ם התנגד בחריפות לאסטרולוגיה. דוגמה לכך ניתן לראות באיגרת תימן שלו, שבה כתב:
"אבל מה שראיתך משתוקק אליו מחכמת הכוכבים והדיבוקים שהיו ושעתידים להיות - כל זה הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנו ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטינופם. לפי שהם דברים שאין בהם ממש, ואינם אמת אצל החכמים השלמים ואפילו שאינם מאמינים בתורה, כל שכן למקבלי התורה".
הרמב"ם גם כתב בעברית איגרת שלמה לקהילת מונטפשליר בה הוא שולל נחרצות את האסטרולוגיה.
לקריאה נוספת
דב שוורץ, אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ט
ב.ז בנדיקט, מזוני במזלא תליא, להסברת המאמר בעקבות הרמב"ם, מפרקי האצטגנינות בהגות חז"ל, מרכז התורה בפרובאנס, אסופת מאמרים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה, עמ' 243–267
מרים בנימיני ויהונדב קפלון, אסטרולוגיה עברית, עם עובד, 2009
עדו יעבץ, גלגלים ומזלות: פרקים בתולדות האסטרונומיה היוונית, הוצאת מאגנס והוצאת דביר, 2010
יקי מנשפרוינד, עידן הבורות - מדריך מקוצר לאסטרולוגיה, עב"מים, רפואה אלטרנטיבית ועוד הבלים של העידן החדש, הוצאת פרדס, 2011, עמ' 116–137
גרשון בן-שחר ומריאנה בר, מכונת השקר - האם אפשר לסמוך על גרפולוגיה, פוליגרף, אסטרולוגיה ושיטות נוספות לאבחון אישיות ולניבוי, הוצאת מטר, אוקטובר 2014, עמ' 11, 24-15, 144, 146, 149, 157
קישורים חיצוניים
מאיר בר-אילן, אסטרונומיה ואסטרולוגיה בקרב היהודים בימי קדם, 2004
יואב בן-דב, האם האסטרולוגיה היא נוכלות
אסטרולוגיה במבחן - סדרת רשומות מתוך הבלוג "חשיבה חדה", 7 בנובמבר 2011
רן טבעוני אסטרולוגיה – האמת המדעית, באתר מכון דוידסון, אוגוסט 2013
האם מותר לקרוא הורוסקופ בעיתון, באתר חידוש, 10 ביולי 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניבוי עתידות
קטגוריה:אמונות טפלות
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:מיסטיקה
קטגוריה:תורת הנסתר | 2024-07-28T20:20:01 |
משפטי האי-שלמות של גדל | משפטי אי-השלמות של קורט גדל הם צמד משפטים יסודיים בלוגיקה מתמטית, הענף החוקר את יסודות הלוגיקה בכלים מתמטיים, שהוכחו על-ידי גדל בשנת 1931. משפטים אלו הם מהמשפטים המפורסמים ביותר במתמטיקה וזכו לשפע התייחסויות פילוסופיות ותרבותיות הן בגלל ההשלכות של משפטים אלו בפילוסופיה של המתמטיקה ובלוגיקה והן בגלל שהמשפטים עוסקים בגבולות של מה שניתן להוכיח בתוך מערכת פורמלית: הם מראים מתמטית כי קיים גבול למה שאפשר להוכיח באמצעים מתמטיים. גם הנושא הזה של התייחסות עצמית הפך אותם למעוררי עניין.
המאה ה-19 ידעה ערעור באמון המדע בידע של האדם בכלל ושל המדען בפרט. בני-אדם החלו להיות מובנים כסובייקטיביים בהכרח ולכן פותחו דרכי הגדרה חדשות של מהו ידע, שתסתמכנה על כלים, שאינם האינטואיציה או ההבנה הפרטית של המדען. מי שהוביל את השינוי היו תחומי המתמטיקה והלוגיקה. אחד מהנסיונות להגדרת ידע באופן שאינו תלוי באדם הפרטי היה פניה לאמצעים מכניים. אחת השאלות שעלתה הייתה האם ניתן להגדיר את כל הידע המתמטי באמצעות מערכת הסק הניתנת לתיאור מכני לחלוטין. משפטי אי-השלמות הראו כי שום מערכת אקסיומות והסק עקבית הניתנת לתיאור מכני ומסוגלת לתאר את המספרים הטבעיים אינה יכולה להיות שלמה - כלומר להוכיח או להפריך כל טענה. בפרט נובע מכך שהיא אינה יכולה להסיק את כל המשפטים האריתמטיים האמתיים.
במשפט הראשון, גדל הראה שכל מערכת אקסיומות אפקטיבית ועשירה מספיק (כזו המכילה חלק מספיק גדול מאקסיומות האריתמטיקה) שהיא עקבית, היא בהכרח לא שלמה, משמע שקיימות טענות שלא ניתנות להכרעה, כלומר שלא ניתן להוכיחן או להפריכן באמצעות מערכת האקסיומות. בכך גדל שם קץ לניסיונות רבים לבנות מערכת אקסיומטית כוללת שממנה תנבע כל המתמטיקה.
במשפט השני הראה גדל תוצאה עוד יותר חזקה, והיא, שאף אם המערכת עקבית, לא ניתן להוכיח את עקביותה מתוך המערכת.
המשפטים מצוטטים בתרבות הפופולרית בצורות שונות, לעיתים שגויות, ובפרט יש בלבול סביב השאלה האם המשפטים טוענים ש־"קיימות טענות אמיתיות שלא ניתן להוכיח". המשפטים מוכיחים שעבור כל מערכת כמתואר לעיל קיימת טענה על מספרים טבעיים שהיא אמיתית אך אינה ניתנת להוכחה במערכת. עם זאת, קיים גם משפט לכאורה הפוך, משפט השלמות של גדל, שקדם למשפטי האי־שלמות, שטוען שבכל מערכת כזו אפשר להוכיח כל טענה הנכונה בכל מודל המתאים למערכת (כלומר בכל פרשנות אפשרית של המערכת). משילוב שני המשפטים נובע שכל מערכת עקבית לתיאור המספרים הטבעיים אפשר לפרש בצורות שונות, שחלקן שונות מהדרך הרגילה בה אנו תופסים את המספרים הטבעיים. כלומר אפשר להתאים להן מודל שאינו מודל המספרים הטבעיים הסטנדרטי. הטענות שאינן ניתנות להכרעה יהיו אמיתיות בחלק מהמודלים הללו, ושקריות באחרים.
מבוא לא פורמלי
מראשית ימי המתמטיקה ועד ל פעלו המתמטיקאים מתוך הנחה שבטיפול בכל טענה מתמטית ייתכנו רק שני כיוונים: ניתן להוכיח את הטענה, או לחלופין ניתן להפריכה (כלומר להוכיח שהטענה אינה נכונה). גם אם קשה מאוד לפתור בעיה מסוימת, הרי אם יושקעו בה מאמץ וכישרון במידה מספקת – תימצא לה הוכחה נאותה. דויד הילברט, גדול המתמטיקאים בתחילת המאה העשרים, ידע שזו הנחה שלא זכתה להוכחה, אך הוא היטיב לתארה באומרו:
בשנת 1931 הוכיח הלוגיקן קורט גדל (Gödel), במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה בפרינקיפיה מתמטיקה ובמערכות דומות", שהנחה זו שגויה.
משפט האי-שלמות הראשון של גדל
משפט האי-שלמות הראשון של גדל, שהפך לאבן פינה בלוגיקה המתמטית, הוסיף אפשרות שלישית לגורל הצפוי לטענה מתמטית. המשפט קובע כי בכל מערכת לוגית מקיפה, ניתן לבנות באמצעות אלגוריתם טענות שמחד אינן ניתנות להוכחה ומאידך אינן ניתנות להפרכה מתוך אותה קבוצת אקסיומות. הטענות הנבנות דומות מאוד לפרדוקס השקרן (פרדוקס שבו אדם מסוים אומר "אני שקרן"), אך שונות ממנו, שכן לא נטען בהן שהן אינן נכונות. ההוכחה הפורמלית של המשפט מראה בצורה קונסטרוקטיבית כיצד ניתן לבנות טענה פורמלית האומרת "לא ניתן להוכיח אותי".
במשך שנים לאחר פרסום המשפטים רווחה ההנחה שאמנם קיימות טענות שלא ניתן להוכיח או להפריך אך הן "לא טבעיות", כלומר לא סביר שבמהלך פיתוח סטנדרטי של תורה מתמטית ניתקל במשפטים כאלו. ההנחה הזו התבררה כשגויה באופן קיצוני בעקבות הוכחת העצמאות של השערת הרצף. השערת הרצף שהוצעה על ידי גאורג קנטור, טוענת כי לא קיימת קבוצה שעוצמתה גדולה מזו של המספרים הטבעיים וקטנה מזו של המספרים הממשיים. השערה זו נחשבה לאחת מהבעיות הפתוחות המרכזיות במתמטיקה בתחילת המאה ה-20 (זו הבעיה הראשונה ברשימת 23 הבעיות של הילברט). בשנת 1937 הוכיח גדל כי לא ניתן להפריך השערה זו במסגרת אקסיומות ZFC ובשנת 1963 הוכיח פול כהן כי לא ניתן להוכיח השערה זו במסגרת ZFC.
משפט האי-שלמות השני של גדל
במשפט האי-שלמות השני הוכיח גדל כי תורה עקבית שהיא מספיק חזקה לקיים את אקסיומות פאנו (שהאריתמטיקה הרגילה מכילה אותה) ובפרט כזאת שמקיימת את האקסיומות של תורת הקבוצות (ZF) לא יכולה להוכיח את העקביות של עצמה. משמעות הדבר היא שאין אפשרות להוכיח בתוך המערכת כי האקסיומות הן עקביות. מזה נובע שלעולם לא נוכל להיות בטוחים לחלוטין שהמערכת עקבית ולא כוללת סתירות נסתרות – כי או שהיא אינה עקבית, או שהיא עקבית אך לא נוכל להוכיח זאת. אולם, האפשרות שאי אפשר להפריך את העקביות של עצמה תלויה במערכת האקסיומות שלה (יכול להיות שטענה זאת בלתי תלויה במערכת האקסיומות שלך ויכול להיות שהיא לא נכונה).
תנאי המשפט אינם מחייבים מספר סופי של אקסיומות. כלומר, גם אילו היו בידינו אינסוף אקסיומות של תורת המספרים, היה המשפט מתקיים בתנאי הרגיל, שניתן יהיה לזהות בקלות האם טענה נתונה היא אקסיומה של המערכת (תכונה זו נקראת אפקטיביות).
רעיון זה הופיע עוד קודם לכן בכתביו של אחד מצמד מחברי "פרינקיפיה מתמטיקה", אלפרד נורת' וייטהד. וייטהד טען טענה דומה בספרו "המדע והעולם המודרני" (1925), על כך שכל מערכת טענות תהא פתוחה, כך שיוותרו בה טענות שלא יהיו ניתנות לאישוש או להפרכה. רעיונות דומים הופיעו זמן רב לפני כן. בספר השישי לפוליטאה, למשל, מתאר אפלטון את המתמטיקה ואת כל מדעי הדיאנויה (מחשבה), כמדעים היפותטיים, בהם יש טענות שניתן להניחן אך לא להוכיחן או להפריכן מתוך המערכת עצמה (בדומה לאקסיומות של הגאומטריה).
ההשפעה של המשפט
ההשפעה של המשפט על התפתחות המתמטיקה הייתה רבה. משפט האי-שלמות למעשה ייתר את תוכנית הילברט ובכך פגע אנושות בניסיון לבצע אקסיומטיזציה של המתמטיקה. לאחר ההוכחה, חדלו המתמטיקאים בהדרגה לעסוק בנושא בניית יסודות המתמטיקה שהעסיקם רבות בראשית המאה ה-20 עקב תחושה של יאוש מהנושא.
משפט גדל היווה גם, על פי תפיסות מסוימות, הפרכה לתפיסה הפורמליסטית של המתמטיקה כאוסף כללים חסרי משמעות מחוץ למערכת או שמשמעותם מחוץ למערכת אינה עניין מתמטי. חוסר היכולת לקבוע פורמלית את נכונותם של משפטים אלו ואחרים שימש כראייה לכך שהאדם לא מסוגל לתפוס כל אמת, שהרי כל הוכחה הידועה לאדם מבוססת על מערכת אקסיומות סופית.
טענה אחרת דווקא מסיקה מהמשפט את עליונותו של האדם. על פי טענה זו, ישנן אמיתות שאף מחשב תאורטי לא יכול להכילן (מדובר על מודל של מחשב, בלי תלות בקיומו הממשי, ראו מדעי המחשב ומכונת טיורינג), כיוון שעל פי תזת צ'רץ'-טיורינג כל ההוכחות האפשריות של המחשב המושלם (מכונת טיורינג) יכולות להיות מאורגנות בצורת מערכת פורמלית. ואולם, האדם יהיה מסוגל לדעת גם טענות שלא כלולות במערכת זו (דוגמה המובאת לטענה זו היא עקביות המערכת הפורמלית בה משתמש המחשב). הפיזיקאי רוג'ר פנרוז התבסס על משפטי האי-שלמות של גדל בהעלותו את ההשערה כי האינטליגנציה האנושית ניתנת להסבר רק על ידי קיומן ההיפותטי של אינטראקציות קוונטיות במוח. אף לא אחת מטענות אלו מוסכמת על כלל הפילוסופים, ובוודאי ששתיהן אינן עומדות בדרישות הריגורוזיות המתמטית.
ההשפעה מחוץ לתחומי המתמטיקה הייתה רבה אף היא. משפט האי-שלמות משמש את חסידי העידן החדש על מנת לנגח את יומרתו כביכול של המדע לדעת הכל. לטענתם, אם אפילו המערכות המתמטיות הבסיסיות ביותר אינן ניתנות להוכחה, אזי ישנה בעייתיות בגישה על פיה מסוגל המדע להבין את העולם. משפט זה נכרך לעיתים קרובות יחד עם מכניקת הקוונטים בידי גורמים עוינים למדע על מנת להוכיח את אי היכולת של המדע לדעת הכול. אך גדל עצמו לא היה מסכים לכך. כי הפוסטמודרניזם עמד בניגוד מוחלט לגדל, שהיה פלטוניסט.
בספרו שלוש מהפכות קופרניקניות הציג הפרופסור זאב בכלר את משפטי האי-שלמות של גדל כהפרכה אחת מני רבות לתפיסה אותה הוא מכנה "אקטואליזם". במקרה זה, טענתו היא שהמתמטיקה מכילה תוכן ולא רק צורה, בניגוד לתפיסות אקטואליסטיות שטוענות להפך. זאת, בהתאם להתמקדותם הכללית (על פי המתואר בספר) בצורניות ובשפה ולא בעולם, מתוך ההנחה ש"אין משמעות למושג האמת" – פילוסופיה שתקפה הן לגבי המוסר והן לגבי המדע והמתמטיקה. בכך הולך בכלר בדרכו של גדל עצמו במידת מה, בניגוד לתפיסות הפוסטמודרניות, שכן גדל האמין באמת אחת והתכוון שמשפטו יהווה הפרכה לפורמליזם שראה כמרוקן את המתמטיקה מתוכנה.
ראו גם
משפט האי-שלמות של צ'ייטין
משפט הרקורסיה – משמש בחלק מההוכחות למשפטי האי-שלמות של גדל.
משפט סקולם-לוונהיים – משפט נוסף על מגבלות כוח התיאור של הלוגיקה מסדר ראשון.
משפט האי-גדירות של טרסקי
סקיצת הוכחת משפט אי-השלמות הראשון של גדל
לקריאה נוספת
ארנסט נאגל וג'יימס ניומן, משפט גדל, תרגמו: יעל הרפז רובין ונצה מובשוביץ-הדר, הוצאת הטכניון, 1993.
ארנון אברון, משפטי גדל ובעיית יסודות המתמטיקה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998.
דאגלס הופשטטר, גדל, אשר, באך – גביש בן-אלמוות, תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011.
רבקה גולדסטיין, ההוכחה והפרדוקס – משפטי האי-שלמות של קורט גדל, 2006
מריוס כהן, "משפטי אי-השלמות של גדל", גליליאו 106, יוני 2007
קישורים חיצוניים
On Formally Undecidable Propositions Of Principia Mathematica And Related Systems, תרגום לאנגלית למאמרו המקורי של גדל – Über formal unentscheidbare Sätze der Principia Mathematica und verwandter Systeme.
אלון עמית, תנו לגדול בשקט, האייל הקורא
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריה של המתמטיקה
אי שלמות של גדל
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
קטגוריה:משפטי אי היתכנות | 2024-09-11T14:51:58 |
קורט גדל | קורט גֶדֶל (בגרמנית: ; 28 באפריל 1906 – 14 בינואר 1978) היה לוגיקן ומתמטיקאי אוסטרי שהיגר לארצות הברית. נחשב לאחד מגדולי הלוגיקנים של כל הזמנים וכאחד מאבות תחום המטא-מתמטיקה בלוגיקה המתמטית. ידוע בעיקר בזכות משפטי האי-שלמות שלו, שהפכו לאבן יסוד בחקר המתמטיקה במאה העשרים, אך מחקריו נגעו כמעט בכל תחום בלוגיקה המתמטית.
תולדותיו
הוא נולד ב-28 באפריל 1906 בעיר ברנו שב (כיום בצ'כיה), לאב שהיה מנהל מפעל טקסטיל. בגיל 18 החל את לימודיו באוניברסיטת וינה, שם לקח קורסים בפיזיקה, במתמטיקה ובפילוסופיה, כשבסופו של דבר התמקד בלוגיקה מתמטית והיה חבר ב. בשנת 1930 סיים את עבודת הדוקטורט שלו, שבה הוכיח את שלמותו של תחשיב יחסים מסדר ראשון. טענה זו ידועה בשם "משפט השלמות של גדל".
מראשית ימי המתמטיקה ועד ל פעלו המתמטיקאים מתוך תחושה שכל טענה מתמטית ניתנת להוכחה או, לחלופין, להפרכה (כלומר הוכחת אי-נכונות הטענה). בשנת 1931 הוכיח גדל, במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה בפרינקיפיה מתמטיקה ובמערכות דומות", שבכל מערכת אקסיומות עקבית לתורת המספרים, המקיימת את התנאי שיש אלגוריתם (תוכנית מחשב, בלשון ימינו) שמחליט לכל נוסחה אם היא אקסיומה או לא, יש טענה שלא ניתן להוכיחה או להפריכה. בנוסף הוכיח שהעקביות של המערכת עצמה אינה ניתנת להוכחה. אלה הם משפטי האי-שלמות של גדל, משפטים שהם אבני פינה של הלוגיקה המתמטית המודרנית.
עד 1937 חי קורט עם אמו ואחיו, ונפגש לפרקים עם ארוסתו לעתיד, אדל. בשנים 1933–1934 הוזמן לבקר במכון למחקר מתקדם שבסמוך לאוניברסיטת פרינסטון, לאחר שפון נוימן התרשם מהישגיו בלוגיקה. כשחזר גדל לרפובליקה האוסטרית, סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז. כשהחלים ב-1935, הוזמן שוב למכון.
בשנת 1936 רצח סטודנט נאצי את מוריץ שליק, מייסד החוג הווינאי, אשר עורר בגדל את העניין בלוגיקה. המאורע השפיע רבות על גדל, שהיה נתון ללחצים מצד משפחתו, והוא סבל שוב מהתמוטטות עצבים. את רוב שנת 1936 בילה בבתי חולים לחולי נפש בווינה. עד האביב של 1937 הספיק להחלים, ולימד קורס באוניברסיטה של וינה. בספטמבר 1938, כמה חודשים לאחר האנשלוס, נשא לאישה את אדל, ואז שוב הוזמן למכון בפרינסטון, ואחר-כך לאוניברסיטת נוטרדאם באינדיאנה (לשם ברח הלוגיקאי קרל מנגר הבן, שגדל השתתף בסמינר שלו בשנים עברו).
בקיץ 1939 שב גדל לווינה, שם נבדק ונמצא – במפתיע – כשיר לשירות צבאי. בסמוך לכך הוכה ברחוב על ידי חבורת נאצים, שחשבו כי הוא יהודי. כדי להמשיך ללמד באוניברסיטה, נדרש גדל להצהיר כי אינו יהודי, וסירב. בינואר 1940 ביקשו בני הזוג לעזוב את אוסטריה, מחשש שגדל יגויס לצבא הגרמני. עקב המצור הימי הבריטי הם הוכרחו לנסוע צפונה ללטביה, משם ב, ליפן ומשם לארצות הברית, בחזרה ל.
גדל השתקע בפרינסטון, ומאותה עת עזב את המכון רק לעיתים רחוקות. שם פגש את אלברט איינשטיין והפך לידידו הקרוב. בשנת 1940 הגיע להישג חשוב נוסף, כשהוכיח שאקסיומת הבחירה והשערת הרצף אינן סותרות את האקסיומות האחרות של תורת הקבוצות. הוא עשה זאת בעזרת מודל של תורת הקבוצות שנקרא קבוצות ניתנות לבנייה. בשנת 1946 קיבל משרה קבועה במכון.
באותן שנים ניסה גדל להוכיח שהשערת הרצף אינה מתחייבת משאר האקסיומות של תורת הקבוצות, ובכך להשלים את פתרונה של הבעיה הראשונה של הילברט, אבל בסביבות 1943 נטש את הניסיון (הבעיה נפתרה בסופו של דבר על ידי פול כהן). הוא עבר לעבוד על המשוואות של תורת היחסות. תוצאות שלו בכיוון זה, מסוף שנות הארבעים, הוערכו מאוד על ידי איינשטיין.
בשנת 1948 קיבל גדל אזרחות אמריקאית. אנקדוטה ידועה מספרת שלאחר שגדל למד את עקרונות החוקה לקראת הבחינה לקבלת אזרחות, הוא סיפר לאוסקר מורגנשטרן שמצא פרצה בחוקה האמריקאית שיכולה לאפשר לדיקטטור להשתלט על המדינה באופן חוקי. מורגנשטרן ואיינשטיין ליוו את גדל לראיון ומבחן הקבלה לאזרחות, ובמהלך המבחן סיפר גדל לשופט שערך את הבחינה על הפרצה שגילה. למזלו של גדל, השופט, שהיה מכר של איינשטיין, מיהר להסב את השיחה לנושאים מקובלים יותר, ובסיום הריאיון העניק לגדל את הגושפנקה הנחוצה לקבלת אזרחות.
בשנת 1960 נקרא על שמו האסטרואיד 3366 גדל.
גדל היה אדם ביישן ומכונס בעצמו. בערוב ימיו התעוררה בו דאגה גוברת לבריאותו, והוא פיתח פרנויה שהתבטאה בחשש שמנסים להרעילו. הוא סירב לאכול כל מזון שלא הוכן בידי אדל אשתו, וכשנכנסה אדל לבית חולים לשישה חודשים, הפסיק לאכול כליל, עד שבסופו של דבר נפטר מתת-תזונה ב-14 בינואר 1978. בסוף ימיו פחת משקלו עד לכ-30 קילוגרם, ובתעודת הפטירה שלו נכתב שמותו נגרם "כתוצאה מתת-תזונה וחולשה קיצונית שמקורן בהפרעת אישיות".
על שמו מוענק פרס גדל לציון הישגים יוצאי דופן בתחום התאוריה של מדעי המחשב.
גדל ומסע בזמן
בשנת 1949 ניסח גדל פתרון אפשרי למשוואות הבסיסיות של תורת היחסות הכללית, שמתאר יקום שאינו מתפשט ואינו מתכווץ, אלא מסתובב. לפי הפתרון של גדל, ביקום כזה ייתכנו "קווי עולם" בצורת לולאות זמן סגורות (CTL). בפשטות, "קו עולם" הוא קו רציף במרחב-זמן (שבו הזמן הוא הממד הרביעי), המתאר "מיקום" חלקיק כלשהו בארבעת הממדים האלו (כלומר - הן במרחב והן בזמן בכל רגע ורגע). על פי תורת היחסות הכללית, מסה גורמת לעיקום של המרחב-זמן מסביבה, ולכן גם לעיקום של "קווי העולם" הקרובים אליה. לפי ההנחה של גדל, עיקום חזק דיו יכול תאורטית לגרום ל"קו עולם" מסוים להפוך ללולאה סגורה. במילים אחרות, שקול הדבר לחזרה אל העבר, כלומר למסע בזמן.
אמנם, כדי ליצור קו עולם שכזה, היקום צריך לבצע סיבוב (סביב עצמו) אחת ל-70 מיליארד שנה, והמסע של "מכונת הזמן" יימשך לפחות 100 מיליארד שנה (לפי שעון המכונה), גם במהירות הקרובה למהירות האור. יש המצטטים בשמו של איינשטיין את "חוק הזהב" שלפיו לא ניתן לנוע אחורנית בזמן. עם זאת, גדל הוכיח באמצעות כלים מתמטיים כי באופן תאורטי, הדבר אפשרי, מה שגרם לאיינשטיין לפקפק בתיאוריה שלו. הפתרון של גדל ידוע בשם "מטריקת גדל", והוא מהווה פתרון מדויק למשוואת איינשטיין. כיום ממשיכים מדענים לחקור כיוונים שונים הקשורים למסע בזמן, ולפתירת הפרדוקסים הפיזיקליים והפילוסופיים הנובעים מכך.
גדל אמר שנתן פיתוח זה כמתנה לאיינשטיין לרגל יום הולדתו ה-70.
כמו כן, מובעת במאמצים מתמטיים אלו הגדרה אלגנטית כלשהי למדע הפיזיקה - מדע המאפשר לעוסקים בו ליצור עולמות דמיוניים בעלי מערכות פיזיקליות עובדות, ולאחר מכן לבדוק את מידת תאימותן למציאות.
אופיו
גדל היה ביישן ביותר. רתיעתו מהחצנה וחששותיו מהחברה באו לידי ביטוי במשך כל חייו, ועלו בקנה אחד עם הפרנויה שלו. בכל חייו היו לו רק קשר חברות עמוק אחד – עם אלברט איינשטיין. גדל ואיינשטיין היו קרובים מאוד זה לזה, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה חברתית, ומוזרויותיו של גדל, ובראשן האקסיומה שהציב לעצמו לפיה שום דבר בעולם לא קורה בשל מקריות או טיפשות אנושית, לא הפריעו לאיינשטיין ואף שעשעו אותו, והוא מצא בגדל בן שיח אמיץ. איינשטיין העיד שבשנותיו האחרונות עבודתו כבר לא הייתה חשובה לו, אך הוא בא למכון למחקר מתקדם רק כדי ללוות את גדל לביתו ולשוחח איתו. מלבד איינשטיין, הייתה לו ידידות אמיצה עם אוסקר מורגנשטרן, שהתחזקה לאחר מותו של איינשטיין. כמו כן, הוא היה ידיד של אברהם רובינסון וג'ון פון נוימן, והאחרון הפיץ את משפטי אי השלמות שלו ועזר לו רבות בקידום הקריירה שלו ורעיונותיו. לימים נמצא מכתב שגדל שלח לפון נוימן עת הלה היה חולה בסרטן ובו העלה את השאלה המנוסחת כיום בתור בעיית P=NP.
לגדל היה פחד אובססיבי מהמוות, ייתכן שבשל ליקוי בלבו מגיל שמונה. הוא סבל מהיפוכונדריה קשה, ומורגנשטרן, בעת שהיה חולה בסרטן, זכה לביקור של גדל, ולאחר שהאחרון הבטיח לו ש"הסרטן שלו לא רק ייבלם אלא יתחיל לסגת", החל להתלונן על בריאותו ועל הקונספירציות שקושרים רופאיו נגדו כדי לא לרפאו. מורגנשטרן הוסיף כי גדל טען זה שנתיים ברציפות שהוא שרוי במצב חירום.
גדל לא אהב להביע את דעותיו אם לא הייתה לו הוכחה להן. גדל, שהיה חבר בחוג הווינאי, התנגד במובהק לפוזיטיביזם הלוגי שלו ולתפיסותיו של לודוויג ויטגנשטיין שזכה לעדנה מיוחדת בקרב חברי החוג, לא הציג את התנגדותו בחוג זה. גדל חשב את משפטי אי השלמות לאפלטוניסטיים במובהק, אך הוא לא הפגין כמעט את התנגדותו לפרשנות הפוזיטיביסטית לה הם זכו, פרט לשיחות אישיות. באופן כללי, הוא לא הסכים להביע דעות בסביבה עוינת, והאמין שהצגתם של רעיונות לא בשלים, במיוחד לקהל עוין, תהיה לא הוגנת כלפי הרעיונות עצמם.
האקסיומה שהנחתה את חשיבתו של גדל גרמה לו גם להתבטל בפני סמכות, כיוון שהוא מאמין שיש סיבה לפעולתה. כך, למשל, בשאלת המינויים במכון למחקר מתקדם הוא לא הסכים להצביע נגד המנהל, אף על פי שהלה הביע דעה נגדו בדיון.
מוצאו
באוטוביוגרפיה של ברטראנד ראסל, שכללה מספר אי-דיוקים באשר לעברו של גדל, הובאה טענה שעל פיה יש לו מקור יהודי. במכתב מפורט, שמעולם לא נשלח ונמצא לאחר מותו, הצביע גדל בפני ראסל על הנקודות השגויות, ובהן על יהדותו: "אני חייב להגדיר בתחילה כי איני יהודי (אם כי אינני חושב שעניין זה הוא בעל חשיבות כלשהי)".
לקריאה נוספת
משפטי גדל ובעיית היסודות של המתמטיקה, ארנון אברון, 1998.
ההוכחה והפרדוקס - משפטי האי שלמות של קורט גדל, רבקה גולדסטיין, תרגם: עמנואל לוטם, 2006.
גדל, אשר, באך - גביש בן-אלמוות, דאגלס הופשטטר, תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011.
קישורים חיצוניים
אלון עמית, תנו לגדול בשקט, האייל הקורא
ההקדמה המתורגמת לספר "ההוכחה והפרדוקס - משפטי האי שלמות של קורט גדל" של רבקה גולדסטיין, בהוצאת אריה ניר ובתרגום עמנואל לוטם
הערות שוליים
קטגוריה:לוגיקנים אוסטרים
קטגוריה:לוגיקנים אמריקאים
קטגוריה:מתמטיקאים אוסטרים
קטגוריה:מתמטיקאים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה
קטגוריה:סגל המכון למחקר מתקדם
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:מדענים שהיגרו לארצות הברית
קטגוריה:מתמודדים עם מגבלה נפשית: אוסטרים
קטגוריה:מהגרים מאוסטריה לארצות הברית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת נוטרדאם
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1906
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1978 | 2024-08-31T07:24:16 |
פרדוקס השקרן | שמאל|ממוזער|300px|האם משפט זה הוא אמת או שקר?
בפילוסופיה ובלוגיקה, פרדוקס השקרן הוא פרדוקס המיוצג במשפטים "אני משקר עכשיו" או "המשפט הזה הוא שקר" ודומים להם, המכילים התייחסות עצמית המובילה לסתירה פנימית, שאינה מאפשרת לקבוע האם המשפט הוא אמת או שקר.
אם הטענה "טענה זו היא שקרית" היא אמיתית, אז אמיתות זו פירושה שהטענה נכונה, והיא שקרית; ואם היא שקרית, שקריות זו פירושה שהטענה אינה נכונה, ולכן הטענה אמיתית. מהפרדוקס לא ניתן להימנע על ידי איסור פשוט על התייחסות המשפט לעצמו, משום שקל לבנות גם מעגלים לוגיים המביאים לסתירה, כגון צמד המשפטים "המשפט הבא הוא אמת. המשפט הקודם הוא שקר".
מפסוקים כגון זה שמביע פרדוקס השקרן נובע שלא לכל משפט תקני בשפה הטבעית אפשר לשייך ערך אמת.
פרדוקס אפימנידס
באיגרת אל טיטוס, המהווה אחד מספרי הברית החדשה - חלק מכתבי הקודש הנוצריים, מסופר על השליח טיטוס, שנשלח על ידי פאולוס אל האי כרתים, כדי להפיץ את הנצרות בקרב הכופרים. משימתו של טיטוס הייתה קשה, כיוון שאנשי כרתים סבלו מפגמים מוסריים. על-פי הכתוב, הזהיר פאולוס את טיטוס ואמר: "וכבר אמר אחד מהם, נביאם אשר בתוכם, בני כרתים כזבים הם מעולם וחיות רעות וכרשים עצלים. והעדות הזאת אמת היא..." (איגרת פאולוס אל טיטוס א', 12-13)
סיפור זה, הידוע יותר בשמו פרדוקס השקרן (או פרדוקס אפימנידס, על שם הפילוסוף הכרתי אפימנידס מקנוסוס), התפרסם במשך הדורות בגרסאות ובגלגולים שונים, והטריד את מנוחתם של רבים. מה יש בו, בסיפור, שעושה אותו לפרדוקסלי?
האיש מכרתים מספר לנו: "כל אנשי כרתים שקרנים (כזבים)". אם האיש מכרתים דובר אמת, וכל אנשי כרתים אכן שקרנים - משמע שגם הדובר (ככל אנשי כרתים) - משקר. ואם הוא שקרן (ככל אנשי כרתים), גם טענתו שכל אנשים כרתים שקרנים (משקרים תמיד) - היא שקר. ואם זה שקר (כלומר - אין זה נכון שכל אנשי כרתים שקרנים), הרי יש ביניהם גם דוברי אמת. ברור שאין זה האיש מכרתים, גיבור סיפורנו, שהסתירה בדבריו מוכיחה שהוא משקר. משפט שיש בו סתירה אינו פרדוקס, אך קל לחדד אותו לניסוח שיש בו פרדוקס, וזו הגרסה המודרנית של פרדוקס השקרן, שהיא המשפט: "מה שאני אומר עכשיו הוא שקר!" האם טענה זו היא אמת או שקר?
אם מה שאני אומר הוא אמת, ואני אומר שאני משקר - אז מה שאני אומר הוא שקר.
ואם מה שאני אומר הוא שקר - אז אני משקר, כשאני טוען שאני אומר שקר, או, במילים אחרות: אני דובר אמת. הנחת השקר מובילה לאמת, והנחת האמת - לשקר.
אף תשובה אינה נכונה
וריאציה נוספת של פרדוקס השקרן הוא הפרדוקס "אף תשובה אינה נכונה". זהו פרדוקס לוגי שמבוסס על סגנונו של מבחן רב ברירתי (מבחן שבו צריך לסמן את רק תשובה נכונה אחת, מבין מספר אפשרויות מוצעות).
לדוגמה, אדם משתתף במבחן שבו מופיעה השאלה הבאה:
מה צריך לעשות בזמן נהיגה כשהרמזור מורה אדום?
א. להמשיך לנסוע
ב. להוציא את האוויר מן הצמיגים
ג. לצאת מהרכב ולהמשיך ללכת ברגל
ד. אף תשובה אינה נכונה.
קל לראות שתשובות א, ב, ג אינן נכונות, ולכן קיים הפיתוי לסמן את תשובה ד' כנכונה, אבל כאן נמצא הפרדוקס, כי תשובה ד קובעת שגם היא עצמה אינה נכונה. ניסיון נאיבי לפתרון הפרדוקס הוא לכתוב בתשובה ד': "תשובות א' ב' וג' אינן נכונות". פתרון זה שובר את כללי המשחק: במבחן רב ברירתי אי אפשר לתת מענה מילולי, אפשר רק לסמן אחת מהתשובות כנכונה. אפשר להסכים שהתשובה "אף תשובה אינה נכונה" היא קיצור של "כל התשובות מלבד זו אינן נכונות", ובכך לסלק את הפרדוקס, אך ללא הסכמה מפורשת זו הפרדוקס נותר בעינו.
פרדוקס זה הוא וריאציה של פרדוקס השקרן: תשובות א, ב, ג שקולות לאנשי כרתים, ותשובה ד שקולה למְסַפֵּר שאומר "כל בני כרתים שקרנים".
בדומה לשאר הווריאציות של פרדוקס השקרן, אין פתרון לפרדוקס זה, אלא המסקנה היא התובנה שהשפה מאפשרת לנו לומר אמירות פרדוקסליות.
ניתוח הפרדוקס
משפטים עם התייחסות עצמית
אפשר לטעון שהפרדוקס במשפט זה נובע מכך שמדובר במשפט יחיד המתייחס אל עצמו, ומשפטים כאלה מועדים לפורענות. קל לתקן עניין זה באמצעות צמד משפטים: "המשפט הבא הוא שקר. המשפט הקודם הוא אמת". אך גם במקרה זה הפרדוקס יתקיים. המושגים "המשפט הבא" ו"המשפט הקודם" מצביעים [denote] אל עבר טענה אחרת, המתייחסת לטענה הראשונה וכוללת את הטענה בתוכם. בלא הצבעה [denoting], המשפטים ייראו כך: "המשפט אשר טוען שמשפט זה הוא אמת הוא שקר. המשפט אשר טוען שמשפט זה הוא שקר הוא אמת". ההתייחסות העצמית נותרת.
לפרדוקס השקרן יש וריאציות רבות, וכמעט כל פרדוקס שסיבתו הפניה-עצמית מבוסס עליו. לדוגמה, "במשפת זה יש שלוש שגיעות!" - במשפט יש שתי שגיאות כתיב (במילים "משפת" ו"שגיעות"); אבל אם המשפט נכון, אלו הן שתי השגיאות היחידות, ולכן המשפט אינו נכון. ואם אינו נכון, אז הוא עצמו מהווה שגיאה שלישית, ולכן המשפט נכון. אך במשפט זה חוסר המיקוד בשפה הוא גורם הפרדוקס, שאם נמקד את המשפט בשפה שמחלקת שבין שגיאות כתיב לשאר דברים לא נכונים יבוטל הפרדוקס, כגון "במשפת זה יש שלוש שגיעות כתיב", שהוא משפט שאינו נכון ללא כל פרדוקס.
מיקוד הפרדוקס ופתרונו
יש הרואים את הבעיה בפרדוקס בכך שהמילה "זה" לא מוגדרת בו היטב. המילה "זה", היא מאזכר, ומכיוון שהיא מתייחס לאותו משפט, משמעות המשפט היא למעשה "המשפט 'המשפט הזה הוא שקר' הוא שקר", ולפיכך "המשפט 'המשפט "המשפט הזה הוא שקר" הוא משפט שקר' הוא משפט שקר", וכן הלאה עד אינסוף.
יש הטוענים כי הפרדוקס "לא קיים במציאות", אלא קיים אך ורק באופן הצגת הדברים, ובדומה לפרדוקס של זנון בה אין מונע אמיתי מאכילס לחלוף על פני הצב, כך כאן אין מונע אמיתי מהבנת הפסוק באופן חד ערכי, ועל פיו לקבוע את אמיתות או שקריות המשפט.
על מנת להבין סוג פתרון זה ניתן להראות משפט "כמעט" פרדוקסלי, ולפתור באופן דומה את הפרדוקס. לדוגמה: פלוני טוען בבוקרו של יום, שבמקום בו הוא עומד כעת חצות לילה. לא נוכל לקבל את טענתו, כי אנו יודעים שהיא שקרית, "ואילו ניסינו לקבל את דבריו כאמת" היינו נתקלים במידע הקובע שאין לקבל את טענתו. לעומת זאת, כשנבוא לדחות את דבריו, אין סתירה בין החלטתנו ובין הפסוק שנדחה, שכן הוא נדחה, ואין מה לעיין בדבריו.
מקרה יותר קרוב לפרדוקסלי הוא כאשר פלוני טוען שהוא משקר תמיד. לא נוכל לקבל את טענתו, ונקבע שהוא משקר לעיתים - בטענת "ממה נפשך": אנו חייבים לדחות את דבריו, שכן אם נרצה לקבל אותם, אנו מניחים כי טענתו היא אמת, טענה הסותרת את טענתנו. וכאשר אנו באים לדחות את דבריו, דחיית דבריו הפעם תקֵיפה, כי ייתכן ש"לעיתים" פלוני משקר, אך לא "תמיד" כדבריו.
לאור התבוננות זו, ובאופן דומה, אם נביט בפסוק: "משפט זה הוא שקר" - ואם יש לפסוק כזה משמעות יותר מאשר לפסוק: "משפט זה הוא מלפפון כחול" - עלינו לשלול את הטענה של הפסוק, בטענת "ממה נפשך": אנו חייבים לדחות את דברי ה"תוכן" של המשפט, כי תוכנו סותר את אמיתות הפסוק עצמו. אבל כאשר אנו באים לקבוע את דחיית תוכן הפסוק לקבוע שהפסוק אינו בעל "אמת" אנו קובעים שהוא - והפעם אנו מדברים על הפסוק ולא על תוכנו, נדחה בלא סתירה, מכיוון שבשקר יש מידה מסוימת של אמת, אבל לא כולה אמת. כלומר אמת, היא רק אמת מוחלטת, אבל שקר הוא כל מה שאינו אמת מוחלטת, ויכול להכיל גם חלקים שהם אמת. בדרך זו, על פי ההבנה האנושית (הסמנטיקה), גם מבחן רב-ברירתי שבו אחת האפשרויות היא "אף תשובה אינה נכונה" - אינה פרדוקסלית, מכיוון שברור לעונה על השאלון שכוונת השואל אינה כוללת את התשובה הזו עצמה.
לחלופין, דרך נוספת לדחות את המשפט היא לקבוע שהפסוק הוא "אינו אמת" בבחינת חוסר המשמעות שלו. באופן זה בדומה לדוגמה עם פלוני ו"חצות לילה" - אין צורך להתבונן בתוכן המשפט מרגע שדחינו אותו, מכיוון שאין לו משמעות, ומשמעות זו הייתה מושגת רק אם הטענה הייתה מתייחסת למשהו שאפשר לאמת או להכחיש.
אם נחזור לדוגמה הראשונה בערך זה, בו פלוני אומר: "אני משקר עכשיו", ניתן לאמת את דבריו ולהגיד: נכון, אתה משקר עכשיו. שקר זה כולל מידה מעטה של אמת, שאינה מורידה מערך השקר הכללי. אמת זו היא שהוא אכן משקר (באופן כולל ובדבר שאין אפשרות לבדוק אותו, כי לא ברור מה משמעות השקר ומהו הדבר שאותו ניתן לאמת או להכחיש).
לעומת זאת אם בדוגמה, הפלוני היה אומר: "אין במה שאני אומר ולו מידה זעירה של אמת", היינו בוחרים להבין את דבריו כויתור על משמעות, כאילו אמר "הריני מוותר לכם על המשך בחינת הדברים שאני אומר", והיינו משווים זאת לאדם האומר: "משפט זה הוא מלפפון כחול", שגם אותו אנו דוחים, ללא כל חשש לפרדוקס.
השוואה לפרדוקסים אחרים
פרדוקס השקרן נחשב לפרדוקס אמיתי, כזה המאלץ אותנו לשנות את הנחות היסוד (כגון ההנחה שאפשר לייחס לכל טענה ערך אמת). פרדוקס הספר דומה לפרדוקס השקרן בכך שכל ערך אמת שמייחסים לטענה (הספר מספר את עצמו; הספר אינו מספר את עצמו) מוליך לסתירה. עם זאת, פרדוקס הספר הוא פרדוקס רק אם מניחים שהספר אכן קיים. במובן זה אפשר לראות בו לא פרדוקס, כי אם הוכחה שהספר אינו קיים. על פי סיווג הפרדוקסים של קווין , פרדוקסים כאלה נקראים פרדוקסים ורידיקליים (כאלו המביאים להוכחה שטענה מסוימת היא אמיתית) או פולסידיקליים (כאלו המביאים להוכחה שטענה מסוימת – ובמקרה זה הטענה שהספר קיים – היא שקרית). אכן, הפרדוקס של ראסל, שאפשר לראות בו ניסוח מתמטי של פרדוקס הספר, מראה שקבוצת כל הקבוצות שאינן שייכות לעצמן אינה יכולה להתקיים; ומכאן שלא כל נוסחה מגדירה קבוצה. במובן זה, פרדוקס הכל-יכול דומה לפרדוקס הספר, משום שאחת הדרכים להתיר אותו היא לראות בו הוכחה לאי-קיומה של ישות כל-יכולה.
שימוש בהוכחות מתמטיות
הראשון לנצל את הסתירתיות בבסיס פרדוקס השקרן לשם הוכחה מתמטית היה גאורג קנטור. קנטור הוכיח את משפט קנטור על ידי כך שהניח שהמשפט שגוי, והסיק מכך כי קיימים קבוצה ואיבר , כך שאם , אז , ואם , אז . סתירה זו הובילה אותו למסקנה כי משפט קנטור נכון.
קורט גדל עשה שימוש בגרסה של פרדוקס השקרן לשם הוכחת משפט האי שלמות הראשון המפורסם שלו. במהלך ההוכחה הוא הראה כיצד בתורות מסוימות ניתן לבנות טענה שמעידה על עצמה "טענה זו אינה ניתנת להוכחה", ולכן היא עצמאית. אלפרד טרסקי הראה כי לא ניתן לבנות בתורות כאלה טענה שאומרת "טענה זו שקרית".
אלן טיורינג הראה שבעיית העצירה היא לא-כריעה באמצעות לכסון. ההוכחה משתמשת בהנחה בשלילה כדי להראות מקרה בו מכונה שפותרת את בעיית העצירה תניב תוצאה שגויה, באמצעות בניית מכונה חדשה על גבי המכונה שפותרת את בעיית העצירה ומתנהגת הפוך ביחס לניבוי שלה, ובכך הראה שמכונה כזו לא יכולה להתקיים.
לקריאה נוספת
ריימונד סמוליאן, מה שמו של ספר זה?, הוצאת כנרת, 2006.
Douglas R. Hofstadter, "On Self-Referential Sentences", Scientific American, January 1981, January 1982.
קישורים חיצוניים
ענת בילצקי, מהו פרדוקס? באתר מט"ח
הערות שוליים
השקרן | 2024-07-22T07:40:18 |
פרדוקס | פרדוקס (מיוונית עתיקה: παράδοξος – פרדוקסוס) הוא סדרה של טענות, שמוכיחה כי ידיעותיו או אמונותיו של האדם סותרות זו את זו. באופן כללי ניתן להגדיר את הפרדוקס כמושג או טענה, אשר הסיבה לאמיתותם הופכת בסופו של דבר להיות הסיבה להפרכתם, וחוזר חלילה.
פרדוקסים יכולים לשכנע אנשים וקהילות חוקרות לשפר את ידיעותיהם או לשנות את אמונותיהם. פרדוקסים יכולים להתברר גם כניסוחים שגויים של טענות, המציגים רק בעיה לכאורה.
הפרדוקס יכול לבטא סתירה חיצונית כאשר הוא סותר ידע או הנחה קודמים, או סתירה פנימית כאשר ממנו עצמו נובעים דבר והיפוכו.
הגעה לפרדוקס יכולה להיות טכניקה בתחומי ידע שונים. הגעה לפרדוקס בתורת הנאום, יכולה לשכנע את המאזינים, לנטוש את דעותיהם הקודמות.
פרדוקסים יכולים להוות סיבה לבחינה מחודשת של תורה מתמטית. לדוגמה, פרדוקס ראסל הביא לבחינה מחודשת של הגישה הנאיבית לתורת הקבוצות ולפיתוחה של תורת הקבוצות האקסיומטית.
שמאל|ממוזער|300px|פרדוקס השקרן: האם משפט זה הוא אמת או שקר?
הפרדוקס ביוון העתיקה
מקור המילה פרדוקס הוא מיוונית עתיקה: para = ליד, מעבר; doxa = אמונה, דעה.
המשמעות המקורית היא דבר שבמחשבה ראשונה נראה חסר מובן או בלתי אפשרי, אך לאחר עיון מעמיק מתברר שהוא נכון.
הפילוסוף זנון מאלאה השתמש בפרדוקסים על תנועה כדי להוכיח את תפיסת מורו – פרמנידס – על כך שהחושים מטעים אותנו, ויש להסתמך רק על המחשבה.
אצל סוקרטס הפרדוקסים מביעים את התוכן של תפיסתו המוסרית:
"המידה הטובה היא ידיעה".
"אין אדם עושה רע מדעתו".
הפרדוקס ככלי מדעי
פרדוקס יכול להתגלות בחיי היומיום, בסתירה לאמיתות הרווחות בציבור, או במסגרתן של תאוריות מדעיות, בסתירה למכלול הידע הקיים בהן.
בהשקפה נראה הפרדוקס כמטעה או מבלבל, אך לאמיתו של דבר נוטלים הפרדוקסים חלק חשוב במדע בפרט ובידע האנושי בכלל. נביעתו של פרדוקס מהנחה היא מן הדרכים הנפוצות להפרכתה של הנחה שגויה.
הפרדוקס מכריח אותנו לבחון מחדש את הידע שלנו, כדי לברר האם הסתירה נובעת מכשל סמוי בפרדוקס, כלומר הפרדוקס אינו נכון ואין כל סתירה, או שהפרדוקס מצביע על טעות בהנחות היסוד שלנו, ולכן עלינו לשנותן. הבהיר זאת פרופ' אסא כשר:
סוגי פרדוקסים
ניתן לסווג פרדוקסים לקטגוריות העיקריות הבאות:
פרדוקסים מתמטיים – מתעוררים ממושגי היסוד של המתמטיקה.
פרדוקסים לוגיים – מתעוררים ממושגי היסוד של הלוגיקה והפילוסופיה.
פרדוקסים בפיזיקה – עוסקים במושגים של זמן, חלל ותנועה, מהעולם העתיק ועד לפיזיקה מודרנית.
פרדוקסים של עמימות או פרדוקסים הגדרתיים – נובעים ממגבלותיה של השפה הטבעית, ומן היכולת לטעון טענות שיש בהן סתירה פנימית.
פרדוקסים מפורסמים
להלן כמה פרדוקסים מפורסמים, שחלקם היו בעלי השפעה רבה על החשיבה המדעית במהלך ההיסטוריה.
פרדוקסים מילוליים
בעיות של השפה הטבעית:
פרדוקס הערימה: מסירים מערימת חול גרגר אחר גרגר. מתי בדיוק היא מפסיקה להיות ערימה?
הפרדוקס של ברי: המספר השלם הקטן ביותר שאינו ניתן לתיאור באמצעות פחות ממאה אותיות.
הפרדוקס של גרלינג-נלסון: וריאציה לשונית של הפרדוקס של ראסל אודות קבוצות.
פרדוקס בוחן הפתע: מהמשפט "בשבוע הבא יתקיים בוחן פתע" נובע שהבוחן לא יתקיים. זאת משום שאם הוא לא יתקיים בין הימים א' עד ה', הרי שהוא לא יוכל להתקיים גם ביום ו', שהרי אז הוא לא יפתיע איש. ואם הוא לא יכול להתקיים ביום ו', אז באותו אופן הוא אינו יכול להתקיים גם ביום ה' ואם לא ביום ה', אז באותו אופן גם לא ביום ד' וכולי. משפט זה הוא פרדוקס לכאורה. הוא משתמש במילה "פתע" כאילו היא חייבת לתאר הפתעה מוחלטת, כאשר הבוחן המתואר היה בעל מרכיב הפתעה חלקי. הבוחן הגיע אחרי אזהרה מראש וכל יום שבו הוא לא התקיים, הוריד עוד ממידת ההפתעה שבו.
הנחות יסוד בעייתיות:
פרדוקס השקרן: "משפט זה הוא משפט שקרי".
ובגרסה מפוצלת: "המשפט הבא הוא אמת. המשפט הקודם הוא שקר".
פרדוקס הקטגוריה השלישית: נחלק את כל המשפטים בעברית למשפטים שיש להם ערך-אמת (זאת אומרת הם או אמת או שקר, כמו "אתמול ירד גשם") ומשפטים שאין להם ערך-אמת (למשל, "המשפט הזה הוא שקר"). אז באיזו קטגוריה נמצא המשפט "אם יש למשפט זה ערך-אמת אז הוא שקר"? (משפט זה שקול לוגית ל"משפט זה אינו אמת" ולכן זוהי הכללה מסוימת של פרדוקס השקרן לעולם שבו המשפטים ניתנים למיון לעוד קטגוריות מלבד "אמת" ו"שקר". יש לשים לב שלכל המשפטים מהצורה "אם יש למשפט זה ערך-אמת אז (טענה כלשהי)" יש ערך-אמת, משום שאחרת המשפט נכון באופן ריק).
פרדוקס "אף תשובה אינה נכונה": במבחן רב ברירתי ישנה תשובה שאומרת שאין תשובות נכונות.
פרדוקס הכלל: "לכל כלל יש יוצא מהכלל." האם לכלל זה יש יוצא מהכלל? ואם כן, זה נוגד את ההנחה הראשונית.
פרדוקס הכול-יכול: האם ישות שהיא כל-יכולה מסוגלת ליצור כוח שיתגבר עליה?
פרדוקס הסַפָּר: בעיירה מסוימת גר ספר, המספר את כל התושבים שאינם מספרים את עצמם, ורק אותם. האם הספר מספר את עצמו?
הפרדוקס של קרי: המשפט "אם משפט זה נכון, אז יש סוסים שמדברים עברית" בהכרח נכון, ולכן יש סוסים שמדברים עברית.
פרדוקסים הקשורים לזמן
פרדוקס הסבא: אתה נוסע לאחור בזמן והורג את סבא שלך לפני שהוא פגש את סבתא שלך. כתוצאה מכך אתה לא נולדת מעולם ולכן לא יכולת גם לחזור בזמן ולהרוג את סבא שלך. פרדוקס זה משמש כטיעון שמסע בזמן, אל העבר, אינו אפשרי.
פרדוקס התאומים: כאשר אחד משני אחים תאומים יוצא מכדור הארץ במהירות קרובה למהירות האור, הוא חוזר מהמסע כשהוא צעיר מאחיו שנשאר בכדור הארץ.
הפרדוקס של ניוקום: פרדוקס בהתנהגות רציונלית מול שחקן חוזה עתידות.
פרדוקס הביצה והתרנגולת: מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?
פרדוקס המנורה של תומסון – מדליקים מנורה; כעבור דקה מכבים אותה; כעבור חצי דקה מדליקים אותה מחדש; כעבור רבע דקה מכבים אותה שוב, וכן הלאה. מה יהיה מצבה בתום התהליך?
פרדוקסים פיזיקליים
פרדוקס הגלגל של אריסטו: הציור הקלאסי של הפרדוקס מתאר שני גלגלים בקטרים שונים, כאשר אחד נמצא בתוך השני ויש להן מרכז מעגל משותף. כל גלגל עושה דרך של קו ישר כשהדרך של כל גלגל נראית כ'היקף' הגלגל. אבל בפועל מקבלים שני קווים באותו אורך, ולכן היקף הגלגל הקטן צריך להיות זהה להיקף הגלגל הגדול, מה שסותר את ההנחה שיש להם היקפים בגדלים שונים, כלומר פרדוקס.
הפרדוקסים של זנון: פרדוקסים על תנועה וזמן, מתקופת יון העתיקה. פרדוקסים אלו נחשבים היום לפתורים, בזכות פיתוח החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.
הפרדוקס של אולברס: אם היקום אינסופי ואחיד בקנה מידה מספיק גדול, על שמי הלילה להיות בהירים לחלוטין, כי יש כוכב בכל כיוון.
הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן, עוסק בהשפעת מאורעות רחוקים זה מזה במסגרת מכניקת הקוונטים.
פרדוקס החתול של שרדינגר: פרדוקס במכניקת הקוונטים.
פרדוקס עלי התה: מדוע עלי התה בכוס מתרכזים במרכז לאחר הבחישה ולא נודדים לשולי תחתית הכוס?
פרדוקס הנובע מקיומה של סינגולריות כבידתית: שני גופים שמגיעים לנקודת סינגולריות בזמנים שונים יוצרים פרדוקס הנובע מכך ששעונו של כל אחד מהם עוצר כאשר הוא מגיע לנקודה זו. השערת הצנזורה הקוסמית אמורה למנוע את המצב הפרדוקסלי.
פרדוקס המידע: מידע הטמון בחומר שנכנס לתוך חור שחור עלול להיעלם בעקבות תהליך ה"התאדות" של חורים שחורים (קרינת הוקינג), משום שתהליך זה אינו מוציא מידע מהחור השחור.
הפרדוקס של גיל היקום: לפי התצפיות בראשית שנות ה-90 היה נראה כאילו יש כוכבים הזקנים מן היקום עצמו.
פרדוקס המוט והאסם: פרדוקס בתורת היחסות הפרטית.
פרדוקסים מתמטיים
הפרדוקס של קנטור: לקבוצת כל הקבוצות קיימת קבוצת חזקה שהיא מצד אחד גדולה יותר (בעלת עוצמה גבוהה יותר), ומצד שני מוכלת בקבוצת כל הקבוצות.
הפרדוקס של ראסל: האם קבוצת כל הקבוצות שאינן שייכות לעצמן, שייכת לעצמה?
הפרדוקס של ברטראן: במשולש שווה-צלעות החסום במעגל, מה הסיכוי שמיתר במעגל יהיה ארוך יותר מצלע של המשולש? התוצאה תלויה באופן שבו נבחר המשולש.
פרדוקס הלחמים: עבור מספר רב של לחמים ממאפיה מסוימת, משקלם מתפלג גאוסיינית, אם נבחר את האחוז העליון של הלחמים הכבדים ביותר, עבור מספר רב של לחמים, האם גם הם יתפלגו גאוסיינית?
פרדוקס עגבניות השרי: עגבניות שרי הן עגבניות קטנות ויקרות יותר מעגבניות רגילות. מצד אחד החקלאי שמגדל את עגבניות השרי מעדיף עגבניות כמה שיותר גדולות מה שהופך אותם לדומות יותר ויותר לעגבניות רגילות כדי למקסם את הרווח שלו, מנגד הלקוחות הרוכשים את העגבניות מעדיפים עגבניות כמה שיותר קטנות מה שמביא אותנו לבעיית אופטימיזצייה. הדוגמה מתקיימת גם על מקרים נוספים וניתן להכלילה לבעיות נוספות.
תופעות נוגדות אינטואיציה
הפרדוקס של גלילאו: מספרם של כל המספרים הטבעיים, זהה למספרם של אלו מהם שהם גם מספרים ריבועיים. הדבר נראה כסותר את העובדה הברורה, לכאורה, שיש יותר מספרים טבעיים מריבועיים. מכאן הסיק גלילאו, שמושגי ה"גדול", "קטן" ו"שווה", המוכרים לנו מקבוצות סופיות, אינם תקפים באותה צורה עבור קבוצות אינסופיות.
הבעיה של מונטי הול: תוצאה בלתי אינטואיטיבית לבעיה פשוטה בתורת ההסתברות.
פרדוקס יום ההולדת: די ב-23 אנשים בקבוצה כדי להבטיח בהסתברות גבוהה מחצי שלשניים מהם יהיה יום הולדת משותף.
הפרדוקס של בנך-טרסקי: ניתן לחתוך כדור למספר סופי של חלקים, ולהרכיב מהם שני כדורים זהים לכדור המקורי.
פרדוקס תפוחי האדמה: ייבוש כמות מים הנשמעת קטנה מקטין באופן דרמטי את משקל תפוחי האדמה.
פרדוקסים בפילוסופיה של המדע
פרדוקס העורב: שימוש בשיטת האינדוקציה המדעית מוביל למצב שבו, כאשר אנו רואים תפוח אדום, זה אמור לחזק את אצלנו את ההשערה, שכל העורבים שחורים.
הפרדוקס של נלסון גודמן: התאוריות 'חוקי הפיזיקה תקפים' ו'חוקי הפיזיקה תקפים אבל יתהפכו בסוף שנת 2019' מנפקות אותם ניבויים ולכן הידע שלנו תומך בשתיהן במידה שווה.
פרדוקסים של הטעיה
פרדוקס הסוס: דוגמה של שימוש שגוי באינדוקציה מתמטית.
פרדוקס המעטפות: ישנן שתי מעטפות באחת סך מסוים ובשנייה כפול. אדם מקבל מעטפה אחת, אך לכאורה תמיד משתלם לו לבקש תמיד שיחליפו אותה במעטפה שהוא לא קיבל. זהו פרדוקס לכאורה מתורת ההסתברות, המחשב את התוחלת תוך התעלמות מהליך ההגרלה.
פרדוקסים הלכתיים
פרדוקס קידוש החודש: שני אנשים שבאו לסנהדרין ביום ל' לחודש אב והעידו שראו את מולד הלבנה, ובהתאם החליט בית הדין להכריז על אותו היום כ-א' באלול. לפני שהספיקו להכריז כך, הגיעו לבית הדין שני עדים אחרים לְהָזֵם את עדותם של העדים הראשונים או לפסלם, שני עדים אלה יהיו ביום א' לחודש אלול בני 13 ויום אחד (בני מצווה) וכשירים לעדות מאותו יום.
פרדוקס השבת אבידה וכיבוד אב: כאשר יש לאדם שלוש אפשרויות: כיבוד אב, השבת אבידת עצמו והשבת אבידת חבירו, יש בעיה מה יבחר: השבת אבידת חבירו קודמת לכיבוד אב, השבת אבידת עצמו קודמת להשבת אבידת חבירו, וכיבוד אב קודם להשבת אבידת עצמו (לדעה מסוימת).
פרדוקס בגירושין על תנאי: כאשר בעל גירש את אשתו על תנאי שהיא צדיקה, לאחר מכן היא נדרה נדר, הוא הפר לה והיא עברה על הנדר: אם נאמר שהיא מגורשת, א"כ הפרתו לא מועילה, ואם כן היא עברה על הנדר וממילא אינה צדיקה, וא"כ אינה מגורשת. אך אם אינה מגורשת, א"כ הפרתו מועילה, וא"כ לא עברה על הנדר והיא צדיקה, וממילא מגורשת.
פרדוקס שני שבילין: כאשר דבר טמא (כגון מת) נמצא באחד משני מקומות ציבוריים (רשות הרבים), ושני אנשים עברו בשני המקומות. במקרה זה ישנו כלל לפיו ספק טומאה ברשות הרבים – טהור, ועל כן אם אחד מהאנשים בא להישאל על מצבו, הוא יוגדר כטהור. הפרדוקס הוא במקרה ושני האנשים באים אחד אחרי השני, כך שאחד מהם הוא טמא בוודאי.
פרדוקס נר חנוכה ונר שבת: כאשר לאדם יש כסף לנר חנוכה או לנר שבת חובה עליו לקנות נר שבת כי שלום בית עדיףשבת כ"ג ע"ב. אם לאדם אין כסף לנר חנוכה חובה עליו למכור את כסותו על מנת להדליק נר חנוכהרמב"ם משנה תורה הלכות חנוכה ד', י"ב. אם לאדם אין כסף לנר שבת הוא אינו חייב למכור כסותו לנר שבת. אם כן כאשר אדם בשבת של חנוכה אין לו כסף, מה יעשה? לנר שבת אינו חייב למכור כסותו, אולם לנר חנוכה חייב למכור, אך אם יקנה נר חנוכה נר שבת עדיף, אבל עבור נר שבת לא מוכר את כסותו...
ראו גם
התייחסות עצמית
לקריאה נוספת
יהושע בר-הלל, הגיון, לשון ושיטה, הוצאת ספרית פועלים, 1970.
רות מנור, "מה פרדוקסלי בפרדוקסים?", פילוסופיה ישראלית, הוצאת פפירוס, 1982.
מריוס כהן, "הפוך על הפוך", מדור בנושא פרדוקסים, גליליאו, גיליונות 103–123, מרץ 2007 – נובמבר 2008.
רוני רייך, פרדוקס ראש החודש, גליליאו, כת-עת למדע ולמחשבה, 114 (פברואר 2008), עמ' 68–69.
שמואל אהרן פיש, משברי ים, בענייני , בני ברק ה'תש"ע–ה'תשע"ד. לקריאה באתר היברובוקס: חלק א', חלק ב'.
קישורים חיצוניים
רועי יהושוע, פרדוקסים, באתר "בארץ הדעת"
ענת בילצקי, מהו פרדוקס?, באתר מט"ח
פרדוקסים הלכתיים הנובעים מסיבה התלויה בתוצאה מתוך הספר "קובץ יסודות וחקירות" ערך "חלויות" ד"ה "תלוי בעצמו".
חשיבה פרדוקסלית – מה זה ולמה כדאי לך להשתפר בה?, באתר טקסטולוגיה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:חשיבה ביקורתית | 2024-08-01T00:20:22 |
הפרדוקסים של זנון | ממוזער|אכילס והצב
ממוזער|הפרדוקס של אכילס והצב
הפרדוקסים של זנון הם פרדוקסים שחיבר הפילוסוף היווני זנון מאליאה שחי במאה החמישית לפני הספירה. פרדוקסים אלו עוסקים בתנועה, בזמן ובמרחב ובעיקר בבעיית האינסופיות שלהם. כל אחד מפרדוקסים אלה מציג "הוכחה" הסותרת את המציאות הגלויה לעין, ובא לתמוך בגישתו של פרמנידס לפיה אל לנו לסמוך על החושים המטעים אותנו. בין פרדוקסים אלה מוכרים בעיקר: פרדוקס אכילס והצב, פרדוקס הדיכוטומיה ופרדוקס החץ הנע.
החשבון האינפיניטסימלי שפותח על ידי מתמטיקאים, החל מהמאה ה-17 מתייחס למושג האינסוף אשר נמצא בבסיס הפרדוקסים.
פרדוקס אכילס והצב
הפרדוקס מתאר תחרות ריצה בין הלוחם האגדי, אכילס, לבין צב: אכילס רץ במהירות פי עשרה גדולה יותר מן הצב ולכן הוא מחליט להתחשב בצב ונותן לו יתרון של 100 מטרים בתחילת התחרות. מניסיון החושים ברור שאכילס יעבור את הצב תוך זמן קצר, אך לטענתו של זנון – בתנאים אלה אכילס לעולם לא ישיג את הצב.
הסיבה לכך היא שבזמן שאכילס יעבור את 100 המטרים הראשונים ויגיע אל נקודת ההתחלה של הצב, הצב יתקדם עוד 10 מטרים, ולכן הוא עדיין יקדים את אכילס. כאשר אכילס ימשיך ויעבור את 10 המטרים הנוספים, הצב כבר יעבור עוד מטר, ושוב יקדים אותו. וכך הלאה, עד שאכילס מגיע לנקודה בה היה הצב קודם, הצב כבר מתקדם לנקודה רחוקה יותר. לכן, אכילס ילך ויתקרב אל הצב, אך לעולם לא יוכל להשיג אותו.
פרדוקס זה עומד, כאמור, בסתירה לידוע לנו – אכילס ישיג את הצב תוך זמן קצר. הפתרון של החשבון האינפיניטסימלי לפרדוקס הוא שלמעשה המרחק שאכילס יעבור, אותו תיאר הפרדוקס במספר אינסופי של שלבים, הוא סופי, ולכן הזמן הכולל שייקח לאכילס לבצע את "אינסוף השלבים" גם הוא סופי. הסיבה לכך היא שבמהלך כל שלב, הדרך אותה עובר אכילס הולכת וקטנה פי 10 ולכן גם הזמן שלוקח לו לעבור אותה קטן פי 10.
הפרדוקס מחלק את הריצה של אכילס למספר אינסופי של שלבים שונים שגודלם הוא סדרה הנדסית. המרחק הראשון אותו עבר אכילס הוא 100 מטרים (במשך 10 שניות), ובזמן זה עבר הצב 10 מטרים, המרחק השני אותו עבר אכילס הוא 10 מטרים (עשירית מהמרחק הקודם, במשך שנייה אחת), ובזמן זה עבר הצב מטר אחד, המרחק השלישי אותו עבר אכילס הוא מטר אחד (במשך עשירית שנייה), ובזמן זה עבר הצב 10 ס"מ, וכך הלאה, כל איבר בסדרה הוא 1/10 מקודמו. בכלים בסיסיים של החשבון אינפיניטסימלי ניתן להראות שהטור שמתאר סדרת הזמנים מתכנס למספר סופי שהוא שניות. לאחר זמן זה אכילס והצב יהיו באותו מקום, ובצעד הבא ישיג אכילס את הצב.
פרדוקס הדיכוטומיה
ממוזער|פרדוקס הדיכוטומיה
אדם שרוצה לנוע ממקום למקום, כלומר לעבור מנקודת יציאה לנקודת יעד, לעולם לא יוכל להגיע למטרתו, כי לפני שיגיע לנקודת היעד, הוא חייב להגיע לאמצע הדרך שבין נקודת היציאה לבין נקודת היעד. בנוסף לזאת, לפני שיגיע מנקודת היציאה לאמצע הדרך, הוא חייב להגיע לאמצע הדרך שבין נקודת יציאה לבין אמצע הדרך, וכך הלאה. בהתאם לכך, האדם לעולם לא יוכל לזוז ממקומו, כי כדי להגיע לנקודה הראשונה במסעו הוא חייב לעבור אינסוף נקודות.
פרדוקס זה דומה לקודמו בכך שהוא מפרק תהליך סופי לאינסוף תהליכים שהולכים וקטנים. בנוסף, הפרדוקס מתבסס על ההנחה האינטואיטיבית שלכל אוסף של נקודות יש נקודה ראשונה אותה יש לעבור. שלילת הנחה זו עומדת בבסיס המושג המרכזי בחשבון האינפיניטסימלי "קטן כרצוננו".
פרדוקס החץ הנע
ממוזער|פרדוקס החץ
חץ נורה אל מטרה. ברגע מסוים במעופו הוא נמצא במקום מסוים, כלומר הוא נמצא במנוחה. תיאור זה נכון לגבי כל אחד מהרגעים של מעוף החץ, ולכן החץ נמצא במנוחה במהלך כל מעופו, כלומר תנועת החץ כלל אינה קיימת.
מושג הגבול של החשבון האינפיניטסימלי מראה שגם כאשר אורכו של הרגע שואף לאפס, מהירות החץ יכולה להיות גדולה מאפס (כלומר החץ לא נמצא במנוחה). זהו למעשה המושג הפיזיקלי של מהירות רגעית, המתקבלת מגזירת מיקום החץ כפונקציה של הזמן.
ראו גם
אינפיניטסימל
חשבון אינפיניטסימלי
גבול (מתמטיקה)
אייזק ניוטון לעומת אוגוסטן לואי קושי
שלוש מהפכות קופרניקניות
מה שהצב אמר לאכילס
אפקט זנון הקוונטי
לקריאה נוספת
חיים שפירא, אנסוף - המסע שאינו נגמר, הפרק: "הצב, אכילס והחץ - הפרדוקסים של זנון", עמ' 234–257.
קישורים חיצוניים
זנון, פרדוקס של
פרדוקסים של זנון
פרדוקסים של זנון
קטגוריה:אינסוף | 2024-08-30T21:00:30 |
משה שרת | שמאל|ממוזער|250px|עומדים בימין התמונה למעלה: משה שרתוק בן יעקב, ויצחק בן-צבי, אברהם אלמליח עומד שני משמאל, בפגישה של ראשי הסוכנות עם נכבדים ערבים במלון המלך דוד בירושלים, 1933 (עוד בתצלום: יישובים במרכז: חיים ארלוזורוב ומשמאלו חיים ויצמן)
ממוזער|270px|שרת עם בן-גוריון בועדה האנגלו אמריקאית, 1946
שמאל|ממוזער|270px|משה שרת חותם על מגילת העצמאות, 14 במאי 1948
שמאל|ממוזער|270px|שרת מבקר בעיר לוד
שמאל|ממוזער|250px|משה שרת מבקר בעיר לוד ומכובד בסנדקאות בברית מילה
משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (ברוסית: Моисей Черток; 15 באוקטובר 1894, ט"ו בתשרי ה'תרנ"ה – 7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), בין שתי תקופות הכהונה של דוד בן-גוריון. כמו כן היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל. מראשי הנהגת היישוב ומחותמי מגילת העצמאות.
שרת עלה לארץ ישראל בשנת 1906 וסיים את לימודיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית "הרצליה". בפרוץ מלחמת העולם הראשונה למד משפטים באיסטנבול, התגייס לשירות צבאי ושירת כקצין בחזית מקדוניה. בסיום המלחמה חזר לארץ ישאל, היה עוזרו של יהושע חנקין והתמנה למזכיר ועד הצירים. שרת היה גם עיתונאי ושימש כאחראי על עמוד החדשות בעיתון דבר, בהמשך מונה לסגן עורך העיתון ברל כצנלסון ולעורך שבועון דבר בשפה האנגלית. היה פעיל מרכזי במפלגת אחדות העבודה ולאחר מכן ממייסדי מפא"י. בשנת 1931 פרש ממערכת העיתון לטובת פעילותו הפוליטית ונבחר בשנת 1933 לראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, תפקיד אותו מילא עד להקמת המדינה.
כשר החוץ הראשון של ישראל הקים את שירות החוץ הישראלי ונאבק על קבלת ישראל כמדינה חברה בארגון האומות המאוחדות. הוא כיהן בתפקיד כשמונה שנים, גם במקביל לכהונתו כראש הממשלה. הוא חזר בשנת 1955 לתפקיד שר החוץ ופרש מהממשלה בשנת 1956, על רקע חילוקי דעות סביב עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. בשנים האחרונות לחייו היה יושב ראש הוצאת עם עובד, יושב ראש הנהלת בית ברל ומשנת 1961 יושב ראש הסוכנות היהודית.
ביוגרפיה
1894–1918
משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה צ'רטוק בחרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליעקב צ'רטוק, סופר ופובליציסט, ולפניה (ממה) לבית לב, מורה. ב-1906 עלתה משפחת צ'רטוק לארץ ישראל והתגוררה במשך שנתיים בכפר הערבי עין סיניא שבשומרון, שם חכרה אחוזה מידי אפנדי ערבי, במטרה לייסד את היישוב העברי הראשון בצפונה של ירושלים, בהרי אפרים. המשפחה גרה בכפר שנתיים בלבד, אך חוקרים טענו כי הייתה לתקופה זו השפעה על חייו של שרת, בעיקר בהיכרות עומק עם הערבים, השקפה ברורה וקבועה בדבר שורשיות הקונפליקט היהודי-ערבי, ועד לחוסר תקווה לפתרון מהיר וכוללני של הסכסוך. ב-1908 עקרה המשפחה ליפו, מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב.
שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית.
בגימנסיה למד טורקית, צרפתית, גרמנית וערבית.
בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז. לימים נשאו השניים את אחיותיו. לקראת סיום לימודיו הצטרף ל"הסתדרות המצומצמת של בוגרי הגמנסיה", תנועת נוער בראשות אליהו גולומב, שחבריה התחייבו להקדיש את עצמם לטובת הכלל. חברי ההסתדרות הציבו לעצמם מטרות לעסוק בתעמולה בקהילות בגולה לרעיון התחייה הלאומית, עבודת האדמה והגנה על הזכויות המדיניות של היישוב העברי.
ב-1913 סיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות ונסע ללמוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת איסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. ב-1914 קטעה מלחמת העולם הראשונה את לימודיו והוא חזר לארץ ישראל. הוא לימד טורקית בבתי ספר בתל אביב והטיף לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים אזרחי מדינות-אויב מארץ ישראל. ב-1916 התגייס לצבא העות'מאני (יחד עם בוגרים רבים אחרים של גימנסיה הרצליה), ונשלח לקורס קצינים באיסטנבול. בסיום הקורס, הוצב ביחידת רגלים ושירת כמתורגמן עבור המפקד הגרמני שלה. היחידה לחמה במקדוניה ולאחר מכן בדרום עבר הירדן. לאחר שהתפרקה, הוצב שרת במפקדה בחלב שבסוריה, ושירת בה עד לסוף המלחמה. עם כיבוש העיר על ידי בריטניה, נחקר שרת על ידי קצין מודיעין בריטי, שהניח לו לחזור לארץ ישראל לאחר ששמע כי הוא ציוני. כעבור שמונה ימים הגיע שרת לחיפה.
ב"אחדות העבודה" ובמערכת "דבר", 1919–1931
ב-1919 התמנה למזכירו של יהושע חנקין, מנהל המחלקה לענייני ערבים ולקרקעות ב"ועד הצירים" של ההנהגה הציונית. באותה שנה הצטרף למפלגת "אחדות העבודה" עם ייסודה, ושימש מטעמה כמזכיר "ועד הצירים".
ב-1921 יצא לבריטניה, ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון. בלונדון התגורר בחדר משותף עם חברו ללימודים, דוד הכהן, והתפרנס ממתן שיעורים בעברית ובצרפתית ומעבודות תרגום מערבית ומטורקית. בתקופת לימודיו עסק באיסוף כספים וברכישת נשק עבור "ההגנה". כמו כן, סקר עבור ההנהלה הציונית את העיתונות הערבית ופרסם מאמרים בשבועון "קונטרס" של "אחדות העבודה", וייצג את 'פועלי ציון' בכינוסים של הלייבור הבריטי.יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 216 ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו, צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות.
על כמה ממאמריו ב"קונטרס", חתם שרת בכינוי הספרותי "מ. בן-קדם". ברל כצנלסון קרא אותם והזמין את שרת לעבוד במערכת היומון "דבר", לקראת הקמתו. שרת התנה את הקדמת שובו מלונדון בסילוק חובותיו משנות לימודיו שם, וכצנלסון דאג לכך. ב-1925 חזר שרת לארץ ישראל והצטרף למערכת "דבר", עם יסודו, כאחראי על עמוד החדשות. בין השנים 1925–1931 תפקד כסגנו של עורך "דבר", ברל כצנלסון, והיה אחראי על ענייני הנוער של "אחדות העבודה", שכללו את תנועות הנוער "החוגים" ו"הבחרות הסוציאליסטית". בשנים הללו (תרפ"ה–תרצ"א) כתב עשרות מאמרים שעליהם חתם בפסבדונים "מ. קרוב רחוק". הוא היה ממונה על מדור ענייני חוץ: סקירות, מאמרים ופרשנות. שרת היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ. ב-1929 הקים וערך את שבועון "דבר" בשפה האנגלית (במשותף עם נלי שטראוס-מושנזון).
ב-1930 הצטרף שרת למפא"י, עם הקמתה כאיחוד מפלגות "אחדות העבודה" ו"פועלי ציון", וב-1931 עזב את העיתון למען פעילותו הפוליטית.
בראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, 1931–1948
באוקטובר 1931 התמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – סגנו של חיים ארלוזורוב עם התמנותו לראש המחלקה המדינית. באותה שנה עבר לגור עם משפחתו בירושלים.
בתקופה זו שינה את שם משפחתו "צ'רטוק", בעל הצליל הסלאבי, ל"שרתוק", בעקבות מורו חיים בוגרצ'וב, שהפך ל"בוגרשוב", ובעצת הסופר יעקב מיבר.
לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933, נבחר שרת בקונגרס הציוני ה-18 להחליף אותו בתפקיד ראש המחלקה המדינית. בתקופה זו טיפלה המחלקה המדינית גם בענייני ה"הגנה" ושרת היה אחראי גם לתיק הביטחון בסוכנות היהודית. בתפקידו כראש המחלקה המדינית, עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות), וכן היה הרוח החיה מאחורי מבצעי חומה ומגדל.
בשנים 1936–1937 נפגש עם מנהיג מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית, עווני עבד אל-האדי.
שרת הופיע כאחד מנציגי היישוב היהודי בפני ועדת פיל ותמך בפתרון חלוקת הארץ, כפי שהוצעה בוועדה.
ב-7 ביוני 1937, יום פרסום המלצות הוועדה, כתב ביומנו לגבי הצורך בתנופת התיישבות היהודית לאור אפשרות של חלוקה: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא – לחטוף וליישב".
שרת כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות עד לקום מדינת ישראל ב-1948.
בדרכו לקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה ב-1939, ביקר אצל ראש ממשלת סוריה (תחת המנדט הצרפתי), , במעון הקיץ שלו בהר הלבנון.
באפריל 1939, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע שרת לפולין ונפגש עם יהודיה בוורשה ובלודז'.
בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה היהודית ב-1944.
בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע.
לקראת סוף המלחמה, נסע לבקר את לוחמי הבריגדה היהודית באיטליה וביוון, מלווה בדגל עברי שייצג אותם כרצונם, ושם נשא את הנאום הידוע כנאום הדגל.
לאחר המלחמה, תמך כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", במאבק מוגבל נגד הבריטים.
באוגוסט 1945 החליט יחד עם בן-גוריון ומשה סנה, להקים את "תנועת המרי העברי", שאגדה את "ההגנה", אצ"ל ולח"י למאבק אלים בשלטון הבריטי. במרץ 1946 הופיע כנציג היישוב היהודי בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל.
בעקבות השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, נעצר במחנה לטרון יחד עם מנהיגי היישוב עד 5 בנובמבר, וקרא שם להפוגה במאבק.
ב-1947 ייצג את עמדת הנהגת היישוב לפני ועדת אונסקופ, וניהל את המאבק בעצרת או"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947.
ב-8 במאי 1948 הוא נפגש בניו יורק עם גנרל ג'ורג' מרשל שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה.
הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. נמנה עם מנסחי מגילת העצמאות וחותמיה. היה אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעדהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948.
שר החוץ של מדינת ישראל (1948–1953)
עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. אז גם שינה את שמו בשנית, כאשר עברת אותו מ"שרתוק" ל"שרת".
בזמן מלחמת העצמאות, נדרש שרת לנושא בריחת הערבים. ב-15 ביוני 1948 תיאר במכתב לנחום גולדמן את בריחתם כאירוע הבולט ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל בעת החדשה, אפילו יותר מהקמת המדינה היהודית. לרוזן ברנדוט אמר כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה. בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".
כאשר עלתה שאלת הספקת מזון לכוחות המצריים המכותרים בכיס פלוג'ה, דרש שרת לאפשר את משלוחי המזון בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם (בתקופה זו עמדה על הפרק קבלת מדינת ישראל לארגון), ובן-גוריון, שהתנגד לתביעתו, קיבל לבסוף את דעתו והתיר להעביר את האספקה.
ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. הישגו הגדול ביותר של שרת בתפקידו כשר החוץ היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות. עם קבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם באותה שנה, נשא בשמה שרת נאום בכורה בעצרת.
שרת השתמש בשפות שידע, לצורך תעמולת בחירות למען מפלגתו: הוא נאם בפני העולים החדשים מעדות המזרח בערבית, טורקית וצרפתית. בכניסתו לאולם המליאה של הכנסת, נהג שרת לקוד קידה ליד פתח האולם כלפי יושב ראש הכנסת, לפני שהתיישב במקומו.
שרת העריך את חלקה של ברית המועצות בהחלטה על הקמת מדינה יהודית וזה היה אחד המניעים למדיניות אי-ההזדהות שהוביל בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שהודות לה, זכתה המדינה בתמיכה מדינית סובייטית, בעלייה ממדינות מזרח אירופה ובמשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה. שרת נטש בסופו של דבר את מדיניות אי ההזדהות, כאשר הוברר לו כי לנוכח מצוקת המשק הישראלי, יש לפנות אל המערב.
ב-1952 השתתף שרת בהלוויית ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת. בביקורו זה בבריטניה, נפגש לראשונה עם וינסטון צ'רצ'יל..
היחסים עם גרמניה
שרת ראה צורך ביחסים עם גרמניה המערבית, מכיוון שהבין כי גרמניה חוזרת להיות גורם משמעותי בקהילה הבינלאומית. הוא לא ראה תכלית בחרם על גרמניה, בזמן שלא הייתה אף מדינה במערב או בגוש הסובייטי, שותפה לכך. הוא חשש שעוינות ישראלית כלפי גרמניה תדחוף אותה ליחסים קרובים עם מדינות ערב. בשל בדידותה המדינית של ישראל ומצבה הכלכלי הקשה בתחילת שנות ה-50, סבר שרת שיש לקדם את יחסי ישראל עם גרמניה.
שרת היה דמות מרכזית בעיצוב היחסים. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד הסכם השילומים. הוא ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה, וגייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך.
ב-5 בספטמבר 1952, במהלך המשא ומתן עם גרמניה על ההסכם, אמר שרת לחברי הוועדה המדינית של מפא"י: "עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי. עליו לדעת כי יש לו מדינה על פני כדור הארץ, ועל פני אותו כדור הארץ ישנה גם מדינה ששמה גרמניה. הוא לא יכול להימנע מזה, לא על ידי חיסול מדינתו ולא על ידי העברתה לפלנטה אחרת...הוא צריך להתרגל לכך".
ב-10 בספטמבר 1952 חתם בלוקסמבורג, כשר החוץ, יחד עם קנצלר גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, על הסכם השילומים עם מדינת ישראל ועם ועידת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה. להבדיל מסוגיות רבות בהן שרת ובן-גוריון הציגו עמדות לעומתיות, הרי שבמאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולי מדיניות רציונליים ולא מוסריים או רגשיים בלבד.
ראש ממשלת ישראל (1954–1955)
לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953, התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954.
בנוסף לתפקיד זה, המשיך שרת לשמש שר חוץ.
שרת לא היה שלם עם פעולות התגמול של צה"ל בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל. ב-17 במרץ 1954 אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 12 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול וכתב על כך ביומנו: "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה". בימים שאחרי טבח מעלה העקרבים, נפגש שרת במסיבת פורים עם המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא וביקש מהם לעודד את העם בשיר שמח. תוך זמן קצר כתבו השניים את "שיר שמח": "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו הבה ונתלקח עם השמחה שבנו".
במהלך כהונתו של שרת כראש הממשלה, ניהל גישושים זהירים, באמצעות מתווכים, עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.
אולם תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה וישב בשדה בוקר. שרת לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון ושר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו.
לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שהתחוללה ביולי 1954 ונרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. החרפת היחסים עם מצרים שמה קץ למגעים חשאיים שהחלו בין שרת והנשיא המצרי.
שרת יזם את חידוש הדו-שיח עם נאצר וזה הסכים לשיחות רמות-דרג. אלא שב-27 בינואר 1955 דן בית הדין הצבאי במצרים שניים מבין נאשמי הפרשה למוות, ושרת ביטל בתגובה את השיחה רמת הדרג.
משהתפטר לבון ב-21 בפברואר 1955, בעקבות "הפרשה", נתמנה בן-גוריון לשר ביטחון בממשלת שרת, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר.
היחסים בין שרת ובן-גוריון החריפו על רקע התנגדות שרת להסלמת המתיחות בין ישראל ושכנותיה.
במהלך כהונתו של שרת בראשות הממשלה, ב-29 במאי 1955, הגיע לישראל לשמונה ימים ראש ממשלת בורמה או נו, שהיה בכך למנהיג מדינה זר ראשון שערך ביקור רשמי בישראל העצמאית. בהמשך ערך שרת ביקור גומלין בבורמה.
כאשר בהצבעת אי אמון בממשלה (שנדחתה), בעקבות משפט קסטנר, נמנעו שרי הציונים הכלליים בהצבעה, התפטר שרת מתפקידו (היות שבאותה עת החוק לא אפשר פיטורי שרים) והקים באותו יום, 29 ביוני 1955, ממשלה חדשה, שכיהנה תקופה קצרה עד לבחירות לכנסת השלישית ב-26 ביולי 1955 והמשיכה לכהן כממשלת מעבר עד סיום כהונתו של שרת כראש ממשלה ב-3 בנובמבר 1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת המשיך להיות שר החוץ. בהיפרדו מראשות הממשלה בכנסת, בירך שרת את בן-גוריון: "רצוני לאחל לחברי וידידי דוד בן-גוריון חוסן גוף ועוז רוח לשאת את המשא הכבד שהוטל עליו. כל חבריו יעזרו לו במלוא יכולתם בתפקיד האחראי והגדול הזה. לך בכוחך זה והושעת את ישראל!".
לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב שרת ביומנו: .
שר חוץ בממשלה בראשות בן-גוריון והדחתו ממנה (1955–1956)
ממוזער|טקסט=משה שרת בעת טקס 25 שנה לאוניברסיטה העברית בירושלים, 1950, מאוספי הספרייה הלאומית|משה שרת בעת טקס 25 שנה לאוניברסיטה העברית בירושלים, 1950, מאוספי הספרייה הלאומית
בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, המשיך תחילה שרת לכהן כשר החוץ. אך במהרה החריפו היחסים ביניהם. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת והשיג ממנה אספקת נשק (ראו מבצע יונה). התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים, תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ ולמינויה של גולדה מאיר במקומו.
בישיבה שנערכה ב-17 ביוני 1956, החליט מרכז מפא"י להיענות לדרישתו של בן-גוריון. בהצבעת הדחתו מן הממשלה, הצביעו 35 בעד, 7 נגד ו-74 נמנעו. בהתאם להחלטה, הגיש שרת את התפטרותו מהממשלה ב-18 ביוני 1956. לאחר הדחתו, כתב שרת ב-24 ביוני ביומנו: "אני שרוי כל הימים האלה במרה שחורה... בלב משתולל הזעם וצורב העלבון".
מסעו באסיה (1956)
לאחר פרישתו מתפקיד שר החוץ ולמרות יחסיו המתוחים עם בן-גוריון וגולדה מאיר, יצא שרת ב-21 בספטמבר 1956 למסע רשמי במדינות דרום-מזרח אסיה, כשגריר של רצון טוב. המסע נערך בין היתר כתגובה לועידת באנדונג של מדינות אסיה ואפריקה, בה התקבלו שורה של החלטות נגד ישראל. במסגרת המסע, ביקר שרת בתאילנד, בורמה, הפיליפינים, יפן, הונג קונג, סינגפור, מלזיה (שהייתה אז עדיין מושבה בריטית), סרי לנקה, הודו, נפאל, לאוס וקמבודיה.
ביפן זכה לפגישה רשמית עם הקיסר הירוהיטו. ב-29 באוקטובר פרצה מלחמת סיני. שרת התבשר עליה מן העיתונות, בעת שהותו בניו דלהי, בירת הודו, בבוקר פגישתו ב-30 באוקטובר עם ראש ממשלת הודו, נהרו, שהתנפל עליו בכעס בשל המתקפה הישראלית, וסמוך לפתיחת הוועידה השנייה של התנועות הסוציאליסטיות באסיה, שבה השתתף מטעם מפא"י. המסע ברחבי אסיה נמשך 81 ימים, והוא שב לישראל ב-9 בדצמבר 1956. הוא פרסם טורים בעיתון דבר על הביקורים במדינות השונות ולאחר מכן הוציא אותם כספר בשם "משוט באסיה".
שנותיו האחרונות (1956–1965)
לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה שרת ב-1957 לראש הוצאת הספרים "עם עובד" והשיק את מפעל הדגל שלה, "ספריה לעם". בנוסף על כך, כיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל".
שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית.
לדברי שרת עצמו, חידש "כשלושים-ארבעים חידושי לשון", ובהם המילים: "פיחות", "לוויין", "ייצוג", "תוואי", "נוהל", "לבטח" ו"נזיל".
בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה".
בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב.
שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו.
בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. שרת כיהן בתפקיד יושב ראש ההסתדרות הציונית עד יום מותו.
ב-4 בפברואר 1961, בימי ה"פרשה", התנגד בישיבת מרכז מפא"י לתביעת בן-גוריון להדיח את פנחס לבון מכהונתו כמזכ"ל ההסתדרות. הוא תיאר בנאומו את האווירה השוררת במפלגה תחת שלטון בן-גוריון: "זה מכבר אני רואה בתוכנו, בשיקולינו, בתגובותינו, בהכרעותינו כי לא הכבוד והצדק משמשים נר רגלינו, כי אם הפחד והחשבון". לבסוף ההצעה התקבלה.
באוגוסט 1964 הוענקה לו אזרחות כבוד של ירושלים.
היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-17 בפברואר 1965, כאשר הובא על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י העשירית ויצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון, במה שכונה "נאום כיסא הגלגלים", בו מתח ביקורת קשה על בן-גוריון ותמך בראש הממשלה לוי אשכול, שסירב לתביעת בן-גוריון להמשיך לעסוק בפרשת ה"עסק ביש".
ב-16 במרץ 1965 הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.
שמאל|ממוזער|250px|קבר משה וצפורה שרת עם קורות חייהם בראשי פרקים
ביולי 1965 החמיר מצבו הרפואי והוא אושפז במצב קשה בבית החולים הדסה, ב-7 ביולי 1965 נפטר שרת ממחלת הסרטן בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה, לזוג נולדו שלושה ילדים: יעקב, יעל וחיים.
משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב, שם קבורים גם סבתו, אביו ואמו, ושתי אחיותיו. לימים נקברה לידו אשתו, צפורה. על פי צוואתו, לא נישאו הספדים בלוויה. דוד בן-גוריון נעדר ממנה, אולם בכנס ועידת מפלגתו רפ"י בבית העיתונאים על שם סוקולוב ספד לו. בן-גוריון אמר, בין היתר, כי מותו של שרת הוא "אבדה קשה לציבור ולכלל היהודים".
שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו.
חיים אישיים וילדיו
שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית שם בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז חבריו מימי הגימנסיה ו"ההסתדרות המצומצמת" וממקימי "ההגנה". לימים נשאו השניים את אחיותיו עדה ורבקה בשנת 1921 והפכו לגיסיו.
ציפורה מאירוב ומשה שרת התקרבו לראשונה במהלך טיול שנערך לתלמידי הגימנסיה בפסח 1913 בחברון. שנים ספורות לאחר מכן, כאשר שרת לימד טורקית, הייתה מאירוב אחת מתלמידותיו וכך התהדק הקשר בין השניים. לאחר שהכירו זה את זה לעומק, החלו "לצאת קבוע". שרת המתין שנה נוספת בטרם ביקש את ידה של צפורה, שהייתה חברתו מנעוריו.
ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות.
ילדיו
ב-1927 ילדה אשתו ציפורה את בנם הבכור יעקב שרת, לאחר הלידה היא הפסיקה את עבודותיה השונות ודאגה להקדיש מזמנה לילדים ולמשפחה, ב-1931 נולדה יעל מדיני ובשנת 1933 נולד חיים שרת.
216x216px|ממוזער|הזוג צפורה ומשה שרת בבית השרד של שר החוץ בתל בנימין, רמת גן, 1953
250px|מרכז|ממוזער| יעקב שרת בנם בכורם של משה שרת וציפורה שרת במדי הבריגדה היהודית, 1945
שמאל|ממוזער|250px|מימין לשמאל:יעל הבת, משה שרת האבא, חיים הבן וצפורה שרת האמא, תמונה משפחתית שנת 1946
הנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|אתר הזיכרון למשה שרת ביער המגינים
שמאל|ממוזער|שטר של 20 ש"ח עם דמות דיוקנו של משה שרת שהיה בשימוש שנים רבות עד לשנת 2020 לזכר משה שרת|402x402 פיקסלים
ב-1993 הקימו בניו חיים שרת, יעקב שרת, ואשתו רנה שרת את "העמותה למורשת משה שרת", במטרה לרכז, ולקטלג ולפרסם את כל כתבי משה שרת, ולהוציא לאור כתבים אלה בצורה מסודרת ומוערת.
על שמו של שרת שכונות (רמת שרת בירושלים, קריית שרת בחולון, קריית שרת ברעננה, נווה שרת בתל אביב-יפו ושכונת שרת בלוד) ורחובות בערים רבות בישראל.
מפעל המלגות לתלמידים יחידי סגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות, ששרת הקים בשנת 1955, נושא את שמו, "קרן שרת".
על שטר של 20 ש"ח מסדרות א' וב' הופיעו דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו. בשטרות מסדרה ג' הוחלף דיוקנו של משה שרת בדיוקנה של רחל המשוררת.
על שמו בתי ספר בתל אביב, בחולון, בכפר סבא, בנתניה, בקריית אונו, בבת ים ובנוף הגליל "בית הספר הישראלי בפריז ע"ש משה שרת" פעל בבירת צרפת במשך כ-40 שנה ונסגר בשנת 2005.
על שמו "בית הפקיד" בירושלים שנמכר ב-1998, למכללה למינהל.
ביער המגינים הוקם אתר הנצחה למשה שרת, המורכב מתשעה סלעים שעליהם חקוקות נקודות ציון בחייו.
ארכיון מפלגת העבודה נקרא על שמו.
המכון האונקולוגי בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים נקרא על שמו.
בעטרת שבמטה בנימין במרחק קצר ממקום מושב משפחתו הראשון של שרת בארץ (עין סיניא) ביקשו לקרוא לאחד הרחובות על שמו אך משפחת שרת הביעה את התנגדותה מפאת התנגדותם למפעל ההתנחלות .
כתביו
משה שרת, משוט באסיה: יומן-מסע, תל אביב: דבר, תשי"ח 1957
משה שרת, בשער האומות: נאומים מדיניים, 1946–1949, תל אביב: עם עובד, 1958
לאחר מותו
משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט 1969 (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על 13 אישים שהלכו לעולמם)
משה שרת, יומן מדיני: תעודות ומסמכים של משה שרת, 1936–1941, 5 כרכים, אהוביה מלכין (עורך) ואמנון סלע (עורך משנה), תל אביב: עם עובד, 1968–1979
משה שרת, יומן אישי: יומנו של שר החוץ וראש הממשלה, 1953–1957, 8 כרכים, תל אביב: ספרית מעריב, 1978
משה שרת, נתראה ואולי לא: מכתבי משה שרת מן הצבא העותמאני: 1916–1918, יעקב שרת (עורך), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 1998
משה שרת, מאסר עם נייר ועיפרון: תכתובת משה וצפורה שרת מן השבת השחורה 29 ביוני, עד נובמבר 1946 מחנה המעצר לטרון – ירושלים, רנה ויעקב שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2000
משה שרת, ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים, 1921–1925, 3 כרכים, תמר גדרון, יעקב שרת, רנה שרת (עריכה), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003–2008
משה שרת, מחברת תרגומי שירה, מהדורה מורחבת עם שירי המקור (רוסית, גרמנית, אנגלית), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003
משה שרת, פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא ומתן על הסכם השילומים, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2007
משה שרת, שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2008
משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ינואר–מאי 1942, א, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2009
משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, יוני–דצמבר 1942, ב, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011
משה שרת, ירחים בעמק איילון: מכתבי משה שרת ממחנה המעצר לטרון 29 ביוני – 5 בנובמבר 1946, פנחס עופר (תחקיר, פיענוח, ביאורים והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011
משה שרת, פולמוס השילומים, מהדורה אנגלית מקוצרת, גרמניה: הוצאת דה גרויטר, 2011
משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1948, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2013
משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1949, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2016
משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1950, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2018
משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1951, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2019
חוברות
די אויפגאבן פון אונזער פאליטישער טעטיקייט: ארץ-ישראל אין דער ענגלישער עפנטלעכער מיינונג / מ' שערטאק, ירושלים: הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, תרצ"ה. (חוברת)
תפקידי פעולתנו המדינית / מ’ שרתוק ; ז' ברודצקי: פעולתה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, ירושלים; לונדון: הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תרצ"ה 1935. (הרצאות במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, אדר ב' – ניסן תרצ"ה)
על המצב הפוליטי / הרצאת מ’ שרתוק [שרת] בכינוס חברי הוועד הפועל הציוני בא"י שנתקיים בירושלים ביום ב תמוז תרצ"ו, (ירושלים: חמו"ל, תרצ"ו)
ההסתדרות והמפלגה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד 1944 (חוברת)
ההעפלה - חיים, הטרור - מות / משה שרתוק, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז 1947 (חוברת)
במאבק נגד תוכנית ברנדוט / מאת משה שרתוק [=שרת], תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ט (נאום של משה שרתוק בוועדה המדינית של או"ם, 15 בנובמבר 1948)
ישראל קוראת לעצור תוקפנות ולהשבית חרב / מאת משה שרת, ירושלים: משרד ראש הממשלה – שרותי המודיעין, תש"י 1950 (סדרת "בעיות המדינה", ז)
עשרים שנות מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-1950 (ראה אור במקביל ביידיש: "צוואנציק יאר מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)", פריז, הוצאת אייראפעאישער ביורא פון איחוד עולמי)
דער קאמף קעגן כוליגאניזם: פון דער רעדע אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 1)
אין דינסט פון אונדזער שליחות: ענטפער אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 6)
בשירות הייעוד: מתשובת שר-החוץ על הוויכוח בכנסת), ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "בעיות המדינה", ג)
רעפאראציעס פון דייטשלאנד / משה שרת, ירושלים: שרותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"ב 1952 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 7) (ראה אור במקביל בשפות נוספות)
המדינה היהודית והעם היהודי, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל – המרכז – המחלקה להסברה, 1963
החנוך והעלייה, תל אביב: הגמנסיה הרצליה, תשכ"ד 1963 (הרצאה שהושמעה בערב השני לערבי העיון של הגמנסיה "הרצליה", בימים כ"ג–כ"ה בתשרי תשכ"ד)
מה היה לנו ברל: על ברל כצנלסון באוזני חברים צעירים וחדשים, תל אביב: מפלגת פועלי א"י - המרכז - המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964 (הופיע גם בקובץ: דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון / כינס זאב גולדברג, צופית: בית ברל, תשכ"ח)
לקט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית - מחלקת ההסברה, תשכ"ה 1965 (כולל מקצתו "דברים על משה שרת" ורובו: לקט מאמרים מאת משה שרת על נושאים שונים)
דברים על הציונות, ירושלים: ההנהלה הציונית העולמית), תשכ"ו 1966 (חוברת המכנסת דברים שנאמרו על ידי משה שרת בשני הקונגרסים הציונים האחרונים ובמושב הוועד הפועל הציוני בשנת 1963)
תרגום ועריכה
ד' סתר (מיכאל בייטלסקי), הלא תשאלי: שירי ציון חדשים מברית המועצות, תרגום מרוסית: חבר משוררים, בעריכת אברהם שלונסקי ומשה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ב 1962
מחברת תרגומי שירה, תרגומי שירה, בעיקר מן הקלסיקה הרוסית: משה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה 1965
דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, זאב גולדברג (כינוס), ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת: "מה היה לנו ברל", דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית: בית ברל, תשכ"ח 1967
לקריאה נוספת
משה יגר, תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2011
בשירות החוץ ולאחריו, ירושלים: יובלים, 2014
לואיז פישר (עורכת), משה שרת, ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1894–1965), גנזך המדינה, 2007.
גבריאל שפר, משה שרת: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כרמל, 2015.
יעקב שרת, רונה שרת (עורכים), שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, העמותה למורשת משה שרת, 2008.
יעקב שרת (עורך), פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא-ומתן על הסכם השילומים מגרמניה: קובץ פרוטוקולים ומסמכים 1950-1953, העמותה למורשת משה שרת, 2007.
דניאל בן-חורין, מבט אחר: הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבטו של משה שרת, הוצאת רימונים, 2005.
Neil Caplan, Yaakov Sharett (eds.), My Struggle for Peace: the Diary of Moshe Sharett, 1953-1956, Indiana University Press, 2019
קישורים חיצוניים
העמותה למורשת משה שרת
מורשת משה שרת בפייסבוק
תערוכת משה שרת
ארכיונו של
משה שרת: אבי הזרם המתון, באתר הסוכנות היהודית
שילה הטיס רולף, משה שרת (שרתוק), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
מאלבום התמונות של משה שרת, באתר ארכיון מפלגת העבודה
"משה שרת - ביוגרפיה פוליטית" מאת פרופ' גבריאל שפר בהוצאת "כרמל", ירושלים
(במלאת חודש למותו)
משה שרת בדיוני עצרת האו"ם על ירושלים, יומני כרמל ינואר 1950
משה שרת - ביקור ראשון של שר החוץ של ישראל בארצות הברית, גנזך המדינה (התחלה 5:50)
אוסף משה שרת באתר ארכיון המדינה
משה שרת – ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894) באתר ארכיון המדינה
'האיש משה איננו': ישיבת אבל מיוחדת של ממשלת ישראל בעקבות פטירתו של משה שרת, בבלוג של ארכיון המדינה
שרתוק – שם עברי?, האקדמיה ללשון העברית, ספטמבר 2018
דפנה ליאל ופרופ' דני קורן, מי אתה משה שרת?, עושים פוליטיקה, דצמבר 2021
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-7
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:יהודים בצבא העות'מאני
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי תקשורת
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:יו"ר הסוכנות היהודית
קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:דיפלומטים ישראלים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:עורכי עיתונים בשפה העברית
קטגוריה:כותבי יומן
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:סגל דבר
קטגוריה:זוכי פרס סוקולוב
משה
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת
קטגוריה:בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת איסטנבול
קטגוריה:בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1894
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1965 | 2024-10-08T13:51:08 |
לוי אשכול | לֵוִי אֶשְׁכּוֹל (שְׁקוֹלְניק; 25 באוקטובר 1895, ז' בחשוון ה'תרנ"ו – 26 בפברואר 1969, ח' באדר ה'תשכ"ט) היה פוליטיקאי ישראלי שכיהן כראש ממשלת ישראל השלישי, החל משנת 1963 ועד מותו בשנת 1969. קודם לכן כיהן כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל.
אשכול החל את פעילותו הפוליטית כחבר בקונגרס הציוני. הוא היה ממקימי ההגנה בשנת 1920 וממקימי חברת המים "מקורות" בשנת 1937. בפעילותו הציונית עסק בהתיישבות, בפיתוח הארץ ובביצור מקורותיה הכלכליים. היה חבר הוועד הלאומי, וחבר בוועד הביטחון של היישוב, שעניינו הקמת כוח צבאי סדיר למדינה שבדרך. לאחר הקמת המדינה מונה למנכ"ל משרד הביטחון, והמשיך לעסוק ברכש צבאי, בעיצוב מבנהו של צה"ל ובבניית עוצמתו. אשכול היה הוגה הקמת המעברות ועיירות הפיתוח, ומאוחר יותר כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של עמידר.
אשכול נבחר לכנסת השנייה מטעם מפא"י, וזמן קצר לאחר מכן מונה לשר החקלאות והפיתוח. ב-1952 מונה לשר האוצר, תפקיד בו שימש 11 שנים והיה מבוניה של הכלכלה הישראלית בשנותיה הראשונות של ישראל. ב-1963 התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, ואשכול נבחר לרשת אותו בראשות המפלגה ובראשות הממשלה. ב-1964 חנך את המוביל הארצי שהיה מיוזמי הקמתו. ב-1966 הוביל את ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל.
ב-1967 הסלים המצב הביטחוני בעקבות כניסת כוחות מצריים לחצי האי סיני המפורז. ישראל נכנסה לתקופת המתנה מתוחה שהסתיימה במלחמת ששת הימים. ישראל נחלה ניצחון מוחץ במלחמה, ותפסה שטחים רבים לרבות ירושלים העתיקה. יש הזוקפים את הניצחון במלחמה לזכותו של אשכול, הן כראש הממשלה והן כשר בממשלות ישראל, ומצביעים על פעילותו רבת השנים למען בניית כוחו של הצבא.
אשכול נקט בגישה מתונה יותר כלפי התנועה הרוויזיוניסטית. הוא אישר את העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, בניגוד לעמדת בן-גוריון, ואף צירף את גח"ל לממשלת אחדות לאומית בעת תקופת ההמתנה. מאידך, פעל לאיחוד מפלגות הפועלים לכדי מפלגת העבודה הישראלית, בראשה עמד. מאוחר יותר פעל להקמת רשימה משותפת למפלגת העבודה ולמפ"ם - היא המערך.
אשכול נפטר בעת כהונתו כראש הממשלה, ונקבר בחלקת גדולי האומה.
קורות חיים
ראשית חייו
לוי-יצחק שקולניק נולד בשנת 1895 בעיירה אוֹראטוֹב (ברוסית: Оратов; באוקראינית: Оратів, אוראטיב) שבפלך קייב של האימפריה הרוסית, כ-150 ק"מ מדרום לעיר קייב (כיום נמצאת העיירה בתחומי מחוז ויניצה שבאוקראינה), בנם של דבורה לבית קרַסניַינסקי ויוסף שקולניק. אמו באה ממשפחה עשירה ובעלת נטייה למתנגדים, למרות קרבתה המשפחתית לאדמו"ר החסידי יהושע השל ממונסטרישץ', ואביו היה מנהל משק חקלאי זעיר, ומחסידי הרב ממונסטרישץ'.
אשכול התחנך בילדותו בחדר, ולצד זאת למד גם לימודי חול. בסתיו 1909 נסע ללמוד בגימנסיה היהודית לבנים הרוסית-עברית של פאבל קָגָן בווילנה.
במהלך לימודיו בווילנה הצטרף לאגודת נוער ציונית, ולאחר שנעשה חבר הנהלתה, הוביל את הצטרפותה לתנועת צעירי ציון. בעקבות פגישה עם יוסף שפרינצק בעת ביקורו בווילנה, השתכנע אשכול לעלות לארץ ישראל.
התיישבות בארץ ישראל
עם סיום לימודיו בשנת 1914, בשלהי תקופת העלייה השנייה, עלה לארץ ישראל. ב-19 בפברואר הגיע לנמל יפו ולמחרת יצא לחפש עבודה בפתח תקווה. הוא הצטיין בעבודה חקלאית מעשית, ובמשך תקופה גם עבד בסיוע לנתן שיפריס בתחזוקת מערכת ההשקיה של המושבה. במאי 1914 הצטרף לקבוצת פועלים שהתיישבה בקלנדיה (לימים "עטרות") וכינתה את עצמה "בני הדסה". אולם בנובמבר אותה שנה נטשה הקבוצה בחשאי את האדמות שעיבדה בקלנדיה והגיעה לירושלים. כעבור מספר ימים יצאו אשכול וחבריו לחפש עבודה בראשון לציון. ב-2 במרץ 1915 (פורים תרע"ה) הקימו כעשרים מחבורת הפועלים בני העלייה השנייה שעבדו בראשון לציון את "קבוצת עבודה", במטרה לסייע לפועלים בהשגת מקומות עבודה במושבות. אשכול נבחר לעמוד בראש הוועד של הקבוצה. חברי הקבוצה זיהו עצמם כאנשי "הפועל הצעיר". במחצית השנייה של 1915 ובמהלך 1916 התגורר אשכול לסירוגין גם בפתח תקווה, שם נפתח "סניף" של "קבוצת עבודה", ובמשך מספר חודשים עסק, תמורת משכורת צנועה מאוד, בעיקר באיתור מקומות עבודה.
בתקופה זו, שבה התחוללה מלחמת העולם הראשונה, בחר אשכול "להתעת'מן", ובעזרת הקשרים שיצר עם פקידים טורקיים, קיבל פטור מחובת הגיוס לצבא העות'מאני, באמצעות "תעודת שחרור" כ"עובד חיוני". בעזרת קשריו ותשלום "בקשיש", נפטר גם מעבודות השירות בבסיסים טורקיים ברחבי הארץ, שנלוותה לפטור מהשירות הצבאי. בתחילת 1916 נענה לפניית "הסתדרות פועלי יהודה" להצטרף אליה, ובקיץ אותה שנה נבחר לוועד המרכזי שלה ("המרכז החקלאי"), לצד ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי ונטע גולדברג (הרפז). אז גם הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר". בעקבות הפלישה הבריטית, נדרש להתגייס לצבא הטורקי, ובאמצעות קשרים ובקשיש, נשלח באוקטובר 1917 לעבודות שירות עבור הצבא במחנות עבודה באזור עזה, בעקרון ובלטרון. לאחר שעבד כחודש ימים במחנות הצבא, ברח בתחילת נובמבר לפתח תקווה.
בתחילת דצמבר 1917 הגיעו אשכול וחברי "קבוצת עבודה" לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", כדי לקבל הכשרה חקלאית, ובסוף אותו חודש הצטרפו לחוות חולדה. בתקופה זו עבר, בהשפעתו של שפרינצק, לעסקנות מפלגתית בהנהגת "הפועל הצעיר", בוועדה החקלאית של המפלגה וכנציגה בוועד "הסתדרות פועלי יהודה". הייתה זו עליית מדרגה במעמדו הציבורי בהנהגת תנועת הפועלים בארץ ישראל.
ביולי 1918, לקראת סוף המלחמה, התנדב אשכול, בניגוד להחלטת מפלגתו, לגדוד ה-40 "הארץ ישראלי" של הגדודים העבריים שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. את האימון הבסיסי עשה במצרים. חיילי הגדוד הועסקו בעיקר בתפקידי שמירה במצרים וגם במחנות שבויים באזור טריפולי. בתחילת 1919, בעזרת קשריה של הנהגת "הפועל הצעיר", קיבל אשכול חופשת שחרור ארוכה מהצבא, ומונה למנהל המחלקה הכלכלית של התנועה. בספטמבר אותה שנה הועבר הגדוד למחנה סרפנד (צריפין) בארץ ישראל, ובחודשים האחרונים של אותה שנה הצליח אשכול לארגן גניבות נשק ממחסני הגדוד, לטובת חימוש המושבות בצפון הארץ, שנזקקו לנשק לקראת עימות עם הבדווים באזור. ב-31 ביולי 1920 שוחרר סופית מהגדוד.
בסתיו 1920 נמנה אשכול עם מייסדי קיבוץ דגניה ב', בו היה חבר במשך שנים רבות; בשנים הראשונות היה מרכז ענף הירקות. באותו זמן נמנה אשכול עם מייסדי הסתדרות העובדים הכללית.
ב-27 בנובמבר 1920 נבחר כאחד מ-27 צירי "הפועל הצעיר" בבחירות להסתדרות, וכעבור שבוע השתתף בדיוני ועידת היסוד שלה בחיפה. בעקבות ועידת היסוד, הוקמה "הסתדרות הפועלים החקלאית" ("ההסתדרות החקלאית") – ארגון הגג של חברי ההסתדרות הכללית מן המגזר החקלאי. ב-11 בדצמבר 1920 נבחר אשכול ל"מרכז הסתדרות החקלאים" ("המרכז החקלאי"), המוסד המבצע של "הסתדרות הפועלים החקלאיים". הוא נבחר לשמש רכז ההסתדרות החקלאית. כן היה ממייסדי ארגון ההגנה, והיה חבר "המפקדה הארצית" הראשונה.
בתחילת 1922 קיבל אשכול על עצמו שלושה תפקידים: חבר "מועצת ההסתדרות" (בת 21 חברים בראשות המזכיר הכללי בן-גוריון); חבר הוועד הפועל של ההסתדרות (שבעה חברים); ונציג "הפועל הצעיר" בוועד המנהל של "המרכז החקלאי".
בתחילת יוני 1922 יצא אשכול בשליחות "הפועל הצעיר" וההסתדרות לפגישות ולוועידות באירופה, כדי לקבל מהגופים הללו מימון לנסיעתו לצורך קבלת טיפול רפואי לקדחת. מספר חודשים קודם לכן קיבל אישור לשמועות שהגיעוהו כבר קודם, כי עוד בסוף 1917 נרצח אביו בפוגרום שערכו "הלבנים" (אויבי הבולשביקים "האדומים") באוראטוב. אשכול נפגש בווינה עם אליהו גולומב ובמשך שלושת השבועות שבהם שהה בעיר, סייע לו באריזה והסוואה של נשק המיועד להברחה לארץ ישראל. ב-16 ביולי נעצרו אשכול, גולומב ודוד הכהן על ידי משטרת אוסטריה, ושהו במעצר עד ששוחררו ב-14 באוגוסט וגורשו מאוסטריה. מיד עם שחרורו השתתף אשכול בוועידה השלישית של "הברית העולמית" בברלין וב"ועידה הציונית השנתית" בקרלסבד, וב-17 בספטמבר חזר לדגניה ב'. ב-21 בנובמבר 1922 התחתן בחצר הקבוצה עם חברתו, רבקה מהרשק, בטקס שכלל הצהרות אמונים, ללא שירותיו של רב.
פעילות פוליטית בתקופת המנדט
בתחילת יולי 1924 יצא עם דוד בן-גוריון לשליחות באירופה. הוא השתתף כנציג "הפועל הצעיר" בישיבת "הוועד הפועל הציוני הגדול" של ההסתדרות הציונית בלונדון ובישיבות של מספר ועדות נוספות שלה, ובניגוד לפעם הראשונה שייצג את תנועתו מחוץ לארץ ישראל, הפעם לקח חלק פעיל בדיונים. ב-21 באוגוסט השתתף ב"ועידת העזרה" ליהודי רוסיה שהתקיימה בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה, ודנה בארגון עזרה למאות "אסירי ציון" ברוסיה ולמגורשים ממנה. בתחילת ספטמבר נסע לדנציג, גרמניה, והשתתף במועצת תנועת "החלוץ". בסוף ספטמבר השתתף ב"ועידה לענייני הגירת יהודים" בפראג. בנובמבר חזר לדנציג והשתתף בוועידת הנוער של "החלוץ". בתחילת ינואר 1925 שב לארץ ישראל.
בתחילת מרץ 1925 יצא עם דוד רמז בשליחות "הסתדרות העובדים" לברית המועצות במטרה למנוע פילוג בתנועת החלוץ ולדרבן את ראשיה לפעול לעלייה מהירה. השניים הגיעו למוסקבה ב-13 במרץ והשתתפו בוועידת החלוץ שנפתחה בעיר כעבור יומיים. בזמן הוועידה נפגש עם אחיו הבכור, ליפא, וביקש להאריך את אשרת השהייה שניתנה לו כדי לנסוע לבקר את בני משפחתו, אולם השלטונות הסובייטים סירבו לאפשר זאת מטעמים "ביטחוניים". מיד בסוף הוועידה שב לארץ ישראל. באוגוסט 1925 השתתף לראשונה כציר בקונגרס הציוני ה-14 בווינה. עם חזרתו לארץ היה אחראי להקמת תחנת המים בעמק הירדן.
אשכול היה ממארגני ועידת היסוד של "חבר הקבוצות" (נובמבר 1925, אשכול היה חבר בוועד המנהל שלו) ושל הוועידה החקלאית השלישית (סוף ינואר 1926).
ביולי 1926 השתתף במושב הוועד הפועל הציוני שהתקיים בלונדון. במהלך דיוני "הוועד הפועל הציוני הגדול" הציע ליישב מיד כאלף איש ביישובים חדשים, כדי להתגבר על המשבר הכלכלי החמור שנוצר בארץ ישראל. התוכנית זכתה לאהדה מצד ראשי התנועה הציונית וזכתה להקצבה גבוהה. פרויקט זה כונה מאז "התיישבות האלף". באוגוסט אותה שנה השתתף אשכול בוועידת "ההתאחדות" בוורשה. בתחילת ספטמבר 1926 נסע ליוון כדי ללמוד כיצד התמודד הממשל עם קליטתם של 600,000 פליטים שהגיעו מאסיה הקטנה בעקבות הסכם חילופי האוכלוסין עם טורקיה, וזאת לטובת יישום רעיון "התיישבות האלף". ביקורו ביוון נמשך חמישה ימים, במהלכם סייר בסלוניקי ובכפרים סביבה ונפגש עם יהודים ואנשי ממשל. בשנים 1926–1928 העלה מספר פעמים תוכניות להתיישבות יהודית בעבר הירדן המזרחי וברמת הגולן, אולם הללו נדחו על ידי המוסדות המיישבים.
בתחילת 1927 הופקד על גזברות "המרכז החקלאי".
אשכול השתתף בקונגרס הציוני ה-15, ובקונגרס ה-16 שהתקיים בציריך באוגוסט 1929, ובמהלכו נבחר לחבר "הוועד הפועל הציוני הגדול". מיד בתום הקונגרס נערכה ועידת היסוד של הסוכנות היהודית. אשכול נבחר ל"מועצת הסוכנות היהודית" ולממלא מקום בוועד המנהל של הסוכנות. בתפקידיו אלה החל לעסוק בהרחבת ההתיישבות (במסגרת המענה של המוסדות הלאומיים לדו"ח ועדת שאו), וכן בקידום תוכנית התיישבות האלף באזורים חקלאיים.
בשנת 1930 נמנה עם מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר, שאליה השתייך אשכול.
בשנים 1930–1932 עסק אשכול בפעילותו הציבורית כמעט רק בנושאים הקשורים להרחבת ההתיישבות החקלאית.
ב-23 בינואר 1931 נפגשו אשכול ואברהם הרצפלד, לבקשתו של חיים ויצמן, עם הברון רוטשילד בארמונו, כנציגי ההתיישבות העובדת, ושמעו ממנו ביקורת על מה שנראה בעיניו כמחדלים שלה. בקונגרס הציוני ה-17 שנפתח בסוף יוני 1931 בבזל, מונה אשכול ליושב ראש "ועדת ההתיישבות".
בסוף אפריל 1933 יצא אשכול ללונדון בשליחות ההסתדרות, במטרה לגייס הון למפעלים שתוכננו על ידי המרכז החקלאי. בתחילת יולי נסע משם לברלין, עתה בירת גרמניה הנאצית, כדי לנסות לחתום על הסכם "העברה" בין חברות הסתדרותיות ובראשן "יכין" ו"ניר" לבין משרד הכלכלה הגרמני, בדומה להסכם שנחתם כבר עם חברת "הנוטע", על יצוא סחורות גרמניות לארץ ישראל, שרכישתן אפשרה לעקוף את הגבלת הוצאת מטבע החוץ מגרמניה ולהוציא את הרכוש היהודי ממנה. בסופו של דבר נחתם הסכם שריכז את ההעברה בשתי חברות, אחת בגרמניה ואחת בארץ ישראל. אשכול טיפל בנושאים הקשורים לעליית היהודים מגרמניה ובשילוב ה"העברה" בפרויקטים של "יכין" ו"ניר". אשכול השתתף בקונגרס הציוני ה-18 שנפתח בסוף אוגוסט בפראג, ונבחר בו לחבר הלשכה המרכזית ליישובם של יהודי גרמניה. בסוף דיוני הקונגרס חזר לברלין. באוגוסט 1934 חזר מגרמניה לארץ ישראל. מעורבותו הרבה בנושא הסכם ההעברה, עוררה כלפיו ביקורת מצד חוגי הימין. בינואר 1935 הקימה "המועצה החקלאית" את "חברת ניר בע"מ", בבעלות ההסתדרות, וחודש לאחר מכן נבחר אשכול לאחד משמונת חברי הנהלתה. באוגוסט 1935 הגיע כציר לקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן מטעם מפא"י. במהלך הקונגרס הגיעו הידיעות על חקיקת "חוקי נירנברג" ואשכול נסע משם שוב לברלין כדי לעסוק בתיאום נושאי ה"העברה". בתחילת ספטמבר חזר לארץ ישראל והמשפחה עברה להתגורר בתל אביב.
אשכול פעל במקביל והתקדם, הן בשורות מפא"י, הן בהסתדרות והן בהגנה. במאי 1938 נבחר כחבר קבוע במרכז מפא"י. בנובמבר אותה שנה יצא בשליחות הסוכנות היהודית וההסתדרות למסע שארך חמישה חודשים בארצות הברית ובקנדה, כדי לגייס כספים מהיהדות המקומית. בסתיו 1939 מונה על ידי דוד רמז ל"ועד ההגנה" של ההסתדרות. ב-1940 מונה לנשיאות ועידת המפלגה. בין השנים 1942–1944 היה מזכיר המפלגה. בין השנים 1944–1948 היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב-יפו.
מפעל המים הלאומי
כישוריו הארגוניים והכלכליים של אשכול הביאוהו להיות איש מפתח במספר יוזמות מרכזיות: ב-1937 הוא ייסד את חברת מקורות, שנוסדה כמפעל משותף של ההסתדרות (50%), הסוכנות היהודית (25%), והקרן הקיימת (25%). מפעל המים הראשון שהקימה החברה היה מפעל הקישון, שתוכנן על ידי שמחה בלאס, ואשר סיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים (מהם שלושה שהוקמו הודות למפעל זה), להר הכרמל ולשכונת הדר הכרמל בחיפה. חלק גדול ממימון מפעל הקישון השיג אשכול במסגרת הסכם העברה, אשר נחתם בין שלטונות גרמניה הנאצית לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודים תושבי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם הפקעתם על ידי השלטונות. לאחר המכירה יכלו היהודים לקחת את התמורה איתם לארץ ישראל, וכך לעלות לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם. אשכול כיהן בהנהלת חברת מקורות עד 1951.
עוד בשנת 1939 הציג בפניו שמחה בלאס את תוכניתו "הפנטזיונרית" שהגיש לד"ר ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בהצגה זאת הובאו שלושת המקורות האפשריים להשקיית הנגב: מי קידוחים קרובים, מי נחל הירקון ומים מן הצפון. ב-12 בפברואר 1941 קיבל אשכול את התזכיר שהגיש בלאס למקורות על "ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מנחלים", שבו הציע להשקות כ-15–17 מיליון דונם בנגב, באזור הכנרת ובצפון ישראל, באמצעות מקורות מים גלויים בלבד, וללא קידוחים. על בסיס תזכיר זה, ולאחר ועדת בדיקה, השיג אשכול, יחד עם פנחס ספיר, את התקציב להקמת משרד טכני, שעיבד את התוכניות הראשונות למפעל מים ארצי שהזכיר את המוביל הארצי העתידי, שתוכנן ונבנה לאחר הקמת המדינה.
בהתקבל החלטת הקונגרס הציוני לתמוך בהצעתו, הוא החל בעבודות תכנון מפורטות (ביחד עם המהנדס שמחה בלאס), ורתם את חברת ניר לביצוע קידוחים. בראשית 1937 הוקמה חברת מקורות ובמשך ארבע-עשרה השנים הבאות, עד 1951, היה אשכול מנהל-שותף בחברה. ב-1938 הורחבה פעילותה גם אל המגזר העירוני. תוכנית החברה ליישוב מדבריות היוותה ב-1941 את הבסיס לתוכנית ארוכת טווח להקמת המוביל הארצי.
כבר מ-1941 פעלה מקורות גם במרכז הארץ וגם בדרומה. עד 1948 הניחה החברה מעל מאתיים קילומטרים של צינורות מים, אשר נמתחו בין היתר אל אתרי ההקמה של 11 הנקודות בדרום הארץ, עובדה שהכריעה את גורל הנגב בתוכנית החלוקה.
בהגנה ובהקמת צה"ל
מאז היה שותף להקמת ארגון ההגנה בשנת 1920, אשכול היה פעיל בארגון, במיוחד בנושאי כספים ורכש.
בקיץ 1931 כיהן לבקשת אליהו גולומב, יחד עם משה בילינסון ושמעון דוד יפה, בוועדה לבירור התלונות החמורות שהועלו כנגד יוסף הכט בנוגע לפעילותו בזמן פרעות תרפ"ט. ועדת הבירור מצאה אותו אשם וסילקה אותו מפעילות ב"הגנה" למשך שנה.
בין השנים 1940–1948 היה אשכול חבר המפקדה הארצית (המ"א) של ההגנה, וגזבר הארגון. בתקופה זו כינויו המחתרתי היה "ליש".
בשנות מלחמת העולם השנייה תמך בתחילה בהתגייסות ארץ-ישראלית לשורות הצבא הבריטי. מאוחר יותר סבר כי ההתגייסות לצד הבריטים לא הביאה תוצאות מדיניות מספקות ותמך בהחלטת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל לחדש את המאבק בשלטון המנדט. עם הקמתה של "ועדת x" לתיאום בין המחתרות היהודיות בתנועת המרי העברי, אשכול היה חבר בוועדה מטעם מפא"י.
בשנת 1947 מונה אשכול לחבר "ועד הביטחון" של היישוב היהודי, כנציג מפא"י. הוא שימש כעוזרו של דוד בן-גוריון ושירת ב"מפקדה הארצית", שם רוכזה פעילות הגיוס הצבאי מקרב היישוב היהודי כולו. בחודשי מלחמת העצמאות אשכול פעל בתפקידו זה בתחומי גיוס, אספקה ורכש. כמו כן היה לו חלק בארגון סלילת "דרך בורמה", והוא עסק בין היתר גם בפירוק הפלמ"ח ובאיחוד המחתרות לכדי יצירת צבא מאוחד.
עם הקמת מדינת ישראל הוא שימש כמנכ"ל הראשון של משרד הביטחון. הוא המשיך ועסק בארגון הצבא, ברכש, בהנחת יסודות לתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל.
אשכול עמד בראש משרד הביטחון עד ינואר 1949. בתפקידו זה שימש למעשה כסגן שר הביטחון מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. את כישוריו הכלכליים יישם גם בתפקידו כיושב ראש ועדה לייעול הצבא.
הנהגת מחלקת ההתיישבות
ממוזער|שמאל|לוי אשכול, 1947
ממוזער|250px|שמאל|אשכול נואם בקיבוץ יסעור, 1949
בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, ישבה הנהלת הסוכנות בחוץ לארץ, כאשר חברי הנהלת הסוכנות ששהו בארץ הושמו במעצר. נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן אשכול כראש מחלקת ההתיישבות יחד עם זלמן שזר והרב מאיר בר-אילן. ביום "השבת השחורה" הביא אשכול לאישור בהנהלה הזמנית של הסוכנות את תוכנית הקמת 11 הנקודות בנגב, אותה הוא יזם. הנקודות הוקמו בערב יום הכיפורים תש"ז, והיו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל, ועדת אונסקו"פ, המליצה להכליל את הנגב בתחומי המדינה היהודית.
בספטמבר 1948 עזב אשכול את משרד הביטחון ואת משרתו כמזכיר פועלי תל אביב–יפו. באותו חודש עִברת בלחצו של בן-גוריון את שמו מ"שקולניק" ל"אשכול", והתמנה כחבר הנהלת הסוכנות היהודית וב-7 בספטמבר מונה לראש מחלקת ההתיישבות שלה. ב-18 באוקטובר 1949 מונה לגזבר בפועל של הסוכנות היהודית במקום יצחק גרינבוים, וב-30 בינואר 1950 מונה לגזבר הקבוע.
אשכול עמד בראש מחלקת ההתיישבות במשך 15 שנה, עד כניסתו לתפקיד ראש הממשלה. עד 1952 ייסד ואכלס במסגרת תפקידו 371 יישובים חקלאיים חדשים ששימשו לקליטת העלייה הגדולה.
לאחר מכן ריכז מאמצים בחיסול מחנות העולים, שהחלו להיבנות במהלך 1949: בתחילה הגה את רעיון הקמת המעברות, שהחלו להיבנות ב-1950, ולאחר מכן דחף להקמת עיירות הפיתוח. כן שימש בין השנים 1949–1953 יו"ר מועצת המנהלים של עמידר – תפקיד חשוב ומרכזי בימי קליטת העלייה והפיתוח המואץ. במחצית השנייה של שנות החמישים יזם וליווה בין היתר את מפעלי ההתיישבות בחבל לכיש ובחבל עדולם.
עד שנת 1952 כיהן, בנוסף, גם בתפקיד גזבר הסוכנות ומנהל חברת המים "מקורות".
שר האוצר
ממוזער|שמאל|לוי אשכול, 1951
בשנת 1951 אשכול נבחר לכנסת השנייה מטעם מפא"י. ב־8 באוקטובר מונה לשר החקלאות ולשר הפיתוח, ושימש בתפקיד במשך תשעה חודשים.שמאל|ממוזער|200px|שר האוצר אשכול (מימין) עם נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ, 1956ב-25 ביוני 1952 מונה לשר האוצר, בהחליפו בתפקיד את השר אליעזר קפלן, שהתפטר עקב מחלה. פרץ נפתלי מונה במקומו לשר החקלאות, ואילו משרד הפיתוח עבר לתחום סמכותו של משרד האוצר.
בתפקידו כשר האוצר שימש אשכול במשך אחת-עשרה שנים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה עצמו כמדינאי האחראי בלעדית לענייני החוץ והביטחון ולעיצוב המורשת העתידית של מדינת ישראל. את ענייני היום-יום והכלכלה הותיר לאשכול.
בתחילה המשיך ב"מדיניות הכלכלית החדשה", כינוי להחלטת ממשלה שהתקבלה עוד במהלך כהונת קודמו בתפקיד, אליעזר קפלן. בשנת 1954 ניתן היה לראות מפנה חיובי: סיוע רב שהתקבל מחוץ לארץ, וכן כספי השילומים מגרמניה, היו בין הגורמים לכך שבשנים (1954–1963) היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר הלאומי הגולמי 10% לשנה, ואילו שיעורי האבטלה והאינפלציה היו נמוכים מאוד. עם זאת, סממן נוסף היה גידול בצריכה הפרטית, שהשיג בהרבה את גידול התל"ג לנפש, מה שהביא לפער במאזן המסחרי בין היבוא ליצוא, וכן להתרחבות אי-השוויון הכלכלי. אשכול פעל לקידום שוק חופשי על פני אינטרסים אידאולוגיים, כפי שלדוגמה צידד במכירת מניות של מפעלי ים המלח לבעלי הון פרטיים. ה"מדיניות הכלכלית החדשה" היא שהורידה מהפרק את האפשרות של שוק ריכוזי סוציאליסטי על רקע אידאולוגי וסימנה פנייה מתמשכת של הממשלה לעבר כלכלת שוק. בנוסף, זמן קצר לאחר מינויו של אשכול לשר האוצר הועברה חקיקה עיקרית ב-20 באוגוסט 1952 שקבעה רשמית כי הלירה ארץ-ישראלית שהייתה בתוקף מתקופת המנדט, מוחלפת בלירה ישראלית, שעד אותה העת הייתה בתוקף במסגרת תקנות שעת חירום בלבד.
בתחום המנהלי, אשכול היה אחראי להקמת אגף התקציבים במשרד האוצר ולגיוס שדרה מקצועית של כלכלנים צעירים בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים לשירות במשרד האוצר. בנוסף היה אשכול בין האחראים על הקמת בנק ישראל. לקראת סוף 1954 אישרה הכנסת את הצעת החקיקה שלו והעבירה את חוק בנק ישראל. לתפקיד נגיד בנק ישראל הראשון מונה מנכ"ל משרדו של אשכול, דוד הורוביץ, שכיהן בתפקיד עד 1971.
בשלהי 1956 תמך אשכול, כמו רוב בקרב שרי הממשלה, ביציאה למבצע קדש וקידם חקיקה שהנפיקה איגרת חוב ממשלתית והטילה מיסוי על שירותים ממשלתיים כדי להגדיל את רווחי המדינה. לאחר המלחמה הייתה ישראל נתונה למשבר באספקת הנפט, שכן האספקה מברית המועצות נפסקה בעקבותיה. כבר למחרת פרוץ מלחמת סיני ביקש אשכול לתכנן צינור נפט מאילת צפונה. על כן קודמו מגעים עם איראן, שבאותה העת הייתה ב"ברית הפריפריה" עם ישראל, להקמת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א). אשכול שמר על הקשרים עם איראן וביקר בה בכהנו כראש הממשלה ב-1966. נטל המס בישראל בתקופת כהונתו של אשכול כשר האוצר היה נמוך (פחות מ-25%) ואיפשר את הצמיחה המהירה של המשק. זאת לנוכח מדיניות רווחה דלת התקציב שהונהגה, תשלומי העברה קטנים וסלקטיביים והוצאות ביטחון מצומצמות של בין 5% ל-6% בשנה בלבד, שקפצו זמנית רק עקב מבצע קדש. ב-1957 הוקטן בחזרה תקציב הביטחון, והחל מ-1959 שב קצב הצמיחה לקנה מידה שהיה בו טרם המבצע.
ב-1 במאי 1956 נתן אשכול אישור לתוכנית הקמת העיר אשדוד, וב-15 במאי חתם על ההסכם עם בן עמי וקלוצניק. לקראת סוף אותה השנה הוקמה חברת אשדוד בע"מ – חברת בת של קבוצת בוני ערים בע"מ – על ידי בן עמי וקלוצניק. בתמורה למימון הנמל קיבלה חברת אשדוד הבטחה לשטח של כ-42 אלף דונם, כ-32 ק"מ בקו אווירי מתל אביב, והוטלה עליה האחריות לתכנון העיר ובנייתה.
ממוזער|250x250 פיקסלים|החוזה שנחתם בין מדינת ישראל לבין עובד בן-עמי ופיליפ קלוצניק, 15 במאי 1956
בחודשים יוני–יולי 1960 ערך אשכול מסע בשש מדינות מערב אפריקה, שם נפגש עם אישי ממשל בכירים ודן עמם בפיתוח הסחר עם ישראל. במסע זה נחתמו מספר הסכמים כלכליים. בספטמבר אותה שנה ביקר במספר ערי בירה באירופה המערבית, בניסיון להסדיר את קבלתה של ישראל כ"חברה נלווה" לשוק האירופי המשותף. כמו כן ביקר באותה השנה גם במקסיקו ובארצות הברית, איפה שפעל לעודד השקעות בישראל. במהלך כהונתו של אשכול גדל נתח השוק התעשייתי על חשבון החקלאי ובעשר שנותיו כשר האוצר גדלה התפוקה התעשייתית במאה אחוזים. הפריחה הכלכלית גם השפיעה לטובת הממשלה על תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, במהלכן התחזקה מפא"י בשבעה מנדטים.
כאמור, ב-1954 הוקם בנק ישראל ועם ייסודו הופסקה הצמדת הלירה הישראלית ללירה שטרלינג ובמקומה נעשתה הצמדה של הלירה לדולר ביחס של 1.80 לירות לדולר אחד, תוך כדי פיחות של חמש מאות אחוזים. משרד האוצר ובנק ישראל היו יחדיו אחראיים על תהליך צמיחה כלכלית מפואר שנמשך עד 1965, שהיה שני רק לצמיחה הכלכלית של יפן באותה העת. עם הצמיחה באה גם התערערות במאזן התשלומים. הפער בין היבוא ליצוא גדל ללא הפסקה עם העדפה ליבוא, ומדיניות הממשלה להתמודדות עם חוסר האיזון דרך סבסוד יצוא, רגולציה והיטלים על מוצרים מיובאים לא הצליחו לבלום אותה. ההפרש הגיע בתחילת שנות השישים ל-50% יותר כספים שזרמו ליבוא מאשר מיצוא. אף על פי כן, משרד האוצר סירב לבצע פיחות ואשכול אף אמר נחרצות, ב-1962, כי "אין ולא יהיה פיחות", אמרה שנחרטה בזיכרון הציבורי, שכן חודש בלבד אחריה הוכרז על פיחות. אשכול נתקל בקשיים בהשגת רוב בממשלה לתמוך בפיחות נוכח נחיצותו, והצעתו נפלה פעם אחת בהצבעה בממשלה נוכח התנגדותו של שר התמ"ס פנחס ספיר.
ב-9 בפברואר 1962 הכריז אשכול בשידור רדיו מיוחד לאומה על פיחות הלירה הישראלית לעומת הדולר מ-1.8 לירות לדולר ל-3 לירות לדולר. במסיבת עיתונאים לאחר ההודעה הסביר השר אשכול, כי הפיחות הוא חלק ממדיניות כלכלית חדשה שנועדה להבריא ולייצב את המשק, ולהכשירו להתמודדות עם שוקי חו"ל. באותה מסיבת עיתונאים נחרטה גם אימרתו של אשכול כי "אין פיחות בלי כאבים." הפיחות הביא לסערה במשק, לשביתות ולעליות מחירים. מטרת הפיחות הייתה ניסיון לצרף את ישראל אל השוק האירופי המשותף כ"חברה נלווית", ולהוכיח עמידה בסטנדרטים הכלכליים הנדרשים לקראת מהלך זה, משימה שאכן הושגה ב-1964. אמנם המסחר עם מדינות אירופה השתפר מעט, אך ככל שמטרת המהלך הייתה הורדת הצריכה הפרטית, הרי שהעלייה ברמת המחירים, עקב הפיחות, התקזזה עם מנגנון הצמדת השכר במשק.
הפיחות כשל בהשגת מטרותיו העיקריות, ככל הנראה כתוצאה מפשרות שנערכו בקיומו שאשכול הסכים להן כדי להשיג רוב בממשלה לביצוע הפיחות דרך הסכמת השר ספיר. לאמיתו של דבר כבר בשנת 1964, היה ברור כי הגרעון במאזן התשלומים גדל לכ־570 מיליון דולר, והשכר המשיך לעלות מעבר לעלייה בפריון. כך הובהר כי המדיניות הכלכלית החדשה נכשלה בהשגת מטרותיה העיקריות. בפרספקטיבה מאוחרת נראה צעד דרסטי זה כהקדמה למיתון הגדול עליו הכריז אשכול ב-1966, אף הוא על רקע העלייה בצריכה הפרטית, בלא עלייה מקבילה בתוצר הלאומי.
פרשת לבון והבחירות לכנסת החמישית
במהלך עבודתו לצדו של בן-גוריון רכש אשכול את אמונו ואת חיבתו, והפך ליורשו המועדף. כאשר התפטר בן-גוריון לראשונה מתפקידו בשנת 1953, הודיע לראשי מפלגתו כי הוא רואה באשכול את האדם המתאים ביותר לרשת את תפקיד ראש הממשלה, אך סירובו של אשכול ולחצים מפלגתיים אחרים הביאו למינויו של משה שרת, שנהנה מתמיכה גורפת של הנהגת מפא"י.
בזמן כהונתו של משה שרת כראש ממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון, אירעה פרשת העסק הביש – הנחיה לקבוצת צעירים יהודים במצרים לחבל במוסדות בריטיים ואמריקניים שם, על מנת לסכסך בין מצרים למדינות אלו, ולמנוע, או לדחות, את הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים. תוכנית זו סופה שעלתה בחיי אדם, כאשר הצעירים נתפסו ונעצרו, וחלקם הוצאו להורג.
בעקבות האירועים במצרים, נאלץ לבון להתפטר מתפקידו. אשכול התנגד להדחתו, אולם נכשל בניסיונותיו למנוע אותה.
הוויכוח הפוליטי בעניין "עסק הביש", שכונה "הפרשה", הפך מאוחר יותר, משנת 1960 ואילך, לעניין מרכזי ששיאו בעימות בין בן-גוריון לאשכול. לאחר גלגולים שונים בחקירת "הפרשה", הגיעו הדברים לידי כך שבאוקטובר 1960 גרס בן-גוריון שיש להקים ועדת חקירה משפטית לחקר "העסק הביש", בעוד שצמרת מפא"י העדיפה לסיים את העניין. אשכול חתר להגיע לפשרה, ולסיים בהקמת ועדת שרים לחקר "הפרשה". ב-3 בנובמבר החלו דיוני "ועדת השבעה", שאשכול היה אחד מחבריה, וב-25 בדצמבר 1960 הגישה הוועדה את מסקנותיה וזיכתה את לבון, שר הביטחון, מכל אשמה.
ב-31 בינואר 1961, לאחר חודש של סכסוכים ועימותים, הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה לאחר שלא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. ב-21 במרץ 1961 הוחלט על קיום בחירות בחודש אוגוסט. אחרי הבחירות לכנסת החמישית נתקל בן-גוריון בקשיים ללא תקדים בהרכבת ממשלה. בתום חודש של מגעים עקרים, הטיל בן-גוריון על אשכול את ניהול המשא ומתן בשמו. אשכול השכיל לרצות את המפד"ל ואת אחדות העבודה ולצרפן לקואליציה. הרכבת הקואליציה בידי אשכול הייתה סימן מובהק לכך שהוא סומן כיורש לבן-גוריון, ולכך שמעמדו בצמרת מפא"י הוא כשל מס' 2.
שמאל|ממוזער|250px|דוד בן-גוריון ולוי אשכול, 1 ביוני 1963
כעבור שנתיים, ב-16 ביוני 1963, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, בפעם האחרונה. עם ההתפטרות היה אשכול ליורשו הטבעי של בן-גוריון ומונה בהסכמה כללית לראש הממשלה. בתוך שבוע ימים הקים את ממשלת ישראל האחת עשרה, באותו הרכב קואליציוני שבו פעלה ממשלת ישראל העשירית.
ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה 1963–1965
שמאל|ממוזער|250px|לוי אשכול עם רוברט קנדי, 1964.
כשהקים אשכול את ממשלתו, סברו רבים כי בניגוד לבן-גוריון, הוא ימנה כשר ביטחון אדם בעל רקע מתאים לכך, ולא יותיר את התיק בידיו; אולם אשכול החליט לכהן גם כשר הביטחון. בנאום שנשא בכנסת, אחרי הקמת הממשלה, הוא הבהיר שזו "ממשלת המשך" ושיבח את בן-גוריון במילים חמות "כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו, בכל הדורות". נראה היה כי אשכול מתכוון ללכת בדרכו של בן-גוריון, ועם זאת - לבזר מעט את ריכוזיות הכח בידי ראש הממשלה, וליצור הנהגה קולקטיבית של "זקני מפא"י".
תקופת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה הייתה תקופה של שלווה ופיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול. היה זה אות לכך שהמדינה עוסקת בפיתוח ומטפלת בבעיות פנים. המשבר הכלכלי של 1962 טרם חלף, הגם שהנתונים הכלכליים הראו על צמיחה ועל עלייה בתל"ג, אך המשברים בשוק העבודה הלכו והחריפו. דיבורים על 'מיתון' ועל 'ריסון' נשמעו כבר במהלך 1964, והממשלה אכן נקטה בצעדי ריסון תקציבי, ששיאם היה המיתון היזום שבוצע במהלך 1966.
בגבול ירדן שרר שלום דה-פקטו, זאת לאחר מגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שנוהלו אז, הביאו להבנות. ב-25 בדצמבר 1963 מינה אשכול את יצחק רבין לרמטכ"ל. השקט היחסי הופר בשנת 1965, בעקבות הקמת אש"ף, כשנעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לחבלות כנגד המוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולת עונשין רחבת היקף כדי לגרום לפעולות החבלה להיפסק. בחזית הסורית שרר שקט מתוח. באוגוסט 1965 הייתה הסלמה עד כדי שימוש באש טנקים וארטילריה, בשל ניסיון סורי להטות את מקורות הירדן; צה"ל הצליח לעצור את המפעל הסורי. אך באופן כללי היו אלו שנים שקטות, שהתאפיינו במיוחד בהחלטה, שהתקבלה בסוף שנת 1963, על קיצור שירות החובה בצה"ל לגברים בארבעה חודשים.
אזרחי ישראל הערבים נהנו מהקלות מסוימות בממשל הצבאי, אשר היה בשלביו האחרונים, זאת לאחר שבפברואר 1963 דחתה הכנסת ברוב דחוק את ההצעה לביטולו.
ב-13 באפריל 1964 הגיע בן-ציון שקולניק, אחיו הצעיר של אשכול, לביקור בישראל, לאחר שקיבל היתר לצאת מברית המועצות כדי להיפגש עם אחיו לראשונה לאחר עשרות שנים. ביקורו אורגן על ידי שגריר ברית המועצות בישראל.
שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה לוי אשכול ונשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, בביקורו של אשכול בבית הלבן, 1964
בזירה הבינלאומית הגיע אשכול להישגים. האפיפיור פאולוס השישי ביקר בארץ ב-5 בינואר 1964 – ביקור ראשון מסוגו, שסוקר בהרחבה בתקשורת העולמית.
היחסים עם ארצות הברית הלכו והשתפרו. במאי 1964 ביקר אשכול באופן רשמי בארצות הברית, כראש הממשלה הישראלי הראשון המתקבל לביקור ממלכתי בארצות הברית (בן-גוריון ביקר לפני כן פעמיים בארצות הברית, באופן בלתי-רשמי). אשכול הניח את התשתית ליחסים של שיתוף פעולה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שעזרו למדינת ישראל בשנים שלאחר מכן.
ב-1 ביוני נפגש עם ג'ונסון ב, והיה לראש המדינה הישראלי השני שביקר בארצות הברית, והראשון שהוזמן לביקור רשמי ולהתארח בארוחת ערב ממלכתית. לקראת סוף אותו חודש נסע לביקור בן 13 ימים בצרפת, במהלכו נפגש עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה ז'ורז' פומפידו.
ב-14 במרץ 1965 החליטה ממשלת ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה המערבית. בזמן שהופעל לחץ כבד מצד מדינות ערב על גרמניה, ואף על פי שרבים בארץ חשבו כי טרם הגיעה השעה לכונן יחסים עם גרמניה, פחות מעשרים שנה מאז השואה, עלה בידי אשכול להעביר בכנסת את ההכרעה ההיסטורית בעניין זה.
בזירה הפוליטית הפנימית הביאה אישיותו של אשכול לפיוס ורגיעה. בניגוד להתנגדותו רבת השנים של בן-גוריון, הסכים אשכול להעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, וקבורתן בטקס ממלכתי בהר הרצל ב-9 ביולי 1964. באווירה של התקדמות שקטה, צוינו אירועים כהתחלת אִכלוס העיר כרמיאל, הקמת מגדל שלום, המכביה השביעית, והתחלת הניסיונות להפעלת הטלוויזיה הישראלית.
הלחץ האמריקני בבעיית הגרעין
שמאל|ממוזער|250px|אשכול (מימין) עם שמעון פרס, שנות ה-60
עוד בדצמבר 1960 נחשף הכור הגרעיני בדימונה. נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, הביע דאגה פן הכור ישמש לבניית פצצת אטום, והממשל האמריקאי העלה דרישות חוזרות ונשנות לפיקוח על הנעשה בכור. עד אז הצליח בן-גוריון לרַצות את האמריקנים, אך עם היכנסו לתפקיד עמד אשכול בפני הכרעות חשובות בנושא זה.
שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם צרפת הביא לישראל בין השאר את מטוסי המיראז' 3, וכן חימוש רב נוסף ביחד עם ידע בתחום הגרעין; לעומתם, הציעו האמריקנים חבילת סיוע בחימוש קונבנציונלי (בעיקר מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק וטילי קרקע-אוויר מסוג הוק, וכן טנקים מסוג פטון אשר היוו בהמשך את עמוד השדרה של חיל השריון במשך שנים רבות, תחת הכינוי מגח) - כל זאת בתמורה להאטת קצב הפיתוח הגרעיני, לכאורה.
שמעון פרס, שהיה יוזם הקשר עם צרפת ומאבות הכור האטומי ותוכנית הגרעין הישראלית - היה בעד הידוק היחסים המיוחדים עם צרפת, אף במחיר התעמתות עם ארצות הברית. אשכול לא קיבל את דעתו, והגיע להבנה חשאית עם ארצות הברית בדבר קבלת הסיוע האמריקאי והאטת הפיתוח הגרעיני-כביכול.
ההחלטה לא התקבלה בקלות, על אף שנשמרה בסוד מעיני הציבור. פרס ובן-גוריון, לאחר שהחלו לפעול כאופוזיציה פעילה לאשכול בשנת 1965, רמזו ללא הרף על "מחדל ביטחוני" שלו אחראי אשכול. פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ממקימי הכור, התפטר אז, כנראה על רקע זה.
הפילוג במפא"י
אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן-גוריון ולפי הקווים שהתווה האחרון, הלך והתרחק מבן-גוריון, ועל כך העידו פעולות כהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי ארצה (בן-גוריון הוציא בזמנו את חרות ואת ראשיה "אל מחוץ למחנה"). הקרע האמיתי ביניהם נוצר בשאלת צירופה של אחדות העבודה למפא"י. בן-גוריון התנגד לכך, שכן הדבר היה מביא לחיזוק מעמדו של לבון, ולהשבתו עם שאר אנשי קבוצתו "מן היסוד" אל המפלגה. הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן-גוריון – שינוי שיטת הבחירות, שלה הטיף זה מכבר, ואשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה.
באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת אחרי שבדיקת משפטנים מצאה כי "ועדת השבעה" עיוותה את הדין. לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי "ועדת השבעה" פעלה ללא מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה נטולת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהיו חברים בה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י.
משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חש עצמו חופשי להחליט כרצונו בעניין ממלכתי - הוא הקמת ועדת חקירה משפטית.
ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון - שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים ואחרי שנשיא המדינה הטיל שוב על אשכול להרכיב ממשלה, הוא הרכיב את הממשלה בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים מאז התפטרותו.
בוועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965 נשא אשכול נאום בו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה", להקים את המערך החדש (המערך הראשון), וכן קרא לבן-גוריון: "תן לי אשראי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון. ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא באשכול (179 קולות לעומת 103). ב-2 ביולי פרש בן-גוריון משורות המפלגה יחד עם שישה חברי כנסת נוספים והקים את רשימת פועלי ישראל.
במערכת הבחירות לכנסת השישית, נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א – אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית.
בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכה המערך (הראשון) בראשות אשכול ב-45 מנדטים אל מול 10 מנדטים בלבד בהם זכתה רפ"י. כישלונה של רפ"י היה חרוץ; נראה היה כי דרכו של אשכול, ואנשי דור הביניים במפא"י, היא שניצחה, וכי בן-גוריון "והצעירים" הוסטו הצידה לשנים רבות ולא תהיה להם עוד תקומה.
ראש ממשלה - הקדנציה השנייה 1966–1969
ב-28 בנובמבר 1965 הטיל הנשיא זלמן שז"ר על אשכול את מלאכת הרכבת הממשלה. מייד לאחר הבחירות אושפז אשכול בשל בעיות בריאות. גם לאחר שחרורו מן האשפוז, כעבור כמה ימים, לא הצליח להרכיב ממשלה. בעיות עם השותפים מבחוץ ובעיות במינוי השרים בתוך מפא"י הקשו על התהליך. הממשלה הוצגה בפני הכנסת רק ב-12 בינואר 1966 ונתמכה על ידי 71 הח"כים של מפא"י, מפ"ם, מפד"ל, פועלי אגודת ישראל והליברלים העצמאים. רפ"י, על שלל כוכביה, נותרה באופוזיציה. את עיקר נאום הבכורה הקדיש אשכול לבעיות הכלכלה, ואלה אכן עמדו בראש סדר היום הציבורי בתחילת כהונתו.
ב-27 במאי 1966 יצא אשכול למסע בן שלושה שבועות בשבע מדינות באפריקה. הוא התקבל בהן באהדה גדולה ובמהלך ביקוריו נחתמו הסכמים כלכליים, מדיניים וצבאיים.
המיתון
עוד לפני תום שנת 1966 הסתיימו כמה פרויקטים גדולים: המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית; במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות. בנוסף, מאזן התשלומים השלילי של ישראל, העלייה באינפלציה, הירידה בעלייה, סיום שלב הפיצויים הלאומיים (להבדיל מהאישיים) של הסכם השילומים עם גרמניה, והתגברות הדרישות מצד ועדי עובדים גדולים במשק, בראשם ארגון 'האקדמאים' (שערכו ב-1965 שביתה פראית), כל אלו הביאו את הממשלה עוד במהלך 1964 וביתר שאת ב-1965, לנקיטת צעדי ריסון תקציבי, כלומר - מיתון יזום.
בנאום מ־14 בפברואר 1966, תוך כדי הצגת תקציב המדינה בכנסת, פרט שר האוצר פנחס ספיר את הבעיות העיקריות העומדות בפני המשק הישראלי:
גירעון במאזן התשלומים, עליות שכר במשק, הגדלת תקציב הביטחון. הכלים למלחמה בבעיות אלה: העלאת מסים וכן התייקרויות, או בלשונו של ספיר "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". המדיניות כונתה "מיתון", ובפי מתנגדיה הוצגה כ"יציאה מכלל שליטה" של המשק. את הפרשנות הזו הובילו חברי האופוזיציה מימין - (גח"ל), ומשמאל - (רפ"י).
בחלוף 1966 ותחילת 1967 התברר כי המדיניות הביאה לעלייה חריפה באבטלה, לירידה ברמת החיים ולעצירת השקעות חוץ. לראשונה ראתה ישראל מאזן הגירה שלילי, שבו מספר העוזבים את הארץ (שכונו "יורדים") עלה על מספר העולים אליה. בשנת 1966 לבדה ירדו מהארץ 11,000 איש. בנוסף, בינואר 1967 התמוטטו שני בנקים פרטיים קטנים, "בנק פויכטוונגר" ו"בנק אלרן", עקב פרשיות שחיתות ומעילות, ופסקה פעילות חברת הבנייה הגדולה "רסקו".
מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" כשלו. ראש הממשלה ושר האוצר שלו ניסו לטעון שמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "ניתוח אינו יכול שלא להכאיב" – אך הציבור חש אי אמון כלפי שניהם. אשכול הואשם בהססנות ובחוסר יוזמה אל מול המשבר. גישתו הפשרנית, שזכתה לאהדה במשבר רפ"י, נראתה עתה כחוסר החלטיות גרידא. בציבור נפוצו עליו בדיחות, ואף הופץ ספרון בשם "כל בדיחות אשכול". אמרות הכנף שיוחסו לו, כגון "חצי-תה-חצי-קפה", וכן "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" - נראו עתה כמלמולים של אדם חלש, שאינו ראוי למשרתו הרמה. אלה היו מתקפות מתוזמרות מצד האופוזיציה, שנתמכה על ידי עיתונים 'בלתי תלויים'. בפועל, האופוזיציה כמו גם העיתונאים הביקורתיים, לא הציגו שום חלופה למדיניות הממשלה שנועדה לשנות את מבנה המשק - להעביר יותר עובדים מענפי השירותים לייצור, ולהגדיל את הייצוא - תחת מיזמי הענק שהקמתם הסתיימה משכבר.
המצב הביטחוני
ממוזער|250px|שמאל|ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין, 8 באוקטובר 1966
תקופת המיתון הייתה תקופת התעצמות חסרת תקדים ביכולתו של צה"ל. הטנקים מסוג פטון (מג"ח M48 ו-M60) ומטוסי המיראז' נקלטו בהצלחה בצה"ל. את בניין הכוח וחיזוקו, גם בשנות מיתון אלה, יש לזקוף בלעדית לזכות אשכול, אשר השכיל - גם נוכח המשבר הכלכלי - לפעול על פי סדר עדיפויות ראוי. מבחינה בינלאומית הייתה הברית שיצר אשכול עם הנשיא ג'ונסון במאי 1964, נדבך חשוב בהעצמתו של צה"ל לקראת יום פקודה.
בנובמבר 1966 הודיע אשכול בנאום בכנסת כי הממשל הצבאי הסתיים; הוא עשה זאת בהתאם להסכם הקואליציוני עם מפ"ם, ובגלל לחץ פוליטי וציבורי שהלך וגבר ואף דיבר ללבו, אך גם משום רצונו לנקוט בעוד צעד הפגנתי כנגד מורשת בן-גוריון. למעשה, הממשל לא בוטל לחלוטין, אלא שסמכויות אכיפתו הועברו לידי המשטרה והמשטרה הצבאית, והוא צומצם בהדרגה עד שחדל להתקיים מספר שנים אחר כך.
צה"ל נאבק על בסיס יום-יומי עם חוליות חבלה של אש"ף וארגונים אחרים, והגיב בפעולות תגמול. הגדולה בפעולות אלה הייתה פעולת סמוע ב־13 בנובמבר 1966, שבה חדר כוח צה"ל לירדן, ופוצץ עשרות בתים בכפר סמוע, לאור יום.
תגובתו של אשכול לפעולות החבלה הייתה בתחילה פשרנית. אמרתו "הפנקס פתוח והיד רושמת" נועדה לרמוז לכך שישראל תגיב להתנכלויות בזמן ובמקום שייראו לה; אך המסר לא התקבל על דעת הציבור, וההנהגה הצבאית אף התעמתה עם אשכול בדרישה להחריף את התגובות ולנקוט בקו ביטחוני אקטיביסטי. נראה כי פעולת סמוע עצמה הייתה בהיקף גדול בהרבה ממה שאישר אשכול. המאבק בין הממסד הצבאי להנהגה האזרחית קיבל אופי אישי, למשל בתקריות כמו זו מספטמבר 1966, שבה התבטא רבין כי ישראל צריכה לפגוע בשלטון הסורי, ובתגובה אסר אשכול קטגורית על אלופי צה"ל להתבטא בנושאי מדיניות.
מאבק זה עתיד היה להסלים ולהחריף ככל שהתקרבה מלחמת ששת הימים, כאשר - בהדרגה - הן ההנהגה הצבאית, והן העם, איבדו אמונם בכוחו של אשכול להתמודד עם בעיות הביטחון של המדינה.
לקראת מלחמת ששת הימים 1967
תקופת ההמתנה
ממוזער|280px|שמאל|ראש הממשלה לוי אשכול (משמאל) בביקור בחזית הדרום בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, 25 במאי 1967, בחברת השר יגאל אלון והאלופים ישראל טל וישעיהו גביש
ב-15 במאי 1967 נערך בירושלים מצעד יום העצמאות. על בימת הכבוד עמדו אשכול, ולידו הרמטכ"ל יצחק רבין. עוד במהלך המצעד הגיעו לאוזני הנוכחים ידיעות כי גמאל עבד אל נאצר נשיא מצרים הכניס לסיני כוחות צבא גדולים, בניגוד להסכמי שביתת הנשק. עם חדירת הכוחות המצריים לסיני, ובעקבות דרישתו של נאצר, הורה מזכ"ל האו"ם או תאנט על פינוי כוחות האו"ם שהיו מוצבים בסיני. פעולה זו הביאה למעשה לכך שנאצר שלט במצרי טיראן – מה שיצר בפועל מצור ימי על מדינת ישראל. בתוך יומיים, מ-19 במאי ואילך, גויס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה "תקופת המתנה", במהלכה שותק המשק הישראלי עקב גיוס מרבית כח העבודה הכשיר לשירות מילואים ב"צו 8". חרדה קיומית ירדה על המדינה.
למשבר קדמו חודשים של חיכוכים עם סוריה, שהביאו לפגיעות ביישובי הצפון, ששיאו היה קרב אווירי באפריל 1967 בו הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים, בלא כל אבדות לחיל האוויר הישראלי. יש הסוברים כי החלטתו של נאצר להזרים כוחות לסיני הייתה צעד שנועד להניא את ישראל מהתערבות בסוריה בניסיון להפיל את המשטר שם. אחרים סברו כי המשבר החל מבלי שתהיה כוונה אצל מי הצדדים להביא למלחמה כוללת, אלא ששורת צעדים, שלא ניתן היה לחזותם מראש, גררו את האזור למלחמה.
הציבור הישראלי איבד אמונו בראש הממשלה כשר ביטחון. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה ואשכול נמנע מלהורות על יציאה למלחמה, גבר החשש שמדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל ויפתחו ראשונות במתקפה.
ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל רבין מאפיסת כוחות, והוחלף למשך 48 שעות על ידי סגנו, עזר ויצמן. האירוע הגביר את החשש הן בצבא והן במערכת הפוליטית מהתמשכות תקופת ההמתנה. החלו לחצים על אשכול להסכים להצטרפות אנשי רפ"י לממשלה ולמינויו של משה דיין כשר הביטחון. אשכול לא הסכים לחזרת יריביו מרפ"י לשולחן הממשלה, וראה בדרישות אלה משום חתירה תחת סמכותו.
הוא ניסה למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי על מנת לסיים את המשבר. שר החוץ אבא אבן יצא לצרפת ולארצות הברית בניסיון להביא באמצעות פעולה בינלאומית לפתיחת השיט במצרי טיראן - ללא הצלחה, והמשבר הלך והחריף. בפגישה ב-2 לפנות בוקר ב-27 במאי מסר שגריר ברית המועצות לידי אשכול שדר חריף מראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין, שהזהיר מפני פעולה צבאית. בצהרי אותו יום התקבל שדר ברוח זו אף מידידו של אשכול, הנשיא לינדון ג'ונסון. בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה, היו הדעות חלוקות בשאלת היציאה למלחמה. תשעה שרים, בהם אשכול, תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ודחה את המשך הדיון למחרת.
הקמת ממשלת הליכוד הלאומי
שמאל|ממוזער|220px|יומנו האישי של אשכול, פתוח בתאריכים 4 ו-5 ביוני 1967
עוד בערב 28 במאי 1967, נשא ראש הממשלה נאום לאומה ששודר ברדיו. לקראת הנאום נוצרו כמה נוסחים, ואשכול עשה במהירות הגהה לנוסח המודפס. הנאום שודר בשידור חי, וכשהגיע אשכול לפסקה ששונתה בנוסח המודפס, במקום "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות" נכתב "כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות"; אשכול לא הבין את התיקון שנעשה, ונשמע מגומגם. תקלה זו יצרה רושם קשה בציבור כאילו בראשות הממשלה יושב אדם הססן, חסר יכולת הכרעה, ולכן המדינה נתונה בסכנה גדולה.
מאולפני הרדיו הגיע אשכול לישיבת המטכ"ל. מצב הרוח במטה היה סוער, עד כדי כך שאריאל שרון, מפקד אוגדה 38 במינוי חרום במלחמה, דיבר על נקיטת יוזמה צבאית מבלי להמתין להוראה מהדרג המדיני. האלופים אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם יפה והרמטכ"ל הטיחו באשכול מילים קשות, והוא עזב את הישיבה בכעס. באותו יום הודיעה ירדן על הצטרפותה לברית נגד ישראל לצד סוריה ומצרים.
ב-29 במאי נכתב במאמר המערכת בהארץ כי "מר אשכול לא בנוי להיות ראש ממשלה ושר ביטחון במצב הנוכחי". אשכול נאם בכנסת וניסה להרגיע את הציבור בכך ש"סביר לצפות שהמדינות התומכות בעקרון חופש השיט יעשו ויתאמו פעולה יעילה כדי להבטיח שהמיצרים והמפרץ יהיו פתוחים למעבר ספינותיהן של כל האומות ללא אפליה". אך הלחץ הפנימי נמשך וב-1 ביוני הפקיד אשכול את תיק הביטחון בידי משה דיין. כן צורפו לממשלה נציגי גח"ל - מנחם בגין ויוסף ספיר, כשרים בלי תיק. הייתה זו ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה במדינת ישראל, אשר באותה עת כונתה "ממשלת ליכוד לאומי". עם מינויו של דיין כשר הביטחון איבד אשכול את ההנהגה הביטחונית, ולמעשה העביר לידי דיין את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה.
מלחמת ששת הימים
ממוזער|250px|שמאל|מנחם בגין ולוי אשכול בביקור אצל חיילי צה"ל בסיני בתום מלחמת ששת הימים
המלחמה הייתה הניצחון הצבאי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז ומעולם. תוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות ערב, כבש את שטחי חצי האי סיני, יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן ומזרח ירושלים.
תוצאות המלחמה לא יוחסו על ידי הציבור לאשכול על אף שהוא עמד בראשות הממשלה, עסק בזמן הקריטי בבניין הכוח של צה״ל וניהל את מדיניות החוץ הישראלית סביב המשבר המדיני. כיום מקובלת ההערכה כי תקופת ההמתנה סייעה לצה״ל בהכנתו לקראת המלחמה, וכי המאמצים שעשתה המדינה במניעת המלחמה סייעו לקבלת לגיטימציה בינלאומית למהלכים, ולמניעת לחץ בינלאומי לנסיגה מן השטחים שנכבשו במהלכה, דוגמת הלחץ שאילץ את בן-גוריון לנסיגה הישראלית מסיני ומרצועת עזה בשנות ה-50. תהילת מלחמת ששת הימים יוחסה על ידי הציבור למשה דיין ולמפקדי צה"ל.
ב-11 ביוני 1967 תמכו רוב שרי הממשלה באיחוד מזרח ירושלים עם מערב ירושלים, שמשמעותו הייתה סיפוח מזרח העיר לשטח מדינת ישראל. ב-18 ביוני קבעה הממשלה את גבולות העיר במזרח, ואימצה את הצעתה של ועדת שרים, שלא לחוקק חוק מוצהר לאיחוד ירושלים, אלא שלושה חוקים שיאפשרו לממשלה להרחיב בצו את תחולת החוק הישראלי למזרח ירושלים מבלי שירושלים תוזכר בהם במפורש. ב-27 ביוני נערך דיון בממשלה בשאלת ירושלים, שבו קיבלו כל חברי הממשלה את עמדת אשכול כי יש לחוקק את החוקים הללו ללא דחייה. חצי שעה לאחר מכן כונסה מליאת הכנסת ואישרה את שלושת החוקים. ב-28 ביוני פרסמה מזכירות הממשלה את הצווים לאיחוד העיר ובשעה 12:00 בצהריים הוסרו המחסומים בין שני חלקי העיר.
אופק מדיני
ממוזער|שמאל|250px|אשכול עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, ינואר 1968.
לאחר המלחמה הוביל אשכול את הממשלה להחלטה שתוצאות המלחמה צריכות להוביל למשא ומתן ישיר עם מדינות ערב, במטרה להשיג הסכמי שלום כולל. בדצמבר 1967 תמך אשכול בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, שקראה לנסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמה, תמורת הכרה בזכותה לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. באותה עת, לאחר ועידת חרטום שנערכה באוגוסט 1967 שבה התנגדו מנהיגי מדינות ערב לכל משא ומתן לשלום עם ישראל, תמך אשכול בהקמת היאחזויות צבאיות בבקעת הירדן ובמקומות נוספים. בתקופה זו ישראל שיתפה פעולה עם יוזמת יארינג, ואשכול תמך בקיום שיחות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן ועם מנהיגים פלסטינים.
שרי הממשלה הצעירים משה דיין ויגאל אלון החלו במאבק ירושה ביניהם בעודו בחיים, והחלו להציע תוכניות מדיניות. אלון דחף לפתרון יסודי, והגיש את "תוכנית אלון". הוא קרא למשא ומתן על הסכם קבע, במסגרתו תיסוג ישראל ממרבית השטחים. דיין לעומתו, נקט בגישה שעל ישראל לשמור בשלב זה את השטחים, ואל לה ליזום מגע עם מדינות ערב. אימרותיו כי "מחכים לטלפון מנאצר", וכן "עדיפה שארם א-שייח בלי שלום ע"פ שלום בלי שארם א-שייח" אפיינו את השקפתו. אשכול לעומתם, סבר כי אין כל צורך להצהיר הצהרות ולהתחייב לתוכניות, והעדיף פעולה שקטה. היו במפא"י/מפלגת העבודה החדשה כאלה שסברו כי טוב שבתפקיד ראש הממשלה ימשיך ויישא אדם שאינו משתייך ישירות ל"מחנה דיין" או ל"מחנה אלון", ושאינו מעוניין ולא מחויב להכריע בין הגישות הסותרות.
היד החופשית שניתנה, בפועל, לדיין בהנהגת המדינה - הביאה לשיגשוג מסוים. מדיניות "הגשרים הפתוחים" הביאה לרגיעה ולשקט בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התנהלה בתקופה זו בכל עוזה ואשכול נדרש בתקופה זו לקבל החלטות מבצעיות לגבי היקפה. מלחמת ההתשה בחזית המצרית הייתה באותה עת בעצימות נמוכה יחסית, ורק מספטמבר 1968 החלה להתעצם. נראה היה כי בעקבות מלחמת ששת הימים פינה המיתון הכלכלי את מקומו לגאות משקית.
בשנת 1968 הוזמן אשכול על ידי הנשיא ג'ונסון לביקור ממלכתי שני בארצות הברית.
ב-7 בינואר הגיע לחוותו של ג'ונסון בטקסס לביקור בן יומיים.
הקמת מפלגת העבודה
במישור הפוליטי הפנימי, פעל אשכול להקמת מפלגת העבודה הישראלית דרך איחוד מפא"י, אחדות העבודה-פועלי ציון ורפ"י, מהלך שהבשיל בינואר 1968. בהמשך חתר לצירוף מפ"ם וליצירת המערך, אשר הוקם לבסוף ב-19 בינואר 1969, זמן קצר לפני מותו.
פטירתו
בשנותיו האחרונות, לאחר המלחמה, סבל ממחלת לב. בימי חייו סוכם בין ראשי המערך (השני) כי יורשתו תהיה גולדה מאיר.
ב-3 בפברואר 1969 לקה אשכול בהתקף לב. לאחר שהחלים ממנו שב לעבודה, אך ב-26 בפברואר לקה שוב בהתקף, ונפטר באותו יום בשעה 7:20. כעבור יומיים נערכה הלווייתו בהר הרצל. יגאל אלון מילא את מקומו במשך 19 יום כראש ממשלה בפועל, עד אשר מאיר התמנתה לתפקיד ב-17 במרץ.
חייו האישיים
ממוזער|250px|לוי ומרים אשכול, 1964
ממוזער|בית כאמלה ברחוב בוסתנאי בקטמון הישנה בו התגורר אשכול כדירת שרד כשר האוצר והוסיף להתגורר בו גם אחרי שנבחר לראש הממשלה (ב-1964 עבר למעון ראש הממשלה)
אשכול היה נשוי שלוש פעמים.
הוא נשא את רבקה מהרש"ק בשנת 1922 וב-1924 נולדה בתם נועה. היכרותם הייתה במסגרת קבוצת החלוצים "עבודה" שפעלה במושבות יהודה וחבריה היו הגרעין להקמת דגניה ב'. לאחר מכן השתלמה מהרש"ק בהוראה ועבדה במושבים, במשקי פועלות ובעבודה עם נוער עולה ונוער ותיק. הייתה בוגרת המחזור השני של הגמנסיה העברית הרצליה. רבקה נפטרה ב-1950, בגיל 58.
במהלך נישואיו לרבקה, בשנת 1924, התפתח קשר רומנטי עמוק בינו לבין אלישבע קפלן, אותה פגש לראשונה ביוני 1920. קפלן הייתה מנשות העלייה השלישית, פעילה במוסדות ההסתדרות הציונית, בהסתדרות העובדים הכללית, ממייסדות מועצת הפועלות וחברה פעילה במפא"י.
מערכת היחסים ביניהם התפתחה והעמיקה, אך בסוף מאי 1926 עזבה אלישבע לבית הוריה בפולין. באוגוסט נסע אשכול לפולין כדי לשכנעה לחזור אך היא סירבה. למרות נסיונותיו לשקם את היחסים עם רעייתו, ביוני 1927 עזבה רבקה יחד עם נועה את הארץ למשך תקופה (לשמש מורה לעברית בקהילות יהודיות בארצות הברית) והם התגרשו. מיד לאחר עזיבתה, חזרה אלישבע בספטמבר לארץ ישראל ואשכול הביא אותה לדגניה ב'. ב-27 בפברואר 1930 נשא אותה לאשה במשרדי הרבנות הראשית בתל אביב. באוגוסט 1930 נולדה בתם דבורה, שנקראה על שם אמו של אשכול, שנפטרה כשנתיים קודם לכן. באפריל 1936 נולדה בתם תמה. השם תמה הוא הפירוש העברי של פרומה, אמה של אלישבע. בשנת 1942 נולדה בתם השלישית, עפרה. נישואיו של אשכול לאלישבע נמשכו עד למותה ממחלת הסרטן בשנת 1959.
סופר על אשכול שכאשר נכנס לתפקידו כראש ממשלה ב-1963, אמר לו ראש השב"כ: "זו הפעם הראשונה שאנחנו נדרשים לאבטח ראש ממשלה פנוי. אנחנו יודעים שאתה נפגש עם נשים, אבל אין לך מה לדאוג. הבחורים שלי [אנשי היחידה לאבטחת אישים] לא ידברו" על כך ענה לו אשכול: "אדרבה, שידברו".
ב-3 במרץ 1964, בעת שכיהן כראש ממשלה, נשא אשכול את מרים זליקוביץ', ילידת 1929 בבקאו ברומניה, ספרנית בספריית הכנסת, שהייתה צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים. היא פעלה לצדו כאשת ראש הממשלה בכל שנות כהונתו ועד שנפטר.
לאשכול נולדו ארבע בנות: נועה, בתה של רבקה, ודבורה, תמה ועפרה, בנותיה של אלישבע. נועה הייתה ממפתחות המחול המודרני בישראל וממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן. דבורה הייתה דוקטור לביוכימיה, נישאה לאליעזר רפאלי ואחד מבניה הוא פרופסור שיזף רפאלי. תמה (נפטרה ב-2022) הייתה עובדת סוציאלית והייתה נשואה עד לאברהם בייגה שוחט, ששימש גם הוא לימים בתפקיד שר האוצר. עפרה היא פרופסור לפסיכולוגיה, נשואה לפרופסור ברוך נבו, נשיא מכללת צפת, ואחד מבניה הוא הסופר אשכול נבו, הקרוי על שם סבו. עפרה נבו-אשכול ערכה ספר בשם "אשכול של הומור", בו ליקטה בדיחות ואמירות של לוי אשכול.
תדמיתו של אשכול ומורשתו
שמאל|ממוזער|250px|קברו בחלקת גדולי האומה, הר הרצל, ירושלים
שמאל|ממוזער|250px|שטר של חמישה שקלים חדשים עם תמונת אשכול. על צדו האחורי תמונת המוביל הארצי, מפעלו הגדול.
אשכול הלך לעולמו כשתדמיתו טרם שוקמה מהתפיסה הציבורית שדבקה בו ערב מלחמת ששת הימים וראתה בו אדם הססן. בשנות האלפיים לעומת זאת, מוארת דמותו של אשכול באור חיובי והוא נחשב לאחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו לישראל. הוכרה תרומתו המכרעת לאורך שנים ארוכות להכנת הצבא ולציודו לקראת הניצחון במלחמת ששת הימים, כמו גם תפקידו הממלכתי באיחוי השסעים בחברה הישראלית. ישנם רבים הרואים באשכול מנהיג נבון, אשר השכיל לנסות ולמנוע את המלחמה, והעביר את תיק הביטחון לדיין רק משכשלו כל הניסיונות ולאחר לחץ מאסיבי מבפנים ומבחוץ.
ההומור שלו, אנושיותו וחכמתו זכורים לטוב בקרב מנהיגי ישראל. במערכת הבחירות לכנסת העשרים שנערכו ב-2015 השתמשו שתי הרשימות הגדולות – המחנה הציוני והליכוד – בדמותו של אשכול כדי להצדיק את מדיניות העומדים בראשן. תדמיתו כסב עממי, המתבל את דבריו בשפת היידיש, ונושא אמרות כנף, בנוסח "לעניות דעתי הקובעת", "הפנקס פתוח והיד רושמת" ואחרות, נתפסה כמיושנת והייתה מושא לבדיחות במדינת ישראל של סוף שנות השישים, אך בחלוף השנים ניכר געגוע לסוג זה של הנהגה, שלא נראה במדינה מאז אשכול. עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה" מצייר את דמותו של אשכול כזקן חכם וסמכותי, מקור לנחמה ולעצה טובה. ההיסטוריון יעקב טלמון אמר עליו כי "היה אחרון ההומניסטים בלשכת ראש הממשלה". הדים לאירועים שקדמו למלחמת ששת הימים ולדמותו החיובית של אשכול נכרים בסרט הדוקומנטרי "האיש שניסה למנוע מלחמה / נסיונותיו של לוי אשכול למנוע את מלחמת ששת הימים", בו מגלם השחקן דב גליקמן את אשכול.
אותות ועיטורים
במרוצת השנים צבר אשכול פרסים ואותות הוקרה. הוענקו לו עיטורים לאומיים שונים והוא הוכתר באזרחות כבוד בנקודות יישוב רבות: פילדלפיה (1964), שיקגו (1964), אל פאסו (1964), טירת כרמל (1965), קריית גת (1965), נצרת עילית (1965), באר שבע (1965), בית שאן (1965), עפולה (1965), דימונה (1967), אשדוד (1968), ירושלים (1968) ופתח תקווה (1968).
אשכול עוטר בתוארי דוקטור לשם כבוד ממספר מוסדות: האוניברסיטה העברית בירושלים (1964), אוניברסיטת רוזוולט בשיקגו (1964), ישיבה יוניברסיטי בניו יורק (1964), אוניברסיטת ליבריה (1966) וההיברו יוניון קולג' בניו יורק (1968).
הנצחה
לאחר פטירתו של אשכול נקראו על שמו רחובות בערים, וכן אתרים נוספים – בית ספר "לוי אשכול" בעכו תחנת הכוח אשכול שבאשדוד, שכונות "רמת אשכול" בירושלים, בחיפה ובלוד ושכונת לוי אשכול בנתיבות, מאגר המים "מאגר אשכול", חבל אשכול והמועצה האזורית אשכול בנגב, ושמו של "הכפר הירוק" שונה ל"הכפר הירוק על שם לוי אשכול". כן נקרא על שמו "מגדל אשכול" באוניברסיטת חיפה.
טקסט=רחוב לוי אשכול, כפר סבא|ממוזער|רחוב לוי אשכול, כפר סבא
יוזמתו לחלוקת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים התממשה זמן קצר לאחר מותו והפרס נקרא על שמו.
ממוזער|בית לוי אשכול
ב-1970 נוסדה יד לוי אשכול הפועלת כגוף ההנצחה לזכר אישיותו ופועלו ומקיימת עשייה חינוכית, תיעודית ומחקרית, לצד הקמתו של בית לוי אשכול בשנת 2016.
ממוזער|262x262 פיקסלים|בול לזכר אשכול
דיוקנו של אשכול הופיע על בול דואר, שהונפק ב-11 במרס 1970 ונמכרו היימנו 2,553,000 בולים בתוך תקופת מכירתו שנמשכה כ-8 חודשים; וכן על שטר כסף בערך של חמשת אלפים שקלים, שהונפק לציבור בשנת 1984, ולאחר החלפת השקל בשקל חדש בשנת 1985 הונפק שטר כמעט זהה על סך חמישה שקלים חדשים, שהיה בשימוש עד לשנת 2000, עת הנפיק בנק ישראל סדרה חדשה של שטרות והוציא מן המחזור שטרות ישנים בערכים נמוכים. דיוקנו של אשכול הוטבע אף על מטבע בערך של חמישה שקלים חדשים שיצא בהנפקה מיוחדת בשנת 1990.
לקריאה נוספת
כתביו, נאומיו ומאמריו
לוי אשכול, בחבלי התנחלות, הוצאת עם עובד, 1958.
לוי אשכול, אלכסנדר מנור (עורך), אמרות, הוצאת אורלי, 1965.
יהודה ארז, במעלה הדרך, הוצאת עיינות, 1965.
לוי אשכול, ברית אדמה, הוצאת תרבות וחינוך, 1969.
לוי אשכול, דברים על הציונות, ההסתדרות הציונית העולמית, 1969.
עפרה אשכול-נבו, אשכול של הומור, הוצאת עידנים, 1989.
שביט בן-אריה, פרשת דרכים, יד לוי אשכול, 2018.
ביוגרפיות
חזי לופבן, לוי אשכול, הוצאת עם עובד, 1965.
יוסף שפירא, לוי אשכול - במעלה השליחות, הוצאת מסדה, 1969.
אברהם רוזנמן, השמשים: רופין ואשכול, ההסתדרות הציונית העולמית, 1992.
ימימה רוזנטל, ארנון למפרום, חגי צורף (עורכים), לוי אשכול - ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1895–1969), ארכיון המדינה, 2002.
ארנון למפרום, לוי אשכול - ביוגרפיה פוליטית 1969-1944, רסלינג, 2014.
דניאל בן חורין, חוכמת המהסס: חייו והשקפת עולמו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול, הוצאת אוריון, 2017.
Terence Prittie, Eshkol: The Man and the Nation, Pitman, 1969.
Shlomo Aronson, Levi Eshkol: From Pioneering Operator to Tragic Hero - A Doer, Vallentine Mitchell, 2011.
פרסומי משנתו ומורשתו
תמי מולד חיו, יעדים חדשים לייעוד ישן: מנהיגות וקבלת החלטות ברוח לוי אשכול, הוצאת יד לוי אשכול, 2017.
לוי אשכול - מנהיג ומעצב דרך: מערכי שיעור במנהיגות אזרחית, הוצאת יד לוי אשכול, 2017.
תמי מולד חיו, מונחון כלכלי-חברתי ברוח לוי אשכול, הוצאת יד לוי אשכול בשיתוף המכללה למנהל, 2018.
תמי מולד חיו, לוי אשכול: האיש שידע לחשוב מחוץ לקופסה, הוצאת יד לוי אשכול, 2018.
הגר אסף, לוי אשכול: חוברת לימוד לכיתות ג'-ד', הוצאת יד לוי אשכול, 2017.
הגר אסף, לוי אשכול: חוברת לימוד לכיתות ה'-ו', הוצאת יד לוי אשכול, 2018.
ספרות עיון ומחקר
דוד שחם, ישראל - 40 השנים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1991.
שבתי טבת, עונת הגז, איש דור, 1992.
ארנון למפרום, מוורשה לסלוניקי, מסלוניקי לקישון – לוי אשכול ו'התיישבות האלף' הראשונה, 1926, מפנה, 38, ספטמבר 2002, עמ' 51–57.
עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה!, מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004.
דב מדבד, לוי אשכול במדינה ובמפלגה, 1948-1953, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.
נדיר צור, רטוריקה פוליטית - מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון - המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1968-1960, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.
תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, תל אביב, 2005.
ארנון למפרום, מקומו של לוי אשכול במפא"י, 1965-1944, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2008.
ארנון למפרום, "להכות בסלע", סגולה 112, אוקטובר 2019, עמ' 14–27.
אריה נאור, הדחת לוי אשכול מכהונת שר הביטחון ותוצאות מלחמת ששת הימים: אנטומיה של כמיהה למושיע, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2010.
ישראל ליאור ואיתן הבר, היום תפרוץ מלחמה, 1987.
נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - כרך ו', הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך תל אביב וההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, 1974, עמודים 236–247
ארנון למפרום, 'מ"התיישבות האלף" (1926) אל "ההתיישבות הגדולה" (1952-1948): דרכו של לוי אשכול בהתיישבות', בין הפרטי לכללי בהתיישבות היהודית בארץ ישראל,, עורכים אופירה גראוויס קובלסקי ויחיעם ויץ, מוסד הרצל לחקר הציונות, תש"ף, עמ' 78–92. קישור לספר: https://herzl.haifa.ac.il/index.php/he/publications/2017-10-30-10-13-36/2-uncategorised/347-2020-05-14-07-34-35
ארנון למפרום, "לוי אשכול הצעיר בהנהגת הסתדרות פועלי יהודה, 1918-1916", ישראל, 26, אביב 2020, עמ' 47–69. קישור לגיליון: https://humanities.tau.ac.il/zionism/israel_26
קישורים חיצוניים
יד לוי אשכול
סיפור חייו של לוי אשכול - מסע בזמן, סיפור מקומי
לוי אשכול (1969-1895): איש העשייה והפשרות, באתר הסוכנות היהודית
שילה הטיס רולף, אשכול (שקולניק), לוי (1895–1969), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", בית ההוצאה הירושלמי והוצאת כתר, ירושלים, 1998
אמיר אורן, דיין ואשכול: מחזה בפתקים - שיעור מאלף על הגנרל הכריזמטי ועל המנהיג האפרפר, מגזין ליברל, 12.01.2021
לוי אשכול - אתר להנצחת ראש הממשלה השלישי
סרטים וסרטונים
, 24.11.2023
לוויה של אשכול, 28 בפברואר 1969, ארכיון AP
ראש הממשלה לוי אשכול בביקור ממלכתי בארצות הברית, יומני כרמל, 11 בינואר 1968, 3:07 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
ריאיון עם ארנון למפרום על ספרו - ביוגרפיה של לוי אשכול
מאמרי עיתונות
צבי צמרת, לוי אשכול המנהיג שאהב קפיטליסטים והוביל לניצחון, פורסם באתר מידה, 27 בפברואר 2015
מאיה פולק, תיק 1967: כשלוי אשכול ניסה להשפיע על עורכי העיתונים, מקור ראשון, 5 בנובמבר 2019
חומרי ארכיון
חומר על
לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895) באתר ארכיון המדינה
ארנון למפרום, יום השנה ה-41 לפטירת ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל: חליפת מכתבים עם אשתו אלישבע ב-1933, באתר ארכיון המדינה.
ארנון למפרום, דיוני ממשלת אשכול להכנת תוכנית שלום עם מדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים, 19-18 ביוני 1967, אתר ארכיון המדינה.
ארנון למפרום, 50 שנה להתפטרות דוד בן-גוריון ולהקמת ממשלת לוי אשכול, אתר ארכיון המדינה.
ארנון למפרום (עורך), חמישים שנה להפעלת המוביל הארצי, פרסום משותף של ארכיון המדינה וחברת מקורות, 24 ביוני 2014.
ארנון למפרום,
ארנון למפרום, "54 שנים להתפטרות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 31 בינואר 1961", הבלוג של ארכיון המדינה
ארנון למפרום, "לוי אשכול כותב לבתו עפרה", הבלוג של ארכיון המדינה
דיון מטכ"ל מיוחד עם וועדת השרים לביטחון ב-2 יוני 1967,באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
ארנון למפרום, "48 שנים ל'נאום הגמגום' של לוי אשכול", הבלוג של ארכיון המדינה
ארנון למפרום, "120 שנה להולדתו של לוי אשכול - 50 שנה לחתימה על מזכר הבנה בין ישראל לארצות הברית". ארכיון המדינה, אוקטובר 2015 | חלק א' | חלק ב' |
ארנון למפרום, "האחרון שיוצא שיכבה את האור: 50 שנה למיתון 1967-1966". ארכיון המדינה, 14 בפברואר 2016.
מכתבו של לוי אשכול אל בתו עפרה. 1958. פורסם ב-2015, ישראל - הסיפור המתועד: בלוג ארכיון המדינה, המהדורה העברית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:חברי צעירי ציון
קטגוריה:חברי הפועל הצעיר
קטגוריה:קטמון: אישים
קטגוריה:דגניה ב': חברי הכנסת
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:פעילים ציונים בליטא
קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית
קטגוריה:מנכ"לי מקורות
קטגוריה:מזכירי מועצות פועלים
קטגוריה:מנכ"לי משרד הביטחון
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
לוי אשכול
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:שרי הפיתוח בממשלות ישראל
קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה
קטגוריה:אזרחי כבוד של אשדוד
קטגוריה:אזרחי כבוד של דימונה
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:מנהיגים שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:חברי הכנסת: פועלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1895
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1969
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת | 2024-10-18T17:50:58 |
גולדה מאיר | גולדה מאיר (במקור מאירסון; נולדה בשם גולדה מאבוביץ'; 3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח – 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו ה'תשל"ט) הייתה מדינאית ישראלית, ראש ממשלת ישראל בין 1969 ל-1974 והיא האישה הראשונה והיחידה שכיהנה בתפקיד זה. לפני כן כיהנה מאיר כשגרירת ישראל בברית המועצות, כחברת הכנסת, כשרת העבודה ושרת החוץ.
גולדה מאיר נולדה בקייב, האימפריה הרוסית, ובילדותה היגרה משפחתה לארצות הברית, בה גדלה. בגיל 23 עלתה ארצה יחד עם בעלה, מוריס מאירסון. תחילה הייתה חלוצת התיישבות בקיבוץ קודם שנעשתה לאשת ציבור. מאיר החלה את דרכה הפוליטית כמזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים, ומטעמה יצאה מספר פעמים לשליחויות באמריקה בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. עם השנים התקדמה בתפקידיה בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית ופעלה בארץ ישראל ובארצות הברית. ב-1948 מונתה כחברת מועצת העם, והייתה מחותמות מגילת העצמאות.
מאיר נבחרה לאספה המכוננת, שבהמשך הפכה לכנסת הראשונה, ומונתה לשרת העבודה בממשלת ישראל הראשונה. בתפקידה זה הובילה חקיקה חברתית רחבה. ב-1955 הוצבה כמועמדת מפא"י לראשות עיריית תל אביב, אך לא נבחרה לתפקיד. ב-1956 מונתה לשרת החוץ ובעקבות זאת עברתה כנהוג אז את שם משפחתה ממאירסון למאיר. היא כיהנה כשרת החוץ במשך עשור, בתקופה שבה פרצה מלחמת סיני. היא פרשה מתפקידה ב-1966, אך עד מהרה חזרה לפעילות פוליטית ומונתה למזכירת מפא"י. בתור מזכירת מפא״י פעלה רבות למען איחוד מפלגות הפועלים, מטרה שהוגשמה עד מהרה, ומאיר כיהנה כמזכירת מפלגת העבודה.
עם מותו של לוי אשכול, הוחלט על מינויה ליושבת-ראש מפלגת העבודה (שרצה במשותף עם מפ"ם במסגרת המערך), ובמרץ 1969 הרכיבה את ממשלת ישראל הארבע עשרה. המערך בהנהגתה זכה ב-56 מושבים בכנסת השביעית, ההישג הגבוה ביותר של רשימה כלשהי בישראל. עם כניסתה לתפקיד הנהיגה את ישראל תוך מלחמת ההתשה. לאחר המלחמה שאפה לקיים משא ומתן ישיר לשלום קבע בין ישראל למדינות ערב יתקיים. גישה זאת נדחת על ידי מדינות ערב ובראשן מצרים.
במהלך כהונתה כראש הממשלה עמדה מאיר במספר משברים: מחאת הפנתרים השחורים, אליה הגיבה בצורה שנחשבה מנותקת בעיניי חלק ניכר מהציבור; גל הטרור; ומלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 2,656 חללים. ועדת אגרנט, שהוקמה בעקבות הכשל המודיעיני שסבב סביב פריצת מלחמת יום כיפור, האשימה במסקנותיה את הדרג המבצעי וזיכתה את הדרג המדיני ואת ראש הממשלה מאיר, מה שגרם לתסיסה ציבורית וחוסר אחדות פנים מפלגתית שהביאו להתפטרותה מתפקידה כראש ממשלה.
בפוליטיקה הישראלית של תקופתה, בלטה מאיר בהיותה אישה. בין היתר הייתה האשה הראשונה שכהנה כשרת חוץ בישראל, האישה הראשונה (והיחידה עד כה) שכיהנה בתפקיד כראש ממשלת ישראל, ואחת הנשים הראשונות בעולם שהנהיגו מדינה דמוקרטית. כמו כן, היא אחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות (יחד עם רחל כהן-כגן).
ביוגרפיה
ראשית חייה
ממוזער|גולדה מאיר, האימפריה הרוסית (אוקראינה של היום), 1905
ממוזער|250px|גולדה מאבוביץ' בשנת 1914
גולדה מאיר נולדה ב-3 במאי 1898 (ה'תרנ"ח) בשם גולדה מאבוביץ' בקייב (כיום בירת אוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית), למשפחה יהודית מסורתית ענייה. גולדה נקראה על שם סבתא רבתא שלה, שהייתה האישיות הדומיננטית במשפחת אמה. הוריה היו משה יצחק מאבוביץ', נגר במקצועו, ובלומה מאבוביץ' לבית ניידיץ, אחות מטפלת. השניים נפגשו במסדר טירונים בעת שהתגוררו בפינסק. סבה מצד אמה שירת כ-13 שנה בצבא הרוסי, לאחר שנחטף כשהלך בעיירה בה התגורר וגויס בכפייה לצבא הרוסי במסגרת מדיניות הקנטוניסטים של משטר הצאר. לאחר ששוחרר מהשירות הכפוי, הורשה למשפחת אביה לחיות מחוץ לתחום המושב, והמשפחה עברה לעיר קייב.
מאז לידתה סבלה משפחתה ממחסור במזון, בביגוד ועוד. מתוך שמונה ילדים שנולדו למשה ולבלומה, חמישה מהם שנולדו לפני גולדה מתו בטרם הגיעו לגיל שנה, והיא נותרה עם שתי אחיות. בשלוש שנים שבהן ניסה אביה לפרנס את משפחתו, החליפה המשפחה תשע פעמים דירה.
בהיותה כבת ארבע חוותה את הפוגרום שאירע נגד משפחות יהודיות באזור מגוריה. לימים הסבירה שחווייתיה מהפוגרום, תחושת הפחד ומפח הנפש שליוו אותה, לא הרפו ממנה כל שנות חייה, וגרמו לה לטראומה נפשית.
בשנת 1903, לאחר שאביה התקשה למצוא עבודה, הוא היגר בגפו לארצות הברית ושהה שם לבדו במשך שלוש שנים. שאר בני המשפחה עברו לעיר פינסק, בה התגוררו במשך כשלוש שנים, בבית סבא וסבתא שלה. בשנתיים בהן המשפחה שהתה בפינסק ללא האב, התמסרה אחותה שיינה, הגדולה ממנה בתשע שנים, לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה. עקב המחסור של המשפחה, התחנכה גולדה בבית, מחוץ למסגרת בית ספרית, ואחותה שיינה לימדה אותה קרוא וכתוב ביידיש ולאחר מכן אריתמטיקה.
המעבר לארצות הברית
שנתיים לאחר הגעתו של משה לניו יורק, הוצע לו לעבור למילווקי, ויסקונסין, והוא החל לעבוד בהכנת אדנים מעץ בחברה שעזרה בהנחת מסילות רכבת בעיר, וכן ושינה את שמו למוריס. כמה חודשים אחר כך השיג מספיק כסף כדי לרכוש לשאר בני משפחתו כרטיסי נסיעה למילווקי. על מנת להגיע לספינה שתפליג למילווקי רכשו בלומה ובנותיה דרכונים מזויפים, ואימצו את השמות שניתנו להם בדרכונים. בהגיעם לאנטוורפן, המתינו כמה ימים עד להגעת הספינה לעיר. המשפחה שהתה על האונייה במשך שבועיים שלמים עד הגיעה לעיר.
זמן קצר לאחר שהגיעו למילווקי, פתחה בלומה חנות מכולת סמוך לבית, בדומה למכולת שהייתה לאביה בעת שהייתה ילדה. משה סירב לעזור לבלומה בניהול החנות. בלומה נעזרה בגולדה ואילו שיינה סירבה לעבוד בחנות ומצאה עבודה במתפרה. שלושה חודשים לאחר שהגיעו למילווקי, בספטמבר 1906, החלה גולדה ללמוד בבית הספר הציבורי שבשכונתה. כ-85% מתלמידי בית ספר זה היו יהודים.
ראשית פעילותה הציבורית
לימודים בבית ספר וראשית פעילותה הפוליטית
הוריה, שנותרו עניים גם לאחר שאִמהּ פתחה את החנות, לא היו בעלי שאיפות גבוהות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לנוכח עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. גם לאחר ששיינה עברה לתמוך ב"פועלי ציון", היחס של בלומה כלפי שיינה לא השתנה. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחיים ולא רצויים", סיפרה לימים.
העיר מילווקי נחשבה לפלורליסטית במיוחד לזמנה, והדבר השפיע על החינוך וראיית העולם של גולדה. בבית הספר היסודי כונתה "גולדי" ובלטה בציונים הגבוהים ביותר בכיתתהElinor Burkett, Golda, Harper Perennial Press, 2009, p. 26. בקיץ 1909 הובילה מחאת תלמידים לאחר שידם של כמה מהתלמידים לא הייתה משגת לקנות ספרי לימוד. היא נאמה בהפגנה וקראה לגייס כסף עבור התלמידים. הנאום הוזכר בתקשורת המקומית והעירייה הסכימה לסבסד את הספרים למען ילדים עניים. לשם רכישת ספרים ייסדה יחד עם חברתה, רגינה המבורגר, את "האגודה האמריקנית של האחיות הצעירות". מטרת האגודה הייתה איסוף כסף למען רכישת ספרי לימוד לנערות הזקוקות לכך. אירוע התרמה לאגודה הוכתר בהצלחה ואף הוזכר בעיתונים המקומיים. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה סיפקו לה פתח מילוט. למרות זאת, רשמה גולדה את עצמה, ללא ידיעת הוריה, לבית ספר תיכון ברובע הצפוני של מילווקי, ובספטמבר 1912 החלה את לימודיה שם.
לאחר שהוריה ניסו לשדך לה את משה גודשטיין, סוכן נדל"ן אמיד שגילו היה כפול מגילה, החליטה גולדה לברוח מהבית. אחותה שיינה הציעה לה לעבור אליה לדנוור, וגולדה הסכימה והחלה לאסוף כסף בחשאי עבור הנסיעה באמצעות שיעורים פרטיים שהעבירה למהגרים שהגיעו למילווקי. בפברואר 1913 כתבה פתק להוריה וביקשה מהם סליחה על כך שהיא פוגעת בהם. לאחר מכן יצאה מביתה ועלתה על רכבת לדנוור, שם נפגשה עם שיינה. לאחר כשנה, כשהייתה בת 16, שכרה גולדה דירה משלה בדנוור ועזבה את ביתה של שיינה. מספר חודשים לאחר מכן התחדש הקשר בין גולדה לבין אביה. תחילה שלח לה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אִמהּ. כששמע על מצוקת בתו, חזר וביקש ממנה לחזור למילווקי. לבסוף חזרה גולדה למילווקי בקיץ 1915, כשנתיים לאחר עזיבתה.
בתקופה בה שהתה אצל אחותה ובעלה, התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתן. שיחותיהם ורעיונותיהם הציוניים ריתקו אותה. בייחוד נמשכה ליצירותיו של אהרן דוד גורדון, מהוגי הדעות החשובים של הציונות הסוציאליסטית. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, לימים בעלה, שמשך את ליבה בידיעותיו הרחבות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. מאירסון היגר לאמריקה מפלך ליטא של האימפריה הרוסית.
ראשית פעילותה הציונית
כשחזרה למילווקי בגיל 17, שבה גולדה הצעירה להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. הוריה היו פעילים בקהילה היהודית במילווקי, והצליחו לקנות לעצמם מעמד בה, ולא התנגדו עוד לרצונה של בתם לרכוש לעצמה השכלה. היא סיימה את לימודיה בתיכון והמשיכה ללימודים בסמינר למורים (היום האוניברסיטה של ויסקונסין-מילווקי), שם למדה שני סמסטרים. לאחר מכן לימדה בבתי הספר הציבוריים של מילווקי. בעת מלחמת העולם הראשונה, פתחה, ביחד עם אביה, קרן צדקה למען יהודים באירופה שאיבדו את ביתם. עוד בשנת לימודיה האחרונה, הוגדרה על ידי הצעירים היהודים שחיו אז במילווקי כפעילה ציבורית המזוהה עם התנועה הציונית. בשל שליטתה בשלוש שפות, נשלחה גולדה על ידי פועלי ציון לערים ברחבי ארצות הברית.
גולדה המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת מפלגת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה נגד פרעות פטליורה באוקראינה. בהדרגה, בהשפעת בואם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, אך מוריס התנגד לכך. במחאה על סירובו של מוריס לעלות עמה לארץ ישראל, עזבה גולדה את מילווקי בתחילת 1917, מאוחר יותר עברה לשיקגו, שם שהתה מספר חודשים. השניים שבו להיות יחדיו כעבור מספר חודשים, לאחר שגולדה הצליחה לשכנע את מוריס לעלות עמה ארצה. מוריס לא היה ציוני אדוק כגולדה, ועיקר עניינו היה ביצירה האמנותית של ההוגים הציוניים. ראייתו הייתה לקויה והוא היה נמוך, והיו אלו האינטלקט, ההומור העצמי, הצניעות והנימוסים שלו שקסמו לגולדה. ב-24 בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, ועל אף שהעדיפה חתונה אזרחית, שכנעו אותה אמה ומוריס לערוך נישואים יהודיים. כדי לחסוך כסף לקראת המסע לארץ ישראל, גולדה החלה לעבוד כספרנית בספרייה מקומית.
כאשר ביקשה להתנדב לגדודים העבריים במטרה לסייע לבריטניה במלחמתם באימפריה העות'מאנית, מפקדם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי סירב לכך בשל היותה אישה. גולדה זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של "פועלי ציון" במילווקי בוועידה הארצית של הקונגרס בדצמבר 1918, שכונס לקראת ועידת השלום בפריז שנערכה בתום המלחמה. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה. היא מלאה תפקיד פעיל בישיבות הקונגרס הנבחר בפילדלפיה, בו הוחלט, בהמשך להצהרת בלפור, שהתנועה הציונית תומכת בהקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל בחסות מנדטורית של האימפריה הבריטית.
בארץ ישראל המנדטורית
העלייה והקליטה בארץ
שמאל|ממוזער|250px|מאירסון עובדת בשדות של מרחביה במהלך שנות ה-20
לאחר שהייתה פעילה ב"פועלי ציון" במשך שנתיים, החליטה גולדה לפרוש מפעילות בה. באותו זמן החלה לשקול ברצינות לעלות לארץ ישראל, המניע לכך היה ככל הנראה תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל והכוונה לשנות את השלטון בארץ ישראל מצבאי לאזרחי. סיבה נוספת לכך הייתה ככל הנראה קשורה גם לסיום פעילותה ב"פועלי ציון".
בקיץ 1920 החלו גולדה ומוריס את ההכנות לעלייתם לארץ ישראל. הם עזבו את מילווקי ועברו להתגורר בשכירות בשכונת שבניו יורק בספטמבר אותה שנה, בדירה בה התגוררו יחד עם שני זוגות נוספים, שגם הם התכוונו לעלות לארץ ישראל. בינואר 1921 הגיעה גולדה לביתה של שיינה בשיקגו, שם שמעה שיינה לראשונה על החלטתה לעלות לארץ ישראל, והחליטה להצטרף אליה.
ב-23 במאי 1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינת קיטור בשם "פוקהונטס" (Pocahontas). הנסיעה, שהייתה צפויה לארוך שבועיים, ארכה 44 ימים והייתה רצופת אסונות ואירועים חריגים, בהם שביתת מלחים, התאבדותו של רב החובל, והתערערות נפשו של אחיו. הספינה הגיעה לבסוף ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף, והספינה המשיכה לנמל אלכסנדריה שבמצרים. משם הגיעה מאירסון ושאר העולים ב-14 ביולי 1921 ברכבת לתל אביב.
עם הגעתן לארץ ישראל התגוררו שתי המשפחות בדירה שכורה ביפו, וגולדה החלה לשמש כמורה מחליפה בגימנסיה העברית "הרצליה", ולימדה ילדים אשר התקשו באנגלית. לימים, השתמשה בימיה הראשונים בארץ ישראל כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעיתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). בספטמבר 1921 הגישו הזוג בקשה להתקבל לקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. במרחביה חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ ישראל העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות ומלכתחילה כלל לא רצה להגיע לקיבוץ. הוא אף סירב להביא ילד לעולם שיגדל בדרך השיתופית שהייתה נהוגה אז בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם. מאוחר יותר, נבחרה גולדה לחברת מזכירות מועצת הפועלות, והחל מ-15 בדצמבר 1922 נכחה בדיוני המועצה בתל אביב.
מ-7 עד 10 בינואר 1923 נאמה ביידיש בוועידתה השנייה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל כנציגת מועצת הפועלות ומרחביה מטעם מפלגת "אחדות העבודה". בנאומיה בוועידה טענה כי מועצת הפועלות צריכה להפוך לגוף נפרד מההסתדרות, בניגוד לדעתה של עדה פישמן.
באביב באותה שנה חלה מוריס. ייתכן שהייתה זו מלריה אך מכל מקום פסק הרופא שבדק אותו כי על הזוג לעזוב את הקיבוץ.
במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, עזב הזוג את הקיבוץ, ובאוקטובר באותה שנה עבר להתגורר בביתה של שיינה בעיר. לאחר מכן עברו לשכונת נחלת אחים בירושלים, שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי סולל בונה. מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה". היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
במאי 1923 השתתפה בוועידת הקבוצות שהתקיימה בדגניה א'. בוועידה היא דיברה יידיש, היות שעוד לא שלטה בעברית. בזיכרונותיה כתבה גולדה כי הוועידה רוממה את רוחה.
הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני, גולדה עזבה את ירושלים במרץ 1925, לאחר חצי שנה בלבד, וחזרה למרחביה יחד עם מוריס ובנם. אולם בסתיו של אותה שנה חזר הזוג לדירתם הקודמת בירושלים. חצי שנה אחר כך, במאי 1926, ילדה את בתה, שרה. במחצית השנה הוריה של מאיר עלו לארץ ישראל והתיישבו בהרצליה.
מועצת הפועלות
ב-1927 הציע לה דוד רמז, שהתיידד עמה, היה ער למצוקתה, ולימים אף הפך למאהבה, לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. גולדה הסכימה, ובישיבת מועצת הפועלות בדצמבר אותה שנה נבחרה לתפקיד, החלה אותו בינואר 1928 ועברה לתל אביב. במקביל שימשה כחברת הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים" מאז הקמתו בנובמבר 1927 ועד 1933, אולם היא כמעט לא השתתפה בישיבותיו. לעומת זאת, בעלה מוריס החל לעבוד כמתורגמן מאנגלית לעברית בהסתדרות. תפקידה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת.
ביוני 1928 הציעה עצמה כשליחה לארצות הברית מטעם מועצת הפועלות, למען גיוס כספים לטובת ההסתדרות. שליחים מטעם ההסתדרות יצאו לארצות הברית עוד בשנת 1926, וב-1928 החלה גם רחל ינאית בן-צבי לשמש כשליחה כזאת, במגמה שהתמקדה בעיקר בארגון הנשים האמריקאי.
באותה שנה ביקשו ממנה ראשי ההסתדרות לנאום בוועידה העולמית של ויצו בברלין שהתקיימה בקיץ 1928. בין ויצו למועצת הפועלות היה משבר באותה תקופה, המשבר בנוגע לחלוקת הכספים של ויצו. דוד בן-גוריון, דוד רמז וחבריהם חששו שגולדה תסכם לבדה עם ראשי ויצו את הנושאים שהיו אז במחלוקת, מאחר שעמדתם הייתה מנוגדת לשלהם. בשל כך, הוחלט כי היא תצטרף לעדה פישמן בוועידה, אולם פישמן סירבה, וטענה כי לא ניתן לסמוך על גולדה. ראשי ההסתדרות דחו את טענתה, וביולי 1928 הייתה מאירסון לצירה בוועידה מטעם מזכירות מועצת הפועלות. במהלך הוועידה נוצר קשר בין ויצו למועצת הפועלות לאחר מאבק משותף של גולדה ופישמן. בעוד שפישמן נאמה בוועידה, גולדה כלל לא הוזמנה לנאום בה, והיא הגדירה את הוועידה כמתסכלת וכלא יעילה.
כאשר פישמן העלתה הצעה שתאשר כי לארגון הנשים האמריקאי יש זיקה פוליטית ל"פועלי ציון", דרשה גולדה מחברי מזכירות מועצת הפועלות לדחות את ההצעה. ההחלטה על הצעת פישמן לא צלחה במזכירות מועצת הפועלות, ובשל כך הועברה לוועד הפועל של ההסתדרות, שם נדחתה ברוב של 5 נגד, 3 בעד, ו-2 נמנעים. פישמן העלתה את הצעתה שוב ב-5 בנובמבר 1928 בישיבת מזכירות הוועד הפועל, ונדחתה בשנית.
בשלהי אותה שנה, הוחלט כי גולדה תשהה במשך כחצי שנה לפחות בארצות הברית, למען גיוס כספים עבור ארגון הנשים האמריקאי וצירוף חברות חדשות. יוכבד בת-רחל החליפה אותה בתפקידה במועצת הפועלות. היא החלה את שהותה בארצות הברית בנובמבר אותה שנה.
לפני שעמדה לחזור לארץ, הוחלט כי היא תשמש כצירה מטעם "פועלי ציון" בקונגרס הציוני העולמי ה-16 שנערך בקיץ 1929, אך גולדה כלל לא נאמה בו. בקונגרס לא ייצגה גולדה את אחדות העבודה, אלא את הסניף האמריקאי של "פועלי ציון". לבסוף, חזרה לארץ בסוף אוגוסט 1929.
עוד כשהייתה בארצות הברית, נודע לגולדה שהיא תצטרך לשוב למזכירות מועצת הפועלות. דוד רמז חשב שגולדה היא היחידה שתוכל לבלום את עדה פישמן במועצה. מששמעה על כך פישמן, היא החלה לבקר את שליחותה של גולדה בארצות הברית, ובין היתר האשימה אותה שהיא בוגדת בתפקידה מאחר שהיא מייצגת את מפלגתה, ולא את מועצת הפועלות.
בינואר 1930 התפטרה מאיר מתפקידה כמזכירת מועצת הפועלות. במרץ אותה שנה החליפה אותה שושנה גולדין. גולדה נשארה במועצת הפועלות כחברת "המזכירות המורחבת", אך כחברה בה בלבד. בסוף מאי אותה שנה יצאה לבריטניה ושהתה שם עד סוף יולי למען איסוף תרומות למפלגתה ולהסתדרות. במקביל, השתתפה כנציגת מפא"י בשלוש ועידות שהתקיימו בבריטניה: ועידת מפלגת הלייבור ונשותיה, וועידת פועלי ציון באנגליה. היא חזרה לתל אביב בראשית אוגוסט.
שליחויות בארצות הברית
בבחירות לאספת הנבחרים השלישית, שובצה גולדה במקום ה-20 ברשימת מפא"י לבחירות. ב-5 בינואר 1931 הסתיימה ספירת הקולות, מפא"י זכתה ברוב מוחץ, וגולדה נבחרה לאספת הנבחרים השלישית. בפברואר אותה שנה השתתפה במושבה הראשון של האספה. חודש אחר כך השתתפה בדיוניה של מועצת ההסתדרות, שהתוותה את מדיניות ההסתדרות.
באותו הזמן הופעלו עליה לחצים רבים לצאת שוב לשליחות באמריקה. מוריס התנגד לכך, היות שהטיפול בילדיהם הועבר ישירות אליו ואל המטפלת שלהם, תהילה שפירא. מה גם שבאותה העת התגלתה אצל הבת שרה מחלת כליות. בראשית 1931 השתפר מצבה של שרה, וגולדה החליטה שבסתיו תצא לארצות הברית. לאחר שזלמן שזר הצליח לשכנע את חברי המפלגה למנות עורך זמני במקומו לעיתון דבר ובכך לאפשר לו לשהות בארצות הברית למשך תקופה ארוכה, גולדה אישרה רשמית כי היא מוכנה לצאת שוב לשליחות.
ב-30 בספטמבר 1931 יצאה לארצות הברית. שז"ר הגיע לניו יורק חודש אחריה. ביוני 1932 הפציר בה מוריס לחזור ארצה עקב מצבה הבריאותי של שרה, וגולדה נענתה. כשחזרה לארץ נדהמה לראות עד כמה הידרדר מצבה של שרה. באישור מוריס, הוסכם כי היא תנותח בניו יורק. למרות אזהרות הרופאים לפיהן שרה עלולה למות, יצאו גולדה וילדיה לניו יורק באוגוסט 1932. שרה נותחה בבית החולים "בית ישראל" במשך שישה שבועות, עד שהחלימה.
במהלך שהות זו בארצות הברית ניהלה גולדה את ה"פיוניר וומאן", ובוועידה השנתית של הארגון שנערכה בטורונטו מ-27 עד 30 באוקטובר נבחרה למזכירתו. היא עסקה בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ביתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה מונתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים. היא סיימה את שליחותה ביולי 1934.
פעילותה בוועד הפועל ובהסתדרות
לאחר ששבה לארץ התגוררה בחדר זמני בתל אביב, וביקשה לעבור לקיבוץ. עד לקבלת ההחלטה בעניין החליטה לעבור לעין חרוד. היא גם נדדה עם ילדיה לביתה של בבה אידלסון, מזכירת מועצת הפועלות וממקורבותיה של גולדה, אך לבסוף בקשתה סורבה. גולדה שכרה דירה בתל אביב ושלחה את שני ילדיה ללימודים בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שבו למדו גם יצחק רבין ושולמית אלוני.
לאחר מכן טיפלה במספר נושאים מטעם הוועד הפועל לבקשת דוד רמז. רמז ביקש ממנה לעמוד על זכויותיהם של חברי ההסתדרות במספר מוסדות, כמו הצבא הבריטי, לדאוג לפיתוח יחסי החוץ של הארגון, לטפל באנשים שהגיעו לראות את הארגון מחוץ לארץ ולעסוק בבעיות שהיו קשורות למחפשי עבודה ביישוב.
מאיר תמכה בהסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי, אם כי הסתייגה מהם מעט. היא אף הייתה מעורבת בדיונים לאישור ההסכמים. אולם לבסוף תמכה בכך שהוועד הפועל של ההסתדרות יכריע בעניין. בהמשך התנגדה לאישור החלק השני של ההסכם. לבסוף ההסכם נדחה לאחר משאל בין חברי הוועד במרץ 1935.
באוגוסט אותה שנה יצאה לשווייץ והשתתפה בקונגרס הציוני העולמי ה-19. חודש לפני כן הוצע לה לשמש באופן רשמי כשליחת ההסתדרות בארצות הברית אך היא התעקשה להישאר בארץ ישראל. לבסוף נאלצה להסכים ובשלהי דצמבר יצאה לארצות הברית לפרק זמן של שמונה חודשים כנציגת ההסתדרות, יחד עם זלמן שזר.
בעת שהותה בארצות הברית פרץ המרד הערבי הגדול. היא שמעה על כך במהלך שהותה שם אך לא ייחסה לו חשיבות רבה. בשלהי יולי 1936 חזרה לארץ. היא דחתה את טענות המנהיגים הערביים למרד וטענה כי מספר הערבים בארץ ישראל הוכפל מאז ראשית ההתיישבות העברית. היא התנגדה לדרישת המנהיגים להפסיק את העליות גם לאחר אלפי מאורעות הדמים שאירעו באותה השנה. כשנתבקשה להסביר את מניעיהם של המנהיגים הערביים טענה כי רצונם הוא "לגזול מאיתנו את ארצנו". אף על פי כן, היא תמכה במדיניות ההבלגה של ההגנה וטענה כי היא " הדרך היחידה, והדרך המוסרית היחידה". את תמיכתה במדיניות זו הסבירה בכך שעל אנשי היישוב להיות שומרי חוק בעיני הבריטים על מנת שלא יקצצו בעלייה ובהתיישבות.
ב-17 בדצמבר נבחרה, יחד עם דב הוז, להציג בפני חברי ועדת פיל את עמדת ההסתדרות בכל הנוגע לתביעות היישוב. אולם לבסוף קבעה הוועדה כי חששותיהם של הפלסטינים מוצדקים וכי יש לצמצם את העלייה ולחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. הצעת הוועדה פורסמה ב-7 ביולי 1937 וגולדה התנגדה לה רבות. לימים חזרה בה מהתנגדותה לתוכנית אם כי דווקא ההתנגדות הערבית היא שגרמה לאי הוצאתה לפועל.
ב-28 בינואר 1937, חודשיים לאחר מותו של משה בילינסון, מונתה במקומו ליושבת ראש הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים". הגוף פיקח, ניהל וכיוון את הארגון של ההסתדרות שהיה אמון על ביטוחם הרפואי של רבים מאנשי היישוב. באוקטובר אותה שנה ניהלה לראשונה את ישיבתו. במהלך כהונתה בתפקיד גדלו מספר החברים בארגון, מספר המרפאות שלו ומספר המיטות בבתי החולים בכל רחבי ארץ ישראל.
באותה שנה הוקמה חברת הדיג נחשון על ידי ההסתדרות, ורמז הציב לה למטרה לגייס כסף על מנת להרחיב את צי הספנות שלה. לשם כך יצאה לארצות הברית מספר פעמים. היא אומנם הצליחה למכור אלפי מניות לחברה, אך לא אספה מספיק כסף למען הרחבת הצי.
ב-1938 השתתפה כמשקיפה בוועידת אוויאן, מטעם הסוכנות היהודית, יחד עם ארתור רופין ונחום גולדמן. הנהלת הסוכנות הייתה ספקנית לגבי תוצאות הוועידה אולם החליטה לשלוח נציגות. החשש שהובע בהנהלה היה כי היא תפגע במאמץ הציוני להפוך את ארץ ישראל ליעד ההגירה העיקרי של יהודי העולם. עד אותה שנה שימשה מאיר כממלאת מקום במרכז מפלגת מפא"י, והחל משנה זו הייתה לחברת קבע בו ולחברת מזכירות המפלגה.
חודש לפני התכנסות הקונגרס הציוני העולמי ה-21 התקבלה הצעתה שלה ושל שז"ר ולפיה לא יוכלו יהודים להשתתף בוועידת השולחן העגול אלא אם יתקיים משא ומתן בדבר הקמת מדינה יהודית. היא גם הציעה לדחות את ההחלטות בנושא ההשתתפות ולהעביר את הכדור לידי הסוכנות. הפעם לא התקבלה הצעתה.
במאי 1939 פורסם הספר הלבן, שנועד להגביל באופן חמור את עליית היהודים ולהגביל משמעותית רכישת קרקעות בבעלות ערבית, בידי יהודים. יממה לאחר פרסומו, ב-18 במאי, הייתה גולדה ממנהיגי המחאה נגדו, יחד עם יוסף שפרינצק, לוי אשכול, זלמן ארן ואנשים נוספים. אולם עד מהרה התברר כי ההפגנות לא היו תכליתיות, והאיום הנאצי היווה סכנה גדולה יותר לעם היהודי מאשר הספר הלבן. ב-1 בספטמבר אותה שנה, בעת שהייתה על האונייה בדרך לארץ מהקונגרס הציוני העולמי ה-21, נתבשרה על פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ב-21 בספטמבר 1939 התפטרה מהוועד הפועל של ההסתדרות, לאחר שפרץ מאבק בינה לבין חברי סיעה ב' שאיימו לשבות ולהחרים את מוסדות הארגון אם יוכרחו להקצות כספים למפדה - הטלת מס על כל פועל למען סיוע למובטלים. חברי מפא"י השתמשו בהתפטרות כדי להשיג הישגים פוליטיים.
לאחר מותו של דב הוז בתאונת דרכים בדצמבר 1940, עמדה מאיר בראש המחלקה המדינית של ההסתדרות (שנקראה אז המחלקה ליחסים פוליטיים), ובמסגרת תפקיד זה טיפלה בקשריה של הסוכנות היהודית עם השלטון הבריטי. היא שימשה בתפקיד זה במשך שש שנים עד לתום מלחמת העולם השנייה. מלבד זאת, ניסתה מאיר לתווך בין ארגון ההגנה לארגון האצ"ל. היא הזמינה את דוד רזיאל ואליהו גולומב לביתה, על מנת שתניעם לשתף פעולה במהלך מלחמת העולם השנייה. הניסיון נקטע לאחר שבן-גוריון שמע על כך והורה לסיים זאת. בנוסף, הייתה מאיר אחראית, בין היתר, על התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. היא טענה כי יש לעזור לצבא הבריטי ולעודד את הגיוס אליו, זאת בעקבות הסכנה שגרמניה הנאצית תפלוש לארץ ישראל. היא גם תמכה בשיתוף פעולה צבאי בין היישוב לבריטניה כנגד גרמניה הנאצית, ובתוכנית א', שהורתה על הקמת הפלמ"ח.
מאיר חששה בתחילה מתוכנית בילטמור, עקב העובדה שלא נדרשה בה עצמאות מדינית גמורה. אולם מאחר שנדרשה לתאם את דרכה עם דרכיו של בן-גוריון, הפכה מאיר לתומכת נלהבת של התוכנית, אם כי עדיין התנגדה לחלק מחלקיה. היא אף מתחה ביקורת חריפה על ראשי הקיבוץ המאוחד, שהתנגדו נחרצות לתוכנית.
נוסף על כך, ניסתה מאיר, יחד עם שותפיה, לנהל משא ומתן עם הבריטים למען הגדלת מספר הסרטיפיקטים. היא אף נפגשה, יחד עם יצחק בן-צבי, יו"ר "הוועד הלאומי", עם הנציב העליון כדי להגיש לו עצומה בנושא בשמם של אנשי היישוב. היא גם ניסתה לעכב גירוש של מעפילים שהיו על האוניות "פאסיפיק" ו"מילוס", אך הניסיון נכשל גם כן. כמו כן, הוצע לה לשמש כשליחה ברחבי העולם על מנת להסב את תשומת ליבו לשואה, אך היא סירבה בתוקף.
מאיר הייתה תומכת נלהבת של בן-גוריון, ובעת שהוויכוח בינו לבין חיים ויצמן, ייעצה לו גולדה לשלוח לו מכתב ב-11 ביוני 1942, הכולל איום בהתפטרותו של בן-גוריון מהנהלת הסוכנות היהודית או בניתוק הקשר בין השניים. לאחר מכן הסלים המצב עד שב-11 ביולי הודיע בן-גוריון שאם ויצמן לא יגיע לשיחת בירור, יתפטר. ויצמן סירב, וב-26 באוקטובר מימש בן-גוריון את האיום והתפטר מתפקידו. לאחר מכן ניסו חבריו במפא"י לשכנעו לשוב לתפקידו, וברל כצנלסון אף איים בפירוק מפא"י אם בן-גוריון לא יעשה כן. המאבק הצליח, בן-גוריון וויצמן השלימו ביניהם והוא חזר לתפקידו ב-1944.
מספטמבר 1943 כיהנה כמזכירת מועצת פועלי תל אביב-יפו מטעם הוועד הפועל של ההסתדרות.
בשנת 1943 נתנה עדות מרשימה מטעם הסנגוריה במשפט סירקין-רייכלין שבו האשימו הבריטים את חברי ההגנה בהברחת נשק.
מאיר התנגדה ל"פורשים" מארגון ההגנה ואף קראה לנקוט צעדים קיצוניים נגדם גם אם הדבר יעלה במלחמת אזרחים. עם זאת, כשנתבקשה מהנציב העליון לפעול להפסקת פעולותיהם, אמרה לו גולדה כי מוסדות היישוב לא יכולים לבלומם בעת שהממשלה "נוקטת פעולות פרובוקטיביות".
ממוזער|281x281 פיקסלים|לוח זיכרון שהוצב על הבניין בו התגוררה גולדה מאיר ברובע פצ'רסקי, רחוב בסֵינה 5 א' קייב, אוקראינה. על הלוח נכתב באוקראינית: "עד שנת 1903 חיה כאן המדינאית הישראלית הדגולה גולדה מאיר"
ממוזער|המשך לוח הזיכרון: "נבנה על ידי העיר קייב ומנהל המדינה ביוזמתה של המועצה היהודית של אוקראינה בתמיכת הסוכנות היהודית, שגרירות מדינת ישראל, העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר, משרד עורכי דין מאניוביץ, 1998
בעת שירותה בארגון "ההגנה", היו למאיר ארבעה שמות קוד, שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו: "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו"זהבה".
בן-גוריון וחבריו לוועד הפועל הציוני ביקשה ממנה להעיד בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. ואכן, ב-25 במרץ 1946, העידה בפני חברי הוועדה. לא ברור עד כמה התרשמו מעדותה אם בכלל, אך כן ברור שהם לא קיבלו את דרישתה העיקרית - הקמת מדינה יהודית. באותה העת נמשכו ההפגנות נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. באפריל הודיעו מנהיגי היישוב על שביתה כללית ועל שביתת רעב למשך יממה, בעקבות שביתת הרעב של המעפילים שנתפסו בנמל לה ספציה על האוניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב". על אף עצות רופאיה, שבתה גולדה רעב למרות שקודם לכן החלימה ממחלה ברגלה השמאלית. עם זאת היא שתתה תה ללא סוכר ועישנה במהלך השביתה ואף הצליחה לנאום בפני האנשים שהזדהו עם השובתים.
המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית
ממוזער|שמאל|250px|גולדה מאיר חותמת על מגילת העצמאות 1948 (משני צדיה משה שרת ודוד בן-גוריון)
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד במשך ארבעה חודשים. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי. לאחר השבת השחורה האשימה את ממשלת בריטניה כי מדיניותה נועדה להרוס את היישוב היהודי. הבריטים ניסו להידבר עימה יחד עם אנשים אחרים בסוכנות, אך היא סירבה והודיעה כי היא מתנגדת לכך.
כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי נגד הבריטים, הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. הוא אף איים להתפטר מתפקידו אם לא יפסקו פעולות המרי. חברי "ועדת x", שהייתה אחראית על תיאום פעולות המחתרות השונות, הבטיחו לוויצמן כי "ישתדלו" למלא את דרישתו. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד הורה גם בן-גוריון להפסיק את הפעולות, לפחות עד להתכנסות הקונגרס הציוני העולמי ה-22. ויצמן המשיך לעמוד על עמדתו ודרש מגולדה להתערב בעניין. היא הצליחה לשכנע את לוי אשכול שאין טעם בפעולות הללו וכי יש להפסיק באופן זמני את פעילות הוועדה. אשכול לא הסכים לפזר את הוועדה וביקש למנות מחליפים לחברי הוועדה העצורים בלטרון, והיא צייתה לו.
בן-גוריון ראה בגולדה כמי שתהיה חברה בהנהלת הסוכנות גם אם ישוחררו עצורי השבת השחורה, כפי שאכן קרה ב-5 בנובמבר. זמן לא רב אחר כך הפכה לנציגת מפא"י בוועד הפועל הציוני ואחר כך גם בהנהלה הציונית.
לאחר ששוחרר שרת הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאיר עמדה בראשה בירושלים מינואר 1947 ולמעשה ניהלה אותה בפועל. לצורך כך עברה לגור בשכונת רחביה.
באותו החודש נידון למוות לוחם האצ"ל דב גרונר, שנתפס במהלך התקפת האצ"ל על המשטרה הבריטית ברמת גן. ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל קצין מודיעין בריטי בירושלים. למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב. 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שחרר את בני הערובה. גולדה הייתה האחראית הישירה לשחרור בני הערובה, ומאותו החודש שימשה כאשת קשר עם הבריטים, לבקשת בן-גוריון. בשל קרבתה לממשל המנדט כינוה אנשי "הפורשים" כ"מתווכת בין השלטון המרצח לבין היישוב", ואף השווה אותה למנהיגי גטו וילנה חברי היודנראט.
באביב 1947 חלתה, וב-29 ביוני התפטרה מהנהלת הסוכנות. התפטרותה נדחתה, ובמקום זאת היא יצאה לחופשת מחלה.
באוקטובר 1947 הקימה את "מרכז ההתגייסות", והעמידה בראשו את לוי אשכול ובנימין אבניאל, שהפכו באופן לא רשמי לאחראים על הגיוס לארגון ההגנה מטעם המפקדה הארצית. מאוחר יותר הצטרפה, לבקשת בן-גוריון, ל"ועדה ב'", שהופקדה מטעם הסוכנות להקים "מנגנון ממשלתי מסודר" ומנגנוני עזר שיסייעו לאוכלוסייה.
ב-10 בנובמבר טסה לקפריסין כדי לנהל משא ומתן עם מנהיגי מחנות המעצר שם, לאחר שהצליחה לשכנע את הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם ולהגיע עמו להסכם לפיו ישוחררו מאות תינוקות, ילדים והוריהם מהמחנות, למען קידומם לראש רשימת הוותיקים במחנות, שהאנשים שבראשה זכו לשחרור מוקדם. לאחר כמה ימים היא הגיעה עם מנהיגי המחנות להסכמה דומה, וכ-3,800 תינוקות, ילדים והוריהם שוחררו ממחנות המעצר ועלו ארצה. הדבר היווה ניצחון "אנושי ואישי" עבור גולדה.
ב-15 בנובמבר נורו יריות לעבר ביתה שברחביה, והיא הגדירה אירוע זה כמכונן בחייה.
בטרם קום המדינה נפגשה מאיר פעמיים עם עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה.
מייד לאחר כ"ט בנובמבר נתבקשה שוב על ידי בן-גוריון להיות מופקדת מטעם הנהגת היישוב על "הפעילות המדינית והמוניציפלית בירושלים", וכן עמדה בראש "ועדת ירושלים", שהתכנסה בדצמבר אותה שנה, והיא ניהלה את העניינים האזרחיים של ירושלים ותושביה היהודים עד סמוך להכרזת העצמאות.
ב-26 בדצמבר תקפו הערבים שיירה של מכוניות בשער הגיא. אחת מהן הייתה המונית שבה נסעה גולדה על מנת לבלות את סוף השבוע בתל אביב. השומרים שהיו בתוכה השיבו ביריות ובכך היא שרדה, אך לאחר מכן נפגעה קל לאחר שניסתה לפתוח את דלת המונית כדי להכניס לתוכה פצוע.
בתחילת ינואר 1948 הסכימה לצאת במקום בן-גוריון לארצות הברית, לאחר שאליעזר קפלן נכשל בגיוס כספים למען רכישת נשק ובן-גוריון רצה לסייע לו בהשגת המטרה. בן-גוריון הופתע מרצונה של גולדה לסייע לו בכך, שכן היא סירבה קודם לכן לצאת לשליחויות לארצות הברית. ואכן, ב-22 בינואר יצאה גולדה לארצות הברית, ולמחרת נחתה שם. במהלך מסעה ליוו אותה שני אישים יהודיים-אמריקאיים בכירים: הנרי מונטור, המנהל הכללי של המגבית הארץ-ישראלית המאוחדת, והנרי מורגנטאו הבן שכיהן כמזכיר האוצר של ארצות הברית בתקופת ממשלו של פרנקלין רוזוולט. נאומה בכינוס השנתי של מועצת ההסתדרויות וקרנות הסעד היהודית זכה להצלחה מסחררת וראשי הארגון התחייבו להעביר 25 מיליון דולר. במלון פאלם ביץ' נחלה הצלחה גדולה עוד יותר כאשר הצליחה לגייס עוד מיליון וחצי דולר, ובתום המסע ניתנו לה התחייבויות להעביר סכום כולל של 50 מיליון דולר. חלק נרחב מצורכי היישוב והמדינה מומנו בעזרת הכסף שגייסה, וייתכן שבלעדיו לא היה ניתן לרכוש די נשק לבלימת ההתקפה הערבית במלחמה.
היא נבחרה למועצת העם, אך לא למנהלת העם. זאת עקב התנגדותם של כמה מחברי מרכז מפא"י, ובראשם יוסף שפרינצק ודב יוסף, בהצבעה שנערכה ב-6 במרץ 1948. בן-גוריון זעם על כך, ובאפריל אף התפטר לזמן קצר ממזכירות המפלגה ומהממשלה הזמנית, אך חזר בו.
ב-26 באפריל חזרה לשמש כראש המחלקה המדינית בירושלים, לבקשת בן-גוריון, ולצורך כך שבה למשרדה בעיר ושהתה בה מספר ימים.
ב-1 במאי הציעה לבן-גוריון שתיפגש שוב עם המלך עבדאללה כדי לברר מה מדינתו תעשה. בן-גוריון לא היה שלם עם הבקשה מאחר שהיה סבור שהמלך ומדינתו עתידים להצטרף למלחמה. לבסוף אישר את בקשתה, וב-12 במאי 1948 נפגשה גולדה בשנית עם עבדאללה. במהלך הפגישה כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את הלגיון הירדני להילחם ביהודי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו, הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאיר שהיישוב היהודי בארץ יוכפף לשלטון ממלכת ירדן כמיעוט, יהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, ללא הקמת מדינה עצמאית וללא המשך עליית יהודים לארץ - הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה".
בבוקר אותו היום התקבלה ההחלטה על הקמת מדינת ישראל בישיבת מועצת העם ברוב דחוק, וגולדה השתתפה בה לבקשת בן-גוריון, על אף שלא הייתה חברה בה.
יומיים לאחר מכן, בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות, נתבקשה על ידי בן-גוריון לבשר לראשי השלטון הבריטי על ההחלטה להקים את מדינת ישראל ולשמש מטעם הממשלה הזמנית כ"אחראית לענייני ירושלים". באותו היום ניסתה לחזור לירושלים הנצורה, ועל כן, לא הייתה אמורה להיות נוכחת בטקס ההכרזה, אך מטוס ה"פרימוס" שלה חזר על עקבותיו בשל מזג אוויר סוער, והיא נכחה בטקס וחתמה על מגילת העצמאות בבית דיזנגוף. החתימה הייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה. לאחר החתימה יצאו אל ההמונים שהתקהלו מחוץ לבית דיזנגוף שני נואמים: תחילה בן-גוריון שנתן נאום מאופק, ומייד אחריו גולדה שנתנה נאום נלהב ומרגש.
מייד לאחר מכן שוב נשלחה לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי.
מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם בוששה להגיע לשם לאחר שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים, וגם הציבור בארץ, סברו שמדובר ב"מחלה דיפלומטית". הדבר מובן לאור העובדה שהמינוי נבע מניסיון של משה שרתוק (לימים שרת) להרחיקה מהארץ וממוקדי ההשפעה כי היה מאוים ממנה פוליטית וידע כי היא הראשונה בה יתמוך בן-גוריון שנתן בה אמון מלא (אך לא העריך באותה מידה את שרתוק). גולדה התנגדה למינוי זה גם מכיוון שחשה שאינה בעלת כישורים דיפלומטיים מספיקים. ביוני 1948 הודיע לה שרת באמצעות מברק כי מונתה על ידי הממשלה ל"ציר מוסמך" במוקסבה, אך היא המשיכה להיאבק בהחלטה וניסתה לדחות זאת ככל האפשר, אך לשווא.
צירה במוסקבה
ב-2 בספטמבר 1948 הגיעה למוסקבה, שם עמדה גולדה בראש צירות ישראל בברית המועצות, ושהתה שם כחצי שנה. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קדר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאיר ולידידה קרובה שלה למשך שנים.
חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש לשלומם באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. הסובייטים האמינו בקיומה של אנטישמיות בארצות הלאום הקפיטליסטיות, ובשל כך קיבלו את הצורך במדינה יהודית כפתרון זמני. עם זאת, גרסו שבמדינות הקומוניסטיות לא קיימת אנטישמיות כלל, ולכן מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.
אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה לבבית. עשרות אלפים הרעיפו אהבה רבה על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים.
ב-5 בדצמבר הגיעה לביקור בארץ ישראל, בה הודיע לה בן-גוריון כי היא תמונה לחברה בממשלת ישראל הראשונה לאחר הבחירות לאספה המכוננת בינואר 1949. בשל כהונתה ארוכת השנים בוועד הפועל ובניסיונה בעיסוק בנושאים הקשורים ליחסי העבודה ביישוב, מונתה לשרת העבודה והביטוח העממי, תיק שיועד בכלל למפ"ם. ב-1949 חזרה לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, לאחר שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. סגנה מרדכי נמיר החליף אותה.
שרת העבודה ושרת החוץ
שמאל|ממוזער|250px|מאיר כשרת העבודה, 1949
ממוזער|גולדה מאיר עם ילדי קיבוץ שפיים בטקס פתיחת כביש תל אביב - נתניה, יולי 1950
ממוזער|250px|מאיר יחד עם פנחס לבון, 1959
ממוזער|250px|גולדה מאיר עם פעילים יהודים בניו יורק, 1959
ממוזער|250 פיקסלים|שרת החוץ גולדה מאיר
למרות ההחלטה למנותה לשרת העבודה והביטוח העממי, המשיך שרת לנסות להשאירה במוסקבה, אך לשווא. מלבד שרת גם חברי הממשלה הדתיים התנגדו לכך שתמונה לשרה. אולם ב-8 במרץ 1949 הושבעה לתפקיד ויומיים אחר כך החלה את כהונתה. ב-7 בינואר 1951 שונה שם המשרד ל"משרד העבודה".
אחד מתפקידיהם של גולדה ומשרדה היה קליטת העולים החדשים, אך גם לדאוג להם או למצוא להם תעסוקה. אולם במקביל נתבקשה לצאת בדחיפות לארצות הברית על ידי ראשי המגבית היהודית המאוחדת והנהלת הסוכנות היהודית. בן-גוריון דחה את הבקשה וטען כי "לא ייתכן הדבר עכשיו".
ב-24 במאי 1949 הציגה תוכנית לפיה יבנו למעלה מ-30 אלף יחידות דיור ברחבי מדינת ישראל, למען חיסול מחנות האוהלים. מכיוון שלממשלה לא היו את התקציבים הדרושים לכך, יצאה לניו יורק בתחילת יוני, בהסכמתו של בן-גוריון. היא לא הצליחה להגיע ליעד והשיגה רק כחמישית ממנו. ב-17 במאי 1951 הגישה תוכנית דומה אך שונה מעט בפני הממשלה. על אף שקצב בניית הדירות היה איטי תחילה הוא גדל אט אט והגיע לשיא בשנים 1954–1956. באותו החודש חנכה, יחד עם בן-גוריון, את מפעל הבונדס בארצות הברית, ועד סוף אותה שנה הצליחו פעיליו לגייס כ-140 מיליון דולר.
ב-7 בנובמבר 1949 אמרה כי היא שואפת לקיים "חקיקה סוציאלית נרחבת" ש"הצעת חוק לביטוח עממי" במרכזה. חזונה התממש רק כעבור כמה שנים, וב-1953 נתקבל בכנסת "חוק הביטוח הלאומי", ונחשב להצלחה גדולה שנחלה. לטענת יוסי גולדשטיין חיזקו ניסיוניתיה העקשניים לפתור את מצוקת העולים את כוחה הפוליטי, כמו גם החקיקה הנרחבת בנושאים סוציאליים. כמו כן התחזק עם הזמן מעמדה המפלגתי במפא"י.
מאיר תמכה בהכרזת ירושלים כבירת ישראל ולאחר ההכרזה עברה לגור בדירת גג בשכונת טלביה. היא טענה כי הדירה הפכה אותה ל"ירושלמית בנפשה".
במהלך סיורה בארצות הברית ביוני 1949 ביקשה מאגף השיכון להקים כ-50,000 יחידות דיור זמניות. בראשית 1950 הוחלט על הקמת המעברות, שבנייתן החלה עוד בשנה הקודמת. כמרבית המנהיגים באותה התקופה, הייתה מודעת לתנאים הקשים ששררו במעברות, וביקשה לחסלן משום שהן אינן מספקות את צורכי העולים. המעברה הראשונה הוקמה בהרי ירושלים ב-23 במאי 1950, ובשלהי 1951 הן אכלסו כ-256 אלף איש. בנובמבר 1950 מונתה ל"מרכזת הפעולות של משרדי הממשלה במעברות", לאחר שמשרדים נוספים (דוגמת משרד הביטחון) החלו להתערות בפעילותן.
מאיר תמכה בהסכם השילומים, אם כי עשתה זאת בלב כבד. על ההסכם אמרה בין היתר כי "זה חובה המגיע לנו ומצבנו הוא כזה שלא רק שאנו לא צריכים לוותר על זאת [על השילומים] כי אם חטא יהיה לוותר על זאת."
בסתיו 1951 החלה הנהגת סלקציה במחנות העולים ונקבעו סדרי עדיפויות לעלייה. בין היתר נקבע כי העולים יעברו בדיקות רפואיות על ידי רופאים ישראלים עוד בארץ מוצאם וכי תוגבל עליית חולים (למעט "עליות הצלה"). הסלקציה הייתה גורם חשוב בהפחתת מספר העולים באופן דרסטי יחסית, ובנוסף סייע גם לקליטת עולים בצורה טובה יותר ולשיפור חיי תושבי המעברות. אולם מנגד היא זכתה ללא מעט ביקורת ונטען כלפי יוזמי הסלקציה (ובהם מאיר) כי פעלו מאינטרסים של אפליה עדתית, שכן בתקופה שבה נקבעה הסלקציה היו אמורים לעלות בעיקר יהודים מארצות האסלאם.
כאמור הייתה תומכת נלהבת וידידה קרובה של בן-גוריון, אולם לא אחת התגלעו ביניהם מחלוקות וחילוקי דעות, שברובן התיישרה עם מעשיו, אך מדי פעם הצליחה להטות את הכף לטובתה. טרם הקמת ממשלת ישראל השנייה רצה לצרף את מפלגת "הציונים הכלליים". מאיר התנגדה בתוקף לרעיון, ולבסוף קמה ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות וללא "הציונים הכלליים".
ב-1952 חוסלו רק 16 מעברות. מטרתה הייתה לחסל את כולן עד שלהי 1955, אולם היא לא השלימה את משימתה וביום סיום תפקידה התגוררו במעברות כ-55 אלף איש. המעברות חוסלו רק בתחילת שנות השישים. על אף שתמכה בחיסולן מלכתחילה, טענה לימים שהמעברות תרמו רבות לקליטת כ-686 אלף עולים בין 1948 לסוף 1951.
במקביל היא סבלה מבעיות בריאותיות בתחילת כהונתה כשרה. היא חלתה רבות ונטתה ליפול ובשל כך נזקקה לעבור אשפוזים וניתוחים. היא אף ביקשה להתפטר מתפקידה בשל כך אולם סורבה על ידי בן-גוריון, על אף שידע בעצמו על מצבה. במקביל לכך עברה בתה שרה הפלה, חלתה גם היא ונשקפה סכנה לחייה, מה שגרם לה לחרדה עזה. גם פטירת ידידה דוד רמז, פרודה מוריס ואימה בלומה העיקו עליה מבחינה נפשית. נוספו לכך ענייני ילדיה, מנחם, שהתגרש ושרה שעברה לידה שקטה. היא גם סבלה מתת-לחץ דם ומבצקות בריאות, ובמקביל גם עישנה 60 סיגריות ביום ושתתה הרבה קפה טורקי.
לאחר שבן-גוריון התפטר מראשות הממשלה וממשרד הביטחון סירבה להיות מועמדת להחליפו, אם כי לא שללה אפשרות זו כלל. גם לוי אשכול סירב לכך, ולבסוף נבחר משה שרת ליורשו. בין השניים שררה מתיחות, בין היתר בגלל ששרת כמעט ולא העריכה כלל. אולם יממה לפני הקמת הממשלה, ב-25 בינואר 1954, בירכה את שרת על מינויו לתפקיד וטענה כי הוא "הגיע למה שמגיע לו".
בתקופה זו הייתה חברה, יחד עם שרת, פנחס לבון, אשכול וזלמן ארן ב"ועדת השרים המיוחדת לענייני ביטחון ומדיניות חוץ" (ועדת החמישה).
שבע שנים הייתה מאיר שרת העבודה – חמש שנים בממשלתו של דוד בן-גוריון ועוד שנתיים כאשר היה משה שרת ראש הממשלה. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:
חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א–1951
חוק חופשה שנתית, תשי"א–1951
חוק עבודת הנוער, תשי"ג–1953
חוק החניכות, תשי"ג–1953
חוק עבודת נשים, תשי"ד–1954
ב-31 בדצמבר 1954 חנכה מאיר את המרכז הראשון להכשרה מקצועית במדינת ישראל, בבאר שבע, אשר התפתח למכללה הטכנולוגית ללימודי הנדסאים.
ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה עת לא היו נהוגות בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאיר נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. מפא"י אכן ניצחה בבחירות עם 30.6% מהקולות, ומאיר ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. את ההתנגדות חיזק רב קהילת צ'רנוביץ בעיר, הרב שמואל מאיר הולנדר, ששלח ללבנון מכתב בו פירט את הסיבות הדתיות כנגד בחירת אישה לתפקיד. בסיבוב ההצבעה הראשון במועצת העיר קיבלה מאיר 13 קולות, לעומת שמונה ללבנון וחמישה לנציג תנועת החרות משה איכילוב, אלא שהחוק דרש אז רוב מוחלט, כלומר 16 קולות, שהושג רק בסיבוב ההצבעה הרביעי, בו נבחר לבנון עם 16 קולות הציונים הכללים, חרות והדתיים כנגד 14 קולות מפלגות השמאל. מאיר הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל".
ממוזער|שרת החוץ גולדה מאיר בעת ביקור אצל נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי בבית הלבן, 27 בדצמבר 1962
כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאיר להחליף אותו במשרד החוץ. היא נענתה להצעה, במחיר עוינות מצד שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו, על אף שהכחישה זאת. לאחר כניסתה לתפקיד עברה לגור בדירת שרד, מה שהקשה עליה להסתגל למעמדה החדש. כשנכנסה לתפקידה עברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון. מזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר מונה במקומה לשר העבודה. היא תמכה במדיניותו התוקפנית של בן-גוריון כלפי שכנותיה של מדינת ישראל וכן המשיכה לתמוך בביצוע פעולות תגמול רחבות יותר כנגד ירדן, בניגוד לקודמה בתפקיד, שרת, שהתנגד לפעולות אלה.
לאחר הלאמת תעלת סואץ ב-24 ביולי 1956 וסגירתה לאוניות ישראליות, טענה כי מצרים ביצעה הפרה של החוק הבין-לאומי ועל כן יש לישראל עילה למלחמה נגדה. בשלהי ספטמבר עמדה בראש משלחת לפריז שנועדה לקדם שיתוף פעולה צבאי ואסטרטגי עם צרפת. לאחר ששבה לארץ טענה כי הסיכויים שצרפת תחבור לישראל במלחמה נגד מצרים הם מופרזים מדי, אולם לבסוף הסכימה צרפת לכך. כעבור זמן קצר הגיעו שמועות לפיהן גם בריטניה תצטרף לכך, וב-16 באוקטובר סוכם הדבר על ידי ראשי שלושת המדינות. היא הייתה חברה בקבינט המלחמתי שהחליט על יציאתו של בן-גוריון לפגישה בפריז, בה סוכמו פרטי המבצע, על גיוס מילואים ועל היציאה למבצע.
המבצע החל ב-29 באוקטובר. כבר במהלכו טענה כי הושגו מטרותיו, אולם יממה לאחר סיומו יצאה עם שמעון פרס לפריז כדי להיפגש עם שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו וראש ממשלת צרפת מוריס בורז'ס-מונורי. בפגישה המליצו הצרפתים לסגת מהשטחים שנכבשו במהלך המבצע, ואכן כך היה. שגריר ישראל בצרפת יעקב צור אמר כי מאיר יצאה "מיואשת" מהפגישות.
לאחר סיום המבצע קיבל האו"ם החלטה לפיה חייב צה"ל לסגת מהשטחים. מאיר לא ייחסה לכך חשיבות רבה משום שההחלטה לא כללה הטלת סנקציות על ישראל, שהיו יכולות להיגרם בעקבות קבלת החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון. אף על פי כן היא זכתה לאהדה בקרב הציבור בארצות הברית. ב-5 בדצמבר נאמה בעצרת הכללית של האו"ם וזכתה לסיקור חיובי רב בעיתונים בארצות הברית. אולם בדיעבד הבינה כי הם הצטרפו לדרישה הסובייטית לסגת מהשטחים.
לבסוף שוכנעה ההנהגה הישראלית כי יש לסגת מהשטחים בתנאי שהאו"ם ישלוט ברצועת עזה. בן-גוריון ביקש ממנה להודיע על הסכמתה של ישראל בעצרת האו"ם, על אף שלא הייתה שלמה עם כך. ב-1 במרץ מסרה את ההודעה באו"ם וכעבור שבוע הושלמה הנסיגה.
ביולי 1957 נסעה לפריז כדי לברר אם יש אפשרות לישראל לרכוש צוללות מגרמניה. על אף שדיווחה לבן-גוריון כי הדבר לא אפשרי כרגע, ניהל שמעון פרס מגעים סודיים עם הגרמנים שהובילו לחתימה על עסקה, ללא ידיעתה. הדבר נחשף רק בסוף השנה, גרם להתפטרותו של בן-גוריון ולהקמת ממשלה חדשה.
מאיר התנגדה לזכות השיבה עקב תוקפנות הערבים במלחמת העצמאות. היא הבדילה בין יהודים-ערבים לפלסטינים וקבעה כי שניהם לא יוחזרו לבתיהם. אולם כאשר הפציר בה ראש ממשלת איטליה לקלוט פליטים מארצות ערב כדי לקדם את השלום, אמרה כי ישראל מוכנה לסייע בשיקומם בארצות מוצאם אך רק "אם תתקבל עזרה כספית בין-לאומית" או שרק כמה אלפים מהם ייקלטו. היא ראתה בברית המועצות בהנהגת חרושצ'וב כמדינה עוינת הרוצה לסייע למדינות ערב, העוינות גם הן, למרות נטייתן לשלום. אולם מאחר רצונה של ישראל להעלות אליה את יהודי ברית המועצות, השתדלה שלא להקצין את היחסים הדיפלומטיים איתן.
ב-29 באוקטובר 1957, בדיוק שנה לאחר פרוץ מלחמת סיני, הושלך רימון יד בכנסת. מאיר נפצעה יחד עם בן-גוריון ועוד מספר שרים. עובדת היותה פצועה לא הפתיעה רבים, משום שלא הייתה בקו הבריאות.
ב-31 בדצמבר 1957 התפטר בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של המשמעת הקואליציונית. הממשלה השמינית, שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה ומאיר המשיכה בכהונתה כשרת החוץ, על אף שאיימה לא להצטרף לממשלה על רקע צירופם לממשלה של פרס, אבא אבן ומשה דיין (שהשתייכו לקבוצת "הצעירים" במפא"י), אולם חזרה בה מאוחר יותר לאחר לחצו של בן-גוריון. הוא לא מינה את אבן לשר בלי תיק האחראי על ענייני חוץ כפי שהובטח לו, לבקשת מאיר, ובכך הסכימה להישאר בתפקידה. לאחר הבחירות לכנסת הרביעית שוב איימה להתפטר, לאחר שבן-גוריון לא קיבל את מסקנות "ועדת השבעה" בעניין העסק הביש. בן-גוריון חש כי היא באמת מתכוונת לכך והציע לה לכהן כיושבת ראש הכנסת, אולם היא חזרה בה.
עם לכידת אדולף אייכמן במאי 1960 וזעמה של ארגנטינה על ישראל, טענה מאיר שייתכן וישראל אכן עברה על החוק הארגנטינאי, אך הדבר לא משתווה לפשעיו של אייכמן. ב-23 ביוני גינתה מועצת הביטחון את ישראל, אך לא הטילה עליה סנקציות, והסכסוך עם ארגנטינה הסתיים בהתנצלותה של מאיר.
מאיר פעלה למען רכישת נשק אמריקאי לאחר שארצות הברית הפסיקה את הסיוע הכלכלי לישראל לאחר מבצע קדש. לאחר בחירתו של ג'ון קנדי לנשיאות ארצות הברית הוא הסכים לספק לישראל טילי MIM-23 הוק, לאחר שמזכיר המדינה כריסטיאן הרטר אמר למאיר כי ניתן יהיה לעשות זאת, אך דבריו מומשו חלקית. היא ועוד מספר בכירים בצה"ל העדיפו נשק אמריקאי על פני צרפתי. לעומת זאת, התנגדו לכך שמעון פרס, שקודם לסגן שר הביטחון, ועוד כמה בכירים אחרים בצה"ל.
הקמת הכור בדימונה הייתה סיבה להעמקת תלותה המדינית של ישראל בצרפת, משום שהיא סייעה בהקמתו. שלושה הסכמים הקשורים לתחום הגרעין נחתמו בין ישראל לצרפת באותה התקופה. גם הפעם העדיפה מאיר את האמריקאים ולא את הצרפתים. על אף ששמעון פרס היה גורם מרכזי בעניין, היא הסכימה איתו בסוגיה ספציפית זו, ולכן כשנתבקשה לנסוע לצרפת כדי לחתום על הסכם בספטמבר 1957, שכלל הסכמה על שיתוף פעולה גרעיני בין ישראל לצרפת, עשתה זאת ללא לבטים. שליחותה נכשלה וכעבור שנתיים הודיעה צרפת כי היא חוזרת בה מההסכמות עם ישראל בנושא הגרעין. אולם ב-29 בדצמבר 1960 נחתם הסכם לפיו תתמשך ההתפתחות הגרעינית של ישראל. אך למרות הכל עדיין חשבה שהתלות המדינית של ישראל צריכה להיות בידי ארצות הברית. בן-גוריון, פרס והממונה על שירותי הביטחון איסר הראל התנגדו לכך בתוקף. לאחר זמן לא רב דרש נשיא ארצות הברית קנדי ששני משקיפים ממדינתו ייבחנו את הכור. מאיר הפעילה לחץ על בן-גוריון שיאפשר זאת, על אף התנגדותו הצפויה של פרס, ולבסוף אישר זאת. המשקיפים שביקרו בכור ראו כי אין בו פעילות ועל כן לא ניתן לקבוע שישראל מתכננת לפתח נשק גרעיני. בפגישתו עם בן-גוריון במאי 1961 אמר קנדי כי הדבר מרצה אותו.
מאיר עשתה מאמץ גדול להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר על ידי טיפוח יחסי אפריקה–ישראל. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית, ומומחים ישראלים רבים יצאו לסייע בכלכלה במדינות באפריקה. בדיעבד, התבררה ההשקעה הגדולה באפריקה כתמימה, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".
היא גם פעלה לשיפור היחסים עם איראן, עם טורקיה ועם אתיופיה, ודיון שנערך בביתה ב-21 ביולי 1958 נחשב לאבן דרך מהותית בכינון "ברית הפריפריה".
ב-1960, בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש, יצא בן-גוריון בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים, שגולדה ויתר השרים הבכירים כלל לא ידעו עליה. קודם לכן טענה שלבון הוא האחראי לפעולה ושעליו להתפטר. אולם כעת, משוועדת שרים זיכתה את לבון, התנגדה להדחתו. בן-גוריון התפטר וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם נגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. בישיבת מזכירות מפא"י אמרה כי "גם האדם הנערך ביותר עלול לשגות" וגרמה לזעזוע רב בקרב חברי המזכירות. ב-1 בפברואר 1961 התכנסו ראשי מפא"י בבית מלון בהרצליה, יממה לאחר שבן-גוריון הגיש מכתב התפטרות. בן-גוריון טען כי מאיר וזלמן ארן "הורסים את מפא"י". בתגובה פרצה מאיר בבכי. הדבר היווה נקודת שפל ביחסים בין השניים.
באוגוסט 1961 התפזרה הכנסת הרביעית והבחירות לכנסת החמישית הוקדמו. מאיר חששה מכך היות שידעה שלאחר הבחירות יהיה לבן-גוריון רוב בממשלה והוא יקים ועדת חקירה משפטית בעניין "הפרשה", כפי שרצה.
מאיר האשימה את ממשלת גרמניה המערבית באחריות לפעילות המדענים הגרמנים במצרים, וב-20 במרץ 1963 נתקבלה בממשלה ובכנסת החלטה שהציעה הדורשת מגרמניה להפסיק את פעילות המדענים. בן-גוריון תקף אותה על כך והדבר יצר משבר שהוביל להתפטרותו של הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל ארבעה ימים לאחר מכן. כעבור כחודש, ב-19 באפריל אושפזה במשך שלושה שבועות. בעיתונות נטען כי הסיבה לכך היא המצב הפוליטי המתוח בארץ, אולם הרופאים קבעו שהסיבה היא אורח חייה הלא מסודר.
ב-15 ביוני ביקשה מבן-גוריון לצנזר ידיעה שהגיעה מסוכנות הידיעות הגרמנית, שלא הייתה קשורה למדענים במצרים. בן-גוריון סירב וטען שעיקר הידיעה הוא חיובי. היא פנתה לאשכול ולמנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק שיתערבו בעניין ואיימה להתפטר אם דעתו של בן-גוריון לא תשתנה. למחרת הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה וממשרד הביטחון. הוא טען שמאיר רצתה בחיסולו הפוליטי ושפרשת המדענים במצרים היא אחת מהסיבות להתפטרותו, אולם כעבור כשש שנים הסביר למאיר שהסיבה האמיתית הייתה רצונו לפנות לכתיבת ההיסטוריה של מדינת ישראל.
ב-10 במרץ 1965 נחתם מזכר הבנות בין ישראל לארצות הברית, שבמסגרתו הבטיחה האחרונה את "דאגתה לשמירה על ביטחון ישראל" בעוד ש"ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור המזרח התיכון". מאיר ואשכול היו מרוצים ממזכר הבנות זה היות שהוא עיגן רשמית את "האוריינטציה החדשה ביחסי החוץ של ישראל". כלומר, ישראל המשיכה לשמור על עמימותה הגרעינית וארצות הברית המשיכה לספק לה נשק. במכתב ששלח בן-גוריון למאיר הביע התנגדות למזכר ההבנות שחתם אשכול עם ארצות הברית ושהוא מזיק לביטחון ישראל. ייתכן שבן-גוריון התכוון בדבריו למדיניות העמימות הגרעינית שנקבעה במזכר. לאחר הקמת רפ"י ביולי אותה שנה העריך בן-גוריון שהמזכר יעכב את פיתוח הפצצה, היות שנקבע בו כי לפקחים אמריקאים תינתן כניסה אליו. מאחר שהצנזורה הורתה לא לפרט על פרטי המזכר, הופצו מספר שמועות בנושא שפגעו קשות באשכול ומאיר, אך גם בהנהגת המדינה.
קודם לכן, ב-1964 נעתר קנצלר גרמניה המערבית לודוויג ארהארד לספק נשק כבד לישראל, לבקשת ארצות הברית, על אף החשש הכבד שהיה שהדבר ייחשף וארצות ערב יכירו בגרמניה המזרחית. הדבר נתגלה בראשית 1965, ארהארד הפסיק את אספקת הטנקים לישראל אך הסכים לפצותה על כך. מאיר סירבה לכך, בתמיכת אשכול. אולם לאחר ביקורו של מנהיג גרמניה המזרחית ולטר אולבריכט במצרים, הודיע ארהארד על ניתוק היחסים עם מצרים וכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ב-14 במרץ 1965 החליטה ממשלת ישראל על כינון היחסים.
בוועידת מפא"י העשירית, שהתנהלה ב-17 בפברואר 1965 ובמסגרתה התקבלה ההחלטה על הקמת המערך, דרשו שוב בן-גוריון וחבריו להקים ועדת חקירה משפטית לעסק הביש. מאיר התנגדה לכך כצפוי ואיימה להתפטר אם הנושא יידון שוב בוועידה. אך לבסוף היא חזרה בה והנושא נידון במהלך הוועידה. באותה הוועידה נשאה נאום ביקורתי חריף נגד בן-גוריון, לאחר שאשכול ומשה שרת מתחו ביקורת גם הם על בן-גוריון בנאומיהם. בנאומה אמרה מאיר לבן-גוריון: "דבריך אינם תואמים את האמת [...] למה לא אמרת לנו [כאשר התפטרת] שאתה עתיד לדרוש חקירת הפרשה? [...] אני חושבת שלו ידעתי מה צפוי לנו, לא היינו הולכים לממשלה אחרי התפטרותך". הוועידה כונתה "ליל הסכינים הארוכות". לפי יוסי גולדשטיין הפכה מאיר לאחר "ליל הסכינים הארוכות" למתנגדת הפוליטית הגדולה ביותר של בן-גוריון. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, התנהגות שהעליבה אותו קשות. רק בשנותיו האחרונות של בן-גוריון התרחש מעין פיוס בין השניים.
ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. קודם לכן נתגלה שחלתה בלימפומה, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים לאחר מכן. את הטיפולים הכימותרפיים קיבלה בחשאי. אבן, שניסה להפגין התנתקות ממאיר, אמר כי הוא ממלא את תפקידו בצורה טובה יותר מקודמתו, והתגאה בכך שפיטר כמה בעלי תפקידים במשרדו שהיו מקורבים אליה. מאיר זעמה על כך אך לא ייחסה לכך חשיבות רבה.
מזכ"לית מפא"י
לאחר הבחירות לכנסת השישית הודיע ראובן ברקת על פרישתו מתפקיד מזכ"ל מפא"י וכי הוא יסיים את תפקידו ב-20 בינואר 1966. מלכתחילה רצו להחליפו במאיר, אולם היא סירבה בתחילה, אך לאחר שכנועים רבים הסכימה. ב-3 בפברואר נבחרה לתפקיד פה אחד. היא נכנסה לתפקיד בתקופה שבה נעשה מאמץ לאחדה עם רפ"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון, מאמץ שהתגשם ב-1968 עם הקמת מפלגת העבודה.
בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים נתבקשה לצאת לארצות הברית ולאירופה, על מנת לקבל ערבויות לחידוש חופש השיט בים האדום. בפועל היה זה תפקידו של שר החוץ אבן, אולם אשכול חשש כי שליחותו תתקבל בחוסר אמון בקרב הישראלים, בשל מתינותו המדינית. משגילה על כך איים להתפטר אם מאיר תצא לשליחות זו, ואשכול נאלץ לחזור בו.
מאיר התנגדה בתוקף להקמת ממשלת אחדות לאומית, אך בה בעת להדחתו של אשכול מתפקיד שר הביטחון, שכן היה ברור שרק מינויו של משה דיין מרפ"י לתפקיד ימנע זאת. ב-29 במאי 1967 ניהלה משא ומתן עם נציגי גח"ל בראשות מנחם בגין. הם הגיעו להסכמה פרט למינוי דיין, שהיה הכרחי כדי שתצטרף לממשלה. כעבור יממה אושר המינוי בוועידת מפא"י, בניגוד לדעתה שלה ושל אחרים, והוקמה ממשלת אחדות לאומית עם גח"ל ורפ"י.
ב-21 בינואר 1968, לאחר הקמת המפלגה המאוחדת, המשיכה בכהונתה כמזכ"לית, אך בראשית יולי אותה שנה הודיעה על פרישתה מהתפקיד, וההתפטרות נכנסה לתוקפה ב-1 באוגוסט. אולם מאיר עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית.
כראש ממשלה
עם מותו של לוי אשכול בפברואר 1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שהסיכוי שלו לזכות בתפקיד היה טוב יותר, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שהסקרים שיקפו לה אפס אחוזי פופולריות בקרב הציבור טרם נבחרה, נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים, 45 נמנעים וללא מתנגדים לראשות הממשלה מטעמה. אנשי רפ"י בהובלת פרס היו היחידים במערך שהביעו התנגדות למינויה, אך הם היו מיעוט. מאיר החלה את כהונתה בתפקיד ראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראש ממשלה במשך חמש שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. מאיר הייתה האישה הראשונה והיחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והשלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה. למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.
רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מגדרי. יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל, אמר בכנסת:
"רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".
בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך (השני) ב-56 מנדטים, ההישג הטוב ביותר של רשימה כלשהי בבחירות בישראל. מצד שני, המפלגות שהרכיבו את המערך מנו 63 מנדטים בכנסת הקודמת (אם כי בן-גוריון לא הצטרף למערך, והתמודד ברשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מנדטים). גולדה מאיר בחרה להרכיב את ממשלת ישראל ה-15 כהמשך של ממשלת הליכוד הלאומי הקיימת מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק. ב-11 בדצמבר הודיעה לנשיא זלמן שז"ר כי עלה בידה להקים ממשלה, וב-15 בדצמבר היא החלה את כהונתה.
בתקופתה החלה העלייה מברית המועצות לצבור תאוצה. היא הייתה תומכת נלהבת של העלייה ואמרה למספר עיתונאים שניתן יהיה לקלוט אף מיליוני עולים. היא גם דאגה להפיץ את דבר מבצע חתונה ושפיטת מבצעיו לגזר דין מוות (גזר דין שבהמשך הומתק). הדבר עורר סערה בין-לאומית. הלחץ הבין-לאומי על הקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין ופתח את מסך הברזל לכ-300,000 אזרחי ברית המועצות בשנות ה-70, מתוכם 245,951 יהודים, אשר מביניהם עלו לישראל 163,000 יהודים. זאת לעומת שנות ה-60, שבהן רק כ-3,000 יהודים קיבלו אישורי יציאה.
בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר שימת לב לשכבות המצוקה. בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים מיוחסת לה האמירה: "הם אינם בחורים נחמדים" (13 באפריל 1971). מאיר טענה כי דבריה הוצאו מהקשרם, וכי התייחסה להתפרעויות מצד חלק מפעילי התנועה שהשליכו בקבוקי תבערה על שוטרים. בפועל, הפגישה הסתיימה בטוב משני הצדדים ואחד ממשתתפיה אף אמר לה: "גברת גולדה היקרה, את אמא של כולנו". היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. בעקבות המחאה הקימה ממשלתה של מאיר ב-1970 ועדה לילדים ונוער במצוקה והשתתפה בכל ישיבותיה. אולם לא אחת נטען כי כישלונותיה של מאיר היו בעיקר בתחום הפנים בשל העובדה שהעניקה משקל נגד למדיניות החוץ.
בהקשר הפלסטיני זכורות, בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה עם פלסטיני" ו"לעולם לא אסלח לערבים על שלימדו אותנו להרוג את בניהם".
מדיניותה בנושא ההתנחלויות
בשונה מקודמה לוי אשכול, גולדה התנגדה לנסיגה מחבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, ואף תמכה בהתיישבות יהודית בהם כבר ב-1967. בריאיון עיתונאי אמרה כי: "כל השולחן (הכוונה לחברי ממשלתה), כולל מפ"ם, אומר: רמת הגולן זה טאבו. עזה נשארת בידינו לפי רוב מכריע, וגם שארם־א־שייך. ישנם דברים, שבהם לא נחוצה החלטה. ההחלטה היסודית היא, שגבול שנת 1967 אינו קיים עוד. הוא מת". ממשלתה פעלה במתווה תוכנית אלון ומסמך גלילי להתיישבות יהודית בבקעת הירדן, שלתפיסתה, היא והרכסים בעורפה יהיו גבול השלום המזרחי של מדינת ישראל, ברמת הגולן ובפתחת רפיח. בדיוני ממשלתה אודות התיישבות יהודית בחבל עזה הייתה תמימות דעים כי "הפרחת האזור תאפשר לשנות את השיח עם הערבים שיתפקחו מהאשליה שאנו עתידים לצאת משם, וכך יהיו פחות פיגועים". בתקופתה קמו חבל ימית והעיר ימית, היאחזות הנח"ל כפר דרום בחבל עזה, והתאפשרה התנחלות של יהודים באזור חברון ובקריית ארבע.
מלחמת ההתשה והניסיונות לשלום בין ישראל למצרים
ממוזער|גולדה מאיר בוועידה העשירית של ההסתדרות, 1966
שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה גולדה מאיר בביקור בקריית גת, בסביבות 1970, לצידו של ראש העירייה, אריה מאיר
בראשית כהונתה כראש הממשלה התחבטה בשאלה האם יש להרחיב את מלחמת ההתשה, שפרצה כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים, לעומק שטח מצרים. זאת עקב איומה של ברית המועצות, שאם ישראל תפלוש לעבר השני של תעלת סואץ היא תיתקל ביועצים סובייטים שפעלו עבור צבא מצרים. שגריר ישראל בארצות הברית יצחק רבין טען כי יש להתייצב נגד האיום. אך למרות זאת היא חששה מהאיום ולא קיבלה את עצותיו של רבין, בתמיכת שר הביטחון דיין. במקביל ניסו דוברי הממשל האמריקאי לשכנע את ישראל לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, מחשש שנמצא נשק גרעיני בידי צה"ל. מאיר סירבה לכך בתוקף.
חודשיים לפני כניסתה לתפקיד הושבע ריצ'רד ניקסון לנשיא ארצות הברית. מאיר חשבה שינקוט קו פרו-ישראלי לעומת קודמו, אולם ניקסון הציע הסכם שלום שמאיר חשבה שיזיק לישראל היות שכלל נסיגה לגבולות הקו הירוק. ב-26 בספטמבר 1969 יצאה לארצות הברית ונפגשה עם ניקסון ואנשי ממשל אמריקאים בכירים. במפגש, שהיה אמור להתקיים קודם לכן ונדחה בסמוך ליום הבחירות לכנסת השישית, הנושאים החשובים לדיון היו הסכמים עם מדינות ערב וכן רשימה של ציוד צבאי שהוגשה לנשיא ונענתה. הביקור נמשך 10 ימים.
בתקופת כהונתה כראש הממשלה נעשו ניסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. מזכיר המדינה של ארצות הברית ויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבש פשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". למרות המאמצים הדיפלומטיים, יחסי ישראל–מצרים נותרו עוינים, והשתפרו רק לאחר מלחמת יום הכיפורים וסיום כהונתה.
ב-9 בדצמבר 1969 פרסם רוג'רס את תוכניתו, שהתבססה על הסכמה אליה הגיעו נציגים אמריקנים וסובייטים בשיחות ביניהם. התוכנית, שהתייחסה במיוחד לסכסוך שבין ישראל ומצרים כללה את נסיגתה של ישראל מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וזאת במסגרת משא ומתן על הסדרי שלום, שיושג בתיווכו של שליח האו"ם גונאר יארינג, ועל בסיס האמור בהחלטה 242 של מועצת הביטחון. על פי התוכנית יובטח חופש השיט בתעלת סואץ, על מעמדן של שארם א שייח ורצועת עזה יקיימו הצדדים משא ומתן, וירושלים תימסר לניהול נציגי שלוש הדתות הגדולות.
מאיר דחתה את התוכנית מכל וכל. בריאיון לעיתון הניו יורק טיימס קבעה כי "אם נקבל את תוכנית ארצות הברית תהיה זו התאבדות ובגידה בעמנו", והאשימה כי רוג'רס מנסה לשבות את לב הערבים על חשבון התמיכה בישראל. לטענת הגורמים הישראלים, לא ניתן לקבל תוכנית שלא כללה בסופה חתימה על הסכמי שלום פורמליים, וכן פגיעה במעמד ישראל בירושלים. בהמשך קיבלה הכנסת החלטה ברוב סוחף את כל הצעות השלום שהציעה ארצות הברית. גם מצרים דחתה את התוכנית משום שדרשה נסיגה של ישראל מכלל השטחים שכבשה.
ב-7 בינואר 1970 החלו "מבצעי פריחה", שבמסגרתם הופצצו מטרות איכות בעומק מצרים. מאיר דחתה כל אפשרות להפסקת אש, ובתגובה להמשך ההפצצות הודיע ניקסון על הקפאת אספקת מטוסים חדשים לישראל ב-2 במרץ. בסופו של דבר הסכימה מצרים להפסקת אש של שלושה חודשים ורבין הציע למאיר שגם ישראל תסכים לכך. אולם גם הפעם סירבה.
רק לאחר שניקסון הבטיח לה הבטחות חסרות תקדים על מנת שתסכים להפסקת אש, הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה; ב-31 ביולי הודיעה בכנסת על קבלת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שהייתה הבסיס להפסקת האש, למעט מספר הסתייגויות. דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970, עם קבלת הפסקת האש. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עם נאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא".
לאחר שהמצרים והסובייטים החלו בקידום טילי קרקע אוויר לאזור תעלת סואץ, בניגוד להסכמה שהושגה על ידי רוג'רס לפיה יוקפא המצב הצבאי באזור התעלה, הקפיאה מדינת ישראל את השתתפותה בשיחות בהוראת מאיר. ניקסון ביקש להיפגש עמה על מנת שתסביר לו את מניעיה, וב-18 בספטמבר הגיעה לביקור בארצות הברית ונועדה עמו. ניקסון אמר לה שינסה לפעול להסגת הטילים.
בתחילת 1971, הגיש שליחו של מזכיר האו"ם גונאר יארינג הצעה לתוכנית שלום בין ישראל ומצרים. שתי המדינות קיבלו עקרונית את התוכנית, אך עם הסתייגויות שהיו ביניהם הבדלים גדולים. המצרים דרשו מישראל להתחייב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטיני, ושרק לאחר מכן יפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחייבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967 לקווי יוני 1967.
הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות היו אמורות להרע את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 1967, למשל שחיילים סובייטים ישתתפו בכוח האו"ם, ושהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול.
ב-1972 הועבר לה שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו אנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. גולדה הגיבה בחיוב, אולם בהמשך לא נתקבלה תשובה מסאדאת. בעת ביקורה ברומניה, במאי 1972, הגיעה לבוקרשט מבירות קבוצה של פלסטינים מצוידים בדרכונים מצריים, כדי להתנקש בה בעת שהלכה ברגל לבית הכנסת. שירותי הביטחון הרומנים עצרו את המתנקשים לפני שהספיקו לבצע את זממם.
מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב-1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני. גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים.
המלחמה בטרור
שמאל|ממוזער|250px|סגן נשיא ארצות הברית יוברט האמפרי והסנטור ויליאם בנטון עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ירושלים, 1970
בתקופת כהונתה של מאיר כראש הממשלה, התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף, בישראל ומחוצה לה. בין היתר, ב-22 במאי 1970 אירעה ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים; ב-9 במאי 1972 שחרר צה"ל את נוסעי המטוס של חברת "סבנה", שנחטף בידי מחבלים והונחת בלוד; ומספר ימים לאחר מכן ב-30 במאי בוצע הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני"; ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בידי ארגון "ספטמבר השחור". בעקבות טבח זה הורתה הממשלה בראשותה ל"מוסד" לחסל את כל ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים, בישראל ומחוצה לה, שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. באישורה ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973. כתגובה, בוצע ניסיון התנקשות במאיר בעת שביקרה בארצות הברית.
לפי צבי זמיר מטרת המבצע הייתה פגיעה ביכולת המחבלים. לחיסולים לא היה קשר לשאלה האם המחבל היה קשור לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
פרשת שנאו, בה נחטפו בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, הובילה את הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת מחנה המעבר בשנאו. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה". גולדה מצידה הגיבה לאחר הפגישה במילים "אפילו כוס מים הוא לא הציע לי".שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה גולדה מאיר עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ורעייתו פט, 1973באמצע שנת 1973 הייתה דעת הקהל אוהדת מאוד את גולדה מאיר.
מלחמת יום הכיפורים
בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. כבר באוקטובר 1972 דווח לה מאגף המודיעין שהמועצה העליונה של הכוחות המזוינים של מצרים בראשות סאדאת החליט על יציאה למלחמה. ב-1 בדצמבר אותה שנה נערך דיון ב"מטבח" ובו טענו שר הביטחון דיין, ראש אמ"ן זעירא ואף ראש המוסד צבי זמיר כי הסיכוי שתפרוץ מלחמה אינו גדול. אולם מאפריל 1973 החלו להתקבל ידיעות על ידי המוסד הטוענות כי מצרים וסוריה מתכננות מלחמה נגד ישראל.
בעקבות דיון מאוחר יותר ב"מטבח" הוחלט על העלאת רמת הכוננות של צה"ל והעסקת יחידות מילואים באימונים ברמה גדולה מהרגיל. אולם כעבור שבועות אחדים התברר כי זעירא צדק: שום מלחמה לא החלה וכל המגויסים שוחררו.
באוגוסט 1973, כ-10 ימים לאחר ישיבת המועצה העליונה של הכוחות המזוינים של מצרים וסוריה, הודיע אשרף מרואן, חתנו של נאצר שעבד כסוכן של המוסד, כי המלחמה עליה הוחלט בישיבה קודמת של המועצה נדחתה לקיץ אך סאדאת מכוון למלחמה.
המלך חוסיין נפגש עם מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קדר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.
כמה ימים לאחר הפגישה יצאה לשטרסבורג כדי להשתתף בישיבת מועצת המפלגות הסוציאליסטיות, לאחר שהתייעצה על כך עם דיין. בעת ביקורה התקיימה הפגישה עם קרייסקי, אשר כאמור, לא הצליחה לשנות את דעתו. במהלך שהותה בשטרסבורג טלפן אליה ישראל גלילי וביקש ממנה, לאחר התייעצות עם דיין, להקדים את שובה לישראל בשל ההסלמה בצפון. ב-2 באוקטובר דיווח לה דיין כי צבאות מצרים וסוריה מתחילים ב"תנועות מדאיגות". אולם זעירא נותר בשלו.
מייד לאחר דיון ב"מטבח", שממנו יצאה רגועה לאור דבריו של אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר כי מלחמה איננה סבירה, נפגשה עם זמיר, שלא השתתף בדיון, שסבר בפניה כי תפרוץ מלחמה. אולם דיין אמר לה כי הוא מקבל את עמדת אגף המודיעין. ב-4 באוקטובר התבצעה גיחת צילום מעל מצרים וסוריה, שתמכה בעמדת זמיר כי מלחמה בפתח. זעירא המשיך לדבוק בדעתו אך לא הפעיל את ה"אמצעים המיוחדים", שבמקרה חירום נועדו להבין את הנעשה במצרים. דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר שאלו אותו אם הפעיל את אותם אמצעים, והוא השיב בחיוב.
גם בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס מילואים, בהתבסס על דעתם של משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא, והרמטכ"ל לשעבר – השר חיים בר-לב, החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקיימה ביום שישי, ערב יום כיפור 5 באוקטובר 1973, גולדה החליטה לא לגייס מילואים לפי המלצת שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל אפשרות של מלחמה והרשים את השרים בביטחון שבו דיבר. עם זאת גולדה הוסמכה לגייס מילואים במהלך יום הכיפורים, אם יהיה בכך צורך.
ביום הכיפורים עצמו, בשעה 03:40 לפנות בוקר, דווחה, יחד עם שר הביטחון והרמטכ"ל, כי "הערב יפתחו [המצרים והסורים] באש". מאיר, שהורגעה פעם אחר פעם כי הסבירות שתפרוץ מלחמה נמוכה אך עדיין לא הייתה בטוחה בכך, לא התרשמה מההודעה. שעות לפני פרוץ המלחמה, החליטה מאיר לגייס בין 100–120 אלף חיילי מילואים, לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך מגולדה. סמוך לשעה שתיים בצהריים, בשעה 13:55, פרצה המלחמה.
בעדותה בפני ועדת אגרנט, לאחר המלחמה, אמרה מאיר: "אני חושבת שהכותרת של האסון שקרה לנו בערב יום הכיפורים זה טעויות. כל אחד בשטח שלו טעה קצת", אמרה מאיר לוועדה. "אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול לקום ולהגיד אני לא טעיתי. אם הוא טעה מתוך מידע, זאת אומרת העריך את המידע לא נכון, או שטעה מתוך – לא העז, נאמר, מול מומחים להגיד דבר שמומחים לא אמרו", היא אומרת לחברי הוועדה. "אני לוקחת את עצמי לדוגמה, מה היה קורה לי? היו חושבים שהיא טיפשה. אבל מה היה קורה לי לו הייתי אומרת כמו שהרגשתי באותם הימים. זה לא טוב לי, אני לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל". יו"ר הוועדה אגרנט השיב לדבריה של מאיר ואמר: "זו בדיוק הנקודה", אך היא טענה: "אבל זה לא היה לי טוב. על מה אני מייסרת את עצמי, לא שהייתי יותר חכמה או שידעתי יותר טוב, אבל מדוע לא אמרתי רבותיי, אולי בכל זאת גיוס? נניח שלא היו מקבלים את זה. אינני יודעת אם היו מקבלים זאת או לא. יותר קל לי להעמיד את עצמי לדוגמה מאשר להעמיד אנשים אחרים דוגמה, אבל שפה אין איש כמעט שיכול להגיד זאת... לא היה איש שלא אמר דבר שאולי יכול היה להציל, לו דעתו נתקבלת. זאת היא אמת. נדמה לי שזו הערכה אובייקטיבית, שקל לי להגיד את זאת, מפני שאני משייכת את עצמי בתוך החבורה הזאת". אגרנט המשיך ואמר למאיר: "זה מפני שכל אלה אין להם מכשירי הערכה. יש רק אחד שמעריך, זה אמ"ן, שיש לו מכשיר הערכה, שכל הידיעות עומדות לרשותו. והוא צריך לעשות סלקציה של עובדות, לחשוב עליהן ולהעריך אותן".
החלטתה הראשונה של מאיר לאחר פרוץ המלחמה הייתה הקמת קבינט מלחמה מצומצם שהורכב מלבדה ומדיין מישראל גלילי ומיגאל אלון. בשעה 22:00 קיימה ישיבת ממשלה בקריה על מנת שתוכל לקבל דיווח ראשוני על המתרחש בדרום ובצפון.
ביומה השני של המלחמה שמעה הממשלה מפי שר הביטחון דיווח קודר על המצב בשתי החזיתות. תחזיותיו זעזעו את חברי הממשלה ואת העומדת בראשה, ובשיחות פרטיות מאיר אף אמרה כי אם התחזיות הללו תתממשנה, לא תראה עוד טעם בחייה.
בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נראה שמלאי התחמושת של צה"ל אוזל בקצב מסחרר, הציעה לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף מבצע ניקל גראס יצא לדרך גם ללא נסיעה זאת.
בקבינט המצומצם הוחלט, בין היתר, לקבל את עמדת הרמטכ"ל כי יש להמשיך באופן מיידי במתקפה לכיוון דמשק במטרה להביא להתמוטטות הצבא הסורי, ובכך לאלץ את סוריה לבקש הפסקת אש. בבוקר 11 באוקטובר חודשה המתקפה בסוריה, על אף התנגדותו של דיין. למרות שהסורים הסכימו להפסקת אש כבר בליל 13 באוקטובר, אולם היא לא נכנסה לתוקף אלא רק כעבור 10 ימים. לאחר כישלון המתקפה הוחלט שהסמכות להחליט בענייני המלחמה תופקד בידי הממשלה עצמה ולא בידי הקבינט המצומצם. למחרת, בליל 14 באוקטובר, החליטה הממשלה על צליחת תעלת סואץ, כדברי מאיר "במטרה לגרום להריסת עיקר כוחו של הצבא המצרי". יומיים אחר כך, ב-16 באוקטובר, הודיעה במליאת הכנסת כי חציית התעלה הושלמה. על אף שידעה שהודעה כזו עלולה להוות סיכון ביטחוני, החליטה לשלב זאת בנאומה לאחר התייעצות.
בפגישה שערך קיסינג'ר עם שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו הוחלט על הפסקת אש, וכבר בליל 21 באוקטובר נודע על כך לממשל בישראל. למחרת כבר הועברה החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם, שפסקה על הפסקת אש. הדבר הכעיס את מאיר, במיוחד בשל העובדה שקיסינג'ר כלל לא שיתף אותה בעניין. למרות זאת קיבלה הממשלה החלטה המאשרת את החלטת מועצת הביטחון. אולם גם לאחר כניסתה של הפסקת האש לתוקף המשיכה ישראל בכיתור הארמיות המצריות, מה שהוביל לקביעת החלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם, שבעקבותיה נכנסה הפסקת האש לתוקף באופן רשמי בבוקר 24 באוקטובר, אך האש הופסקה רשמית יומיים אחר כך, ב-26 באוקטובר.
לאחר המלחמה
חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו חודשיים לאחר המלחמה, והרכיבה את הממשלה ה-16 אך הביקורת הציבורית גברה. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית, או לפחות לדחות את הקמתה, וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט. הוועדה פרסמה דו"ח ביניים ב-1 באפריל 1974. הוועדה ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות. יומיים לאחר פרסום הדו"ח התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר, תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני. בעקבות זאת גברה הביקורת הציבורית כלפי מאיר. העובדה שאיבדה גם את אמון מפלגתה הייתה כנראה הגורם המידי להגשת התפטרותה ב-11 באפריל 1974, חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית. החשש שלא תוכל להחזיק מעמד, פיזית, הטריד אותה כבר חודשים רבים לפני פרוץ המלחמה. עתה, בגיל 76, הטריד אותה מצב בריאותה שבעתיים. המלחמה והביקורת הנוקבת שהוטחה בה בעקבותיה הייתה עוד סיבה להחלטה. בעקבות ההאשמות החמורות שהוטחו נגדה לאחר המלחמה, מצבה היה קשה מאוד עד כי ביקשה להתאבד.
ב-3 ביוני 1974 החליף אותה יצחק רבין בראשות הממשלה.
מאיר עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שלימים הוחלף בהסכם הביניים ולאחר מכן בהסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו). היא גם הספיקה למנות את מרדכי גור לרמטכ"ל במקומו של אלעזר שפרש ועוד מספר בכירים אחרים בצה"ל ולהנהיג את מדינת ישראל במהלך הפיגועים בקריית שמונה ובמעלות, והמשיכה להתנגד למשא ומתן עם המחבלים.
לאחר פרישתה
שמאל|ממוזער|250px|חלקת הקבר של גולדה מאיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל
לאחר פרישתה חילקה את זמנה במשך השבוע בין תל אביב, ובסופי שבוע בקיבוץ רביבים שבו חייתה בִּתה שרה, ושם גם ניתנה לה דירה. מאיר המשיכה להביע עמדות בענייני השעה וביקרה את הממשלה על הוויתורים המופלגים למצרים במסגרת הסכם השלום עם מצרים.
ב-1976 חזרה לפעילות במפלגת העבודה והצטרפה ל"פורום העליון" במפלגה, שדן בבעיותיה העיקריות. המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה ותנועת "הפנתרים השחורים" התנגדו להצטרפותה של מאיר לפורום זה.
בנובמבר 1977 נפגשה עם נשיא מצרים אנואר סאדאת במהלך ביקורו ההיסטורי בישראל, העניקה לו מתנה קטנה לרגל הולדת נכדתו, וסאדאת נתן לה מתנה אף הוא.
סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. בתחילת 1978 היא אושפזה פעמיים בבית החולים בילינסון. דבר אשפוזה פורסם לציבור, אך הסיבה האמיתית לאשפוזים הוסתרה. מאוגוסט 1978 היא אושפזה מספר פעמים בבית החולים הדסה עין כרם.
הופעתה הציבורית האחרונה הייתה ב-18 בספטמבר 1978 בישיבת מפלגת העבודה שעסקה בשאלה כיצד על המפלגה להצביע בכנסת על הסכם השלום עם מצרים. היא נפטרה ביום שישי, 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו ה'תשל"ט, ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. לאחר מותה פורסמה צוואתה.
משפחתה וחייה הפרטיים
ממוזער|ביתה של גולדה מאיר ברמת אביב
למאיר ולבעלה, מוריס, נולדו שני ילדים בירושלים – מנחם (1924–2014) ושרה (1926–2010). מנחם היה צ'לן, למד בין השאר אצל פבלו קזאלס, וניהל את הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב מאמצע שנות ה-60 עד 1980. שרה סיימה לימודים תיכוניים בתל אביב, הצטרפה לקיבוץ רביבים ולימדה אנגלית ועברית. לימים נישאה לזכריה רחבי.
כאשר עברה לתל אביב ב-1928, נאלצה לעיתים קרובות להשאיר את הילדים לטיפולם של אחרים, אורח חיים שגרם לה לסבל רב וכדבריה ל"תחושת אשם נצחית", ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, ובשנת 1943 נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו, ונותרו נשואים עד לפטירתו במאי 1951. מאירסון נפטר בגיל 57 בעת שביקר בביתה של מאיר, כאשר לא שהתה בביתה. הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.
ב-1959 עברה לגור ברחוב הברון הירש 8 בתל אביב, שם התגוררה עד יום מותה.
בספטמבר 1972 נטמנה ליד קברו של מוריס, אחותה של מאיר, שיינה קורנגולד (כמו גם ליד קבר בעלה שמאי קורנגולד).
כבר בגיל עשרים ותשע, עם ההכרה שחיי הנישואין שלה אינם צולחים, ניהלה מאיר פרשיות יחסים עם כמה מן האנשים המקורבים אליה בהנהגת המפלגה. בתקופה מסוימת ניהלה חברות רומנטית עם דוד רמז, שהיה נשוי ובמקביל ניהל יחסים עם אישה נוספת. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין גולדה מאיר לרמז, אם כי באותה תקופה הם הסתירו את יחסי הקרבה ביניהם בקנאות ואף הגדירו אותם כידידות איתנה בלבד. אישים נוספים שהוזכרו היו זלמן שזר, זלמן ארן ויעקב חזן. פרשיות האהבה עם אישים אלה נשזרו לאורך כמה שנים לסירוגין.
עוד לפני שהתמנתה לראש הממשלה, חלתה מאיר בלוקמיה כרונית, ובמהלך כהונתה טופלה בכימותרפיה בסתר על מנת שהציבור לא ידע.
מורשתה
אף שהייתה ראש ממשלה מטעם תנועת העבודה, היא אינה זכורה באהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנון מפא"י גבר בתקופתה. יוסי שריד נהג לכנותה: "אֵם כל חטאת".
לפי דעה אחרת, המצרים לא רצו בשלום. אלמנת הנשיא סאדאת, ג'יהאן סאדאת, הדגישה ב-1987 כי סאדאת לא ניסה להשיג שלום אמיתי לפני 1973, והוסיפה כי סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'".
אחרים מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבי לחץ. בנוסף, היא מפורסמת כאישה היחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל.
לדברי הביוגרף שלה, יוסי גולדשטיין, "את הסיבה להבדל הדרמטי שבין דימויה הכושל של גולדה בעיני הציבור בשלושים השנים האחרונות, לבין הצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש כנראה בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ואין זה מן העניין כאן. בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה בלבד נמצא שגולדה מאיר הייתה אחת האישים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל בראשיתה".
אניטה שפירא אומרת שעל אף שגולדה לא הזדהתה כפמיניסטית, היא פעלה רבות למען זכויות האישה ושילוב נשים במערכת הפוליטית, אם כי לא רבים בעולם ראו בה כפורצת דרך: "גולדה לא הייתה פמיניסטית, במובן של מאבק אקטיבי למען זכויות הנשים. יתרה מזו, היא גם לא הכירה בצורך במאבק כזה, או לפחות כך טענה. היא השליכה מן הניסיון החיובי שלה להשתלב במערכות הפוליטיות של תנועת העבודה ומדינת ישראל על כלל החברה ועל כלל הנשים: אם אני יכולה – משמע הדרך פתוחה בפני כל אישה. אך לאמיתו של דבר, גולדה לא הייתה דוגמה מייצגת, אלא יוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שהיא שימשה דמות סמל למיליוני נשים בעולם, ששאבו ממנה ומהצלחתה עידוד והשראה לגבי מקומן הן בחברה שלהן, ובדרך זו הקרינה מסר פמיניסטי ממדרגה ראשונה".
הנצחת זכרה
בית החולים גולדה-השרון בפתח תקווה נקרא ב-1982 על שמה.
מרכז גולדה בתל אביב – מרכז תרבות בתכנונם של האדריכלים יעקב רכטר ורון ארד, שבנייתו הסתיימה בשנת 1994. במתחם בשדרות שאול המלך שוכנים המשכן לאמנויות הבמה ומבני המשרדים בית שאול ובית יהונתן אך טרם הונח שלט מרכז גולדה. בחניה הנמצאת מתחת למוזיאון תל אביב ומרכז גולדה ניתן למצוא את השם גולדה.
מרכז כרמל – המרכז הבינלאומי להכשרה ע"ש גולדה מאיר בחיפה בו מתקיים אחת לשנתיים כנס בינלאומי לנשים שבסופו מפורסמת הצהרת חיפה.
מחלף גולדה מאיר – בירושלים, סמוך לשכונת רמות.
השכונות רמת גולדה בחיפה וקרית גולדה באשקלון.
שכונת נאות גולדה בנתניה.
מרכז גולדה לתרבות – בקיבוץ רביבים.
רשת הגלידריות העברית הראשונה גולדה.
פארק גולדה ליד באר משאבים, סמוך לרביבים וגן גולדה בקריית מוצקין.
בתי ספר בנהריה, בכפר סבא, בפתח תקווה, בחולון ובנס ציונה.
המכללה הטכנולוגית בבאר שבע.
בית ספר במילווקי, שבו למדה בשעתה, והספרייה של אוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי.
מרכז גולדה מאיר למנהיגות פוליטית באוניברסיטת דנוור.
בית גולדה בקייב.
בית גולדה בדנוור ובניוטון מסצ'וסטס.
בובת שעווה במוזיאון מאדאם טוסו בניו יורק.
מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה ופרס ראש הממשלה גולדה מאיר שהוא מעניק ליחידים וארגונים הפועלים ברוח ערכיה.
דמותה בקולנוע
"אישה ושמה גולדה": סרט קולנוע אמריקאי משנת 1982 שביים אלן גיבסון. בתפקיד גולדה מאיר: אינגריד ברגמן, ואת גולדה בצעירותה גילמה ג'ודי דייוויס. במרכז העלילה, סיפור חייה של גולדה, כפי שסיפרה לתלמידים בעת ביקורה בשנת 1977 בבית הספר שבו למדה במילווקי, ויסקונסין.
"גולדה": סרט תיעודי ישראלי משנת 2019 שביימו שגיא בורנשטיין, אודי ניר ושני רוזנס. הציר המארגן של הסרט הוא שיחה שהתקיימה בין מאיר לעיתונאים יעקב אחימאיר ואלימלך רם בשנת 1978, אחרי סיומו הרשמי של ריאיון במסגרת תוכנית הטלוויזיה "מוקד".
"גולדה": סרט עלילתי משנת 2023, בבימויו של גיא נתיב לפי תסריט מאת ניקולאס מרטין. הלן מירן מגלמת את גולדה בעלילת הסרט המתמקדת בהחלטות הדרמטיות והרות הגורל שמאיר התמודדה איתן בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הסרט חשף את דמותה ואישיותה הרגישה והאיתנה של גולדה, את האופן בו ניהלה את המלחמה ואת עמידתה האיתנה מול קיסינג'ר להחזרת השבויים ממצרים. כמו כן, דאגה להסתיר את חוסר התפקוד של ראש מערך המודיעין, שר הביטחון ונוספים.
כתביה
בדגל העבודה: מבחר דברים בשאלות ההסתדרות ותחיקת העבודה במדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג–1973
A land of our own: An oral autobiography. New York: G.P. Putnam’s Sons, 1973.
My Life by Golda Meir. New York: Dell Books, 1976. ASIN B0014CAK8U
ראו גם
המטבח
נשים בממשלות ישראל
נעלי גולדה
לקריאה נוספת
אביזוהר מאיר (עורך), גולדה – צמיחתה של מנהיגה (1921-1956), הוצאת מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, אוניברסיטת תל אביב, 1994.
ישעיהו-בן פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור, המחדל, הוצאה מיוחדת, 1973.
חגי צורף (עורך), גולדה מאיר: הרביעית בראשי הממשלה, מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה (1898–1978), ארכיון המדינה, 2016.
ישראל ליאור ואיתן הבר, היום תפרוץ מלחמה: זכרונות של תת-אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, עידנים, 1987.
דורית גני (מחברת), לי-אור עצמון פרואין (מאיירת), גולדה מאיר, צלטנר, 2018.
גלילה רון פדר, פלדה רכה, סיפורה של גולדה מאיר, הוצאת מודן, 2023
Francine Klagsbrun, Lioness: Golda Meir and the Nation of Israel, Schocken Books, 2017.
Jean F. Blashfield, Golda Meir, Marshall Cavendish Benchmark, 2011.
Elinor Burkett, Golda, Harper Perennial, 2009.
Menahem Meir, My Mother Golda Meir: A Son's Evocation of Life With Golda Meir, Arbor House, 1983.
Marie Syrkin, Golda Meir: Woman with a Cause, Putnam, 1963.
קישורים חיצוניים
מאגרים ואנצקלופדיות
אתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר
יומן לשכת ראש הממשלה - גולדה מאיר מלחמת יום הכיפורים, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
לטי כותן-פוגרבין,
כתבות וראיונות
, והמשך
הותר לפרסום: ארצות הברית מנעה התנקשות בגולדה, nrg מעריב, 3 בפברואר 2009
מרים זקהיים, הבלדה על גולדה מאיר ודוד בן-גוריון, הספרנים, 8.8.2023
וידאו ואודיו
גולדה נואמת ביידיש בפני יהודי ארגנטינה - ארגון בני ברית והנוער הציוני - לרגל יום העצמאות העשרים. ארכיון המדינה, 1968
גולדה מאיר בביקור ממלכתי בארצות הברית, מתקבלת על ידי הנשיא ניקסון, ארכיון המדינה, 1969
הערות שוליים
*
קטגוריה:אזרחי כבוד של חיפה
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:אזרחי כבוד של דימונה
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:דיפלומטיות ישראליות
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:זוכות פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:חברות הכנסת הראשונה
קטגוריה:חברות הכנסת השנייה
קטגוריה:חברות הכנסת השלישית
קטגוריה:חברות הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברות הכנסת החמישית
קטגוריה:חברות הכנסת השישית
קטגוריה:חברות הכנסת השביעית
קטגוריה:חברות הכנסת השמינית
קטגוריה:חברות כנסת זוכות פרס ישראל
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברות מועצת המדינה הזמנית
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י
קטגוריה:חותמות מגילת העצמאות
קטגוריה:כותבות אוטוביוגרפיה ישראליות
קטגוריה:מזכירי מועצות פועלים
קטגוריה:מרחביה: חברי הכנסת
קטגוריה:נשות העלייה השלישית
קטגוריה:נשים שהונצחו בשטרות כסף
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:פעילות ציוניות בארצות הברית
קטגוריה:נשים בראשות ממשלה
קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה
קטגוריה:מזכ"לי מפלגת העבודה
קטגוריה:שרות ממשלת ישראל
קטגוריה:שגרירות ישראל
קטגוריה:שגרירי ישראל בברית המועצות
קטגוריה:שרות המשפטים בממשלות ישראל
קטגוריה:שרות העבודה והרווחה בממשלות ישראל
קטגוריה:שרי המשפטים בממשלות ישראל
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-1
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-2
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-3
קטגוריה:זקני חברי הכנסת
קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ישראליות שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1898
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1978 | 2024-10-19T12:07:37 |
מנחם בגין | מנחם בגין (; 16 באוגוסט 1913, י"ג באב ה'תרע"ג – 9 במרץ 1992, ד' באדר ב' ה'תשנ"ב) היה פוליטיקאי, מדינאי ואיש צבא ישראלי, שכיהן כראש ממשלת ישראל השישי. לפני הקמת מדינת ישראל שימש כמפקד הארגון הצבאי הלאומי, ולאחר הקמת המדינה היה ליושב-ראש תנועת החרות שהתמזגה מאוחר יותר אל גח"ל ומשם לליכוד. כיהן כחבר בעשר הכנסות הראשונות וכשר בממשלות ישראל.
את דרכו הציבורית החל בגין כמפקד קן בית"ר במחוז מגוריו. בשנת 1939 מונה לנציב תנועת בית"ר בפולין. לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה נעצר בגין על ידי שלטונות ברית המועצות בליטא בעוון פעילות ציונית, ונשלח לגולאג. לאחר ששוחרר הצטרף בגין אל הכוח הצבאי הפולני שלחם יחד עם בעלות הברית, והגיע עם יחידתו אל ארץ ישראל. ב-1944 שוחרר מהצבא הפולני והתמנה למפקד הארגון הצבאי הלאומי. בגין הכריז על מרד גלוי נגד שלטונות המנדט הבריטי במטרה להביא לסילוקם ולהקמת מדינה יהודית.
זמן קצר אחרי הכרזת העצמאות הכריז בגין על יציאה מן המחתרת ועל ניתוב האצ"ל אל המגרש הפוליטי באמצעות המפלגה שהקים בו ביום - תנועת החרות, שהיוותה את האופוזיציה האידאולוגית לממשלות תנועת הפועלים בהנהגת מפא"י ומפלגת העבודה. מאבקו הפוליטי המשמעותי הראשון של בגין היה נגד הסכם השילומים שעמדו על הפרק, בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה המערבית.
בשנת 1965 הוביל בגין את תנועת החרות לריצה משותפת עם המפלגה הליברלית במסגרת גח"ל (גוש חרות ליברלים). ב-1967 צורפה גח"ל לממשלתו של לוי אשכול על רקע תקופת ההמתנה, ובגין מונה לראשונה לשר בלי תיק. בגין המשיך לכהן כשר גם בממשלותיה של גולדה מאיר, אך הוביל את סיעתו לפרישה ממנה בעקבות תוכנית רוג'רס. בשנת 1973 התמזגה גח"ל עם מפלגות קטנות נוספות ליצירת הליכוד.
בבחירות לכנסת התשיעית ניצחה רשימת הליכוד בראשות בגין, במה שמכונה "המהפך". היו אלו חילופי השלטון הראשונים בישראל, כאשר לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הרכיבה את הממשלה מפלגה שאינה מפא"י. ממשלתו של בגין הנהיגה לראשונה מדיניות ליברלית בכלכלה הישראלית, והחלה גם מנתבת משאבים משמעותיים יותר אל עיירות הפיתוח, ההתנחלויות ביהודה, שומרון, עזה וסיני והמגזר הדתי והחרדי. מדיניותו הכלכלית הביא את מדינת ישראל למצב של היפר אינפלציה, ולמשבר כלכלי חסר תקדים.כמו-כן חל היפוך ביחס המדינה לגיוס החרדים - אחוז החרדים שנהנה מפטור גדל משמעותית, גם ביחס לחלקם באוכלוסייה.
בתקופת כהונתו של בגין כראש הממשלה חלה תפנית במקומה של ישראל במזרח התיכון, בשנת 1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו פונה חצי האי סיני מהתיישבות ישראלית, ובגינו זכה בגין בפרס נובל לשלום לשנת 1978. בשנת 1982, לאחר מתיחות ביטחונית בגבול לבנון, הביא לפתיחת מבצע שלום הגליל שהתפתח למלחמת לבנון הראשונה. כתוצאה, שהה צה"ל בדרום לבנון עד לשנת 2000.
בגין התפטר מתפקידיו בממשלה, בכנסת ובמפלגה בשנת 1983, ומעולם לא נעתר לפרט את הסיבות שהביאו אותו להחלטה זו. מאז הסתגר בביתו בירושלים עד שנפטר בשנת 1992. בגין נקבר בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בהלוויה רבת משתתפים.
ראשית חייו
מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק (בריסק) שבבלארוס, בתחום המושב של האימפריה הרוסית, ב-16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, שבו חָלה שבת נַחֲמוּ, ומכך נגזר שמו. הוריו היו וולף (זאב דב) וחסיה (לבית קוסובסקי) בגין. מקור שם המשפחה הוא המילה הרוסית "בֶּגוּן" (Бегун) – רץ. מנחם היה הבן הצעיר במשפחה; קדמו לו אחותו רחל, ילידת 1909, ואחיו הרצל, יליד 1911. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו ואחד הראשונים שתמכו בהרצל ובציונות בקרב יהודי העיר, שהיו מושפעים מהרב חיים סולובייצ'יק, מתנגד חריף לציונות. מיילדתו של בגין הייתה סבתו של אריאל שרון.
בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם הוא הידרדר עם השנים. ב-1915, כשהיה בגין תינוק, משפחתו עקרה לדרוהיצ'ין בגלל מלחמת העולם הראשונה, ובהמשך נדדה במשך שנה ביער בין כפרים במזרח פולין והשתקעה בקוברין. עם תום המלחמה, ב-1919, חזרה המשפחה אל ברסט ליטובסק, שסופחה לפולין. בגין, ששמו בפולנית נרשם "מייצ'יסלב בייגון" (Mieczysław Biegun), החל את מסלול לימודיו: ב-1920 החל ללמוד בתלמוד תורה ("חדר"), ואחרי שנה עבר ל"תחכמוני", בית ספר עברי-דתי.
כילד הצטרף עם אחיו ואחותו לתנועת "השומר הצעיר" – באותה העת תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר. הוא היה חבר בה עד גיל 13. ב-1929 הצטרפו בני המשפחה לסניף החדש של תנועת בית"ר, שהוקם באותה שנה בעיר. בגין הצטרף לאחר ששמע באותה שנה לראשונה את המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי נואם בתיאטרון בעיר, ונכבש על ידי תורתו. הוא סיפר כי "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל, ומדינה יהודית בקרוב בימינו".
בגין למד בגימנסיה הממשלתית בבריסק וב-1930 סיים בהצטיינות את לימודיו בה. ב-1931 נסע לוורשה והחל ללמוד באוניברסיטת ורשה בפקולטה למשפטים. בזמן לימודיו התפרנס מהוראת שיעורים פרטיים. בתקופת לימודיו בגימנסיה היה נתקל לפרקים בביטויי אנטישמיות שהגיעו לידי אלימות. הוא למד מהניסיון ומן הצורך להתגוננות, ובאוניברסיטה נמנה עם מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים נגד פורעים אנטישמים. בשנת 1935 סיים את לימודיו כמשפטן.
מנהיג ציוני בבית"ר
ממוזער|מנחם בגין (מימין) וזאב ז'בוטינסקי (משמאל) סוקרים מסדר של תנועת בית"ר בעיר פינסק שבפולין (לימים בבלארוס), 1933
ממוזער|זאב ז'בוטינסקי נפגש עם מנהיגי בית"ר בורשה, פולין, 1939. משמאל למטה, מנחם בגין.
ב-1929 היה בגין מפקד קן בית"ר בבריסק ובהדרגה טיפס בסולם התפקידים בבית"ר. ב-1932 התמנה למפקד מחוז בריסק וב-1933 התמנה לאחד מתשעת קציני נציבות בית"ר בפולין, מרכזה הגדול ביותר של התנועה העולמית. ב-1935 הופקד על מחלקת ההסברה בבית"ר והחל לפרסם מאמרים ולארגן כנסים. באותה שנה נערך הכינוס העולמי השני של התנועה בקרקוב.
בגין בן ה-22 הגיע לידי פולמוס של ממש מול זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. הייתה זו תקופה שבה נרגעו מעט הרוחות שפרצו לאחר רצח ארלוזורוב. בגין פנה אל ז'בוטינסקי בנאום: . על כך ענה לו ז'בוטינסקי: . למרות המחלוקת מחא ז'בוטינסקי כף לנאומו של בגין, והתנבא כי יגיע לגדולות.
ממוזער|בגין במסדר בית"ר, פולין 1939. לצדו: משה (מוניה) כהן
לאחר מכן הרבה בגין להשמיע את קולו בכינוסים שונים של יהודים ושל ציונים, ובנוסף פרסם מאמרים בביטאוני התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1936 התמנה לממלא מקום נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה. בשנת 1937 ארגן הפגנה מול שגרירות הממלכה המאוחדת בוורשה כדי שיתאפשר ליותר חברי בית"ר לעלות לארץ ישראל (אישורי העלייה אז חולקו לפי השתייכות מפלגתית-תנועתית). על כך נאסר וישב בכלא שישה שבועות בחברת פושעים פליליים ופוליטיים. ישיבתו בכלא הגבירה את יוקרתו בתנועה. באותה שנה החל להתמחות במשרד עורכי דין בבוריסלב.
בכינוס העולמי השלישי של בית"ר בוורשה, ב-1938, היה בגין נציגו של הזרם המקסימליסטי-אקטיביסטי בקרב הרוויזיוניסטים, והוא העלה את טענתם כי על התנועה לשנות את דרכיה ולעבור מעשייה מדינית אל מישור צבאי ולוחמני: . כמו כן, הציע בגין תיקון לנוסח "הנדר הבית"רי" שכתב ז'בוטינסקי. תיקונו התקבל: לאחר השורה "אכין זרועי להגנת עמי", הוחלפו המילים "ולא אשא זרועי אלא להגנה" במילים "ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התנגד לרעיונות של בגין ואמר על נאומו שהוא כמו "רעש של חריקת הדלת", אולם אהד את עקשנותו. ב-1937 נשלח בגין, בהוראתו, לבסס את התנועה בצ'כוסלובקיה, ובמרץ 1939 החליף בגין את אהרן צבי פרופס בתפקיד נציב בית"ר בפולין. בגין היה אחראי על למעלה מ-70 אלף צעירי התנועה בארצו.
ב-29 במאי 1939 נשא בגין לאשה את עליזה (אליציה) ארנולד, שאותה פגש בבית אביה, תורם למפלגה הרוויזיוניסטית, בעיר דרוהוביץ' בגליציה, שם השתלם בגין במשפטים. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתו, שבה נכחו מאות בית"רים ומכרים.
החיים המשותפים של מנחם ועליזה בגין ומערכת היחסים שלהם היו ייחודיים גם במסגרת החיים הפוליטיים של מנחם בגין, אבל גם מחוץ לפוליטיקה, ויצרו מערכת מוגנת כנגד התהפוכות והמערבולות במהלך הקריירה הציבורית הסוערת של מנחם. במהלך חייה סיפקה עליזה בגין תמיכה ללא סייג לבעלה והשפעתה עליו הייתה גדולה וניכרת. למרות הדמיון בגישה הצנועה של בני הזוג היו גם הבדלים: עליזה בגין הייתה קרת רוח ומחושבת בניגוד לאופיו הרגשני והסוער של מנחם בגין והיוותה משקל נגד לעליות ולמורדות בהתנהגותו של בעלה. לצד ניהול משק הבית וגידול ילדיהם היא גם הייתה מעורבת בחיים הפוליטיים, וידוע כי מנחם בגין התייעץ איתה לעיתים תכופות, אך היה ברור לכל כי הזירה הפוליטית הציבורית שמורה למנחם בגין בלבד.
במלחמת העולם השנייה
בזמן הקצר שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה, עסק בגין בהכנת בית"רים לעלייה לארץ ישראל. עם הפלישה הגרמנית לפולין, ב-1 בספטמבר 1939, הגיעה בגין עם קבוצה של בית"רים אל העיירה רומני סניאטין הסמוכה לגבול ושם נתקעה. הם חזרו לוורשה, אך הגרמנים כבר עמדו באותה העת בשערי העיר. יחד עם רעייתו ועם נתן ילין-מור, עזבו ב-6 בספטמבר את ורשה. הרכבת שנסעו בה נתקעה, והם המשיכו את המסע בעגלות וברגל. בלבוב עצרו הסובייטים את בגין, אך לאחר מכן הוא שוחרר. משם הגיעו הארבעה אל וילנה, אשר הייתה בשליטת ליטא תחת פיקוח סובייטי. בעיר זו, אשר בית"רים רבים מפולין מצאו בה מפלט באותה עת, המשיך בגין בניסיונות לארגנם לעלייה. עבור אלפי הבית"רים התקבלו שני סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) בלבד, ובגין סירב לקבל את זה שיועד עבורו. ביולי 1940 הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בגין, ד"ר ישראל אלדד ורעיותיהם הסתתרו בשני חדרים ששכרו בבית משפחה קתולית בווילנה. בווילנה חידש בגין את עבודת נציבות בית"ר ואת הוצאתו לאור של השבועון "המדינה".
בכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, נודע על פטירתו של זאב ז'בוטינסקי. בגין קיים טקס אזכרה צנוע לזכרו ממקום המסתור שלו, למרות הסכנה שנשקפה מן המשטרה הסובייטית, וקרא בו קדיש. מאוחר יותר כתב בספרו "בלילות לבנים" שעם מותו של ז'בוטינסקי, שבו ראה "נושא התקווה", הוא הרגיש שאבדה עמו גם "התקווה עצמה".
ממוזער|בגין העצור על ידי הנ.ק.ו.ד.
ב-20 בספטמבר 1940 נעצר בגין בידי הנ.ק.ו.ד., ונאסר בכלא לוקישקי. שם נחקר על תפקידו כנציב בית"ר, כשהוא מואשם בשיתוף פעולה עם "האימפריאליזם הבריטי". הוא הורשע על ידי "ועדה מיוחדת המייעצת ליד המינסטריון העממי לענייני פנים" בהיותו גורם מסוכן לחברה, ובסוף מרץ 1941 נידון לשמונה שנים ב"מחנה עבודה מתקן" בעוון פעילותו הציונית. ב-1 ביוני 1941 נשלח בגין לרפובליקת קומי בצפון רוסיה האירופית. הוא הגיע אל מחנה העבודה פֶּצ'ורה, שם עסק בעבודת פרך של סלילת כבישים ברחבי הטייגה הקפואה. על החקירה ועל השהות במחנה כתב בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים". בגין שוחרר מוקדם מהצפוי, בספטמבר 1941, בזכות הסכם שנחתם בין סטלין לבין ראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, לפיו תשחרר רוסיה את אסיריה הפולנים, ויוקם צבא פולני שיילחם לצדה נגד גרמניה.
בגין התשוש יצא למחנה בסמוך לעיר טשקנט והתגייס כטוראי לצבא אנדרס ("צבא פולין החופשית"). במאי 1942, תחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס, הגיע דרך איראן ועיראק אל ארץ ישראל. היו יהודים רבים שניצלו את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק משורות הצבא, אולם בגין סירב להפצרות חבריו משכבר הימים לנטוש את הצבא מבלי שישוחרר כדין, והוסיף לשרת בו כשנה וחצי. באוגוסט 1942 התמנה לנציב בית"ר בארץ ישראל, תפקיד ששימש בו במהלך חצי השנה האחרונה לשירותו בצבא. בתפקידו זה קיים מגע הדוק עם מחתרת אצ"ל.
ארגון האצ"ל נוסד בירושלים בשנת 1931 על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה", בשל דרישתם לפעולה נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים. מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר וקרובים למנחם בגין מבחינה רעיונית. בזמן המלחמה קיים הארגון "שביתת נשק" במלחמתו בבריטים לאחר שמפקדו, דוד רזיאל, נהרג בפעילות מבצעית מטעם הבריטים בעיראק במהלך המלחמה האנגלו–עיראקית ב-1941. הארגון הגיע לשפל מבחינת היקף פעילותו. יעקב מרידור, אשר כיהן כמפקד הארגון לאחר רזיאל התקשה לשקמו. אחד ממנהיגי הארגון, אליהו לנקין, מציין באוטוביוגרפיה שלו כי הוא פעל לגייס ו"להצניח" את מנחם בגין לתפקיד מפקד האצ"ל מאחר שהארגון היה זקוק "לדמות פוליטית, יועץ ומחנך, לא רק מנהיג בעל הכשרה צבאית שלמעשה לא מהווה אפילו דרישה מוקדמת". בגין ניהל משא ומתן וקיים כמה פגישות בעניין. הוא סירב לשקול את האפשרות להצטרף לאצ"ל בטרם שוחרר רשמית מהצבא הפולני. מחקר מאוחר מציע שבגין סירב לקחת את התפקיד בשל רצונו להנהיג את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי, מאחר שראה בה פלטפורמה פוליטית מתאימה יותר למטרותיו.
הוריו ואחיו של בגין, אשר נשארו בבריסק, נרצחו על ידי הגרמנים לאחר שהללו כבשו (מחדש) את העיר ב-23 ביוני 1941 במסגרת מבצע ברברוסה. הגרמנים הוציאו את אמו מבית החולים ורצחו אותה. לדברי בגין, את אביו חטפו הגרמנים יחד עם 500 יהודים, אותם הוליכו אל עיקול הנהר בוג. אביו ככל הנראה הבין את הצפוי להם, הלך בראש הקבוצה ושר "אני מאמין בביאת המשיח" ואת "התקווה". הגרמנים קשרו את היהודים והשליכו אותם לנהר.
במרץ 1943 נולד לבגין בנו הבכור, זאב בנימין.
כמפקד אצ"ל
ממוזער|מנחם בגין במדי הצבא הפולני עם אשתו בארץ ישראל המנדטורית דצמבר 1942
ממוזער|בגין מוסווה כ"ישראל ססובר" עם משפחתו
ממוזער| מנחם בגין במדי הצבא הפולני, עם רעייתו עליזה, דוד יוטן, משה שטיין וישראל אפשטיין. דצמבר 1942
שמאל|ממוזער|מודעת מבוקשים של משטרת המנדט על לוחמי אצ"ל ולוחמי לח"י. משמאל לימין: מנחם בגין, אריה בן-אליעזר, ליב בויקו, ראובן פרנקו, מרק קהאן. (למטה) יצחק רובינשטין, חיים זקס, עמנואל שטרסברג, יעקב מרידור, הרצל ורהפטיג
אריה בן-אליעזר יזם מהלך לשחרור מספר חיילים יהודים, ובהם בגין, מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות של משא ומתן יצאו ארבעה חיילים, ובגין בתוכם, לחופשה ללא תשלום שאינה מוקצבת בזמן, ממנה לא חזר מעולם. בסוף 1943, בגיל 30, עזב כטוראי את הצבא וב-1 בדצמבר הפך למפקד האצ"ל.
בגין החל בארגון מחדש של המחתרת. לסגנו מינה את מרידור, והמפקדה צומצמה לשלושה: בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי (לוי). כינויו המחתרתי הראשון של בגין היה "בן דוד". ב-1 בפברואר 1944, פורסם הכרוז הראשון שבו ניכרת רוחו של מנחם בגין. בכרוז, תחת הכותרת "אל העם העברי בציון", הואשם השלטון הבריטי כי, למרות סיועו של היישוב העברי, בגד זה באומה העברית ובציונות הממלכתית, ולכן אין לאומה מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו. נאמר בו .
הבריטים לא הצליחו לתפוס את בגין. באפריל 1944 עבר מירושלים לתל אביב והסתתר במלון "סבוי" כחודשיים, לשם הועברו, מאוחר יותר, אשתו ובנו. כשראה מחלון חדרו פשיטה של הבריטים, החליט לעבור למקום מסתור אחר. הוא הועבר לשכונת מחנה יהודה שבפתח תקווה, שם התגורר תקופת מה בבית מבודד בקצה המושב. הוא בלט במראהו השונה על רקע בני המקום, יהודים תימנים, ולכן הועבר לדירת מסתור אחרת בפתח תקווה, בשכונת חסידוף, בשם הבדוי "ישראל הלפרין", שם שהה עם אשתו ובנו במשך 9 חודשים. לאנשי המקום נאמר שהוא עורך דין המתכונן בביתו לבחינות בעניין החוק הארצישראלי. בספטמבר עבר לצפון תל אביב, לרחוב הבשן פינת יהושע בן נון, שם התחפש לחרדי והציג את עצמו כישראל ססובר. ב-1946 נולדה בתו, חסיה. בתחילת 1947 עבר לדירת קרקע ברחוב רוזנבאום 1 פינת יוסף אליהו בשם ד"ר יונה קניגסהופר. בדירה בת השניים וחצי חדרים היו שלוש יציאות לחצר, כדי לאפשר מילוט במקרה הצורך. משפחת בגין התגוררה בדירה זו בדמי מפתח עד להתמנותו של מנחם בגין לראש ממשלה ב-1977.
בגין קבע סייגים נוקשים למלחמה בשלטון הבריטי. המלחמה לפי שיטתו כוונה אל הצבא, אל חייליו ואל מתקני השלטון. מבחינתו צריך היה להימנע מכל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. עם זאת היו גם קורבנות רבים מקרב הבריטים, הערבים והיהודים. כתגובה לכך, לאחר פגישות הידברות שנערכו באוקטובר 1944 בין בגין לראשי "ההגנה" גולומב וסנה, פתח היישוב ובראשו ארגון "ההגנה" ב"סזון" – מעשי רדיפה נגד אנשי אצ"ל, שלא קיבל את מרות הנהגת היישוב. בגין נתן הוראה חד-משמעית לאנשי הארגון: "לא תהיה מלחמת אחים". הוא אסר להגיב באלימות על המאסרים והכליאות שנגרמו כתוצאה ממעשי יריבי אצ"ל ביישוב היהודי, והורה להבליג על כך.
באפריל 1947 הוציא השלטון הבריטי להורג אנשי אצ"ל (עולי הגרדום). בגין ראה זאת בחומרה, וביולי 1947, לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושה אנשי אצ"ל, חטף אצ"ל שני סמלים ("הסרג'נטים") בריטים והודיע כי תליית אנשיו תגרור את תליית שני הבריטים. ב-31 ביולי 1947, לאחר שהעלו הבריטים לגרדום את יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, נתן חיים לנדאו, ראש מטה האצ"ל את ההוראה לתלות את שני הסמלים. לאחר מכן הבריטים הפסיקו את ההעלאות לגרדום בארץ ישראל עד לעזיבתם.
ב-26 ביוני 1947 נפגש בגין, יחד עם חברי מפקדת אצ"ל חיים לנדאו ושמואל כץ, במקום מפגש סודי - ביתו של המשורר יעקב כהן, עם חברי ועדת אונסקו"פ, השופט השוודי סנדסטרום, סגן מזכיר האו"ם ראלף באנץ' והדיפלומט הסיני ד"ר הו. ב-3 בספטמבר 1947, ימים ספורים לאחר פרסום דו"ח ועדת אונסקו"פ, הביע דעתו בשידור רדיו נגד תוכנית החלוקה ואמר:
בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות. בולטות ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, באגף בו שכן מרכז השלטון הבריטי, הפריצה לכלא עכו ושחרור אסירי אצ"ל ולח"י ממנו במאי 1947 ומבצע אצ"ל בכיבוש יפו. במאי 1948 תם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. קיים ויכוח ער בין היסטוריונים עד כמה היו הפעולות הצבאיות של המחתרת גורם אשר זירז את יציאת הבריטים מארץ ישראל והעלה את המאבק לעצמאות יהודית על סדר היום של המדיניות העולמית.
ביום שלמחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, נשא בגין את קריאתו האחרונה לחבריו במחתרת דרך תחנת השידור של אצ"ל, "קול ציון הלוחמת". בין היתר אמר בה:
ב-1 ביוני 1948 חתם בגין על הסכם עם נציג הממשלה הזמנית, ישראל גלילי, ובכך החל פירוקו של אצ"ל והשתלבותו בצה"ל. ההסכם קבע כי ייפסקו פעולות אצ"ל "כחטיבה צבאית במדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". בירושלים הנצורה נשמר מעמדו העצמאי של הארגון.
ממוזער|בגין (במרכז) עם משוחררי אצ"ל, 1948
פרשת אלטלנה
אירוע כאוב היה פרשת "אלטלנה" ביוני 1948. ה"אלטלנה" הייתה ספינת נשק שרכש אצ"ל. נציגי הממשלה הציעו למנחם בגין לרכוש את הנשק שעל סיפונה, וההצעה נידונה בישיבה של מפקדי האצ"ל. בגין התנגד נחרצות בטענה כי אין אנשי האצ"ל סוחרי נשק. לאחר שאצ"ל סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה, החליט דוד בן-גוריון לפעול בתקיפות נגדם. בגין ניסה להביא לכך שאחוז מסוים מהנשק שעל סיפון האנייה יגיע ללוחמי אצ"ל בירושלים (אשר פורמלית לא נחשבה עדיין לחלק ממדינת ישראל).
הוא הגיע לחוף סמוך לכפר ויתקין, שם עגנה הספינה, וקיבל אולטימטום ממפקד צה"ל במקום להיכנע ללא תנאי ולמסור את כל הנשק לממשלה בתוך 10 דקות, אך הוא סירב. לאחר מספר שעות התפתח קרב שבו נהרגו 4 אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. שני אנשי אצ"ל נוספים נורו על ידי כוחות צה"ל באזור בית דגן בדרכם לכפר ויתקין. בגין עלה על סיפון האנייה שהפליגה לחופי תל אביב. בשעות הבוקר המאוחרות החל קרב בין אנשי אצ"ל, שחלקם ירד מהאניה וחלקם היו בחוף תל אביב, לבין חיילי צה"ל. בגין הורה לאנשיו על האונייה לא להשיב אש, מחשש למלחמת אחים, אך חלקם לא הקשיבו לו. בשעות אחר הצהריים הופגזה האניה והחלה לעלות בלהבות. מפקד הספינה, אליהו לנקין, סיפר: "כשפשטו הלהבות על הספינה, החלו להגיע סירות חילוץ מן החוף, רובן חסקות, שבחוריהן סיכנו נפשם תחת מטר הכדורים. הם צעקו: "איפה הזקן? הורידו את הזקן!", כוונתם הייתה לבגין שניצח אותה שעה על הצלת הפצועים והורדתם מהאניה. רק לאחר שהורד הפצוע האחרון, הוא הסכים להתפנות מהסיפון". לפי גרסה אחרת הוא נזרק לים על ידי אנשי האונייה. בקרב זה נהרגו עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל. סה"כ נהרגו בקרבות הפרשה שישה-עשר חברי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.
בערב נאם על כך בגין נאום "אני מאשים" בתחנת הרדיו של אצ"ל, וכשהוא מתייפח בבכי הורה על כניעה ללא תנאי של אצ"ל. הנאום נמשך שעתיים ובגין גולל בו את הפרשה מנקודת מבטו וקרא לפקודיו: "אנו לא נפתח באש, לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". במשך שנים לאחר הנאום זכה בגין ללגלוג מצד יריביו הפוליטיים. לימים כתב על כך: "אני יודע שישנן דמעות אשר כל גבר רשאי להתגאות בהן. לעיתים היא באה, הדמעה, כדם מן הלב".
עם סיומו של המנדט הבריטי עלה בגין מן המחתרת. נאום פומבי ראשון נשא בגין בירושלים. נאומו הגלוי השני התקיים בתל אביב ב-14 באוגוסט, בבית הקולנוע הגדול "גן רינה" ברחוב בן-יהודה. אלפים רבים (לפי הערכת העיתונים: 15,000) הגיעו לצפות בגלוי במי שהיה מפקד מחתרת חשאית, ולפני כן רק קולו נשמע ברדיו. כאשר עלה לבמה התקבל במחיאות כף רמות. הוא פתח במילים: – אותן מילים שבהן היה פותח ז'בוטינסקי, שתמונתו הגדולה הייתה תלויה על הבמה, את נאומיו בתל אביב.
ב-1948 נולדה לבגין בתו, לאה.
מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה
ממוזער|בגין נואם לאחר יציאתו מהמחתרת, ב-14 באוגוסט 1948, בתל אביב. יושב לידו חיים לנדאו. מלפניו הכתובת "מולדת וחרות" וסמל אצ"ל
ממוזער|מנחם בגין במסדרונות הכנסת בתל אביב ינואר 1949
עם פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את "תנועת החרות – מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה. המפלגה אימצה קו ימני מובהק, ובין היתר תבעה את החזרה מההסכמה לתוכנית החלוקה. סיסמתה תאמה את קו האצ"ל, . בדצמבר 1948 ביקר בארצות הברית, ובתגובה פרסמו אישים כאלברט איינשטיין, חנה ארנדט וסידני הוק עצומה נגדו ונגד תנועת החרות, שאותה כינו "פשיסטית".
בחירות לכנסת הראשונה
שתי המתמודדות העיקריות בבחירות אלו היו מפלגות הפועלים מפא"י ששלטה במוסדות היישוב למן ייסודה בשנת 1930, ושבראשה עמד דוד בן-גוריון, מנהיגו הבלתי מעורער של היישוב ומולה מפלגת מפ"ם. השאלה העיקרית סביבה נסובו הבחירות הייתה האם להמשיך את קרבות מלחמת העצמאות או לחתור להסדרים לסיומה, מתוך הבנה שהסדרים אלו יהיו כרוכים בוויתורים. תנועת החרות ומנחם בגין דרשו את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה, והימנעות ממשא ומתן עם מדינות ערב כל עוד לא נסוגו חייליהן ממלוא השטח. עמדות אלו נתפסו כקיצוניות והמפלגה סומנה כמפלגת שוליים, אשר תיוותר לאחר הבחירות מחוץ למעגל ההשפעה. לפני הבחירות קרא מנחם בגין לנציגי ברית הציונים הרוויזיוניסטים, שהייתה חברה במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, להצטרף לחירות, אך נתקל בסירוב.
תנועת החירות טענה שלוחמי האצ"ל הם אלו שבזכותם קמה המדינה. מפ"ם וחירות האשימו את מפא"י בתבוסתנות במלחמה ובתככנות, וטענו שהקמת המדינה היא הזמן לנסות אלטרנטיבה חדשה. הגדיל לעשות בגין, שכינה את ממשלת בן-גוריון "ממשלת יודנראט" והבטיח שאם יבחר, יעמיד את בן-גוריון לדין. מפא"י וחירות תקפו את מפ"ם על הנאמנות הבלתי-מתפשרת שלה כלפי ברית המועצות, ואילו מפא"י ומפ"ם טענו שתנועת החירות היא פאשיסטית, תוך כדי השוואת בגין לאדולף היטלר. בבחירות זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים, שהקנו לה 14 מושבים בכנסת. רשימת הרוויזיוניסטים נכשלה ולא נכנסה אל הכנסת. לפני הבחירות לכנסת השנייה התאחדו האיגוד העולמי של הציונים הרוויזיוניסטים ותנועת החרות תחת "ברית חרות הצה"ר".
בן-גוריון, אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונצנזוס הלאומי. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חרות ומק"י". בן-גוריון התייחס לבגין בזלזול. בנאומיו בכנסת נמנע מלקרוא לו בשמו והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת בדר" או "המרטירר מ'חירות'".
תהליך הדה-לגיטימציה של חרות היה חלק גם מהתייעצות הסיעות אצל נשיא המדינה בפברואר 1949. ויצמן לא הזמין אליו את נציגי חרות, ורק לאחר מחאה ציבורית נאות לזמן את משלחת נציגיה. למהלך הדה-לגיטימציה של בן-גוריון הייתה השפעה מיידית לא רק על הדרתה של תנועת החרות במשא ומתן הקואליציוני אלא גם בהרחקת המפלגה וחבריה מתפקידי ארגון וביצוע, שלא לומר תפקידי ניהול, במחנות העולים ובמעברות. רוב המפלגות הציוניות זכו, על פי מפתח מפלגתי קבוע מראש, בדריסת רגל במעברות, ורכשו דרכים ליצירת תלות של העולים בבעלי תפקידים מטעמן, אך תנועת החרות נדחקה אל מחוץ למשחק ולא הייתה מסוגלת לרתום תמיכה עקרונית לכלל דיבידנדים פוליטיים. לטווח הארוך, עמדה זו של גוף הנמצא מחוץ לגדר המשחק הפוליטי של הממסד הקולט והמפלה, סייעה לתנועת החרות לזכות בתמיכת העולים הוותיקים ולהפוך למייצגת של גוף בעל משקל אלקטורלי מכריע.
סיעת למרחב
במהלך שנות הארבעים התגבשה תנועה של פעילים של תנועת בית"ר בארצות הברית לכלל גרעין קשה ומיליטנטי בשם "ועד החירום להצלת יהודי אירופה". הפעילים העיקרים היו הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי, ירמיהו הלפרן ואחרים, בעלי זיקה וקשר אידאולוגי לתנועת "הכנענים" בהשפעת עדיה חורון. את קבלת תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ ראה "הוועד" כ"בגידה לאומית" של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית העולמית, טען שהם מעלו בתפקידם, וקרא לאצ"ל לשתף פעולה בהקמת אלטרנטיבה בדמות ממשלה גולה זמנית בראשות "הוועד", שתקבל ייפוי כוח מהציבור ותנהל משא ומתן על ענייני גבולות הארץ. האצ"ל מצידו אמנם פרסם מפעם לפעם כרוזים בהם האשים את הסוכנות ב"קוויזלינגיות" בשל ההסכמה לתוכנית החלוקה, אך מנחם בגין הבהיר לחברי הוועד, שגם אם אינו מתנגד באופן עקרוני לתוכניתם, לא הגיעה העת לממשה בשל הסכנה האפשרית ביצירת "מלחמת אחים" בעקבות צעד כזה. כמו כן, מהלך כזה היה הופך, הלכה למעשה, את האצ"ל מכוח פוליטי מחתרתי, ללא יותר מאשר הזרוע הצבאית של הממשלה הגולה ופוגע במנהיגותו של בגין. תוצאות הבחירות לכנסת היוו אכזבה לחברים בתנועה שציפו שתהיה לסיעה שנייה בגודלה למפא"י, וחשפו קרעים פנימיים בתנועה, בעיקר בין חברי "הוועד" לשעבר וחברים בעלי נטיות כנעניות, לבין רוב חברי מפקדת האצ"ל בארץ. בוועידה הראשונה של התנועה, ביוני 1949, הצליח שמואל מרלין להתמנות למזכ"ל התנועה, ובנוסף להביא לבחירתם של שלושה מאנשי אמונו למזכירות בת שבעת החברים, ובכך ליצור רוב אופוזיציוני למנחם בגין במזכירות התנועה.
בינואר 1950 הדף בגין במעט את האופוזיציה הפנימית, דחק את מרלין מתפקידו כמזכ"ל ומתפקידו כעורך ביטאונה של התנועה, והעביר את המזכירות לשליטתו עם רוב התומך בו, כשרק מרלין הוא הנותר בה מבין חבריו. חברי האופוזיציה הפנימית בראשותו של מרלין התנגדו להתמסדותה של חירות ולהשתלבותה במוסדות התנועה הציונית, הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל. האכזבה עקב תוצאות הבחירות, והחשש מפני הישנות התוצאה המאכזבת בבחירות לכנסת השנייה שיועדו ל-1951, הובילו להקמתה המפורשת של סיעה אופוזיציונית בתוך חרות, תחת הנהגתו של מרלין, בשם סיעת "למרחב", שהאשימו את בגין ואת ההנהגה במצב הירוד של המפלגה, בקיפאון רעיוני ובהיעדר אקטיביזם.
הוועידה השנייה של חרות נפתחה ב-26 בפברואר 1951, התנהלה בשני מושבים והסתיימה ב-5 באפריל. במועצה הארצית שהתקיימה כחודש לפני כן, דאגו בגין ומקורביו לשנות את חוקת הבחירות לוועידה, והמירו את שיטת הבחירות היחסיות, לפי רשימות ארציות, לבחירות מקומיות ואישיות, נוהל שנועד לפרק או למצער להחליש את כוחן של קבוצות מאורגנות נגד בגין, בהן "למרחב" ו"הסתדרות העובדים הלאומית". סיעת "למרחב" הובסה בוועידה, ומיד לאחר מכן ביקשו חברי הכנסת ערי ז'בוטינסקי והלל קוק לפרוש מן הסיעה, ולהכיר בכל אחד מהם כסיעת יחיד. חברי "למרחב", כולל מרלין, שנמנו על חברי מרכז התנועה לפני הוועידה לא נבחרו לתפקיד זה לאחריה, וגם הוא התמלא בתומכי בגין.
בחירות לכנסת השנייה
הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות. המשברים הקואליציוניים הלכו והחמירו ובפברואר 1951 החליט בן-גוריון להגיש את התפטרותו לנשיא המדינה. תנועת החירות שהייתה האופוזיציה הימנית למפא"י בבחירות הקודמות, הייתה גם היא בפילוג עמוק, בין מנחם בגין לבין חברי סיעת למרחב, והתקשתה לנהל מערכת בחירות יעילה. סיבה נוספת לקשיי תנועת החרות היה הניתוק הכפוי ממאגר הבוחרים הטבעיים - עולים חדשים בכלל ועולים מקרב עדות המזרח בפרט. מאגר זה שעתיד להתגלות ככוח שיעלה את הליכוד לשלטון בעתיד, היה "שבוי" בעת הבחירות של 1951, שכן רובם הגדול של העולים שהו במעברות והיו נתונים לחלוטין לחסדי המנגנון הפקידותי שנשלט על ידי מפא"י, וכתוצאה מכך זכתה תנועת החרות לתמיכה זעומה במעברות.
בבחירות לכנסת השנייה ביולי 1951 זכתה רשימת חרות לשמונה מושבים בלבד, ובגין הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים והתבודד תקופה ארוכה. בחודשים העוקבים הוא התגורר בחדר שכור בירושלים והתכונן לבחינה במשפט פלילי.
ממשלת ישראל השלישית התקשתה להתמודד עם הקשיים והלחצים הפנימיים ובעיקר עם משבר כלכלי חריף שהתבטא בהידלדלות יתרות המט"ח. במהלך כהונת הממשלה התמוטטה לחלוטין מדיניות הקיצוב, ולפיכך, שר האוצר אליעזר קפלן החליט להנהיג את המדיניות הכלכלית החדשה, שהתחילה משא ומתן על הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה, בקשת סיוע מארצות הברית, ומכירת איגרות חוב של המדינה מחוץ לישראל.
הסכם השילומים (1952)
ממוזער|מנחם בגין נואם בעצרת כנגד הסכם השילומים בכיכר מוגרבי בתל אביב 1952
על רקע הירידה ההדרגתית בתמיכה הציבורית במפלגת החרות חל משבר הנהגה במפלגה, שהונהגה על ידי דמויות אפורות ובראשן אריה בן-אליעזר ומזכיר התנועה יעקב רובין. מפלגת חרות נזקקה להתעוררות לאומית סביב נושא חשוב, והרגע הגיע עם הצהרת החרטה של קונראד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, בעקבות משא ומתן חשאי עם ישראל על תשלום פיצויים. מתנגדי המשא ומתן עם גרמניה חיפשו מנהיג, וחברי תנועת החרות פנו לבגין בבקשה שיחזור לזירה הפוליטית, כשהוא נישא על גלי תמיכה ציבורית חוצת קווים. בסוף שנת 1951 ביקר יוחנן בדר ממייסדי "תנועת החרות" בביתו של בגין בירושלים וקרא לו לחזור ולהנהיג את התנועה כדי למלא את חובתו המוסרית למשפחתו ולאמו שנרצחה.
בן-גוריון ראה בהסכם השילומים הזדמנות לקבל מימון למפעלים הגדולים של קליטת העלייה וביסוס המדינה הצעירה. בגין ראה בהסכם כזה מתן לגיטימציה וסליחה לגרועים שבאויבי עם ישראל מעולם, וכן בגידה בקורבנות השואה.
בעצרת-עם שנערכה בתל אביב ב-5 בינואר 1952, פנה בגין אל ראש הממשלה: "אני מזהיר אותך, אדון בן-גוריון... אם תעז לעשות את הדבר הזה – רשום לפניך את המסקנה שכל יהודי יהיה רשאי להסיק ממנו: אם זה מותר במדינת ישראל – הכל מותר במדינת ישראל!". ב-7 בינואר 1952 דנה הכנסת בהצעה לקיים משא ומתן עם גרמניה על ההסכם. בגין הגיע אל הכנסת לראשונה זה יותר מחמישה חודשים, וכדי שיוכל להשתתף בישיבה נשבע אמונים לכנסת. במהלך הישיבה יצא אל כיכר ציון, התייצב על מרפסת מלון "אביב" בראש הפגנת ענק נגד הסכם השילומים, שנערכה בקור ובגשם שוטף, ותקף בנאומו את כוונת הממשלה לקיים קשר עם גרמניה:
ועוד הוא אמר:
בתום נאומו חזר בגין לכנסת עם אנשיו, וההפגנה שלהם שיצאה לכיוון בניין הכנסת בבית פרומין הידרדרה לאלימות. בגין עלה לנאום על רקע הרעש שבקע מחזית הבניין. הוא חזר על עיקרי דבריו וגם פנה אל חברי הכנסת הערבים בבקשה: "זהו עניין שלנו, דמם של אמותינו, אחינו ואחיותינו מעורב בו, תנו לנו להכריע בעניין זה". בתגובה לקריאת ביניים של בן-גוריון על "החוליגאנים" שבחוץ, השיב לו בגין: "אתה חוליגאן". בתגובה לצעקות חברי הכנסת של מפא"י "הוא לא ידבר", אמר בגין: "אם אני לא אדבר – אף אחד לא ידבר. רק בכוח תוציאו אותי", ויושב ראש הכנסת הפסיק את הישיבה. קרוב ל-400 מפגינים נעצרו וכעבור מספר שעות חודש הדיון. בגין הסכים לחזור בו מהתבטאותו והורשה לסיים את נאומו. למחרת שידר בן-גוריון נאום לאומה, בו טען כי "נעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה בישראל" על ידי "אנשי האגרוף והרצח הפוליטי" והאשים את בגין ב"מרד". ב-9 בינואר, כאשר מעגלי שוטרים וחיילים חמושים מקיפים את הבניין, הצביעה הכנסת בעד החלטה לייפות את כוחה של הוועדה לענייני חוץ וביטחון לקבוע את פעולתה לגבי משא ומתן עם גרמניה (61 בעד, 50 נגד, 5 נמנעים). כשלושה שבועות לאחר מכן החליטה הכנסת להשעות את בגין ליותר משלושה חודשים, כעונש על שאיים במעשי אלימות. חרף התנגדותו של בגין אישרה הכנסת את הסכם השילומים. לימים הודה בגין כי נכשל, אך הוסיף: "הייתה זו השפלה לאין שיעור לעם היהודי, אלמלא קמה בתוכו התנגדות לאותו הסכם, שהיה כדבר אזהרתנו, להסכם של טיהור ופיוס עם העם הגרמני, משמידם של שישה מיליונים יהודים. במידה שתרמתי להתנגדות זאת, מאז ועד היום, הנני גאה כל כך".
ממוזער|מנחם בגין נואם בלוד, שנות השישים. לצדו הרב שלמה יוסף זוין.
הבחירות לכנסת השלישית
ממוזער|בגין נואם בכנסת, 1961
ממוזער|מנחם בגין נפגש בכנסת עם משלחת של עולים מיוון 1964
דברי ימי הכנסת השנייה היו סוערים ועיקרם מאבק כוחות בין דוד בן-גוריון, שלכאורה פרש והסתגר בשדה בוקר ולמעשה פעל מאחורי הקלעים כנגד משה שרת, שהחזיק בתפקיד ראש הממשלה, אך התקשה לשלוט. ערב הבחירות נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק הדין בעניינו של ישראל קסטנר. במשפט הואשם מלכיאל גרינוולד בהוצאת דיבתו של קסטנר, אך סניגורו של גרינוולד, שמואל תמיר, הצליח להפוך את המשפט למשפטו של קסטנר, שהיה מאנשי ממסד מפא"י ושל משטר מפא"י בכללו, אשר לא עשה כביכול את המרב להצלת יהודי אירופה. בפסק הדין קבע בית המשפט כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן". על רקע פסק הדין הגישה חרות הצעת אי אמון בממשלה ב-28 ביוני 1955.
במשך השנים נודע בגין בכושרו הרטורי ובנאומיו חוצבי הלהבות, אשר כללו תוכן נוקב וריתקו תשומת לב. מתנגדיו גרסו כי היה דמגוג. בנאומיו הוא תקף ישירות ובאופן בוטה את מתנגדיו תוך שהוא משתמש בלעג ושנינה על מנת לגמד את הצד שכנגד. במהלך מסע הבחירות נאם מנחם בגין באספות שבהן נכחו לעיתים אף כ-5,000 אנשים אשר נמשכו לשמוע את דבריו, ובהן נאם בחריפות נגד מה שטען שהיא שחיתות ממסדית של מפא"י. לעיתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי, על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הכסף הזה לא הגיע אל האזרחים. בתעמולה זו הצליח בגין לרכוש את לבם של רבים מבני השכבות החלשות, עולים חדשים ובני עדות המזרח, ציבור אשר נותר נאמן לבגין ולתנועתו במשך שנים רבות. בגין השכיל ליצור חיבור אפקטיבי בין תחושת הקיפוח, העלבון והכעס על הממסד, שהלכו והצטברו בקרב העולים המזרחיים, לבין תחושת ההדרה והדחיקה ממרכז החברה, ולהציג עצמו ואת חרות כחלופה לשלטון מפא"י. הבחירות לכנסת השלישית התקיימו ב-26 ביולי 1955. הפתעת הבחירות הייתה תנועת החרות. תנועה זו, שבן-גוריון השקיע מאמצים רבים כדי להציגה כמי שנמצאת מחוץ לגדר הקונצנזוס הלאומי וכתנועת שוליים של הימין הקיצוני, הפכה באופן מפתיע לתנועת האופוזיציה המרכזית לשלטון מפא"י, כאשר זכתה לחמישה-עשר מנדטים שהיוו כמעט הכפלה של כוחה.
מבצע קדש
ב-1956, ערב מבצע קדש, על אף היריבות בינו לבין בן-גוריון, הוזמן בגין אל בית ראש הממשלה, ושותף בפרטי התוכנית שרבים משרי הממשלה לא שותפו בה. בגין העניק לבן-גוריון את תמיכת תנועתו. מלחמת סיני הייתה מלחמה קצרה והסתיימה בניצחון מובהק של ישראל. הניצחון הביא את רוב סיעות הכנסת (מלבד מק"י) וחברי הכנסת לכלל אופוריה. בדיון שנערך בכנסת, ביום 7 בנובמבר, לאחר נאום ראש הממשלה, הצביעו כל חברי הכנסת, מלבד נציגי מק"י, בעד החלטה המאמצת את עיקרי הנאום. מנהיג האופוזיציה, מנחם בגין, קרא אל עבר ספסלי הממשלה "יישר כוחכם". שלושה ימים לאחר מכן הודיע ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, בעקבות לחץ מדיני שהופעל על ישראל מצד ארצות הברית, על נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. תהליך הנסיגה החל ב-15 בנובמבר 1956 והסתיים ב-8 במרץ 1957. בישראל התעורר ויכוח ציבורי בשאלת המשך הנסיגה. מפלגות האופוזיציה, ובראשן תנועת החרות בהנהגתו של בגין, התנגדו להמשך הנסיגה. הן הגישו הצעת אי-אמון בממשלה, שנפלה בהצבעה בכנסת, ב-15 בינואר, ברוב של 63 קולות של כל סיעות הקואליציה וכן מק"י והסיעות החרדיות ובהימנעות סיעת הציונים הכלליים, כנגד 11 קולות סיעת חרות. הוויכוח שקדם להצבעה עורר מחדש מחלוקות אישיות ואידיאלוגיות. בעל ההצעה מנחם בגין הגדיר את הנסיגה כ"בשורת איוב" וקרא לעברו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון: "בשם אלוהים – לך!", רמז לקריאתו של לאופולד אמרי לעבר ראש הממשלה הפייסן נוויל צ'מברלין בפרלמנט הבריטי במאי 1940. בן-גוריון השיב כי הוא מסרב להתווכח "עם האומה ועם אלוהים", שבשמם, לדבריו, התיימר בגין לדבר וכינה את בגין בתואר "מפקד תנועת החרות".
אירועי ואדי סאליב
אירועי ואדי סאליב היו סדרה של הפגנות רחוב ומהומות שהחלו ביום 9 ביולי 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה, והפכו להתפרעויות אלימות. בעקבות ההפגנות ארגון "ליכוד עולי צפון אפריקה", שהוקם זמן קצר לפני כן, הכריז בבית הכנסת רמב"ם על שביתה כללית, וב־11 ביולי פרצו מהומות אלימות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו תושבים שמוצאם מזרחי, כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק. האירועים היוו מרי חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים.
אף על פי שההפגנות התפרצו זמן קצר לפני יום הבחירות לכנסת הרביעית ובשעה שמערכת התעמולה כבר נכנסה להילוך גבוה, ואף על פי שהזעם של המפגינים הופנה במפורש כלפי מפלגות השלטון והממשלה, בגין לא מיהר לרכוב על גל המחאה. יתר על-כן, הוא החליט לדחות אספת בחירות שתכנן לקיים בוואדי סאליב עקב חשש מהימשכות האירועים. לאחר מספר ימים, משנתבהרה התמונה, הפך בגין את נושא קליטת העלייה ואפליית העולים בני עדות המזרח לנושא המרכזי במערכת הבחירות של תנועת הליכוד. העובדה שהאירועים פרצו ב"חיפה האדומה" - מרכז כוחה של תנועת הפועלים – הגבירה את הזדהות מנחם בגין עם המחאה, ובדיון הסוער שנערך בכנסת ב-13 ביולי תקפו מנהיגי חרות את הממשלה על מצב העולים במעברות. רבים ממנהיגי מפא"י היו משוכנעים שבגין עומד מאחורי התססת העולים, ואחראי להתפשטות ההפגנות. בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר הדיון בכנסת טען לוי אשכול, כי המחאה מקבלת את השראתה מנאומיו של מנחם בגין, וכי המפגינים קוראים בשמו.
עם זאת, המשבר שנחשף באירועי ואדי סאליב לא התגבש לכלל תנועה פוליטית ולא קיבל ביטוי אלקטורלי.
הבחירות לכנסת הרביעית
ביוני 1957 פרש בגין מתפקידו כמפקד בית"ר, במטרה להקדיש את כל זמנו למערכת הבחירות.
תנועת החרות ומנחם בגין, מנהיגה, ניהלו את מערכת הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 מתוך אמונה כי תנופת ההצלחה בבחירות הקודמת וההתמרמרות בקרב ציבור העולים, כפי שבאה לידי ביטוי באירועי וואדי סליב, יביאו להרחבת בסיס התמיכה בתנועה ותרגומה לגידול משמעותי של מספר המושבים בכנסת. מערכת הבחירות נפתחה בנאום שנשא בגין בוועידה הארצית החמישית של תנועת החרות בנובמבר 1958, ובה הציג בגין את האסטרטגיה של התנועה לבחירות "מאופוזיציה לשלטון" תחת סיסמת הבחירות "אלוהים לשלטון בחרתנו". ככל הנראה, התקפותיו האגרסיביות של מנחם בגין על מה שנתפס כעמודי תווך של מדינת ישראל - קליטת עליה ושלמות מערכות השלטון - הרחיקו מהתנועה בוחרים פוטנציאליים מקרב מעמד הביניים וגם מקרב העולים החדשים. יום לפני הבחירות עשה בגין משגה חמור נוסף. הוא נסע במכונית קאדילק פתוחה כשלפניו פמליה של אופנוענים. האירוע, על סממניו הכוחניים, חזר ומיצב את בגין כמנהיג בעל תדמית כוחנית, שלא לומר פאשיסטית, והאוכלוסייה הוותיקה והמבוססת נרתעה מכך. כשהתפרסמו תוצאות הבחירות התברר שמפא"י זכתה בניצחון הגדול ביותר בתולדותיה ועלתה מ-40 מנדטים ל-47 ואילו תנועת החירות עלתה מ-15 ל-17 מנדטים בלבד, תוצאה שלאור הצפיות המוקדמות נחשבה לכישלון, שנזקף לחובתו של בגין. תנועת החרות נכנסה למשבר קשה שהוחמר על ידי קשיים כלכליים. הלקח, שנלמד ויושם על ידי בגין על מנת לקדם את תנועת החרות למקום מרכזי בפוליטיקה הישראלית, הצביע על הצורך לקרב אל התנועה את קהל הבוחרים במרכז המפה הפוליטית, מה שהוביל, בשלב ראשון, להקמת גח"ל, בין היתר, על ידי קשר עם מפלגה שותפה לדרך לברית פוליטית (המפלגה הליברלית), ובמקביל, ולשינוי פנימי של התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות, על מנת לפרוץ משולי המערכת הפוליטית למרכזה. הצעד הראשון בשינוי זה היה הקמת סיעה בתוך ההסתדרות הכללית.
הצטרפות להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל
ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל קמה ב-1920 כאיגוד מקצועי, אך למעשה הפכה לגוף ביצועי של מפלגת השלטון, מפא"י. צד האיגוד המקצועי שבה - מגן העובדים ובעיקר העולים החדשים - נשחק. הציונות הרוויזיוניסטית, ובראשה זאב ז'בוטינסקי, התנגדה לגוף שנתפס כבולשביסטי ומעכב כל פיתוח כלכלי. בשנות השלושים אף הגיעו הסכסוכים בין הרוויזיוניסטים להסתדרות לתגרות והיוו רקע לקרע ביישוב העברי. התגובה הרוויזיוניסטית להסתדרות הייתה הקמת הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) בשנת 1934. בכנס תנועת החירות ב-1963 הציע בגין הצעת החלטה להקמת סיעה שתתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות הכללית. התנגדות ליזמת בגין הגיעה משני מקורות, האחד, אנשי הע"ל, שהבינו שבגין מנסה למשוך מתחת לרגליהם את בסיס הכוח שלהם במפלגה. השני הגיע מוותיקי האצ"ל והלח"י, שראו ביוזמה בגידה ברעיון הז'בוטינסקאי של "חד-נס", כלומר התמסרות לדגל הלאומי מבלי להניף דגלים נוספים, ובפרט לא את הדגל האדום של ההסתדרות. דוברם העיקרי והחריף היה ישראל אלדד. הדיון בין תומכי הקמת הסיעה בהסתדרות למתנגדיה הביא לעימות בשאלת יחסה של תנועת החרות לזהותה, לעברה ולמורשת הרוויזיוניסטית שאותה ייצגה. לבסוף קיבלה חירות את הצעת ההחלטה של בגין וב-14 במרץ 1964 הוקמה הסיעה בראשות אריה בן-אליעזר. הסיעה ריכזה את אנשי "הקו השמאלי" של חירות והצעירים שביקשו לראות בה מפלגת המון, הפונה אל הציבור המקופח והעני בפריפריה ולא מפלגה קיצונית ומנודה הדבקה בעקרונות רוויזיוניסטים מיושנים.
הבחירות לכנסת החמישית
הבחירות לכנסת החמישית שנערכו ב-15 באוגוסט 1961, ג' באלול התשכ"א, אשר הוקדמו בשנתיים ממועדן המקורי, 5 בנובמבר 1963, היו הבחירות האחרונות שבהן עמד דוד בן-גוריון בראש מפא"י. בחירות אלו עמדו בצל מאבק בין-דורי ובין-אישי עז בצמרת מפא"י על רקע עסק הביש. בסופה של מערכת הבחירות נותרה מפא"י בשלטון, כשבראשה בן-גוריון, אך איבדה כעשרה אחוזים מכוחה. המפלגה הליברלית, שאך זה הוקמה, קיבלה 17 מנדטים, והייתה להפתעת הבחירות. תנועת החרות בהנהגת בגין זכתה גם היא ב-17 מנדטים (כמו בבחירות לכנסת הרביעית), ובגין זכה לתואר "ראש האופוזיציה".
הקמת גח"ל
במהלך ההיסטוריה הפוליטית ובמהלך הבחירות בשנות החמישים, פעלו מפלגות בעלות השקפה כלכלית המנוגדת להשקפת העולם הסוציאליסטית של מפלגות הפועלים, ומבוססות על הליברליזם הכלכלי. מפלגות אלו ובראשם הציונים הכללים היו בעלי השקפה "מתונה" בנושאים מדיניים, ובדרך כלל שיתפו פעולה עם מפא"י כחלק מהממשלות בראשותה. למרות הצלחות מרשימות בקלפי, לא הצליחו המפלגות הליברליות לממש את הפוטנציאל לכלל השפעה או הישגים.
לאורך השנים, עד להקמת גח"ל, היו מגעים בין תנועת החרות למפלגה הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית, על מתווה של שיתוף פעולה ומיזוג בין המפלגות, אך התנגדות בשני הצדדים מנעה מימוש היוזמה. אבן הנגף העיקרית הייתה עמדתה הניצית והבדלנית של תנועת החרות בסוגיית "שלמות המולדת". בעוד הליברלים תמכו בסטאטוס קוו כפי שבא לידי ביטוי בהסכמי שביתת הנשק שלאחר מלחמת העצמאות. במהלך כהונת הכנסת הרביעית ועל רקע פרשת לבון ומאבקי הכוח שקרעו את מפא"י התאחדו הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית באפריל 1961 ונמנעו מכניסה לקואליציה. לבחירות לכנסת החמישית ניגשה רשימה משותפת בשם המפלגה הליברלית שזכתה ב-17 מנדטים, אך נותרה באופוזיציה. על רקע כישלונות המיזוג בעבר הציע מנחם בגין כי המפלגות יקימו "גוש", שבו כל מפלגה תשמור על זהותה העצמאית, כצעד ראשון לאיחוד עתידי אפשרי, מבלי שחילוקי הדעות הפוליטיים יעלו את המשא ומתן על שרטון או יהוו אבן נגף בהמשך. לאחר הבחירות לכנסת החמישית שלח מנחם בגין מכתב לראשי המפלגה הליברלית בהצעה להקמת הגוש אך חילוקי הדעות בנושא ארץ ישראל השלימה היו המכשלה העיקרית. לבסוף נוסח סעיף פשרה בהקדמה להסכם ולפיו "תנועת החרות תמשיך לשאת בקרב האומה את עקרון שלמות המולדת". בספרו על מנחם בגין מציין אריה נאור, כי פסקה זו מהווה גם הצהרה כי מנחם בגין שינה את מרכז הכובד של תפיסת ארץ ישראל השלמה מתורה שבכתב המהווה נר לרגלי תנועת החירות ועליו יש להילחם, לעיקרון, שהוא שאיפה רעיונית, של תנועת החרות, אך לא מחייב את המפלגה הליברלית ולמעשה לא מחייב את הגוש חירות-ליברלים.
באפריל 1965 התאחדה המפלגה הליברלית עם תנועת החירות לגוש פרלמנטרי משותף - "גח"ל", גוש חירות ליברלים. על רקע איחוד זה פרשו מן המפלגה הליברלית חברים רבים שהגיעו מן המפלגה הפרוגרסיבית, והקימו את המפלגה הליברלית העצמאית. הקמת גח"ל מהווה נקודת מפנה בהיסטוריה של הימין הציוני ושלב מכריע בדרך ליצירת שיווי משקל פוליטי מול מפלגות השמאל ותנועת העבודה.
בשנת 1964 השתתף בגין בהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, שציווה שיועלו לישראל רק "בפקודת ממשלה עברית". הדבר התבצע ביוזמתו של ראש הממשלה לוי אשכול. בכך ניתן לראות שלב ראשון בקבלת בגין וחרות כשותפים לגיטימיים במערכת הפוליטית.
ב-19 באוגוסט 1965 הגיש השגריר המיועד של גרמניה המערבית לישראל כתב אמנה לנשיא זלמן שזר. מינוי שגריר גרמני בישראל עורר סערה ציבורית קשה - אלפי סטודנטים התעמתו עם שוטרים בירושלים, ומאות חברי השומר הצעיר הפגינו בכיכר הרברט סמואל בתל אביב. בגין הנרגש נשא נאום בפני כ-5,000 איש, וטען כי האירוע מהווה בגידה במיליון וחצי ילדים קורבנות השואה.
הבחירות לכנסת השישית
הבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1965, עמדו בסימן העימות בין המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל, רשימה משותפת שהוגשה בבחירות על ידי שתי המפלגות מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון ושבראשה עמד לוי אשכול, לבין רפ"י בראשות דוד בן-גוריון. הרקע לעימות היה לכאורה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה". בפועל, היה העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה. בתום מערכת הבחירות זכה לוי אשכול בניצחון מוחץ והקריירה הפוליטית של בן-גוריון באה למעשה אל קיצה. מול ההמפלגות הנ"ל התייצב גוש חרות ליברלים. בעוד ששתי המפלגות לחוד היו בעלות שבעה עשר מנדטים כל אחת בכנסת היוצאת, בתום הבחירות זכתה המפלגה המאוחדת בעשרים ושישה מנדטים בלבד; הדבר נחשב לכישלון צורב שזיעזע את מפלגת החרות. הממסד הפוליטי הרוויזיוניסטי הגיע למסקנה כי הציבור הישראלי לא היה מוכן לקבל את החלופה השלטונית שבגין הציע. דמותו הייתה מוכתמת במחלוקת שנתפסה כסיבה העיקרית לכישלון בלוק המפלגות, ואף על פי שבגין היה מנהיג אופוזיציה מוכשר וללא מתחרים בזירה הפוליטית, נשבו רוחות של שינוי בחירות ובגח"ל, מלובות בהרגשה כי הגיע עת שינוי שיאפשר לזכות בתמיכה ציבורית נרחבת בגח"ל כאשר בראשותה עומדת דמות מקובלת יותר.
בפרספקטיבה היסטורית אירוע פרישתו של דוד בן-גוריון מהחיים הפוליטיים סילק מעל הבמה את דמות האב, שהצליחה לאחד את רוב פלגי האומה הישראלית תחת כנפיו וחזונו. היעלמותו הותירה ציבורים גדולים צמאים לדמות חלופית, דמות שאיש מיורשי בן-גוריון לא יכול היה למלא. הדמות הקרובה ביותר (אך לא מספיק עדיין) הייתה של בגין, שלאורך הקריירה שלו ביקש, וגם הצליח חלקית, להיות דמות סמכותית. הוא הצליח אט אט לפלס את הדרך לתפקיד המנהיג שהיה חלק ממקימי מדינת ישראל ולהוות דמות אב בעלת מעמד וניסיון.
תנועת החרות הגיעה בשנת 1966 לנקודת שפל. הכשלונות הרצופים במערכות הבחירות ותחושת הייאוש שאחזה במפלגה יצרו תנאים אידיאליים לגיבושה של אופוזיציה פנימית רבת עוצמה בתנועת החרות. המשבר פרץ בכל עוזו במהלך הוועידה הארצית השמינית של תנועת החרות שהתכנסה בכפר המכביה בסוף חודש יוני 1966. בוועידה קרא אהוד אולמרט הצעיר לבגין להסיק מסקנות בעקבות הכישלון בבחירות. שמואל תמיר, בתמיכת אולמרט ואחרים, קרא תיגר על בגין ובוועידה קמה מהומה. כבר במהלך ההצבעות הראשונות בוועידה התברר כי האופוזיציה הפנימית בהנהגת שמואל תמיר זכתה ברוב גדול במוסדות הוועידה, ומששקע האבק התברר כי תמיר הצליח לקבל גם את המינוי לתפקיד יושב הראש. בגין, שהתקשה לקבל את ההפסד, התפטר בנאום מאולתר מלא בזעם ורחמים עצמיים. חברי תנועת החרות, שנותרו נאמנים לבגין, עלו על במת הנאומים, נשאו דברי צער עמוקים ומלאים פאתוס והתחננו בפני בגין לחזור בו מהתפטרותו. ביטויים אלו חשפו את התרבות הפוליטית של תנועת החרות כמפלגה פטריארכלית במבנה משפחתי, כשבגין כדמות אב בראשה. חברי תנועת החרות וחברי גח"ל נדרשו בראש ובראשונה לנאמנות למנחם בגין, ששימר את בסיס כוחו באמצעות מערכת יחסים אישית עם פעילי מפלגתו. לאחר לכתו שררה בקרב רבים מהם תחושה של אובדן אישי ואובדן הדרך.
בעקבות אירועי הוועידה נוצרו שני מחנות בתנועת החרות: "מחנה תמיר" ו"מחנה בגין". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין מתוך מפלגתו. בפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג. שמואל תמיר, אליעזר שוסטק ותומכיהם הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי", שצירפה לשורותיה את ערי ז'בוטינסקי ואת נאמנו לשעבר של בגין עמיחי פאגלין, והציגה עצמה כממשיכת דרכו האמיתית של ז'בוטינסקי. תנועת החרות נותרה ללא מנהיג, ואיש ממנהיגי התנועה לא העז להציע ממלא מקום לבגין. בגין עצמו, שלכאורה פרש מתפקידו, המשיך להפעיל את השפעתו מאחורי הקלעים והביא את המפלגה לקיפאון מוחלט, וגרוע מכך לסכנת התפוררות. בפברואר 1967, לאחר שבית־הדין של תנועת החרות החליט על השעייתו של שמואל תמיר, הסכים בגין לבקשת חבריו לחזור לתפקיד על מנת "לטהר את האוויר". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו הסופית.
במלחמת ששת הימים (1967)
ממוזער|שמאל|מנחם בגין ולוי אשכול בביקור אצל חיילי צה"ל בסיני בתום מלחמת ששת הימים
לאחר מערכת הבחירות של שנת 1965 המצב הפוליטי בישראל היה בלתי יציב. ראש הממשלה, לוי אשכול, נלחם על מעמדו הפוליטי מול יריבים בתוך מפלגתו מפא"י ובמפלגות של יוצאי המפלגה, בעיקר רפ"י שבראשה עמד דוד בן-גוריון, המנהיג לשעבר שהפך ליריבו הפוליטי המר. עם זאת, עיקר מאבקי הכוח בפוליטיקה הישראלית התנהלו מעל ראשו של בגין, שהיה מבודד ומרוחק מעמדות השפעה. בעוד המשבר שקרע את תנועת החרות הותיר אותה משותקת פוליטית, הייתה מפלגת רפ"י אופוזיציה חסרת מעצורים וראשיה פעלו לחתור תחת ממשלת המערך בניסיון לפורר את הקואליציה. ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה תקופת ההמתנה. רוחות המלחמה שינו את מערך הכוחות והחלו מגעים קדחתניים מאחורי הקלעים, בעיקר על ידי שמעון פרס, במטרה ראשונית להחזיר את רפ"י לממשלה מתוך רצון ליצור קואליציה של רפ"י-מפד"ל-וגח"ל לצידה של מפא"י ובהמשך מינוי מחודש של בן-גוריון לראש הממשלה או לשר הביטחון. מהלכים אלו הביאו לכך שבן-גוריון, לשעבר יריבו המר של בגין ומי שלא חסך משבט לשונו כנגד תנועת החרות והעומד בראשה, שינה את עמדתו רבת השנים והיה מוכן לקבל את מנחם בגין כשותף ראוי ולגיטימי, ובכך הפך את מנחם בגין ממוקצה מחמת המיאוס לדמות הראויה לכבוד.
פרס פנה לבגין עם רעיון ממשלת האחדות והציע שבגין ייפגש עם אשכול לסגירת העסקה. הפגישה התקיימה ואשכול דחה על הסף את הרעיון להנהגה משותפת עם בן-גוריון. במהלך מפתיע וללא תיאום נפגש בגין עם בן-גוריון שסירב לשתף פעולה וחזר על דרישתו שאשכול יתפטר. פרס חזר והציע ממשלת אחדות, הפעם עם משה דיין כשר ביטחון, ואשכול הסכים, לאחר שבגין וחיים משה שפירא מנהיג המפד"ל הטילו את כל כובד משקלם לטובת המהלך. ב-5 ביוני אישרה הכנסת את השינויים בהרכב הממשלה, ובגין ועמו יוסף ספיר, מטעם גח"ל, התמנו כשרים ללא תיק. איומי המלחמה שימשו קרקע נוחה לחולל תמורה נוספת בדרכם של מנחם בגין, תנועת החרות וגח"ל. בעוד שחברים בתנועת החרות דבקו בעמדה כי יש לפעול מחוץ לממשלה (עמדה שבה דבק מנחם בגין באדיקות עד חודשים ספורים קודם־לכן), בסיטואציה שנוצרה החליט בגין לקבל את ההצעה להצטרף לממשלה. נראה כי בגין ביקש, לצד רצונו לסייע לממשלת ישראל להתמודד עם שעת החירום, גם לקדם את תנועת החרות ממפלגה שנאבקת על חייה ב"מדבר הפוליטי" של האופוזיציה למעמד של שותפה לשלטון, מתוך ההכרה כי שותפות זו היא תחנה הכרחית עבור מי שמעוניין בסופו של דבר להיות בשלטון.
לראשונה היה בגין לחבר ממשלה ויצא ממעגל הבידוד הפוליטי. הצטרפותו לממשלת הליכוד הלאומי בראשותו של לוי אשכול, והדו-שיח שיצר עם בן-גוריון כשווה בין שווים, הביאו לגיבוש דמותו כמנהיג לגיטימי בחברה הישראלית, ולסמל ציוני בעיני הציבור הישראלי. באופן מעשי מינוי מנחם בגין כשר בלי תיק נועד בראש וראשונה להרים את מורל אזרחי מדינת ישראל ולסמל את האחדות, אך בפרספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע כי בתקופת ההמתנה ובמהלך מלחמת ששת הימים היה מנחם בגין מעורב באופן פעיל בדיוני המערכת הפוליטית, ונמנה עם הדרג הבכיר של מקבלי ההחלטות בישראל בצומת של מבחן והכרעה לאומיים. אף על פי שהשפעתו על ההכרעות בימי הקרבות ולאחר סיומן הייתה מוגבלת, לעצם חברותו בממשלה הייתה חשיבות סמלית בעלת משקל והוא זכה להנות מתהילת הניצחון. לראשונה, ובמשך שלוש השנים שבהן הייתה גח"ל שותפה בממשלה, הופיע הימין כשותף לגיטימי של המוסדות הציוניים ומערכת הממשל. בקרב הישראלים הוותיקים והמבוגרים פחתה ההתנגדות לבגין ולמפלגתו יתר על כן, צעירים שנולדו אל תוך המציאות שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים אימצו את השפה והפרשנות שהציע מנחם בגין למציאות הישראלית. שינוי נוסף, שעתיד להוות גורם מכריע בעת המהפך הפוליטי, היה שיתוף הפעולה של בגין וחבריו עם מפלגת המפד"ל והציונות הדתית שהתהדק סביב נושא השטחים. תהליך זה הגדיל את מרחב התמרון הפוליטי של תנועת החרות ואת יכולתו של מנחם בגין לגבש קואליציה חלופית לזו של תנועת העבודה.
ביוני 1967 הכריז בגין בישיבת סיעת גח"ל שאסור להחזיר את השטחים שנכבשו: . ב-16 בדצמבר 1968 הציע בגין לאשכול ליישב את השטחים המוחזקים. הוא ביקש כי יינתן ליהודים להתיישב בכל השטחים והערים בגדה, כולל בשכם, בג'נין ובחברון. במאי 1968 ערכה תנועת החירות את הוועידה הארצית התשיעית, לראשונה בירושלים, במהלכה נאם בגין במשך שעתיים ונשא נאום מפויס ומאחד בו קיבע את קווי היסוד המחודשים: שמירה על הישגי המלחמה ועל הגבולות החדשים כגבולות דה-פקטו של מדינת ישראל, סיפוח ירושלים והשארות בממשלה על מנת להבטיח את קיום עקרונות אלו.
בשנת 1969 ניסה בן-גוריון לרתום את בגין למאבקו באשכול וכתב לו: "מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות – הוקרתי אותך יותר".
בממשלתה של גולדה מאיר (1969–1970)
לוי אשכול נפטר ב-26 בפברואר 1969 ואת מקומו תפסה גולדה מאיר, שהייתה מועמדת של פשרה, והרכיבה ממשלת ליכוד לאומי על בסיס הקואליציה הקודמת כפי שהיה מאז יוני 1967. אומנם גולדה מאיר שוב צירפה לממשלתה את גח"ל בראשות בגין, שמונה לשר בלי תיק, אך חל פיחות במעמדו. הוא הפך למנודה, ונדחק על ידי גולדה מאיר לתפקידים שוליים כגון יו"ר ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים.
בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך ב-56 מנדטים, ומפלגת גח"ל שמרה על כוחה וזכתה ב-26 מנדטים. מבחינת בגין היו בחירות אלו נקודת ציון. הוא החל את חייו הפוליטיים כאופוזיציונר ולאורך שנות החמישים הקפיד להציב את עצמו כאלטרנטיבה לשלטון, בשלב הבא, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא הפך לשותף בממשלה, ועתה פנה לשלב השלישי - סלילת דרכו מהשוליים אל מרכז הבמה הפוליטית. במהלך מערכת הבחירות הוא הציג עצמו כמנהיג לאומי ושקול. במסגרת תהליך הרכבת הממשלה הציעה לו גולדה מאיר להצטרף שוב לקואליציה עם 4 שרים בממשלה - הישג פוליטי משמעותי - בעיקר לאור העובדה שהפעם ההצעה לא נבעה ממצב חירום לאומי, אלא מקבלה מלאה של גח"ל כשותפה טבעית.
אבי שילון, חוקר מדע המדינה וביוגרף של מנחם בגין, מציין כי בניגוד למצופה, בגין בחר עבור עצמו את תפקיד השר בלי תיק, אף על פי שיכול היה לקחת תיק עם סמכויות ביצועיות, בחירה שתומכיו ראו בה סימן לצניעות. אפשרות אחרת שהועלתה על ידו היא שבגין העדיף שלא להתחייב למשרד בעל סמכויות ביצועיות מהדרג השני והעדיף תיק בו הוא יכול היה - לפי הבנתו - לעסוק בסוגיות המתאימות למנהיג והוגה דעות במעמד של מגן על עם ישראל. בחירתו בתפקיד נבעה מנטייתו לפעול על פי השראה, כמנתח של תהליכים ואסטרטג. מהלך נוסף, מפתיע לא פחות, היה בחירת שרי גח"ל לתיקים בממשלה. בגין דחה את מי שראו עצמם כמקורביו, אך נתפסו על ידו כיריבים בעלי השפעה פוליטית או אידאולוגית ואינדיבידואליסטים, ובחר לקרב ולמנות לשרים דמויות משניות במפלגה. כך נותר יוחנן בדר, שנתפס כיריב שווה ובעל יכולות אינטלקטואליות מחוץ לממשלה, וחיים לנדאו נבחר לקבל את משרד הפיתוח. מינוי מפתיע נוסף היה עזר ויצמן. משנראה היה כי לא יקבל את תפקיד הרמטכ"ל, אם בשל היותו איש חיל האוויר, אם בשל דעותיו הפוליטיות שנטו לימין, ויצמן פרש מצה"ל במפתיע ב-15 בדצמבר 1969, ובאותו הערב מונה לשר התחבורה מטעם גח"ל. ויצמן, שהיה עצמאי באופיו, נכנס לעימותים תכופים מול בגין, ולבסוף לא מצא את מקומו בתנועת החרות. מעמדו של בגין בתנועה הלך ונחלש בגין סכסוכים אלו, ועם מותו של אריה בן-אליעזר ופרישתו של יעקב מרידור, הוא נותר מבודד בצמרת.
בין השנים 1969–1971, הציע מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס שלוש תוכניות שלום בין ישראל למצרים וירדן. לאחר כישלון התוכנית הראשונה, פרס רוג'רס ביוני 1970 תוכנית שנייה בפני הצדדים. הייתה זו תוכנית למשא ומתן שהתבססה על נסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, סיום מלחמת ההתשה וכניסה לשיחות שלום. בגין הודיע על התנגדותו לעיקרי התוכנית, אותה כינה הסכם מינכן השני. הודעת הפרישה מהממשלה נתקלה בהתנגדות מצד סיעת הליברלים בגח"ל מחד, ובהפתעה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שטענה בפני בגין כי הכניסה למשא ומתן היא מהלך טקטי שעשוי לסיים את מלחמת ההתשה, אך לא יביא לנסיגה. בגין התחפר בעמדתו העקרונית ומרכז המפלגה אישר את הפרישה ברוב זעום. באוגוסט 1970 חזרה מפלגת גח"ל לאופוזיציה.
לאחר הפרישה, בגין התמודד עם חוסר שביעות רצון בגח"ל וקריאות תגר על מנהיגותו. הפעם היה זה עזר ויצמן שהוביל את המתנגדים, תוך השמעת ביקורת על דרכו הפוליטית, אותה תיאר כגלותית ותלושה מהמציאות ומהצרכים של מדינת ישראל. הוא התנגד מלכתחילה ליציאה לאופוזיציה, וניסה לגבש אסטרטגיה שתאפשר חזרה לשלטון. בשנת 1970 נבחר ויצמן ליו"ר המפלגה בתמיכתו של בגין, ומיד החל לפעול לארגון מחדש של מוסדות התנועה בניסיון לחתור תחת מוקדי הכוח של בגין. בשנת 1972 התמנה אלימלך רימלט ליו"ר תנועת הליברלים וחבר לוויצמן במאבק כנגד בגין, שגייס את סמכותו וקשריו האישיים על מנת לחסום את ויצמן. בסופו של דבר נטש האחרון את המאבק ועזב את גח"ל בטענה כי "לעיתים נראה כי השפעתו של בגין על המפלגה היא תוצאה של היפנוזה".
מלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות ממדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, היום בו נכנסה הפסקת האש לתוקף. למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות - היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.
בישראל שלטה ממשלה בהובלת מפלגת המערך בראשות גולדה מאיר, ממשלה ממנה פרש בגין בשנת 1970 והייתה בסוף דרכה, מאחר שב-30 באוקטובר 1973 עמדו להיערך הבחירות לכנסת השמינית. מיד עם פרוץ המלחמה, עוד במוצאי שבת, 6 באוקטובר 1973, הציע בגין לראש הממשלה גולדה מאיר להפסיק את תעמולת הבחירות עד לאחר המלחמה. ראש הממשלה נענתה להצעה וסיעות המערך, הליכוד והמפד"ל הסכימו על הדחייה. במשך כל ימי הלחימה לא התחוללו זעזועים פוליטיים במדינה. בכנסת לא הופרה ההסכמה הכללית לתמוך בצה"ל בעת מלחמה, אך עם סיום הקרבות קרא בגין מעל בימת הכנסת את קריאתו הנוקבת כלפי שרי הממשלה "מדוע לא קרבתם את הכלים?":
אחת מתוצאות פעילות בגין בעת המלחמה, הייתה הקרבה שנוצרה בינו לבין האלוף אריאל שרון, שביוני 1973 פרש מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית. הוא חזר לצבא במהלך המלחמה ושמר על קשר רצוף עם בגין, בו ראה נכס פוליטי במאבקו מול אלופים אחרים בזירת הדרום, ובראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד פיקוד הדרום, שמואל גונן. ביוגרפים של בגין עמדו על הקסם שהילכו עליו אנשי צבא בכירים ובהם משה דיין, רפאל איתן ואריק שרון, שהיו מפקדי-שטח בעלי רקע של עבודת אדמה וצברים ילידי הארץ - דמויות שהיו ניגוד גמור לבגין וסימלו את מקבץ התכונות שהעריך.
הקמת הליכוד (1973–1977)
בספטמבר 1973 נתן בגין את ידו להקמת מפלגת הליכוד, שאותה יזם אריאל שרון. המפלגה הייתה צירוף של גח"ל, "הרשימה הממלכתית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ו"המרכז החופשי". הבחירות נועדו לאוקטובר באותה שנה, אך נדחו לדצמבר עקב מלחמת יום הכיפורים. הבחירות לכנסת השמינית, היו בחירות תחת השפעת המלחמה והמדינה הייתה עדיין נתונה במצב חירום. אמנם היה זה חודשיים ושבוע לאחר הפסקת האש, אך חיילי המילואים טרם שוחררו, כוחות צה"ל היו פרושֹים בגדה המערבית של תעלת סואץ ובחזית הסורית היה המצב נפיץ. תוצאות הבחירות הראו כי המערך ירד מ-56 מנדטים ל-51 מנדטים, הליכוד זכה ב-39 מנדטים לעומת 32 המנדטים שהיו למפלגות שהרכיבו אותו בכנסת היוצאת, ושאר המפלגות שמרו פחות או יותר על כוחן. בעקבות הבחירות חזרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, והרכיבה ממשלה. לאחר חזרת אנשי המילואים אל מסגרת החיים האזרחיים החלה להתארגן באופן ספונטני תנועת מחאה עממית שהביעה מחאה על כשלי המלחמה. הפגנה ספונטנית של סרן מוטי אשכנזי הפכה לתנועה המונית שהייתה לה השפעה מכרעת על ההתפתחות הפוליטית בהמשך. בסופו של דבר השיגה תנועת המחאה את מבוקשה, גולדה מאיר התפטרה והוחלפה כראש ממשלה על ידי יצחק רבין. פעילותה של תנועת המחאה, שאומנם לא הייתה תנועה פוליטית ואשר בין הרבבות שהשתתפו בהפגנותיה היו אנשי מילואים ואזרחים בעלי דעות והשקפות שונות, הייתה בין הגורמים שסללו את הדרך למהפך הפוליטי של 1977.
במסגרת מפלגת הליכוד החדשה נשמר כוחה של תנועת החירות כגוש המרכזי אך כוחם של ותיקי האצ"ל ונאמני בגין נחלש. בהצבעות בחודש מאי 1975 על הקמה של התנחלות בשכם, והצעת הממשלה לפחת את הלירה הישראלית, הצביעו רוב חברי הליכוד בניגוד לעמדת בגין, שבשיחות עם נאמניו הביע את מחשבותיו כי אם לא יצליח להחליף את השלטון בבחירות הבאות הוא יפרוש סופית מהחיים הפוליטיים.
בתקופת כהונתו של יצחק רבין, שהתמנה לראש הממשלה לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, התנהל משא ומתן עם מצרים ועם סוריה על הסכמי הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם עם מצרים נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אשרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש, ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. ההסכם לוּוה בהסכם ישראלי-אמריקאי, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. התגובה למשא ומתן וההסכם המתגבש הייתה הפגנות ימין סוערות, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נחרצים נגד ההסכם.
באותה תקופה אירעה פרשת קרן תל חי. קרן תל חי היא קרן לגיוס ולהקצאת כספים, אשר שימשה את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. במהלך שנת 1975 התברר לראשי תנועת החרות כי הקרן עומדת לקרוס תחת משא של חובות אדירים, שמקורם היה בהלוואות בריבית גבוהה שנלקחו בשוק האפור במשך מספר שנים, ואשר "גולגלו" על ידי לקיחת הלוואות אחרות. חלק מהמלווים היו אנשי תנועה ותיקים, שפותו להלוות לקרן תמורת הבטחה לריביות גבוהות. לנוכח החשש מהשפעת הקריסה על תנועת החרות והליכוד, נחלץ בגין לפעולות שיקום. חלק גדול ממצודת זאב, מקום משכנה של תנועת החרות וזרועותיה, הושכר לגופים פרטיים. נמכר כמעט כל הרכוש של קרן תל חי לרבות מבנים ומגרשים ששימשו את התנועה, תנועת בית"ר ומרכז הספורט. בגין יצא למסע התרמות אינטנסיבי בין עשירי היהדות בישראל ובעולם, ונערכו הסדרי החזרת חובות עם הלוֹוים הפרטיים שהשקיעו את כספם בקרן. סמוך לבחירות של שנת 1977, הצליח בגין לייצב את מצבה של הקרן, אף כי חיסול החובות נמשך עוד שנים אחדות לאחר מכן.
"המהפך" (1977)
ממוזער|ביקור מנחם בגין באופקים לקראת הבחירות לכנסת 1977
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין מבקר פליטים וייטנאמים במקום מגוריהם בעפולה. 1980
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין מדליק חנוכיה בבית הכנסת בסיינט ג'ון ווד בלונדון דצמבר 1977
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין בביקור במעון ראש ממשלת אנגליה ג'יימס קלהאן 4 דצמבר 1977
ממוזער|באזכרה הראשונה למשה ברזני ומאיר פיינשטיין במוזיאון אסירי המחתרות. מימין לשמאל: מנחם בגין, בנימין פיינשטיין, הרבנית לולו ברזני-פתייה (אשת הרב אברהם ברזני ובת הרב יהודה פתייה), הרב אברהם ברזני והרב אריה לוין
ממשלת רבין תפקדה על כרעי תרנגולת. חילוקי הדעות הפנימיים הן בין מרכיביה והן בתוך מפלגת השלטון הועצמו על רקע פרשות שחיתות שהעכירו את האווירה הציבורית והקשו על תפקוד הממשלה. לפיכך, החליט רבין להקדים את הבחירות. ההזדמנות לכך הגיעה ב־14 בדצמבר כאשר בכנסת נערכה הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) בשל חילול השבת שנגרם, לטענתם, בהגעתם של מטוסי F-15 לישראל. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, ונקבעו בחירות מוקדמות ל־17 במאי 1977. בליכוד הייתה תחושה, שאוששה בסקרים, כי זו הפעם ניתן להשיג ניצחון היסטורי. הענן היחיד שהעיב על הכנות המפלגה הייתה מחלת הלב הקשה של בגין, שסבל מהתקף לב קשה זמן לא רב לפני הבחירות, ולמעשה לא השתתף במערכת הבחירות כלל.
אריאל שרון, אשר עזב את הליכוד בשנת 1975 כדי לשמש כיועץ ביטחוני לראש הממשלה רבין, לא שב אל הליכוד והקים מפלגה בשם שלומציון. את התפקיד המרכזי בליכוד בהיערכות לקראת הבחירות מילא עזר ויצמן, היורש הבלתי מוכתר של בגין, שפתח במערכת בחירות דינאמית שהתמקדה בעיקר בנגעי מפלגת השלטון, והבליטה לצד ההנהגה הוותיקה של המפלגה הליברלית וחרות גם דור חדש של פוליטיקאים.
חרף כישלונותיו הרבים במערכות הבחירות לאורך השנים לא נואש בגין ונותר אופטימי. הוא העריך את חשיבותה הפרלמנטרית של האופוזיציה. בגין השקיע מאמצים עצומים בכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות ונשא נאומים רבים. עם השנים גדלה התמיכה בגופים הפוליטיים שבראשם עמד. תמיכה מיוחדת קנה בגין בערי הפיתוח ובקרב עדות אשר הרגישו מרוחקות, או מקופחות, על ידי "השלטון האליטיסטי", לעומת בגין אשר היה "דובר השכבות החלשות". במשך השנים חברו אוכלוסיות של אנשי המעברות לשעבר ומשפחותיהם, שהצטברו אצלם בהדרגה תחושות ריחוק תרבותי וקיפוח כלכלי, אל הגרעין של הרוויזיוניסטים ויוצאי המחתרת, אשר הודרו ממרכזי העשייה הציונית עוד משנות ה-30, קיבלו התייחסות של "פורשים" ומורשת לחימתם למען עצמאות המדינה לא זכתה להתייחסות. בגין הביא בפניהם תפיסת עולם שבמרכזה לא עמד בהכרח ה"ישראלי" שדמותו מתבססת על ה"צבר", איש היישוב "הוותיק", איש הקיבוץ, בעל תרבות אירופית, אלא דווקא "היהודי" על עדותיו ומסורותיו הישנות, שכולן לגיטימיות. בגין הפנה את האשמה בפער החברתי-עדתי אל תנועת העבודה, והציג אלטרנטיבה שלטונית בעלת תפיסת עולם שונה.
מערכת הבחירות התנהלה תוך התקפות אישיות קשות. תעמולת הבחירות של המערך החלה בפרסום מודעה גדולה בעיתונות בה נכתב "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד", כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן. בגין הוצג כאדם קיצוני שהתנהג באלימות בפרשת הסכם השילומים, וכמי שעלול להביא את הדמוקרטיה בישראל לקיצה. הליכוד, לעומת זאת, הקדיש מאמצים רבים להצגתו של בגין כאדם צנוע, ירא שמים ואיש משפחה למופת. למרות מחלתו הופיע בגין בעימות טלוויזיוני ראשון מסוגו בינו ובין שמעון פרס. ההתרשמות הייתה כי אין המדובר במטורף קיצוני הוזה, כמו התדמית שהדביקו לו אנשי המערך מזה שנות דור, כי אם במנהיג לאומי ושקול. סקרים שנערכו לאחר העימות הראו כי בעימות עצמו לא היה מנצח ברור, אך היה זה שוויון שכולו הפסד לפרס וניצחון לבגין.
ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, שבהן ניצח בגין, בראש מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה, במה שכונה "המהפך". בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ב-32 מנדטים, וד"ש, שבראשה עמד יגאל ידין זכתה ב-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצאת מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו. עבור בגין היה ליל הבחירות מהגדולים בחייו. הוא צפה עד אמצע הלילה בתוצאות הבחירות בביתו. אל "בית ז'בוטינסקי", משכנה של תנועת החרות בתל אביב, הגיע רק לאחר ששוכנע מעל לכל ספק כי התחולל המהפך. בשעה 3:30 נשא דברים נרגשים:
לאחר מכן ציטט קטע מתוך נאום גטיסברג של אברהם לינקולן (על אודות "שלטון העם, על ידי העם, למען העם"), וקרא למנהיגי ירדן ומצרים לבוא ולקיים משא ומתן על שלום. בגין גם הזמין לבמה את רעייתו עליזה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו אמר לה: . המהפך הפתיע הן את אזרחי המדינה והן את מדינות העולם. במאמרים שונים הוצג ראש הממשלה המיועד כ"קנאי שאינו מתפשר" ו"פנאט נוקשה". הבריטים התקוממו על כך במיוחד, בזכרם את מלחמת ארגונו של בגין "הטרוריסט" בהם.
זמן קצר לאחר היוודע דבר ניצחונו בבחירות לקה בגין שוב בהתקף לב ואושפז בבית החולים איכילוב. בעודו שם זימן אליו את משה דיין והציע לו לשמש כשר החוץ בממשלתו העתידית. דיין השיב בחיוב.
ב-7 ביוני הטיל הנשיא אפרים קציר על בגין את מלאכת הרכבת הממשלה. לאחר מכן הלך בגין אל הכותל, קרא תהילים, אמר קדיש על משפחתו שנספתה בשואה ונשק לאבניו. משם המשיך אל בית הרב צבי יהודה קוק כדי לקבל את ברכתו. ב-20 ביוני הציג את ממשלתו בפני הכנסת: 63 הצביעו בעדה (נציגי הליכוד ושלומציון, המפד"ל, אגודת ישראל ומשה דיין), ו-53 התנגדו. בהמשך הצטרפה לממשלה גם ד"ש, והתמיכה בממשלה הייתה רחבה, לפחות לתקופה מה, עד להתפוררות ד"ש.
ב-20 ביוני, עוד לפני הצגת ממשלתו בכנסת, הודיע בגין על החלטתו להעניק מקלט בישראל ל-66 פליטים, שנמלטו מווייטנאם, נימשו על ידי אוניות משא ישראליות ולא נמצאה מדינה המוכנה לקולטם.
ראש הממשלה
ממוזער|ראש הממשלה בגין במליאת הכנסת ב-27 בספטמבר 1978, ועמו (מימין לשמאל) שר הביטחון עזר ויצמן, שר החוץ משה דיין, סגן ראש הממשלה יגאל ידין, ושר האוצר שמחה ארליך
ממוזער|בגין קורא את מגילת אסתר בקבלת הפנים שערך שגריר ישראל שמחה דיניץ בביתו בוושינגטון. מרץ 1978
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין משתתף בחגיגת מימונה בירושלים 1979
קדנציה ראשונה
ממוזער|חבר הכנסת איתן לבני מעניק את עיטור לוחמי המחתרות לראש הממשלה מנחם בגין בטקס ממלכתי אפריל 1979
בגין החל במלאכת הרכבת ממשלה, שחלקה הגדול הורכב מקבוצת המפלגות שהרכיבו את הליכוד ועם דגש מועט על חברי תנועת החרות. אריאל שרון, בו ראה בגין בן-ברית, מיזג מייד לאחר הבחירות את מפלגתו "שלומציון" אל תוך הליכוד וקיבל מקום בממשלה לפי בקשתו - משרד החקלאות. מינוי נוסף שהסעיר את הרוחות היה מינוי משה דיין, ממנהיגי תנועת העבודה, כשר חוץ. בגין היה מעוניין בדיין, בו ראה גרסה מודרנית של לוחם עברי כמו בר-כוכבא, בשל הילת המדינאי הבכיר שהייתה לו ובשל היותו מקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן-גוריון. דיין הסכים "לחצות את הקווים" תמורת הבטחה של בגין, כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים. בגין גם נמנע מלערוך "טיהור" במערך המקצועי של משרדי הממשלה מתוך תפיסה שעל משרדי הממשלה לפעול על פי המודל הבריטי של סיביל סרוויס (Civil service), ונמנע מלפטר פקידים שמונו על ידי ראשי ממשלה קודמים כגון שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארצות הברית, שמונה על ידי גולדה מאיר, אשר לאחר הבחירות הציע לבגין כי יתפטר מתפקידו, אך נתבקש להישאר. פעילי השטח של תנועת החרות ומפלגת הליכוד התקוממו כנגד גישה זו ודרשו לקחת חלק משמעותי בהובלת המדינה ולהחליף פקידות שלתפיסתם הייתה מושחתת (כפי שגם בא לידי ביטוי בתעמולת הבחירות), אך נתקלו בסירוב מצד בגין שבאחת הפגישות אמר "לא עליתי לשלטון על מנת לחלק עבודות לחברי אצ"ל", וטבע את הסיסמה "באנו לשרת לא לרשת". דבריו לא הפסיקו את ההתמרמרות והביקורת, וחברי המפלגה טענו כי גישתו של בגין נובעת מחוסר אמון ביכולתם לנהל את מוסדות המדינה.
שינוי נוסף מדרכן של הממשלות הקודמות היה המשא ומתן עם המפלגות הדתיות והחרדיות. שותפות מידית נקשרה עוד לפני הבחירות עם מפלגת המפד"ל ולאחר הקמת הממשלה קיבלה המפלגה את משרד החינוך, שנמסר לראשונה למפלגה דתית, יחד עם תיקי הפנים והדתות. תחת ממשלת בגין זכתה המפד"ל לפריחה פוליטית, אך החיבור הביא בסיכומו של דבר לדעיכתה, מאחר שבגין ייצג עמדה ממלכתית-דתית-לאומית אותנטית וסחף אחריו מצביעי מפד"ל מתונים. מתוך אותה גישה פנה בגין למפלגה החרדית פועלי אגודת ישראל (ובניגוד למקובל, לפני הפגישה עם החברה הבכירה בקואליציה התנועה הדמוקרטית לשינוי), והציע להם להיכנס לקבינט. גישה זו של חיזור אקטיבי נבעה מתפיסת עולם אישית-יהודית, שהכתיבה את מהלכיו הפוליטיים, והשקפה כי ממשלות ישראל הקודמות התרחקו מהדת היהודית כמו מהצורך לבסס את הקואליציה שלו. הוא הסכים לדרישות החרדים: פטור לנשים משירות צבאי על סמך הצהרת דתיות בלבד; הסרת הסף על מספר תלמידי הישיבה המקבלים "דחיית שירות" מגיוס לצה"ל (בפועל: פטור); הגדלה ניכרת של התיקצוב הממשלתי לישיבות והפסקת טיסות אל-על בשבת. למעשה חל היפוך ביחס המדינה למתן פטור משירות ואחוז החרדים שנהנה מפטור גדל משמעותית, גם ביחס לחלקם באוכלוסייה. היקף המצטרפים להסדר "תורתו אומנותו" גדל ובין היתר הוסרה מכסת המצטרפים להסדר וניתנה האפשרות לחוזרים בתשובה להצטרף אליו. בגין גם הנהיג סגנון חדש: הוא נהג להפגין נימוסים וגינונים "פולניים" (כמו חיבוקים ונשיקות). ביטויים כגון "בעזרת השם" היו שכיחים בדבריו, לצד הפגנת מחוות מסורתיות. לדוגמה, הייתה חשובה לו שמירת השבת במישור הציבורי הפומבי. גם הטקסיות שנלוותה לעלייתו לשלטון הייתה משופעת בסמליות דתית. זמן קצר לאחר הבחירות יצא בגין לביקור בארצות הברית כאורחו של הנשיא קרטר, בין השאר כדי לבסס את מעמדו וכדי להשיג את תמיכתה של יהדות ארצות הברית. בגין נפגש עם רבנים שונים, בהם הרבי מליובאוויטש. בערב תשעה באב הגיעו הוא ועוזריו לבית כנסת ואמרו קינות, צעדים לא אופייניים לראשי ממשלה קודמים.
אבי שילון, הביוגרף של בגין, מציין, כי במהלך תקופת כהונתו של בגין כראש הממשלה, הפכה מערכת קבלת ההחלטות למערכת המודרכת על ידי רגש, שמביאה לידי ביטוי טקסיות וסמלים, והכוח העיקרי שהניע אותה היה מצב רוחו והטמפרמנט של בגין. הוא מיעט להתייעץ בשרים חברי ממשלתו, ומאחר שמעמדו במוסדות מפלגת הליכוד היה איתן ולא היה מי שיקרא עליו תיגר, הוא נטה לקבל את ההחלטות החשובות ביותר בעצמו.
ממשלת בגין הראשונה סבלה מאי יציבות פנימית, שנבעה הן מלחצים פנימיים של השותפות לקואליציה והן עקב מתחים בתוך מפלגת הליכוד שמקורם בחילוקי דעות, בעיקר על רקע המהלכים המדיניים ותהליך השלום ועל רקע המשבר הכלכלי החריף שיצא מכלל שליטה.
מפלגת התנועה הדמוקרטית לשינוי, שלמרות גודלה היחסי הייתה שותף בעל משקל מועט בממשלה, התחילה להתפורר זמן קצר לאחר הבחירות: ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה המפלגה לשתיים: התנועה הדמוקרטית של יגאל ידין עם שישה חברי כנסת שנשארו בקואליציה, והתנועה לשינוי ויוזמה של אמנון רובינשטיין עם 6 חברי כנסת אשר פרשו מהקואליציה. המפלגה המשיכה בתהליך התפוררות ובמהלך 1980 התפרקה לחלוטין.
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין שר החוץ משה דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. בנוסף, דיין חפץ להתקדם במשא ומתן לכוון הסדר קבע, בעוד שבגין, לתפיסתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן. חילוקי דעות אלו, שנתגלעו כבר במהלך שיחות קמפ דייוויד, הלכו והעמיקו ככל שעבר הזמן וככל שהלכו והתגלעו פערים בעמדות הצדדים. חילוקי דעות והפערים בעמדות הביאו להצבתו של שר הפנים, יוסף בורג, בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (תפקיד שבאופן טבעי נועד לשר החוץ), ובעקבות כך לפרישתו של דיין מהממשלה ב-23 באוקטובר 1979. יצחק שמיר החליפו בתפקיד.
שר הביטחון, עזר ויצמן, שהיה ממנהלי המשא ומתן המרכזיים על הסכם השלום עם מצרים, שינה את דעותיו המדיניות עם ביקורו של סאדאת בישראל. הוא החל להשמיע דעות נגד ההתנחלויות, ונגד התנהלותה של ממשלת בגין ("הקלקולים" בלשונו של בגין), אך בעיקר הייתה ביקורתו מופנית כלפי בגין עצמו. הוא ביקר בריש גלי את דבקותו של בגין בפרוטוקול ובניסוחים מדויקים, את חיבתו לטקסים ואת דבקותו בעקרונות ארץ ישראל השלמה. משהתברר כי בגין מעדיף את דעתו וקרבתו של אריאל שרון, יריבו הפוליטי של ויצמן, הוא החל בשנת 1980 לקיים שיחות עם חברי הליכוד, שהיו אופוזיציה פנימית לבגין, במטרה להביא להדחתו או להרחקתו ממוקד הכוח, תחת הטענה כי הוא פוגע במעשיו בתהליך השלום ומונע כל אפשרות של התאוששות כלכלית. משהתברר לוויצמן כי מעמדו של בגין איתן במפלגה ובממשלה, הדברים הגיעו לידי משבר והוא התפטר ב-25 במאי 1980, לאחר שנשא נאום ארוך כנגד הקיצוץ בתקציב הביטחון, וכנגד הדרך בה מנהל בגין את השיחות עם מצרים. בגין לא מינה שר אחר במקומו, והוא עצמו מילא את התפקיד עד הבחירות הבאות.
מהלכים אלו הביאו לידי ביטוי את דרך הפעולה של בגין כמנהיג וראש ממשלה, שאומנם לא פיטר שרים, אך הצליח לדחוק את יריביו הפוליטיים ואת אלו שסר חינם בעיניו עד להתפטרותם.
התפטרותו של ויצמן חשפה גם את המורכבות במערכת היחסים בין אריאל שרון, שרצה לקבל את המינוי כשר ביטחון ואף איים להתפטר אם לא יקבל את התפקיד, לבין בגין שסירב בכל תוקף למנות אותו לתפקיד. למרות היחס הקרוב בין השניים, והעובדה שבגין העריך את אריאל שרון איש הצבא חשש בגין מהכוחניות וחוסר הגבולות שאפיינו את שרון, ועל כן התעקש להחזיק בתיק הביטחון בעצמו. למקורביו אמר כי אם שרון יהיה שר הביטחון הוא "יקיף את משרד ראש הממשלה בטנקים" (מקורות אחרים מייחסים את המשפט לשמחה ארליך).
הסכם שלום עם מצרים
ממוזער|שמאל|הנשיא סאדאת נואם במליאת הכנסת. מימין: הנשיא אפרים קציר, במרכז: יושב ראש הכנסת יצחק שמיר
ממוזער|ראש הממשלה בגין נואם בהגיעו לקמפ דייוויד, 5 בספטמבר 1978
שמאל|ממוזער|מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת בקמפ דייוויד ב-1978
שמאל|ממוזער|בגין משחק שחמט עם היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי בעת חתימת הסכמי קמפ דייוויד
ממוזער|מעמד החתימה על הסכמי קמפ דייוויד בבית הלבן, 17 בספטמבר 1978
שמאל|ממוזער|שיחות קמפ דייוויד. יושבים, מימין לשמאל: עזר ויצמן, אנואר סאדאת, מנחם בגין, אהרן ברק
ממוזער|מנחם בגין ואנואר סאדאת מתקבלים בתשואות בקונגרס האמריקאי לאחר חתימת הסכמי קמפ דייוויד, ספטמבר 1978
ממוזער|מנחם בגין עם המשלחת הישראלית לשיחות קמפ דייוויד
ביקורו של סאדאת בישראל החל להתגבש עם מינויו של משה דיין לשר החוץ בממשלת בגין הראשונה, לאחר המהפך בשנת 1977. אז החלו המגעים עם מצרים, שנוהלו בחשאי על ידי ראש הממשלה בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין. מגעים אלו הוסתרו מראש אמ"ן שלמה גזית (שהיה אחראי להערכת כוונותיו של סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ"ל מוטה גור, ומשר הביטחון עזר ויצמן. באוגוסט 1977 נפגש בגין עם צ'אושסקו ברומניה וביקש ממנו להעביר מסר לסאדאת ולאסד, נשיא סוריה, שישראל מעוניינת בכנות בשלום. צ'אושסקו חזר ועדכן את בגין שסאדאת הסכים לעריכת פגישה ישירה בין נציגי ישראל ומצרים. ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים בפנייה באנגלית לעם המצרי:
שבוע מאוחר יותר, ב-19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו של סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון. בשני ימי ביקורו, בחמש שיחות פרטיות ביניהם, נרקמו בין המנהיגים יחסי הבנה. מעל בימת הכנסת הכריז סאדאת כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה לפלסטינים בעתיד. בגין אמר מעל אותה במה:
.
ביום האחרון של הביקור, ב-21 בנובמבר, נועד סאדאת עם חברי סיעות הקואליציה והאופוזיציה בכנסת. לאחר מכן הופיעו בגין וסאדאת במסיבת עיתונאים, ופורסמה הודעה משותפת לסיכום הביקור, לפיה השניים הסכימו לגבי הצורך בהמשך הדו-שיח בין המדינות. בשעה ארבע אחר הצהריים המריא סאדאת לקהיר וזכה לקבלת פנים של גיבור.
ב-25 בדצמבר 1977 הגיע בגין לביקור ראשון במצרים מלווה בשר הביטחון, עזר ויצמן, ושר החוץ, משה דיין. לבגין הצטרף, כאורחו האישי, איש העסקים ובעל ההון נסים גאון. הפגישה בין האישים התקיימה באסמאעיליה.
לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים, אולם בחלוף הזמן נקלעו השיחות לקשיים, וארצות הברית החלה להיות מעורבת בעניין יותר ויותר. כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הזמין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, את בגין ואת אנואר סאדאת לוועידת פסגה ב"קמפ דייוויד", מעון הקיץ של הנשיא במרילנד, שהחלה ב-4 בספטמבר. עם חברי משלחת ישראל נמנו גם שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן, שנטלו חלק פעיל גם בשיחות המוקדמות וכן עוזרים ויועצים. לאחר יותר מעשרה ימי שיחות נערך טקס חגיגי בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978, ובו חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמים, בנוכחות הנשיא קרטר. למצרים חשוב היה לקשר בין ההסכמים הנוגעים לגדה המערבית ורצועת עזה לבין תהליך השלום עם ישראל, כדי למנוע האשמות בדבר הליכת מצרים לשלום נפרד והזנחת הסוגיה הפלסטינית. דאגתה המרכזית של ישראל הייתה כיצד לא לוותר על הזכות לריבונות ביהודה ושומרון ורצועת עזה. אל ההסכמים נלוו גם איגרות בדבר הסטטוס של ירושלים, שבהן הצהיר בגין שירושלים לא תחולק ותישאר עיר הבירה של ישראל, וסאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית, אשר יש להחזירה לריבונות ערבית. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ-דייוויד ב-27 בספטמבר 1978 - 84 חברי כנסת הצביעו בעד, 13 חברי כנסת הצביעו נגד (ביניהם משה ארנס, משה שמיר וגאולה כהן מהליכוד). לפני חתימת ההסכם הסופי זכה בגין לכבוד רב מצד הקהילה הבינלאומית, והוענק לו פרס נובל לשלום לשנת 1978 יחד עם סאדאת, ב-10 בדצמבר. את נאומו באותו מעמד פתח בדברי הוקרה לגולדה מאיר, שנפטרה יומיים לפני כן; המשיך בציון תרומת העם היהודי לאנושות, בפירוט על חזון השלום שלו, והזכיר את אסירי ציון הכלואים בברית המועצות. בין היתר אמר:
.
ביום 26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם השלום הראשון שנחתם עם מדינה ערבית. בנאומו בטקס החתימה אמר בגין כי זהו "היום השלישי הגדול ביותר" בחייו, אחרי יום הכרזת המדינה ב-1948 ויום איחוד ירושלים ב-1967.
ב-6 באוקטובר 1981, בעת שכבר עמד בגין בראש ממשלתו השנייה, נרצח סאדאת במהלך מצעד בקהיר לציון "מלחמת אוקטובר", מה שעורר חשש לגבי עתידו של הסכם השלום, אך בגין הכריז כי פינוי סיני יושלם במועד שנקבע. פינוים של היישובים הישראליים, ובהם העיר ימית, אכן יצא אל הפועל. עם זאת, בין ישראל למצרים, תחת שלטונו של חוסני מובארכ, שרר בהמשך מה שכונה "שלום קר". מנחם בגין הגן על הסכם השלום עם מצרים ואמר בכנסת ב-2 במרץ 1982:
חתימת ההסכמים עם מצרים, הנסיגה משטח חצי האי סיני וההסכמה לפנות את היישובים הישראלים בחצי האי, היו מהלכים בעלי חשיבות וסמליות גדולה עבור בגין. במאמץ להטביע את חותמו על ההיסטוריה היהודית-ישראלית ומתוך שכנוע עמוק בצדקת הדרך, השיג בגין פריצת דרך היסטורית והסכם שלום עם מדינה שהייתה אויב מר. בשיחות עם מזכיר הממשלה הוא הבהיר כי לא הייתה לו רתיעה מנסיגה מחצי האי סיני, וכי הוא שלם עם החתימה על הסכמי השלום. בגין עשה הפרדה אידאולוגית, היסטורית ודתית בין חצי האי סיני, בו ראה נכס אסטרטגי, לבין שאר חלקי ארץ ישראל שלא היו נתונים למשא ומתן מבחינתו. במישור המשפטי ראה בגין בנסיגה מסיני את הביטוי והמימוש של החלטה 242 של ארגון האומות המאוחדות, שאושרה על ידי ממשלות ישראל הקודמות, כמו גם מהלך דיפלומטי שיאפשר להדוף לחץ בין לאומי לנסיגה משטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן, ומהלך שבו זמנית יאפשר את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארצות הברית.
בתחום הכלכלי-חברתי
טקסט=ביקור מנחם בגין בקהיר, 1979|ממוזער|ביקור מנחם בגין בקהיר, 1979
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין לוחץ את ידו של נשיא המדינה יצחק נבון, מרץ 1979
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין ואשתו עליזה בגין בטקס חנוכת כביש 1, 1979
לאורך הקריירה הפוליטית שלו, הראה בגין עניין מועט בנושאי מיקרו או מקרו כלכלה, וגם לא ניסה לרכוש ידע מעמיק בתחומים אלו. הוא העניק את מרב תשומת לבו לנושאים פוליטיים-מדיניים ואידאולוגיים, וכאשר נדרש להתייחס לנושאי כלכלה הפנה את בני שיחו ל"מומחים שלנו", וכיוון בעיקר לשמחה ארליך מהמפלגה הליברלית, שתפיסת עולמו הכלכלית-ליברלית הייתה קיצונית יותר מעמדות תנועת החרות בנושאי כלכלה. בגין עצמו פסח על שני הסעיפים – מחד גישה כלכלית ליברלית והתנגדות לסוציאליזם, על בסיס אמונתו בעקרונות החופש והיוזמה החופשית, ומאידך רצון לצדק חברתי, שבא לידי ביטוי בהצהרות בוטות על חלוקת משאבים שווה בין עשירים לעניים ותמיכה בחוק הקובע שכר מינימום, בניגוד לעמדת ממשלת מפלגת העבודה.
עם הקמת ממשלתו, מינה בגין את שמחה ארליך, ראש החטיבה הליברלית בליכוד, לסגן ראש הממשלה ולשר האוצר, כדי שיגשים את מצע הליברליזם הכלכלי של הליכוד. ארליך הגה והנהיג תוכנית ליברליזציה מקיפה לכלכלת ישראל, אשר נועדה לשחרר את המשק מכבלי הסוציאליזם והמעורבות הממשלתית שאפיינו אותו עד אז. התוכנית, שנודעה בשם "המהפך הכלכלי", כללה שורה של רפורמות שוק חופשי, וביניהן הסרת המגבלות על החזקה וסחר במטבע חוץ, ניוד שער החליפין כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי הממשלה, ביטול והפחתת מיסים כגון מס הנסיעות לחו"ל וצעדים נוספים. במקביל, ביטלה התוכנית את הסובסידיות שהיו נהוגות במשק מאז קום המדינה, העלתה בצורה ניכרת את מס ערך מוסף, וביצועה היה כרוך בפיחות חד בשער הלירה הישראלית. צעדים אלו הביאו לגל התייקרויות גורף, שהצית תהליך של סחרור אינפלציוני, אשר בתוך זמן קצר יצא לחלוטין מכלל שליטה, והאפיל לחלוטין על התוכנית.
בגין התקשה בניווט מדיניותו הכלכלית, ולאורך הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה החליף בזה אחר זה שלושה שרי אוצר. כולם התפטרו מקץ זמן קצר, משכשלו ליישם את המדיניות המוצהרת של הבראת המשק. בגין לא שעה לעצותיהם של שרי האוצר, שמחה ארליך שהתפטר ומחליפו יגאל הורביץ שכיהן זמן קצר והתפטר אף הוא, ולא העניק להם גיבוי בדרישתם לקיצוץ תקציבי והנהגת מדיניות מרסנת, משום שסבר שיש "להיטיב עם העם". לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה, מינה כשר אוצר את יורם ארידור, שלו העניק גיבוי מלא בהנהגת מדיניות של הפחתת מכסים על מוצרי חשמל ביתיים, מוצרי צריכה מיובאים ומכוניות, במה שארידור קרא לו "הכלכלה הנכונה", אך בדעת הציבור והתקשורת נתפסה כ"כלכלת בחירות" טהורה. תוצאת המדיניות הייתה חגיגת צריכה חסרת תקדים של מוצרי יבוא, מלווה בהמשך ההידרדרות האינפלציונית לשיעור של מאות אחוזים בשנה, ובהידלדלות מסוכנת של יתרות המט"ח של המדינה. כלכלת ישראל עמדה באותה שעה על סף תהום. רוב הציבור היה מוגן יחסית מפני האינפלציה המשתוללת על ידי מנגנוני ההצמדה של השכר שהיו נהוגים אז. במקביל, הנהיג בגין לאורך תקופת כהונתו שורת צעדים שנועדו להילחם בעוני ולהקטין את הפערים בחברה, אך הפערים רק גדלו. היות שמדיניותו התנגדה לקיצוצים בתקציב או להטלת מיסוי על הציבור, מומנו הצעדים הללו באמצעות "הדפסת כסף".
פרויקט שיקום שכונות
עם הצטרפות יגאל ידין לממשלה, ב-24 באוקטובר 1977, החליטה הממשלה להעמיד את ידין בראש פרויקט בין משרדי שאפתני לפתרון מצוקת הדיור בישראל, והנחתה את משרד השיכון להכין תוכנית מפורטת לביצוע. עלות המיזם הוערכה ב-1.2 מיליארד דולרים, כאשר חלק מהסכום מומן מתרומות יהודים מחוץ לישראל. באותו החודש פרסם משרד השיכון תוכנית לשיקום 160 שכונות, כולל שתי שכונות עם אחוז גבוה של אוכלוסייה ערבית. התוכנית שמה דגש על בנייה ושיקום, אך כללה גם תוכניות חינוכיות וחברתיות. בינואר 1979 החליטה הממשלה לאשר את התוכנית של הפרויקט, ברוב של 6 נגד 4 וארבעה נמנעים. מימונה אמור היה להגיע מתקציב המדינה ומתרומות של יהודי התפוצות. לתוכנית היו שלושה חלקים: שיקום מבנים ותשתיות, בניית מבני ציבור חינוכיים וחברתיים ושירותים חברתיים בתחומי חינוך, הכשרה מקצועית, בריאות ורווחה. במסגרת הפרויקט שופצו בין השנים 1977–1985 כ-45,000 יחידות דיור, כ-35% מיחידות הדיור שהוגדרו כדורשות שיקום. כ-13,000 יחידות דיור הורחבו. שנה לאחר קבלת ההחלטה על ביצוע הפרויקט, תיאר יגאל ידין את התוכנית במילים "המפעל החברתי הגדול ביותר שתוכנן אי פעם בישראל. ראשיתה ביוזמתו של ראש הממשלה לפתרון בעיות הדיור בשכונות המצוקה... מדובר כאן בשיקום אוכלוסייה של מאה ושישים שכונות ואזורי מצוקה בישראל בהיקף כספי גדול... הפרויקט הזה של שיקום השכונות... הוא מהפכה שלמה בכל דפוסי השיקום השכונתי". בין השנים 1977–1981 הוקמו במשרדי הממשלה ובסוכנות היהודית מספר גופי שיקום שכונות מתחרים שפעלו למימוש התוכנית. התושבים, בניגוד לתוכנית המקורית, שותפו מעט מאוד בניהול הפרויקט.
התיישבות
ממוזער|מנחם בגין עם שר החקלאות אריאל שרון בפגישה במשרד ראש הממשלה אוגוסט 1977
ב-19 במאי 1977, יומיים לאחר שהליכוד ניצח בבחירות לכנסת הכריז בגין, בעת שביקר את "גרעין אלון מורה" במחנה קדום, ש"בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". אף על פי כן, בשל לחצי הממשל האמריקני וכדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם מצרים, לא מיהרה הממשלה ליישם מדיניות כזו. אנשי גרעין אלון מורה, שביקשו לעבור ליישוב קבע, החלו בפעולות מחאה, וב-7 בינואר החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לראות בגרעין אלון מורה "מועמד להתנחלות בעתיד הקרוב". לאחר ויכוח בעניין אישרה הממשלה ב-3 ביוני 1979 את התיישבות הגרעין סמוך לכפר רוג'ייב, מדרום מזרח לשכם. ב-5 ביוני 1979 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר, על צווים לתפיסת שטח של כ-800 דונמים, ולאחר יומיים עלו המתיישבים למקום. בעיתונות התפתח ויכוח על נחיצות ההפקעה אל מול היתכנות הרכישה. בתחילת יוני 1979 בוצעה ההפקעה והיישוב הוקם. חלק מחברי הגרעין עברו לאתר אלון מורה המקורי (היום איתמר), וחלקם נשארו במחנה קדום שהפך ליישוב קדומים. בישיבת הקבינט הכריז בגין: .
בינואר 1978 (א' בשבט תשל"ח) התיישב בתל שילה "גרעין שילה" של גוש אמונים, כמחנה חפירות ארכאולוגיות. המעשה גרם למתיחות ביחסי ישראל וארצות הברית, ופגע במשא ומתן לשלום עם מצרים שהתנהל אז. הנשיא ג'ימי קרטר הודיע שההתנחלות נוגדת את החוק הבינלאומי. בפברואר 1978 אמר ראש הממשלה בגין לשגריר ארצות הברית בישראל, סמואל לואיס, שמדובר בחפירה ארכאולוגית. "גרעין שילה" נשאר באותו המקום, שהפך להתנחלות שילה.
כריתת הסכמי השלום עם מצרים תוך ויתור טריטוריאלי ופינוי יישובים בחצי האי סיני, עמדה במתח מול האידאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה", אשר גרסה כי אין לוותר על חלקי מולדת ששוחררו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. עמידתו של הליכוד מאחורי מנהיגו במהלך המשא ומתן שקדם להסכם השלום, כאשר ברור היה כי מדובר בוויתור טריטוריאלי, הביאה לשבר אידאולוגי. שניים מחברי הכנסת של הליכוד, גאולה כהן, אשר הייתה פעילה במחתרות הלח"י והאצ"ל, ומשה שמיר, הסופר ואיש התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ייצגו את הקו הבלתי מתפשר. לאחר כריתת הסכמי קמפ דייוויד, אשר נכלל בהם מתן "אוטונומיה" לפלסטינים, והחתימה על חוזה השלום עם מצרים, שהפך את הוויתור הטריטוריאלי בסיני לעובדה, הלך השבר האידאולוגי בתוך הליכוד וגדל. רבים ממצביעי הימין האידאולוגי חשו כי בגין ותומכיו אינם מייצגים אותם יותר. ב-15 במאי 1979 פרש משה שמיר מן הליכוד, וב-17 ביולי 1979 פרשה גם גאולה כהן. השניים הקימו את תנועת בנא"י (ברית נאמני ארץ ישראל), אשר עד מהרה הסבה את שמה ל"התחיה - בנא"י" ולבסוף להתחיה. בסיכומו של דבר, ממשלתו הראשונה של מנחם בגין היססה והקימה התנחלויות מעטות. בשנים 1977–1978 הוקמו בית חורון, בית אל ושבי שומרון תוך שיכונן בתחילה בתוך מחנות צבא. הממשלה הייתה שותפה פעילה בבניית ההתנחלויות והיא תמכה בהן בהטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון. בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". בשנת 1979 אישרה ממשלת ישראל את "תוכנית שרון להתיישבות", שכללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר, כדי לשלוט במישור החוף, והקמת יישובים לאורך בקעת הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי של ישראל.
מבצע ליטני
ממוזער|ביקור ראש הממשלה מנחם בגין בקרית שמונה. בצילום, מפקד המיליציות הנוצריות בדרום לבנון מייג'ור סעד חדאד לוחץ יד לרה"מ בגין. יוני 1979
בשנת 1978 הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע ליטני, מבצע שכוון נגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה לטבח באוטובוס אגד בכביש החוף, אירוע שכונה "אוטובוס הדמים", שבו נרצחו 37 ישראלים. המבצע היה למקיף ביותר בלבנון עד אז וזכה לתמיכת האופוזיציה. במבצע חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. לצה"ל היו 20 הרוגים במבצע וחייל שבוי ששוחרר בעסקת שבויים ב-14 במרץ 1979 תמורת 76 מחבלים שפוטים. לארגוני המחבלים הפלסטינים היו בין 200 ל-300 הרוגים. במהלך המבצע קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425, הקוראת לישראל להוציא את צבאה עד לגבול הבינלאומי, וכן הכריזה על הקמת כוח יוניפי"ל והצבתו בלבנון.
הפצצת הכור העיראקי
בשנות ה-70 החלו מדענים עיראקים לבחון דרכים להפקת פלוטוניום, ועיראק חתמה על הסכם עם צרפת שבמסגרתו הבטיחה צרפת לספק לעיראק שני כורים גרעיניים - "תמוז 1" ו"תמוז 2". ישראל החלה לגלות עניין במאמצים העיראקיים במרץ 1975, והמודיעין הישראלי ניסה להשיג מידע על הכורים הגרעיניים ועל התקדמות בנייתם. באוגוסט 1980, בנאום תוקפני במיוחד, שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל ("יש לכתוש את תל אביב בפצצות").
ב-28 באוקטובר 1980 כינס מנחם בגין ישיבת ממשלה מיוחדת שדנה בהפצצת הכור בעיראק. בישיבה זו סיכם בגין את השקפתו על מצבה של ישראל לנוכח האיום הגרעיני:
.
במהלך 1980 ו-1981 גובשה בצה"ל תוכנית שאפתנית ונועזת להשמדת הכור שנדחתה מספר פעמים משיקולי ביטחון שדה ואחרים. מדען הגרעין פרופ' עוזי אבן הדליף ידיעה על התוכנית לשמעון פרס, ראש האופוזיציה. פרס התנגד לתוכנית במכתב ששלח לראש הממשלה ב-9 במאי: "...אני מרגיש שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד-הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר [...] אני מצרף את קולי - ואין זה קולי בלבד - לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים." עם המתנגדים לתקיפה נמנו גם סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, ושר הביטחון עד מאי 1980 עזר ויצמן. תאריך נוסף שנקבע היה 31 במאי, אלא שב-4 ביוני הייתה אמורה להתקיים פסגת בגין-סאדאת בשארם א-שייח', וכדי להימנע מפגיעה בפגישת הפסגה נדחתה הפעולה ל-7 ביוני 1981, ערב חג השבועות תשמ"א. התקיפה בוצעה על ידי רביעיית מטוסי F-16 מטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה"), רביעייה נוספת של מטוסי F-16 מטייסת 110 ("טייסת אבירי הצפון") ומבנה של שישה מטוסי F-15 לחיפוי, שהמריאו מבסיס חיל-האוויר "עציון" וטסו 1,100 ק"מ מעל ערב הסעודית. בתום הפעולה הושמד הכור העיראקי לחלוטין. לאחר שפורסם בתקשורת דבר ההפצצה בעיראק, פרסם בגין את הודעת הממשלה שהסבירה את השיקולים שחייבו את הפצצת הכור והסתיימה בהצהרת מדיניות, שמאז מהווה את הבסיס למדיניות מדינת ישראל כלפי איום גרעיני וזכתה לשם דוקטרינת בגין:
.
התקיפה הפכה במהרה לסוגיה מרכזית בקרב מפלגות הליכוד והמערך במערכת הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו שלושה שבועות לאחר מכן. בין דברי הביקורת על המבצע בלטה התבטאותו של ראש מטה ההסברה של המערך אותה עת, ולימים נשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג. בריאיון לכתב ה-BBC בישראל בוב סיימון, זמן קצר לאחר פרסום ההתקפה, אמר הרצוג כי "יש משהו מוזר מאוד במועד שנבחר (להפצצה)"
מודעות הבחירות של המערך טענו שהפעולה מעוררת שאלות קשות והגדירו את בגין כאדם קל לשון וחסר שיקול דעת שלא ניתן לסמוך עליו. בעקבות הביקורת הפנימית בישראל הגיב בגין בחריפות וטען כי הוא לא היה מסכן אנשים במוות ובשבי למען שיקולי בחירות. בתגובתו לביקורת מצד הממשל האמריקאי של רייגן, אמר בגין כי ההחלטה על עיתוי התקיפה נפלה לאור התקדמות הכור לעבר הפעלה מעשית, כך שאילולא הושמד באותו עיתוי, תוך זמן קצר הייתה פגיעה בו כרוכה ביצירת ענן של נשורת גרעינית שהייתה פוגעת בילדי בגדד.
הבחירות לכנסת העשירית
שמאל|ממוזער|בגין בוושינגטון, 1981
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין בטקס בכותל המערבי לזכר קורבנות השואה יוני 1981
לקראת תחילת שנת 1981 היה מצבו של הליכוד בסקרים קשה. היו אף סקרים שנתנו למערך רוב מוחלט בכנסת. סדרת פרשיות חשפה מתחים וליקויים בתוך הממשלה, ונראה כי מנחם בגין אינו שולט עוד במצב והצטייר כמנותק וכלא שולט במפלגתו. במצב זה, שבו לכל רכיב מרכיבי הממשלה היה סדר יום שונה, והמצב הכלכלי מתדרדר מדי יום, החליט בגין בחודש ינואר להקדים את הבחירות, ואלו נקבעו ל-30 ביוני 1981.
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין וח"כ שמעון פרס בקבלת פנים שערך נשיא המדינה לאחר פתיחת מושב הכנסת העשירית, בבית הנשיא בירושלים. יולי 1981
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין יושב בדד ומביט אל האופק בעת מלחמת לבנון הראשונה, 8 ביוני 1982
בחירות 1981 נערכו בעיקר בין הליכוד ובין המערך, אך למעשה נערכו גם לאורך קו שבר עדתי, בין האשכנזים שהתייצבו לצד המערך ובין המזרחים שתמכו בליכוד ובבגין. במשך שנים חשו המזרחים (בעיקר יוצאי ארצות המגרב) זנוחים ומנוכרים על ידי מערכות השלטון במדינת ישראל. הם חשו כי הם מופלים ומקופחים על ידי האליטות והשלטון האשכנזי של מפא"י. הליכוד, ובגין בראשו, התייחסו למזרחים באופן אחר, ופתחו את שורות המפלגה ושורות ההנהגה במידה גדולה הרבה יותר בפני דור חדש של צעירים מזרחים שבאו מעיירות הפיתוח. על בסיס זה ניהל מנחם בגין את מערכת הבחירות הסוערת בתולדות מדינת ישראל, בהובילו עצרות המונים ברחבי ישראל ואת הנושא העדתי הפך לנושא מרכזי בבחירות. הוא הרבה לתקוף את "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה שלהם" ולהציגם כנצלנים. אסיפות בחירות רבות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. בגין מצידו לא פעל על מנת להקטין את הלהבות, ככל שחלף הזמן והתקרבו הבחירות דומה היה שבגין שב להיות "במיטבו". ראש הממשלה בן ה-67 נראה כמי ששואב הנאה ממסע הבחירות, ובמיוחד מהצלחתו להלהיב את שומעיו בכיכרות. המערך, מאידך, לא טמן ידו בצלחת וניהל מערכת בחירות שעיקרה התקפה על מנחם בגין בכל דרך אפשרית מבלי לברור מילים, במטרה לנסות ולבלום את ההתאוששות של הליכוד בסקרים שנתפסה כהתאוששות אישית של בגין.
נאום הצ'חצ'חים
ביום שבת, 27 ביוני, נערכה בכיכר מלכי ישראל עצרת הבחירות המסכמת של המערך. הגיעו עשרות אלפי אנשים לעצרת, תוך כדי שהם מניפים דגלים אדומים ושרים שירי פלמ"ח. בתחילת הערב עלה לבמה השחקן דודו טופז. באותו הזמן עוד לא באו לאספה אנשי תקשורת, פרט לכתב מעיתון "הארץ", וצוות צילום של חיים יבין לכבוד הסדרה שיועדה לשידור לאחר הבחירות, "הנבחרים". בנאומו, טופז אמר: . דבריו זכו לתשואות בעצרת.
למחרת נערכה במקום עצרת בחירות של הליכוד, ובה עלה מנחם בגין לנאום. את נאומו פתח בגין בניתוח ההבדל בין הליכוד לבין המערך. הוא טען שאנשי הקיבוצים הניפו דגלים אדומים, ואילו אנשי הליכוד מניפים דגלי תכלת לבן. הוא קישר בין תנועת העבודה לבין ברית המועצות, שסיפקה נשק לאויבי ישראל ושלחה עצירים פוליטיים למחנות ריכוז. הוא הוסיף וטען כנגד הקיבוצים, אותם הרבה לתקוף באותה מערכת בחירות, "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל!". לאחר מכן הגיע שיא הנאום, אשר בו בגין תיאר בפני ההמון, שבעצרת המערך עמד על הבמה שחקן צעיר, וכאן הסתכל בגין בדף להיזכר בשם שקרא בעילגות מכוונת "דודו טופס". הוא ציטט את דבריו של טופז ותיאר כיצד כל תומכי המערך הריעו לדבריו של טופז, ואז פנה לדבר על עדות המזרח והצהיר כי טופז חילל את כבודו של שבט שלם בישראל. בגין גם תקף את חברי המערך מעדות המזרח, ובמיוחד את ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו (שהוצבה במקום השני ברשימה באותה מערכת בחירות), אשר לטענתו היו צריכים למחות על הפגיעה בעדות המזרח כפגיעה אישית. לסיום נאומו קרא בגין לנוכחים להתקשר אל כל מכריהם ברחבי הארץ: .
הקמת הממשלה
ערב הבחירות נדמה היה כי ישנו שוויון בין המערך והליכוד. לאחר ספירת הקולות התברר, כי הליכוד ניצח את המערך בהפרש של עשרת אלפים קולות, והנשיא יצחק נבון הפקיד בידי מנחם בגין את הרכבת הקואליציה. בגין הצליח להקים קואליציה מבוססת על רוב דחוק של 61 ח"כים, והממשלה יצאה לדרכה ב-5 באוגוסט 1981, ה' באב תשמ"א. ביולי 1982 הצטרפה סיעת התחיה לקואליציה, וזו גדלה ל-66 ח"כים. ב-5 ביולי 1982 הצטרפה סיעת היחיד "התנועה להתחדשות ציונית חברתית", וחברה מרדכי בן-פורת מונה לשר בלי תיק.
קדנציה שנייה בראשות הממשלה
יוזמות חקיקתיות
בדצמבר החל תהליך חקיקה מזורז של "חוק רמת הגולן", אשר החיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן. שמונה מחברי הכנסת של המערך הצביעו בעד החוק, וכל שלוש הקריאות הדרושות עברו ביום אחד. בנאומו מאותו יום הצדיק בגין את החוק:
הממשל האמריקאי הודיע כי הוא אינו מכיר בחוק וכי בתגובה לו הוא מבטל רכש מישראל. על כך הגיב בגין באומרו בזעם: "האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?".
טענות הועלו בדבר העיתוי של החוק שלכאורה שירת את צרכיו הפוליטיים, שכן אז חלה ירידה בתמיכה בו. אולם שר המשפטים באותו הזמן משה נסים, סיפר בראיון ליואב קרקובסקי, שבגין קרא לו באותו יום בו הועבר החוק ואמר לו שהסיבה להעברת החוק היא, שבאותו היום היה כנס של הליגה הערבית במרוקו, ואחת ממדינות ערב עודדה אותו להעביר את החוק הזה, בכדי להחליש את חאפז אל אסד בקרב מדינות ערב.
במרץ 1982 יזם בגין את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בעניין רצח ארלוזורוב, שכונתה בשם ועדת בכור. הוועדה קבעה כי שני הצעירים הרוויזיוניסטים, אשר בשעתו הואשמו ברצח או באחריות לו, חפים מפשע, אך, מאידך, ציינה כי לא ניתן לקבוע מי היו הרוצחים והאם היה זה רצח פוליטי. החלטה זו לא שמה קץ למחלוקת בשאלת רצח ארלוזורוב, ונמתחה ביקורת על עצם הקמת ועדת חקירה ממלכתית לסוגיה היסטורית.
מלחמת לבנון
ממוזער|הפגנת תמיכה במנחם בגין מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור, ירושלים. תאריך לא ידוע, ככל הנראה 1982–1983
מלחמת לבנון נפתחה כפעולה צבאית מוגבלת בשם "מבצע שלום הגליל". העילה למבצע הייתה התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים ב-3 ביוני 1982. את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון פת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. הממשלה החליטה, חרף הסכם שביתת הנשק עם אש"ף מיוני 1981, על הפצצת מתקני אש"ף בלבנון, מאחר שנוכחותו והתבססותו נתפסה כמאיימת. אש"ף הגיב להפצצת ישראל בהפגזה על יישובים בצפון ישראל. ב-6 ביוני 1982 החליטה הממשלה ברוב קולות על מבצע צבאי בלבנון. בגין ואריאל שרון הורו על פתיחת מבצע רחב היקף בשם "מבצע שלום הגליל". מטרות המבצע השתנו במהלכו והן עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות. ברם, צה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה וחבירה לפלנגות הנוצריות, ששיתפו פעולה עם ישראל, תוך יצירת ברית אסטרטגית עמן.
אחד האירועים התקשורתיים המפורסמים בזמן המלחמה אירע סביב כיבוש מצודת הבופור. אחר כיבושה הגיע מנחם בגין לביקור במצודה שצולם לטלוויזיה. במהלך הביקור פנה ושאל את אחד הקצינים "האם היו להם מכונות ירייה?" בהתייחסו למחבלים ששהו במתחם. שאלה זו נחרטה בתודעה כביטוי לחוסר בקיאותו של ראש הממשלה במהלכי הלחימה. בגין אף דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, בהם מפקדה, רס"ן גוני הרניק, נהרגו בעת הלחימה.
בגין קיווה כי המבצע לא יאריך ימים, כי כוחות צה"ל יישארו באזור קו ה-45 ק"מ מגבול ישראל, ושאחריו "תשקוט הארץ 40 שנה". אולם האירועים השתלשלו אחרת. ב-29 ביוני, בנאום שנשא בכנסת, הביא את ההצדקה ליציאה למבצע:
לאחר המצור על ביירות עזבו באוגוסט 1982 8,900 אנשי אש"ף, ובהם יאסר ערפאת, את לבנון דרך נמל ביירות והעבירו את מרכזם המדיני לתוניסיה. בכך הושג אחד היעדים של המבצע, אולם הדברים כבר הסתבכו, גם בהמשך, והלחימה הפכה, בעצם, למלחמה של ממש עוד לפני פינוי אנשי אש"ף לתוניסיה. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני במלחמת הכול בכול, התעמת עם הצבא הסורי, הגיע עד ביירות, סבל מאבידות רבות, ובסופו של דבר הוכתם באחריות עקיפה לטבח שביצעו הפלנגות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה. ועדת החקירה שקמה בעקבות הטבח, ועדת כהן, אמרה על מנחם בגין שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים. גם מעדותו בפני הוועדה עלה הנתק בין בגין לדרג הביטחוני.
המלחמה זכתה לפופולריות בציבור בתחילת דרכה, וזיכתה את הממשלה ואת הליכוד בתמיכה גבוהה בסקרים. בראשית אוגוסט העניקו הסקרים לליכוד בין 57–61 מנדטים. אך ככל שהתקדמה המלחמה החלה עולה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", טענה שחזרה והועלתה בהפגנות רבות נגד בגין מצד גורמים בשמאל. בחלק מהפגנות אלו נישאו שלטים שכינו את בגין ושרון רוצחים. מול בית ראש הממשלה התקיימה משמרת מחאה שקטה של אנשי שמאל, שבלטה בה כרזה עם מספר החללים, בהתאם לשינויים שחלו בו, במלחמת לבנון אשר בשלב כלשהו עבר את ה-600. שב"כ קבע כי הפגנה כזו, המתקיימת כ-8 מטרים מפתח בית ראש הממשלה עלולה להוות עבורו סיכון, אולם בגין סירב לבקש כי ירחיקו את המפגינים, על אף שמשמרת המחאה הטרידה את רוחו.
לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן, היו נרחבות מעבר לטווח 40 ק"מ שצוין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו את סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה.
התפטרותו והסתגרותו
במהלך השנים הובאו עדויות רבות על תקופות של חוסר תפקוד במהלך כהונתו של בגין כראש ממשלה. ב-26 בנובמבר 1981 מעד בגין בחדר האמבטיה שבמעון ראש הממשלה, שבר את אגן הירכיים ואושפז בבית החולים הדסה עין-כרם. ב-14 בדצמבר 1981 יצא מבית החולים, ולזמן מה הלך עם מקל או נע בכיסא גלגלים.
על פי עדותו של מזכירו הצבאי, עזריאל נבו, מאז ספטמבר 1982 ניתק בגין את עצמו מכלל המערכת ושמר על קשר רק עם דן מרידור, יחיאל קדישאי ועם נבו. בישיבת הממשלה שנערכה ב-28 באוגוסט 1983 הודיע בגין על כוונתו לפרוש:
השרים ניסו להניאו מכך, אולם בגין היה נחוש בהחלטתו. אל מול ביתו הגיעו אנשי ימין רבים שניסו לשנות את דעתו, ולצדם אנשי "שלום עכשיו" שבירכו אותו על ההחלטה. בגין הסתגר בבית ראש הממשלה ורק כעבור כמה שבועות, ב-15 בספטמבר, הגיש בשמו מזכיר הממשלה דן מרידור את מכתב ההתפטרות לנשיא. החל מראש השנה של שנת תשמ"ד (1983) הסתגר בגין בביתו.
מספר השערות הועלו להסבר בעניין חוסר תפקודו והמניעים להתפטרותו. היו שייחסו את השבר למותה של עליזה רעייתו ב-13 בנובמבר 1982, אשר שימשה לו משענת בכל שנות מאבקיו ואליה היה קשור עמוקות. במיוחד הוא כאב את העובדה שלא היה לידה ברגעיה האחרונים בשל ביקור מדיני בוושינגטון. כשנודעה לו הבשורה על מותה אמר: "למה עזבתי אותה?", ולאחר מכן הפסיק את הביקור ושב לישראל. לפי הסבר אחר, הקשתה והכבידה עליו הסתבכותה של ישראל בלבנון, מספר הקורבנות הגבוה שגבתה מלחמת לבנון הראשונה, מסקנות ועדת כהן והביקורת הציבורית. הסבר זה נשלל על ידי מזכירו האישי קדישאי. עפר גרוזברד טען בספרו "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג", שבגין סבל מדיכאון קליני מאז ילדותו ודיכאון זה התפרץ והחמיר במהלך כהונתו כראש ממשלה ולא בגלל מאורע חיצוני כלשהו.
בבחירות הכלליות שהתקיימו ביולי 1984, הביע בגין תמיכה ביצחק שמיר ובליכוד, אולם סירב להופיע בתשדירי בחירות. אחרי הבחירות דיבר בגין ברדיו ופסל את חבר הכנסת מאיר כהנא כשותף לקואליציה. בינואר 1985, בעקבות ניצחון אריאל שרון בתביעת דיבה שהגיש בארצות הברית נגד השבועון "טיים" בנושא טבח סברה ושתילה, שיגר בגין מכתב ברכה לשרון ואף התראיין ל"קול ישראל" ואמר שזה "ניצחון מוסרי מוחלט".
שנותיו האחרונות
בשנותיו האחרונות הובל בכיסא גלגלים ולא יצא מביתו ברחוב שלמה צמח מספר 1 בירושלים, אלא לאזכרה השנתית לרעייתו עליזה ובכמה מקרים שבהם אושפז בבית חולים. הוא לא התבטא בפומבי, לא התראיין ולא פרסם מאמרים. הוא גם לא כתב בסופו של דבר את הספר שהתכוון קודם לכן לכתוב, "בדור השואה והתקומה". מכתבים רבים שנשלחו אליו נענו בקיצור ובנימוס. באוגוסט 1990 עבר לתל אביב, לאחר שאושפז בבית החולים איכילוב. בשנה וחצי האחרונות לחייו התגורר בדירה ברחוב גליקסברג מספר 4 בתל אביב. רק מספר מצומצם ביותר של אנשים היו מבקריו הקבועים, בהם משפחתו הקרובה, עורך הדין דן מרידור, מזכיר ממשלתו השנייה, השר לשעבר יעקב מרידור וצבי הורוביץ. יחיאל קדישאי, אשר היה חבר קרוב לבגין ואיש סודו, היה מגיע אליו כמעט מדי יום בהביאו אליו את עיתוני היום.
בסוף 1991 השתתף בגין בחתונת נכדתו, אורית.
ב-9 במרץ 1992, ד' באדר ב' תשנ"ב, נפטר מנחם בגין בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 78. עשרות אלפים ליווהו בדרכו האחרונה. בקשתו, שהועברה אל קדישאי, הייתה: "בבוא היום, אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני...". כך קבור בגין בבית הקברות בהר הזיתים, ליד רעייתו עליזה, סמוך לקברם של עולי הגרדום, ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. לפי בקשתו, הלווייתו לא הייתה ממלכתית. על קברו שרו את המנון האצ"ל, שיר ביתר.
בגין השאיר אחריו שתי בנות, חסיה ולאה, ובן, זאב בנימין, גאולוג בהשכלתו, חבר הכנסת מטעם מפלגות שונות, ושר מטעם הליכוד בממשלות ישראל. אחיינו מצד אחותו, רחל, הוא העיתונאי עמנואל הלפרין.
עמדות ואידאולוגיות במרוצת השנים
מנחם בגין התחנך על ברכיה של תורת ישראל, יחד עם אהבה עזה לארץ ישראל. הניגוד המוחלט בין הגולה הממארת והטראגית לבין תחולת החיים והפדות בארץ ישראל, עיצבו את השקפת עולמו. החתירה להגשמת חזון הבית הלאומי, שאימץ ממורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי, הייתה כאש בעצמותיו. הכאב החד על אובדן המיליונים בשואה הפך למדרבן, שהאיץ בו לפעול ולהיאבק ללא הרף למען שחרור הארץ מעול זרים והקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל. אמונתו של מנחם בגין בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית, הייתה משולבת בנימוקי ביטחון להבטחת עתיד ישראל ובניה. לבגין הייתה תפיסת עולם שמרנית, לא רק מבחינה דתית, אלא גם מבחינה מדינית וצבאית, והוא לא היסס לעמוד על דעותיו גם בימיו הקשים ביותר.
כמנהיג ליכוד
שמאל|ממוזער|בגין נואם מעל בימת הכנסת, 1973. ברקע ישראל ישעיהו-שרעבי
ממוזער|מנחם בגין בביקור ברפא"ל 1973
האידאולוגיה הבלתי מתפשרת של מנחם בגין הונחתה בעיקר על ידי עקרון שלמות ארץ ישראל משתי גדות הירדן. עם זאת, בגין היה מדינאי מפוכח והחליט להתמקד במאבק על שלמותה של ארץ ישראל המערבית, דהיינו אי-ויתור על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה וחתירה להחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה במסגרת של הסדר קבע עתידי. המציאות הפוליטית הפנימית בישראל והקונסטלציה הבינלאומית שישראל הייתה נתונה בה בשנים 1965–1983 הביאו את בגין להכרה, עוד בשבתו באופוזיציה וביתר שאת כשהיה בעמדות שלטוניות, שאין זה מן התבונה לקרוא תיגר על הלגיטימיות של השלטון ההאשמי בגדה המזרחית של הירדן. הוא נקט במדיניות ששמה לה למטרה להיאבק על האפשרי ובעיקר על הנכסים הנמצאים כבר בידי ישראל ואשר הוא האמין בכל לבבו כי אין לוותר עליהם.
מרכז מצעה של תנועת הליכוד היה העיקרון ש"אדמת ישראל" בין הים לנהר הירדן לעולם לא תחולק שוב, ושהממשלה שמונהגת על ידי הליכוד תעשה כל שביכולתה להרחיב את החקיקה הישראלית ליהודה והשומרון. במצע הבחירות של הליכוד לקראת הכנסת העשירית נאמר כי כל תוכנית שיש בה מסירת חלקי ארץ-ישראל המערבית לשלטון זר, כפי שהציע המערך, מערערת את זכותנו על הארץ, מביאה באופן בלתי נמנע להקמת מדינה פלסטינית, פוגעת בביטחונה של האוכלוסייה האזרחית, מסכנת את קיומה של מדינת ישראל ומסכלת כל סיכוי לשלום.
שנת 1973, שבה התרחש הכישלון של מלחמת יום הכיפורים בזמן שלטון המערך, הביאה עמה גם התבטאות התוקפנית של הפלסטינים כלפי מדינת ישראל, ואי רצונם של מנהיגי ארצות ערב לשיתוף פעולה עם ישראל, הייתה זו שהעלתה על נס את עמדתו הברורה והבלתי מתפשרת של מנחם בגין – העמדה ה"נִצית" שהעניקה לו את התמיכה בקרב הציבור הישראלי שאהד את ההשקפה הנחרצת שלו באותה תקופה.
ביקור שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר בארץ-ישראל, למטרת גישור בין ישראל לבין מצרים בשנת 1975, היה רק גורם מחזק לאידאולוגיה של בגין, שטען בזמנו כי: . כך ביטא בגין את דעתו ביחס להצעת קיסינג'ר לויתור על חצי האי סיני לטובת מצרים. אך עם זאת, בוועידת הליכוד בחברון בשנת 1976 הכריז כי יש להבחין בין חצי האי סיני לאדמות המולדת, ולראשונה תמך באופן רשמי ומוצהר בפשרה באשר לסיני ולגולן. בגין לא ראה בהחלטה ויתור על עמדותיו, אלא פתרון מדיני שיביא לידי הסכם שלום וישמר את "נחלת אבותינו". מכיוון שתפיסת עולמו נבעה מהאמונה כי אלוהים הבטיח את ארץ-ישראל לעם ישראל, ראה בסיני ובגולן אך ורק פתרון מבחינה ביטחונית שיהיה אפשר ליישם בהסדרים מדיניים.
ב-20 ביוני, שנה לאחר מכן, ראה בגין בחתימת חוזה השלום עם מצרים אינטרס ראשון במעלה, שכן הדבר היווה מפנה היסטורי במעמדה של ישראל במזרח התיכון, והזדמנות להפסקת שפיכות הדמים. הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד כדי לא להחמיץ הזדמנות היסטורית זו. פינוי היישובים הישראליים בפתחת רפיח היה מחיר כבד בעיניו, אבל הוא היה מוכן לשלם מחיר זה כדי להגיע לחוזה שלום חתום עם מצרים.
כראש ממשלה
בגין החשיב עצמו כמנהיג היהודים ולא רק "ראש ממשלת ישראל". על-פי מקורבו יצחק שמיר: "אהבתו לעם היהודי הייתה לשם דבר ובכל אשר הלך, הקרין גאווה יהודית". ביום שנתמנה לראש ממשלת ישראל אמר: "ישראל לא תבקש משום אומה, קרובה או רחוקה, גדולה או קטנה, כי תכיר בנו להתקיים".
ב-21 ביוני 1977, לאחר מינויו של בגין לראש ממשלת ישראל, ממשל קרטר שערך את האסטרטגיה שלו במזרח התיכון. עד אז רווחה בקרבו ההנחה שהמשא-ומתן על השלום יוכל להתנהל על יסוד הנוסחה "שטחים תמורת שלום" המגולמת בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. הבחירה במנחם בגין לראש ממשלה שכנעה את האמריקאים שעליהם להתאים את האסטרטגיה לנסיבות החדשות. הסיבה ודאי הייתה דבקותו של בגין בתביעתה של ישראל, לרבות יהודה ושומרון וחבל עזה, ומחויבותו הנחרצת להוספת התנחלויות ישראליות בשטחים הכבושים. אלו היו שני הנושאים שבהם נראה בגין שונה ביותר מקודמיו.
מנגד, יחסו של בגין כלפי ארצות הברית ותפקידה היה שונה בעליל מזה של קודמיו. בעוד שראשי ממשלה ישראלים קודמים דיברו בבירור על הצורך לתאם את מדיניותם עם וושינגטון, שלל בגין בתוקף את הרעיון של פעילות דיפלומטית יזומה, בחששו שמדיניות זו עלולה לכפות על ישראל "נוסחה שגובשה מבחוץ". תפקידה של ארצות-הברית, לדעתו של בגין, הוא רק לעזור בהבאת הצדדים לשולחן הדיונים.
דוגמה לעמדותיו הימניות, גם לאחר מינויו לראש ממשלה, ניתן לראות עוד ב-48 השעות הראשונות לכהונתו כראש ממשלה כשיצא עם קבוצת כתבים להרי שכם. שם, בפני מתנחלי אלון מורה, יישוב שהוקם על אפה וחמתה של ממשלת העבודה, הוא הכריז: "בעוד כמה שבועות או חודשים יהיו הרבה אלוני מורה" – כך התבטא לגבי המשך הקמת התנחלויות למורת רוח ארצות הברית ותנועות השמאל.
במקביל, במצעה של הממשלה החדשה נאמר כי ישראל מקבלת את החלטת האו"ם 242 ואת כל ההסכמים הבינלאומיים שעליהם חתמו ממשלות ישראל הקודמות. דברים אלו עוררו צחוק בספסלי האופוזיציה בכנסת. הם השמיעו קריאות שבגין דחה את החלטת 242 בשנת 1970 ושעכשיו הוא מוכן לקבל רבים מן ההסכמים של ממשלות קודמות שבעבר מתח עליהן ביקורת. ההסבר הטוב ביותר לשינוי הזה הוא, כנראה, עול האחריות והמחויבות להסכמים שנחתמו על ידי ממשלות ישראליות בעבר.
בחודשים הראשונים שלו כראש ממשלה אימץ בגין החלטות מעשיות יותר מאשר החלטות דוגמטיות. כלומר, הוא לא הגיע לכדי יישום חקיקה ישראלית בגדה המערבית, על אף שהתחייבות כזו נכללה במצע הליכוד. בגין הנחה את ממשלתו בהנהגת הליכוד לאימוץ יוזמות שלום ומניעת מלחמה ולקראת סוף 1977, כאשר הסכם השלום עם מצרים היה על הפרק, הפך לאיש בעל אמירה המסוגל לשנות את השקפותיו בהתאם לנסיבות. דבר זה משקף מעבר קיצוני בעמדותיו הידועות.
ביוני 1977 נשאל בגין מה יעשה כשיצטרך ללחוץ את ידו של מדינאי גרמני. בגין השיב: "אנהג כראש ממשלה".
סביב הסכם השלום עם מצרים
ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בארצות הברית יוני 1980
לבגין הייתה תפיסה כוללת שאותה ביקש לבטא בהסכמי קמפ דייוויד. ביסוד תפיסתו הייתה השאיפה לשמור על ארץ ישראל מכל משמר ולא לפגוע במאומה בתביעה לבעלות וריבונות עליה. הוא לא ראה שום סתירה בין ארץ-ישראל יהודית ובין אמונתו בשלום עם שכניה של ישראל. כאשר ויתר על שליטה ישראלית בסיני, ביקש בזה להבטיח ריבונות ישראלית מלאה בארץ ישראל המערבית כולה, כולל ירושלים, יהודה, שומרון ועזה.
כשהציע קרטר ויתור בנושא ההתנחלויות בסיני השיב בגין שלעולם לא ימכור את זכותם של "ילדי השואה" על ארצם. הוא הרגיש מעומק לבו שתפקידו ההיסטורי הוא להגן על המקומות הקדושים לעם היהודי ועל זכותם של ילדי השואה על ארצם התנ"כית. הוא היה מוכן לוותר על יישובים בסיני רק בלית בררה. זה היה אחד המקרים הנדירים בהם שקל בגין אפשרות של כניעה ישראלית. בגין מעולם לא ראה בפינוי סיני ויתור על עקרון. מעולם לא הייתה פתחת רפיח חלק מארץ-ישראל אשר על שלמותה התחייב לשמור. לא בכדי החליט בגין כי ההחלטה בנושא יישובי סיני תובא להכרעת הכנסת. הוא ידע את עומק הכאב ואת עומק הדילמה, אך הוא חש והחליט לא להחמיץ את השעה.
כחצי שנה לאחר כינון ממשלתו של בגין חל שינוי בעמדתו בעניין האוטונומיה לפלסטינים בגדה המערבית ובחבל עזה בעקבות ביקור סאדאת בשנת 1977. תחילה בגין דיבר על אוטונומיה מנהלית ולבסוף הוסכם על אוטונומיה מלאה. על אף שהבטיח אוטונומיה מלאה בגדה המערבית ובחבל עזה, סירב בגין לפרט מה עשויה אוטונומיה זו להיות בפועל ולא הסכים לבטל את הממשל הצבאי, אלא רק "להסיג אותו לאחור". בגין עמד איתן בעמדתו הבסיסית לגבי הגדה וחבל עזה וויתר רק על עמדות סמליות בתמורה לוויתורים מרכזיים מצד סאדאת. המצרים סבורים כי הוויתור הגדול היחיד שחילצו מבגין הוא פינוי התנחלויות מסיני והקפאת בניית והרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית ובחבל עזה לשלושה חודשים.
נראה כי עמדתו הבלתי מתפשרת של בגין בנושא האוטונומיה הפלסטינית נבעה מהבנתו שהשליטה על השטחים יש בה ערובה לקבוע את עתידם, בלא יחס לכל מחויבות בינלאומית שנטל על עצמו. לטענתו, רשלנות דיפלומטית, במקרה זה מצד סאדאת, עשויה לעיתים להצמיח הישג היסטורי לטובת הצד השני. אך הוסיף, כי אף שגילה תקיפות, למעשה איחר להציב, בדומה לסאדאת, מחסום ברור ומוגדר לוויתוריו ולבסוף התפשר על מה שלא נראה לו אפשרי לפני הוועידה. בשאלת ירושלים התנגד בגין לאורך כל החזית. הוא סירב לשוחח על הנושא או להסכים לשיתוף תושביה במסגרת האוטונומיה. לדברי משה דיין, אחד מיועציו העיקריים של בגין בוועידה: "ראש הממשלה אינו יכול לקשור עצמו לנוסח שאינו מכיר בסיפוחה של העיר לישראל".
משפט
בגין גילה יראת כבוד כלפי מערכת המשפט בישראל ותמך ב"עליונות המשפט". הוא כתב: . הוא הרבה להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, וגם לאחר שהלה מונה לבית המשפט העליון צירפוֹ בגין כיועץ משפטי במשא ומתן בקמפ דייוויד.
ממוזער|מנחם בגין ראש ממשלת ישראל 1977-1983 מתוך אוסף דן הדני, הספריה הלאומית
בנאום של בגין על בג"ץ בית אל הוא אמר "יש שופטים בישראל". בעקבות כך נהוג לייחס לו את הביטוי "יש שופטים בירושלים".
ירושלים והר הבית
כבר בראשית דרכו כפוליטיקאי כלל בגין בנאומיו התייחסויות להר הבית, לבית המקדש ולמעמדה של ירושלים שבין החומות. באוגוסט 1948 הוא הכריז בעצרת בנתניה: "הצבא העברי שיכבוש את העיר העתיקה, ובודאי יכבוש, לא יעזבנה לעולם, לא בצו, ולא בכוח החלטה של מוסד ויהא החשוב ביותר! בדור הבא, או אפילו אולי עוד בדורנו, נכונן, במקום בו עמד תמיד, את בית מקדשנו השלישי. בלי תותחים קדושים..."
מוקדם יותר באותו חודש, בעצרת הראשונה שלו בירושלים מאז שעלה מהמחתרת, הוא נאם והתייחס לעניין ירושלים: "חומת העיר העתיקה אינה גבולה של ירושלים; הירדן אינו גבול ארצנו והים אינו גבול עמנו. קשר אחיד יש בין ירושלים החדשה והעתיקה, בין הגלעד והשומרון, בין פיזורי ישראל ומדינת ישראל".
הנצחת מנחם ועליזה בגין
ממוזער|נשיא המדינה ראובן ריבלין עולה לקברו של מנחם בגין. פברואר 2018
שמו של בגין מונצח במקומות ואתרים רבים בישראל, בהם כביש בגין בירושלים ודרך בגין (לשעבר דרך פתח תקווה) בתל אביב. ב-1998 חוקקה הכנסת את ולפיו הוקם המוסד "מרכז מורשת מנחם בגין" השוכן בירושלים, אשר מופקד על טיפוח זכרו ומורשתו, ובו מוזיאון, ארכיון, ספרייה, מכון מחקר, ומתקיימים בו פעילויות חינוכיות ואירועים שונים. החל מ-2002 מחולק מדי שנה פרס בגין על שמו.
דמותו של בגין הופיעה בסרט הטלוויזיה "בגין" משנת 1998, בגילומו של השחקן משה איבגי. הסרט, בבימויו של אורי ענבר על-פי תסריט של אמנון דנקנר, מתרחש כולו בביתו של בגין בתקופה שאחרי הפרישה מראשות הממשלה.
על שם רעייתו, עליזה בגין, נקראו היישוב עלי זהב, שכונת נווה עליזה בקרני שומרון, שכונת מנחם בגין בעכו, בתי ספר במגדל העמק, באריאל, בקריית מוצקין, בית ספר תיכון ע"ש מנחם בגין באילת ואולם הספורט של בית הספר, תיכון ברמת גן, מרכז ספורט בבאר שבע, אולם ספורט בחולון, ובמקומות נוספים.
בני הזוג בגין מונצחים בישראל ביישובים ובמקומות רבים, בצורות מגוונות:
רחובות על-שם בגין נקראו ביישובים: בני ברק, חולון, נס ציונה, קריית אונו, קריית מוצקין.
דרך בגין במקומות: ירושלים, תל אביב יפו, רחובות, מודיעין, פתח תקווה.
שדרות בגין בערים: ראשון לציון (עליזה בגין), אור יהודה, רעננה, נתניה, טירת הכרמל, אשקלון, טבריה, גבעת אולגה וגדרה.
כיכר על-שם בגין נחנכה בערים: שדרות, קריית מלאכי, מודיעין, באר שבע, ראש העין.
סמטת בגין בבני עייש.
פארק בגין בתל אביב, בבת ים ובאזור. בנוסף, דמותו של מנחם בגין נוכחת בפארק מנהיגי האומה בראשון לציון.
ב-24 ביולי 2013, במסגרת חגיגות 100 שנה להולדת מנחם בגין, הוסר הלוט מעל עמוד הנצחה למנחם בגין ומשפחתו בכניסה לביתם ברחוב רוזנבאום 1.
ב-2016 שונה שמו של מעבר טאבה למעבר מנחם בגין.
המרכז רפואי שמיר - אסף הרופא בבאר יעקב - בניין האשפוז המרכזי למבוגרים במרכז הרפואי, נושא את שמה של עליזה בגין.
הנצחה מחוץ לישראל:
ב-2013 חנכה ממשלת בלארוס אנדרטה לזכרו בכיכר עיר הולדתו ברסט ליטובסק.
מרכז מורשת מנחם בגין
ב-1999 הוקם בירושלים מרכז מורשת מנחם בגין המופקד, מכוח החוק להנצחת מנחם בגין, התשנ"ח-1998, על הנצחת מורשתו וזכרו של מנחם בגין. המרכז כולל אתר הנצחה לזכרו, מכון למחקר על שמו ואת ארכיון המרכז. במרכז מופעלים ספריה וארכיון העוסקים בחייו ופועלו של בגין, מוזיאון בגין המציג את סיפור חייו ומורשתו המסופרים בחלקם בקולו של בגין עצמו, ומתקיימים בו ימי עיון והרצאות בנושאים הקשורים לבגין ולמורשתו. המרכז מעניק מדי שנה, החל מ-2002, את "פרס בגין", ליחיד או לקבוצה, כאות הכרה על מעשה מיוחד, תרומה או הישג למען עם ישראל או מדינת ישראל. הפרס הוענק, בין היתר, לארגוני סיוע ישראלים אזרחיים וצבאיים, לטייס החלל אילן רמון, לתושבי שדרות, לשייטת 13, לארגון רבני צהר ולארגון השומר החדש.
הנצחתו בערי ישראל
ספריו
המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל. זהו ספרו האוטוביוגרפי, נדפס לראשונה בירושלים בשנת תש"י (1950) ואחר כך במהדורות רבות. תורגם גם לאנגלית ולערבית.
בלילות לבנים: סיפור מאסרו וחקירתו של מנחם בגין בצירוף הפרוטוקולים של ה־נ.ק.וו.ד., הוצאת קרני, 1953; הוצאת דביר, 1995
במחתרת: כתבים, כרכים א'-ד' (וגם בשני כרכים), תל אביב: הוצאת "הדר", תשי"ט-תשכ"ב
,
השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), הוצאת "בסער", תל אביב: נציבות בית"ר בארץ ישראל, 1952, הוצאה מחודשת, מרכז מורשת מנחם בגין, תשס"ז, 2007
מורי זאב ז'בוטינסקי, ירושלים: הוצאת מרכז מורשת מנחם בגין וסטימצקי, 2001
לקריאה נוספת
שלמה נקדימון, אביעזר גולן, בגין, הוצאת עידנים, 1978.
ששון סופר, מנחם בגין בוועידת קמפ-דייוויד: פרק בדיפלומטיה החדשה, האוניברסיטה העברית, 1986.
אריה נאור, בגין בשלטון: עדות אישית, ידיעות אחרונות, 1993.
מרדכי קרניאל, מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג, הוצאת ראובן מס, 1998.
מרדכי קרניאל, מורשתו של מנחם בגין, הוצאת פסגות, 1999.
מירון ח. איזקסון (עורך), בגין;, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
אריה נאור וארנון למפרום (עורכים), מנחם בגין - ראש הממשלה השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1992-1913), ארכיון המדינה, 2014.
עפר גרוזברד, מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה, הוצאת רסלינג, 2006.
אבי שילון, בגין 1992-1913, הוצאת עם עובד, 2007.
דניאל גורדיס, מנחם בגין: המאבק על נשמתה של ישראל, מאנגלית: יוסי מילוא, כתר הוצאה לאור, 2015.
אריה אלדד, דברים שרואים מכאן: מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, זמורה ביתן, 2016, עמ' 11–184.
אברהם דיסקין (עורך), מאלטלנה עד הנה: גלגולה של תנועה: מחרות לליכוד, הוצאת כרמל, 2011.
משה מאור, דרך הימין החברתי, הקיבוץ המאוחד, 2004.
יעקב מרקוביץ, המפקד: מנחם בגין כמנהיג של ארגון גרילה עירונית, המרכז למורשת מנחם בגין, 2012.
Eitan Haber, Menachem Begin: the Legend and the Man, Dell, 1978
Eric Silver, Begin: a Biography, Weidenfeld and Nicolson, 1984
דרך בגין - אסופה מהגותו הלאומית-ליברלית של מנחם בגין, עורך: דרור בר-יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות ומרכז מורשת מנחם בגין
קישורים חיצוניים
מרכז מורשת מנחם בגין, באתר תמונות, מאמרים, נאומים וחומרי קריאה.
במלאת 10 למותו, באתר הכנסת.
יוסי אחימאיר, מנחם בגין האיש שהביא את השלום, הוצאת משרד החינוך והתרבות, מרכז ההסברה, 1992
מנחם בגין, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
מנחם בגין: המנהיג בעל אינספור המהפכים: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
תוכנית רדיו במלאת 30 שנה לפטירתו של מנחם בגין, במסגרת "השעה התיעודית" עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 2 באפריל 2022
קשה להקים מדינה, קשה לקיים מדינה, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
אודותיו
דבריו
מאגר נאומים וכתבים של מנחם בגין (מרכז מורשת מנחם בגין)
נאומים, מאמרים וכרוזים של בגין מימיו במחתרת, באתר דעת.
מבחר מנאומיו בכנסת, עד כניסתו לממשלה, באתר דעת.
השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), נציבות בית"ר בארץ-ישראל, 1951
הערות שוליים
*
מנחם
קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים
קטגוריה:זוכי פרס נובל ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:ראשי האופוזיציה בכנסת
קטגוריה:ראשי מפלגת הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם גח"ל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חירות
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:בוגרי בית"ר
קטגוריה:נציבי בית"ר
קטגוריה:מפקדי האצ"ל
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בפולין
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בברית המועצות
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:חיילי צבא אנדרס
קטגוריה:יהודים בצבא הפולני
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הקדושים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1913
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1992 | 2024-10-03T05:47:27 |
יצחק שמיר | יצחק שָמִיר (יֶזֶרניצקי ); 22 באוקטובר 1915, י"ד בחשוון ה'תרע"ו – 30 ביוני 2012, י' בתמוז ה'תשע"ב) היה ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, מבכירי "המוסד" וממפקדי לח"י.
שמיר עלה לארץ ישראל ב-1935, ושנתיים אחר כך הצטרף לאצ"ל. בינואר 1941 עבר ללח"י, ולאחר רצח אברהם שטרן היה לאחד ממנהיגי המחתרת. לאחר הקמת מדינת ישראל כיהן במגוון תפקידים במגזר הפרטי עד גיוסו למוסד ב-1955. מראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 היה חבר תנועת החרות, ונבחר מטעמה לכנסת השמינית.
לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, נבחר שמיר לראש ממשלת ישראל העשרים עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה באוקטובר 1983. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך שש שנים וחצי. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב־1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ (הממשלה ה-21 בראשות פרס והממשלה ה-22 בראשות שמיר). בשנים 1987–1988 כיהן גם כשר הפנים. בבחירות לכנסת ה-12 ניצח הליכוד בראשותו, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת (הממשלה ה-23), ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, עמד בראש ממשלה צרה (הממשלה ה-24). שמיר פרש מראשות הליכוד, לאחר הפסדו בבחירות לכנסת ה-13 בשנת 1992. עד ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של הליכוד בשנת 1993, כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת בתום הכנסת ה-13 בשנת 1996.
שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ, והבליג על כך כדי שלא לסכן את שלמות קואליציית 34 המדינות בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב שלחמה בסדאם חוסיין.
בשנת ה'תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים (1915–1940)
250px|שמאל|ממוזער|יצחק שמיר בשנת 1938
יצחק שמיר נולד כיצחק יֶזֶרניצקי (ברוסית: Ицхак Езерницкий, בפולנית: Icchak Jaziernicki) ב-1915 לפנינה פֶֹרלה לבית שבזין ולשלמה יזרניצקי. הוא נולד בעיירה רוז'ינוי שבעת לידתו הייתה בפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי, ועברה כעבור זמן קצר לתחומי פולין הצעירה; (במאה ה-21, רוז'אני בבלארוס). אביו היה ראש הקהילה היהודית בעיירה, שהייתה אז בעלת רוב יהודי (כשני שלישים מאוכלוסייתה). ליצחק היו שתי אחיות גדולות ממנו, מרים ורבקה. הוריו עסקו רבות בחיי העולם היהודי במזרח אירופה ואף היו מעורבים לתקופה קצרה בשירות מפלגת הבונד – מפלגה סוציאליסטית חילונית ואנטי-ציונית. בהמשך המירו את עמדותיהם בתמיכה נרחבת במפעל הציוני, ושלמה יזרניצקי מצא חשיבות רבה בקיומן של מסגרות החינוך העברי, וידא כי בית הספר העברי ברוז'ינוי יתפקד, והקפיד לרשום את ילדיו ללימודים. שלמה יזרניצקי התנגד, מטעם הציונות והקהילה היהודית, למשטרו האוטוקרטי של ניקולאי השני, קיסר רוסיה.
כשהיה יצחק בן שלוש, התהפוכות המדיניות שנגרמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה הובילו לכך שרוז'ינוי נבלעה בתוך הרפובליקה הפולנית השנייה שזה עתה נוסדה. ב-1919, במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית, פרעו חיילים פולנים ביהודי העיירה, רצחו שישה יהודים ושדדו רכוש רב. יצחק יזרניצקי נולד וגדל בחברה עברית בעלת זיקה ציונית רבה, ובמסגרת חינוכו עוד מגיל צעיר תולדותיה של פולין נדחקו ונשאו משמעות צדדית בלבד בהערכה החינוכית. הוריו לא היו אנשים אמידים, וההוצאות על רישום בנם למוסד החינוכי הפרטי היו גבוהות ביחס למוסדות חינוכיים אחרים. בבגרותו הגדיר שמיר שתי תכונות בהוריו שהיו בולטות מאוד: סבלנות ו"היעדר מוחלט של משוא-פנים." בחודשי הקיץ נהג יצחק לבלות בחלקת סבו וסבתו ודודיו שחיו בכפרים מבודדים כדוגמת רוז'ינוי במזרח הרפובליקה הפולנית.
בילדותו עברה המשפחה לעיר הסמוכה, וולקוביסק. לאחר סיום בית הספר היסודי בוולקוביסק, עבר יזרניצקי לגימנסיה העברית בביאליסטוק, ובה סיים את חוק לימודיו. באותה עת קרא שמיר בעיקר ספרות עברית ויידיש, אך החל להזדהות גם עם התנועה הלאומית הפולנית, ואף שינן קטעים מהפואמה "קונראד ואלנדור" של הסופר הלאומי הפולני אדם מיצקביץ'. בשנת 1934 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורשה, לצד פעילות נלהבת בארגון בית"ר. הוא לא סיים את לימודי המשפטים משום שעלה לארץ ישראל ב־1935. לאחר עלייתו למד תחילה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך בשנת 1937 הצטרף לארגון האצ"ל והפסיק את לימודיו. לפרנסתו עבד כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון.
משפחתו נותרה בפולין, והוריו, שתי אחיותיו (רבקה פיטקובסקי ומרים סקלרביץ') ומשפחותיהן נספו בשואת יהודי פולין. אביו, שהופרד משאר המשפחה, פנה לשכניו הפולנים בבקשה לעזרה, ואלו רצחו אותו. בעקבות אירועי השואה טיפח שמיר בהמשך חייו שנאה כלפי העם הפולני על בגידתם בשכניהם היהודים בכלל ובמשפחתו בפרט. בבגרותו, בעת שיחה עם העיתונאי דוד לנדאו, טען כי "כל פולני יונק אנטישמיות מחלב אימו", אימרה ששמיר התעקש שתותר לפרסום על אף התנגדות דוברו.
שנותיו בלח"י (1940–1944)
שמאל|ממוזער|250px|מודעת "מבוקש" על ראשם של נתן ילין-מור (בתמונה מופיע כנתן פרידמן-ילין), שמיר (בתמונה – יזרניצקי), ויעקב אליאב (בתמונה – לבשטין)
250px|ממוזער|שמאל|דיוקנו של יצחק שמיר בשנות ה-40
בשנת 1940, כאשר התפלג לח"י מן האצ"ל, התלבט שמיר במשך תקופה ארוכה לגבי המשך דרכו וקיים שיחות בירור עם דוד רזיאל ואברהם שטרן, "יאיר" כפי שנודע בכינויו בשורות המחתרת. בספטמבר 1940 הודיע לפקודיו שהוא נשאר באצ"ל מכיוון שדרכו של יאיר מסוכנת מדי, אולם בינואר 1941, לאור שיתוף הפעולה ההדוק מדי, לטעמו, של האצ"ל עם הבריטים, פרש מהאצ"ל ועבר ללח"י. הוא אימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל", על שם מייקל קולינס שהוביל מאבק לאומי נגד השלטון הבריטי באירלנד. גם את שם המשפחה "שמיר" אימץ לאחר שהשתמש בשם זה במשך תקופה מסוימת כשהתנהל מצוד אחריו של הבולשת הבריטית; הוא גידל זקן ופיאות, לבש קפוטה, חבש כובע סמט, וכינה את עצמו "הרב שמיר". בדצמבר 1941 נאסר שמיר ונכלא במחנה המעצר מזרעה: כוחות המנדט עצרו את חבר לח"י יהושע זטלר בביתו וארבו לכל חברי הארגון שעמדו לבוא לבקרו באותו היום, בהם גם שמיר. הוא נחקר בידי הקצין וילקין, מנהל המחלקה היהודית בבולשת הבריטית, שהשתתף לאחר מכן בחיסולו של יאיר והוצא להורג בידי לח"י ב-1944.
בספטמבר 1942 נמלט שמיר מהכלא בלוויית חבר לח"י אליהו גלעדי. דרך משתף פעולה בקריית מוצקין הם הגיעו לביתו של ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") בחיפה, שסידר להם מקום לינה, דאג להחלפת בגדיהם למדי נוטר (לגלעדי) וקצין פולני (לשמיר), ולהעברתם למרכז הארץ (באותה עת היו מוצבות בארץ יחידות של צבא פולין החופשית בראשות הגנרל ולדיסלב אנדרס במסגרת המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה, כך שלבוש של מדי קצין פולני לא העלה חשד מצד הרשויות).
מחוץ לכלא הצטרפו השניים לקבוצת הנהגה קולקטיבית של לח"י, שהחליפה את אברהם שטרן (יאיר), שנרצח בידי הבריטים. בהנהגה זו התבלט גלעדי בקו קיצוני. גלעדי הוצא להורג בידי חבריו ללח"י בפקודתו של שמיר במועד לא ידוע בשנת 1943, על רקע חילוקי הדעות בינו לבין שאר הנהגת הארגון. מצבו של הארגון היה רעוע לנוכח קושי בהשגת תחמושת ומשבר הנהגה שנוצר בעקבות ההתנקשות בחיי יאיר. בעקבות כך הוקם סניף של הארגון בקרב יהודי מצרים ושליחים בממלכת מצרים למען העברת נשק ואספקה ובנוסף גם החלה להתגבש הנהגה חדשה שבסופו של דבר החליפה את המערכת הקולקטיבית. בשביל לפתור קשיים כלכליים נערכו סדרת פריצות של אנשי לח"י לתוך כספות של בנקים. לקראת בריחת 20 עצורי לח"י ממחנה המעצר בלטרון, היה צורך להכין את העורף של הארגון לקראת קבלת הבורחים.
ב-15 בספטמבר 1943 הצליח אחד מהקבוצה, עמנואל הנגבי, לברוח מבית החולים הממשלתי בירושלים שם אושפז לאחר שהתחזה לחולה. הוא ושמיר קידמו את ההכנות לקליטת הבורחים. זמן הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943. לח"י קידמה עלייה בלתי חוקית לארץ ובין העולים היו רבים שהצטרפו לשורות הארגון.
בשנת 1944 נישא שמיר לשרה (שריקה) לוי (לימים שולמית), שאותה פגש בעת מאסרו במחנה המעצר מזרעה. שולמית עלתה לארץ מבולגריה בשנת 1941 ונכלאה בשל היותה עולה בלתי-לגאלית. לאחר שחרורה הצטרפה למחתרת והייתה לקשרית של שמיר. טקס הנישואים שלהם נערך בסודיות ובצמצום.
הטריומווירט בלח"י (1944)
לאחר רצח גלעדי ובריחת 20 עצורי לח"י ממחנה המעצר בלטרון, התגבש טריומווירט בהנהגת לח"י. חברי הטריומווירט היו שמיר, ישראל אלדד ("סמבטיון") ונתן ילין-מור ("גֵּרָא"), כאשר שמיר היה אחראי על הפעילות המבצעית, ולאחר מעצרו נטל ילין-מור את האחריות על המבצעים. בתוך הטריומווירט שמיר וילין-מור הנהיגו קו פעילות ואידאולוגיה יותר פרגמטי מאלדד, שקרא לתחייתה של ממלכת ישראל המאוחדת מימי דוד ושלמה. באמצע 1944 נפצע אלדד בגבו ונתפס בידי הבריטים אשר שלחו אותו לבית הסוהר המרכזי בירושלים.
כחבר הנהגת לח"י, היה שמיר אחראי לפעולות שונות שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים, שתיהן בשנת 1944. מעבר לאנשי לח"י רבים ביישוב ראו בלורד מוין אויב מר לחזון הציוני. כאשר יואל ברנד קידם הצעה של אדולף אייכמן לעסקת סחורה תמורת דם עם בעלות הברית שנועדה לכלול העלאה של מיליון יהודים ארצה, הלורד מוין פעל ישירות לקטיעת השיחות ותגובתו הראשונית לדיונים הייתה "מה אעשה במיליון יהודים?" ההתנקשות בלורד מוין הייתה לקש ששבר את גב הגמל ביחסי ההגנה עם האצ"ל ולח"י, מחתרות "הפורשים." בעקבות ההתנקשות החלה ההגנה בסֶזוֹן, מאבק מזוין בפורשים שמטרתו להביאם לחדול מהמאבק הישיר ברשויות המנדט הבריטי.
הסזון נמשך עד לקראת כניעת גרמניה הנאצית, ואחריו החלה מגמת שינוי בעמדת ההגנה ביחס לרשויות המנדט, שינוי אותו שמיר כינה "התפכחות". עם הסקת המסקנות כי על אף השואה והמלחמה בריטניה עדיין תמשיך במדיניות הספר הלבן השלישי המקדמת את הקמתה של מדינת לאום ערבית בארץ ישראל, פנתה ההגנה גם היא לדרכי המאבק המזוין. פניית פרסה זאת של ההגנה הובילה להקמת תנועת המרי העברי, ארגון שיתוף פעולה מחתרתי בין ההגנה, האצ"ל ולח"י. בהקמת מחתרת אחידה היישוב היהודי בארץ הציג תדמית מאוחדת בפני הקהילה הבינלאומית. שמיר תמך בהקמתה של תנועת המרי בעבור המאבק בבריטים. בנוסף הנהיג את לח"י לנוכח שינוי מדיניות הארגון ואופן התנהלותו עם הסרת חלק נכבד מהחשאיות שאפפה אותו ושינוי סדרי תפעול מבצעים בשיתוף הפעולה עם שתי המחתרות האחרות.
הגליה ושיבה (1946–1948)
ב־29 ביולי 1946, במהלך מבצע כריש, זוהה שמיר על ידי סמל הבולשת מרטין והשוטר ג'ון בינסלי, על אף התחזותו לרב מבני ברק, ונשלח למחנה מעצר באריתריאה. ביחד עם גולי אצ"ל ולח"י נוספים שגורשו הועבר למחנה מעצר באסמרה ובהמשך למחנה בסימבל. בין הגולים המגורשים היו גם שמואל תמיר, לימים שר המשפטים, ומאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון. הקשר של שמיר עם משפחתו כמעט ונותק לחלוטין, וכל שנשאר היו החלפות מכתבים בינו לבין שולמית, שנתפסה גם היא בידי הבריטים ונשלחה למאסר. שני ילדיהם הופרדו מהם. עם השנים תוכננו מספר רב של מבצעי בריחה ממחנות מעצר ברחבי קרן אפריקה. האחראי על שימור האחדות בקרב הגולים בתוכניות הבריחה היה יעקב מרידור, ממנהיגי האצ"ל.
דרך מנהרה שחפרו עברו שמיר, מרידור ושלושה גולים נוספים בשעת דמדומים ב-14 בינואר 1947 מתחת למחנה והגיעו ברגל לאסמרה. הגולים שברחו נעו בזוגות לעבר אדיס אבבה, בירת האימפריה האתיופית, כאשר הראשון שבהם שעשה דרכו אליה, אריה בן-אליעזר, ארגן עבור כל שאר החברים מקום לינה ומצרכים לשהייה. ההימלטות של שמיר ופמלייתו ממחנה המעצר הייתה השביעית במספר ההימלטויות. לאחר מסע בן שלושה ימים מאסמרה לאדיס אבבה דרך תיגראי ואמהרה, הגיעו אל בירת אתיופיה שבה הספיק בן-אליעזר לשכור דירה המתאימה למשפחה בת חמש נפשות. בהמשך עשו דרכם דרך מסילת הרכבת אדיס אבבה-ג'יבוטי עד להגיעם לעיר ג'יבוטי, אז בירת המושבה הצרפתית בסומליה.
בעת השהייה בג'יבוטי הפך שמיר לפרנקופיל, למד את השפה הצרפתית על בוריה, והתיידד עם גולה וייטנאמי שגורש בעקבות מעורבותו במחתרת אנטי-צרפתית במולדתו, דונג בק מאי, יועץ קרוב של הו צ'י מין ואחד ממנהיגי הוייט מין. דרך ג'יבוטי עקבו הגולים אחר הנעשה בארץ ישראל. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד פורקה תנועת המרי המאוחדת ולאחר הצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם פרצה מלחמת העצמאות. במסגרת המלחמה הופנו חיצי האשמות רבים מצד הסוכנות היהודית והקהילה הבינלאומית על האצ"ל ולח"י בעקבות פרשת דיר יאסין באפריל 1948.
בהמשך החודש הסדירו הגולים את תמיכתה של ממשלת צרפת בהם ועשו דרכם על נושאת מטוסים ששטה מסייגון לטולון דרך ים סוף וחנתה זמנית בג'יבוטי. בידיעה על העברת אספקת נשק חם מצ'כוסלובקיה לישראל, טס שמיר לפראג וממנה ישירות לחיפה. ב־20 במאי 1948, מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, חזר לארץ. שמו נקשר ברצח המתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ב־17 בספטמבר 1948. היו שסברו ששמיר עמד מאחורי הרצח, אך אף על פי שהוצא נגדו צו מעצר הוא לא נעצר ולא הואשם בבית המשפט, בניגוד לחברי לח"י רבים אחרים שנעצרו. במענה לשאלה האם היה מעורב ברצח ברנדוט הסתפק בציון עובדות אלו, תוך ציון שמי שהחליט על ביצוע הפעולה עשה את המעשה הנכון ושהוא "לא התנגד" לפעולה.
עבודה במגזר הפרטי ושירות במוסד (1948–1970)
לאחר הקמת המדינה הצטרף למפלגת הלוחמים, שכללה רבים מחברי לח"י, ושימש כמזכיר סניף תל אביב של המפלגה. במקביל עבד בעבודות שונות, בהן ניהול משרד של חברה כלכלית בתל אביב ורשת של בתי קולנוע באזור רמת גן. בשנים 1952–1953 ייסד עם חברים מלח"י, בהם נתן ילין-מור ושלמה בן שלמה, חברה קבלנית לסלילת כבישים. בשנת 1955 גויס על ידי איסר הראל למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, בו שירת כעשר שנים והגיע לתפקידים בכירים. לצד שמיר גויסו למוסד עוד מספר יוצאי לח"י. בשנים אלו שלטה מפא"י במדינת ישראל, והמינוי למשרות ממלכתיות בכירות לפעמים נחסם בפני מי שנחשב לבעל דעות פוליטיות שונות משלה, כגון יוצאי לח"י, אך משרות בכירות בשירות הביטחון הכללי וב"מוסד", שהיו תחת פיקודו של הראל, יצאו מכלל זה. בתקופת שירותו במוסד התייצב שמיר לא אחת במשרדו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון כחלק מפעילותו במסגרת הכפיפות הישירה של המוסד למשרד ראש הממשלה.
שמיר שירת בתפקידים מבצעיים בארגון, ובין היתר הקים את יחידת "מפרץ", יחידת המבצעים המיוחדים של המוסד, ופיקד עליה. בין פעולותיו מעקב ופגיעה במדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים. בעבור חבלה בפעילותם של אותם המדענים במצרים, המוסד יצר קשר עם פעילים נאצים-לשעבר שהיו מקורבים לצמרת השלטון המצרי, ביניהם אוטו סקורצני, יועץ לנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. בשנת 1965 פרש מ"המוסד", בעיקר סביב יריבויות עם ראש המוסד, מאיר עמית, שהחליף את איסר הראל, ובמשך מספר שנים ייצג קבוצת משקיעים במפעל מ.ג. מוצרי גומי בכפר סבא ועבד שם כמנהל חשבונות. עמית, שכיהן בעברו כראש אמ"ן, שינה את המערכת של המוסד כך שתידמה בתפעולה יותר לזרוע צבאית, והוביל לאיחוד של "המפרץ" עם יחידה 188 באמ"ן. מפקד 188, יוסף יריב, החליף את שמיר בפיקוד על היחידה המאוחדת, ששמה שונה בעקבות האיחוד מיחידת "מפרץ" ליחידת "קיסריה".
שמיר ביקש לפעול להעלאת יהודי ברית המועצות, צעד לו ייחס חשיבות רבה, כאמצעי לפתרון הבעיה הדמוגרפית של ישראל. לאחר פרישתו מהמוסד עסק בפעילות ציבורית למען יהודי ברית המועצות. בין היתר, הוא הוציא עיתון מחתרתי ברוסית בשם "הביתה", שהוברח לברית המועצות וחולק ליהודים המקומיים.
כניסה לפוליטיקה (1970–1977)
במרץ 1970 הצטרף לתנועת החרות, לאחר שהוצע לו לכהן כראש מחלקת הארגון של התנועה. בכניסתו לתפקיד השקיע בלימוד המערכת הפוליטית וקריאת ספרים רבים על מערכות פרלמנטריות ברחבי העולם. הוא השקיע מאמץ רב בפיתוח הסניפים המקומיים של תנועת החרות והוביל לחיבור בין מרכז תנועת החרות והסניפים. כמו כן, פעל להרחבת שורות המרכז, תוך קידום פעילים מקומיים שהצליחו בסניפים ובבחירות לרשויות המקומיות אל המרכז, שפעל במישור הארצי. בבחירות לכנסת השמינית, בסוף שנת 1973, נבחר שמיר לכנסת מטעם תנועת החרות במסגרת רשימת הליכוד בה הוצב במקום ה-27. בכנסת השמינית היה שמיר חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לביקורת המדינה. בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת תנועת החרות, תפקיד בו החזיק שנים רבות.
באוקטובר 1976, לאחר שראש אמ"ן האלוף שלמה גזית טען בתוכנית דוקומנטרית אמריקאית כי לא ניתן יהיה לפתור את בעיית הטרור באופן צבאי, דרש שמיר את פיטוריו במכתב לשר הביטחון שמעון פרס. במכתב כתב שמיר .
במרץ 1977 הוביל את תנועת החרות להיות הראשונה לאמץ שיטה של בחירת הנציגים לרשימה לכנסת על ידי חברי המרכז במקום על ידי ועדה מסדרת. במסגרת זאת נבחר למקום השישי ברשימה והשלישי בתנועת החירות לאחר מנחם בגין ועזר ויצמן. את הרפורמה הזו עשה בניגוד לדעתו של בגין, מנהיג התנועה, תוך ניצול היעדרות בגין עקב התקף לב שעבר. בגין "גמל" לו באי מינויו לתפקיד שר בממשלתו ובדחיקתו לתפקיד יושב ראש הכנסת.
יושב ראש הכנסת (1977–1980)
ממוזער|ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל: נאום סאדאת בפני הכנסת, לצדו יו"ר הכנסת שמיר ונשיא המדינה, אפרים קציר.
לאחר הבחירות לכנסת התשיעית, ב־1977, נבחר ליושב ראש הכנסת, והיה הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד זה פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר התפקיד היה התחנה האחרונה והמכובדת בקריירה פוליטית. נראה היה כי זו גם תחנתו האחרונה של שמיר, שהיה בן 62 בעת שנבחר לתפקיד. שמיר שימש יושב ראש הכנסת בכמה מהישיבות החשובות והסוערות בתולדותיה, כגון נאומו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפני הכנסת במהלך ביקורו בישראל בנובמבר 1977, וההצבעה על הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978. במסגרת תפקידו זה פעל בתקיפות ובממלכתיות. שמיר היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 1979.
שר החוץ (1980–1983)
שמאל|ממוזער|250px|פגישה עם מזכיר ההגנה האמריקאי קספר ויינברגר בפנטגון בתפקידו כשר החוץ (15 באוקטובר 1982).
באוקטובר 1979 התפטר משה דיין, שר החוץ. התפקיד הוצע בתחילה לסגן ראש הממשלה יגאל ידין, שסירב לקבלו. במשך חמישה חודשים שימש מנחם בגין גם שר החוץ, ולאחר מכן הוצע התפקיד לשמיר. ב־10 במרץ 1980 התמנה שמיר לשר החוץ במקביל לסיום תפקידו כיושב ראש הכנסת, תפקיד אליו התמנה יצחק ברמן. הוא המשיך בתפקידו גם לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב־1981 שבהן שוב ניצח הליכוד (בו הוצב במקום השביעי) ומנחם בגין הקים את ממשלתו השנייה. עם מינויו לתפקיד שר החוץ הופצו כותרות בעיתונים מרחבי העולם שבהן סופר על "עברו הטרוריסטי" של שר החוץ החדש.
ב-1981, במסגרת כהונתו כשר החוץ, שמיר נפגש עם קנצלר גרמניה המערבית הלמוט שמידט ושר החוץ הגרמני הנס-דיטריך גנשר בבון באמצע משבר ביחסי גרמניה–ישראל. המשבר נסוב סביב ביקורו של שמידט קודם לכן בערב הסעודית, במהלכו העלה הקנצלר טענה לפיה חש מחויבות מוסרית כלפי העם הפלסטיני והכריז שגרמניה תשקול מחדש את מדיניות מכירת הנשק שלה וייתכן שתפעל לקדם מכירת טנקים לצבאות ארצות ערב בכלל וסעודיה בפרטבעקבות משבר האנרגיה העולמי שפרץ ב-1973, מדינות מערביות רבות, לנוכח הבהרת התלות הכלכלית שלהם במדינות המפרץ, התקרבו בבחינה דיפלומטית לעולם הערבי במחירה של ישראל. בין אותן מדינות גרמניה המערבית ויפן, שתי מעצמות כלכליות שהמשבר הוביל לשינוי במדיניותם במזרח התיכון.. שמידט הבטיח לשמיר כי ישמר את היחסים עם ישראל ללא שום הפרעה גופי תקשורת סילפו את דבריו. בהמשך נבלמה עסקת מכירת הנשק הגרמנית לסעודיה.
במאי 1981 נבחר פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת והחל לפעול לקדם חיזוק ביחסי ישראל–צרפת לאחר תקופת קיפאון יחסי מאז האמברגו הצרפתי על ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. ב-3 במרץ 1982 מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שביקר במדינת ישראל. בעוד שמשרד החוץ הישראלי בראשות שמיר הציב לעצמו יעד להניא את צרפת מהיותה חלוצת קידום העניין הפלסטיני בעולם המערבי, מיטראן תבע בפני חברי הכנסת והממשלה להכיר במדינה פלסטינית. שמיר ניסה לקדם מגעים עם ברית המועצות, בעיקר בעבור העלאת שאלת מעמדם של יהודיה על הפרק. לשם כך פעמיים נפגש שמיר עם שר החוץ ובהמשך גם ראש הממשלה הסובייטי אנדריי גרומיקו, פעם ראשונה בתקופת ממשלת ישראל התשע עשרה (ממשלת בגין השנייה) ופעם שנייה בתקופת ממשלת ישראל העשרים ואחת (ממשלת האחדות, שבמסגרתה כיהן שמיר כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה).
מאז מלחמת יום הכיפורים ב-1973, רוב מדינות אפריקה ניתקו קשריהן עם מדינת ישראל, ושמיר ראה חשיבות עילאית בייצוב מעמדה הבינלאומי של ישראל, בין לבין דרך חידוש היחסים עם מדינות עולם שלישי. בין היתר, בעת כהונתו של שמיר כשר החוץ חידשה ישראל את יחסיה עם זאיר (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). בדצמבר 1982 ביקר שמיר בזאיר ונמען עם העריץ האוטוקרטי מובוטו ססה סקו והשניים חתמו על הסכם סיוע טכני. שנה לאחר מכן נחתם הסכם צבאי בין ישראל לזאיר, שכלל, מעבר לאספקת נשק ישראלי, גם אימון ישראלי של הצבא הקונגולזי. בהמשך, שמיר ושר הביטחון אריאל שרון ביקרו מספר פעמים בזאיר, ונחרדו לצפות בשימוש בנשק הישראלי למען רדיפה של האוכלוסייה האזרחית הקונגולזית בידי משטרו הדיקטטורי של ססה סקו.
בעת כהונתו כשר חוץ עמדה ישראל בהתחייבויותיה הטריטוריאליות על פי הסכם השלום עם מצרים, לרבות הנסיגה מסיני ופינוי יישובים, מהלכים מהם הסתייג כשהוחלט עליהם כשכיהן כיושב ראש הכנסת. "שיחות האוטונומיה", שהתקיימו בימיו של משה דיין כשר חוץ נזנחו, וניסיונות לתיווך כ"תוכנית פהד" משנת 1981, שבה הציע פהד, נסיך הכתר של ערב הסעודית, הכרה בישראל ומשא ומתן בין ישראל לבין אש"ף כשלו. בהמשך, ב-1982, על בסיס "תוכנית פהד", הליגה הערבית אימצה הכרה באש"ף כנציג הבלעדי של הפלסטינים. בצפון החלה הסלמה ביטחונית, ששיאה היה מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982, אך לשמיר לא הייתה השפעה משמעותית על הלחימה בצפון. שמיר צידד במהלך שקידמה הממשלה לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ("מבצע אופרה") ביוני 1981.
ב־15 בספטמבר 1982 השתתף שמיר בישיבת הממשלה שאישרה את כניסת הפלאנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, לאחר רציחתו של נשיא לבנון ומנהיג הפלנגות בשיר ג'ומייל. עם כניסתם למחנות חוללו הפלנגות את טבח סברה ושתילה. שמיר נקרא להעיד בפני ועדת כהן, שחקרה את הטבח, ונמנה עם האישים שהוזהרו על ידי הוועדה בנובמבר 1982 כי הם עלולים להיפגע מדו"ח הוועדה (בנוסף לשמיר הוזהרו גם מנחם בגין, אריאל שרון ורפאל איתן). הוועדה מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו בצעדים אישיים. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ.
כמו כן, כשר חוץ, חיזק שמיר את היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי. כהונתו כשר החוץ ידעה עלייה הדרגתית בהכרה של סין העממית בריבונות ישראל וקידום הסדר יחסים הדרגתי עם מדינות רבות ברחבי העולם להעלאת מעמדה של ישראל ביחס לקהילה הבינלאומית. בהמשך, בתקופתו כראש ממשלה, קידום הסדרים דיפלומטיים אלו הבשיל להסדרת יחסים דיפלומטים תקינים עם מספר מעצמות אזוריות ברחבי העולם (כולל הסדר יחסי ישראל–סין, יחסי הודו–ישראל ויחסי ברית המועצות–ישראל שבהמשך הפכו ליחסי ישראל–רוסיה).
ראש הממשלה – הקדנציה הראשונה (1983–1984)
שמאל|ממוזער|250px|יצחק שמיר בעת ביקור ברפא"ל, 1985; מאחוריו עוזרו צחי הנגבי, ומימינו יוסף לוין, איש רפא"ל
ב־28 באוגוסט 1983, במהלך ישיבת ממשלה, הודיע לפתע מנחם בגין כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד זה היו שמיר ודוד לוי. לוי הכריז לעבר בגין "יש לך יורש", והתכוון לעצמו. שמיר ניסה לנהל משא ומתן עם לוי והציע לו תפקיד של סגן ראש הממשלה עם סמכויות מורחבות, אך לוי העדיף את ההתמודדות על תפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה במרכז הליכוד. שמיר זכה בהתמודדות במרכז המפלגה ב-59% מן הקולות, והנשיא חיים הרצוג הטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. ב-10 באוקטובר 1983 היה שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שמיר השאיר בידיו את תיק החוץ, שבו החזיק בממשלת בגין.
שמיר קיבל לידיו מדינה הנתונה במשבר עמוק – ביטחוני, כלכלי וחברתי. המיתון העמוק היה תוצאה של משבר עולמי ושל המדיניות הכלכלית השגויה של שר האוצר יורם ארידור. צה"ל היה עדיין עמוק בתוך לבנון (אם כי בתחילת ספטמבר 1983 נסוג מהרי השוף). החברה הייתה מקוטבת על רקע מלחמה זו בין הגושים הפוליטיים, קיטוב שבא לידי ביטוי שיא ברצח אמיל גרינצוויג, איש "שלום עכשיו".
המצב הכלכלי (1983)
פעולתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה הייתה פיחות עמוק בערך השקל בשיעור של כ-23%, וזאת לאחר ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה שעות רבות. הפיחות החד בערך השקל ומערכת שיווק אגרסיבית של הבנקים הביאו לכך שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את שערי מניותיהם. החשש כי המניות – וביחד עמן המערכת הכלכלית בישראל – ייפלו, וחסכונותיו של הציבור יאבדו, הביא את הממשלה להודיע כי תשלם לציבור מחיר מינימלי עבור המניות שברשותו. המסחר בבורסה הופסק לתקופה של אחד עשר ימים. כאשר מניות הבנקים, שהיו אחד ממוקדי ההשקעה העיקריים של הציבור, איבדו את המשיכה שלהן, פנה הציבור אל הדולר. ב־13 באוקטובר 1983 נחשפה תוכניתו של שר האוצר יורם ארידור להפוך את הדולר להילך חוקי בישראל.
שמיר התנגד לתוכנית הדולריזציה מחשש שהיא תגביל את הריבונות של ישראל בתחום החוץ. לפיכך בלם שמיר את המשך הדיונים בתוך הממשלה על התוכנית אך חשיפתה בדרך הדלפתה לתקשורת בטרם זמנה הביאה להתפטרות ארידור, ולהצבת יגאל כהן אורגד במקומו. כאשר נפתח מחדש המסחר בבורסה החלו ירידות שערים קיצוניות, שאילצו את הממשלה לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור במחיר שאותו התחייבה לשלם. לשם כך היה צורך בהדפסת כספים נרחבת, והאינפלציה יצאה משליטה. מדד חודש אוקטובר 1983 עלה ב-21.1%.
המצב הביטחוני (1983–1984)
בלבנון המשיך צה"ל להסתבך. ב־4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור; באירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול. באירוע דומה ב־23 באוקטובר התפוצצה משאית תופת במפקדת הנחתים האמריקנים בביירות, והרגה כ־150 חיילים אמריקאים, דבר שהביא לנסיגת כוחות צרפת וארצות הברית מלבנון. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יומיומי. בעסקת חילופי שבויים כואבת הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים כנגד שישה חיילי נח"ל שהיו בשבי אש"ף.
ב־6 בדצמבר 1983 התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בירושלים וגבה שישה הרוגים ועשרות פצועים. ב־12 באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון (פרשת קו 300). במאי 1984 חשף העיתון "חדשות" את העובדה כי המחבלים נותרו בחיים לאחר החטיפה, והביא צילום שצילם אלכס ליבק, שהראה את המחבלים בחיים; כעבור זמן התברר כי אהוד יתום, איש שירות הביטחון הכללי, הרג שני מחבלים שנתפסו בעודם חיים בפעולת החילוץ של האוטובוס, וזאת בהוראת ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם שלום. תגובתו של שמיר הייתה מינוי ועדת בירור פנימית ("ועדת זורע"), ובריאיון לעיתונות הודיע "הייתה חריגה – זה לא יישנה". בפועל שיבשו אנשי שב"כ את החקירה, וניסו להטיל את האשמה בהריגת המחבלים על תת-אלוף יצחק מרדכי. פרשה זו הביאה למשברים חמורים בתקופת כהונתו השנייה של שמיר בראשות הממשלה.
ב־27 באפריל 1984 חשף השב"כ את קיומה של "המחתרת היהודית", שהתברר כי עמדה מאחורי פעולות שבוצעו בשנות השמונים והן: ההתנקשות בראשי ערים פלסטיניים, פיגוע ירי במכללה האסלאמית בחברון וניסיון לפיצוץ אוטובוסים שהסיעו ערבים במזרח ירושלים.
על רקע כל אלו, והתחושה הקשה ששררה בארץ, נראה היה כי סיכוייו של שמיר לזכות בתפקיד לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה קלושים, וכי מועמד המערך, שמעון פרס, יהיה לראש הממשלה הבא. שמיר הצליח להגיע להבנה עם דוד לוי, שנמנע מלהתמודד על מועמדות הליכוד בבחירות, אך אריאל שרון, שלא נחשב לאיום ממשי, הודיע במפתיע על התמודדותו. בהתמודדות שנערכה במרכז הליכוד זכה שמיר ב-59% בעוד שרון זכה ב-41% – הישג שהותיר את ראש הממשלה, כדבריו, "נדהם".
ככלל, ממשלתו הראשונה של שמיר התאפיינה בחוסר יציבות פוליטית. הקואליציה הצרה שהקים לא צלחה את כל ימי הכנסת העשירית, ולא עלה בידה לטפל בבעיות היסוד שרבצו לפתחה. מפלגת תמ"י העלתה הצעת חוק לפיזור הכנסת, אליה הצטרף המערך, ובחירות נקבעו לחודש יולי 1984.
ממשלת האחדות – "רוטציה" (1984–1988)
הרכבת הממשלה החדשה (1984)
ממוזער|250px|שמיר במועדון המסחרי והתעשייתי
על אף שרבים צפו את ניצחונו הגורף של המערך בבחירות לכנסת האחת עשרה, הצליח שמיר לצמצם את הירידה הצפויה של הליכוד בבחירות מ-48 מנדטים להישג של 41 מנדטים. הישג זה הושפע בין לבין מהפתעת הבחירות שהעניק שמיר בעת העימות מול פרס, כאשר הביע תמיכה בהקמה של ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, לנוכח המשברים הרבים שמולם עמדה המדינה, בהם האינפלציה, המצב בבוץ הלבנוני ועוד.
הישג של הליכוד הוביל לחלוקת הכנסת 60:60 בין הגושים, ומכאן ששמעון פרס לא הצליח להקים ממשלת שמאל צרה, והסיעות הדתיות לא רצו להצטרף לממשלה בראשותו, אלא אם יצטרף אליה גם הליכוד. בסופם של מגעים ארוכים, ולאחר שהנשיא חיים הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה. פרס כשל בניסיונו להרכיב ממשלה, ובתיווך חיים הרצוג עצמו בצעד חסר תקדים, הצליח להביא להסדר שלפיו ישמש פרס שנתיים בראשות הממשלה, ושנתיים ישמש שמיר בתפקיד. בפעם הראשונה מאז עלה הליכוד לשלטון הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שנשענה על רוב מוצק של 97 חברי כנסת. יצחק רבין היה בממשלה זו לשר הביטחון למשך כל התקופה, יצחק מודעי לשר האוצר, ואילו שמיר החל את דרכו כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, לפי הסכם רוטציה שקבע כי בשנת 1986 יתפטר שמעון פרס, ימליץ על יצחק שמיר בפני הנשיא, וזה יקים ממשלה בעלת הרכב כמעט זהה עם שמעון פרס כשר חוץממשלת האחדות הלאומית כונתה לעיתים בהלצה "ממשלת היצחקים", על בסיס המספר הרב של חבריה ששמם הפרטי היה יצחק: יצחק שמיר, יצחק רבין, יצחק מודעי, יצחק נבון ויצחק חיים פרץ כולם היו שרים מטעמה..
שר החוץ בממשלת האחדות (1984–1986)
בפני הממשלה החדשה עמדו שני אתגרים עיקריים, שבסופו של דבר הושגו היעדים שהוצבו לגביהם. האתגר הכלכלי, דהיינו הדברת האינפלציה וייצוב המשק, ויציאתו של צה"ל ממרכז לבנון. תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הביאה לבלימת האינפלציה, שהיוותה סכנה של ממש למשק הישראלי וליציבותה של מדינת ישראל. תוכניתו של יצחק רבין לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון, הובאה לאישור הממשלה בינואר 1985. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה, והצביע כנגדה בממשלה, כמו גם כל שאר שרי הליכוד. על אף התנגדותו של שמיר, הנסיגה אושרה בממשלה, בוצעה בשלושה שלבים והסתיימה ביוני 1985.
בצעד מעורר מחלוקת החליטה הממשלה במאי 1985, בתמיכת שמיר, על "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שהוחזקו על ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. שמיר טען כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא", ותבע את שחרור אסירי המחתרת היהודית. בצעד יוצא דופן תמך שמיר בהצעת חוק פרטית לשחרור אסירי המחתרת, שנדחתה על ידי הכנסת ביולי 1987, לאחר ששר המשפטים אברהם שריר התנגד לה. בסופו של דבר קוצרו בצורה משמעותית עונשי המאסר של אסירי המחתרת.
עוד ב-1985 עמד שמיר בראש משלחת ישראלית להיפגש עם מקביליו שרי החוץ האירופיים בלוקסמבורג לתיאום הסדרי מסחר עבור מניעת פגיעה בשוק היצוא החקלאי הישראלי לנוכח כניסתה של ספרד, יצרנית חקלאות משמעותית, אל הקהילה הכלכלית האירופית. באוקטובר 1985 היה שמיר בין המחליטים על הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס (מבצע רגל עץ) כתגובה למעשה טרור שבו נרצחו ישראלים בנמל לרנקה בקפריסין. שיתוף הפעולה בין שמיר ופרס הביא להישגים נוספים בתקופה זו, שהחשוב שבהם הוא העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן כינון יחסים רשמיים עם מרוקו, שהוכרז בביקור מפתיע של שמעון פרס במרוקו ביולי 1986.
שמיר היה מעורב בפרשת איראן–קונטראס במסגרתה תמך ביוזמתו של פרס לתיווך ישראלי במגעים בין גורמי הנהגה מתונים באיראן וחזבאללה לבין ממשל רייגן בבית הלבן. העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקאי, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקאים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקאי מבלי שנרשם בספרים. כך יכול היה הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואה (הקונטראס), שהואשם על ידי הנשיא רונלד רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה. המגעים תחילה נערכו ביוזמתו של היועץ לביטחון לאומי האמריקאי, רוברט מקפרלן, אך שמיר ופרס טענו כי על מקפרלן ליידע את מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ בנעשה. מקפרלן יידע את שולץ רק לאחר קבלת הוראה ישירה מהנשיא רייגן. כל הפרשה הייתה למעשה לשיתוף פעולה ישראלי עם הממשל האמריקאי שפעל מאחורי גבו של הקונגרס במהלך בלתי חוקי. זעם ציבורי רב פרץ נגד הממשל האמריקאי בעקבות דליפת המגעים לתקשורת אך יחסיה של ארצות הברית עם ישראל כמעט שלא נפגעו.
ממשלת האחדות סבלה מקרעים פנימיים, והיחסים המתוחים בין מרכיביה היו לשם דבר. לאחר הסדר תוכנית הייצוב הכלכלית ויציאתה לפועל, פרצה יריבות מרה בין ראש הממשלה פרס לשר האוצר מודעי לאחר שהאחרון כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", ובעקבותיה פרס פיטר את מודעי. שמיר תמך במודעי והיה חשש כי ממשלת האחדות תתפרק בעקבות היריבות הקיימת. שמיר הציע שיצליב את תפקידו עם מודעי עד להסכם הרוטציה, אך פרס סירב לקבל את האופציה. על בסיס ההסכם הקואליציוני הקיים, היה על שר האוצר להיות חבר הליכוד, ומתוך כך מינה פרס לתפקיד את משה נסים, שביצע החלפה עם מודעי בתפקידו כשר המשפטים.
גם בצמרת הליכוד היו היחסים מתוחים. ועידת התנועה במרץ 1986 התפוצצה לאחר ששמיר התייחס למקורבי דוד לוי כ"חבורת פושעים". בנובמבר השלימו השניים ב"סולחה" מתוקשרת, אך זאת למראית עין בלבד. המתיחות בין לוי ושמיר תוסיף לפצל את הליכוד עד ל"נאום הקופים" של לוי בשנת 1992, שבו טען כי שמיר ואנשיו רואים בו "קוף שזה עתה ירד מן העצים".
הקדנציה השנייה כראש ממשלה (1986–1988)
ממוזער|250px|ממלא מקום ראש הממשלה יצחק שמיר מציץ במסמכיו של ראש הממשלה שמעון פרס במליאת הכנסת בירושלים, 1985.
ממוזער|שמיר במושב הטייס (קוקפיט) של מסוק AH-1 קוברה, 22 בינואר 1987.
על אף שרבים קראו לו שלא לעשות כן, ולאחר מספר ימי מתח שלוו במשברים קואליציוניים ובהכרזות סותרות, עמד שמעון פרס בהבטחתו, וב-20 באוקטובר 1986 התפטר מתפקיד ראש הממשלה, על מנת להעביר לשמיר את ראשות הממשלה. בממשלתו החדשה של שמיר מונה פרס לשר החוץ. מתוך המערך היה רבין המתנגד העיקרי לפירוק הממשלה. עם מינויו של שמיר לראש ממשלה, הוא צירף את רבין להיות יחד איתו ועם פרס ב"מועדון ראשי הממשלה" ("הטרויקה"), שעל בסיסו כל ההכרעות המרכזיות צריכות להתקבל על ידי שלושת השרים הבכירים, פרס, רבין ושמיר.
לאחר השלמת הנסיגה מלבנון והדברת האינפלציה, שהיו למטרותיה העיקריות של הממשלה בשנתיים הראשונות לקיומה, עמד על הפרק הסדר עתידם של יהודה שומרון ועזה שהוחזקו בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים. אך פרס ושמיר החזיקו בדעות קוטביות לגבי קידום התהליכים המדיניים בעניין זה.
פרשת קו 300 (1984–1987)
בשעת חטיפת אוטובוס קו 300 שהחלה את פרשת טיוח הרג המחבלים, היה שמיר בפגישה של מרכז תנועת החרות לקראת הבחירות לכנסת ה-11 ולא היה מעורב בעניין. לאחר האירוע, דיווח לו ראש השב"כ ששני מחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות ושניים נהרגו בדרך לבית החולים ושמיר לא חקר מעבר לכך. לאורך כל הדרך, החל מהפרסומים בתקשורת לאחר החטיפה, דרך דיווחו של ראובן חזק לשמעון פרס באוקטובר 1985, וכלה בדרישה של יצחק זמיר לפתוח בחקירה, התנגד שמיר לחקירת הנושא כי סבר שהדבר יזיק לשב"כ. ב-1986, כאשר היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ביקש לחקור את הנושא, העבירו שמיר ופרס את התיק לטיפול המשטרה, דבר שהביא לפיטוריו למעשה של זמיר (אף שהוצגו כהתפטרות). לאחר שהפרשה התפרסמה, תמך שמיר במתן חנינה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בהריגה ובחיפוי. שמיר כינה את הפרשה "הבעיה הקשה והעקרונית ביותר מאז קום המדינה".
ראש השב"כ, אברהם שלום, טען שפעל בסמכות וברשות ושקיבל אישור למעשיו משמיר. לטענתו, מספר חודשים לפני חטיפת האוטובוס, בנובמבר 1983, שוחח עם שמיר על מה שיש לעשות במחבלים במקרה של חטיפה או פיגוע מיקוח, ושמיר הורה לו לא לתת למחבלים לצאת חיים מפיגוע מיקוח. כן טען שלום שלאחר הריגת המחבלים הוא דיווח על כך לשמיר וקיבל ממנו אישור לחיפוי שנעשה בוועדת זורע. שמיר הכחיש את הטענות הללו ב-24 ביוני 1986 בעת הכנת בקשת החנינה לאנשי השב"כ, אך למרות זאת המילים "ברשות ובסמכות" נכללו בבקשת החנינה. הטענות נבדקו על ידי צוות חקירה של משרד המשפטים, שכלל את יהודית קרפ ואת עדנה ארבל, ובדו"ח בנושא שפורסם ב־29 בדצמבר 1986 קיבל צוות החקירה את גרסתו של שמיר. בדו"ח נקבע שלא נמצאה תמיכה לגרסתו של שלום, בעוד שגרסתו של שמיר נתמכה חלקית מאנשים שונים, וכן שנמצאו תמיהות בגרסתו של ראש השב"כ. כן נקבע שלא ניתן לבסס האשמה על עד יחיד שנתן הוראה לשבש מהלכי חקירה.
הקשיים עם ארצות הברית (1985–1987)
משבר נוסף אירע כאשר התברר כי המשך פיתוח מטוס הקרב "לביא" יעמיס על המדינה נטל תקציבי שלא תוכל לשאתו. באוגוסט 1987 החליטה הממשלה על ביטול הפרויקט, זאת לאחר דיונים סוערים והפגנות סוערות של עובדי התעשייה האווירית. שמיר עמד בלחצים חמורים, כאשר יורשו המיועד וחברו לדעה, משה ארנס, עמד בראש התומכים בפרויקט, ומולו עמד הלחץ האמריקאי, כאשר האמריקאים חששו כי המטוס יתחרה בתוצרת האמריקנית, בעיקר לנוכח קרבתו למטוס הקרב ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקוןדני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, כנרת, בית הוצאה לאור, 1998. עמ' 178-179., וכן העובדה כי צה"ל, משיקוליו הוא, הפחית בהרבה את כמות המטוסים שהיה בדעתו לרכוש. על אף שהדבר נגד כמה מגישותיו הבסיסיות של שמיר, הוא עמד אחרי החלטת הממשלה לבטל את תוכנית הלביא, החלטה שהתקבלה ברוב של קול אחד, אך התוצאה הייתה התפטרותו של ארנס מן הממשלה. לאחר פיטורי יותר מ-4,000 עובדים, הוא הרגיע את עובדי התעשייה האווירית השובתים בהבטחות לגבי "חלופות הלביא" – עבודות שתוקצבו בכספי הפיצויים שהתקבלו מארצות הברית.
פרשה נוספת שלה נדרש שמיר הייתה "פרשת פולארד" שהחלה עוד בכהונתו הראשונה כראש ממשלה. בנובמבר 1985 נעצר בארצות הברית יונתן פולארד, עובד המודיעין של הצי שריגל לטובת ישראל. הפרשה הביאה למשבר ביחסי ישראל–ארצות הברית, אך משבר זה לא התממש בדמות פעולות של הממשל נגד ישראל, עקב הערכת חשיבותה האסטרטגית בידי ממשל רייגן. מה כן המשבר גרם לטינה ארוכת שנים של ישראל בקרב אנשי קהילת המודיעין האמריקאית. ועדת חקירה בראשות יהושע רוטנשטרייך ואבא אבן קבעה במאי 1987 כי לממשלה אחריות קולקטיבית לעניין זה, אך לא הסיקה מסקנות אישיות כלפי אף אחד מהמכהנים בממשלה.
ניסיונות פרס להגיע להסדר מדיני (1985–1987)
ממוזער|250x250 פיקסלים|ראש הממשלה יצחק שמיר לוחץ יד לשחקן הכדורסל מיקי ברקוביץ', בקבלת פנים לכבוד מכבי תל אביב במלון דן בתל אביב, 7 באפריל 1987.
בשנים אלה ניהל שר החוץ שמעון פרס משא ומתן עם מדינות ערב בניסיון להגיע להסדר מדיני. ניסיונותיו של פרס נבלמו על ידי שמיר. עוד בנובמבר 1985 טענו אישים בימין כי פרס נפגש עם חוסיין, מלך ירדן, והגיע עמו להסכמות. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על יהודה והשומרון. לשמיר הייתה השפעה רבה על חברי הממשלה ולא היה סביר שהוא יאפשר לפרס לגייס רוב שיצביע בעד הסכם שלא תואם עם שמיר ואף לא הובא לידיעתו באופן רשמי. לבסוף התאפשר המשך כהונת הממשלה מתוך הבנה שבשתיקה באשר להסכם. שמיר טען כי מכיוון שההסכם לא הובא לממשלה אין להתחשב בו, ואילו פרס טען כי מכיוון שהממשלה ידעה על ההסכם אך מעולם לא דחתה אותו, הוא חופשי לפעול על פיו.
בפועל נמשך הסטטוס קוו המדיני. בהמשך קידם פרס יוזמת שלום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שדמתה להסכם לונדון באופיה, מכיוון שקראה לכינוס ועידה בינלאומית עם בוררים עבור שני הצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי. שמיר סירב לקבל כל משא ומתן עקיף וכל ועידה בינלאומית שתיערך דרך מתווכים, ובעבור יוזמת שלום קבע תנאי מקדים של משא ומתן ישיר בין ישראל ונציגי ארצות ערב. במהלך 1987 הלך והידרדר המצב הביטחוני ביהודה ושומרון וחבל עזה, ובראשית יוני הביאו התפרעויות המוניות, שבאו במלאת 20 שנה למלחמת ששת הימים ולשליטה הישראלית ביהודה ושומרון וחבל עזה, לנפגעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ולחיכוכים עם חיילי צה"ל ומתנחלים. בעקבות ההתפרעויות ערך צה"ל גל מעצרים, אך לא חל שינוי של ממש בחשיבה המדינית או בהיערכות הצבאית.
האינתיפאדה הראשונה (1987–1988)
ב־9 בדצמבר 1987, פרצה ההתקוממות העממית בשטחים, המכונה האינתיפאדה.
האינתיפאדה הייתה בגדר הפתעה לדרג הצבאי ולדרג המדיני. שמיר ושר הביטחון יצחק רבין הנהיגו שורת צעדים, שכונו "מדיניות היד חזקה", בניסיון לבלום את האינתיפאדה. עשרות פלסטינים נהרגו בחודש הראשון להתקוממות. תחנות טלוויזיה ברחבי העולם שידרו תמונות של חיילים ישראלים חמושים המתמודדים נגד ילדים ונשים, ומכים עצירים באלות. גל מחאות כנגד מדינת ישראל התעורר בעולם.
במרץ 1988 התפרסמה תוכניתו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שלפיה תתכנס ועידה בינלאומית שתהיה לה סמכות לכפות החלטות על המשתתפים בה, וכי במהלכה יתקיים משא ומתן ישיר בין הישראלים ובין משלחת ירדנית-פלסטינית. על אף שפרס לחץ למתן תשובה חיובית למסמך, מנע שמיר כל דיון במסמך.
כצעד מעשי לדיכוי האינתיפאדה, אישרה הממשלה בראשות שמיר את מבצע הצגת תכלית, שמטרתו התנקשות בחיי אבו ג'יהאד, שנועדה לגדוע את מה שנראה כיד המכוונת את האינתיפאדה מתוניס, שם ישב מרכז אש"ף באותן השנים. חרף הצעדים הקשים שננקטו, וחרף ההתנקשות באבו ג'יהאד ב־16 באפריל 1988, לא הצליח צה"ל להפסיק את האינתיפאדה, אשר הפכה משורה של הפגנות עממיות לסדרת פיגועי טרור.
ההתקוממות רחבת ההיקף לא שינתה את תפיסתו הבסיסית של שמיר ביחס לפלסטינים: לשיטתו, הפיגועים שהתפשטו אל מעבר לקו הירוק היו הוכחה נוספת לכך שהסכסוך לא נסב על טריטוריה אלא על עצם זכותה של ישראל להתקיים.
הקדנציה השלישית כראש הממשלה (1988–1992)
ממוזער|שמיר לוחץ ידו של ראש עיריית בית לחם, אליאס פריג', בחג המולד 1986.
ממוזער|שמיר יחד עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש וסגנו דן קווייל.
ממוזער|250px|יצחק שמיר עם רעייתו ומשפחתו מקיים מחיית זכר עמלק באמצעות שימוש ברעשן בכל אזכור השם "המן" בעת קריאת המגילה מגילת אסתר.
ממשלת האחדות השנייה (1988–1990)
ב־1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. לאחר הבחירות הסתבר כי לליכוד, מפלגות הימין והדתיים היה רוב של 65 מנדטים; אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר ראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד שמעון פרס היה שר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ויצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון. למרות חילוקי הדעות ששררו ביניהם, אם באופן בסיסי בשל השתייכותם למפלגות פוליטיות יריבות ואם לגבי עניינים אקטואליים שונים, שרר אמון אישי הדדי בין שמיר ובין רבין - שניים שרבו הסיפורים על היותם מסוגרים וחשדניים באופיים - בניגוד ליחסי האיבה והאי-אמון ששררו בין רבין ובין פרס.
המגעים להסדר מדיני (1988–1989)
בינואר 1989 הציג משה ארנס, שכיהן בממשלה זו כשר החוץ, "תוכנית שלום" בפני שר החוץ שולץ, שעיקרה משא ומתן עם מדינות ערב, ללא השתתפות אש"ף, על בסיס הסכמי קמפ דייוויד. יצחק רבין הציג תוכנית משלו, שעיקרה הגעה לרגיעה באינתיפאדה, ולאחר מספר חודשים קיום בחירות בשטחים שלאחריהן תפתח המנהיגות הנבחרת במשא ומתן עם ישראל שיוביל לאוטונומיה. שמיר, שהיה ראש ממשלה שהייתה כמעט משותקת בנושא המדיני בשל הפיצול הפנימי בה, לא ניסה לקדם אף אחת מהתוכניות הללו, וסייע להן לדעוך במהירות.
בנובמבר 1988 נבחר נשיא חדש בארצות הברית – ג'ורג' הרברט ווקר בוש. הממשל החדש בארצות הברית, שנכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר, שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא-מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989 אישרה הממשלה תוכנית שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות: חיזוק היחסים בין מצרים לישראל, כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים, וקיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית שתנהל עם ישראל משא ומתן. חיזוק לתוכנית נתן נשיא מצרים חוסני מובארכ בספטמבר 1989. רבין בירך את תוכניתו של הנשיא המצרי, שכללה שלבים מעשיים לתחילת המשא ומתן, אך שמיר דחה אותה, והזהיר כי יפרק את ממשלת האחדות. בפגישה בקהיר עם רבין, שבה הציג את תוכניתו הצהיר מובארכ: "לא הזמנתי את שמיר כי נפגעתי ממנו והוא נפגע ממני". בדצמבר 1989 פרסם מזכיר המדינה בייקר, בהסתמך על יוזמת מובארכ, "חמש נקודות" להמשך המשא ומתן.
פעולתו של בייקר הביאה למשבר קואליציוני. בבסיס המשבר הייתה דרישתו של בייקר כי ישראל תקיים משא ומתן עם נציגות של התושבים הערבים של יהודה ושומרון וחבל עזה, כאשר עמדת הליכוד הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה עת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין; דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון (שכונו יחדיו "החישוקאים") חברו נגדו, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, שאותם אסור לשמיר לעבור. קווים אלו לא אפשרו התקדמות, אף לוּ היה שמיר חפץ בה.
לאחר מגעים ולחצים ממושכים מבית ומחוץ, שמיר, בשיתוף פעולה הדוק עם רבין, קידם את "תוכנית שמיר" (לעיתים קרויה "יוזמת שמיר־רבין") שאושרה בממשלה ולפיה: יחוזקו המגעים עם מדינות העולם הערבי בכלל ויחסי ישראל–מצרים הקיימים בפרט, ולמען קידום מגעים להסדר ביש"ע יתקיימו בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית, שתנהל עם ישראל משא ומתן על האוטונומיה. לפי ההסכם מדינת ישראל מחויבת לקידום מגעים לשלום אזורי על בסיס תוואי הסכמי קמפ דייוויד הקיימים. בתוך הליכוד נפלגה התמיכה וההתנגדות לתוכנית בעיקר סביב שאלת המעורבות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות כמו גם האפשרות לקיים בחירות שכאלו בשטחים במהלכה של האינתיפאדה.
יחסי שמיר-שרון, שזמן רב היו קודרים, התקררו עוד יותר, כאשר ראש הממשלה סירב לשתף את שרון במגעים הסודיים שניהל לצד שר החוץ ארנס בטענה כי שרון ידליף חומר לתקשורת על המגעים. בקרב תומכי שמיר עלתה הערכה כי פיטורי שרון יובילו לנפילת "החישוקאים". שמיר חשש מפני פילוג הליכוד ומפני פעילותו האפשרית של שרון מחוץ לפיקוחו בתוך הממשלה ועל כן החליט להבליג. בשביל להמשיך ולקדם את המשא ומתן להסדר מדיני נדרש שמיר להשיג רוב תומכים במשאל בקרב חברי מפלגתו. לקראת הוועידה שבה נועדה להיערך ההצבעה, שרון חיבל במערכת ההגברה ובמיקרופונים באולם הכינוס של הוועדה.
בוועידה הסוערת של הליכוד, שנערכה ב־12 בפברואר 1990 ב'גני התערוכה' בתל אביב, הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, במהלך שהפתיע את המון חברי הליכוד כמו גם את מקורביו לוי ומודעי. לאחר מכן, ברגע ששמיר הציג את הצעתו להצבעת מחטף, שרון השתלט על המיקרופונים כשהוא צועק "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו, מי בעד שיתוף ערביי מזרח ירושלים במשא ומתן ירים את ידו!" במשך שניות ארוכות זעקו שמיר ושרון לתוך המיקרופונים שלהם בניסיון להתגבר האחד על השני. כאוס נוצר ולא ניתן היה להבין מי מבין חברי התנועה תומך בשמיר ומי בשרון. בתוך כל הזעקות ניצל שמיר את המצב שלא אפשר הכרעה סדירה והכריז כי הצעתו התקבלה לסדר היום וכי הוועדה נסגרה. בפועל, המטרה של שרון ותומכיו לערער את מנהיגותו של שמיר כשלה, מכיוון שהודות לבלגן שנוצר בתוך ההצבעה יכול היה שמיר לקדם את המשא ומתן להסדר ללא ההצבעה.
האירוע הזכור בשם "ליל המיקרופונים" נחשב לחיזיון מביש ולשפל מדרגה בהתנהלות הפוליטית. תנועת "החישוקאים" כשלה במטרתה לשים כבלים על רגליו של שמיר והלה מצידו המשיך במסע ומתן בעקיפת ההצבעה הסדירה. בהמשך הגדיר שמיר את המהלך נגד מנהיגותו בתוך שורות הליכוד כ"מרד" וטען כי: שלושת ה"חישוקאים", השרים שרון, לוי ומודעי, תקפו אותי בזעם רב, ועד היום אינני יודע על מה בדיוק יצא קצפם."
"התרגיל המסריח" (1990)
יציבות הממשלה התדרדרה משמעותית לאחר שהתגלה כי עזר ויצמן, שהיה שר מטעם המערך, ניהל מגעים, בניגוד לחוק, עם אנשי אש"ף. החלטתו של שמיר לפטר בשל כך את ויצמן (שלא הועמד לדין בשל חסינותו כחבר הכנסת), הביאה למשבר חריף בממשלה ולמעשה לפירוקה. ויצמן, שהיה בעברו מנצי הליכוד והפך לסמן השמאלי של העבודה, ביצע אמנם צעד שלא היה מקובל על מרבית חבריו למפלגה, אך היחס שקיבל משמיר הראה לפרס כי בהרכב הנוכחי של הממשלה לא ניתן יהיה להביא לשינוי המדיני שבו חפץ, וכי אם ברצונו לבצע אותו עליו לפרק את מסגרת ממשלת האחדות.
מגעים חשאיים שניהל חיים רמון, איש מפלגת העבודה, עם אריה דרעי, איש ש"ס, הבשילו במרץ 1990 לכדי "התרגיל המסריח", שבו הפיל שמעון פרס את הממשלה בהצבעת אי אמון, על מנת להקים ממשלת שמאל-חרדים שתקדם את המשא ומתן, וזאת לאחר שהביא לפיטוריו על ידי שמיר עקב עמדותיו המדיניות. ברגע האחרון חזרו בהם רבים מחברי המפלגות הדתיות, ופרס נכשל בהרכבת הממשלה, פרס עשה אמנם ניסיון נוסף להקים ממשלה על ידי הבטחת תפקידים בממשלה ל"עריקים" מהליכוד אולם גם ניסיון זה נכשל. לאחר שלושה חודשים הצליח שמיר להרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה, ומפלגת העבודה הייתה למפלגת אופוזיציה.
ממשלת ימין-דתיים (1990–1992)
הממשלה החדשה המשיכה בקו הקשיחות המדינית של קודמתה, וזאת ביתר שאת, שכן אל הממשלה הצטרפה תנועת התחיה (יובל נאמן מונה לשר האנרגיה והתשתית, וגאולה כהן קיבלה את משרת סגנית שר המדע והטכנולוגיה), צומת (רפאל איתן מונה לשר החקלאות) והחל מ־1991 צורפה אף מפלגת מולדת (רחבעם זאבי מונה לשר בלי תיק). אך אירועי הזמן הביאו למפנה דרמטי, כאשר באוגוסט 1990 פלשה עיראק, בראשותו של סדאם חוסיין, לכווית, והחל בכך את מלחמת המפרץ. בממשלה זו כיהן שמיר גם כשר הביטחון וכשר האוצר למשך שלושה חודשים, עד שמינה לתפקידים אלה, בהתאמה, את בן-בריתו הפוליטי משה ארנס ואת יצחק מודעי.
בינואר 1990 מודעי פרש מהליכוד, יחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית והקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני". בעקבות התרגיל המסריח, הוא נשא ונתן עם שמיר וקיבל שוב את תיק האוצר. בעת משא ומתן זה הדהים מודעי את הציבור, כאשר דרש ערבות כספית להבטחת מימוש ההסכם הקואליציוני עמו, דבר שהתפרש כחוסר אמון בהבטחה של ראש הממשלה שמיר.
האינתיפאדה ורצועת הביטחון (1988–1992)
האינתיפאדה הראשונה נמשכה. ב־14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזוריות ביהודה והשומרון, אולם החלטה זו לא מומשה. ב־6 ביולי 1989 אירע הפיגוע בקו 405, שבו מחבל דרדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום ליד קריית יערים ורצח 16 איש.
ב-26 באפריל 1988 נהרגו מפקד גדוד צבר של חטיבת גבעתי, סא"ל שמואל (שמוליק) אדיב, והגשש רמזי וחש במרדף אחר מחבלי חזבאללה בהר דב. בתגובה, ב-2–4 במאי 1988 יצא לפועל "מבצע חוק וסדר" במסגרתו פשטו כוחות צה"ל ובהם נח"ל, צנחנים ושריון, תחת פיקודו של אל"ם שאול מופז על בסיס מחבלי החזבאללה בעיירה מיידון שבדרום לבנון. 3 חיילי צה"ל נהרגו בפשיטה ונפצעו שבעה עשר חיילים נוספים. הפעולה הייתה הגדולה בהיקפה במבצעי צה"ל בלבנון מאז שלום הגליל. כ-50 מחבלי חזבאללה נהרגו בקרב, והמבנים והבונקרים ששימשו אותם נהרסו. כן נתפס שבוי אחד והושמדו כלי רכב ורכבי נ"מ. הייתה זו הפעולה הראשונה סוגה בקנה מידה רחב שביצע צה"ל נגד ארגון חזבאללה והיא הובילה לנסיגה משמעותית של מחבלים מטעם הארגון מפעולות נגד צה"ל על גבי רצועת הביטחון לתקופה.
במאי 1988 פרצה מלחמה בין אמל לחזבאללה על השליטה בדרום לבנון, התחרות סביב אותו מאגר מגויסים פוטנציאלי וחילוקי דעות שונים בין הארגונים. אמל שקיבל סיוע מסוריה, הצדיק את מאבקו בחזבאללה בטיעון שחזבאללה מנסה להשתלט על דרום לבנון ולהפוך אותה למדינת הלכה איסלאמית שיעית נוסח איראן. הפסקת האש הראשונה שהושגה בין הארגונים בתיווך סוריה ואיראן ב-1989 במסגרת הסכם דמשק הופרה במהרה. אך לבסוף הושג ב-9 בנובמבר 1990 הסכם דמשק השני, בו הובטחה חזרתו של חזבאללה לדרום לבנון. הסכם זה איפשר לחזבאללה להתקרב לסוריה ולהדק עמה את קשריו. במהלך המאבק הפנימי בין ארגוני הטרור בדרום לבנון, רוב האש של הארגונים הופנתה האחד נגד השני ולא נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון.
ב-16 בפברואר 1992, הוצא לפועל מבצע "שעת לילה", סיכול ממוקד בחייו של מזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי, שנעשה בהסכמתו המיידית של שמיר לתוכנית שגובשה בצה"ל לאחר איסוף נתונים בידי אגף המודיעין. את מוסאווי ירש בהנהגת חזבאללה חסן נסראללה.
ישראל במלחמת המפרץ (1991)
אל הכוחות האמריקניים שהצטברו במזרח התיכון במבצע "מגן המדבר", שעתיד היה להפוך לאחר מכן למבצע "סופה במדבר", הצטרפה קואליציה של מדינות ערב, בהן ערב הסעודית, סוריה, מצרים ומדינות נוספות. הסיכוי היחיד של סדאם להתנגד לכוח שנאסף כנגדו היה להביא לפירוד בין מרכיבי הקואליציה באמצעות יצירת קשר בין ארצות הברית וישראל, שימנע ממדינות כסוריה את ההשתתפות בקואליציה. מסיבה זו היה חשוב ביותר כי ישראל לא תצטרף לכוחות הקואליציה, ולא תגיב מבחינה צבאית כנגד כל פרובוקציה עיראקית, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה ולאפשר פעולה צבאית משולבת בין מרכיביה.
בלילה שבין 16 בינואר ו־17 בינואר 1991 החלה המתקפה של כוחות הקואליציה האמריקנית. לילה אחד לאחר מכן החלה עיראק בתקיפת מדינת ישראל באמצעות טילי סקאד. על אף שבמשך כחודש, עד ל־25 בפברואר, נחתו 39 טילים עיראקים, נמנעה ישראל מלהגיב. מספר אנשים מתו כתוצאה בלתי ישירה כגון שימוש לא נכון במסכות גז או התקף לב, ואדם אחד נהרג מפגיעה ישירה. נזק רב נגרם לרכוש, וכ־300 אנשים נפצעו. למרות הפגיעה הפיזית המועטה יחסית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה, שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי ביטוי בעזיבה של תושבים מהמרכז לנגב ולגליל. הבלבול שנגרם בליל הראשון של נפילת הטילים, היעדר התגובה של הממשלה והימנעות ראשיה מפנייה לציבור הוסיפו גם הם לחרדה. במהלך חודש זה עמד שמיר איתן כנגד לחצים של גורמים בממשלה ובצבא להגיב כנגד המתקפה העיראקית. סיסמתו הייתה כי ישראל תגיב במקום ובזמן שייראו נכונים לכך. בסופו של דבר ישראל לא הגיבה לירי הטילים מעיראק, ובכך לא סיכנה את הקואליציה שנוצרה כנגד סדאם חוסיין. מצד שני, לראשונה בתולדותיה לא הגיבה ישראל למתקפה על שטחה ולשחיקה בכוח ההרתעה שלה, ואפשרה לחיילים זרים, מפעילי טילי הפטריוט האמריקניים, לשהות על אדמתה לצורכי הגנתה.
ועידת מדריד ותככים בממשלה (1991–1992)
עתה נאלץ שמיר להתמודד עם לחץ אמריקני בנקודה הרגישה ביותר. גישתו של שמיר העדיפה את הסטטוס קוו; ידועה אמרתו "הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים". אך לאחר מלחמת המפרץ השתנה המצב במזרח התיכון באופן דרמטי. ארצות הברית סברה כי שיתוף הפעולה בין מדינות ערב ובינה, כמו גם המהלומה שספג סדאם חוסיין, מהווים הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי, ובלשונה "חלון הזדמנויות".
נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהתדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש, ב-12 בספטמבר 1991, תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וחבל עזה ייעצר וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שאליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב־30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.
שמיר התנגד בחריפות לכינוסה של ועידת מדריד, בשל חששותיו מלחץ בינלאומי על ישראל (כפי שהיה בוועידת ז'נבה לאחר מלחמת יום הכיפורים), אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, שאליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט", וזה הגיב כי נאום הסורי הוא נאום "גבלס"), אך בסופה סוכם כי תיפתחנה בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו, שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר בינואר 1992, זאת לאחר ש"צומת" פרשה עוד קודם לכן, עקב חילוקי דעות בנושא החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. פרישה זו הביאה להקדמת הבחירות.
קליטת העלייה (1991)
ממוזער|250x250 פיקסלים|ראש הממשלה שמיר מקבל את פניהם של עולים חדשים מאתיופיה.
ממוזער|ראש הממשלה שמיר ביריד תעסוקה לעולים חדשים מברית המועצות וחיילים משוחררים בתל אביב.
במהלך ההתמודדות המדינית היה על שמיר להתמודד עם קליטת העלייה. נפילת מסך הברזל הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות, וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים. הקליטה הייתה קשה; אתרי קראוונים הוקמו על מנת לספק דיור זמני לעולים, רבים מהם אקדמאים שלא מצאו דרך להשתלב במקצועם בארץ. חלק מן האתרים הפכו למקבילה של המעברות משנות החמישים – מוקדים לאבטלה, מצוקה ופשע. עם זאת רבים נקלטו היטב ומצאו דיור ותעסוקה בארצם החדשה. ב־25 במאי 1991 נערך "מבצע שלמה", שבו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שהגיעו ידיעות על מצבם הקשה ועל הסכנה לחייהם עקב אי היציבות הפוליטית במדינתם.
בקליטת גל עלייה זה נקטה ישראל מדיניות שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה עד אז. במקום קליטה "מדורגת" דרך מנגנוני הקליטה, קיבלו העולים דמי קליטה, ולאחר מכן עודדו אותם לנסות ולהיקלט בכוחות עצמם. יש הסבורים שדרך הקליטה הזו הייתה המוצלחת ביותר, ואפשרה לישראל לקלוט תוספת של כעשרים אחוז למספר התושבים באופן מוצלח יותר מזה שבו נקלטו עליות קודמות.
הבחירות לכנסת ה-13 (1992)
ממוזער|250x250 פיקסלים|ראש הממשלה שמיר מצביע ביום הבחירות לכנסת השלוש עשרה.
עם זאת, ככל שהתקרבו הבחירות, הפך מצבו של הליכוד ומצבו של שמיר לקשה יותר. תופעה חדשה של פיגועי סכינאות גרמה לערעור תחושת הביטחון האישי. לאחר רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב־24 במאי 1992 יצאו לרחובות אלפי אנשים בהפגנות מחאה ספונטניות. נראה כי שמיר אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית, ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו היה חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו.
שורה של פרשיות שחיתות שנחשפו אצל מקורבים לשלטון ולמפלגות הקואליציה (אם כי לא אצל שמיר באופן אישי), כמו גם התנהלותם המושחתת של חלק מן הפוליטיקאים במהלך המשא ומתן הקואליציוני (כך, למשל, הביאה דרישתו של יצחק מודעי לערבות בת עשרה מיליון דולר לכך שאם יצביע בעד הממשלה ימונה לשר האוצר, לשפל חדש ביחס הציבור אל הפוליטיקה), הביאו להצבעה על שינוי שיטת הממשל בישראל, אך השיטה החדשה נועדה להיכנס לתוקף החל מן הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996. הציבור, המזועזע אף מדו"ח חמור של מבקר המדינה, שחשף מינויים פוליטיים, התנהגות ראוותנית וגירעונות תקציביים, החל להשתמש בססמה "מושחתים – נמאסתם!".
הבחירות לכנסת השלוש עשרה עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה-76 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו) עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות, שנערכו בפברואר 1992, הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה.
לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.
בסופו של דבר נכשל שמיר בבחירות, ומפלגת העבודה יצרו "גוש חוסם" כנגד אפשרות הקמתה של ממשלת הליכוד. גוש זה אפשר למפלגת העבודה, בראשותו של יצחק רבין, להקים ממשלה ביחד ביחד עם מפלגות מרצ וש"ס, כשהליכוד נותר באופוזיציה, ולהוביל מדיניות של משא ומתן ופשרה טריטוריאלית, המנוגדת לחלוטין לחזונו של שמיר.
בכנסת ה-13 (1992–1996)
עוד בליל הבחירות הודיע שמיר על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר מהכנסת, ונותר חבר הכנסת עד סוף כהונת הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996. את מקומו בהנהגת הליכוד ירש בנימין נתניהו במרץ 1993, לאחר פריימריז בהם התמודד נתניהו מול בני בגין ודוד לוי.
בעת כהונת הכנסת השלוש עשרה היה שמיר זקן חברי הכנסת לאחר פרישתו של יאיר שפרינצק לקראת הבחירות. בפתיחתה של הכנסת השתים עשרה, על מנת להתחמק מלכהן כזקן הכנסת טען שפרינצק כי הגיל המופיע ברישומי הכנסת שגוי, וכי הוא בן 66 בלבד ולא בן 76. בעקבות זאת הנחה היועץ המשפטי להעביר את המינוי הזמני לידיו של יצחק שמיר. בירור נוסף העלה כי אכן שפרינצק הוא "זקן חברי הכנסת". במסגרת תפקיד זה ב-1992 שמיר ניהל את הישיבה הראשונה של הכנסת אף על פי שהיה באותה העת חבר הממשלה ועמד בראשה (הבחירות התקיימו ב-23 ביוני, ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין הושבעה ב-13 ביולי).
שמיר התנגד נחרצות להסכמי אוסלו ואף התעמת עם סגן שר החוץ, יוסי ביילין בריאיון על כך. בעניין הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-1994, שמיר אמר בכנסת כי יתרונותיו עולים על חסרונותיו וכי הוא תומך בהסכם, וטען כי אין כל דמיון בין ההסכם שבוצע במשא ומתן ישיר לבין ההצעה של הסכם לונדון מ-1987, שלפיה הייתה קמה ועידה בינלאומית. עוד הוסיף:
לאחר הפרישה (1996–2012)
שמאל|ממוזער|220x220px|ארונו של יצחק שמיר מוצב בכנסת בליווי משמר כבוד של משמר הכנסת
שמאל|220x220px|ממוזער|קבריהם של יצחק ושולמית שמיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל
ממוזער|292x292px|יצחק שמיר, איור מאת חיים טופול, 1997
220x220px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יצחק שמיר בתל אביב
בעשור שאחרי פרישתו מראשות הממשלה ניהל חיים שקטים בתל אביב, והופיע בתקשורת מפעם לפעם כדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, בהיותם ותרניים מדי לטעמו; במיוחד באשר לבנימין נתניהו, שאותו כינה "מלאך החבלה של הליכוד". לאוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1994 קרא "סיכומו של דבר". כן יצא לאור בשנת 1998 ספרו של חיים משגב "שיחות עם יצחק שמיר". ב-2009, יוסי אחימאיר, שכיהן כיועץ לשכתו בכהנו כראש ממשלה, ערך לקט מחקרים, עדויות, זיכרונות ועוד הנוגעים לשמיר כדמות הספר "כסלע איתן".
על רקע חתימת הסכם חברון על ידי בנימין נתניהו, פרש שמיר מהליכוד והצטרף ל"חרות – התנועה הלאומית" שבראשות בני בגין. בריאיון עמו מ-1999 הביע עניין במפלגת המרכז החדשה וזיקה למועמד מטעמה, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. בבחירות לכנסת החמש עשרה הוצב שמיר במקום האחרון של כבוד ברשימת "האיחוד הלאומי". לאחר הבחירות ופרישת נתניהו חזר לליכוד, והוצב שם במקום האחרון של כבוד ברשימה לבחירות לכנסת השש עשרה. שמיר גם הודיע על תמיכתו במועמד הליכוד אריאל שרון במהלך הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001. בשנות השמונים המאוחרות לחייו פסק שמיר מלהתבטא בציבור.
בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל למפעל חיים.
שמיר האריך ימים יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר. בשנותיו האחרונות סבל ממחלת אלצהיימר. ב-2004, בעקבות הרעה במצבו הבריאותי עקב מחלתו, הוא הועבר למוסד רפואי מיוחד והמדינה סירבה להיענות לבקשת המשפחה ולממן את שהותו במוסד. בשנותיו האחרונות הועבר לבית אבות בתל אביב.
יצחק שמיר נפטר ב־30 ביוני 2012 בגיל 96. נטמן בהלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. ארון קבורתו הוצב בכנסת ולאחר מכן נערכה עבורו הלוויה ממלכתית בהר הרצל ב-2 ביולי, ובמהלכה ספדו לו בין לבין נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, כמו גם בני משפחתו.
תדמיתו וחייו האישיים
שמיר כיהן כראש הממשלה קרוב לשבע שנים. בניגוד לאנשי ציבור בולטים אחרים, כמו אברהם (יאיר) שטרן ומנחם בגין, ששמיר תפס את מקומותיהם, שמיר לא היה כריזמטי במיוחד; לא היה לו כושר רטורי או תכונה אחרת המאפשרת להלהיב את סובביו בזמן קצר. "סמלו המסחרי" היו קומתו הנמוכה ותדמיתו הנמרצת. לעיתים היה מקבל את הידיעות שהובאו בפניו במילים "נו... טוף", שהיו אף הן לאמרת כנף. יריביו הביטו בזלזול על תכונות אלו, אך לאוהדיו הן שימשו חיזוק לדעה שליד הגה השלטון במדינת ישראל עומד אדם נחוש, דבק בעקרונות, נאמן לארץ-ישראל, צנוע בהתנהלותו האישית, שאין להסיטו מן הדרך.
שמיר היה נשוי לשולמית עד לפטירתה ביולי 2011 ואב לשניים: יאיר שמיר (הקרוי על שם מנהיג לח"י, אברהם "יאיר" שטרן), שר החקלאות לשעבר, וגלעדה, שעבדה במשרד ראש הממשלה במשך 30 שנה, ולאחר מכן כעובדת סוציאלית. נכדתו, מיכל דיאמנט, הוצבה במקום ה-15 ברשימת תקווה חדשה בבחירות לכנסת העשרים וארבע, אולם לא נבחרה.
הנצחתו
על שמו נקרא (עוד בחייו) בית ספר יסודי ממלכתי בעיר חולון.
בשנת 2013 נקרא בית הספר הטכנולוגי של אורט בכפר-סבא על שם יצחק שמיר
פארק תיירותי במעלה אדומים נקרא על שמו.
בשנת 2015 החליטה עיריית יבנה לקרוא על שמו את שם בית הספר היסודי ללימודי אקולוגיה ואת שם השכונה החדשה שתקרא "נאות שמיר". גם בעיר רמלה הוקמה שכונה בשם זה.
במרץ 2017 פורסם כי שמו של בית החולים אסף הרופא שונה ל"המרכז הרפואי שמיר"
בספטמבר 2017 נחנך בפתח תקווה בית ספר תיכון שש שנתי על שמו. "מכון שמיר לחקר הגולן" בקצרין נקרא על שמו.
ביולי 2020 הוחלט בעיריית חיפה לקרוא על שמו שכונה חדשה בשם "רמת שמיר" בשטח בו הייתה אמורה לקום רמות גוראל (בין רמות בגין לשכונת דניה). גם בבית שמש אחת מהשכונות החדשות בעיר נקראת "נווה שמיר".
בעיר תל אביב נקרא על שמו בית ספר תיכון. כמו כן, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יצחק שמיר ברחוב משה שרת 34.
ברחבי הארץ נקראים על שמו כיכרות, רחובות וכבישים, בהם דרך יצחק שמיר בירושלים וכביש 77.
בספרות יצחק שמיר הוא הבסיס והמקור לדמות של מפקד ארגון "הימאים", אברהם אבידן, בסדרה בשם זה מאת אבנר כרמלי (הוא שרגא גפני) שפורסמה ב-16 ספרים בשנים 1961–1994 בהוצאת מ. מזרחי. גפני, ששמיר היה מפקדו בלח"י, הקפיד להציגו כפי שהכיר את שמיר במציאות אך הזיז את זמן האירועים המתוארים (שהם אמנם דמיוניים) לשנות ה-30 של המאה ה-20 ומציג את אבידן כמפקד הארגון בתקופה זאת. באותה תקופה היה שמיר פעיל צעיר ונמוך דרג בארגון. כאשר פורסמו רוב ספרי הסדרה היה שמיר סוכן של "המוסד" באירופה.
שמיר שימש לא רק כבסיס לדמות אלא גם כמודל הוויזואלי שלה למאייר של ספרי הסדרה, מ. אריה (אריה מוסקוביץ').
ממוזער|כיכר יצחק שמיר ביישוב חוות יאירכאשר נכתבו הספרים האחרונים בסדרה (שאבידן אינו מופיע בהם) שמיר היה ראש ממשלת ישראל.
מנהרת יקנעם, העוברת תחת העיר יקנעם במקטע הצפוני של כביש 6 נקראה על שמו.
ביישוב חוות יאיר יש כיכר על שמו עם כתובת זיכרון. גם הרחוב הראשי ביישוב נקרא על שמו.
ספריו
סיכומו של דבר, עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית)
מכתבים לשולמית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"א 2001. (מכתבים שכתב לאשתו מתקופת מעצרו במחנה באריתראה; כולל תצלומי הפקסימיליה של המכתבים המקוריים.)
"For the Sake of Zion": Vision and Faith; Addresses and Speeches [in English] of Yitzhak Shamir, Tel-Aviv: Beit Yair A. Stern Pub. House, 1993. ("למען ציון לא אחשה")
Summing Up: An Autobiography, London: Weidenfeld and Nicolson, 1994.
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א' פרק ב', עמ' 48–97, ירדן הוצאה לאור, 1988.
שלמה אוקון, יוסף אחימאיר, יוסף כרוסט (עורכים), נאום ראש הממשלה: מדברי יצחק שמיר בשנים 1983–1990, יאיר, 1990.
אילן שיינפלד, "הפה והטלפיים: יצחק שמיר ושמעון פרס בעין המצלמה – ניתוח השוואתי", סטודיו 19 (1991), 15–19.
חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספרית פועלים, 1997.
דו"ח המרכז למחקרים אסטרטגיים ע״ש יפה, מלחמה במפרץ: השלכות על ישראל, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 1991.
משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון, 1988-1992, ידיעות ספרים, 1995.
אהרן אמיר, "שלוש אהבות מנדאטוריות", האומה 145 (2001), 66–72.
נדיר צור, רטוריקה פוליטית: מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הקיבוץ המאוחד, 2004.
יוסי אחימאיר (עורך), יצחק שמיר – כסלע איתן, תל אביב: משכל, 2008.
נחמיה בן-תור, נושאי לפיד החירות: קיצור תולדות חייהם של ראשי לח"י; עמ' 125–224, הוצאת יאיר, 2008.
אברהם בן-צבי, מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל, ידיעות ספרים, 2011.
אריה אלדד, דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, פרק 2: יצחק שמיר או: איש קטן גדול, עמ' 185–250, כנרת זמורה ביתן דביר, 2016.
יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר כפי שהכרתיו: מה שראה משם - ראה מכאן", בתוך: "האומה", גיליון 202, יוני 2016, עמ' 27–37.
שאול שנהב, "עידן שמיר", בתוך: יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2016, עמ' 53–68.
יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר: עשייה ולא דיבורים", בתוך: זיכרון ומחקר, כתב עת האגודה הישראלית לתיעוד בעל-פה, גיליון 2, ינואר 2018 עמ' 45–56.
שמעון גולן, טילים על ישראל: קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת המפרץ הראשונה, מודן הוצאה לאור, 2020.
יוסי אחימאיר, העשור החמישי, תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988), עמ' 65–80, הוצאת ראובן מס, 2021.
אסף טל דורון, אלמוני בצריח: יצחק שמיר - ביוגרפיה, עברית (חנות ספרים מקוונת), 2024.
Thomas G. Mitchell, Likud Leaders: the Lives and Careers of Menahem Begin, Yitzhak Shamir, Benjamin Netanyahu, and Ariel Sharon, McFarland & Company, 2015
קישורים חיצוניים
שילה הטיס רולף, יצחק שמיר (יזרניצקי), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
יצחק שמיר באתר משרד ראש הממשלה
יצחק שמיר – אתר מטעם תנועת בית"ר העולמית, אודות סיפור חייו ומאמרים לזכרו (בין הכותבים: בנימין נתניהו, ראובן ריבלין, אליקים רובינשטיין ועוד)
יצחק שמיר, באתר "חרות – התנועה הלאומית"
מבחר תעודות על יצחק שמיר, באתר ארכיון המדינה
תיקים של לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר באתר ארכיון המדינה
יצחק שמיר משוחח על מהפכנות ופוליטיקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:לוחמי הלח"י
קטגוריה:בורחים מכליאה: לוחמי הלח"י
קטגוריה:גולי אפריקה
קטגוריה:ראשי אגף קיסריה במוסד
קטגוריה:יושבי ראש הכנסת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:ראשי מפלגת הליכוד
קטגוריה:פעילי עלייה
קטגוריה:פעילי תנועת החרות
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:אזרחי כבוד של נתיבות
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של ראשון לציון
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה
קטגוריה:מפקדי הלח"י
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:זקני חברי הכנסת
קטגוריה:השרים לענייני ירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1915
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2012 | 2024-10-12T10:22:07 |
שמעון פרס | 330px|ממוזער|שמאל| שמעון פרס – וידאו
שמעון פֶּרֶס (; 2 באוגוסט 1923,{{הערה|לפי הפרטים שמילא בבקשה לקבלת אזרחות של פלשתינה (בתיקו בארכיון המדינה, [http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170680034dc1/File/0b07170680da5121 כאן]), תאריך לידתו ב-1 באוגוסט}} כ' באב ה'תרפ"ג – 28 בספטמבר 2016, כ"ה באלול ה'תשע"ו) היה פוליטיקאי ומדינאי ישראלי, שכיהן כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל וכראש ממשלתה השמיני.
פרס החל את מעורבותו בציבוריות הישראל כבר בגיל צעיר. בשנת 1952, בגיל 29, מונה למנכ"ל משרד הביטחון. הוא נמנה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית הישראלית.
בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י, ומאז כיהן בה כחבר במשך 48 שנים רצופות (למעט תקופה קצרה של חודשים מספר, ובסך הכול – 17,272 ימים) – יותר מכל אדם אחר. זמן קצר לאחר בחירתו לכנסת מונה לסגן שר הביטחון. בשנת 1965 פרש פטרונו הפוליטי, דוד בן-גוריון, ממפלגתו הוותיקה מפא"י, והקים את רשימת פועלי ישראל. פרס הצטרף לבן-גוריון ומונה כמזכ"ל המפלגה החדשה. רפ"י לא עמדה בציפיותיה להפוך למפלגת שלטון ונותרה באופוזיציה עד ל-1967, עת צורפה לממשלה על רקע תקופת ההמתנה. בדצמבר אותה שנה הוביל פרס את ההחלטה למזג את רפ"י עם מפא"י ליצירת מפלגת העבודה הישראלית.
ב-1969 מונה לראשונה לשר בממשלת גולדה מאיר, ושימש במספר תיקים חברתיים-כלכליים. לאחר שמאיר התפטרה מראשות מפלגת העבודה, התמודד פרס מול יצחק רבין על ראשות המפלגה, אך הפסיד. רבין הרכיב את הממשלה ומינה את פרס לשר הביטחון.
בשנת 1977 התפטר יצחק רבין מראשות מפלגת העבודה; פרס התמודד על התפקיד וניצח. מאז כיהן כיו"ר המפלגה במשך כ-15 שנים רצופות. בבחירות לכנסת התשיעית נחלה מפלגת העבודה מפלה דרמטית, ולשלטון עלתה לראשונה מפלגת הליכוד. פרס היה לראש האופוזיציה ושימש בתפקיד עד לכינונה של ממשלת האחדות הלאומית בשנת 1984.
בבחירות לכנסת האחת עשרה לא הושגה תוצאה שאיפשרה לאחת מן המפלגות הגדולות (קרי, הליכוד או המערך) לכונן ממשלה אידאולוגית. בתיווכו של נשיא המדינה הוחלט על כינונה של ממשלת אחדות, בה יכהן פרס כראש הממשלה תחילה, ולאחר שנתיים יתפטר ואחריו יכהן יצחק שמיר. כך אכן היה, ולאחר שסיים את כהונתו כראש הממשלה ב-1986, מונה פרס לשר החוץ. ב-1988 התקיימו בחירות, שלאחריהן הוחלט לכונן שוב ממשלת אחדות, אך הפעם בלי לקיים רוטציה על ראשות הממשלה. בממשלה זו כיהן פרס כשר האוצר, עד שהגה תוכנית להפלת הממשלה ולהקמת ממשלה בראשות המערך בלבד, מה שכונה "התרגיל המסריח". ביום הצבעת האי-אמון פיטר שמיר את פרס. והממשלה אמנם נפלה, אך פרס כשל בהקמת ממשלה. שמיר הצליח לכונן ממשלה בראשות הליכוד, ופרס היה שוב לראש האופוזיציה.
ב-1992 התקיימו בחירות על ראשות מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה. בבחירות אלו ניצח רבין את פרס, ולאחר ניצחון מפלגת העבודה בבחירות היה רבין לראש הממשלה ופרס מונה לשר החוץ. בכהונתו זו היה פרס ממובילי תהליך אוסלו, ועל כך זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1994. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין, ופרס מונה לראש הממשלה בפועל. פרס הקים ממשלה והחליט על הליכה לבחירות. בבחירות לכנסת הארבע עשרה נבחר ראש הממשלה בבחירות ישירות, ובהן ניצח בנימין נתניהו את פרס.
ב-1999 ניצח אהוד ברק את נתניהו בבחירות, והקים ממשלה. פרס היה לשר לשיתוף פעולה אזורי, והתמודד בשנת 2000 בבחירות לנשיאות המדינה, אך הפסיד בהן למשה קצב. פרס נבחר בשלישית לראשות מפלגת העבודה ב-2003, ובשנת 2005 הצטרף למפלגת קדימה. בשנת 2007 התמודד שוב בבחירות לנשיאות המדינה, והפעם ניצח. הוא כיהן כנשיא מדינת ישראל עד שנת 2014. נפטר בשנת 2016 ונקבר בחלקת גדולי האומה.
ראשית חייו (1923–1959)
260px|ממוזער|ימין|שמעון פרס (עומד שלישי מימין) עם משפחתו, 1930 לערך
260px|ממוזער|שמעון פרס בנעוריו, 1936
נולד בשם שמעון פֶּרְסְקי (בפולנית: Szymon Perski) בעיירה וִישְׁנֶבָה שבפולין (לימים בבלארוס). אביו, יצחק פרסקי, היה סוחר עצים אמיד, ואימו, שרה לבית מלצר, הייתה ספרנית ומורה לרוסית. הוא נקרא על שם סבתו מצד אביו, שיינה. משפחתו מיוחסת לרב חיים מוולוז'ין. בילדותו הושפע פרס מסבו מצד אימו, צבי הירש מלצר, בוגר ישיבת וולוז'ין. בגיל ארבע אף נסע עם סבו לראדין וקיבל ברכת אריכות ימים מהחפץ חיים. הסב חשף את פרס לגמרא, אך גם לספרות העולמית והעברית. סבו היה ראש הקהילה בעיירתם. בני משפחות אביו ואימו נרצחו בידי הנאצים עם כאלפיים מבני העיירה. בנאום שנשא בפני הכנסת בעת השבעתו לנשיא מדינת ישראל, הזכיר פרס בחיבה את הסב, אשר "עיצב את עולמי כילד", ובעת השואה היה בין "אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים בתוכו, כאשר טליתותיהם על כְּתֵפָם". על פי עדותו של פרס, הסב ליווה אותו אל תחנת הרכבת בדרכו לארץ ישראל ובקשתו האחרונה מהנכד הייתה "להישאר תמיד יהודי". על שמו נקראה בתו צביה. פרס למד בבית הספר "תרבות" בעיירתו והיה נגן מנדולינה בתזמורת המנדולינות בבית ספרו. פרס היה חבר בסניף "השומר הצעיר" בווישנבה.
בשנת 1932 עלה האב לארץ ישראל המנדטורית, ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1934, הצטרפו אליו פרס, אימו ואחיו הצעיר גרשון (גיגי). אביו של פרס התנדב לצבא הבריטי והקשר עמו אבד במשך מלחמת העולם השנייה; לאחר המלחמה התברר שהוא ברח פעמיים ממחנה שבויים גרמני. בנערותו של פרס חייתה המשפחה בתל אביב, ושמעון למד תחילה בגימנסיה הריאלית בלפור (היום תיכון א' לאמנויות תל אביב) ואחר כך העבירו אותו הוריו לבית הספר היסודי "בלפור". בגיל ארבע-עשרה התקבל פרס ללימודים בבית הספר החקלאי בבן שמן. בית הספר היה פנימייה, אשר לא הכשירה את בוגריה לעבור את בחינות הבגרות אלא חינכה לחיים של הגשמה ציונית בחקלאות ובהגנה. מקצת מהתלמידים בבית הספר הגיעו מן הגולה. ילידי הארץ היו אלו שמצבם המשפחתי דרש הסדר פנימייתי, או כאלו שנמשכו אל השם הטוב שיצא לבית הספר ברמתו הגבוהה ובערכים שאותם הוא מקנה. כבר בהיותו בבית הספר התבלט בכתיבה ובנאום, ופרסם מאמרים בעיתון הפנימייה תוך שימוש בשם העט "בן אמוץ", על שם הנביא ישעיהו בן אמוץ. ב-1941 יצא להכשרה בקיבוץ גבע, הכשרה שהצטרפה לגרעין המייסד של קבוצת אלומות ב-1942, ועבד שם כרפתן, רועה צאן וגזבר.
פרסקי עברת את שמו לפרס ב-1945, בעקבות מסע ה-14 לאום רשרש שיזם שמריה גוטמן להכרת הנגב ומציאת דרך לאום רשרש, ושבמהלכו עף מעל ראשי המשתתפים עוף דורס. הזואולוג היינריך מנדלסון, שהשתתף גם הוא במסע, זיהה כי זהו פרס, ופרסקי החליט לאמץ את שם הציפור כשמו. אולם המשתתפים במסע הושבו לבאר שבע והועמדו לדין. פרס נידון לקנס ולמאסר של שבועיים. ב-1 במאי 1945 נישא לסוניה גֶלמן (1924–2011), בתו של המורה לנגרות בפנימיית בן שמן, שהייתה אז חיילת משוחררת מהצבא הבריטי. בשנים 1941–1947 היה אחד ממזכירי "הנוער העובד". בשמשו בתפקיד זה לכד את תשומת לבו של לוי אשכול, אשר קרא לו ב-1947 לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות "ההגנה".
לקראת הקונגרס הציוני העולמי ה-22 בבזל בדצמבר 1946, הורה דוד בן-גוריון למשה שרתוק לשלוח גם "חברים צעירים המייצגים את התנועה", וכך זכה פרס בן ה-23 בכרטיס נסיעה ותעודת-ציר לקונגרס.
תחילת פעילותו הביטחונית (1947–1953)
ב-1947 החל לעבוד עם דוד בן-גוריון ועם לוי אשכול במפקדת "ההגנה", מונה לראש "המחלקה האנגלית" של הארגון ועסק בענייני כוח אדם ורכש. עם הקמת צה"ל הוגדרו סמכויותיו של הצבא מול הסמכויות של משרד הביטחון, והוחלט כי האגף שבו פעל פרס יישאר במשרד הביטחון. מסיבה זו לא גויס פרס, ולא שימש מעולם בכל תפקיד בצה"ל. עובדה זו הייתה בעוכריו של פרס בהמשך דרכו, לדעתם של רבים. לימים אמר פרס כי "הצבא והמלחמה לא עניינו אותי". אישים כחיים חפר וכיצחק רבין, שלחמו בפלמ"ח, ראו בעלייתו לתפקידים רמים ללא לחימה בשדה הקרב – עלבון אישי כלפיהם. רבין אף טען, שאסור היה למנות את פרס לשר הביטחון כיוון שלא שירת בצה"ל. בעת ההחלטה להטביע את אוניית הנשק של האצ"ל אלטלנה, ביוני 1948, היה פרס בסוד העניינים. שנים לאחר-מכן, הוא אמר למנחם בגין שבן-גוריון הוטעה בעניין זה, ובראיון אחר הזכיר את ישראל גלילי, שניהל את המשא ומתן עם האצ"ל. בינואר 1949 נבחר לכנסת הראשונה, אך לבקשת בן-גוריון ויתר על חברותו בה והמשיך לעסוק בנושאים ביטחוניים. באפריל של אותה שנה, נתמנה לראש שירותי הים באופן זמני למשך כחודש עד שהוחלף על ידי מוניה מרדור, תפקיד שכלל במיוחד ענייני תקציב, כספים ורכש. ב-1949 מונה פרס לראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, ופעל עם ידידו אל שווימר לרכוש ציוד ותחמושת לחיל האוויר של המדינה הצעירה. פרס אף שכנע את שווימר, שבבעלותו היה האנגר לטיפול במטוסים, לעלות לישראל ולהקים בה האנגר דומה – שנקרא "המכון הממשלתי לבדק מטוסים", ולימים הפך לתעשייה האווירית. פרס שהה בארצות הברית עד שנת 1952 ולמד לימודי ערב באוניברסיטת "ניו סקול" בניו יורק.
בינואר 1952 שב לישראל, ומילא את מקום מנכ"ל משרד הביטחון. בראשית נובמבר 1953 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על כוונתו להתפטר מתפקידו. בן-גוריון פיצל את סמכויותיו: את ראשות הממשלה העביר למשה שרת, ואת תפקיד שר הביטחון הפקיד בידי פנחס לבון, בתחילה בפועל, ובאופן רשמי מ־7 בדצמבר 1953. יום לפני התפטרותו הרשמית, מינה בן-גוריון את פרס, שהיה אז בן שלושים, למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל.
מול ראש הממשלה היוני והמוחלש, שרת, ובמציאות שבה העיסוק הביטחוני הוא העיסוק הדומיננטי, היה רב כוחה של ה"שלישייה" בעלת החזון האקטיביסטי – לבון, פרס ודיין. פרס ודיין היו יכולים להניח כי דרכם סלולה למשרות הרמות בהנהגת המדינה, שבה הייתה הנאמנות המפלגתית תכונת מפתח לקידום, גם למחזיקי משרות בשירות המדינה ובצבא.
מנכ"ל משרד הביטחון (1952–1955)
הידוק הברית הביטחונית עם צרפת (1954)
החל משנת 1952 החלה צרפת לספק לישראל כלי נשק, במיוחד טנקים מסוג AMX-13. בשנת 1954 החליטה הממשלה להחליף את בריטניה בצרפת כמקור עיקרי לנשק ולתחמושת. לאחר מגעים ראשונים בין דיין לבין שר ההגנה הצרפתי פייר קניג, נשלח פרס לפריז, לביקור חשאי אצל דיומד קאטרו (Catroux), שר האווירייה הצרפתי, שהיה אוהד ישראל. בסיום הפגישה סיכמו השניים על מכירת מטוסי סילון חדישים מסוג דאסו אוראגן, מטוסי "מיסטר 4", טנקים נוספים מסוג AMX-13 וכן ציוד מכ"ם ותותחים.
על מנת לספק לצה"ל את הציוד הנחוץ לו כדי להפוך לצבא מודרני, היה על פרס ואנשיו להתגבר על מכשולים רבים. על מכירת הנשק פיקחה ועדה משולשת שבה היו חברים צרפתים, בריטים ואמריקאים, והאמריקאים הפעילו את השפעתם למניעת מכירת הנשק לישראל. כן היה על פרס להתגבר על איבת אנשי משרד החוץ הצרפתי ועל חילופי הממשלות התכופים שהיו נהוגים בימי הרפובליקה הצרפתית הרביעית. פרס שהה זמן רב בצרפת, רקם יחסי ידידות עמוקים עם פקידים, נבחרי ציבור ואנשי צבא, ועשה כל מאמץ על מנת להגביר את אספקת הנשק. שיחות ישירות שניהל פרס עם קניג בפברואר 1955 הביאו לרכש של ציוד צבאי במיליוני דולרים. הקמתה של ברית בגדאד, שנועדה לאחד את מדינות המזרח התיכון נגד האיום הסובייטי, נראתה לצרפת כהפרה של האיזון במזרח התיכון, והידקה את הידידות עם ישראל. בין היתר סיפקה צרפת לישראל חמישים טנקי שרמן, שאותם רכשה כציוד עודף מהממלכה המאוחדת. הברית האסטרטגית החדשה הייתה במידה רבה פרי עמלו של פרס.
הידוק היחסים עם צרפת איפשר מאוחר יותר את חתימת ההסכם לבניית הכור הגרעיני בדימונה.
העסק הביש והיחסים עם לבון (1954–1955)
יחסיו של פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם לבון, שהחלו בצורה הרמונית, הידרדרו על רקע מאבק הכוחות הסמוי שבין פרס, לבון ודיין, שהתפתח לאחר מינוים של דיין ופרס לתפקידיהם. במאי 1954 הורה לבון לפרס לבטל את רכישת הטנקים מסוג AMX-13 מצרפת, שכבר סוכמה, וחש כי הוא יכול לבטוח בפרס במאבק מול דיין; אך פרס, שהיה מחויב לעסקה והיה מיוזמיה, מיהר ופנה אל דיין. הדבר הביא למאבק בין דיין ללבון, שהסתיים בהגשת התפטרותו של דיין, שאותה לבון לא קיבל, ובהתפייסות, אך הייתה זו אבן דרך במערכת היחסים העכורה בין השר לבין מנכ"ל משרדו.
"העסק הביש", פרשת הפעלתם של יהודים במצרים על מנת להביא לסיכול פינוי תעלת סואץ על ידי המעצמות ביולי 1954, הביא לחילוקי דעות בשאלה "מי נתן את ההוראה" ולהאשמתו של לבון במתן ההוראה הפזיזה להפעלת החולייה. על מנת לפתור שאלה זו הוקמה בחשאי ועדה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, ונשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן. ועדת אולשן-דורי פעלה בינואר 1955 ושמעה מספר עדויות, בהן עדותו של פרס. בעדותו מסר פרס חוות דעת שלילית על לבון, ותיאר אותו כחסר אחריות וכהרפתקן. הוועדה קבעה כי אינה יכולה לקבוע ממצא מדויק באשר לאשמתו של לבון. לבון ראה בפעולת הוועדה קנוניה שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס. ב-12 בפברואר 1955 הודיע לבון לראש הממשלה שרת כי אין ביכולתו לעבוד עוד עם "אויביו בנפש", כאשר הכוונה בעיקר לפרס. על אף סלידתו האישית של שרת מפרס (ביומניו כתב שרת באותם הימים: "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל") החליט שרת להותיר את פרס במשרתו. בפברואר 1955 התפטר לבון, ובן-גוריון שב לשמש בתפקיד שר הביטחון.
מלחמת סיני (1956)
שמאל|ממוזער|200px|שמעון פרס, 1957
פרס היה מאנשיו המובהקים של בן-גוריון ששב לעמדת השפעה, ובן-גוריון ראה בו את אחד מבעלי הפוטנציאל המנהיגותי מבין אנשיו. בן-גוריון נקט בקו אקטיביסטי, ויזם עימות עם מצרים של גמאל עבד אל נאצר, במטרה לפגוע במצרים במתקפת מנע, בטרם זו תספיק להתחמש ולהתעצם באופן שיסכן את קיומה של ישראל. הצמרת הביטחונית, פרס ודיין, ראו עמו עין בעין. בראשית 1956 חלו חילופי שלטון בצרפת. גי מולה הסוציאליסט עלה לראשות הממשלה, והביא עמו את שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי, ואת שר החוץ כריסטיאן פינו. המשטר החדש גילה אהדה לישראל מיום כינונו, וראה צורך באקטיביזם צרפתי במישור הבינלאומי. בעיית אלג'יריה, שהלכה והחריפה, הביאה אף היא להידוק הקשרים עם ישראל, בשל ההנחה שישראל היא אויב המשטרים הרדיקלים בעולם הערבי התומכים בנסיגה צרפתית מאלג'יריה. מאחורי הקלעים נדונה מזה זמן מה האפשרות לפלישה אנגלו-צרפתית לתעלת סואץ, שהולאמה על ידי נאצר, אם כי הבריטים התמהמהו בהחלטה, ונמנעו מכל מגע ישיר עם ישראל בעניין זה.
ב-20 בספטמבר 1956 הגיעו לפגישה עם פרס בתל אביב שני שליחים צרפתים – מקבילו של פרס בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון הצרפתי, אבל תומא והקולונל לואי מאנז'ן. שניים אלו רמזו לפרס כי צרפת מוכנה לסייע סיוע צבאי פעיל לתקיפה ישראלית בסיני. בעקבות פגישתו עם השניים יצא פרס לפריז לפגישה עם פינו. משליחות זו שב כשהוא מעודד, ודיווח לדיין ולבן-גוריון כי פינו מאוכזב מעמדת המעצמות בנוגע למצרים ולפינוי תעלת סואץ, ורואה אף אפשרות לפעולה צבאית נגד נאצר.
לאחר שנודעה לבן-גוריון עמדת שר ההגנה הצרפתי, הוחלט לשלוח לצרפת משלחת בהשתתפות משה כרמל, גולדה מאיר, דיין ופרס, כדי לתאם השתתפות ישראלית במבצע מערבי לכיבוש התעלה. ב-28 בספטמבר 1956 יצאה המשלחת לביזרטה שבתוניס, ומשם לפריז. בוועידה שהתקיימה בביתו הפרטי של מאנז'ן בפרבר סן ז'רמן בפריז (ועל כן ידועה כ"ועידת סן ז'רמן"), הוסכם באופן כללי על תוואי המבצע המתוכנן: פלישה ישראלית לסיני שאליה יצטרפו הבריטים והצרפתים, ועסקת נשק גדולה שנועדה להבטיח את ההצלחה הישראלית במבצע.
ב-10 באוקטובר 1956, בפרבר סן דומיניק בפריז, חתם פרס על הסכם עם תומא, שבו הועלה על הכתב שיתוף הפעולה הישראלי-צרפתי, משלוחי הנשק, ותוואי התקיפה המתוכננת. בימים שלאחר מכן אישרו הממשלות הנוגעות בדבר את ההסכם. לאחר שאישרה ממשלתו של אנתוני אידן את הסכמתה והשתתפותה, הייתה הדרך פתוחה אל מלחמת סיני.
ב-22 באוקטובר 1956 ליווה פרס את בן-גוריון ודיין בנסיעה חשאית נוספת לפריז, שהתקיימה בפרבר הסמוך לפריז, סוור. בן-גוריון, פרס ודיין נועדו עם ראשי הממשל הצרפתי – מולה, בורז'ס-מונורי ופינו. הוועידה, "ועידת סוור", גיבשה באופן סופי את כל תוכנית הפעולה המשולשת, ששילבה את תוכנית "מבצע מוסקטר" במבצע ישראלי שיכונה "מבצע קדש".
אחרי מלחמת סיני (1957–1960)
200px|ממוזער|פרס ועזר ויצמן יחד עם מלך נפאל, בסיס חצור, 1958
200px|ממוזער|פרס וגולדה מאיר יחד עם מלך נפאל, המרכז למחקר גרעיני – שורק, 1958
הניצחון במלחמת סיני הביא להקלת מה בתחושת האיום הביטחוני, ונראה היה כי סיבוב נוסף במערכה שבין ישראל למדינות ערב עודנו רחוק. פרס שקד על חיזוק צה"ל בעזרת רכש ובמחקר. בשנת 1957 סלל פרס את היחסים הביטחוניים עם גרמניה המערבית, כאשר נפגש עם שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס והוסכם על מתן סיוע צבאי. פגישה זו, והפגישות שלאחריה, התנהלו בחשאי.
יחד עם מאמצי הרכש, נוצרה בתקופה זו תשתית לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים במדינת ישראל. התעשייה האווירית, שהחלה את דרכה בשנת 1953 ברכש של ציוד לתיקון מטוסים מארצות הברית. בשנת 1960 החלו המפעלים לייצר, ברישיון צרפתי, את מטוס האימון, פוגה מגיסטר, ששימש בזמן מלחמת ששת הימים אף כמטוס תקיפה. נשק וחימוש לחילות השדה יוצרו אף הם, והחל ייצורו ההמוני של התת-מקלע "עוזי". הונחה התשתית לייצור טילים והוקמה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. פרס סייע לכל אלה בתפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון.
הכור בדימונה (1957)
באוקטובר 1957 נחתם בין ישראל ובין צרפת הסכם סודי לבניית כור גרעיני על אדמת ישראל, וכן על הקמת מכון הפרדה לפלוטוניום, עובדה המעידה על שימוש בכור לצרכים צבאיים. על פי חזונו של בן-גוריון, שפרס היה שותף לו, היה על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. בנושא טעון זה היו הדעות חלוקות. לא ידוע עד כמה שיתף בן-גוריון את שריו בהחלטות ובהסכמים המפורטים שנחתמו עם צרפת; החוקר אבנר כהן סבור כי החליט זאת על דעת עצמו, מבלי ליידע את ממשלתו. עם זאת, ברור כי פרס היה בסוד ההחלטה, ופעל לקידומה, ובין היתר גייס תרומות למימון בניית הכור.
הקריה למחקר גרעיני החלה להיבנות בתקופת כהונתו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. גם אחר כך, כששימש סגן שר הביטחון וחבר הכנסת, פעל לקידום החימוש הגרעיני של ישראל. בנאומים פומביים התייחס פרס לעניין בעקיפין כ"יתרון איכותי" או "בסיס טכנולוגי".
תחילת דרכו הפוליטית (1959–1981)
סגן שר הביטחון (1959–1965)
בבחירות לכנסת הרביעית התמודד פרס לראשונה במקום ה-24 ברשימת מפא"י, וב-3 בנובמבר 1959 נבחר לראשונה לכנסת הרביעית. עם כינון הממשלת ה-9 כיהן כסגן שר הביטחון, והוא החל את תפקידו ב-21 בדצמבר 1959.
מבחינה פוליטית, שנים אלו התאפיינו במריבה בין-דורית בצמרת מפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, ובהם: דיין, פרס, אבא אבן וטדי קולק. ומנגד, אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" – גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר – חשו כי בן-גוריון עומד להעביר את לפיד ההנהגה "מעל לראשיהם" לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. שבתי טבת מביא ציטוט של פרס, כי "הוא ובני דורו אינם זקוקים למאבק בזקני מפא"י כדי לפנותם מן הדרך לשלטון, הזמן יעשה זאת עד מהרה". לאחר ניצחונה הגדול של מפא"י בבחירות, ובהיותו מספר 2 בביטחון, כאשר אחרים ובהם משה דיין הוסטו הצידה (דיין מונה לשר החקלאות ושימש בתפקיד משני זה במשך חמש שנים) – חש פרס כי דרכו אל ההנהגה סלולה.
פרס המשיך, לצד בן-גוריון, לשקוד על הפיתוח הביטחוני. אחד ההישגים בשנים אלה היה שיגור הרקטה שביט 2 ביולי 1961. מאחורי שיגור הרקטה עמד מרוץ חימוש אזורי, שבו נעזרה מצרים במדענים גרמנים לייצור טילים, ונטען שגם נשק בלתי קונבנציונלי. בשנים אלו המשיך פרס לתמוך בקשר עם צרפת כספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, מול קולות אחרים במערכת הביטחונית, שמייצגם היה הרמטכ"ל חיים לסקוב. אלה קראו להתקרבות אל ארצות הברית וקבלת נשק אמריקני, שאותו ראו כעדיף על המערכות הצרפתיות. ויכוח זה עורר עימות ראשון בין פרס לבין ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין, שהיה בין התומכים העיקריים בגישתו של לסקוב.
מאחורי הקלעים המשיכה לרחוש העשייה בעניין הכור הגרעיני. לאחר החשיפה של "הניו יורק טיימס" בשנת 1960, הפך הנושא לסלע מחלוקת בין ישראל לארצות הברית, וזה החריף עם בחירתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. בן-גוריון ניסה להפיס את דעתם של קנדי ושל נשיא צרפת, שארל דה גול, שהיה כנראה בסוד הפיתוח הגרעיני של ישראל, אך עד לשנת 1963 עמד תחת לחץ כבד של קנדי להפסיק את תוכנית הגרעין. חשיפת התוכנית הביאה לדיון ציבורי בשאלת הגרעין. הדיון, שאותו קידם "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" בראשות חבר הכנסת לשעבר אליעזר ליבנה, הביא ליצירת "מחנה גרעיני" ו"מחנה אנטי גרעיני" בתוך הממשלה. עם המחנה הגרעיני נמנו פרס ויושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ארנסט דוד ברגמן. התפטרותו של בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה ב-1963 הביאה את המחנה הגרעיני לעמדת מיעוט, ועם פרישתם של פרס וברגמן מתפקידיהם לא היה עוד למחנה הגרעיני כוח בתוך הממשלה. נראה כי ראש הממשלה, לוי אשכול, נכנע ללחץ האמריקני והקפיא את תוכנית הגרעין. פרס העלה את העניין במרומז, בכינוי "המחדל הביטחוני החמור", כנושא לניגוחו של אשכול במערכת הבחירות לכנסת השישית ב-1965, כשהיה כבר ברפ"י. אולם לאחר מלחמת ששת הימים נראה כי המאזן הפוליטי השתנה, והתוכנית חודשה.
ברפ"י (1965–1968)
שמאל|ממוזער|250px|פרס (משמאל) ולוי אשכול (מימין) בשנות ה-60
ממוזער|250px|נשיא טוגו, ניקולא גרוניצקי, מעניק עיטור לפרס, 1964
ממוזער|250px|פרס עם מפקד חיל הים, שלמה אראל, 1967
ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון בפתאומיות מתפקיד ראש הממשלה, מבלי למסור מה הסיבה לכך. מחליפו לוי אשכול קיבל על עצמו את התפקיד הכפול, ראש הממשלה ושר הביטחון, על אף שנשמעו קולות בדבר מינויו של דיין או מינויו של פרס לתפקיד זה. תדמיתו של אשכול הייתה של עסקן אפרורי. השארת תיק הביטחון בידי אשכול סימנה לדיין ולפרס, כמו גם לבני דורם, כי דרכם אל ההנהגה חסומה כל עוד דורו של אשכול, דור העלייה השלישית, בין החיים. בתחילה התפטר דיין, אך לאחר משא ומתן חשאי שב לממשלת אשכול, "על מנת למנוע זעזועים", בתפקיד שר החקלאות. פרס המשיך בתפקיד סגן שר הביטחון. פרט לאבא אבן, שמונה לסגן ראש הממשלה, נותרו "הצעירים" עם השפעה מועטה, רגליהם נדחקו, ומנהיגם, בן-גוריון, היה מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטיים. האקטיביזם המדיני, שאותו סמלו בן-גוריון, פרס ודיין, נראה כמנוגד לרוחה של הממשלה החדשה ולרוחו של העומד בראשה.
באוקטובר 1964 החליט בן-גוריון לחדש את המאבק בלבון בנושא "העסק הביש", בדרישה לחידוש החקירה בשאלה "מי נתן את ההוראה?". בוועידת מפא"י שנערכה בפברואר 1965 נשא בן-גוריון נאום חריף, והמחנות הניצים הסתמנו. מחנה המיעוט, שתמך בבן-גוריון ובחידוש החקירה נגד לבון, כלל את פרס, את דיין, את יוסף אלמוגי, את אבא חושי ואחרים. על אף אירועי הוועידה העמיד בן-גוריון את עצמו לבחירה לראשות מפא"י ביוני 1965. ב-25 במאי 1965 פרס פרש מתפקידו במשרד הביטחון, לאחר שאשכול העמידו על הברירה האם להסתייג מדעת התומכים במועמד אחר (פרט לאשכול) לראשות הממשלה או לפרוש. ימים מעטים לאחר מכן ניצח אשכול בבחירות הפנימיות במפא"י ברוב גדול. נראה כי במהלכים אלו עמד פרס כשחקן פסיבי, כשהוא מתלבט בין תמיכתו בבן-גוריון, לבין האפשרות כי צעדיו של בן-גוריון יביאו לפיצול במפא"י. בסוף יוני הודיע בן-גוריון לחבריו לדעה על ייסוד מפלגה חדשה – "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). פרס, שחדל מלהתלבט, הכריז מיד על הצטרפותו לתנועה. ב"משפט חברים" שנערך במפא"י לפורשים, הודחו בן-גוריון, פרס ואחרים מן המפלגה. פרס מונה למזכיר הכללי של המפלגה החדשה, היה אחראי על הקמתה בפועל ושובץ במקום השלישי ברשימתה, לאחר בן-גוריון והסופר ס. יזהר.
המפלגה החדשה ניסתה לשדר תדמית צעירה, טכנוקרטית ואקטיביסטית, מול הרפיון שאנשי "דור הביניים" במפא"י לקו בו, לטענתה. בן-גוריון קיווה לזכות בכ-25 מנדטים ולהרכיב ממשלה בראשותו עם ה"צעירים" ועם חלק מאנשי מפא"י שתטוהר ממתנגדיו. אולם הקמתה של רפ"י נקשרה בזיכרון הציבורי עם "הפרשה", ונראה כי זו הפסיקה לעניין את הציבור, והעיסוק בה נראה מיותר. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965 קיבלה רפ"י עשרה מנדטים. מפא"י, שרצה לראשונה כ"מערך" עם אחדות העבודה, זכתה ל-45 מנדטים, והצליחה להרכיב בקלות ממשלה ולהותיר את רפ"י מחוץ לקואליציה.
לאחר שנים רבות של עשייה ביטחונית ועלייה הדרגתית בעמדות ההשפעה, מצא עצמו עתה פרס לראשונה, יחד עם בן-גוריון, דיין, אלמוגי ואחרים, באופוזיציה, נטול השפעה ממשית. הוא המשיך בתפקידו כמזכ"ל רפ"י, ושימש באופוזיציה בכנסת. על אף המיתון הכלכלי שאפיין תקופה זו והדעה הרווחת כי אשכול אינו איש ביטחון וכי יש להחליפו בתפקיד שר הביטחון, הייתה ממשלת אשכול יציבה, וניסיונות אנשי רפ"י לנגחה מבחוץ לא צלחו.
עם המשבר במאי 1967, שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים, נכונה "ממשלת הליכוד הלאומית", שהתבססה על צירופן של רפ"י וגח"ל לממשלה, ומינויו של איש רפ"י, דיין, כשר ביטחון. במהלך המשבר, בישיבת ראשי רפ"י ב-21 במאי 1967 ניסה בן-גוריון להניע את רפ"י להתנגד לממשלת האחדות, ולדרוש את התפטרות אשכול. פרס מנע מהלך זה ותמך מאחורי הקלעים במהלך המורכב שהביא את דיין למשרד הביטחון. בפומבי הכריז כי רפ"י מוכנה להתפרק אם הדבר יידרש.
הן לפני המלחמה, שלה התנגד בן-גוריון, והן לאחריה, נראה היה כי בן-גוריון מצוי בשקיעה, וכי המפלגה, שהוקמה כגחמה אישית שלו, אינה בעלת זכות קיום עוד. עם תום המלחמה החליט פרס לפעול לאיחוד בין רפ"י ומפלגת האם שממנה פרשה. הוא הוביל מגעים אלו, על אף דעתו המנוגדת של בן-גוריון. בדצמבר 1967 קיבלו מוסדות רפ"י החלטה ברוב קטן להתאחד עם מפא"י ועם אחדות העבודה למפלגה אחת שתקרא "מפלגת העבודה". עם זאת, לממשלה צורף בשלב זה יוסף אלמוגי, ולא פרס.
שר בממשלת גולדה מאיר (1969–1970)
ממוזער|250px|פרס מצטרף לדוד בן-גוריון להליכתו היומית ב-1969
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים דרך כוכבו של משה דיין, והוא נחשב ליורשם הוודאי של אנשי מפא"י הוותיקים מקרב דור "הצעירים" שאליו השתייך פרס. בבחירות הפנימיות שנערכו בשנת 1969 ברפ"י כחטיבה במפלגת העבודה נחל פרס מפלה, כאשר גד יעקבי הצעיר הקדים אותו וזכה במקום הראשון המבטיח משרת שר. בצעד יוצא דופן ויתר יעקבי על משרת השר לטובת פרס, ששובץ במקום ה-12 ברשימת המערך לקראת הבחירות לכנסת השביעית.
לאחר ניצחון המערך בבחירות צורף פרס לממשלה ה-15 בראשות גולדה מאיר, תחילה כ"שר בלי תיק האחראי לפיתוח הכלכלי של השטחים". אך ב-22 בדצמבר 1969, כשבוע לאחר כניסתו לממשלה, קיבל את תפקיד השר לקליטת העלייה, וב-1 בספטמבר 1970 מונה להיות לשר התחבורה ולשר התקשורת. פרס היה הראשון שנשא בתואר "שר התקשורת" שהחליף את "שר הדואר". בעמדותיו בנוגע לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הוא בלט בתמיכתו בהתיישבות נרחבת, ובכלל זה ברצועת עזה ובסיני, בעיקר בין טאבה לבין שארם א-שייח'.
בתקופה זו היה השר המקשר עם הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים, שהיה ממקימיה.
לפי תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות בשנת 2000, פרס היה מעורב בשנת 1971 בטיוח חקירה של תאונה, שבה נהרג חייל כתוצאה מפליטת כדורים מנשקו של בנו של פרס, יוני. בתגובה לתחקיר אמר פרס כי לא היה טיוח.
ההתמודדות הראשונה מול רבין (1974)
ממוזער|150px|שר ההסברה שמעון פרס עם מנכ״ל מרכז ההסברה יהודה אילן 1974
פרס צורף כשר ההסברה לממשלת ישראל ה-16, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והבחירות לכנסת השמינית (שבהן שובץ שוב במקום ה-12). ההצטרפות לממשלה, שנראה היה כי ימיה ספורים, לא היתה קלה. בראשה ישבו גולדה ודיין, שסומנו מבחינה ציבורית כאחראים למחדל החמור של המלחמה, אך פרס רצה לשמור על עמדת זינוק להנהגה. כאשר התפטרה גולדה, כחודש לאחר הקמת הממשלה, ובעקבותיה דיין, הוצעה בתחילה ראשות הממשלה לפנחס ספיר, "ממליך המלכים" הוותיק, אך הוא סירב. במפלגת העבודה נותרו שני שרים בעלי עבר ביטחוני, שלא הוכתמו בכתם "המחדל": יצחק רבין ושמעון פרס. הבחירה נערכה בין 611 חברי מרכז מפלגת העבודה. בתחילה הסכימו השניים באופן חשאי כי המפסיד יקבל את מרותו של המנצח, ואילו המנצח יאפשר למפסיד לבחור את התפקיד שיינתן לו בממשלה, אך לאחר מכן הידרדרה מערכת הבחירות למערכת מתוחה, ובשיאה, ביום ההתמודדות, פרסם עיתון "הארץ" את סיפורו של עזר ויצמן בדבר התמוטטותו של רבין ערב מלחמת ששת הימים. רבין סבר שידו של פרס בפרסום; הייתה זו פתיחה קשה למערכת היחסים בין האישים. בהתמודדות עצמה, ב-22 באפריל 1974, זכה רבין ב-54% מן הקולות, ובתפקיד ראש הממשלה. אך הישגו של פרס, 46%, היה כזה שהבטיח לו משרה רמה בממשלה הבאה, והראה כי כוחו חזק במנגנון המפלגתי. כאשר הקים רבין את ממשלתו, הוא מינה את פרס לשר הביטחון, "בלב כבד", כפי שהגדיר זאת בזיכרונותיו.
שר הביטחון (1974–1977)
שמאל|ממוזער|260px|מימין לשמאל: אלי רהב, יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין תלם, שייטת ספינות הטילים, 1975
שמאל|ממוזער|260px|שר הביטחון שמעון פרס נואם במהלך ישיבה מיוחדת של הכנסת באשר להסכם הביניים עם מצרים
הנושאים הביטחוניים העיקריים שעמדו בפני ממשלת רבין הראשונה היו המשא ומתן על הסכם הביניים עם מצרים, שיקומו של צה"ל מנזקי המלחמה וניסיונות להגיע לפריצת דרך מדינית עם ירדן. הצוות המוביל – רבין, פרס ויגאל אלון – פעל בניסיון לשיתוף פעולה וניהל בצוותא את המשא ומתן המסובך על הסכם הביניים ואת הפגישות הסודיות עם חוסיין, מלך ירדן, אך עד מהרה התברר כי בין רבין ובין פרס חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב, שהפכו ליריבות אישית מרה. רבין נטה לעמדה "יונית" של פשרה טריטוריאלית עם ירדן, על פי עקרונות תוכנית אלון. פרס לעומתו נחשב ל"נץ" ותמך ב"פשרה פונקציונלית" במתווה שהתווה קודמו בתפקיד, משה דיין, שמשמעותה השארת השטחים בשליטת ישראל, וחלוקה לא של השטח אלא של הסמכויות השלטוניות.
חילוקי דעות אלו הביאו למספר משברים. בדצמבר 1975 עלו מתנחלי גוש אמונים והתיישבו בסבסטיה שליד שכם, בהתנחלות שאותה כינו "אלון מורה". אלון ורבין ביקשו לפנות את המתנחלים, אך פרס העניק להם סיוע ותמיכה בממשלה. הפשרה שהושגה בסוף, ביוזמתו של ישראל גלילי, הייתה כי המתנחלים יעברו ל"מחנה זמני" בקדום, שהפך לאחר מכן ליישוב הקבע קדומים, ובכך למעשה נענתה הממשלה לדרישת המתנחלים. באותה שנה אישרה הממשלה את הקמת ההתנחלות עפרה, ופרס התכבד בנטיעת העץ הראשון ביישוב. בשנת 1977 השתתף פרס בוועדת השרים לענייני התיישבות שהחליטה לרכוש קרקעות להקמת ההתנחלות אריאל.
במרץ 1976 התיר פרס עריכת בחירות מוניציפליות ביהודה ושומרון וחבל עזה, והרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש על פי החוק הירדני, גם על מי שאינו בעל רכוש. בבחירות אלו ניצחו הקיצונים, והודחו ראשי ערים ותיקים. רבין טען כי "הממשלה טעתה ונקטה במהלכים שלא הוסיפו לה יוקרה". לכל היה ברור כי המדובר בפרס. המשבר בין השניים החריף עד שהתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות פורום פנימי של אנשי המפלגה. פרס הרהר בפומבי על החלפתו של רבין, ואף שיתף במחשבותיו אלו את ראשי הליכוד והמפד"ל. על תקופה זו כתב רבין בזיכרונותיו את המשפט המפורסם – "היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום, אלא – יצחק רבין". הכינוי "חתרן בלתי נלאה" רדף את פרס מאז.
מבצע יונתן (1976)
המתיחות בין פרס לרבין המשיכה גם לאחר סיומו המוצלח של מבצע יונתן ביולי 1976. במהלך הדיונים שקדמו למבצע תמך פרס בפעילות צבאית מיידית (בהתאם לתפיסה שהתקבלה, שאין לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור), ואילו רבין העדיף לנסות קודם את דרך המשא ומתן. בסופו של דבר החליטו שניהם על פעולה צבאית. הצלחת הפעולה, שהביאה לגל של פופולריות לממשלת רבין, לא הפיגה את המתיחות בין שני האישים, ונראה שכל אחד מהם ביקש לנכס לעצמו את האשראי הציבורי שנוצר בעקבות הצלחת הפעולה.
מערכת הבחירות של 1977 והמהפך (1977)
ממשלת רבין הגיעה לסוף דרכה בסוף שנת 1976 לאחר הצבעה על הצעת אי-אמון שהגישה סיעת החזית דתית התורתית בשל חילול השבת. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית נערכה ב-23 בפברואר 1977 התמודדות נוספת במפלגת העבודה. הפעם היה הגוף הבוחר גדול יותר, וכלל 2,300 צירים שנבחרו בידי 252,000 חברי המפלגה, שאליהם נוספו 600 חברי מרכז. התמודדות זו הייתה קשה וטעונה, ובסיומה ניצח רבין את פרס ברוב דחוק – 1,445 קולות לרבין לעומת 1,404 לפרס.
במרץ 1977 נחשפה "פרשת חשבון הדולרים" של לאה רבין, שבה התברר כי לאחר שהותם של הזוג רבין בארצות הברית, המשיכה גב' רבין לנהל חשבון דולרים בניגוד לחוק. ב-7 באפריל 1977 פרש רבין מראשות המפלגה וממועמדות המערך לראשות הממשלה. ב-10 באפריל נבחר פרס, כמעט פה אחד, ליו"ר המפלגה. רבין, שלא היה יכול להתפטר מממשלת המעבר, יצא לחופשה ופרס מילא בפועל את מקומו כראש ממשלה, אם כי האחריות נשארה על רבין, ופרס עדכן אותו באופן יומיומי.
פרס מצא עצמו בראשות המפלגה, כשלרשותו מעט יותר מחודש לנהל תעמולת בחירות. המערך הפך שם נרדף לריקבון שלטוני ולשחיתות. מולו ניצב הליכוד ובראשו מנחם בגין הוותיק, ובשורותיו פעל כמנהל מסע הבחירות עזר ויצמן, שניהל מסע תעמולה תוסס ונמרץ. הליכוד לא היסס לתקוף אישית את פרס בסיסמה "פרס – שטר בלי כיסוי". בעימות טלוויזיוני שנערך יומיים לפני הבחירות נראה פרס מתוח ועצבני, לעומת בגין שהופיע רגוע ונינוח. סקר טלפוני שנערך לאחר העימות גילה כי המצביעים סבורים כי תוצאת העימות היא תיקו, אך גם אם היה זה תיקו הוא פעל לטובת בגין, שהפגין ממלכתיות והציג בפומבי את אישיותו ודעותיו באופן שטרם נחשף לציבור. הבחירות הסתיימו ב"מהפך": המערך ספג מכה קשה, וירד מ-51 ל-32 חברי כנסת, והליכוד, שעלה ל-43 מנדטים, ניצח בבחירות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שבה הפסידה מפלגת השלטון הוותיקה, בשמותיה מפא"י-עבודה-מערך, את השלטון. פרס היה לראש האופוזיציה.
באופוזיציה לליכוד (1977–1984)
200px|ממוזער|פרס משוחח עם ראש הממשלה מנחם בגין, 1981
200px|ממוזער|פרס נושא דברים במליאת הכנסת, ערב אשרור הסכם השלום עם מצרים
תקופת ממשלת בגין הראשונה (1977–1981)
לאחר הקמת ממשלת ישראל השמונה עשרה מצא עצמו פרס כראש האופוזיציה, ואף שלא היסס לתקוף את ממשלת הליכוד, הוא נקט עמדות ביטחוניות ומדיניות "ניציות". בתגובה להצעתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לחתום על הסכם שלום, פרס הציע תקופת מעבר ארוכה ובה הסכמי ביניים, והתנגד לנסיגה מלאה של ישראל מסיני גם בהסכם שלום. בסופו של דבר, הוביל את המערך לתמיכה במגעי השלום עם מצרים ולאחר מכן תמך בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכם השלום עם מצרים.
בתוך המפלגה החריף הקרע בין פרס לרבין. ב-1979 התפרסם ספר הזיכרונות של רבין, "פנקס שירות", שכלל האשמות רבות נגד פרס, ובראשן הביטוי "חתרן בלתי נלאה". אומנם לקראת ההתמודדות המיועדת מול פרס על ראשות המפלגה החליט רבין לא להתמודד, ולתמוך בחברו הוותיק יגאל אלון; אולם בפברואר 1980 נפטר אלון במפתיע, וכך ההתמודדות על ראשות המפלגה שוב נותרה בין פרס לרבין. בבחירות הפנימיות שנערכו בנובמבר 1980 ניצח פרס עם 71% מן הקולות. בחירות אלו היוו נקודת מפנה ביחסים בין שני האישים. פרס הקים "ממשלת צללים" ולא כלל בה את רבין. רק בהתקרב הבחירות לכנסת ב-1981 ובלחץ דעת הקהל בציבור ובתוך מפלגת העבודה, הודיע פרס, שרבין יהיה מספר שתיים ומועמדו לתפקיד שר הביטחון (במקום מועמדות חיים בר-לב) בממשלה שיקים אחרי הבחירות.
בדצמבר 1980 הכניס מנחם בגין את פרס בסוד תקיפת הכור האטומי בעיראק, המכונה "מבצע אופרה". פרס לא הביע התנגדות באותה העת, אך במאי 1981 הדליף עוזי אבן לפרס כי התקיפה צפויה בעתיד הקרוב. פרס כתב מכתב סודי לראש הממשלה בגין. במכתב זה דחק בו לבטל את המבצע, ולטפל במצב באמצעות לחץ פוליטי על צרפת (שסיפקה את הכור) ועל משטרו של סדאם חוסיין. לאחר ההדלפה לפרס, החליט בגין לדחות את מועד המבצע. בעקבות מידע מודיעיני שקבע כי אם תידחה הפצצת הכור יהיה מימושה במועד מאוחר יותר כרוך בנשורת גרעינית שתביא למותם של אזרחים רבים, החליטה ממשלת ישראל על ביצוע ההפצצה ב-7 ביוני 1981, כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת.
לאחר הצלחת התקיפה הואשם בגין על ידי מפלגת העבודה בראשות פרס, וזאת בניגוד לעמדת רבין, שהפעולה נבעה משיקולי תעמולה של הליכוד לקראת הבחירות הקרבות לכנסת העשירית. אחרי מלחמת המפרץ טענו רבים שקיום התוכנית הגרעינית של סדאם חוסיין מוכיח את נחיצות הפעולה של בגין ב-1981. אולם פרס המשיך לטעון שההפצצה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת, וגרמה רק לפיזור והסתרה של המאמץ הגרעיני העיראקי.
מערכת הבחירות של 1981 (1981)
במערכת הבחירות 1981 עמדה בצִלם של האינפלציה הדוהרת, שבימי ממשלת בגין קפצה עד למעלה מ-100% לשנה, הקיפאון המדיני שהחליף את תנופת השלום, שבה התחילה הקדנציה של בגין בראשות הממשלה, ומחלותיו של ראש הממשלה, שסבל מחולשות אישיות ומתפקוד לקוי של ממשלתו. עם זאת, כל אלו נדחקו הצידה מול הנושא העדתי; רבים האמינו כי המערך מייצג את האשכנזים, והליכוד הצליח להפוך למייצגם של המזרחים, בני העליות מארצות האסלאם, שנטרו טינה למפא"י על היחס כלפיהם. רבות מאספות הבחירות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. פרס הגיב בהתעמתות ובהתפלמסות עם הקהל, שיצרה רושם של התנשאות מצדו ומצד אנשי המערך כלפי תומכי הליכוד המזרחיים.
פרס, שהיה בתחילה בטוח בניצחונו בבחירות, דחק את רגליו של רבין מצמרת המערך, וקבע ששר הביטחון בממשלה שיקים אחרי הבחירות יהיה יורשו של רבין בתפקיד הרמטכ"ל, חיים בר-לב. אחרי התאוששות הליכוד בסקרי דעת הקהל, נכנע פרס ללחצים פנימיים והודיע, שמועמד המערך לשר הביטחון הוא יצחק רבין. הוא דחה הצעות שהובאו בפניו לוותר על מועמדותו לראשות הממשלה לטובת רבין.
בליל הבחירות הראה מדגם הטלוויזיה על ניצחון דחוק של המערך, ופרס מיהר לחגוג את ניצחונו, אף שאחד מיועציו הזהירו מראש, שלא ימהר לעשות זאת וימתין לתוצאות הסופיות. עם ספירת הקולות התברר שפרס אמנם הצליח להעלות את המערך ל-47 מנדטים, אבל הליכוד עלה ל-48 מנדטים וניצח.
ממשלת בגין השנייה (1981)
האירוע המרכזי בתקופת ממשלתו השנייה של מנחם בגין היה היציאה למלחמת לבנון הראשונה. עם היציאה למלחמה שמר פרס על מראית עין של "אחריות לאומית". אף על פי שהיה ברור כי הוא מסתייג מהמלחמה ומהמהלכים שהובילו אליה, כראש האופוזיציה לא רצה להפגין אי-נאמנות כלפי הממשלה בשעת משבר ומלחמה.
ראשות הממשלה (1984–1986, 1995–1996)
ראש הממשלה: כהונה ראשונה (1984–1986)
מערכת הבחירות של 1984 (1984)
התפטרותו של בגין מראשות הממשלה, והחלפתו ביצחק שמיר, שנתפס כמועמד פחות פופולרי ולא כריזמטי, ההסתבכות הקשה בלבנון, שגבתה הרוגים רבים, המשברים הכלכליים, בהם משבר מניות הבנקים והאינפלציה שיצאה משליטה, הביאו לתקווה בקרב אנשי המערך כי הפעם יצליחו לנצח בבחירות. הפעם עמד להתייצב מול פרס בהתמודדות הפנימית יצחק נבון, שסיים זמן קצר לפני כן את תפקידו כנשיא, בו צבר פופולריות רבה, כולל בקרב ציבורים שלא תמכו במערך. מול נבון כרת פרס ברית עם רבין, והצליח למנוע מנבון להתמודד, ולהיות שוב מועמד המפלגה לראשות הממשלה.
ממוזער|260px|ראש הממשלה שמעון פרס כותב במליאת הכנסת
מערכת הבחירות לכנסת האחת עשרה עצמה לא הייתה סוערת כקודמתה, והרגשות השליליים שבוטאו נגד פרס במערכת הבחירות הקודמת התמתנו. עם זאת, יצחק שמיר הצליח לזכות באהדה, ואף לשפר את מעמדו, כאשר הכריז כי בכוונתו לפעול לכינון ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, הכרזה לה לא היה לפרס מענה ראוי.
במוצאי יום הבחירות, ב-23 ביולי 1984, התברר שבכנסת האחת עשרה ישנו שוויון בין גושי המפלגות. המערך אמנם קיבל 44 מנדטים לעומת 41 של הליכוד, אולם אף אחד מהגושים לא יכול היה להקים ממשלה בעצמו, ואף לא גוש חוסם. לליכוד עם מפלגות הימין ועם המפלגות הדתיות, היו 60 מנדטים, לעומת 59 מנדטים לגוש של המערך, ושל מפלגות המרכז-שמאל והשמאל, בנוסף הייתה כך שקיבלה מנדט אחד והייתה מוקצה על ידי שני הגושים.
המפלגות הדתיות שמרו על נאמנותן לליכוד, וסירבו להיעתר לפניות להקים ממשלה צרה עם המערך. לאחר התערבותו האישית החסרת תקדים של נשיא המדינה חיים הרצוג ולאחר שעזר ויצמן, שעמד בראש מפלגת יחד, תמך בכך, נמצא הפתרון – "הסכם רוטציה", לפיו במשך השנתיים הראשונות יכהן פרס כראש ממשלה, ושמיר יהיה ממלא מקומו ושר החוץ, ובשנתיים שלאחריהם שמיר ופרס יתחלפו בתפקידיהם. לאורך כל הקדנציה הוענק תיק הביטחון ליצחק רבין מהמערך, ואילו תיק האוצר ליצחק מודעי מהליכוד.
ראש ממשלת האחדות (1984–1986)
260px|ממוזער|שמאל|ראש עיריית בית לחם, אליאס פריג', מקבל את פני ראש הממשלה שמעון פרס למסיבת הקוקטייל לכבוד חג המולד בבית לחם, 1984
שמאל|ממוזער|260px|ראש הממשלה שמעון פרס מעניק את הפרס לחתן התנ"ך העולמי לנוער ביום העצמאות תשמ"ה (1985)
בפני פרס עמדו מספר אתגרים. במשך השנתיים שבהן אמור היה לכהן בראשות הממשלה, היה עליו לפתור את המשבר הלבנוני, לחלץ את הכלכלה מהמשבר, ולקדם תהליך מדיני לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בינואר 1985 הביאו פרס, ושר הביטחון רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל משטחים שכבש במלחמת לבנון הראשונה, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב דחוק, ובין התומכים היו גם שרים מן הליכוד. באמצע 1985 נערך צה"ל בקו החדש. על אף שההיערכות החדשה הותירה את צה"ל בלב השטח הלבנוני, ולא הביאה לפתרון מלא של הבעיה, ההרגשה הכללית ששררה בעת הנסיגה הייתה כי המדובר בצעד חיוני, וכי הקזת הדם בלבנון פחתה מאוד.
ביולי 1985 הוביל פרס יחד עם שר האוצר יצחק מודעי ועם נגיד בנק ישראל, מיכאל ברונו, את התוכנית לייצוב המשק, מהלך לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. יש המייחסים לתוכנית הייצוב שיזמו פרס ומודעי את הפיכתה של כלכלת ישראל לכלכלה נאו-ליברלית. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו במשה ניסים.
הישג נוסף בתקופת כהונה זו היה העלאת יהודי אתיופיה. כתוצאה מחשיפה של משה דיין, הופסקו הטיסות מאוגנדה, ונוצר הצורך לבצע את מבצע משה. המבצע הופסק לאחר שפרס התוודה בפני עיתונאים שנערכות טיסות מסודאן לישראל. בהמשך, יזם פרס מגעים שהובילו למבצע שבא, שגם הוא הופסק בעקבות חשיפה של פרס בתקשורת.
ביולי 1986 ביקר פרס באופן מפתיע במרוקו.
משבר שהעיב על תקופת הכהונה הראשונה של פרס היה פרשת קו 300. ב-18 במאי 1986 דיווח היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע שממנו עלה חשד שאנשי שב"כ, בראשות ראש השב"כ אברהם שלום, ביצעו עבירות פליליות חמורות, והוא ביקש להעמידם לדין. לאחר ששקל בדבר, החליט פרס להתנגד לכך, והעדיף לשמור על ראש השב"כ, במחיר של טיוח הפרשה. על הדרישה של זמיר הגיב: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". לראובן חזק, שהעלה את החשדות על אף שבכך חרץ את דינו לאבד את תפקיד ראש השירות שהובטח לו – הציע פרס לצאת ללימודים ולפרוש מהשירות. התפתח עימות בין זמיר לבין פרס ויצחק שמיר, שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש – יוסף חריש. אולם, משהבין פרס שלא יוכל לעצור את החקירה – איפשר לפרקליטות להורות למשטרה לחקור את הפרשה, דבר שהביא לפרסומהּ. הסערה הציבורית שהתחוללה הביאה להתפטרותו של שלום מתפקידו. נשיא המדינה חיים הרצוג העניק חנינה בטרם העמדה לדין לאנשי השב"כ המעורבים, והביא לסיום פורמלי של הפרשה.
בתחום המדיני לא הצליח פרס ליצור פריצת דרך בתקופת כהונתו כראש הממשלה. המשך המהלך המדיני, בו היו שותפים מאחורי הקלעים גם הירדנים והאמריקנים, היה תלוי בהצהרה של אש"ף על הימנעות מטרור והכרה במדינת ישראל. ערפאת נמנע מהצהרה כזו, ובפברואר 1986 הכריז המלך חוסיין על סיום המשא ומתן ועל כישלון התהליך.
פעולות נוספות של ממשלת ישראל בתקופה זו היו עסקת חילופי השבויים עם אחמד ג'יבריל במאי 1985, שבה שוחררו 1,100 אסירים ביטחוניים מארגוני הטרור כנגד שלושה שבויי צה"ל. באוקטובר 1985 ביצעה ישראל, בתגובה לרצח ישראלים בקפריסין, הפצצה על מפקדות אש"ף בתוניס, שכונתה "מבצע רגל עץ". הייתה זו ההפצצה ארוכת הטווח ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי מאז ומעולם, והיא נועדה ליצור הרתעה נגד פעולות טרור, ולסמן למדינות התומכות בארגוני הטרור כי לא תזכינה לחסינות.
בציבור ובעיתונות הועלו ספקות האם פרס יקיים את הסכם הרוטציה, ולדברי בועז אפלבאום שהיה באותה התקופה ראש לשכת ראש הממשלה הוא אכן בדק אצל הרב שך אם יתמוך בו בפירוק ממשלת האחדות והקמת ממשלה צרה בראשותו, אך נתקל בסירוב מוחלט, והרב שך אף סירב לדבר עמו. בסופו של דבר, התפטר פרס מראשות הממשלה לטובתו של מנהיג הליכוד יצחק שמיר והם החליפו תפקידים ב-20 באוקטובר 1986.
בממשלות שמיר (1986–1988)
אחרי הרוטציה הפך פרס לשר החוץ בממשלתו של יצחק שמיר. בתפקיד זה ניסה פרס לקדם את "האופציה הירדנית" – פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ופתרון בעיית יהודה שומרון ועזה על ידי הדברות עם ירדן.
באפריל 1987 נפגש בחשאי עם המלך חוסיין בלונדון, והגיע איתו, ללא הסכמתו וללא ידיעתו של ראש הממשלה שמיר, להסכם (שכונה "הסכם לונדון") על מסגרת לשיחות שלום על ידי כינוס ועידה בינלאומית שתוביל למשא ומתן ישיר בין הצדדים, בו העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית. ההסכם החשאי אמור היה להיות מוצג כיוזמה אמריקנית שתוצג לשני הצדדים, ולפי עדות חוסיין, פרס הבטיח לו, שההסכם יאושר על ידי ממשלת ישראל. אולם שמיר התנגד להסכם והודיע על כך לאמריקנים, ומכיוון שבממשלה בה היו לגוש הליכוד מחצית מהחברים לא היה להסכם רוב, הוא נגנז והיוזמה נכשלה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והביאה קץ לניסיונות המדיניים של פרס.
ב-1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. אישים כמוטה גור פנו אל פרס בבקשה כי יפנה את מקומו לרבין, בעל התדמית הביטחוניסטית, ויאפשר לו להתמודד מול שמיר בבחירות, אך פרס סירב. רבין, מטעמיו הוא, נמנע אף הוא מהתמודדות, ופרס נבחר שוב כמועמד המפלגה לבחירות.
מערכת הבחירות הייתה שקטה. עם זאת, ימים ספורים לפני הבחירות הותקף ביריחו אוטובוס שנסע מטבריה לירושלים. על האוטובוס הושלך בקבוק תבערה ובדליקה שפרצה נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה. החייל שניסה להצילם נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. האירוע עורר רגשות שליליים נגד הפלסטינים, ונגד פרס שנתפס כמתון וחסר יכולת עמידה מול הטרור הפלסטיני. יש האומרים, וביניהם פרס עצמו, שאירוע זה הביא להכרעת הבחירות לטובת הליכוד.
עם תום הבחירות לכנסת ה-12 היה לגוש הליכוד, מפלגות הימין והדתיים, רוב של 65 מנדטים, אולם שמיר העדיף להקים ממשלת אחדות נוספת. בגלל יחסי הכוחות החדשים נאלץ פרס לוותר על דרישתו לרוטציה בראשות הממשלה. פרס התמנה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר, ורבין המשיך בתפקידו כשר ביטחון.
"התרגיל המסריח" (1990)
שמאל|ממוזער|260px|פרס עם מנחם פרוש
בתחילת 1990 הציע מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס בייקר, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית שתהיה מבוססת על תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ושבה ישתתפו גם נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך גורשו עם השנים על ידי ישראל בתקופת שליטתה בשטחים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב. פרס רקח עם ש"ס תוכנית להפלת הממשלה, במה שכונה מאוחר יותר "התרגיל המסריח". סיעת המערך עמדה להציע אי-אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה. שאר שרי המערך התפטרו בתגובה, ובהצבעה על הצעת האי-אמון, ב-15 במרץ 1990, נעדרו חמישה מחברי הכנסת של ש"ס מהמליאה, והממשלה נפלה.
הנשיא חיים הרצוג הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על פרס. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות המפלגה לממשלת השמאל, ובעקבותיו סירב גם הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגת ש"ס להצטרף לממשלת פרס. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, ויחד עם אברהם שריר הייתה לפרס לכאורה קואליציה בת 61 חברים.
ממשלתו החדשה של פרס הייתה אמורה לקבל את אישורה של הכנסת ב-11 באפריל 1990. אולם, בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים ממשכן הכנסת. הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב-26 באפריל 1990, כשגם בתום פרק הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. שמיר הצליח להרכיב ממשלה צרה ופרס חזר לתפקיד ראש האופוזיציה.
בממשלת רבין השנייה (1992–1995)
ממוזער|220px|שמעון פרס, כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, בטקס סיום בוגרי המכללה לביטחון לאומי, מעניק תעודה למוטי יוגב
ממוזער|220px|מימין לשמאל: יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת ביום הענקת פרס נובל לשלום
ממוזער|220px|פרס עם המלך חוסיין
בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה שנערכו ב-19 בפברואר התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. פרס הגיע למקום השני עם 34% מהקולות. רבין זכה במעט יותר מהסף של 40% מהקולות שהיה דרוש בשביל להימנע מסיבוב שני, ונבחר להיות מועמד המפלגה לראשות הממשלה. בבחירות המקדימות שנערכו לאחר מכן, לבחירת חברי הכנסת מטעם המפלגה, זכה פרס במקום הראשון ושובץ ברשימה במקום השני לאחר רבין.
כשר החוץ (1992–1995)
כאשר זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה, מינה רבין את פרס לתפקיד שר החוץ ולממלא מקום ראש הממשלה. רבין, שהבטיח בנאום ניצחונו בבחירות "אני אנווט", ניהל את ממשלתו ביד רמה. לעיתים הסתכסכו השניים, אך במהלך כל תקופת כהונת רבין הייתה הכרתו של פרס כי רבין הוא הבכיר מביניהם, שהביאה לשיתוף פעולה ולקידום הנושאים שהיו חשובים לשניהם.
בתחילה דחק רבין את פרס מהטיפול ברוב הנושאים הנוגעים לתהליך השלום, שהתנהל בהמשך ל"תהליך מדריד", והותיר בידיו רק את ניהול החלקים הנוגעים לשיתוף פעולה אזורי.
בשנים 1992 ו-1993 עמדה ממשלת רבין במגעים עם סוריה לכריתת הסכם שלום תמורת נסיגה מרמת הגולן. מגעים אלו התקדמו מאוד, אך באמצע שנת 1993 נראה היה כי הגיעו למבוי סתום. על רבין היה לבחור בין התקדמות במסלול הסורי, שנראה כי היה שרוי במשבר, ובין התקדמות מול הפלסטינים.
בשלב זה הודיע יוסי ביילין, סגנו של פרס במשרד החוץ, לפרס על קיום ערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת אש"ף, שעקף את המסלול "המוסדי" עם המשלחת הירדנית-פלסטינית לוועידת מדריד. אישים המקורבים לערפאת החלו במגעים עם נציגים ישראלים המקורבים לביילין (יאיר הירשפלד ורון פונדק), בתיווכו של הנורווגי טריה לארסן. בשיחות אלו הושגו הבנות והסכמות מתקדמות בהרבה מאשר אלו שהושגו במסלול מדריד. פרס הביא את רבין בסוד העניין, והשניים הסכימו להעלות את דרג השיחות, ולשלוח את מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר להמשך השיחות.
במאי 1993 המשיך סבב שיחות נוסף, ולבסוף הגיעו הצדדים להסכם. על ההסכם המקורי חתמו פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, ועל כן ההסכם ואלו שבאו אחריו זכו לשם "הסכמי אוסלו". לאחר החלפת מכתבי ההכרה ההדדית בין רבין ליאסר ערפאת, חתמו פרס ועבאס ב-13 בספטמבר על "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בטקס חגיגי שנערך על מדשאות הבית הלבן בהשתתפות רבין, ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. על צעד זה זכה פרס, יחד עם רבין וערפאת, בפרס נובל לשלום לשנת 1994. חתימת ההסכם עם ערפאת, שהיה במשך שנים אויבה בנפש של מדינת ישראל, והיה אחראי לכמה מהפיגועים המרים ביותר נגד אזרחיה, הביאה לפילוג קשה בעם. גל של פיגועי התאבדות שגרם להרוגים רבים, הביא גם הוא לכך שרבין, ועמו פרס, הואשמו על ידי גורמים קיצוניים בבגידה, ובחלקים מן הציבור החלה התנגדות חריפה למהלכים אלה.
פרס השתתף גם בגיבוש הסכם השלום בין ישראל לירדן. זמן קצר אחרי חתימת הסכם אוסלו הראשון, פגש פרס את הנסיך חסן, אחיו של המלך חוסיין, בבית הלבן. ב-2–3 בנובמבר 1993, נסע בחשאי לעמאן וניהל משא ומתן עם המלך חוסיין, ובסופו הגיעו השניים להסכם בן 4 עמודים עליו חתמו בראשי תיבות. עם שובו התראיין פרס בטלוויזיה על הבחירות המוניציפליות שהתקיימו יום קודם. בחדר האיפור הוא פלט: "זכרו את השלושה בנובמבר". בראיון עצמו שאל אותו מנשה רז למה הייתה הכוונה באמירה הזו. פרס התחמק, אך פליטת הפה כבר חשפה את הסיפור. המלך חוסיין זעם על ההדלפה, וניתק מגע, ורבין בתגובה מידר את פרס מהמשא ומתן עם ירדן, ונטל את המושכות לידיו עד לחתימת הסכם השלום באוקטובר 1994.
ב-1993 הוציא לאור פרס את ספרו "המזרח התיכון החדש", אותו כתב ביחד עם אריה נאור. בספר פרש את חזונו לגבי עתיד המזרח התיכון, שבו אינטרסים כלכליים ועל-לאומיים ייגרמו לשמירה על השלום באזור. שם הספר הפך לביטוי שגור, בייחוד בפי אנשי הימין, המשתמשים בו כדי לנגח את מה שהם רואים כפנטזיות בלתי מציאותיות לגבי המצב במזרח התיכון.
ראש הממשלה: כהונה שנייה (1995–1996)
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בתום עצרת השלום הגדולה בכיכר מלכי ישראל, שבה השתתף גם פרס. הממשלה, שנתכנסה עוד באותו הלילה, בחרה באופן טבעי פה אחד בפרס לראש הממשלה בפועל, וב-22 בנובמבר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת, שבה שימש גם שר הביטחון. רבים ציפו כי יבחר באהוד ברק או באישיות ביטחונית אחרת לשמש לצדו שר הביטחון, אך כבן-גוריון וכרבין, העדיף פרס לשמור את התפקיד לעצמו.
ממוזער|260px| ראש הממשלה בפועל שמעון פרס סופד ליצחק רבין
בנובמבר ובדצמבר ביצעה ממשלת פרס נסיגה מהערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, לפי הסכם אוסלו ב' (למעט בחברון). אחרי תום הנסיגה ניסה פרס לבדוק את הסיכוי לחידוש המשא ומתן עם סוריה, אולם כאשר קיבל את הרושם שאין סיכוי להשלמתו במהירות, החליט להקדים את הבחירות לכנסת בכמה חודשים – מאוקטובר למאי.
הפופולריות שהייתה לפרס לאחר רצח רבין לא נותרה גבוהה לזמן רב. בתחילת ינואר 1996 אישר פרס את חיסול "המהנדס" יחיא עיאש, מי שהיה אחראי על גל פיגועים בישראל, ונחשב לאחד המבוקשים הבכירים ביותר ברשות הפלסטינית. בתגובה ביצע חמאס בין 21 בפברואר ל-4 במרץ ארבעה פיגועי התאבדות בירושלים, באשקלון, ובהפיגוע בדיזנגוף סנטר, שבהם נהרגו למעלה מששים איש, וכתוצאה מהם התערערה תחושת הביטחון של הציבור. פרס נתפס בעיני רבים כמי שאין לו תשובה לגל הטרור. יוזמתו, לכנס את כל מנהיגי העולם ל"ועידת עושי השלום" בשארם א-שייח' ב-13 במרץ 1996 – ועידה שאליה הגיעו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נשיא רוסיה בוריס ילצין, נשיא צרפת ז'אק שיראק ויאסר ערפאת – נתפסה על ידי רבים כתרגיל ביחסי ציבור, יותר מאשר צעד ממשי נגד הטרור שפרץ באותו החודש.
בתחילת אפריל ירה חזבאללה מטחי קטיושות על יישובי גבול הצפון של ישראל. תחילה החליט פרס להבליג, בייחוד לנוכח חג הפסח והפגיעה בתיירות הצפויה בחג. אולם כאשר מטחים אלה התגברו, החליט פרס שלישראל אין בררה אלא להגיב, והורה על פתיחת מבצע "ענבי זעם" ב-11 באפריל. ב-18 באפריל הרג פגז תותח ישראלי, שנורה לעבר משגרי קטיושות, יותר ממאה פליטים שהצטופפו במחנה או"ם בכפר קאנא, שסמוך אליו פעלו אנשי חזבאללה. בתחילה היה נראה שישראל תפסיק את המבצע, אך פרס החליט להמשיכו, ורק ב-27 באפריל הוא הופסק, כאשר הושגו בעקיפין הבנות בין ישראל, לבנון וסוריה. מבצע זה עזר רק במעט, אם בכלל, לחזק את מעמדו כדמות "ביטחונית", שהתערער עקב פיגועי חמאס, והתקפות חזבאללה. אולם מצד שני תקרית כפר קאנא עוררה עליו את זעמם של ערביי ישראל.
ממוזער|260px|ראש הממשלה שמעון פרס יחד עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בבית הלבן, אפריל 1996
מערכת הבחירות בשנת 1996, שבה התמודד פרס מול מועמד הליכוד בנימין נתניהו, הייתה הראשונה שהתנהלה לפי חוק הבחירה הישירה. במערכת הבחירות ניסה פרס להסתמך על גל האהדה כלפיו וכלפי המפלגה בעקבות רצח רבין, מבלי להראות כמי שמנצל את הרצח, וניסה גם להתגבר על הפער בין הדימוי של רבין כ"מר ביטחון" לבין הדימוי שלו. פרס הרבה להופיע בבטלדרסים צבאיים, וסיסמת הבחירות שלו הייתה "ישראל חזקה עם פרס", שנבנתה על משקל הסיסמה "ישראל מחכה לרבין".
אולם פרסומאי הליכוד, בעצתו של ארתור פינקלשטיין, כבשו את סדר היום כאשר הראו בתשדירי הבחירות את פגיעות הפיגועים והקטיושות, וחזרו שוב ושוב על סיסמאות כמו "אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס" ו"פרס יחלק את ירושלים". שוב ושוב חזר תשדיר אחד, בו נראית זכוכית, המנופצת וחושפת את תמונתו של פרס הולך יד ביד עם ערפאת (תמונה שצולמה בוועידה הכלכלית בדאבוס). גם בעימות הטלוויזיוני, בו פרס ניסה להתעלם מנוכחותו של נתניהו, פרס נראה מבוגר ועייף מול נתניהו הצעיר ובעל ההופעה הטלוויזיונית המלוטשת.
בליל הבחירות, 29 במאי, הראו המדגמים על שוויון, ועל יתרון קל לפרס, בתחום הטעות הסטטיסטית. העובדה שהמדגמים סירבו להכריז על המנצח, לא הפריעו לאנשי פרס להתחיל לחגוג. רק בשעת לפנות בוקר, כשרוב הציבור בישראל כבר ישן, החלו לזרום תוצאות האמת, והמדגמים היו לטובת נתניהו. עם עלות הבוקר התברר שנתניהו מוביל ברוב קטן וכנראה ינצח בבחירות. כעבור יום נוסף, עם סיום ספירת קולות החיילים, התברר שפרס הפסיד בהפרש של כשלושים אלף קולות, כאחוז אחד ממספר המצביעים.
פעילות פוליטית מאוחרת (1996–2007)
שמאל|ממוזער|260px|סגן ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס, עם מזכיר ההגנה של ארצות הברית דונלד רמספלד, 22 באוקטובר 2001
אחרי הפסדו בבחירות הקים פרס את מרכז פרס לשלום, שנועד לקדם את השלום על ידי עידוד שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה, לפי חזון "המזרח התיכון החדש" שלו. הוא נותר בתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה ויושב ראש האופוזיציה, אך בראיון טלוויזיוני עם ניסים משעל בספטמבר 1996 הודיע כי אין בכוונתו להתמודד עוד על ראשות מפלגת העבודה, בבחירות המקדימות ביוני 1997 שבהן התמודדו יוסי ביילין, שלמה בן עמי, אפרים סנה ואהוד ברק. ראיון זה נתפס על ידי רבים כמעין הודעת פרישה. אחרים ראו בו מעין אמירה כי יהיה מי שיהיה אשר יזכה בבחירות המקדימות, פרס יימצא דרגה אחת מעליו, כמדינאי בכיר.
יחסיו של פרס עם ברק, המנצח בבחירות המקדימות, היו בעייתיים מתחילתם. ברק ראה עצמו כמוביל היחיד של מפלגת העבודה אל ניצחון עתידי בבחירות, בעוד שפרס סירב להיעלם, והמשיך לדרוש עמדת השפעה. נסים זווילי יזם במאי 1997 הצבעה במרכז המפלגה, על הצעה למנות את פרס ל"נשיא מפלגת העבודה". ברק התנגד לכך, מחשש שמדובר בעמדת כוח שתיצור במפלגה "מחנה פרס", שיצר את צעדיו של כל יושב ראש עתידי. ההצעה כשלה בהצבעה. מאותה הצבעה זכורות שאלתו הרטורית של פרס את צירי הוועדה: "אני שומע את חבריי אומרים: 'פרס הוא לוזר'. אני הפסדתי?!" ותשובות ה"כן", החוזרות ונשנות מהקהל.
בבחירות לכנסת החמש עשרה, פרס נבחר לכנסת כהוצב במקום השני ב"ישראל אחת". בתחילה ביקש להיבחר ליושב ראש הכנסת, אך לכך סירב ברק. לבסוף מינה אותו ברק ל"שר לשיתוף פעולה אזורי". נראה כי משרד זה היה תואר ריק מתוכן. שר החוץ דוד לוי סירב לוותר עבורו על סמכויות משרדו, וכך גם שרים אחרים. התפקיד שנותר למשרד הוא ייצוג ישראל בוועידות כלכליות אזוריות. רק לאחר מאבק הסכים ברק לשתף את פרס בקבינט המדיני-ביטחוני שהקים.
בשנת 2000, אחרי שעזר ויצמן התפטר מהנשיאות, החליט פרס להתמודד על התפקיד. הוא היה מועמדה של קואליציית ברק המתפוררת, אבל בשל מעמדו האישי הבטיחו לו רבים את תמיכתם. ההצבעה החשאית בכנסת לתפקיד התקיימה ב-31 ביולי, והפרשנים העריכו שפרס יזכה ללא קושי. בסיבוב הראשון זכה פרס בתמיכתם של 57 חברי כנסת בלבד, לעומת 60 למשה קצב. בסיבוב השני זכה קצב לעוד שלושה קולות, ופרס ספג הפסד צורב נוסף.
במהלך הקדנציה של ברק בראשות הממשלה, היו יחסי ברק ופרס מתוחים. ברק לא שיתף את פרס במשא ומתן המדיני, ומתח ביקורת על הסכמי אוסלו, שנקשרו בשמו של פרס. פרס, מצידו, מתח ביקורת על ברק וטען כי "הוא יביא מלחמה ולא שלום".
עם התפטרות אהוד ברק מראשות הממשלה והתקרבות הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו בתחילת 2001, עלתה יוזמה בקרב אוהדי פרס להריץ אותו לראשות הממשלה, וקמו תנועות כמו "תנו לפרס לנצח". בתחילה דובר על כך שפרס יחליף את ברק כמועמד מפלגת העבודה. אך כאשר התברר שהדבר לא מציאותי, עלתה יוזמה שמרצ תציג את פרס כמועמדה, זאת על פי חוק הבחירה הישירה שקבע כי רק סיעה, שלה לפחות 10 חברי כנסת, או קבוצת סיעות כזו, הייתה יכולה להציג מועמד לראשות הממשלה. אולם רוב אנשי מנהיגות המפלגה, בראשות יוסי שריד התנגדו להצעה, והיא נפלה בדיון בהנהלת המפלגה.
אחרי ניצחון אריאל שרון, בבחירות ופרישתו של ברק מהפוליטיקה, הפך פרס, מתוקף בכירותו, לראש המפלגה בפועל. פרס הוביל את כניסת המפלגה לממשלתו של שרון, שהוקמה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, כשגל של פיגועי טרור פגע בערי ישראל. הוא התמנה לסגן ראש הממשלה ושר החוץ. בישיבת הממשלה ב-29 במרץ 2002, שבה הוחלט על היציאה למבצע חומת מגן, נמנעו השרים פרס ומתן וילנאי בהצבעה.
ב-2 בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהקואליציה, ופרס התפטר מתפקידיו כסגן ראש הממשלה ושר החוץ.
אחרי תבוסת מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 (שבהן שובץ במקום השלישי ברשימה), והתפטרותו של עמרם מצנע מראשות המפלגה, מונה פרס שוב ליו"ר הזמני של המפלגה, עד לעריכת בחירות בקרב מתפקדי המפלגה. עם התערערות ממשלת שרון השנייה, עקב התנגדות הימין לתוכנית ההתנתקות, הוביל פרס את מפלגתו בתחילת 2005 להצטרפות לממשלת שרון, על מנת להבטיח את ביצוע ההתנתקות. בתחילה דרש להיות ממלא מקום ראש הממשלה, אולם מכיוון שהתפקיד כבר היה תפוס על ידי אהוד אולמרט, נוצר עבורו תואר המשנה לראש הממשלה, ללא סמכויות המוגדרות בחוק.
בבחירות המקדימות למשרת יושב ראש המפלגה, שנערכו ב-9 בנובמבר 2005, הוביל פרס בסקרים שקדמו לבחירות בשיעור ניכר, אך משנספרו הקולות, התברר כי זכה רק ל-40% מן הקולות, בעוד שיריבו עמיר פרץ זכה ל-42% מן הקולות והוכרז כמנצח. לאחר היבחרו, הורה פרץ לשרי מפלגת העבודה, בהם פרס, להתפטר מהממשלה וב-23 בנובמבר נכנסה התפטרותו של פרס לתוקף.
לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה ולאחר הפסדו לעמיר פרץ, הודיע פרס רשמית ב-30 בנובמבר 2005, על פרישתו ממפלגת העבודה ותמיכתו במפלגת קדימה, בראשות שרון. ב-15 בינואר 2006 התפטר מהכנסת, ככל הנראה, בשל רצונו להתמנות לשר בממשלת קדימה לאחר הבחירות, מה שהיה נמנע ממנו אילו היה ממשיך לכהן כחבר הכנסת מטעם סיעת העבודה עד לבחירות. הוא הוצב במקום השני ברשימת קדימה לכנסת, אחרי אהוד אולמרט שהחליף את שרון.
לאחר הבחירות, והקמת ממשלת אולמרט, מונה פרס לתפקיד המשנה לראש הממשלה, וכן לשר הממונה על פיתוח הנגב והגליל ועל הפיתוח הכלכלי האזורי, שהוקם עבורו.
תפקידיו העיקרים של פרס בממשלה
הכנסתהממשלההתפקידמפלגהכהונה בכנסתהכנסת הרביעיתהממשלה התשיעיתסגן שר הביטחוןמפא"י1959–1961הכנסת החמישיתהממשלה העשיריתסגן שר הביטחון1961–1963הממשלה האחת עשרהסגן שר הביטחון1963–1964ממשלת ישראל השתים עשרהסגן שר הביטחון1964–1965הכנסת השישיתלא כיהן בממשלהחבר בוועדת החוץ והביטחוןרפ"י1965–1969הכנסת השביעיתהממשלה החמש עשרהשר בלי תיק, שר העלייה, שר הדואר, שר התחבורההמערך1969–1974הכנסת השמיניתהממשלה השש עשרהשר ההסברה1974הממשלה השבע עשרהשר הביטחון1974–1977הכנסת התשיעיתלא כיהן בממשלהראש האופוזיציה1977–1981הכנסת העשיריתלא כיהן בממשלהראש האופוזיציה1981–1984הכנסת האחת עשרההממשלה העשרים ואחתראש ממשלת ישראל1984–1986הממשלה העשרים ושתייםממלא מקום ראש הממשלה, שר החוץ1988–1986הכנסת השתים עשרההממשלה העשרים ושלושממלא מקום ראש הממשלה, שר האוצר1988–1990לא כיהן בממשלהראש האופוזיציה1990–1992הכנסת השלוש עשרההממשלה העשרים וחמשממלא מקום ראש הממשלה, ראש הממשלה בפועל, שר החוץ, שר הביטחוןהעבודה1992–1995הממשלה העשרים וששראש ממשלת ישראל, שר הביטחון1995–1996הכנסת הארבע עשרהלא כיהן בממשלהראש האופוזיציה1996–1999הכנסת החמש עשרההממשלה העשרים ושמונההשר לשיתוף פעולה אזוריישראל אחת (העבודה)1999–2001הממשלה העשרים ותשעשר החוץהעבודה2001–2003הכנסת השש עשרהממשלת ישראל השלושיםהמשנה לראש הממשלה, השר לפיתוח הנגב והגליל (בשנת 2005)2003–2006הכנסת השבע עשרההממשלה השלושים ואחתהמשנה לראש הממשלה, השר לפיתוח הנגב והגלילקדימה2006–2007
נשיאות המדינה ושנותיו האחרונות (2007–2016)
שמאל|ממוזער|260px|פרס וקונדוליזה רייס, 2007
ממוזער|260px|הנשיא שמעון פרס עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה, מאי 2009 (בקצה התמונה מימין סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן)
ממוזער|260px|שמאל|הנשיא שמעון פרס, אפריל 2013
ב-30 במאי 2007 הודיע פרס כי יתמודד על תפקיד נשיא המדינה בשנית בבחירות לנשיאות שהיו עתידות להיערך ב-13 ביוני. במקביל, הודיעה מפלגת קדימה, ובראשה ראש הממשלה אהוד אולמרט, רשמית כי תתמוך בו. בסיבוב הראשון בבחירות זכה ל-58 קולות חברי הכנסת, ביתרון ניכר על פני יריביו חברי הכנסת ראובן ריבלין וקולט אביטל. בעקבות זאת פרשו אלה מן המרוץ, ופרס נבחר לנשיא המדינה בסבב בחירות שבו היה מועמד יחיד. בניצחונו בהתמודדות הצליח פרס לסדוק את תדמיתו עד אז, כ"איש שלא ידע לנצח".
בכך סיים פרס כהונה כמעט רצופה של 47 שנים ו-105 ימים כחבר הכנסת, החל בכנסת הרביעית בשנת 1959, בתקופת ממשלת בן-גוריון השנייה ועד לשנת 2007, במהלך כהונת הכנסת ה-17 וממשלתו של אולמרט (הרצף הופסק בתחילת 2006, אז התפטר פרס מהכנסת וחזר אליה כעבור כשלושה חודשים). זו תקופת הכהונה הארוכה ביותר לחבר הכנסת בישראל. כמו כן כיהן פרס כשר ב-12 ממשלות שונות (שתיים בראשותו). כמו כן, פרס היה לאדם היחיד בתולדות מדינת ישראל שכיהן גם כראש הממשלה וגם כנשיא המדינה.
ב-15 ביולי 2007 הושבע שמעון פרס לתפקיד נשיא המדינה, לאחר שסמכות הנשיאות עברה מיו"ר הכנסת דליה איציק לידי פרס. בנאומו אמר:
פרס שימש נשיא המדינה בעת חגיגות השישים למדינת ישראל, שנערכו בהדר רב ביום העצמאות בשנת 2008. רבים מן האורחים החשובים שהגיעו לחגיגות, השתתפו אף ב"ועידת נשיא המדינה 2008 – פונים אל המחר", שאליה הזמין פרס מדענים והוגים, זוכי פרס נובל, דמויות מפתח ובעלי תפקידים בהווה ובעבר מרחבי העולם, ובראשם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש. הוועידה נפתחה בבנייני האומה בירושלים ב-13 במאי 2008, ובמסגרתה עסקו המתכנסים באתגרים העתידיים העומדים בפני האנושות ובפני מדינת ישראל. בשנים הבאות הפך פרס את הוועידה לאירוע שנתי.
ב-22 בספטמבר 2008, בעקבות ניצחונה של ציפי לבני בבחירות הפנימיות בקדימה, והתפטרות אהוד אולמרט מראשות הממשלה, הטיל פרס על לבני את הליך הרכבת הממשלה, לאחר שהתייעץ עם סיעות הכנסת, וזאת על אף שרק 38 ח"כים מסיעות קדימה, הגמלאים ומרצ הודיעו כי יתמכו בלבני לתפקיד ראש הממשלה. לאחר שלבני הודיעה כי אין ביכולתה להקים קואליציה, נועץ שוב עם נציגי הסיעות, ובפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-27 באוקטובר 2008, נשא נאום, ובו מסר כי הודיע ליושבת ראש הכנסת דליה איציק על עמדתו כי אין אפשרות להקים ממשלה בהרכבה הנוכחי של הכנסת, עמדה שפירושה הקדמת הבחירות לכנסת ה-18.
ב-24 בספטמבר 2008 נשא פרס נאום בעצרת האומות המאוחדות, שבו השיב לנאום עם נימות אנטישמיות של נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד שטען כי בריונים ציונים שולטים בעולם. בנאומו טען כי אחמדינז'אד הוא בושה לאנושות ולתרבות האיראנית, וקרא למשא ומתן לשלום בין ישראל לסוריה, תוך שהוא מביע חזון שבו המזרח התיכון הוא מעצמה כלכלית ובו "שטחי הגבול יכולים להפוך לשטחים כלכליים שיאפשרו תנועה חופשית של אנשים, סחורות ורעיונות. הם יכולים לעודד תיירות ולבנות חממות היי-טק".
לאחר הבחירות לכנסת ה-18 הטיל פרס את תפקיד הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, לאחר שרוב חברי הכנסת תמכו בו.
בדצמבר 2008 החל פרס בצילום סדרת טלוויזיה בערוץ הראשון, שבה דן, עם פאנל של אורחים, בנושאים שונים העומדים על הפרק בציבוריות הישראלית. הסדרה "סיעור מוחות בבית הנשיא", צולמה באולפן מיוחד שהוקם בבית הנשיא, ופרס היה מעורב בכל ההחלטות שנגעו לצילומה ולתכניה. הפרק הראשון, שעסק ביחסי יהודים-ערבים, היה אמור להיות משודר בסמוך לצילומו, בסוף 2008, אך פתיחת מבצע עופרת יצוקה הביאה לדחיית השידור, והקרנת הסדרה החלה רק בחודש אפריל 2009.
ב-13 ביוני 2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה לפרס את מדליית החירות הנשיאותית, אחד משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית. בכך היה פרס לישראלי השני, אחרי נתן שרנסקי, שזכה בעיטור זה.
ב-2 בפברואר 2013 הטיל על חבר הכנסת בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה על-פי חוק יסוד: הממשלה, בהתאם להמלצות נציגי הסיעות השונות לאחר היוודע תוצאות הבחירות לכנסת ה-19. שלושה ימים אחר כך, פתח פרס את הישיבה הראשונה של הכנסת ה-19.
ב-24 בינואר 2014 קיבל את "אות רוח דאבוס" על ידי מייסד הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס קלאוס שוואב, על תרומתו לפורום.
ביולי 2014 סיים את כהונתו כנשיא והוחלף על ידי ראובן ריבלין.
ממוזער|210px|שמאל|פסלו של שמעון פרס במשכן נשיאי ישראל, 2016
לאחר הנשיאות (2014–2016)
עם תום כהונתו כנשיא, שב פרס לעמוד בראש מרכז פרס לשלום. בנו, חמי פרס, הקים ביולי 2014 חברה בשם "פרס ויועצים בע"מ", שבה מועסקים אחדים ממקורביו של פרס. שמעון פרס פעל בחברה בהתנדבות, ומרבית רווחיה של החברה מועברים כתרומה למרכז פרס לשלום או ליעדים פילנתרופיים אחרים. במסגרת זו החל שמעון פרס לפעול, באפריל 2015, בשירות בנק הפועלים, תמורת כ-30,000 דולרים לחודש. בעקבות ביקורת ציבורית ביטל פרס התקשרות זו. כעבור ימים אחדים נודע על התקשרות דומה בין פרס לבין חברת "טבע", לה העניק ייעוץ תמורת 10,000 דולר בחודש.
בשנים אלו עיקר עיסוקיו נגעו לתחומי הטכנולוגיה והחדשנות ולא לתחומים פוליטיים. חריגה מכך הייתה הודעתו לקראת בחירות 2015 על תמיכתו במפלגת המחנה הציוני ובמועמדותו של יצחק הרצוג לראשות הממשלה.
מותו והלווייתו (2016)
260px|ממוזער|שמאל|קברו של פרס בתום טקס ההלוויה, לאחר שנטמן ארונו
בינואר 2016 לקה פרס בהתקף לב קל. ב-13 בספטמבר 2016 לקה בשבץ מוחי והובהל למרכז הרפואי שיבא, שם הוחלט להרדימו ולהנשימו. הוא נפטר שבועיים אחר כך, ביום רביעי כ"ה אלול תשע"ו, 28 בספטמבר 2016, לפנות בוקר.
נשיא ארצות הברית ברק אובמה הורה להוריד את דגלי ארצות הברית לחצי התורן כאות אבל על מותו של פרס. היה זה צעד חריג שבוצע באותה עת בפעם השביעית בהיסטוריה האמריקנית עבור אישיות זרה.
יום לאחר מותו, ב-29 בספטמבר 2016, הוצב ארונו בכנסת. הלווייתו התקיימה בבוקר יום שישי, כ"ז אלול 30 בספטמבר 2016, בהשתתפות מנהיגים רבים מהעולם. פרס נקבר בחלקת גדולי האומה, בין קבריהם של יצחק רבין ויצחק שמיר ורעיותיהם.
תדמית, חזון ומורשת
260px|ממוזער|שמאל|שמעון פרס בעת ביקור בכפר חב"ד, 1970
ממוזער|260px|הנשיא שמעון פרס שר יחד עם רמי קלינשטיין וראש הממשלה בנימין נתניהו, אפריל 2012
ממוזער|260px|הנשיא שמעון פרס, 2014
כמורו ורבו, דוד בן-גוריון, ראה עצמו פרס איש חזון ואיש ספר. במהלך השנים העלה רעיונות חדשניים רבים, שאת חלקם פירט בספריו, כגון הקמת פרלמנט יהודי עולמי, ביזור הממשל לקהילות אזוריות, והחזון הקשור בשמו, של "מזרח תיכון חדש", הבנוי על שיתוף פעולה אזורי ושגשוג כלכלי, מהפכה של מידע, טכנולוגיה ושלום. בספרו "עם הרצל לארץ חדשה" הוא לוקח את תאודור הרצל לטיול בישראל בשנת 1999 ומשווה אותה לאמור בחזונו של הרצל בספרו "אלטנוילנד", כאשר המסר הוא כי חזון יכול לשנות את המציאות. מעולם לא הגביל עצמו להתבטאויות בנושאים פוליטיים בלבד. הוא כתב מספר ספרים, המבטאים את חזונו, ואינו מסתיר את הערכתו לסופרים ומשוררים, ואת עניינו בספרות ובשירה, הוא אף כתב מספר שירים. פרס גילה עניין ברתימת המדע והטכנולוגיה לטובת פיתוח מדינת ישראל. בשנות ה-50 היה זה בתחום הגרעין, ובשנות האלפיים בקידום תחום הננו טכנולוגיה, בו ראה את עתידה של מדינת ישראל ואת עתיד העולם. תכונה זו, של עניין בטכנולוגיה, ובחזון כלכלי וטכנולוגי לעתיד הרחוק, אשר אפיינה את פרס, הביאה לכך שהוא נתפס בעיני אחדים כאיש חזון ובעל מעוף, ובעיני אחרים כבעל חלומות מסוכן, התלוש מן המציאות.
דעותיו הפוליטיות ותדמיתו הציבורית ידעו שינויים במהלך השנים. בשנות החמישים והשישים הוא היה חלק מהחבורה האקטיביסטית שמסביב לבן-גוריון. באותה תקופה נוצרה לו בהשפעת יריביו במפלגה ובעיתונות, ובראשם "העולם הזה" של אורי אבנרי, תדמית שלילית של איש מנגנון תככן, כפי שהתבטאה בייחוס לו של השיר "איך הפשפש עלה למעלה" שחיים חפר כתב לרביעיית מועדון התיאטרון ב-1963, אף שהשיר לא נכתב עליו. במקביל דאג פרס לטפח חבורה של עיתונאים מקורבים אליו ובהם שייקה בן פורת, יואל מרקוס, חגי אשד ומירה אברך. עם כניסתו למשרד הביטחון בימי רבין, נחשב ל"נץ" שבממשלת רבין השמאלית, עודד את ההתנחלויות, ואפשר הקמתן. בזמן שהיה באופוזיציה לממשלת בגין, הופגנה כלפיו שנאה, שהתבטאה אף במחוות פיזיות של אלימות וצעקות. בשלב זה החל להיות מזוהה עם שמאל המפה הפוליטית, עד ששנים אחר-כך, הפך למזוהה לחלוטין עם "תהליך אוסלו" והרעיונות הקשורים בו.
עניין תדמיתי נוסף שדבק בפרס הוא התפיסה לפיה אינו מסוגל לזכות במערכת בחירות. הפסדיו הרבים בבחירות, גם כאלו שנראה כאילו הוא עשוי לזכות בהן בקלות (כאשר המקרים הבולטים הם בבחירות 1981 ובבחירות 1996), איששו פעם אחר פעם תפיסה זו, עד שהפכה לקלישה ("פרס הוא לוזר").
בעולם נחשב פרס למנהיג בכיר ומקובל. הוא שימש שנים רבות סגן יושב ראש האינטרנציונל הסוציאליסטי העולמי ונחשב לאורח רצוי אצל בכירים, שליטים ומקבלי החלטות, ובאירועים בינלאומיים, כגון הפורום הכלכלי העולמי. קבלתו את פרס נובל לשלום חיזקה מעמד זה. לא פעם נוצר פער בין ההערכה שלה הוא זכה בעולם, לחוסר האהדה שבה התקבל לעיתים בציבור בישראל. עם זאת, פרס זכה עוד בחייו לפארק על שמו – "פארק פרס" בחולון, לרחוב על שמו בראשון לציון ולשכונה על שמו – נאות פרס בחיפה. הוא זכה גם לאות הוקרה מטעם אמ"י, אגודת אמני ישראל, ולחברות של כבוד באגודה.
יום הולדתו ה-90 נחגג ביוני 2013, במסגרת ועידת הנשיא. הוועידה נמשכה מספר ימים, וכללה נאום של ביל קלינטון בעלות של כחצי מיליון דולר במימון המרכז האקדמי פרס, וכן אירוע מרכזי בבנייני האומה בנוכחות אלפי מוזמנים, ובהם קלינטון, טוני בלייר, רוברט דה נירו ושרון סטון. האירוע שודר במלואו בשידור חי בשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בישראל. החלק האמנותי כלל הופעות של ברברה סטרייסנד, שלמה ארצי, אייל גולן ועוד. ביקורת ציבורית נמתחה על אופיין הראוותני של חגיגות יום ההולדת ועל עלותהּ הגבוהה, שהגיעה ל-11 מיליון ש"ח, שמומנה מתרומות. בשנת 2013 היה פרס המנהיג המכהן המבוגר בעולם.
טענות להטרדה מינית
באוקטובר 2021, פרסם עיתון "הארץ" את עדותה של חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל, לפיה פרס הטריד אותה מינית בשתי הזדמנויות, בשנת 1984 ולפני כן. לדבריה, סיפרה על כך בשעת מעשה ליועצו של פרס, יוסי ביילין, אך ביילין אמר בתגובה שאינו זוכר אירוע כזה.
העיתונאית חנה קים כתבה בציוץ בטוויטר כי בעקבות עדותה של קולט אביטל פנו אליה עוד ועוד נשים שסיפרו שעברו הטרדה מינית "חלקן קשות וסדרתיות" משמעון פרס. היא הוסיפה, שהעיתונאית טל בשן והאמנית רותו מודן טענו בפניה שקולט אביטל דוברת אמת, כשלדברי האחרונה היא יודעת זאת "ממקור ראשון".
העיתונאית רינה מצליח הביאה עדות נוספת של פקידה בכירה שמספרת כי פרס הצמיד אותה אליו בכח והכניס את ידו מתחת לחולצתה. מקורבו של פרס, העיתונאי גדעון לוי סיפר כי "היו נשים שאני מכיר שלא הסכימו להישאר עם פרס לבד בחדר".
עדות נוספת הובאה בערוץ 20 מעובדת במשרד ראש הממשלה שסיפרה כי בשנת 1995, פרס נישק אותה על שפתיה בכח. עוד סיפרה כי כשהתלוננה בפני מזכירתו של פרס ובפני עובדות נוספות במשרד הן לא ייחסו לכך חשיבות. היא סיפרה כי הוא שב על מעשיו בפעמים נוספות, ופעם אחת לנגד עיניו של מזכיר המדינה של ארצות הברית, וורן כריסטופר.
אותות ועיטורים
במרוצת השנים צבר פרס אותות ועיטורים רבים ברחבי העולם. מבין החשובים שבהם ניתן למנות את פרס נובל לשלום בשנת 1994, על מאמציו להביא שלום למזרח התיכון ועל הסכמי אוסלו. ב-20 בנובמבר 2008 הוכתר כאביר במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש על ידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, בארמון בקינגהאם בלונדון. זכה בשני עיטורי הכבוד האזרחיים הגבוהים ביותר של ארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית, שקיבל מידי נשיא ארצות הברית, ברק אובמה ב-13 ביוני 2012 ומדליית הזהב של הקונגרס שקיבל ב-2014. בשנת 1985 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה, ובשנת 1986, מאוניברסיטת בר-אילן. הוענק לו עיטור הועד האולימפי הבינלאומי לשנת 2013 וב-2016, אות בן-גוריון למנהיגות מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
שמאל|260px|ממוזער|בניין מרכז פרס לשלום ולחדשנות בשכונת גבעת עלייה ביפו
הנצחה
מרכז פרס לשלום ולחדשנות – הוקם בחייו של פרס במטרה לטפח שלום בר קיימא וקידמה במזרח התיכון על ידי עידוד סובלנות, שיתוף פעולה, רווחה ופיתוח כלכלי וטכנולוגי – על פי חזונו של פרס.
המרכז האקדמי פרס – מכללה אקדמית, השוכן ברחובות, נקראה על שם פרס עוד בחייו.
הקריה למחקר גרעיני – נגב – דרומית-מזרחית לעיר דימונה, ששמעון פרס תרם רבות לקידומה, נקראה על שמו באוגוסט 2018.
פארק פרס – פארק בשטח של 300 דונם בדרום-מזרחה של חולון.
נאות פרס – שכונה במורדות הדרומיים של חיפה.
טיילת שמעון פרס – טיילת המשתרעת לכל אורכה של קריית ביאליק.
ככר שמעון פרס בקופקבנה שבריו דה ז'ניירו, ברזיל.
שמו של בניין מינהל הרכש של משרד הביטחון במחנה רבין בקריה (שנקרא קודם "בניין 22") שונה בספטמבר 2017, בדיוק שנה לאחר מותו, ל"בניין שמעון פרס". פרס עבד בבניין כמנכ"ל משרד הביטחון.
בית חינוך על שם שמעון פרס בשכונת פסגות אפק – ראש העין.
המרכז הרפואי ע"ש פרס בנגב העתידי.
הרובע המיוחד של אשדוד (קריית פרס) – רובע מעורב-שימושים בדרום אשדוד, המכיל מוסדות ציבור, כתחנת מגן דוד אדום ובית החולים האוניברסיטאי אסותא. בעתיד, מתוכננת בו הקמת קרייה אקדמית וכן תעשיית היי-טק לצד מבני מגורים. ב-2021 הוחלט לקרוא לרובע המיוחד על שמו של פרס, שהיה אזרח כבוד של העיר משנת 1986.
משפחה
260px|ממוזער|שמאל|סוניה פרס יושבת לצד בעלה, ראש הממשלה שמעון פרס, 1984
פרס נישא במאי 1945 לסוניה גלמן. בני הזוג הכירו בכפר הנוער בן שמן, שם התגוררה סוניה עם משפחתה. אביה היה המורה לנגרות של המוסד. לאחר ששבה סוניה לארץ ישראל בתום שירות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, נישא הזוג. סוניה פרס הייתה עקרת בית ובחרה להתרחק מאמצעי התקשורת ולשמור על פרטיותה ועל פרטיות משפחתה, למרות הקריירה הפוליטית הענפה של בעלה. עם בחירתו של פרס לנשיאות ב-2007 הודיעה סוניה כי לא תעבור איתו למשכן הנשיא. היא נשארה בדירתם שבנווה אביבים ובני הזוג חיו בנפרד. סוניה נפטרה ב-20 בינואר 2011 בדירתה. לבקשתה, נקברה בבן שמן ולא במקום שיועד לה לצד בעלה בחלקת גדולי האומה.
פרס היה אב לשלושה: בתו הבכורה, פרופ' צביה ולדן, היא בלשנית התפתחותית, הנשואה לפרופ' רפאל ולדן, ששימש רופאו האישי של פרס; בנו האמצעי הוא הווטרינר ד"ר יהונתן (יוני) פרס; בנו הצעיר, נחמיה (חמי) פרס, איש קרנות הון הסיכון, ששירת כטייס מסוקי קרב בחיל האוויר.
נכדו של פרס, אסף ולדן, שם קץ לחייו בגיל 35 במרץ 2019. ביוני 2024 הופיע הספר "אורות הפנסים האחרונים" המכיל את חיבוריו.
פרס הוא בן דודה של השחקנית היהודייה אמריקאית לורן באקול וכן קרוב משפחתו של הסופר דניאל פרסקי.
ספריו ושיריו
נוסף לספרים, כתב פרס גם מספר שירים, אותם העניק לאמנים ידועים שביצעו אותם, ובהם יפה ירקוני, עפרה חזה, יזהר כהן ושלמה גרוניך. ב-2008, ערך קובי אושרת דיסק אוסף בו קובצו שיריו של פרס.
שמעון פרס בקריקטורות
לקריאה נוספת
חיים משגב, לא אותו הים: שיחות עם שמעון פרס, ספרית פועלים, 2004.
יאיר קוטלר, הזרזיר והעורב: אריאל שרון ושמעון פרס כמות שהם, הוצאת גולן, 2002.
אורלי אזולאי-כץ, האיש שלא ידע לנצח: שמעון פרס במלכודת סיזיפוס, הוצאת משכל, 1996.
מתי גולן, פרס, הוצאת שוקן, 1982.
אילן כפיר, דני דור, משה מילנר, פרס – האיש שתמיד היה שם, זמורה ביתן, 2016.
אבי גיל, נוסחת פרס: מיומנו של שותף סוד, כנרת, זמורה-ביתן, 2018.
דב איכנולד (עורך), שמעון פרס – על פני חיים רבים, ידיעות אחרונות, 2003.
Guy Ziv, Why Hawks Become Doves: Shimon Peres and Foreign Policy Changes in Israel, State University of New York Press, 2014
יובל בלומברג, מלכודת אוסלו: מחלום השלום לרחובות המדממים''', סלע מאיר, 2023
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:אנשי תוכנית הגרעין הישראלית
קטגוריה:בוגרי בית הספר בלפור (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי כפר הנוער בן שמן
קטגוריה:אלומות: אישים
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים
קטגוריה:זוכי פרס נובל ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשנת 1994
קטגוריה:ראשי האופוזיציה בכנסת
קטגוריה:מנכ"לי משרד הביטחון
קטגוריה:מלחמת סיני: אישים
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירי הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:ישראלים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
שמעון
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד
קטגוריה:בוגרי ניו סקול
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:זוכי פרס בובליק
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של ראשון לציון
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:אזרחי כבוד של דימונה
קטגוריה:אזרחי כבוד של אשקלון
קטגוריה:זוכי אות בן-גוריון
קטגוריה:שרי העלייה והקליטה בממשלות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:זקני חברי הכנסת
קטגוריה:ותיקי חברי הכנסת
קטגוריה:חברי הכנסת: משוררים
קטגוריה:נפטרים מאירוע מוחי
קטגוריה:השרים לענייני ירושלים
קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
קטגוריה:אזרחי כבוד של אשדוד
קטגוריה:ישראלים שתרמו איברים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2016 | 2024-10-09T21:51:26 |
משאבי מים בישראל | שמאל|ממוזער|250px|נחל חרמון, אחד ממקורות המים של הכנרת
ממוזער|250px|ים כנרת - ימת מים מתוקים המהווה את אחד ממקורות המים העיקריים של מדינת ישראל ואתר תיירותי חשוב
ממוזער|250px|המוביל הארצי, בסמוך לכחל
משאבי מים בישראל הם משאב שמדינת ישראל מגנה עליו ומפתחת אותו כחלק ממשק המים והשפכים בישראל. זאת, מאחר שחלק גדול משטחה הוא מדברי וכמות המשקעים הממוצעת נמוכה ומספקת רק בקושי את צורכי האוכלוסייה ההולכים וגדלים. יכולת התפלת מי ים שוכללה רבות בשנים האחרונות, אם כי עלותה גבוהה מאספקת מים ממקורות טבעיים ואיכותם פעמים רבות נמוכה יותר.
מקוואות המים העיקריים הם: מאגרי מי התהום באקוויפר ההר ואקוויפר החוף, ים כנרת (164 קמ"ר), ים המלח (650 קמ"ר) והתפלות מים מלוחים.
רוב המים הנצרכים בישראל מסופקים על ידי חברת מקורות.
מים מתוקים בישראל
משאב המים המתוקים הגדול ביותר בישראל הוא אקוויפר ההר המספק כ-33% מתצרוכת מי השתייה ומים שפירים בישראל, והמים בו באיכות גבוהה מאוד. אקוויפר ההר מתחלק לשניים: אקוויפר ירקון-תנינים, המתנקז מכיוון הרי יהודה ושומרון לכיוון הים התיכון, ואקוויפר ההר המזרחי הכולל את אגני השומרון ובית שאן, המתנקז בצד המזרחי של קו פרשת המים הארצית אל בקעת הירדן. משאב מים גדול נוסף הוא אקוויפר החוף, אשר בו יש פוטנציאל גדול אף יותר, אך הוא סובל מזיהום ומליחות מים אשר מגבילים את יכולת השימוש בו כיום.
מאגר המים המתוקים העיליים הגדול ביותר בישראל הוא הכנרת. משאב זה היה נחשב בעבר למאגר מרכזי וגובה המים היה במעקב תקשורתי צמוד, בעיקר בשנות בצורת. גובה המים בכנרת היו מתפרסמים באופן תדיר וגובה המים היה נחשב אף ל"מדד הלאומי". כיום, עם כניסתם לשימוש של אמצעי התפלת מי ים בהיקף נרחב, פחתה התלות של ישראל במקורות הטבעיים ותשומת הלב התקשורתית לגובה הכנרת פחתה בהתאמה. הכנרת מספקת כיום בין 2-13% מהמים בארץ.
במדינת ישראל ישנם מספר נחלים בהם זורמים מים כל השנה. העיקרי ביניהם הוא נהר הירדן שניזון מנחל חרמון הנובע ברמת הגולן, נחל שניר הנובע בלבנון ונחל דן הנובע ליד קיבוץ דן והוא הגדול שבין מקורות הירדן. בנוסף בישראל עוד כמה נחלי עד כגון - נחל הירקון, נחל משושים, נחל גילבון, נחל אל על, נחל כזיב, נחל תבור, נחל תרצה, נחל שופט ועוד.
מעיינות רבים בישראל נתפסים ומוזרמים ליישובים סמוכים במטרה לספק מים לתושבי היישוב. מדיניות זאת עולה בקנה אחד עם מטרות ההתיישבות של מדינת ישראל אך פוגעת בנחלים, בצמחייה ובבעלי החיים. בחלק מהמקרים, התפיסה של מעיינות ונחלים על ידי קיבוצים וישובים סמוכים מייצרות חיכוך סביב זכות הציבור להנות ממשאבי הטבע, בדגש למקורות המים, כדוגמת המאבק על נחל האסי.
בנגב ישנן מספר נביעות שאינן תלויות במי גשמים. אלה נקראים נווה מדבר ובקרבתם לרוב מצויים יישובים. בהרי אילת ישנו מעיין בודד כזה הנקרא עין נטפים המוציא טפטוף מים חלש במשך כל השנה.
מים מלוחים
מאגרי מים מלוחים
במדינת ישראל ישנה כמות גדולה של מים מלוחים. ים המלח הוא תמלחת ושטחו הוא 650 קמ"ר. בנוסף ישראל גובלת בים התיכון שהוא מקווה מים מלוחים וכמו כן בים סוף שגם הוא מקווה מים מלוחים. בישראל ישנם מעיינות של מים מליחים. חלקם מעיינות חמים בעיקר באזור ים המלח. בנגב ישנם מעיינות של מים מליחים באזור הר הנגב ובאזור הרי אילת.
ישנם חוקרים הסבורים כי אם מפלס הכנרת ירד אל מתחת לרף מסוים ובכך ישנה את לחץ המים בצורה משמעותית - יישאבו אל תוכה המים המלוחים המצויים מתחתיה וימליחו אותה. בנוסף, ישראל עושה מאמצים בשביל למנוע את המלחת הכנרת, לשם כך הוקם המוביל המלוח.
סכנה נוספת היא שמאגרי מי התהום ובעיקר אקוויפר החוף יהפכו למלוחים עקב ירידת המפלס וכניסת מי ים לתוכם. הפתרון לבעיה זאת זהה לפתרון בעיית המים המליחים בכנרת והוא למנוע שאיבת יתר של מים.
שימוש במים מלוחים
ישראל מנצלת את המים המלוחים והמליחים שברשותה במספר צורות:
התפלה - הפיכת מים מלוחים למים הראויים לשתייה או להשקיה. קיים מתקן התפלה ותיק המספק מים לתושבי אילת, ושלושה מתקני התפלה חדשים יותר באשקלון, פלמחים ובחדרה. ישראל בונה מתקני התפלת מים נוספים באזור הים התיכון על מנת למנוע את התלות במי גשמים ואת הסכנה לבצורת. נכון ל-2018, מתקני התפלה מספקים כ-25% מצריכת המים של ישראל.
שימוש במלחים ובמינרלים - מי ים המלח עשירים במלחים ובמינרלים בעלי פוטנציאל כלכלי. חברת כימיקלים לישראל (על ידי חברות בנות, בעיקר מפעלי ים המלח) מפיקה מים המלח מחצבים שונים, בעיקר אשלג, ברום ומגנזיום. תשלובת ישראלית זו נמנית עם יצרני האשלג הברום והמגנזיום הגדולים בעולם.
שימוש נוסף במים המליחים (מי מעיינות חמים) הוא לצורכי מרפא, תיירות, ספא ונופש.
ניצול המים
אזורים רבים בארץ ישראל אינם משופעים במקורות מים. מאגרי המים בארץ מנוצלים בשיעור רב להשקיית גידולים חקלאיים וגינות נוי, לתעשייה ולשימוש ביתי. כיום לא נותרו כמעט בישראל נחלים שיש בהם זרימה של מים חיים לכל אורכם, שכן מימיהם "נתפסים" סמוך לנביעתם ומועברים בצינורות למקומות שבהם נעשה בהם שימוש.
ראו גם
המוביל הארצי
שמחה בלאס
משק המים והשפכים בישראל
לקריאה נוספת
חיים גבירצמן, משאבי המים בישראל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2009.
דניאל הופמן, התפלת מים ויישומה בישראל, רשות המים, תל אביב 2009
מים - הספר עוסק במקורות המים, שימושי המים, בעיות זיהום והמלחה של מקורות המים ובאתגרי ניהול ושימור המים
קישורים חיצוניים
עדו אבגר, משק המים בישראל – סוגיות מרכזיות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 25 בפברואר 2018
מים וימים בישראל: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
*
מים
קטגוריה:ישראל: תעשייה
קטגוריה:ישראל לפי נושא
קטגוריה:קיימות בישראל | 2024-08-01T00:20:42 |
תוכנה חופשית | תוכנה חופשית היא תוכנה בעלת סטטוס משפטי המתיר לכל אדם להשתמש בה, לשכפלה, להפיצה, להתאימה, לשנותה ולשפרה כפי רצונו, באופן חופשי, אך תחת תנאים מסוימים המבטיחים את זכויותיהם של שאר המשתמשים. המושג נטבע על יד ריצ'רד סטולמן, מייסד המוסד לתוכנה חופשית, בשנת 1984.
אפיונה של תוכנה חופשית
ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חירויות בסיסיות:
החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
החופש לשפר את התוכנה ולפרסם את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן ה"מהותי" של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו הקתדרלה והבזאר אלא למובן האידאולוגי־סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית, אולם היותה של תוכנה פתוחת־קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.
יתרונות
סטולמן מתנגד לשימוש בתוכנה לא חופשית מסיבות אידאולוגיות: "תוכנה צריכה להיות חופשית". אולם רבים מהדוגלים בשימוש בתוכנה חופשית מעדיפים אותה מסיבות מעשיות לחלוטין.
בתוכנה קניינית (כלומר: תוכנה לא חופשית, תוכנה שהיא קניינו של מישהו. בדרך כלל מפתחהּ), בעל התוכנה נמצא בעמדת כוח מול המשתמש. רק הבעלים יכול לספק תמיכה ותיקונים לתוכנה. מבחינה זו, תוכנה חופשית היא חסרת-בעלות במובן הקנייני: אין גוף שיכול למנוע ממתכנת מוכשר לבצע תיקונים והרחבות בתוכנה. לפיכך, תוכנה חופשית היא מודל פיתוח עדיף עבור המשתמש.
כמעט תמיד תוכנה חופשית זמינה להתקנה בחינם. הסיבה לכך היא פשוטה: עלות ההפצה היא זניחה, וצריך רק למצוא מישהו שיארוז את התוכנה להתקנה פעם אחת כדי שהיא תהיה זמינה בחינם בצורה נוחה. אולם יש מקרים שבהם, על אף זמינות קוד המקור, תוכנה חופשית נמכרת:
בשנים הראשונות של פרויקט גנו, ריצ'רד סטולמן התפרנס בין השאר ממכירת עותקים של תוכנות גנו ב־150$ לעותק.
גרסת הלינוקס ה"ארגונית" שמוכרת חברת Red Hat במאות דולרים לרישיון שימוש ניתנת למעשה להורדה מאתר החברה (בצורת קוד מקור). קוד המקור של כל החבילות, כולל העדכונים, ניתן להורדה מאתר החברה שמפרסמת איך בדיוק מותר להשתמש בתוכנה מבלי לפגוע בסימנים הרשומים שלהם. ישנן חברות אחרות (כדוגמת סטארקום הישראלית) שגרסת הלינוקס שלהם מתבססת על אותו קוד מקור.
קופילפט
לכל תוכנה חופשית, ישנם תנאי שימוש מסוימים המוגדרים ב"רישיון" שלה. קיימים מספר רישיונות נפוצים, יש המגבילים יותר ויש המגבילים פחות. ההגבלות מטרתן בעיקר להבטיח את זכויות שאר המשתמשים בתוכנה, בעבר ובעתיד. המונח הכולל לתנאים אלו הוא copyleft (תעתיק עברי: קופילפט) בפרפרזה למונח copyright שמגביל את חופש השימוש באינפורמציה (באנגלית: right – "זכות" וגם "ימין". על כן השימוש במילה left, באנגלית: "שמאל" וגם "נעזבה").
הגדרות
ישנן שלוש הגדרות מקובלות ושקולות למדי לתוכנה חופשית:
הגדרת התוכנה החופשית של המוסד לתוכנה חופשית
הגדרת המונח קוד פתוח על ידי ה־Open Source Institute
הנחיות התוכנה החופשית של פרויקט דביאן.
ההגדרה של המוסד לתוכנה חופשית היא משנת 1984. ההגדרה של פרויקט דביאן נוסחה בשנת 1996 ואילו המונח קוד פתוח נוסח והוגדר ב־1998.
היסטוריה
בראשית התפתחות המחשבים, פיתחו בעצמם יצרני המחשבים את כל התוכנה שהמחשבים היו צריכים ומכרו אותה למשתמשיהם כחלק מהמחשב. התוכנה נתפסה בסה"כ כעוד משהו שצריך לפתח כדי לגרום למערכת לעבוד. לא הייתה כל מניעה למשתמשים להעביר תוכנה מאחד לשני. רק בשנות השבעים החלו מכירות תוכנה כמוצרים עצמאיים, ויצרני התוכנה החלו להטיל מגבלות הפצה ושימוש על המוצרים.
בשנת 1983 פרש סטולמן מעבודתו במעבדת הבינה המלאכותית ב־MIT והקים את המוסד לתוכנה חופשית. בתחילת 1984 ייסד את פרויקט גנו כדי ליצור מערכת שלמה אשר משתמשת בתוכנה חופשית.
בשנת 1990 כבר הייתה מערכת גנו בסיסית למעט ליבת המערכת. פרויקט גנו החל לכתוב את Hurd, אבל בינתיים בשנת 1991 כתב לינוס טורבלדס ליבת מערכת הפעלה משלו ובשנת 1992 פרסם אותה עם רישיון GPL. זו הייתה מערכת הפעלה שלמה שכללה תוכנה חופשית.
בשנת 1998 פרסמה חברת נטסקייפ את קוד המקור לדפדפן שלה ויצרה מיזם תוכנה חופשית, מוזילה, מסביב לדפדפן. בשנת 2000 החליטה חברת סאן מיקרוסיסטמס לפרסם את קוד המקור של חבילת התוכנה המשרדית סטאר אופיס ולקרוא לה אופן אופיס.
תוכנות חופשיות נפוצות
בעקבות תנועת התוכנה החופשית, נכתבו תוכנות חופשיות מקבילות לרוב התוכנות בעלות הקניין, בכל קטגוריות התכנות: מערכות הפעלה ופלטפורמות, כלים לכתיבת תוכנות, ניהול אתרים, ניהול משרדי, שירות לקוחות ועוד. התוכנות החופשיות מתאימות גם לסוגי החומרה השונים: שרתים, מחשבים אישיים וניידים, טבלטים, טלפונים חכמים, ואביזרים ממוחשבים. חלק ניכר מהתוכנות החופשיות כתוב בשפות קוד פתוח. דוגמאות:
מערכות הפעלה
לינוקס – מערכת המפותחת למחשבים אישיים, שרתים ועוד. רכיבי המערכת העיקריים נמצאים תחת רישיון GPL.
פלטפורמות
אפאצ'י – אוסף תוכנות חופשיות, שהעיקרית שבהן תוכנה לניהול שרת אינטרנט
מוזילה – אוסף תוכנות בהם דפדפן (פיירפוקס) ולקוח אימייל (ת'נדברד), ועוד
וורדפרס – מערכת ניהול תוכן
מדיה-ויקי – תוכנת ניהול ויקי
VirtualBox – תוכנות ליצירת מכונה וירטואלית
תוכנות
7ZIP – תוכנה לדחיסת ופתיחת קבצים
VLC – נגן מוזיקה ווידאו
Pidgin – תוכנת מסרים מיידיים
Eclipse – סביבת פיתוח של תוכנות
ליברה אופיס – אוסף תוכנות לניהול משרד, מתחרה של תוכנת האופיס של מיקרוסופט
ביטקוין – מטבע דיגיטלי (המימוש הסטנדרטי ורוב שאר המימושים הנפוצים)
ראו גם
תנועת התוכנה החופשית
תוכן חופשי
Copyleft
קוד פתוח
מידע רוצה להיות חופשי
יום חופש התוכנה
קישורים חיצוניים
המוסד לתוכנה חופשית
פרויקט גנו
עמותת המקור לתוכנה חופשית וקוד מקור פתוח
ההגדרה של תוכנה חופשית
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה של הנתינה | 2024-10-10T04:24:25 |
אהוד ברק | אהוד ברק (במקור: ברוֹג; נולד ב־12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב), הוא איש צבא, פוליטיקאי ואיש עסקים ישראלי, שכיהן כראש ממשלת ישראל העשירי (1999–2001). ברק כיהן גם כשר הביטחון (2007–2013), שר החוץ (1995–1996) וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל (1991–1995). ברק היה חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה ומפלגת העצמאות.
במהלך כהונתו בראשות ממשלת ישראל העשרים ושמונה נסוג צה"ל מדרום לבנון, פרצה האינתיפאדה השנייה (לאחר כישלון המשא ומתן המדיני עם הרשות הפלסטינית בוועידת קמפ דייוויד וב), וישראל ניהלה שיחות שלום עם סוריה בוועידת שפרדסטאון. במהלך כהונתו כשר הביטחון תקף חיל האוויר את הכור הגרעיני בסוריה, והוצאו לפועל מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן.
הוא חולק, עם נחמיה כהן, את התואר הלא רשמי "החייל המעוטר ביותר בצה"ל".
ביוגרפיה
ממוזער|275x275px|אהוד ברק (מאחור, שני משמאל) עם הוריו ואחיו, 1964
ברק נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל מנדל ברוג. ב־1912 נרצחו הורי אביו על ידי שודדים בביתם בליטא (אז חלק מהאימפריה הרוסית), וכך נותר אביו יתום בגיל שנתיים וחצי. ב־1930 עלה ישראל ברוג לארץ ישראל והיה ממקימי קיבוץ משמר השרון. אמו של ברק, אסתר, נולדה בוורשה, פולין, למשפחה של חסידי חב"ד, והייתה חברה בתנועת הנוער "גורדוניה". ב־1936 עלתה לארץ ישראל והצטרפה אל חבריה בוגרי התנועה ב"משמר השרון", שם הכירה את אביו. ב־1940 הם נישאו. הוריה של אסתר נספו בשואה במחנה ההשמדה טרבלינקה.
אחיו של ברק, אבינועם ברוג, הצעיר ממנו בכשלוש שנים, הוא הבעלים והמנכ"ל של המכון למחקרי שווקים "Market Watch".
בגיל 17, עקב חוסר משמעת, במקום כיתה י"ב, נשלח מטעם הקיבוץ לעבוד על טרקטור בשדות מושב פטיש בנגב.
קריירה צבאית
ממוזער|250px|החייל אהוד ברק עם בני משפחתו בקורס קצינים
ב־8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל והחל את שירותו בגדוד 9 של החרמ"ש.
לאחר מספר חודשי שירות איתר אותו אברהם ארנן וצירפו לסיירת מטכ"ל המתגבשת. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה כלוחם בצוות של יחיאל אמסלם. לאחר כשנה יצא לקורס קציני חי"ר. הוא סיים את הקורס בהצטיינות וקיבל את הדרגות מסגן הרמטכ"ל, יצחק רבין. לאחר סיום הקורס במחצית 1962, חזר ליחידה כמפקד צוות מבצעי. בפעולותיה הראשונות של סיירת מטכ"ל פיקד על הטמנת ציוד האזנה בסוריה ובמצרים. את הצל"ש הראשון שלו קיבל בגין פעולה בסוריה ב־1962. ב־1963 חתם קבע עד שנת 1965 ומונה לפקד על המבצעים המיוחדים ביחידה. באותה שנה יצא לקורס קומנדו בצרפת והיה החניך הישראלי הראשון שהשתתף בו.
ב־1965 השלים את הבגרויות במהלך שירותו הצבאי. באותה שנה השתחרר מצה"ל, עזב את הקיבוץ והחל ללמוד תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה ב. במהלך לימודיו עבד במשרד חקירות פרטי, במשרד פרסום מקומי כקופירייטר, וכן שירת במילואים בפעילויות מבצעיות של סיירת מטכ"ל. בעקבות אחת הפעולות הללו, הועלה ב־1967 לדרגת סרן. לימודיו באוניברסיטה נקטעו כשהתגייס לשירות במלחמת ששת הימים. הוא קיבל פיקוד על צוות של חיילי מילואים ותיקי הסיירת, שסופח כיחידת סיור לחטיבה 7 וחטיבה 60 בגזרת סיני ואחר כך ברמת הגולן. לאחר המלחמה השלים את לימודיו ועבד במכון ויצמן כעוזר מחקר. באותה שנה גויס חזרה לשירות קבע בסיירת מטכ"ל ויצא לחופשת לימודים. במרץ 1968 השתתף עם סיירת מטכ"ל במבצע כראמה. עם סיום לימודיו התמנה לסגנו של מפקד הסיירת, עוזי יאירי. בסוף 1969 התמנה מנחם דיגלי למפקד היחידה. בינואר 1970 פיקד ברק על מבצע של סיירת מטכ"ל, שבו הותקנו "האמצעים המיוחדים" לאיסוף מודיעין אותות בעומק מצרים.
בשובו מהמבצע הועלה לדרגת רב־סרן. ברק עשה קורס הסבה לשריון וכן קורס מפקדי פלוגות בשריון, שאותו סיים בהצטיינות. לאחר מכן שימש כמפקד פלוגת טנקים מחטיבה 401 בגזרת תעלת סואץ לקראת סוף מלחמת ההתשה, עד מרץ 1971.
שמאל|ממוזער|402x402px|רב-אלוף אהוד ברק מצדיע במהלך טקס צבאי בשיתוף צה"ל והכוחות המזוינים של ארצות הברית בעת ביקור בפנטגון, 14 בינואר 1993
ב־1 באפריל 1971 הועלה לדרגת סגן-אלוף וקיבל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל. כמפקד הסיירת פיקד על כוחות היחידה בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, והיה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים. ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז במהלכו חטפו לוחמי היחידה קציני צבא סוריים למטרת מיקוח. באפריל 1973, השתתף ב"מבצע אביב נעורים", שבו חוסלו מנהיגי הטרור הפלסטיני בלב ביירות, במהלכו התחפש לאישה, בשל קומתו הנמוכה. ב־1 ביוני 1973 העביר את הפיקוד על הסיירת לגיורא זורע. הרמטכ"ל דוד אלעזר העניק לו צל"ש על פעילותו ביחידה, החמישי שלו.
ממוזער|250px|טייס סבנה רג'ינלד לוי בפגישה מחודשת ומפתיעה עם מפקד סיירת מטכ"ל וכוח החילוץ, אהוד ברק
במהלך שירותו הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל. עיטור המופת הוענק לו ב־1973 במקום אחד הצל"שים שקיבל על חלקו בהובלת המבצעים "חלוץ" ו"שרקרק" בשטח מצרים ב־1963 וב־1964. את הצל"ש הראשון קיבל על הנהגת חוליה של סיירת מטכ"ל במהלך פעילות איסוף מודיעין בסוריה, נסיבות קבלת שאר העיטורים הן חסויות. בנוסף, עוטר ברק בהיותו רמטכ"ל באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת מפקד.
באוגוסט 1973 הגיע ברק עם משפחתו לאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. לפני צאתו עברת את שם משפחתו מ"ברוג" ל"ברק". חודשיים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שב לישראל ופיקד על גדוד טנקים מאולתר (גדוד 100) שהקים בהגיעו לארץ. גדוד 100 עסק בין השאר, עם כוחות קטנים יותר מיחידות אחרות, בחילוץ החיילים והנפגעים של גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של איציק מרדכי, שהוכה בקרבות החווה הסינית. ב־1974 הועלה ברק לדרגת אלוף-משנה ומונה לפקד על חטיבה 401 ועל קורס מפקדי טנקים. בהמשך מונה לראש מחלקת מחקר באגף המודיעין. ב־1975 מונה לתפקיד המטה הראשון שלו – עוזר ראש אמ"ן למבצעים, במקום עוזי יאירי שנהרג בפעולת החילוץ במלון סבוי. במסגרת תפקיד זה, היה ממתכנני מבצע אנטבה. במבצע עצמו נשלח לקניה כדי לפקח על ההתארגנות לתדלוק המטוסים בדרכם חזרה לישראל. בתחילת 1977 עזב את מחלקת המבצעים ונסע שוב לסטנפורד, וכעבור שנתיים סיים בהצטיינות תואר מוסמך לניתוח מערכות. עם שובו מארצות הברית ב־1979, קודם לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד אוגדת המילואים המשוריינת עוצבת עמוד האש, ואחר כך למפקד עוצבת סיני. במקביל כיהן כמפקד קורס מג"דים.
אלוף בצה"ל
ב־1 בדצמבר 1981 קודם ברק לדרגת אלוף (הצעיר ביותר במטכ"ל) ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל. במסגרת תפקידו ניסח ברק ב־1982 מסמך הממליץ על בחינת אפשרות למלחמה יזומה בלבנון, מעבר לגבולות תוכנית אורנים כדי לקיים מציאות אזורית טובה יותר. במקביל לתפקידו כראש אג"ת, מונה לסגנו של מפקד הגיס הצפוני, אביגדור בן-גל. במלחמת לבנון הראשונה ב־1982 היה הגיס אחראי על הגזרה המזרחית של בקעת הלבנון. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין. בתחילת 1985 החליטה מערכת הביטחון על נסיגת צה"ל מלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון. אולם בניגוד לרוב במטה הכללי, התנגד ברק להקמת אזור ביטחון שיתבסס על מוצבים, והציע להקים בלבנון שלוש מיליציות: דרוזית במזרח, נוצרית במרכז ושיעית במערב. בינואר 1986 מונה ברק למפקד פיקוד המרכז. בזמן כהונתו היה אחראי על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון – יחידת דובדבן.
ב־1987 מונה ברק לתפקיד סגן הרמטכ"ל. במהלך כהונתו, התנגד להמשך פרויקט הלביא ועמד בראש הצוות המתכנן של מבצע הצגת תכלית ב־1988, במהלכו חוסל אבו ג'יהאד. הוא אף הצטרף לכוחות אשר הפליגו לתוניסיה ופיקד על המבצע מתוך חפ"ק באחת הספינות. לקראת סוף כהונתו ב־1991, פרצה מלחמת המפרץ. אף שצה"ל לא התערב בלחימה, היה עליו להתמודד עם התקפות טילי הסקאד מעיראק על העורף האזרחי, ולתכנן את המענה המבצעי של צה"ל. אף שברק המליץ לדרג המדיני לבצע את תוכנית התקיפה של צה"ל בעיראק, קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר את המלצת הרמטכ"ל דן שומרון שלא לבצעה. טרם קבלת ההחלטה, נלווה ברק לפגישה סודית בין שמיר לחוסיין, מלך ירדן ברובע קנסינגטון, שבה ביקשו ממנו שחיל האוויר הירדני לא יתערב כאשר יעברו המטוסים הישראלים במרחב האווירי הירדני.
מאוחר יותר, בהמלצת קולין פאוול ובאישור הנשיא ג'ורג' בוש (האב), קיבל ברק עיטור אמריקאי על תרומתו למאמץ המלחמתי ולהצלחת המלחמה במפרץ.
רמטכ"ל צה"ל
ב־1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה־14 של צה"ל. במהלך כהונתו היה אחראי ליישום הסדרי הביטחון וליציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל מילא תפקיד מכריע בהחלטה על ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה ב־1992, עבאס מוסאווי.
בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב' ב־5 בנובמבר 1992, שבו נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון של סיירת מטכ"ל לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק, סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר שלפיו ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בריאיון סוער עם ניסים משעל, שבו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים, וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". ב־15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות ברק וניקה אותו מכל אשמה בנימוק כי "הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון".
בינואר 1993 הופיע ברק בפני בית המשפט העליון כטוען המרכזי מטעם מדינת ישראל בדיון על גירוש פעילי החמאס ללבנון.
באותה שנה פיקד על מבצע דין וחשבון בדרום לבנון נגד ארגון חזבאללה. בשנת 1994 העיד לפני ועדת שמגר לגבי טבח מערת המכפלה. באותה שנה הורה על תכנון וביצוע מבצע עוקץ ארסי, שבמהלכו חטפה סיירת מטכ"ל בליל 21 במאי את מוסטפא דיראני מביתו בדרום לבנון. ב־14 באוקטובר אותה שנה, אישר ראש הממשלה יצחק רבין בהמלצת ברק את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל על הבית בכפר ביר נבאלא שבו הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל, ובפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז. בשנה זו גם לקח חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן, והיה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון. בנובמבר אותה שנה נפגש בוושינגטון עם שגריר סוריה בארצות הברית, וליד מועלם, ועם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהאבי, ובכך היה הרמטכ"ל הישראלי הראשון שנפגש עם הרמטכ"ל של סוריה.
קריירה פוליטית
שר בממשלה
ב־1 בינואר 1995 סיים ברק את תפקידו כרמטכ"ל. בחודש מרץ השתחרר מצה"ל ובמקביל יסד עם גיסו חברה עסקית בשם "Essence" ונסע לוושינגטון, שם הועסק במרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים (CSIS). הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי אותה שנה, לאחר תקופת צינון בת שלושה חודשים, מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלה ה־25. אחת הפעולות שהספיק לעשות כשר פנים היא ההחלטה על הענקת אזרחות ישראלית ליונתן פולארד.
לקראת השלב הסופי של הדיונים על הסכם אוסלו ב', נמנע בהצבעה על ביצוע ה"פעימות".
לאחר רצח רבין, עזב ברק ב־23 בנובמבר 1995 את משרד הפנים ומונה לשר החוץ בממשלה ה־26 בראשות שמעון פרס. מספר ימים אחר כך, ב־27 בנובמבר, השתתף ב"ועידת ברצלונה" וחתם בשם מדינת ישראל על "הצהרת ברצלונה" שהובילה להקמתו של ארגון איחוד מדינות הים התיכון. בקבלת הפנים למשתתפי הוועידה בארמונו של מלך ספרד, נפגש ברק לראשונה עם יאסר ערפאת. בדצמבר 1995 נפגש בבודפשט עם שר החוץ של תוניסיה, חביב בן יחיא והחל לנהל משא ומתן על כינון יחסים דיפלומטיים עם תוניסיה, שבסופו נפתחו באפריל ובמאי 1996 משרדי אינטרסים בשתי המדינות. בינואר 1996 ביקר במרוקו, שם נפגש לשיחה עם המלך חסן השני ונתקבל על ידי ראשי הקהילה היהודית המקומית.
חבר הכנסת באופוזיציה
בסוף מאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת ה־14, שבעקבותיהן נותרה מפלגת העבודה באופוזיציה. ברק נעשה חבר הכנסת ומונה מטעם המפלגה לחבר בוועדת החוץ והביטחון.
ב־3 ביוני 1997 נבחר ברק בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ברוב של מעט יותר מ־50%, כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה.
בספטמבר אותה שנה, לקראת כינוס מיוחד של ועידת מפלגת העבודה בעיירת הפיתוח נתיבות, הודיע ברק כי הוא "מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה", על הטעויות שנעשו בעבר, לטענתו, בתהליך קליטתם של בני עדות המזרח בישראל.
ראש ממשלת ישראל
במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב־26 מושבים בכנסת (מתוכם 23 מושבים למפלגת העבודה, התוצאה הנמוכה ביותר עד לאותה עת) והייתה הרשימה הגדולה ביותר בכנסת ה־15, אולם לגוש השמאל־מרכז לא היה רוב. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, שכתב משה גאון, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". ב־6 ביולי 1999 הושבעה בכנסת הממשלה ה־28, בראשותו. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון. שר האוצר היה אברהם בייגה שוחט ושר החוץ דוד לוי. כמנכ"ל משרד ראש הממשלה מינה ברק את יוסי קוצ'יק, כמנהל לשכת ראש הממשלה מינה את חיים מנדל שקד ולתפקיד יועץ התקשורת מינה את גדי בלטיאנסקי, שהושאל ממשרד החוץ.
ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות", כאשר במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו, תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק". מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה, בהם בלט מזכיר הממשלה יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.
מיד לאחר הבחירות הצליח ברק להקים ממשלה רחבה אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה. ב־5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן, חלק מטורבינה של חברת החשמל, בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.
שר התחבורה וסגן ראש הממשלה יצחק מרדכי הסתבך בתחילת 2000 בפרשה של עבירות מיניות, ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי, על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני, לאחר שברק נטה לטובת ש"ס. בתקופה זו כיהן אהוד ברק למשך חודשים אחדים גם כשר החינוך, כשר החקלאות ועודפעילותו בממשלה, אתר הכנסתהשרים בממשלה ה-28, אתר הממשלה.
לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה, כולל הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ואת חברת התעופה הלאומית אל על. אולם לאור התנגדות שותפיו לקואליציה ממפלגת מימד, והקדמת הבחירות נגנזה התוכנית.
במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל, שבעקבות פעולתה חוקק – בתקופת ממשלתו של אריאל שרון – "חוק טל", שעוסק בהסדרת גיוס בני הישיבות לצה"ל.
שגשוג ענף ההיי טק בעולם ובישראל הביא לצמיחה כלכלית מהירה בישראל, שעלתה עד לקצב שנתי של יותר מ-7%, תוך יציאה מהמיתון שהמדינה הייתה מצויה בו מאז ספטמבר 1997. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה, תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר עד אז במדינת ישראל, וביקרו בה כ־2.7 מיליון תיירים.
הנושא המדיני בכהונתו כראש הממשלה
שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה ברק בביקור בפנטגון, 1999
המגעים המדיניים מול סוריה
ב־3 בינואר 2000 החלה ועידת שפרדסטאון, שבה התקיימו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. הוועידה התקיימה בחסות אמריקאית, ונכחו בה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ומזכירת המדינה מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב־11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר. למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו־50 מטרים ממזרח לירדן, סירבה לכך סוריה ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי 4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה־50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינה ובין ישראל, באזור חמת גדר, אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת, ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן.
לאחר מותו של נשיא סוריה חאפז אל־אסד ב־10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשלטון. ההערכה בעקבות חילופי ההנהגה בסוריה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבשאר אלחאפז אל-אסד היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא, ולכן לא היה יכול להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.
הנסיגה מלבנון
חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש הממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם.
על סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב־6 ביולי 2000. בסופו של דבר התבצעה הנסיגה ב־24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה התפוררותו של צבא דרום לבנון. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להישאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין. באוקטובר 2000 התרחשה חטיפת החיילים בהר דב.
המגעים המדיניים מול הפלסטינים
שמאל|ממוזער|250px|ברק לוחץ את ידו של יאסר ערפאת בתיווכו של הנשיא ביל קלינטון, 1999
ביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן אינטנסיבי עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת, שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות, ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.
במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן מדינה פלסטינית על שטח של יותר מ־90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. המשא ומתן נכשל. ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.
פרוץ האינתיפאדה השנייה והקדמת הבחירות
בשל כישלון השיחות בקמפ דייוויד, ולאחר עליית ראש האופוזיציה אריק שרון להר הבית, החלה האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 התרחשו פרשת מדחת יוסף (בראש השנה) והלינץ' ברמאללה (לאחר יום כיפור) שעוררו ביקורת על צה"ל ובפרט על ברק. במקביל החלו אירועי אוקטובר 2000, שורת הפגנות אלימות ביישובים הערבים שכללו חסימות צירים מרכזיים, בעיקר בגליל ובמרכז הארץ. במהלך דיכוי ההפגנות, נורו ונהרגו בהתפרעויות 13 ערבים, (12 אזרחים ושוהה בלתי חוקי) מאש המשטרה במחוז הצפון. אזרח יהודי אחד נהרג בכביש החוף ליד חדרה, כתוצאה מיידוי אבנים, וכן נפצעו אזרחים עוברי אורח יהודים רבים. בעקבות אופן טיפולו בהפגנות כולל הוראה לירי באש חיה, הודח מפקד מחוז הצפון במשטרה אליק רון והוקמה ועדת אור.
ממוזער|256x256px|ברק כיושב־ראש מפלגת העצמאות
לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות, והעובדה שלמעשה מן הקואליציה הרחבה שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו לא נותר כמעט דבר, הודיע ברק ב־10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם עם שר החוץ שלמה בן עמי, שהחליף את דוד לוי, את ועידת טאבה, שנועדה להשיג שלום עם הפלסטינים וספגה ביקורת רבה מהימין, שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות, שבהן נבחר ראש הממשלה ישירות ובנפרד ממפלגתו, נערכו ב־6 בפברואר ומול ברק התמודד אריאל שרון. רוב האזרחים הערבים החרימו את הבחירות ואחוז ההצבעה הכללי היה הנמוך ביותר מאז הקמת המדינה, ועמד על 62.28%. ברק זכה רק ב־37.4% מהקולות. לאחר ההפסד בבחירות הישירות, התפטר ברק מתפקידיו כיו"ר מפלגת העבודה וח"כ, והודיע על עזיבת החיים הפוליטיים.
כאיש עסקים
לאחר שהתפטר פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ולאנשי עסקים בולטים בישראל ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני, למשל חברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לוויינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב. עם שובו לפעילות פוליטית, העביר את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב־2011 כי הליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר.
בשנים 2004–2006 קיבל ברק כ־2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר, בתמורה למחקר בן 267 עמודים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני ומחקר נוסף שלא הושלם בנושא מנהיגות. המשטרה והפרקליטות החליטו כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד ברק בפרשת קבלת הכסף מקרן וקסנר, משום שברק היה אזרח פרטי באותה תקופה, וגם אם עבר עבירות, חלה עליהן התיישנות;.
חזרה לראשות המפלגה ולממשלה
לצד עסקיו לא זנח ברק את הפוליטיקה: הוא חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו (בצורת ראיון) למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ דייוויד.
ברק נקרא להעיד בוועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. במסקנות הביניים הוועדה "הזהירה" אותו בשישה סעיפים ולבסוף קבעה שהוא אחראי רק בשניים מהם, שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי־מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. הוועדה מצאה שאיננו אחראי כלל לליקויים בארבעת הסעיפים האחרים. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות.
בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב־2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. אף שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב־11 בספטמבר.
ב־2006, במהלך הרכבת הממשלה ה־31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז, וברק נשאר מחוץ לממשלה.
ב־7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה. בבחירות אלה נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי אילון, ברוב של 51.3% מקולות הבוחרים וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו.
לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. הוא הושבע כשר ביטחון וכסגן ראש הממשלה ב־18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה.
שר הביטחון
מספר חודשים אחר מינויו של ברק, ב-6 בספטמבר 2007, תקפה ישראל את הכור הגרעיני בסוריה, ברק נכנס לתפקידו תוך כדי תכנון המתקפה, והוא פעל על מנת לדחותה בחודשים אחדים.
ב־3 בפברואר 2008, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לרצועת עזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים" כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והדרג המדיני. עוד אמר כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי. בכוונתי לחזור ולהתמודד עם מסקנות אלה בבוא העת ולקבוע מועד לבחירות". ברק שימש כשר הביטחון גם במהלך מבצע חורף חם. שמאל|ממוזער|250px|אהוד ברק עם מזכירת המדינה קונדוליזה רייס ב־2007
ממוזער|שמאל|250px|אהוד ברק עם נשיא המדינה שמעון פרס והרמטכ"ל בני גנץ
ממוזער|284x284 פיקסלים|ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק מציגים מסמכים איראניים המהווים הוכחה למעורבותה של איראן בהברחת הנשק על סיפון ה"ויקטוריה".
ממוזער|221x221px|אהוד ברק עם מזכירת המדינה הילרי קלינטון, 2011
בתחילת 2008 מינה את "ועדת שמגר", ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים ונעדרים.
זמן קצר לאחר מינויו של ברק, החל סבב לחימה חדש בין ישראל לחמאס ושאר ארגוני הטרור המרכזיים ברצועת עזה. הלחימה התבטאה בסיכול ממוקד של צה"ל של פעילי חמאס וירי של 42 רקטות לעבר שדרות ואשקלון ותגובת צה"ל בפתיחת מבצע חורף חם, שבסיומה הוחלט על הסכם רגיעה (תהדיאה), בת שישה חודשים, בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה, שהוצאה לפועל בתיווך מצרי. התהדיאה נשברה ב-5 בנובמבר 2008 במבצע אתגר כפול שבו גדוד הסיור של הצנחנים (שרף) השמיד בית ממולכד ומנהרה שחפר החמאס שלוש מאות מטרים מעבר לגדר הגבול עם רצועת עזה. המנהרה הייתה אמורה לשמש לפעילות טרור. בתגובה להשמדת הבית ממולכד והמנהרה החל ירי רקטי מסיבי של חמאס, שעיקרו כיוון למרכזי אוכלוסין אזרחיים. ירי הרקטות נמשך כל אורך נובמבר והמשיך גם לחודש דצמבר. בתגובה הורה ברק על סגירת המעברים עד שהירי יפסק.
לנוכח ההסלמה הביטחונית החלו הכנות למבצע עופרת יצוקה, שהחל ב-27 בדצמבר 2008. בשנת 2023 צייץ חיים רמון בטוויטר כי ברק ניסה למנוע את היציאה למבצע, ולאחר שהחל המבצע פעל להפסיקו. מטרת המבצע הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון - ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני - למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי - להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. היעד האחרון לא הוגדר חד משמעית ולא הושלם. המבצע החל בהפצצה אווירית של צה"ל על מטרות אסטרטגיות ברחבי הרצועה, ולמחרת פתיחתו ברק אישר העברת 100 משאיות עמוסות במזון ותרופות כסיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה. באותו היום אישרה הממשלה את הצהרתו של ברק על מצב מיוחד בעורף ביישובי עוטף עזה, וכן הפעלת משק לשעת חירום. כמו כן הוחלט לא לחדש את הלימודים באזורי העימות בדרום בתום חופשת החנוכה. במהלך היום פגעו רקטות ביישובים שונים.
במבצע נעשה אחוז שימוש גבוה בפצצות מונחות והוצאה לפועל גם סדרת סיכולים ממוקדים של מפקדים ובכירים בארגוני הטרור. ב-3 בינואר, בחסות הפגזה ארטילרית של צה"ל לעבר מטרות טרור, החלה כניסת כוחות קרקע, בדמות חי"ר, הנדסה קרבית ושריון, לתוך רצועת עזה. במקביל החל גיוס חיילי המילואים - הקבינט המדיני-ביטחוני אישר גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים מהמערך הלוחם והתומך, אף שלמעשה קיבלו פחות מ-10,000 חיילי מילואים צו 8. במהלך המבצע הופנתה ביקורת בינלאומית נגד ישראל, בין היתר על השימוש בפצצות זרחן, ולאחר המבצע פסק השימוש בהם. חלק ניכר מהלחימה התנהל בשטח מיושב, כשאנשי החמאס פועלים בקרב אזרחים, מנצלים אותם בתור מגן אנושי ומסכנים אותם. לדברי חיים רמון, במהלך הלחימה היה אפשר לחסל את כל צמרת חמאס, שהתחבאה בבית החולים "שיפא", אולם אהוד ברק מנע זאת. ב-17 בינואר, סמוך לשעה 23:00, הכריז ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים על הפסקת אש חד-צדדית שתכנס לתוקפה החל מהשעה 2:00 בלילה. עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, החל צה"ל לדלל את כוחותיו ברצועת עזה. ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי הכריזו שיעדי המבצע הושגו, חמאס הוכה קשות ונוצרו תנאים לשינוי מהותי במציאות הביטחונית בדרומה של מדינת ישראל. אחרוני הכוחות יצאו מהרצועה ב-21 בינואר, לאחר ההשבעה של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. המבצע הסתכם ב-13 הרוגים ישראלים (10 חיילים ו-3 אזרחים), מעל לאלף הרוגים בצד של החמאס, מתוכם לפחות 800 פעילי טרור, ופגיעה משמעותית במערך הצבאי של החמאס.
שלושה ימים טרם מינויו לשר הביטחון העביר ברק את מניותיו בחברת אהוד ברק בע"מ לבנותיו, זאת בניגוד לכללי ניגוד העניינים, ומבקר המדינה מתח עליו ביקורת בשל כך. לחברה היו הכנסות של מיליוני ש"ח לאחר מינויו לשר, אך ברק טען כי מדובר בכספים על שירותים שנתן קודם מינויו.
ב-2008 נחשף כי רעייתו של ברק, נילי פריאל, הקימה חברה בשם "טאורוס" שנועדה לתווך בין לקוחותיה לגורמים משפיעים בישראל, עבור השירות דרשה החברה שכר בסיס של 30 אלף דולר לשנה, וחלוקה ברווחים כתוצאה מעסקאות שיופקו. טיוטות חוזים של החברה שנחשפו ב"ידיעות אחרונות" כללו שמות של שניים מתורמיו של אהוד ברק בבחירות להם הוצעו שירותי החברה. בעקבות החשיפה החברה נסגרה והושבו הכספים ששולמו ללקוחות לאחר דרישת מבקר המדינה. העיתונאי בן כספית חשף כי בין עסקיו של אחד התורמים, ריצ'רד גרסון, שתרם לברק 30 אלף ש"ח, הייתה גם חברת אורסקום המצרית, לה ניסה ברק לסייע לרכוש בעלות בחברת פרטנר בעודו באזרחות. מבקר המדינה מתח ביקורת אף על פרשה זו, אך קבע שנוכח סגירת החברה והחזרת הכספים אין צורך לעסוק בפרשה.
בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי: מ־19 מנדטים ירדה ל־13 מנדטים, ובפעם הראשונה הייתה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה, אך החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים.
בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה שבה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 אירו ללילה.
בין ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי שררה מערכת יחסים עכורה, שלימים תיאר אותה המבקר לינדנשטראוס כ"אווירת מלחמה". בתחילת אפריל 2010 הודיע ברק כי לא יאריך את כהונתו של אשכנזי בשנה נוספת. מערכת יחסים עכורה זו הגיעה לשיא כאשר לאחר פרישת אשכנזי האשים אותו ברק בלקיחת שוחד, בסיוע במתן שוחד ובעבירות נוספות. ב־6 בינואר 2013 פרסם מבקר המדינה, יוסף שפירא, את הדו"ח הסופי שלו בפרשת "מסמך הרפז", ובו ביקורת על התנהלותם של גבי אשכנזי וברק. ב־5 בספטמבר 2010 המליץ ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל והממשלה אישרה את המלצתו, אך בעקבות עתירה לבג"ץ נגד המינוי, נאלץ ברק לבטל את המינוי, ולמנות את בני גנץ לתפקיד.
ב־17 בינואר 2011 הביא ברק לפילוג מפלגת העבודה כאשר פרש ממנה עם ארבעה ח"כים נוספים כדי להקים את סיעת "העצמאות". מפלגת העבודה נותרה עם שמונה חברי כנסת.
סוגיה מרכזית שבה עסק ברק בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. הוא ציין כי: "על הגרעין האיראני מתנהל דיון ציבורי מזה שנים בישראל, ישנם אינסוף ראיונות ודיונים ציבוריים, אנחנו לא מסתירים את מחשבותינו. עם זאת, יש סוגיות מבצעיות שלא דנים בהן באופן ציבורי, כי אז לא ניתן יהיה לבצע אותן". לדעת ברק, איראן גרעינית מסוכנת יותר מאשר תקיפה באיראן אך הערכות פרשנים לגבי עמדתו שונות מאוד זו מזו.
בנובמבר 2012 חלה הידרדרות ביטחונית מחודשת בגזרת הדרום, ובעקבותיה הוחלט להוציא לפועל את מבצע עמוד ענן. ההחלטה על היציאה למבצע התקבלה בישיבה של המטבחון הממשלתי ב-13 בנובמבר. בעת ההכנות למבצע, כאשר הוחלט כי מהלך הפתיחה של המבצע יכלול בנוסף לפגיעה בתשתיות החמאס גם מהלך של סיכול ממוקד, התעקש הרמטכ"ל כי אחמד ג'עברי יהיה היעד הנבחר, על אף הקושי לאתר את מיקומו. על מנת להונות את החמאס וכדי לסייע בהשגת יתרון ההפתעה בעת פתיחת המבצע, הועברה לכלי התקשורת דיסאינפורמציה שכללה מסרים מפייסים שנושאם היה תום סבב הלחימה, וכן הצהרות כלליות בלבד של ברק על תגובה עתידית של ישראל. בבוקר יום פתיחת המבצע יצאו ברק וראש הממשלה נתניהו לסיור ברמת הגולן, מה שנתפס מאוחר יותר כמצג שווא לפיו נושא הגזרה הסורית הוא הנושא המרכזי שעומד בראש סדר היום בישראל, ולא נושא הירי מרצועת עזה.
לאחר תחילת המבצע תיאר ברק את מטרותיו: "חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור, צמצום הפגיעה בעורף האזרחי שלנו". ביום הראשון למבצע החלו הפצצות אוויריות, הסיכול הממוקד בג'עברי צלח, חיל הים השתתף גם כן בהפגזות וברק הודיע בפומבי כי הושמדו רוב רקטות הפג'ר 5. כמו כן, לאחר החיסול הכריז שר הביטחון על מצב מיוחד בעורף בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה. הממשלה אישרה הכרזה זו לתקופה של חודש. בעקבות פעולות אלו הגיב החמאס בירי של קסאמים באזור עוטף עזה וגראדים לעבר באר שבע ובהמשך לעבר מרכזי אוכלוסין נוספים בכל דרום הארץ ואף ירושלים וגוש דן. לקראת ערב היום השני נערך משאל טלפוני בין שרי הממשלה לאישור עקרוני לגיוס 75 אלף חיילים שאושר פה אחד. בפועל, גויסו במהלך כל המבצע כ־57,000 חיילים.
המבצע נמשך שמונה ימים, במהלכו בוצע בין היתר ניסיון סיכול כושל של מנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה. בהוראת שר הביטחון הוצבה סוללת כיפת ברזל נוספת, חמישית במספר, כחודשיים מוקדם מן הצפוי, להגנת גוש דן. הסוללה ירטה רקטה ראשונה כשעה בלבד לאחר שהפכה למבצעית. עם ההחלטה על הפסקת האש ב-21 לחודש, מסיבת עיתונאים התקיימה בירושלים בהשתתפות נתניהו, ברק ושר החוץ ליברמן, שהודיעו על תמיכתם בהסכם להפסקת האש. הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 21:00 אך בפועל גם בשעות שלאחר כניסת הפסקת האש לתוקף שוגרו לעבר יישובי הדרום רקטות ופצצות מרגמה, ולמחרת לא התקיימו לימודים ביישובים שבטווח 40 ק"מ מרצועת עזה. המבצע הסתכם בשישה הרוגים ישראלים, 155 פעילי טרור הרוגים ו-68 אזרחים עזתים הרוגים.
ב־26 בנובמבר 2012 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנית ועל כך שלא יתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה. כעבור שלושה ימים, ב־29 בנובמבר, ביקר ברק בפנטגון. במהלך הביקור העניק לו מזכיר ההגנה לאון פנטה את מדליית מחלקת ההגנה לשירות ציבורי מצטיין. בעקבות פרישתו החליטה סיעת העצמאות לא להתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו ב־22 בינואר 2013, וכהונתו של ברק הסתיימה עם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושלוש ב־18 במרץ וכניסתו לתפקיד של משה יעלון.
תקופת פרישתו מהפוליטיקה
כחודשיים לאחר פרישתו הודיעה נציגות בנק יוליוס בר השווייצרי בישראל, כי שכרה את ברק לתפקיד יועץ מיוחד. בינואר 2014 מונה כדירקטור בחברת CIFC האמריקאית הנסחרת בנאסד"ק.
בנובמבר 2014 הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לבדוק טענה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לפיה ברק קיבל שוחד, ונחקרו בעניין אהוד אולמרט ובאופן חריג גם העיתונאי בן כספית. בינואר 2016 החליט ויינשטיין לגנוז את הבדיקה.
ממוזער|250px|שמאל|אהוד ברק בשנת 2016
בשנת 2016 מונה ליו"ר דירקטוריון חברת ההזנק REPORTY, לאחר שגם השקיע בה.
ב־16 ביוני 2016, ברק נשא נאום בכנס הרצליה 2016 במכון למדיניות אסטרטגית במרכז הבינתחומי הרצליה בו ביקר את ממשלת ישראל השלושים וארבע ואמר: "אם הממשלה לא תתעשת - יש להפילה במחאה עממית".
במאי 2018 יצא בארצות הברית ספרו האוטוביוגרפי באנגלית "My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace" (ארצי, חיי: לחימה למען ישראל, חיפוש אחר שלום). הספר זכה ב בקטגוריית אוטוביוגרפיות לשנת 2018.
בשנת 2018 נמנה ברק עם מייסדי חברת ההזנק Toka. בספטמבר 2018 מונה ליו"ר פעיל של חברת הקנאביס הרפואי קנדוק/אינטרקיור.
לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים בשנת 2019 הודיע ברק כי בכוונתו להקים מפלגה בשם ישראל דמוקרטית. יפעת ביטון, יאיר גולן וקובי ריכטר הודיעו על הצטרפותם למהלך. לקראת מועד סגירת הרשימות לבחירות הצטרף ברק לרשימה משותפת בשם המחנה הדמוקרטי יחד עם מרצ והתנועה הירוקה. על פי ההסכם הוא הוצב במקום העשירי ברשימה. הרשימה קיבלה חמישה מנדטים והוא לא נכנס לכנסת.
ביולי 2022 מונה ברק ליו"ר משותף (יחד עם יריב אלרואי) של חברת שחל טלרפואה.
דעותיו
הטרור הפלסטיני
במרץ 1998 אמר בריאיון לעיתונאי גדעון לוי: "אני משער שאם הייתי (פלסטיני) בגיל המתאים, בשלב מסוים הייתי נכנס לאחד מארגוני הטרור". עם זאת, הוא הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.
השמאל הישראלי
במאי 2017 פרסם ברק במוסף "ספרים" של "הארץ" מאמר ביקורת ארוך ומקיף על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". במאמר זה פרש ברק כמה מעמדות היסוד של השמאל הישראלי, כפי שהוא תופס אותו. בפרט טען ברק כי כל מומחי הביטחון תמימי דעים שלהחזקת השטחים אין כל יתרון ביטחוני. בניגוד לטענתו של גודמן, לפיה השמאל נשען על אמון בהסדרים בינלאומיים ועל כוחה של הקהילה הבינלאומית לערוב לביטחונה של ישראל במקרה של נסיגה, ציין ברק כי רובו ככולו של השמאל הציוני נשען על כוחה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל כערובה לביטחונה, הן בהווה והן בעתיד, ואינו מטיל את יהבו על הקהילה הבינלאומית.
ביקורתו על בנימין נתניהו וממשלותיו
ברק הוא מהמבקרים הבולטים של בנימין נתניהו וממשלתו, ובפרט השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', והוא נמנה עם מובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. הוא קרא למרי אזרחי נגד התוכניות לקידום הרפורמה המשפטית, שאותה הוא מציג כפגיעה בדמוקרטיה.
חיים אישיים והשכלה
ב־1968 קיבל ברק תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וב־1978 קיבל תואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה.
במהלך שירותו הצבאי הכיר את נאוה לבית כהן, מורה לאנגלית. במרץ 1969 הם התחתנו ונולדו להם שלוש בנות. באוגוסט 2003 התגרשו השניים. ברק התגורר במשך שנים רבות בכוכב יאיר, ולאחר גירושיו עבר להתגורר בתל אביב.
ב־27 ביולי 2007 נשא את נילי פריאל לאישה.
לקריאה נוספת
.
. (לקריאת הספר ברשת)
.
בן כספית, חמקן: הסיפור האמיתי של אהוד ברק, זמורה ביתן, 2013.
דן מרגלית, רונן ברגמן, הבור – הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2011.
משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000.
עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית, ידיעות ספרים, 2004.
עפר שלח, רביב דרוקר, בומרנג, כתר, 2005.
גלעד שר, במרחק נגיעה, ידיעות ספרים, 2001.
עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2012.
אילן כפיר, דני דור, ברק: מלחמות חיי, זמורה ביתן, 2015.
Ehud Barak, My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace, St. Martin's Press, 2018
שמעון גולן, טילים על ישראל: קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת המפרץ הראשונה, מודן, 2020.
עמוס ירון, רוח המפקד, עמ' 249–254, ידיעות ספרים, 2022.
קישורים חיצוניים
אהוד ברק באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
שילה הטיס רולף, אהוד ברק, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
,
אהוד ברק מנהל את תחקיר מבצע "איזוטופ" בסיירת מטכ"ל, בערוץ ה־YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
ראיונות
אהוד ברק רב-אלוף מפקד גדוד שריון 100 בחטיבה 460 בפיקוד גבי עמיר חזית הדרום מלחמת יום הכיפורים 73
מפרי עטו
בדידותי בעת ההכרעה, גאוותי עליה, ליברל, גיליון יוני 2015, עמ' 12–13
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:מפקדי פיקוד המרכז
קטגוריה:ראשי אג"ת
קטגוריה:ראשי אמ"ן
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:ישראלים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מפקדי סיירת מטכ"ל
קטגוריה:מפקדי חטיבה 401
קטגוריה:מפקדי עוצבת עמוד האש
קטגוריה:מפקדי עוצבת סיני
קטגוריה:מעוטרי צל"ש הרמטכ"ל
קטגוריה:מעוטרי סיירת מטכ"ל
קטגוריה:מעוטרי עיטור המופת
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי החוץ
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העצמאות
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סטנפורד
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:לוחמים בעלי מספר עיטורים
קטגוריה:משמר השרון: אישים
קטגוריה:כוכב יאיר צור יגאל: חברי הכנסת
קטגוריה:זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:מתנגדים לרפורמה המשפטית בישראל
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת ששת הימים
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מפקדי מחלקות במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת לבנון הראשונה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1942 | 2024-10-19T11:04:44 |
משולש ברמודה | שמאל|ממוזער|300px|גבול מוצע לאזור משולש ברמודה
משולש ברמודה הוא אזור באוקיינוס האטלנטי שצורתו משולשת, וקודקודיו הם איי ברמודה בצפון, החוף המזרחי של פלורידה במערב, ופוארטו ריקו בדרום. שטחו של המשולש כ-1,000,000 קילומטרים רבועים. המשולש הוא אזור עתיר-תחבורה, שנקשרו בו מספר תאונות, שחלק מנסיבותיהן נותרו עלומות. המפורסמת בהן היא היעלמותם של חמישה מפציצים אמריקניים בטיסת אימון שגרתית בדצמבר 1945, שנודעה כ"טיסה 19".
בעקבות התאונות נפוצו שמועות הטוענות שיש באזור כוח מסתורי הגורם להיעלמותם של כלי שיט וכלי טיס העוברים בו. בין ההסברים הפסאודו-מדעיים שהוצעו ל"תעלומה", כביכול, של משולש ברמודה, נמנו שדה מגנטי לא מוכר המושך מתכות לים, חוצנים השוכנים באזור או עיוותי זמן מדומים. משמר החופים האמריקאי ביטל את הטענות, בציינו שמספר התאונות אינו חריג בהתחשב בנפח התחבורה הימית והאווירית באזור, וכך קבע גם המדען האוסטרלי ד"ר קארל קרושצ'לניקי שחקר את הנושא.
ספרו של ברליץ
את עיקר פרסומו של "משולש ברמודה" הקנו לו תיאוריו של צ'ארלס ברליץ בספרו "משולש ברמודה" (1974). בספר מתוארים מקרי היעלמות מסתוריים רבים של ספינות ומטוסים, ובפרט היעלמותה של "טיסה 19".
מבקריו של ברליץ האשימו אותו ואת האחרים בניפוח ההיבטים ה"מסתוריים" של חלק מן המקרים, וטענתם היא כי במשולש ברמודה אין יותר "היעלמויות" באופן מסתורי מאשר בכל שטח דומה באוקיינוס. אחת הראיות לכך היא שחברת הביטוח לויד'ס אוף לונדון קבעה כי "המשולש" אינו מסוכן יותר מכל שטח אוקיינוס אחר, והיא אינה גובה תעריפי ביטוח חריגים על מעבר באזור זה. גם רשומות משמר החופים של ארצות הברית מאששות קביעה זו.
"מסתרי משולש ברמודה: הפתרון"
לארי קוש, שהיה ספרן באוניברסיטת אריזונה בזמן שטיסה 19 נעלמה, התחיל להתעניין בנושא משום שסטודנטים רבים באו אליו בחיפוש אחר מידע על משולש ברמודה. הוא החל בחקירה נמרצת ונרחבת משלו, תוך שהוא בודק את הדיווחים המקוריים, ובסופו של דבר פרסם את ממצאיו ב-1975 בספר "מסתרי משולש ברמודה: הפתרון".
מחקרו של קוש גילה כמה סתירות בין תיאוריו של ברליץ לבין הצהרות של עדי ראייה ואנשים אחרים שהיו מעורבים באירועים המתוארים. הוא ציין כמה מקרים בהם ברליץ התעלם ממידע מאוחר אך רלוונטי. כך, למשל, היעלמותו של שייט היאכטות דונלד קרואוהרסט, אשר הקיף את העולם, נרשמה כתעלומה, על אף שיש ראיות שקרואוהרסט בדה את סיפור מסעו, ושיומנו מעלה חשד כבד להתאבדות. אניית-מטען אשר ברליץ מספר כי נעלמה ללא עקבות שלושה ימים לאחר שהפליגה מנמל באוקיינוס האטלנטי אמנם נעלמה, אך שלושה ימים לאחר שהפליגה מנמל באותו שם באוקיינוס השקט. קוש טוען כי אחוז גדול מהתקריות שנזקפו לחובת השפעתו המסתורית של משולש ברמודה אירעו למעשה הרחק מגבולותיו.
קוש הגיע לכמה מסקנות:
בהתחשב בכך שאזור זה הוא אחד מנתיבי השיט העמוסים ביותר בעולם, כמות האבדות היחסית אינה גדולה יותר מכל מקום אחר.
באזור בו יש סופות טרופיות לעיתים תכופות, היעלמותן של כמה ספינות לבלי הותר שריד אינה בלתי-סבירה או מסתורית; יתרה מזו, מספר ההיעלמויות הללו נופח בשל מחקר רשלני, כמו במקרים בהם היעלמותה של ספינה דווחה בעיתונות, אך מציאתה וחזרתה לנמל לא דווחו.
במקרים שאכן היו היעלמויות, ספרי "משולש ברמודה" עיוותו את נסיבות ההיעלמות: מספר הספינות אשר נעלמו במזג אוויר שקט ורגוע לכאורה לא תאם את דיווחי מזג האוויר שפורסמו בעיתונים באותם ימים.
אף על פי שספרו של קוש ייצר איזון ספקני לספרו של ברליץ, עדיין משולש ברמודה ממשיך ליצור הילה ומסתורין בקרב אנשים רבים, והוא מהווה כר פורה לספרות ולאתרים העוסקים בתעלומה.
טיסה 19
שמאל|ממוזער|250px|טיסה של מטוסי צבא ארצות הברית – מפציצים מדגם TBF אוונג'ר, הדומה לטיסה 19. בתמונה זו השתמשו סופרים רבים על מנת לדמות את טיסה 19 עצמה (צבא ארצות הברית).
האירוע הידוע ביותר ממשולש ברמודה הוא אובדנה של טיסה 19, קבוצה של חמישה מפציצים של הצי של ארצות הברית שיצאו לטיסת אימון מבסיס בפורט לודרדייל שבפלורידה ב-5 בדצמבר 1945. לפי ברליץ, היו בטיסה טייסים מנוסים שנעלמו לחלוטין לאחר שדיווחו על כמה תופעות ויזואליות משונות. יתרה מזו, ברליץ טוען שהיות שהמפציצים מדגם TBM אוונג'ר נבנו כך שיצופו למשך זמן רב, הם היו צריכים להתגלות ביום המחרת בהתחשב בכך שדווח על ים שקט. אולם, לא זו בלבד שהמפציצים לא נמצאו, גם מטוס חיפוש והצלה של הצי שנשלח בעקבותיהם אבד לבלי שוב. כדי להוסיף על המסתורין, בדיווח של הצי על התקרית נרשם כי התאונה נגרמה מ"סיבות או גורמים בלתי-ידועים".
בתיאור של ברליץ ישנן כמה טעויות וכמה פרטים חשובים הושמטו ממנו. טיסה 19 יצאה בשעה 14:10. הייתה זו טיסת אימונים: כל הטייסים, למעט המפקד, היו מתלמדים. ניכר כי המפקד התבלבל בשלב מוקדם של הטיסה. בשיחת אלחוט ציין המפקד כי המצפנים שלו אינם פועלים וכי הם טסים מעל קבוצת איים קטנה - הם הניחו כי אלה איי פלורידה קיז, מה שגרם להם לחשוב שהם סטו מאוד מנתיבם והיו הרחק ממערב ליעדם. שיחזור מאוחר הראה שהאיים האלה היו, קרוב לוודאי, מטרת ההפצצה שלהם, הרחק ממזרח לפלורידה קיז. אך המפקד, אשר חשב שהוא ממערב ומדרום לפלורידה, ניווט את המטס עוד יותר צפונה. בינתיים החמירו תנאי מזג האוויר, וקשר האלחוט הפך מקוטע. הטייסת הייתה, למעשה, בלב ים הרחק ממזרח לחצי האי פלורידה. הקשר האחרון עם טיסה 19 נשמע בשעה 18:20, כאשר הדלק במטוסים כבר הלך ואזל. הטייסים הסכימו ביניהם מראש שכולם ינחתו יחדיו נחיתת-אונס בלב הים הסוער כאשר הדלק יאזל באחד המטוסים.
ב-17:50 הצליחו בבסיס לאתר את מיקום המטוסים ממזרח לחופי פלורידה המרכזית, אך לא ניתן היה להשיג את הטייסים בקשר ולהעביר להם מידע זה. מטוס כבד נשלח מיד לעזור למטוסים לנווט בחזרה, ועוד שני מטוסים הצטרפו מאוחר יותר לחיפוש. בינתיים ירדה החשיכה, ומזג האוויר לא השתפר. החיפוש אחר ניצולים מטיסה 19 המשיך כל אותו לילה וכל יום המחרת, ללא הועיל. אך אין כל פלא בכך: למטוסים לא היה סיכוי רב לשרוד נחיתה בים סוער. מטוס החיפוש שאבד היה אחד משני מטוסי מרטין מארינר אשר נשלחו לאזור החיפושים. שמו של המארינר נודע לשימצה כ"פצצה מעופפת" או "מכל גז מעופף", וכמעט ודאי שהתפוצץ באוויר. צוותה של אניית-סוחר דיווח על פיצוץ באוויר, ועל מעבר דרך מה שהם סברו שהוא כתם שמן ושברי מטוס צפים, אף שלא משו מאומה מהים. התיאור מספק הסבר סביר לגורלו של מטוס החיפוש הנעדר. המארינר השני הגיע לאזור החיפושים בזמן.
מכאן נובע שהתמונה שצייר ברליץ, של טייסת מאוישת בטייסים מנוסים הנעלמת באחר-צהריים בהיר אחד, אינה מדויקת. הייתה זו טיסה של מתלמדים אשר נאלצה לבצע נחיתת-אונס בלב ים סוער ובלתי-מוכר בחשכת לילה. אשר לדיווח של הצי, הדו"ח המקורי תלה את האשם בתאונה בטעותו של המפקד, אך אמו לא הייתה מוכנה לשאת זאת, ומתוך התחשבות בה שונה נוסח הדו"ח.
ראו גם
מאגר העמק העגול
משולש אלסקה
קישורים חיצוניים
אורלי פיישטר ובועז גטניו, מסע לאזור הדמדומים: משולש התעלומות שליד חופי ברמודה, ראש גדול, יוני 2002.
משולש ברמודה במילון הספקן (באנגלית)
"אל-מוזיאון" משולש ברמודה - אודות ה"אין-תעלומה" של טיסה 19 (באנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:האוקיינוס האטלנטי הטרופי
קטגוריה:תעלומות היסטוריות
קטגוריה:מסתורין | 2024-08-31T20:45:38 |
תורת הקבוצות האקסיומטית | תורת הקבוצות האקסיומטית היא תורה מתמטית המהווה ניסוח אקסיומטי של תורת הקבוצות. אף על פי ששימוש בתורת הקבוצות הנאיבית עדיין רווח במתמטיקה, תורת הקבוצות האקסיומטית היא למעשה התורה שאליה מתכוונים מתמטיקאים בהתייחסם לתורת הקבוצות. ביחד עם לוגיקה וענפים אחרים במתמטיקה, תורת הקבוצות האקסיומטית מהווה חלק עיקרי ביסודות המתמטיקה. כמעט כל התורות המתמטיות יכולות להיבנות כמשפטים מתוך תורת הקבוצות האקסיומטית.
היסטוריה
ב-1901 הראה ברטראנד ראסל, באמצעות הפרדוקס של ראסל ופרדוקסים אחרים, שמושג הקבוצה, שפותח רק שנים ספורות קודם לכך על ידי גאורג קנטור, מכיל סתירות פנימיות (אנטינומיות). אנטינומיות אלה סללו את הדרך לפיתוחה של תורת הקבוצות האקסיומטית. התורה פותחה בעיקר על ידי ארנסט צרמלו ואברהם הלוי פרנקל והיא מתבססת על מערכת ריגורוזית של אקסיומות.
האקסיומות של תורת הקבוצות
לתורת הקבוצות האקסיומטית ישנן גרסאות רבות השונות זו מזו באופן מהותי, אך המפורסמות שבהן הן שתיים: מערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל (ZF) – המכונה לעיתים מערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל-סקולם (ZFS), ומערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל בתוספת אקסיומת הבחירה (ZFC). ארנסט צרמלו, מתמטיקאי גרמני, היה היוזם העיקרי של המערכת האקסיומטית המקורית ההיסטורית של תורת הקבוצות (מערכת זו מסומנת כרגיל באות Z, האות הראשונה בשם-משפחתו); אברהם הַלֵוִי פרנקל, מתמטיקאי גרמני–ישראלי, (שהאות הראשונה של שם-משפחתו מיוצגת בשמה של המערכת המעודכנת יותר: ZF), הסיר מהמערכת המקורית של צרמלו את אקסיומת הבחירה (השנויה במחלוקת בשל אי היותה קונסטרוקטיבית) ואחר כך גם דאג לכך שאקסיומה אחרת של המערכת המקורית – אקסיומת ההפרדה – תוּמַר באקסיומה חזקה יותר (הגוררת את אקסיומת ההפרדה): אקסיומת ההחלפה; בעוד אשר תוראלף סקולם דאג לכך שלמערכת תתווסף אקסיומת היסוד (אם כי גם כיום היא לעיתים מושמטת – בהיותה מגבילה וכמעט-בלתי שימושית במקום להיות יצרנית כשאר האקסיומות).
פרט לשתי המערכות האלו של אקסיומות, ידועה גם המערכת האקסיומטית המחליפה את אקסיומת הבחירה באקסיומה חזקה יותר (הגוררת את אקסיומת הבחירה): אקסיומת הרצף המוכללת, וכן ידועה מערכת אקסיומטית אחרת המחליפה את אקסיומת הרצף המוכללת באקסיומה חזקה עוד יותר (הגוררת את אקסיומת הרצף המוכללת ואת אקסיומת היסוד): אקסיומת הבנייה. כל המערכות האלו מבוססות (בצורה זו או אחרת) על המערכת Z, והן מתאפיינות בשני מאפיינים חשובים: כל אובייקט המטופל בהן – והאוסף לתוכו אובייקטים – הוא קבוצה, ושום אובייקט המטופל בהן אינו יכול לאסוף לתוכו את כל הקבוצות. בכך שונות המערכות הללו ממערכות אחרות, כמו מערכת NBG של ג'ון פון נוימן שהיא ייחודית בכך שלא כל אובייקט המטופל בה – והאוסף לתוכו אובייקטים – הוא קבוצה (תכונה זו של המערכת מאפשרת למשל שאובייקט שאוסף לתוכו את כל הקבוצות יהיה קיים בה) או מערכות NF ו-ML שפותחו על ידי וילארד ואן אורמאן קוויין (שהן ייחודיות בכך שהן מאפשרות למשל את קבוצת כל הקבוצות).
כמעט כל המערכות הידועות – להוציא את המערכת המקורית ההיסטורית Z של צרמלו – מתאפיינות בכך שכל איבר בקבוצה הוא בעצמו קבוצה. במערכות אלו, גם עצמים מתמטיים מוכּרים – כמו מספרים – נדרשים להיות מוגדרים בתור קבוצות.
להלן נדון בעיקר במערכת ZFC, בהיותה השימושית ביותר (והמקובלת ביותר) במתמטיקה.
שבע האקסיומות של ZFC רשומות להלן. במקורן נוסחו האקסיומות כמחרוזות של סמלים לוגיים בשפה לוגית נוקשה; להלן הן תוצגנה לפי משמעותן האינטואיטיבית בשפה בעברית. אקסיומת ההחלפה (כמו גם הגרסה המוחלשת שלה: אקסיומת ההפרדה) היא למעשה סכימה של אקסיומות, הכוללות אקסיומה לכל הצהרה.
אקסיומת ההיקפיות: שתי קבוצות הן שוות אם ורק אם יש להן אותם איברים.
אקסיומת האיחוד: לכל קבוצה קיים האיחוד שלה. כלומר, לכל קבוצה קיימת קבוצה אשר האיברים שלה הם בדיוק האיברים של איברי .
אקסיומת האינסוף: קיימת קבוצה אינסופית. פורמלית: קיימת קבוצה , שאינה ריקה, וכך שלכל אבר ששייך אליה, גם הקבוצה {} שייכת אליה.
אקסיומת ההחלפה: לכל קבוצה , קבוצה והצהרה אם כשמציבים ההצהרה מגדירה פונקציה על , (זאת אומרת שעבור כל קימת ויחידה קבוצה כך שההצהרה תתקיים) אז קיימת קבוצה שהאיברים בה הם בדיוק תמונות האיברים של הקבוצה תחת .
אקסיומת קבוצת החזקה: לכל קבוצה קיימת קבוצת החזקה שלה. כלומר, לכל קבוצה קיימת קבוצה כך שאיברי הם בדיוק כל תת הקבוצות של .
אקסיומת היסוד: כל קבוצה שאינה ריקה מכילה איבר כך ש- ו- הן קבוצות זרות.
אקסיומת הבחירה: בהינתן קבוצה של קבוצות זרות הדדית שאינן ריקות, קיימת קבוצה אשר מכילה בדיוק איבר אחד מתוך כל אחד מאיברי .
במקור, צרמלו הוסיף שלוש אקסיומות נוספות, אשר בדיעבד התברר כי הן נובעות מתוך חמש האקסיומות הראשונות הקודמות:
אקסיומת ההפרדה: לכל קבוצה והצהרה קיימת תת-קבוצה של הקבוצה המקורית אשר מכילה בדיוק אותם האיברים בקבוצה המקורית המקיימים .
אקסיומת הזוג הלא סדור: אם ו- הן קבוצות, אז גם , היא קבוצה, אשר המכילה את ואת בלבד.
אקסיומת הקבוצה הריקה: קיימת קבוצה ללא איברים. קבוצה זו מסומנת או .
אם מוסיפים למערכת ZFC את שלוש האקסיומות האחרונות הנ"ל של צרמלו, וממה שמתקבל מסירים את אקסיומת היסוד ואת אקסיומת ההחלפה (וכן מרשים שלא כל איבר שבקבוצה יהיה בעצמו קבוצה), אז מתקבלת המערכת המקורית ההיסטורית (Z) של צרמלו.
הערות:
הניסוח למעלה הוא אחד מבין מספר ניסוחים שקולים למערכת ZFC.
לעיתים משתמשים בגרסה חזקה יותר של אקסיומת ההחלפה, ולא דורשים שההצהרה תגדיר פונקציה על כל אלא רק על חלק מהאיברים שלה (עבור היתר לא תהיה קבוצה שתקיים את ההצהרה). מערכת האקסיומות בה אקסיומת ההחלפה מנוסחת בגרסה חזקה זו שקולה ל ZFC.
לעיתים משתמשים בגרסה חלשה יותר של אקסיומת ההחלפה, הדורשת רק שתהיה קבוצה שמכילה את התמונה של . במקרה זה יש צורך להוסיף את אקסיומת ההפרדה כדי לקבל מערכת שקולה ל-ZFC.
אקסיומת הקבוצה הריקה נובעת מהצירוף של אקסיומת האינסוף עם אקסיומת ההפרדה (למשל על ידי הפרדת כל איברי הקבוצה האינסופית ששונים מעצמם).
קישורים חיצוניים
קורס בתורת הקבוצות באוניברסיטה העברית
מאמר מתורגם לעברית מאת אברהם הלוי פרנקל בכתב העת Scripta Universitatis, שנת 1923.
*
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:לוגיקה מתמטית
en:Set theory#Axiomatic set theory | 2024-10-13T17:41:10 |
אתאיזם | שמאל|ממוזער|270px|סמל אתאיסטי גנרי מוכר, נוצר על ידי דיאן ריד (Diane Reed) ומשמש את ארגון ברית האתאיסטים הבין-לאומית
אַתֶאִיזְם הוא דחיית האמונה בקיומה של כל ישות אלוהית.
אתאיזם גנוסטי הוא אמונה לפיה לא קיימת ישות אלוהית מסוימת בעוד שאתאיזם אגנוסטי הוא חוסר אמונה בקיום ישות אלוהית מסוימת בטענה שלא נמצאו לקיומה ראיות משכנעות, אך מבלי לשלול את אפשרות קיומה.
במובן המילולי, אתאיזם הוא היעדר תאיזם.
בדתות האברהמיות אתאיזם נחשב כסוג של כפירה, אך אין חפיפה מלאה בין המושגים משום שדתות אלה מחשיבות ככפירה גם אמונות באלים שאינם האל המקראי, הימנעות מקיום טקסים ומנהגים שנתפשים כ"מצוות האל", ודברים נוספים.
דיון הגדרתי
ההגדרה והסיווג של "אתאיזם" אינם אחידים, ואנשים שונים משתמשים בהגדרות שונות. ביטוי ההגדרה נסוב סביב נושאים כגון אילו ישויות יוגדרו כאלים (למשל, האם פאנתאיזם, בו מתייחסים לאלוהים וליקום כאל היינו הך או לישות מורכבת בעלת תודעה, הוא סוג של אתאיזם? האם האל חייב להיות אל אישי, המתעסק בגורלם של בני האדם?); האם זו אמונה בפני עצמה או היעדר כל אמונה בנושא; והאם כדי להיות אתאיסט יש צורך בדחייה מודעת של האל (האם אדם שמעולם לא שמע או חשב על אלים יחשב אתאיסט?). יש הסכמה רחבה לפיה האתאיזם נוגד את האגנוסטיות, הסוברת שלא ניתן (לעת עתה או אי-פעם) להחליט בקשר לקיומה של אלוהות, אך יש אתאיסטים המגדירים עצמם גם כסוג של אגנוסטיים (ראו אתאיזם אגנוסטי). בעוד שקיימת הסכמה מוחלטת שהאתאיזם נוגד את התאיזם, חלוקות הדעות לגבי הדאיזם.
פילוסופים הנגידו בין אתאיזם חיובי (פוזיטיבי)/חזק/קשה, לבין אתאיזם שלילי (נגטיבי)/חלש/רך/אגנוסטי. אתאיזם חיובי הוא האמונה המפורשת בכך שלא קיימים אלים. אתאיזם שלילי כולל את כל שאר ההשקפות שאינן תאיסטיות. יש המבדילים בין אתאיסטים לפי מודעותם להיותם כאלה. "אתאיזם מפורש", הכולל את האתאיזם החיובי, משמעו שהדוגל בו מודע להיותו אתאיסט – הוא מכיר את המושג "אל" ואת המשמעות הכללית שלו, אך דוחה את קיומו. זאת בניגוד ל"אתאיזם מרומז" (או, "אתאיזם כברירת מחדל"), שהוא דחייה לא מודעת של אלים, והוא כולל בין השאר אנשים שמעולם לא פגשו את הרעיון, ובדרך כלל גם תינוקות שטרם למדו על המושג, אם כי יש המסתייגים מסיווג תינוקות תחת קטגוריה של אתאיזם, בין אם בטענה שדווקא אגנוסטיות היא ברירת המחדל, ובין אם בטענות אחרות. מבקרים רבים טוענים שרק אתאיזם מפורש הוא באמת אתאיזם, ואתאיזם מרומז הוא רק היעדר אמונה נגדית (במקום דחייה שלה).
בכל הנוגע לשימושים יומיומיים במונח, לעיתים משתמשים בביטוי "אתאיזם" לתיאור עמדות דומות או לגרסאות נפוצות שלו, דוגמת נטורליזם מטאפיזי, אתאיזם אנטיתאיסטי (הרואה בתאיזם דבר שלילי ומזיק, ולא רק שגוי) ואתאיזם חזק.
יש המשווים אתאיזם לחוסר דת, אך קיימות דתות כמו הינדואיזם, ג'ייניזם, בודהיזם, ויקה ואחרות, אשר לפחות זרם מקובל אחד שלהן אינו מחייב אמונה באלוהות, לכן ייתכנו בקרב חסידיהן גם אתאיסטים.
לפי הגדרה של ריצ'רד דוקינס, "אתאיסט הוא פשוט מישהו שמרגיש כלפי יהוה את מה שכל נוצרי הגון מרגיש כלפי ת'ור או בעל או עגל הזהב... כולנו אתאיסטים לגבי רוב האלים בהם האמינה האנושות אי פעם, חלקנו פשוט מוסיפים עוד אל אחד לרשימה".
אטימולוגיה
ממוזער|שמאל|המילה היוונית "αθεοι" (צורת הרבים של "ἄθεος"), כפי שהיא מופיעה באיגרת אל האפסים בפפירוס 46 מתחילת המאה ה-3.
ביוונית עתיקה, משמעותו של שם התואר "אָתֵאוֹס" ("ἄθεος", מהקידומת "א-", שמשמעותה "לא" או "אַל", ומ"תאוס" – "אֵל") הייתה "חסר-אל". בתחילה שימש התואר ככינוי גנאי המתאר אדם לא מוסרי וחסר כבוד לאלים. במאה ה-5 לפנה"ס החלה המילה לציין כפירה יותר מכוונת, במשמעות של ניתוק היחסים עם האלים או דחייה שלהם. אחר כך הגיע המונח "ἀσεβής", ששימש כנגד אלו שהכחישו או הפגינו חוסר כבוד לאלים המקומיים, גם אם האמינו באלים אחרים. תרגומים מודרניים של טקסטים עתיקים מתרגמים לעיתים "אתאוס" ל"אתאיסטי". המונח היה בשימוש נרחב בדיונים של הנוצרים הראשונים וההלניסטים, כאשר כל צד ייחס אותו בזלזול לצד השני.
המונח האנגלי "atheist" (מצרפתית: "athée"), במשמעות של "אדם הדוחה את קיומו של אלוהים", הופיע לראשונה ב-1566. מילים באותו שדה סמנטי הופיעו מאוחר יותר: "deist" (דאיסט) ב-1621, ו-"theist" (תאיסט) ב-1662. בתקופות אלו המילה "דאיסט" כבר החזיקה במשמעות המודרנית שלה, והמילה "תאיסט" באה לסתור אותה.
הסופרת קארן ארמסטרונג כתבה: "במאות ה-16 וה-17, המילה 'אתאיסט' עדיין הייתה שמורה לפולמוסים בלבד… המונח 'אתאיסט' היה עלבון. אף אחד לא חלם על לכנות את עצמו 'אתאיסט'." באמצע המאה ה-17 עוד הייתה שגורה ההנחה שבלתי-אפשרי לא להאמין באלוהים; "אתאיזם" היה אי-קבלה של התפיסה המערבית של האלוהות.
השימוש הראשון של "אתאיזם" לתיאור עצמי הופיע בסוף המאה ה-18 באירופה, לתיאור חוסר אמונה באלוהי הדתות האברהמיות. במאה ה-20, תרם תהליך הגלובליזציה להרחבת המונח כך שיכלול חוסר אמונה באלים, ולא רק באלוהות מונותאיסטית, אם כי לעיתים, עדיין מקובל בתרבויות מערביות להגדיר "אתאיזם" כ"חוסר אמונה באלוהים".
שכיחות האתאיזם
טקסט=|ממוזער|החלק באוכלוסייה במדינות שונות באירופה שאמרו "אני לא מאמין שיש איזושהי צורה של נפש, אל או כוח-חיים" (2010).
500px|שמאל|ממוזער|אומדן של שיעור האתאיסטים והאגנוסטים בעולם לפי נתונים מהשנים 1993–2004. אל הערכים של סין, קובה וקוריאה הצפונית יש להתייחס בסקפטיות בשל מיעוט יחסי של נתונים במדינות אלה.
קיים קושי לאמוד את מספר האתאיסטים בעולם. כאמור, המשיבים לסקרים עלולים להגדיר "אתאיזם" בצורה שונה זה-מזה. אדם יכול להגדיר עצמו כהינדי וכאתאיסט בו זמנית. כמו כן, בשל היחס הקיצוני שנוקטות מדינות מסוימות כלפי האתאיזם (כגון מדינות אסלאם קיצוני מחד, ומדינות קומוניסטיות מאידך) עלולים אנשים רבים להסתיר את דעתם האמיתית בנושא. עובדות אלו, בנוסף לקושי לבצע אומדן לעמדה שאין לה מסגרות חברתיות ברורות, מטילות ספק כבד בכל ניסיון לאמוד את מספר האתאיסטים, ומחקרים שונים עלולים להגיע לתוצאות שונות מאוד.
בין הניסיונות שבכל זאת העריכו את כמות האתאיסטים ניתן למנות סקר משנת 2010 שפורסם באנציקלופדיה בריטניקה, ומצא ש"לא-דתיים" מהווים 9.6% מאוכלוסיית כל העולם, בעוד שאתאיסטים – כ-2%. נתון זה אינו כולל את אלה שמשתייכים לדתות אתאיסטיות. סקר משלהי 2006 שפורסם ב-Financial Times בדק את שיעור האתאיסטים בארצות הברית וב-5 מדינות באירופה. השיעור הנמוך ביותר היה בארצות הברית – כ-4% אתאיסטים, בעוד שבאירופה שיעורם גבוה בהרבה: באיטליה 7%, בספרד 11%, 17% בבריטניה הגדולה, 20% בגרמניה ו-32% בצרפת. נתונים אלה דומים לנתונים הרשמיים שפרסם האיחוד האירופי מסקר שערך, לפיו עולה גם כי 18% מהאירופאים אינם מאמינים באף אל. מחקרים אחרים מעריכים את אחוז האתאיסטים, האגנוסטים ולא מאמינים אחרים באל אישי כנמוך עד כדי פחות מ-10% במדינות כגון פולין, רומניה וקפריסין, ועד 85% בשוודיה, 80% בדנמרק, 72% בנורווגיה ו-60% בפינלנד. לפי לשכת הסטטיסטיקה האוסטרלית, ל-19% מהאוסטרלים אין דת, חלקם אתאיסטים. בין 64% ל-65% מהיפנים הם אתאיסטים, אגנוסטים או אינם מאמינים באל אישי.
על פי סקר שנערך ב-2012 ב-57 מדינות, שיעור האנשים שהשיבו שהם 'אתאיסטים משוכנעים' עמד על כ-13%. השיעור הגבוה ביותר, 47%, נמדד בסין. ב-39 מהמדינות נערך סקר זהה בשנת 2005, והשוואת הסקרים מראה על גידול בשיעור האתאיסטים מ-4% ל-7% באותן מדינות.
כמו כן, נחקר רבות הקשר בין אתאיזם להשכלה, על מנת לבדוק את הטענה שאתאיזם נפוץ בעיקר בקרב אנשי מדע. מחקר בין-לאומי דיווח על התאמה חיובית בין השכלה לבין אי-אמונה באלוהים. ב-1998 דיווח כתב העת המדעי Nature על תוצאות סקר שלפיהן אמונה באל אישי או בחיים לאחר המוות היא הנמוכה ביותר בכל הזמנים בארצות הברית ב-NAS, האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית: רק 7.0% מהחברים בה האמינו באל אישי, כאשר השיעור הנמוך ביותר היה בקרב החוקרים בתחום הביולוגיה (5.5% האמינו באל אישי), פיזיקאים ואסטרונומים אחריהם (7.5%), ואילו השיעור הגבוה ביותר היה בקרב המתמטיקאים (14.3%), בעוד שמעל 85% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית מאמינים באל אישי. עם זאת, מחקר זה ספג ביקורת על הגדרתו המחמירה לאמונה באלוהים; מאמר שפורסם במגזין של אוניברסיטת שיקגו דן במחקר הנ"ל, וקבע ש-76% מהרופאים מאמינים בצורה כלשהי של אלוהים – שיעור נמוך מכלל האוכלוסייה, אך גבוה משיעור המאמינים באל אישי ב-NAS. מחקר אחר שבדק דתיות בקרב מדענים, הפעם חברי ה-AAAS (American Association for the Advancement of Science), מצא כי רק 51% מהם מאמינים בצורה כלשהי של אלוהות או כוח עליון, כאשר 33% אמרו שהם מאמינים באלוהים ו-18% אמרו שהם מאמינים בנפש אוניברסלית או בכוח עליון. לפי מאמר של מגזין מנסה, נמצא יחס הפוך בין דתיות לבין אינטליגנציה ב-39 מתוך 43 מחקרים שנערכו בין 1927 ל-2002. ממצאים אלו תומכים במטא-אנליזה של פרופסור מייקל ארגייל (Michael Argyle) מאוניברסיטת אוקספורד. הוא בחן 7 מחקרים שבדקו התאמה בין יחס לדת לבין IQ בבתי-ספר ובמכללות בארצות הברית, ואף על פי שנמצאה קורלציה ברורה בין אי-דתיות ל-IQ גבוה, באנליזה לא הוצבע על הסיבה וצוין שגורמים כגון רקע משפחתי ומעמד חברתי יכלו להשפיע גם כן.
בישראל
בשל הפילוג הדתי בישראל קיים קושי גדול מהרגיל לאמוד את מספר האתאיסטים שבה. מחקר שנערך ב-1999 בין בני הלאום היהודי מצא כי 43% מהאוכלוסייה הגדירו את עצמם כ-"לא-דתיים" ו-5% נוספים – כ"אנטי-דתיים". 35% ענו "לא" כשנשאלו אם הם מאמינים "בלב שלם" שיש אלוהים. מחקר מ-2004 שהזמין ה-BBC מצא כי 15% מהישראלים לא מאמינים באלוהים, בעוד שלפי מחקר מ-1995, 31% אינם מאמינים באלוהים, ו-6% נוספים ענו "לא יודע", ובסה"כ 37% התאימו להגדרות של אתאיסטים או אגנוסטים כפי שנקבעו במחקר זה. סקר מ-2009 של מכון גוטמן וקרן אבי חי מצא כי 20% מבני הלאום היהודי בישראל אינם מאמינים באלוהים.
היסטוריה
בעוד שהמונח אתאיזם מקורו בצרפת של המאה ה-16 רעיונות המזוהים כיום כאתאיסטיים, נפוצו עוד בעידן הוודות ובעת העתיקה.
הדת ההינדית הקדומה
אסכולות אתאיסטיות עלו בזרמי הדת הוודית העתיקה (גרסתה הקדומה של הדת ההינדית) כבר ב-1500 לפנה"ס עד 500 לפנה"ס. בין שש האסכולות המרכזיות של הדת הוודית העתיקה (או ההינדואיזם העתיק), ה (מסנסקריט: सांख्य), שהיא הוותיקה ביותר, אינה מכירה בקיום אלוהות, נכון הדבר גם לאסכולת המימאמסה. עם זאת, מחקר עדכני של הפילוסופיה ההודית מדגיש שיש למושג סאמקיה שני מובנים בהתאם לתקופה. בתחילה, מושג זה בא לבטא שיטה מחקרית באופן של ספירה שיטתית (פירוש השם 'סאמקיה') של עקרונות כגון: הגייה, דקדוק, חוק, תרופות, קוסמולוגיה ועוד. בתקופה השנייה, המושג עבר לשמש כשם של שיטה פילוסופית. ע"פ המסורות הוודיות, המושג סאמקיה במובן של שיטה מחקרית כבר מצוי מ-1500 לפנה"ס, אך המושג במובן של שיטה פילוסופית לא הופיע לפני המאה ה-8 או ה-7 לפנה"ס, ואנו לומדים עליו דרך המסורות הבודהיסטיות והג'ייניסטיות.
במאה ה-6 לפנה"ס, פרחה בתת-היבשת ההודית אסכולת הצ'ארוואקה, שדגלה בהשקפת עולם מטריאליסטית, באתאיזם, ואף בדחייה של רעיונות אלוהיים שהופיעו בסביבה זו. היות שעקרונות הצ'ארוואקה לא עלו בקנה אחד עם התפיסה הוודית, הרי שאינה נחשבת לאחת מזרמיה (אם כי היא כן נחשבת לזרם בהינדואיזם). קיומה כבעלת השקפת עולם מטריאליסטית היא מן העדויות המוקדמות לצורת חשיבה כזו בתוך ההינדואיזם המוקדם אשר חלק מקבוצותיו היו בעלי השקפה כזו ואחרות היו אתאיסטיות בלבד אך לא דחו באופן מוחלט רעיונות מטאפיזיים. יש שמצאו דמיון בין הצ'ארוואקה לאסכולה הקירינית, שמקורה בעיר היוונית-עתיקה קירנה ושהייתה אולטרה-הדוניסטית בעמדותיה. על הייחודיות הרעיונית של אסכולה זו ביחס לרעותיה שבתת-היבשת ההודית, וכן, על ההבנה החלקית לטענתם, בעולם המחקר, של תפיסותיהן המדויקות, כתבו צ'אטרג'י ודאטה (1984):
דחיית הרעיון של אל אישי בורא עשויה להופיע גם בזרמים שונים בג'ייניזם, או בבודהיזם, ובהודו בפרט. דחיית רעיונות אלוהיים כפי שהיא מתבטאת בדתות או פילוסופיות אלה אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם דחיית קונספטים מטאפיזיים, טרנסנדנטאליים, או מיסטיים אחרים (אתאיזם ללא מטריאליזם או פיזיקליזם. ובדתות המזרח קיים מגוון תפיסות בעניין זה אשר אופיו הטרוגני יותר בכל הקשור לחומרנות ורוחניות, מאשר בחשיבה המערבית.
העת העתיקה
לאתאיזם המערבי שורשים בפילוסופיה היוונית הקדם סוקרטית, אומנם הוא לא התגבש כתנועה מובחנת עד עידן האורות המאוחר. הפילוסוף בן המאה ה-5 לפני הספירה דיאגוראס מוכר כ"האתאיסט הראשון" ונזכר כך למשל מפי קיקרו בחיבורו "על טבע האלים". אטומיסטים כגון דמוקריטוס ניסו להסביר את העולם בדרך מטריאליסטית גרידא, מבלי לפנות לרוחני או למיסטי. קריטיאס ככל הנראה טען כי סיפורי האלים הם בדייה שהומצאה בידי בעלי הכוח, על מנת לעורר יראת חטא ברשעים ולסיים מצב של "אנרכיה". נראה שפרודיקוס (ידיד פרוטגורס) הצהיר, לא אחת, הצהרות אתאיסטיות בעבודתו הפילוסופית, כך דיווח פילודמוס. פרוטגורס נחשב לעיתים לאתאיסט אך ידוע שהחזיק בעמדות אגנוסטיות. במאה השלישית לפנה"ס הפילוסופים היווניים תאודורוס איש קירנייקוס (שהוכר מאוחר יותר כ"תאודורוס האתאיסט"), וכן סטראטון מלאמפסאקוס נודעו כמי שלא האמינו בקיום אלים.
סוקרטס (לערך, 471–399 לפנה"ס), כדמות משפיעה בחברה האתונאית, היה בקיא בתפיסות שקדמו לו, שלעיתים התבססו על גישה נטורליסטית והביעו סלידה מהסברים שמימיים לתופעתיות (כלומר להתקיימות הנתפסת בחושים). אמנם אינטרפטציה כזו לא שיקפה את עמדותיו ומקובל כי לא תפס כך את העולם, ואף שהדבר נטען לגביו מפי אריסטופאנס. בשלב מאוחר יותר, טרם הוצא להורג כאשר נשפט על "השחתת הנוער", מסופר כי הכחיש בתוקף את הטענה שהוא אתאיסט, והמחקר הנוכחי אכן מטיל רק ספק מועט בכך.
אוהמרוס (לערך, 330–260 לפנה"ס) טען כי האלים היוונים הם למעשה דמויות מסולפות של שליטים יוונים מימי קדם שנסגדו בסוג של פולחן אבהות, דהיינו, בפועל מדובר במייסדים ושליטים מהעבר, והדת המקומית היא למעשה מעין המשך של ממלכות או מבנים פוליטיים אחרים שנגדעו מזמן, הרבה לפני תקופתו. אף על פי שלא היה אתאיסט (או לא באופן מפורש), הוא בוקר לאחר מכן כמי שרעיונו גרם לכפירה באלים.
אפיקורוס (לערך 300 לפנה"ס) הוא מן המפורסמים שבפילוסופים היוונים שהחזיקו בעמדה אתאיסטית או עמדה אחרת הקרובה לה מבחינה מהותית; מושפע מדמוקריטוס והאטומיסטים, אפיקורוס פיתח פילוסופיה נטורליסטית ופולידאיסטית באופיה, לפיה היקום (או לפחות מה שהוכר אז כיקום) נשלט באופן אקראי, ללא התערבות שמימית או על-מציאותית, וכי אלים אכן מתקיימים אך אינם מתערבים במציאות המוכרת. מטרת אפיקורוס הייתה להביא אנשים לשלווה נפשית (אטרקסיה) על ידי הצגתו ככוזב של העיקרון לפיו אלים מפקחים על בני האדם מוסרית, והוא התכחש גם לטענות שנפוצו גם אז ביוון העתיקה לגבי חיים שלאחר המוות ועונש על מעשים לא מוסריים בעולם הזה.
הפילוסוף הרומאי סקסטוס אמפיריקוס האמין שעל האדם להימנע מביקורת על כל סוגי האמונות הדתיות (לפחות אלו שנפוצו בתקופתו), סוג של אסקפיזם אשר ידוע גם כ"פירוניזם", כך שלשיטתו, שום דבר לא יכול להיחשב לרע א-פריורית, ושניתן לאדם להגיע לשלווה ורוגע (אטרקסיה) רק על ידי הימנעות משיפוטיות. הנפח הרב למדי של מה שנותר מעבודותיו, השפיע רבות על פילוסופים מאוחרים יותר.
משמעות המונח "אתאיסט" והשימוש בו ידעו תמורות במהלך ההיסטוריה. הנוצרים הקדומים למשל, כונו "אתאיסטים" על ידי לא נוצרים בגלל היעדר אמונתם באלילים פגאניים. בתקופת האימפריה הרומית, נוצרים נרדפו והוצאו להורג על דחייתם את האלילים הרומאיים בכלל ופולחן הקיסר בפרט. מאוחר מהשגת השקט היחסי ברדיפות כלפי נוצרים, ומשהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית תחת שלטון תאודוסיוס הראשון בשנת 381, נהפכו היוצרות, וכפירה בנצרות הפכה היא לנרדפת.
ימי הביניים המוקדמים עד הרנסאנס
הצידוד בהשקפה אתאיסטית היה נדיר באירופה במהלך ימי הביניים בכלל (ראו הערכים אינקוויזיציה והאינקוויזיציה הספרדית) עיסוק בעל אופי נוצרי בדת, מטאפיזיקה, ותאולוגיה היה בראש מעייני הפילוסופים ובכלל. היו אמנם קבוצות שקידמו תפיסות הטרודוקסיות (לא מקובלות) של האל הנוצרי, שבדיעבד תרמו להתפתחות האתאיזם, כמו השקפות שונות על התנהלות הטבע, טרנסנדנטאליות, ותפיסות הכרתיות לגבי אלוהות, דוגמאות לפרטים וקבוצות כאלה הם יוהאן סקוטוס, דוד מדינאנט (David of Dinant), ואמאלריק מבנה (Amalric of Bena), וכן אחוות הרוח החופשית. אלו ראו את התפיסה הנוצרית כפנתאיסטית. ניקולאס קוזאנוס החזיק בעמדה פידאיסטית (לפיה האמונה הדתית נפרדת מההיגיון) אותה כינה "docta ignorantia" (בורות נלמדת), ובכך הניח שאלוהים או מושג האלוהות הוא מחוץ לקטגוריזציה האנושית והידע עליו כעיקרון כפוף להשערה.
הגותו של הנזיר ויליאם איש אוקאם, שטען שתכלית שמיימית אינה אמורה להיתפש על ידי האינטואיציה או הרציונל האנושי, קידמה את המחשבה האנטי-מטאפיזית. תערו של אוקאם, עיקרון לפיו כאשר יש כמה הסברים לתופעה עלינו להעדיף את הפשוט מביניהם, הפך בהדרגה לרעיון מרכזי במחשבה האתאיסטית. מאוחר יותר דנו פילוסופים והוגים אחרים, כגון ג'ון ויקליף, יאן הוס ומרטין לותר, בשאלת ההבדל בין חשיבה רציונלית לבין חשיבה דתית.
בתקופת הרנסאנס התרחבה החשיבה החופשית והחקירה הסקפטית הפכה שגרתית יותר, בפרט ככל שהתגבשו יסודות המדע (בעיקר מדעי הטבע). אינדיבידואלים כמו לאונרדו דה וינצ'י ראו בניסוי המדעי אמצעי לחקר המציאות כשלעצמה, והתנגדו לטיעונים מצד הממסד הדתי). מבקרים אחרים של הכנסייה והדת בזמן זה היו למשל ניקולו מקיאוולי, בונוונטור דה פרייה (Bonaventure des Périers), ופרנסואה רבלה.
התקופה המודרנית המוקדמת
בעידן הרנסאנס ובעת הרפורמציה הפרוטסטנטית נצפתה תחייה של להט דתי, והדבר ניכר בהיווסדם של מסדרים, אגודות דתיות, ואף "התחזקות" בקרב הציבור הקתולי. כמו כן, בקרב הפרוטסטנטים עלו זרמים דתיים קפדניים כגון הקלוויניסטים. תקופה זו של התפלגות דתית שימשה מצע ליריבות קבוצתית ולעיסוק כללי יותר בפילוסופיה ותאולוגיה, הטומן בחובו התעוררות מאוחרת יותר של סקפטיות וביקורת על העולם הדתי.
ביקורת הנצרות הפכה נפוצה במאה ה-17 וה-18, בעיקר באנגליה וצרפת, שם הלכה ונתפסה הנצרות כצורמת, לצל ניצני הדאיזם והאגנוסטיות. ברוך שפינוזה פיתח את מה שהוכר כפנתאיזם.
האתאיסט הגלוי הראשון מבין ההוגים המפורסמים באירופה הוא מתיאס קנוצן (Matthias Knutzen) שעמדותיו התפרסמו בשלושת כתביו בשנת 1674. לאחריו הופיעו כתביהם של ההוגה הפולני קאזימייז' לישצ'ינסקי (Kazimierz Łyszczyński), והכומר הצרפתי ז'אן מסלינר (Jean Meslier), שאף שהיה כומר, חוקרים גורסים שהחזיק בעמדה אתאיסטית נחרצת. נראה שהגל הראשון של חשיבה אתאיסטית במערב הופיע במאה ה-18, וניכר בכתביהם של הוגים מערב אירופאים בעיקר, בעלי השקפה מטריאליסטית או נטייה להשקפה כזו. מן המפורסמים שבהוגים אלה הם המטריאליסט הברון ד'אולבאק, ז'אק אנדריי נייגאון (שהתבסס על רעיונותיו של ד'הולבאך), וכן מטריאליסטים צרפתים אחרים.
הפילוסוף דייוויד יום פיתח אפיסטמולוגיה סקפטית ששורשיה טמונים באמפיריציזם, הפילוסופיה שלו, וכן זו של עמנואל קאנט ביקשו לפקפק בהלך החקירה המטאפיזית, קרי, בעוד שלא שללו את המטאפיזיקה באופן נחרץ, הביעו סקפטיות כלפי האופן שבו נאסף ידע לגביה. שני ההוגים המעיטו בערך הרעיונות המטאפיזיים של תקופתם שבבסיס התאולוגיה הטבעית וביקרו את הטיעונים הקלאסיים לקיום אלוהים (כלומר אלו שהועלו על ידי פילוסופים ותאולוגים באירופה הנוצרית ומעט לאחריה), יצוין שיום וקאנט עצמם לא היו אתאיסטים.
הברון ד'אולבאק היה דמות מוכרת בנאורות הצרפתית ונודע בשל כתביו הרבים כנגד הדת, שהמפורסם בהם הוא "מערכת הטבע" (1770), וכן "הנצרות נחשפת" (1766?). בממלכה היה רגש אנטי-נוצרי חזק בקרב האינטלקטואלים, שקיבל ביטוי לאחר המהפכה הצרפתית. זו לקחה את האתאיזם והדאיזם מהתחום האינטלקטואלי למרחב הציבורי. בשיא שלטון הטרור, כשהכנסייה הקתולית (שפנתה נגד המהפכה לאחר החלת חוקת הכמורה) זוהתה עם האויב, ניסה ז'וזף פושה להכרית את הנצרות במחוז נייבר. דוגמתו אומצה בכל צרפת. אנטואן פרנסואה מומורו, איש סיעת האברטיסטים הרדיקלית, כונן את "כת התבונה" (Culte de la Raison) האתאיסטית שנועדה לספק פולחן ציבורי ומשנה מוסרית חלופיים לדת המסורתית. מאות כנסיות חוללו והוסבו ל"מקדשי תבונה" בשיא הטרור. לאחר חיסול האברטיסטים ניסה מקסימיליאן רובספייר להציע דת אלטרנטיבית משלו. רובספייר דגל בדאיזם, תיעב אתאיסטים והיה משוכנע שהעם נזקק לאלוהים. באביב 1794 השיק את "כת הישות הנעלה" (מצרפתית, Culte de l'Être suprême) הדאיסטית. זו באה לקצה עם הוצאתו להורג ב-28 ביולי, והוועידה הלאומית השיבה את חופש הדת. נפוליאון, שסיים את המהפכה, היה אדיש לחלוטין לדת ובו זמנית האמין בנחיצותה של הנצרות לסדר הציבורי. הוא חתם קונקורדט עם האפיפיור והשיב לכנסייה חלק ממעמדה לפני 1789.
אתאיסטים שיחקו תפקיד מכריע במהפכנות הפוליטית והחברתית, הם האיצו את אביב העמים בכלל ואת איחוד איטליה בפרט, ושתלו את הגרעין למהפכות הסוציאליסטיות, ביניהן זו הבולשביקית שתקרה מאוחר יותר ברוסיה. במחצית השנייה של המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19 האתאיזם הופץ עוד יותר וטיפח הוגים עצמאיים שהיו פרודים מהוגי הזרם האגנוסטי. ההוגים האתאיסטים של תקופה זו הרבו לעסוק בביקורת על הדת, ולדוגמה יימנו לודוויג פוירבאך, ארתור שופנהאואר, מקס שטירנר, וקרל מרקס.
מאז 1900
האתאיזם במאה ה-20 הופיע בעיקר בצורה של אתאיזם פרקטי, קרי, אתאיזם הנלקח מעבר לרמת העמדה האישית לכזה המתיימר להנחות את החברה ברמת הפרקטיקום החברתי-תרבותי (ובזה גם המחשבתי), כך שקמו חברות שאתאיזם שיחק בהן תפקיד תרבותי או מעצב. החשיבה האתאיסטית שיחקה גורם מעצב או מרכיב במספר פילוסופיות (או גרסאות של פילוסופיות אלה) כגון אקזיסטנציאליזם, אובייקטיביזם, הומניזם חילוני, ניהליזם, אנרכיזם, פוזיטיביזם לוגי, מרקסיזם, ואף פמיניזם. וכן גם בחשיבה המדעית והרציונליזם.
הפוזיטיביזם הלוגי והמדענות פילסו את הדרך לנאופוזיטיביזם, לפילוסופיה האנליטית, או זרמים פילוסופיים כגון סטרוקטורליזם, ונטורליזם (כזרם חשיבה עצמאי), הנאופוזיטיביזם והפילוסופיה האנליטית העדיפו להדגיש התנהלות אמפיריציסטית על סמך רציונליזם קלאסי ואפטיסטמולוגיה נומינאלית, בניגוד לרציונליזם קלאסי או למטאפיזיקה. ברטראנד ראסל (שאומנם נחשב להוגה אגנוסטי ולא אתאיסטי) איתגר, בטיעונים שונים, את התפיסות המקובלות לרעיון האלוהות, שזוהו אז באופן מובהק עם התאולוגיה הנוצרית.
בעבודתו המוקדמת, לודוויג ויטגנשטיין ניסה להפריד בין השיח המטאפיזי לבין זה הרציונלי. אלפרד ג'ולס אייר הניח שטענות דתיות נוטות באופן מובהק להיות חסרות פוטנציאל לאימות, או חסרות משמעות נתפשת או חד-משמעית, ובכך ביקש לטעון שההתנהלות האמפיריציסטית עליונה על זו של הדתות הנפוצות לפחות באופן כללי. לוי-שטראוס, אבי הסטרוקטורליזם גרס שמקורות החשיבה הדתית הן הלא מודע ולא המטאפיזי-טרנסנדנטאלי. ג'ון ניימאייר-פינדלי וג'ון סמארט הציעו למשל שבמסגרת לוגית, קיום האל אינו הכרחי. מוניסטים כגון ג'ון דיואי, הניחו שהעולם הטבעי הוא הבסיס לכל הקיים, תוך הכחשת טענות פילוסופיות או דתיות הגורסות אחרת.
במאה ה-20 נחווה גם המניפסט הפוליטי של האתאיזם שנגזר מן האינטרפטציה לכתביו של קרל מרקס ופרידריך אנגלס ויישום המהפכה הרוסית (1917) באימפריה הרוסית בעקבות האידאולוגיה הקומוניסטית שנבנתה עליהם והקמת ברית המועצות (כמו גם מסגרות מדיניות דומות מאוחרות יותר). בברית המועצות, הוראת הדת לעם מפי מייצגיה נאסרה על ידי המדינה, אף על פי שהממשלה הסובייטית התירה חופש דת בהיתר רשמי בשנת 1936 אך גם במסגרת מצומצמת יחסית, שכן חינוך פרטי היה בדרך כלל אסור וחינוך הציבור נשמר לרשויות בלבד (שהיו אתאיסטיות או נטו לאתאיזם) בהתווסף לכך שרשויות דתיות ממילא לא נתקיימו ואף נאסרה כל התאגדות בהקשר זה. השלטון הסובייטי לעיתים רדף את הדת וביקש לנתק את העם לחלוטין מהדתות שנפוצו אז בשטח רוסיה (כגון נצרות, אסלאם, ומיני שמאניזם), בקשה שלעיתים גבלה באלימות מצד שלטון זה.
בדרך כלל, גם מדינות קומוניסטיות אחרות התנגדו לדת תוך צידוד באתאיזם מדיני, כך למשל, הממשלות הקודמות של אלבניה ונכון להיום סין, קוריאה הצפונית וקובה.
בהודו דוגמה למנהיג אתאיסט היה ארודה ראמאסמי (Periyar E. V. Ramasamy), שנאבק בציבור ההינדים (שלעיתים בעצמם היו אתאיסטים, אך דתיים דה פקטו), ובמעמד הברהמינים, בטענה שהם מפלגים את החברה מבחינת מעמד או קאסטה, וכי התוצר הסופי של הפילוג הוא בוודאי שלילי. מאבקיו הודגשו כאשר בשנת 1956 ביקש להרוס פסל הקדוש לציבור ההינדי, וכן גם בשל אמירות אנטי-תאיסטיות שאמר לא אחת.
ב-1967 הממשלה האלבנית תחת אנוור הוג'ה הכריזה על סגירת כל המוסדות הדתיים במדינה תוך הצהרה כי אלבניה היא המדינה הראשונה שמיישמת אתאיזם מדיני. אף על פי שהפולחן הדתי הוחזר רשמית ב-1991 באלבניה, ההחלטות הממשלתיות האנטי-תאיסטיות הטילו צל שלילי על אופי הממשלה האלבנית והם האיצו את הרוח האנטי-קומוניסטית שנשבה בקרב הציבור האמריקני.
מאז נפילת חומת ברלין מספר השלטונות בעלי עמדה אנטי-דתית (בהשפעה קומוניסטית) צנח. ב-2006 מכון פו (Pew Research Center) פרסם כי הלגיטימיות של תנועות המתבססות על מושג האלוהים (God based) או על תפיסה דתית (Religious based) עולה ביחס לאידאולוגיות או תנועות חילוניות. ואומנם, החוקרים גרגורי ס. פאול ופיל צוקרמן מגדירים זאת כ"מיתוס" וטוענים כי המצב בשטח הרבה יותר מורכב ושונה במידת מה.
האתאיזם החדש
בתחילת שנות האלפיים, מספר אירועים משמעותיים בחברה האמריקנית עודדו תחייה מחודשת באתאיזם, שנקרא "אתאיזם חדש" או "נאו אתאיזם". אירועים כגון פיגועי 11 בספטמבר (אשר להם הייתה מוטיבציה אסלאמית), מאמצי מכון דיסקברי לשנות את מערכת השעות המדעית בבתי הספר האמריקניים לכזו המתבססת על רעיונות בריאתניים, והתמיכה לכך בשנת 2005 מצד הנשיא האמריקני, ג'ורג' ווקר בוש הניעו תנועת מטוטלת של מתנגדים. בתגובה, אינטלקטואלים אתאיסטים החלו לפרסם ספרים המעודדים אתאיזם בארצות הברית ובעולם.
התנועה נקשרה עם ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, סם האריס, כריסטופר היצ'נס, וויקטור סטנגר. הוגי התנועה מרבים לעסוק בביקורת הדת באופן אקטיבי, מאחר שלדעתם לדת השפעה שלילית על החברה.
סקר שנערך בארצות הברית בשנת 2010 מצא כי אלו המגדירים עצמם אתאיסטים או אגנוסטים הפגינו ידע רחב יותר בנושאי דת מהמשתתפים בסקר המזהים עצמם כמאמינים בני פלגים שונים בנצרות בעלי רמת השכלה דומה.
טיעונים אתאיסטים
שמאל|ממוזער|200px|לאפיקורוס ניתן הקרדיט על הסברת בעיית הרוע לראשונה. ב"דיאלוגים על הדת הטבעית" דייוויד יום מצטט הטיעון כסדרה של שאלות: "האם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך הוא אינו מסוגל? אזי הוא חסר אונים. האם הוא מסוגל, אך הוא אינו רוצה? אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה? אז מאין בא הרוע?"
ההיסטוריה גדושה בניסיונות להוכיח את קיומו של אלוהים, פחות בולטים הם הטיעונים הא-פריוריים והא-פוסטריוריים שמנסים להפריכו או לתייגו כקונספט שקיומו שנוי במחלוקת.
הטיעונים הנוגדים את התאיזם מחולקים לרוב לשני סוגים עיקריים: אלו שמנסים להראות שקיומו של אל הוא בלתי אפשרי, והם מנמקים את האתאיזם החזק, לעומת אלו שמנסים להראות שקיומו של אלוהים בלתי סביר, הנתמכים בדרך כלל על ידי אתאיסטים חלשים וחזקים כאחד.
להלן מובאות דוגמאות שונות לטיעונים אלו. חלק מהטיעונים אינם מנסים לנמק את האתאיזם ישירות, אלא לדחות טיעונים התומכים בקיומו של אל, מצדיקים את הדיון בקיומו וכדומה. כמו כן, רבים מהטיעונים הללו זכו להתנגדות מצד חלק מהאתאיסטים עצמם, ואינם נתמכים על ידי מרביתם.
טיעונים המבוססים על חוסר הוכחה
טיעון חוסר ההוכחה: הטיעון מתבסס על נקודת ההנחה שכדי לקבל את קיומו של משהו, צריך לספק הוכחה לקיומו. עיקרון זה חל גם על אלוהים: אתאיסטים לא מכירים בקיום ישויות עליונות כמו "אלוהים" בהיעדר הוכחה מספקת עבורם לקיומן.
תער אוקאם: לפי תערו של אוקאם כאשר נמצאים לפנינו שני הסברים המסבירים את אותה התופעה, עלינו לאמץ את ההסבר הפשוט ביותר, שמערב הכי פחות גורמים. אתאיסטים רבים גורסים שההבנה האנושית של חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה מספקת לנו הסבר נטורליסטי לעולם, ללא צורך באלוהים. לפיכך הם 'חותכים' את אלוהים בתערו של אוקאם, ומעדיפים הסבר נטורליסטי על פני הסבר מורכב יותר של העולם, המערב את אותם חוקי טבע, ובנוסף את אלוהים.
טיעונים על בסיס התפתחות האמונות/דתות
הטיעון ההיסטורי: ההיסטוריה המתועדת מלמדת כי המונותאיזם צמח על רקע האמונה הפוליתאיסטית, שכללה בין השאר גם אלים דמויי-אדם, שהתפתחה בעצמה מאמונות בכוחם העל-טבעי של עצמים דוממים. מכיוון שכך, ניתן להניח שהאמונה המונותאיסטית היא נגזרת של אמונות קולקטיביות אחרות. כלומר, הרעיון האלוהי לא הועבר לאדם על ידי אלוהים עצמו, אלא נוצר על ידי אבולוציה של רעיונות שהשתנו עם הזמן ממעבר מדור לדור ואדם לאדם. על פי טיעון זה, אם אכן אלוהים היה קיים אזי הוא היה מעביר את הידיעה על קיומו לאדם הראשון, והאמונה בו הייתה קיימת מראשית הזמן. אך לדברי ארכאולוגים מסוימים, רעיון האל המונותאיסטי הופיע פורמלית לראשונה במהפכה הדתית של אחנתון.
טיעון הדתות המרובות: אף על פי שמספר הדתות בעולם אינו ידוע במדויק, מרבית ההערכות עומדות על כ-4,000 עד 10,000 דתות שונות, מוכרות ומובחנות. לתרבויות רבות ושונות ברחבי העולם יש תפיסות שונות ומנוגדות של מושגי האלוהות, ובכל אחת מהן אנשים מאמינים בתפיסות הללו בכל לבבם. אין לנו שום דרך לבחור תפיסה אחת על תפיסה אחרת, ולכן אין סיבה לקבל אף אחת מהן כנכונה. כשם שאין לנו סיבה להאמין בזאוס או בהורוס, אין לנו סיבה להאמין באלוהי אברהם. המצב בעייתי עוד יותר כאשר דת תאיסטית מסוימת, עוברת פיצול במהלך ההיסטוריה, ופיצול זה לוט בערפל. דוגמה לכך היא העובדה שיש שתי קבוצות הטוענות להיותן עם ישראל. אלו הן העברים, והשומרונים. כל אחת מן הקבוצות טוענת שהיא עם ישראל המקורי ושספר התורה שלו הוא מסמך שמקורו אלוהי. אמנם, ספרי התורה של שתי קבוצות אלה שונים זה מזה בנוסחם. מפרך ואף מיותר לברר, מי משתי הקבוצות האלה צודקת בטענתה, אם בכלל.
טיעון האנתרופומורפיזם (או "טיעון ההאנשה"): בכל מיתולוגיה מיוחסות לאלים תכונות אנושיות רבות כמו כעס, זעם, קנאה, חרטה, אהבה, שנאה ועוד. תכונות אנושיות מיוחסות באופן גורף לכל דמות של אל שקיימת במיתולוגיות השונות ובהם נכלל גם האל המקראי. האדם יצר את אליו בצלמו ובדמותו שלו עצמו, ולכן הם כל כך דומים לו.
טיעונים הקשורים לטיעון הטלאולוגי
טיעון המורכבות: תאיסטים רבים מצדדים בטיעון הטלאולוגי, לפיו לא ייתכן שמורכבות וסדר יופיעו ללא מתכנן, ולפיכך מורכבותו של העולם מוכיחה את קיומו של אלוהים. אתאיסטים משיבים בטענה שאלוהים הוא ישות על-טבעית בעלת תודעה, ולפיכך הוא מורכב, ולפי הטיעון הטלאולוגי מצריך יוצר משלו. אך קו מחשבה זה מחייב שרשרת אינסופית של בוראים, ומסבך את העולם במקום להסביר את היווצרותו. לכן, אומרים האתאיסטים, הטיעון הטלאולוגי אינו קביל.
טיעון זה מובא בצורה שונה בספרו של הביולוג ריצ'רד דוקינס "יש אלוהים?" במשפט בסוף פרק 4, הנקרא "מדוע כמעט ודאי שאין אלוהים": "הפיתוי (לייחס את העיצוב למראית עין לעיצוב אמיתי) הוא טעות, כיוון שההנחה שיש מעצב לטבע מעלה באופן אוטומטי את הבעיה הגדולה אף יותר של "מי עיצב את המעצב". הבעיה שהתחלנו אתה מלכתחילה הייתה הניסיון להסביר משהו שהוא לא מסתבר סטטיסטית. לכן זה לא הגיוני לשער משהו אפילו עוד יותר בלתי סביר כדי להסביר זאת".
תכנון לקוי: הטיעון מניח שאלוהים שהוא כל-יכול וכל-יודע אמור היה ליצור יצורים בעלי תכנון אופטימלי. ישנם יצורים, שאילו נבראו באופן ישיר על ידי מתכנן-על, הרי שהתכנון שלהם היה מושלם. לעומת זאת, יש איברים ומצבים פיזיולוגיים מסוימים בגוף שהם מיותרים ומהווים עדות לפגמים גלובליים בגנום האנושי, אשר מערערים את הטענה התאיסטית לפיה המין האנושי נברא ישירות על ידי מתכנן כזה: תוספתן, שקדים, "עור הברווז", שיני בינה עקומות אצל אחוזים ניכרים באוכלוסייה, ליקוי במבנה העין הגורם לכתם עיוור בשדה הראיה, קנה קרוב מדי לוושט שעלול לגרום לחנק, עצם זנב (שריד אבולוציוני), שרירי אוזניים, שיער מיותר, אי התאמה מושלמת להליכה על שתיים, העצב התועה ועצב הגרון החוזר שמסלולו ארוך פי כמה מן הדרוש – כל אלה הם פגמים שיכולים להיווצר רק על ידי תהליך של מוטציות "עיוורות" וברירה טבעית ביניהן – תהליך שהוא האבולוציה, ולא מאפיינים שהיינו מצפים לקבל מידיו של מתכנן-על מסוים. יש המיישמים טיעון זה גם לבעלי חיים.
טיעון התכנון התבוני: הטיעון התאיסטי גורס כי היקום מציג סדר ומורכבות שלא יכלו להיווצר במקרה, אבל חוקי הטבע הפיזיקליים, וכן, מדע הביולוגיה מדגימים כיצד סדר ומורכבות יכולים להיווצר כתוצאה מתנאי התחלה שאינם מכילים סדר כזה, על סמך עקרונות מתמטיים. דוגמה לכך היא תורת הגרביטציה שיכולה להסביר את היווצרותם של כוכבים, כוכבי-לכת וגלקסיות שלמות מתוך ערפיליות, או תורת האבולוציה שמסבירה את מוצא, גיוון ומורכבות החיים.
טיעונים על סיבות מטעות שגורמות לאמונה
ייחוס תכליתיות לטבע: אנשים גדלים ומחונכים בחינוך מובנה-משמעות, שמטרתו לעזור להם להתמודד עם אנשים אחרים. התופעות המשמעותיות בחיים הן תוצרים חברתיים, התנהגויות מוכרות של אנשים, מוצרים מעשה יד אדם שנוצרו לתכלית מסוימת. ישנה נטייה אנושית לייחס תכליתיות לכל תופעה או עצם, בין אם הוא מלאכותי או טבעי כאחד. הטעות היא לייחס לטבע ולתהליכים טבעיים המתרחשים על פי חוקי הפיזיקה את אותה תכלית שמייחסים לפארק ציבורי, בריכה עירונית או התנודות במניות הבורסה. הניתן למצוא פשר מוסרי לרעידת אדמה שהרסה את ביתנו, ולייחס בשל כך לעצמנו חטא? הנטייה לייחס תכלית לכל דבר שקורה סביבנו היא שיצרה את האלים המתמחים, בעל אל הגשם והסערות מהמיתולוגיה הכנענית, דמטר (אלת האדמה, הדגן והקציר) של המיתולוגיה היוונית, אייגיר (אל הים) מהמיתולוגיה הנורדית, רע (אל השמש) מהמיתולוגיה המצרית, ואלוהים. הנחת כוונת תכליתיות נסתרת בטבע פיתחה את האמונות הפולחניות, כולל העידן החדש של ימינו, כמו פאראפסיכולוגיה וקריאה בקפה.
הטיעון הפסיכולוגי: הפסיכולוגיה של הדת טוענת כי האמונה באל, לפחות כמו שהוא מוצג בדתות האברהמיות, עונה לאינדיבידואל על דחפים פסיכולוגיים. לפי הדעה הרווחת בני אדם מאמינים באל, במתכונות דתיות כאלה, מפני שהם מחפשים אחר דמות אבהית שתספק להם הגנה מפני העולם הגדול; מישהו או משהו שיספק להם משמעות ותכלית כבירה לחיים; משהו שעוצר מבעד המוות להיות סוף הדרך; משהו שיגרום להם להאמין שהם חלק חשוב מאוד ביקום האינסופי, ושהאחראי על היקום המורכב והאינסופי הזה דואג להם ומכבד אותם (ברא את האדם בצלמו כדמותו, סיבת הבריאה היא האדם וכדומה). האמונות הללו מתקיימות מפני שהן מאפשרות לאנשים להתמודד עם פחדיהם הבסיסיים, משרות תחושת ביטחון ומפחיתות לחצים. גישה זו לא שוללת את קיום האל, היא רק מסבירה שבני האדם מעדיפים מבחינה פסיכולוגית להאמין באל. כמו כן, הגישה יוצאת מנקודת הנחה שקיום האל ודאי כולל מערכת מטא-פיזית של שכר ועונש.
חיי נצח: דוגמה למילוי דחפים פסיכולוגיים על ידי הדת. המכנה המשותף כמעט לכל הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות, ואפילו דתות נטורליסטיות כמו הבודהיזם, הוא הנצחיות של המאמין שממלא אחר חוקי הדת ומאמין בעיקרי האמונה שלה. יש הטוענים כי האדם הוא אולי היצור החי היחיד בממלכת בעלי החיים אשר יודע ומצפה את מותו. משחר ההיסטוריה דתות ותרבויות קדומות האמינו בחיים לאחר המוות, כך לדוגמה, המצרים חנטו את מתיהם ובנו עבור הפרעונים פירמידות והשאירו להם שלל אוצרות שיטיבו עמם בעולם הבא. הדתות המונותאיסטיות גורסות כי המאמין הצדיק יתוגמל על אמונתו האדוקה בעולם לאחר המוות בגן העדן, ואילו הכופרים והחוטאים ייענשו בגיהנום. האמונה בחיים שלאחר המוות מדחיקה את הפחד מפני הסוף שאינהרנטי אצל אנשים. אמונה זו היא המקל והגזר של הדתות שמעודדות לדבוק במעשים הטובים ולהימנע מן הרעים כדי לקבל תגמול נצחי בהגיע יום הדין. אמונה זו תורמת גם למאמינים להתמודד עם מות קרוביהם. מכאן קל להבין מה התועלת באמונה בדת כלשהי, וכמה פשוט ליצור משם מיתוסים ואלים המשגיחים מפני הסוררים ומעודדים את הצדיקים.
טיעון הפחד: טיעון זה מבוסס על כך שכוהני דת מעודדים את "יראת השמיים" כבסיס למוסריות, אתאיסטים שוללים טענות אלו וטוענים כי פחד הוא דרך קלה לתעתע בהמונים, והמוסריות אינה צריכה לנבוע מהדת או מדברים שליליים כמו פחד, אלא היא נובעת מהמבנה הביולוגי של כל יצור חי, החותר לשיתוף פעולה ומכאן צומחות אסטרטגיות חברתיות ומוסר.
הטיעון הסוציולוגי: הדת בכלל ואלוהים בפרט ממלאים פונקציות חשובות בחברה האנושית, מה שמעיד על הצורך הבלתי-תלוי בהיגיון או באמיתות שלהם. הדת סייעה לאנשים ליצור קבוצות מגובשות בעלי תפיסה קולקטיבית, הזדהות שמקורה באידיאלים משותפים, נורמות משותפות ומקובלות, מערכת תפקידים הדדית. כמו כן הדת העניקה לאנשים משמעות "עילאית" לחיים; הכתיבה תחומים נרחבים של התנהגות על ידי הצבת אמות מידה של טוב ורע וקבעה תקדימים להתנהגות נאותה, וכך סייעה לשמור על הדבר החברתי; היא הסירה מן הפרט והחברה את נטל קביעת הערכים והטילה את האחריות לכך על האלים; היא מילאה תפקיד חשוב בסולידריות החברתית; היא הבטיחה את הנחלת המסורת והבטחת רציפותה של התרבות באמצעות טקסים, חגים ומנהגים עממיים וכן חינוך בעל פה או בכתב שהעבירו את שרביט קסמי הדת הלאה. יתרונותיה של הדת מורגשים עד עצם היום הזה וזה מספיק כדי לתת לאנשים תחושה של משהו על-טבעי ואמונה ביסוד הדת שהוא בדרך כלל אלוהים.
שמאל|ממוזער|200px|הברון ד'אולבאק היה המנסח הראשון של טענות האתאיזם, הוא טען כי העולם נוצר ללא התערבות אלוהית, המוסריות הדתית מעוותת, והפחד גורם לילדים להאמין באלוהים. ספריו נשרפו בפומבי על ידי הכנסייה.
טיעונים התלויים בהגדרות מסוימות של אלוהים
הוספת תכונות לא הכרחיות: רבים מהטיעונים התומכים בקיומו של אל מצביעים על מורכבות היקום (ראו טיעון השען של פיילי) ומציגים את האל כבוראו של עולם זה. עם זאת, אין צורך לייחס לבורא עולם תכונות של טוב ורוע, ידיעת כול וכו'. מכיוון שאל הוא לרוב ישות על-טבעית בהגדרתו, אין טעם לכנותו אלוהים ומספיק להניח שהיקום "פשוט קיים" (כלומר, קיומו הוא בגדר אקסיומה), או ישות פשוטה מההגדרה הקונבנציונלית של אלוהים "פשוט קיימת", במקום שהאל קיים. טיעון זה שייך גם לדוגלים בפנתאיזם, אך יש הסבורים שהפנתאיזם הוא בעצמו השקפת עולם אתאיסטית.
בעיית הרוע: הואיל ואלוהים מוגדר, במרבית הדתות, ככל-יכול, יודע הכול ומקור הטוב, נשאלת השאלה מדוע עולמנו שופע ברשעות וסבל, המעיד על חוסר צדק לפי הסתכלות עולמו של השואל ? אם אלוהים הוא כל-יכול ויודע הכל, אז הוא יכול ויודע כיצד למנוע את העוולות בעולמנו. אם אלוהים הוא טוב ונדיב אז הוא רוצה להשכין ערכים טובים של שלום, אהבה וחמלה, ולמנוע רשעות, חוסר צדק וסבל. אם אלוהים יכול, יודע ורוצה למנוע את הרע בעולמנו – אזי הוא יעשה כן. אם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך אינו יכול – אזי אינו כל-יכול. אם הוא יכול אך אינו רוצה – אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה – הוא יעשה כן. אם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה, אזי הוא אינו אלוהים והוא רשע. יוצא מכך שאלוהים טוב באופן מוחלט וכל-יכול אינו יכול להתקיים. בני הדתות האברהמיות יעידו כי הפריבילגיה שיש לרוב האנשים, היא בחירה חופשית אשר ניתנה על ידי האל, אך היא מקור הרע, ולא האל עצמו, ולכן, יש להאשים את האדם כמקור רצוני בפני עצמו בעשיית רוע.
פרדוקס הכל-יכול: תכונת האומניפוטנטיות (יכולת-כל) שמיוחסת לאלוהים, מכילה פרדוקס (שצורותיו שונות) מפני שהגדרה נאיבית שלה (שאיננה מתייחסת במפורש להיעדר התייחסות עצמית) אינה קוהרנטית מבחינה לוגית. אלוהים כל-יכול, יכול ליצור ולעשות דברים שהם בגדר הבלתי-אפשרי (לא לוגיים). האם אלוהים יכול ליצור סלע שאינו יכול להרים? האם אלוהים יכול ליצור משהו יותר כל-יכול ממנו? זו סתירה, ולכן אלוהים אינו כל-יכול. על פרדוקס זה יש העונים כי חוקי הלוגיקה עצמם נוצרו על ידי אלוהים, אשר אינו כבול אליהם. תשובה אחרת היא שטענות המכילות סתירה הן חסרות משמעות ולפיכך אינן תיאור של יכולת.
טיעון חוסר האמונה: הוא טיעון בעל הנחת-יסוד מאנישה, הטוען שאם אלוהים קיים (והיה "רוצה" שהאנושות תדע על כך), הוא היה גורם למצב שבו כל האנשים הספקניים יאמינו בו, או במילים אחרות, לא היה מאפשר קיומן של פילוסופיות שאינן תאיסטיות. אבל מכיוון שיש אנשים שאינם מאמינים בקיומו, או שאינם בעלי דעה מוצקה בנושא, הרי שלפי הטיעון, או שהוא לא קיים או שהוא לא מתעניין בנעשה בעולמנו. אם אלוהים מסוגל לתקשר עם האינדיבידואל האנושי לשם העברת דבריו בכתבים שונים (כפי שטוענות דתות רבות לגבי כתבי הקודש שלהן והדרך בה הם נכתבו), מדוע הוא אינו מתקשר עם כל המין האנושי באופן ישיר וגורם לכולם להאמין בו?
טיעון חוסר המוטיבציה: אם אלוהים הוא כל-יכול, אזי הוא יכול לספק את כל רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו מבלי לברוא דבר. היות שישנו יקום ונטען כי אלוהים ברא אותו, לכן יש לו צרכים – הוא אינו כל-יכול. אם אלוהים קיים כישות מושלמת, הרי שלא היה בורא את היקום – לישות מושלמת אין רצונות וצרכים. אלוהים ברא את היקום, כלומר יש לו רצונות וצרכים – לכן הוא לא מושלם.
בעיית הרצון החופשי: אם אלוהים יודע הכול אזי הוא יודע את כל אשר יתרחש בעתיד, כולל את החלטותיו ובחירותיו בכל רגע נתון. אם אלוהים יודע את כל בחירותיו בעתיד אזי אין לו רצון חופשי, הוא מוגבל. אם הוא יכול לשנות אותן, אזי הוא לא יכול לדעת מה יהיו החלטותיו בעתיד, ולכן הוא לא כל-יכול.
יחסי אלוהים-זמן: אלוהים לא "מעל הזמן" מכיוון שהוא פועל ולכן כפוף לשינויים וסיבתיות, ועל כן כפוף לזמן (ומובן שלא ברא אותו). אלוהים אינו נצחי מכיוון שהייתה לו סיבה לברוא את היקום והמניע לסיבה לא התקיים אלא אחרי שעברה לה תקופה אינסופית. במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום, ובנקודה כלשהי על ציר הזמן, צצה סיבה לברוא את היקום. לא ייתכן כי במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום ואחר כך – משום שסיבה כזאת הייתה בין שאר האפשרויות שהיו לאלוהים בקשר לאופי מעשיו בהמשך.
טיעונים שונים
קיומו של אלוהים: יש קיים ויש שאינו קיים אך ורק דבר שהוא חומר או אנרגיה יכול להיקרא דבר קיים, ממה אלוהים עשוי? איך הוא רואה ושומע אותנו ? איפה הוא נמצא? איך המחשבה שלו פועלת ויודעת הכל?
טיעון האלוהות הטבעית של שפינוזה: אם אלוהים קיים, הוא תופס את כל המרחב-זמן ("לית אתר פנוי מיניה"). על כן, לאלוהים אין תחושת "אני" אישית; אין לו מודעות עצמית מפני שכל דבר הוא חלק ממנו, ואינו מבדיל בין "אני" ו"לא אני". אם לאלוהים אין מודעות עצמית, אזי אין הבדל בינו לבין יקום חסר מודעות שנשלט בידי חוקי הטבע.
טיעון חוסר המשמעות המדעית: האמונה באלוהים אינה תאוריה מדעית, מכיוון שלא ניתן לבחון את אמיתותה באופן אמפירי. היא גם אינה פסוק אמת מתוך הגדרה (בניגוד, למשל, למשפט "למרובע יש ארבע צלעות"). מכאן שלא ניתן לבחון את שאלת קיומו של אלוהים באמצעים מדעיים, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות לאמונה בו. כמו כן, זה חסר משמעות לשאול האם אלוהים קיים מכיוון שאין שום דרך פיזיקלית לבדוק את קיומו, אלא רק דברים אשר מיוחסים לכך שהם נבראו על ידיו (וכמו כן ניתנים להסברה באמצעות דרכים אחרות).
טיעון חוסר ההגדרה: כדי לנסות לענות על השאלה "האם אלוהים קיים?" יש צורך בהגדרה מלאה ועקבית של הקונספט "אלוהים", ואשר מכילה מרכיבים שידוע לנו על קיומם (אחרת ההגדרה תהיה תלויה בקיומה של ישות על-טבעית – וזה מה שאנו בעצם מנסים להוכיח). אם אין הגדרה כזו, הרי שזה חסר משמעות לטעון "אלוהים קיים". אם ישנה הגדרה כזו, הרי שאלוהים חייב להיות מובן במונחים פיזיקליים, כיוון שהגדרתו מורכבת רק ממונחים כאלה; וכיוון שכך, אלוהים יהיה ישות טבעית – ועל כן לא יזכה לתואר "אלוהים". יש שיטענו שמציאותו של האלוהים מצויה מחוץ למציאות הפיזיקלית, ולכן לא ניתן להגדירו במונחים "פיזיקאליים". אבל מפני שאין אנו יודעים על קיומה של ישות על-טבעית מחוץ למציאות הפיזיקלית, הרי שזה חסר משמעות לטעון לקיומה של ישות כזו.
טיעון הגילויים המדעיים: במשך מרבית ההיסטוריה האנושית ישויות על טבעיות סיפקו את ההסברים הטובים ביותר לקיומו של היקום וחוקי הטבע. אך במהלך מאות השנים האחרונות, מדענים פיתחו הסברים מדויקים יותר אשר, לטענת האתאיסטים, הפריכו במישרין או בעקיפין, טענות דתיות מסוימות שנקשרו באלוהות. לרוב, הסברים אלה נתמכו אמפירית. הגילויים המדעיים בכל תחומי החיים מסבירים את היקום בצורה יעילה יותר מאנקדוטות המערבות כוחות על-טבעיים, עד כדי ייתור האחרונים בראי הטיעון. יתרה מזאת, הסתירה בין תפיסתן של הנצרות והיהדות ובין המדע בתחומים מסוימים (בעיקר בריאת העולם לעומת אבולוציה וגיל היקום) מערערת על תקפותן של דתות אלה.
הטיעון המטריאליסטי: דתות רבות טוענות שהחיים הם יותר מהחומר שאנחנו רואים בסביבתנו הדוממת. בנוסף הן טוענות שמאחורי החיים עומד עולם רוחני או על-טבעי כלשהו ושה"אני" האמיתי שלנו הוא באופן כלשהו רוחני ולא חומרי. בניגוד לטענות הללו, טוענים מצדדי הטיעון המטריאליסטי שהידע המדעי שנצבר בתחום מדעי החיים והחברה מעיד שהחיים הם תופעה טבעית, שמה שעושה אותנו אנושיים הוא חומרי, וכי מקור ההתנהגות הוא מוחנו – מבנהו, המידע המאוחסן בו ותפקודו, אם אכן ההוויה האנושית מסתכמת בכך, ואין שיקוף רוחני כל שהוא לחיינו, הרי שאותן דתות שוגות בהנחתן.
אי אמינותן של אמונות שונות: מאפיין משותף לתאיזם ולדתות הוא הסתמכותם על האמונה; לדעת הטוענים כך, אמונה בקיום האלוהים ובאמיתותן של דוקטרינות דתיות – אינה מבוססת על הגיון, הוכחות או מדע. במקום זאת מצפים מאנשים להאמין אמונה עיוורת, דבר שלא מצפים מהם בכל עניין ונושא אחר. יתרה מזאת, עוד הופכים את האמונה בדבר חסר הוכחות לדבר "אצילי" ומבורך. האמונה לשמה אינה אמינה בבואנו להבין את המציאות או לחקור אותה. באותה מידה ניתן להשתמש באמונה כדי להגן על כל דבר שניתן להעלות על דעתנו, החל מפיות ורוחות, ועד למפלצת הספגטי המעופפת (דמות של "אל" שנוצרה כפרודיה על אלוהים).
יחס כלפי אתאיזם
שמאל|ממוזער|230px|מדלין מארי אוהייר מחתה על היחס כלפי אתאיסטים בארצות הברית.
במדינות עם משטר בעל אופי דתי, אתאיסטים המביעים את דעתם עלולים ליפול קורבן להתנכלות, חרם ואפליה כנגדם, במקרים מסוימים אף להחשב לפושעים על פי חוק (כגון בערב הסעודית, בה נחקק ב-2014 חוק המזהה תעמולה אתאיסטית כטרור). ישנם אנשים המחזיקים בדעות דתיות הסבורים כי מי שאינם מאמינים באלוהים הם בלתי-מוסריים או בלתי אמינים – לפחות בכל הנוגע לחברותם בקהילה. בפי חז"ל מכונה האתאיסט "כופר בעיקר". דתות אחרות מוקיעות בדרכים דומות את הלא-מאמינים.
עד העת החדשה האתאיזם נחשב לבלתי לגיטימי לא רק מסיבות דתיות, אלא גם מסיבות חברתיות, שכן הוא נחשב לחריגה מהנורמה. גם הוגים שהתייחסו בחיוב לחופש דת, כמו ג'ון לוק, לא קיבלו את הרעיון של חוסר אמונה. מהצד השני, אתאיזם מדיני קודם במרץ על ידי המדינות הקומוניסטיות. קרל מרקס, אתאיסט, כתב כי "הדת היא אופיום להמונים". בשל הדוקטרינה המרקסיסטית המדינות הקומוניסטיות רדפו והגבילו את הדתות השונות, בין היתר גם כדי להחליש את האופוזיציה למדינה. אף על פי שהיו מדינות אתאיסטיות באופן רשמי, התקיימו במדינות הקומוניסטיות ובסין כנסיות שהיו בשליטת המדינה. הגישה האתאיסטית של המשטר בברית המועצות לא מצאה אחיזה בלב כל האזרחים, ועם נפילת המשטר הקומוניסטי זכתה הדת לתחייה מחודשת.
במהלך המלחמה הקרה, העובדה שהאויבים הקומוניסטים של ארצות הברית היו אתאיסטים ("קומוניסטים חסרי אלוהים"), תרמה לנקודת המבט שאתאיזם הוא לא אמין ולא פטריוטי. במרוץ הבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-1988 בארצות הברית, אמר הנשיא ג'ורג' בוש האב: "אינני חושב שאתאיסטים צריכים להיחשב כאזרחים, ובוודאי לא פטריוטים. זוהי אומה אחת תחת האל". הצהרות דומות נעשו במהלך הוויכוח על המשפט "תחת האל" כאשר נכתב לראשונה בהצהרת האמונים האמריקנית. מילים אלה התווספו להצהרה בתחילת המלחמה הקרה.
חופש הביטוי של האתאיסטים לרוב מקובל כלגיטימי בישראל, אך חוקי מדינת ישראל מגבילים טכנית את חופש הביטוי של האתאיסטים במדינת ישראל (ראו ערך פגיעות ברגשי דת ומסורת), וייתכנו מקרים ספורים של פגיעה בזכויות האתאיסטים לחופש ביטוי.
בשנת 2003 נוסדה בארצות הברית תנועת הברייטס, שבין השאר שמה לה למטרה לקדם בחברה את ההכרה בזכותם של פרטים לדגול בהשקפת עולם אתאיסטית (או בהשקפות עולם דומות לה) ואת קבלתם כחברים שווי ערך בחברה.
הדיון הפילוסופי באתאיזם
לאורך ההיסטוריה, הדיון בשאלת קיומו של האל העלה ויכוחים לוהטים, ואף יותר מכך, בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים. עיון בעימותים סביב נושא זה מראה לרוב, כפי שממחישים אחדים מהקישורים שבסוף ערך זה, שסלע המחלוקת הוא לכאורה בלתי-ניתן להכרעה: אלוהים הוא מושג כה מופשט, עד שמהגדרתו הוא אינו נתפש בחושי בני האדם ובשכלם, ולכן ייתכן שלא ניתן להוכיח את קיומו או להפריכו.
שמאל|ממוזער|250px|זיגמונד פרויד, אשר כינה את עצמו "יהודי חסר אל", תרם רבות לטיעונים הפסיכולוגיים נגד מהות ההנחה בדבר קיום האל.
פעמים רבות, נפתח העיסוק הפילוסופי בשאלת האמונה באלוהות, בשאלה "על מי חובת ההוכחה – על זה הטוען שמשהו שאי-אפשר למדוד אותו קיים, או על זה שמבקש להניח שיצור כזה אינו קיים?".
על-פי האמונות הדתיות הנפוצות, דוגמת חלקים מהנצרות, האסלאם והיהדות, קיומו של האל הוא בגדר אקסיומה, שאולי ניתנת להוכחה אך אינה דורשת אותה. מחשבה זו מודגמת בפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". כך מתחיל ספר בראשית. כלומר – התנ"ך מתחיל בהנחה כי האלוהות קיימת. זו אקסיומה שאתאיסט יעדיף שלא לכלול באוסף האקסיומות שלו (אף על פי שעבור חלק מהאתאיסטים, אין זה פוגע בזכותו של המאמין לנהוג אחרת).
הטענה כי האקסיומה הדתית דווקא דורשת הוכחה, באה לידי ביטוי בכך שבלעדיה היא ארעית, כלומר – ניתנת להחלפה בכל אקסיומה דתית אחרת, בלא שיהיה ניתן להשוות בין התוקף הלוגי של האקסיומות השונות. על-פי טענה זו, כל אמירה דתית היא הדורשת הוכחה, שכן היא שקולה ליציר הדמיון האנושי שאינו נובע מחוויה אמפירית של המציאות.
עוד דוגמה לקיום האל כאקסיומה ניתן למצוא במסורת החשיבה הרציונליסטית המוקדמת. דוגמה אחת היא הטיעון האונטולוגי, הקובע שמושג האל כולל בתוך עצמו קיום ולכן האל חייב להיות קיים (טיעון שהציג רנה דקארט ב"הגיונות של הפילוסופיה הראשונית"), או טיעונים המסתמכים על האקסיומה שהאל הוא סיבת-עצמו. אלו טיעונים המעניקים בסיס רציונלי יותר לרעיון האלוהים, אך הם אקסיומטיים ותלויים באמונה באותה מידה.
גם קרל מרקס ניסה להתייחס לאמונה באל. הוא טען כי הדת היא השתקפות של החברה האנושית. לדעת מרקס, שיוצא מתוך נקודת הנחה כי מעשי האדם הם הקובעים את ההיסטוריה, האדם משייך את תוצאות פעולותיו לאל. כך, לדוגמה, אישרה החברה הימי-ביניימית את השיטה הפאודלית, בכך שמקור ההירארכיה והסדר החברתי באל, על-אף שהם נובעים מפעולתם ההכרחית של יחסי הייצור האנושיים. תשובה דומה ניתנה על ידי החוקר מאקס ובר, שהראה את התפתחות הנצרות הפרוטסטנטית, על רקע המעבר לשיטה קפיטליסטית. על פי מרקס, הדת תיעלם בחברה הקומוניסטית, בה ישיג האדם את פעולות החברה ויבין את משמעויותיה. לדוגמה, לדעת מרקס, האדם לא יזדקק לשאלה "מי ברא את העולם", ברגע שיבין כיצד העולם בורא עצמו מחדש בכל רגע נתון, מכוח יצירתם של החיים בו. הוגים מאוחרים יותר, שנשענו על תורתו של מרקס, לא פסלו את האמונה באל, אך המשיכו להחזיק בטענה כי חוסר אחריות של האדם על החברה הוא המקור למרבית האמונות הדתיות.
זיגמונד פרויד היה מהראשונים שהתייחסו לכל דת כנגזרת רחוקה של מאבקים תוך-נפשיים. במסגרת חקר הנפש והאנושות, הגיע פרויד למסקנה כי מקור הדת בטוטם, שהוא התקת משמעותו של אב קדמון שנרצח על ידי בניו. על-פי פרויד, שבטים אנושיים קדומים (קלאן) אימצו טקסים ומשמעויות דתיות-למחצה בעקבות התמרדות בני השבט נגד אביהם, וכל דת היא גלגול מאוחר של משמעות זו. פרויד מביא דוגמות רבות להוכחות דבריו, ביניהם האמונה הנוצרית בדבר חטא קדמון של פשיעת הבן (אדם) כנגד אביו (האל), חטא העובר בירושת הדורות. במובן מקביל, מתאר פרויד את התפתחות הדת כתוצר של יראת האב של התינוק, המתעוררת בעקבות תסביך אדיפוס (רצונו לרצוח את אביו ולנכס את אימו, ואי היכולת להגשים רצון זה). על-פי תיאור זה, אימוץ דמות האב על ידי התינוק היא, לימים, המקור לאמונתו הדתית, המהווה תחליף לאביו.
בדרך כלל, הדיון הממשי מתחיל בשאלות הנובעות מהאקסיומות. האם יש השגחה אלוהית על העולם? האם ניתן להוכיח השגחה זו באופן אמפירי? האם כדאי להסביר תופעות פיזיקליות וביולוגיות בעולמנו כנובעות ממעשי האל, או להעדיף את התפיסה המדעית, לפיה ניתן להסביר תופעות אלה ללא קיומו של אלוהים?
תשובה לאחרונה בשאלות אלה נתן האסטרונום פייר-סימון לפלס כאשר הסביר את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש: "אבל מר לפלס, מה בדבר אלוהים?", שאל נפוליאון. "אין לי צורך בהיפותזה הזו", ענה לפלס. במאה העשרים המשיך הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל את דרכו של לפלס, והיה לדוברו הגדול של האתאיזם. ראסל ראה באלוהים היפותזה מיותרת ומפריעה להבנת העולם, משום שהיא מסיטה את המחשבה האנושית אל משהו שאינו קשור למציאות.
נושא האתאיזם שימש גם כנושא מרכזי בכתבי עת מסוימים, וביניהם כתב העת הישראלי אפיקורוס וכתב העת היידי-סובייטי דער אפיקוירעס.
יחסה של היהדות כלפי האתאיזם
קשה לנתק את הדיון על האתיאיזם מאמירותיהן עליו של הדתות המונותיאיסטיות. והרי מבחינה היסטורית האתיאיסטים בפועל התכחשו לקיומו של האל, כפי שהוא משתקף מכתבי הקודש היהודיים-נוצריים. משום כך, הם הוקעו בידי תאולוגים יהודים, מוסלמים ונוצרים ואף נרדפו בידי הכנסייה. תומאס איש אקווינס והרמב"ם הורו להשמידם. אפילו ג'ון לוק שופר הסובלנות הדתית, קרא לנדות אותם, יחד עם הקתולים. ביהדות, האתיאיסט המפורסם ביותר הוא שפינוזה, אשר בשל עמדותיו נודה מהקהילה היהודית-פורטוגזית של אמסטרדם. עם זאת, הוא האמין באלוהים מהבחינה הפילוסופית, ורק שלל את מקורם האלוהי של כתבי הקודש.
על פי ויילר, הרמב"ם הוא הוגה הדעות היהודי שקבע את יחסה של היהדות כלפי הכפירה. לדידו, כופר הוא מי שמתכחש ל'דעה הנכונה' (מורה נבוכים, א:ו), ואלו הם י"ג עיקרי היהדות – וכדבריו, 'וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה יג היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו ולאבדו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה׳ אשנא"(תהלים קלט, כא) (פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פ"י מ"א). הרמב"ם מונה עשרים וארבעה קטגוריות של סטייה מיהדות, אשר לאנשיהם אין חלק בעולם הבא – וכלשונו: ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך עורלתו משנה תורה לרמב"ם (ספר המדע · הלכות תשובה · פרק שלישי, הלכה ו).
הרמב"ם התייחס לקיומו של האל כאל אמת מוכחת, 'שהכל תלוי בו': וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלוהיך וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול 'שהכול תלוי בו' (משנה תורה, יסודי התורה, א, ה, א:ו; יסודי התורה פ"א ד+ו). על כן, הוא התייחס אל הכופר כאל 'טועה', שכן הוא מתכחש לאמת עצמה. הרמב"ם מבחין בין שני סוגים של כופרים: 'כופרים בעיקר' ו'כופרים בתורה'. בעוד שהכופרים בעיקר מתכחשים לעצם קיומו של האל או מייחסים לו תכונות לא נכונות (שוללים את אחדותו או מקנים תכונות גשמיות) – הכופרים בתורה מכחישים את מקורה האלוהי של התורה שבכתב והתורה שבעל פה מקורם הוא אלוהי. קטגוריה נוספת של אתיאיסטים היא 'האפיקורוסים' אשר מכחישים את אפשרות הנבואה בכלל, ואת אמיתות נבואת משה בפרט; וכן מבזים דברי חכמים.
ביקורת
הביקורת על אתאיזם מגיעה על פי רוב מדתות, בעיקר אלו התאיסטיות, אך גם מן הדאיזם, האגנוסטיות, האיגנוסטיות, וכן מפאלון גונג, כמו גם מן הפסיכולוגיה וזרמים פילוסופיים שונים, הקוראים תיגר על השרירותיות לכאורה שבהנחת היסוד של האתאיזם החזק או על עצם קיומה של ההנחה ממש. הן מבקרות אותו בשני נושאים עיקריים: מהות האתאיזם, כלומר הטענה לפיה אין אלוהים והשלכותיה האפשריות והמוסריות בפרט על אתאיסטים (יחידים וקבוצות).
אתאיסטים מפורסמים
בעולם
פייר מנדס פראנס, נטלי דורמר, בריטני ספירס, ביל מאהר, בראד פיט, ריצ'רד דוקינס, וודי אלן, ג'וני דפ, מארק צוקרברג, קתרין הפבורן, דאגלס אדמס, רוברט אלטמן, ריצ'רד ברטון, ג'יימס קמרון, דייוויד קרוננברג, קלינט איסטווד, אמה תומפסון, קוונטין טרנטינו.
בישראל
אמנון לוי, עודד קטש, אורן נהרי, אמל מורקוס, אביב גפן, מעיין אדם, לוסי איוב, ענת ברזילי, לינוי בר-גפן, צבי ינאי, אנה ארונוב, יובל נאמן.
ראו גם
אתאיזם שלילי וחיובי
אנטי-תאיזם
נטורליזם מטאפיזי
נטורליזם (פילוסופיה)
אגנוסטיות
יציאה בשאלה
ביקורת על הדת
עמותת חופש
לקריאה נוספת
דייוויד יום, דיאלוגים על הדת הטבעית, תרגם: משה שטרנברג, הוצאת מאגנס, 1982.
פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, תרגמה: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2010.
כריסטופר היצ'נס, אלוהים אינו גדול, תרגם: אורי שגיא, הוצאת כנרת, 2009.
ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת, תרגמה: עדי מרקוזה-הס, הוצאת ספרי עליית הגג, 2006.
סם האריס, מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה, תרגמה: יעל סלע-שפירו, כתר הוצאה לאור, 2006.
דן בונה, לא היה ולא נברא – משנה אתאיסטית סדורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.
גרשון ויילר, אתיאיזם. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 51–53.
לי, ה. ג', ג'ואן פאלון: לסובב את גלגל החוק, תל אביב: פראג, 2002
Martin, Michael (ed.), The Cambridge Companion to Atheism, Cambridge: Cambridge University Press, 2006.
דייוויד ג. מקאפי, Mom, Dad, I'm an Atheist: The Guide to Coming Out as a Non-Believer, Dangerous Little Books, 2012,
קישורים חיצוניים
אתאיזם, באנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה
מה האתאיזם אינו, באתר חופש
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פילוסופיה
קטגוריה:אי-דת | 2024-09-29T05:49:57 |
רוחב פס | רוחב פס (באנגלית: Bandwidth) הוא כמות הנתונים שניתן להעביר בקו תקשורת בזמן נתון.
רוחב הפס נמדד בסיביות לשנייה (bps – bits per second), ובכפולות המקובלות: קילו – Kbps מגה – Mbps וגיגה – Gbps. בשנים הראשונות לשימוש הנרחב באינטרנט הפך רוחב הפס לבעיה העיקרית של האינטרנט, עם המעבר הגובר מדפים טקסטואליים לדפי מולטימדיה, הכוללים כמות גדולה מאוד של סיביות. שינויים טכנולוגיים, ובהם החדרת טכנולוגיית ADSL בקווי טלפון רגילים, הפעלה נרחבת של תקשורת נתונים באמצעות סיבים אופטיים ותקשורת לווינית ביתית, הביאו לפריצת המחסום של רוחב הפס.
גידול דרמטי ברוחב הפס משפיע מהותית על כל תחומי הפעילות באינטרנט. רוחב הפס המקובל בקווי טלפון (במודם חיוג) הוא 56Kbps. קו ISDN מגיע לרוחב פס של 128Kbps. קו ADSL ואינטרנט בכבלים ובמיוחד כבלים אופטיים מציעים רוחב פס שבין 750Kbps ל-1Gbps. לשיפור בקצב העברת הנתונים ורשתות תקשורת מותקן מאיץ תקשורת.
Link Aggregation מאפשר חיבור של מספר כבלי Ethernet במקביל לצורך הגדלת רוחב הפס.
ראו גם
קצב נתונים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תקשורת מחשבים | 2024-04-26T14:53:56 |
מימן | ממוזער|בדיקת ספקטרום מימן
מימן (Hydrogenium; מיוונית: ὕδωρ = מים, γίγνομαι = יוצר) הוא יסוד כימי גזי שסמלו הכימי H ומספרו האטומי 1. מולקולת המימן מורכבת משני אטומי מימן הקשורים ביניהם בקשר קוולנטי יחיד (H-H) ומסומלת כ-H2.
תכונות
בטמפרטורת החדר ובלחץ של אטמוספירה המימן הוא גז חסר צבע, אל-מתכתי. המימן יכול להגיב כמעט עם כל היסודות. מימן הוא היסוד הקל ביותר. בתנאי טמפרטורה ולחץ רגילים למימן טמפרטורת היתוך של 259.2°C- וטמפרטורת רתיחה של 252.8°C-. בלחץ כבד ביותר, כמו הלחץ המצוי בענק גז, מולקולת המימן מאבדת את זהותה והמימן הופך למתכת נוזלית. הנקודה הקריטית שלו היא בלחץ של 12.8 אטמוספירות ובטמפרטורה של 239.9- מעלות צלזיוס.
המימן הוא גז דליק ביותר, אך מתלקח בטמפרטורה גבוהה מאוד כ-535° (נקודת התלקחות). המימן מגיב בתגובה אקסותרמית מאד עם כלור ועם פלואור.
שימושים
גז המימן משמש כדלק לתחבורה, למשל להנעת טילים לחלל. מימן נוזלי משמש כדלק קריוגני (). נאס"א עושה שימוש בדלק זה במנועים מטיפוס RL-10 בתוכנית קונסטליישן. חוזים שאם יפותחו בעתיד תהליכי הפקה זולים שלו, הוא יהווה תחליף נקי לנפט ומוצריו כדלק לכלי רכב.
גז המימן יכול לשמש כמקור אנרגיה ירוק המפיק חשמל על ידי טכנולוגיה הנקראת "תא דלק מימני". תא הדלק המימני פועל בעזרת מימן וחמצן. שמים את שני היסודות בתא אלקטרו-כימי אשר בו מתרחשת תגובת חמצון-חיזור ביניהם. כתוצאה מכך נוצר זרם חשמלי אשר ניתן לנצל אותו לכל שימוש. תוצר התגובה הוא מים. מימן נחשב באופן כללי למקור אנרגיה פחות יעיל ומשמעותית יקר בהשוואה למקורות אנרגיה מקובלים. בעשור השני של המאה ה-21 חלו מספר פריצות דרך ששיפרו משמעותית את יעילותו ומחירו, אולם עד סוף העשור טרם השתלב המימן כמקור אנרגיה נפוץ.
בעבר השתמשו במימן למילוי ספינות אוויר ובלונים כיוון שהוא קל מהאוויר. בשנת 1937 ניצת המימן שבספינת האוויר הינדנבורג, ובשריפה נהרגו 36 בני אדם. בעקבות זאת הופסק השימוש במימן ובמקומו נעשה שימוש בהליום. אסון זה הביא לקיצן של הטיסות המסחריות בספינות אוויר.
גז המימן משמש לייצור מוצרי תעשייה שונים, כמו אמוניה, כוהל וחומצת מלח.
דאוטריום משמש בשימושים גרעיניים להאטת נייטרונים. בדאוטריום משתמשים בכימיה ובביולוגיה בניסויים על השפעות איזוטופים.
טריטיום מיוצר בכורים גרעיניים ובעזרתו בונים פצצות מימן.
מבנה
מבנה אטומי
אטום המימן שונה משאר האטומים בטבלה המחזורית בכך שבאיזוטופ הנפוץ שלו הגרעין שלו אינו מכיל נייטרון, אלא פרוטון בלבד. אטום מימן נייטרלי (שאינו מיונן) מכיל, על כן, פרוטון ואלקטרון – ותו לא.
נוסף ל־1H, קיימים שני איזוטופים נפוצים פחות של מימן: דאוטריום (מסומן 2H, או D) וטריטיום (מסומן 3H, או T), בעלי נייטרון אחד ושני נייטרונים בהתאמה.
איזוטופים של מימן
סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית הערות 1H (פרוטיום)1 0 1.00782503207(10) יציב [>a 1023×2.8] 1/2+ 0.999885(70) 0.999816–0.999974 2H 1 2.0141017778(4) יציב 1+ 0.000115(70) 0.000026–0.000184 3H 2 3.0160492777(25) a (2)12.32 1/2+ דועך ל-3He באמצעות קרינת בטא. 4H 3 4.02781(11) [MeV (9)4.6] s 10-22×(10)1.39 2- מאוד לא יציב, דועך באמצעות פליטת נייטרון. 5H 4 5.03531(11) ? s 10-22×9.1< (1/2+) מאוד לא יציב, דועך באמצעות פליטת נייטרון. 6H 5 6.04494(28) [MeV (4)1.6] s 10-22×(70)2.90 2-# דועך באמצעות פליטת נייטרון משולשת. 7H 6 7.05275(108)# [MeV #(5)20] s 10-23#×(6)2.3 1/2+#
מבנה מולקולרי
מולקולת המימן מורכבת באופן רגיל משני אטומי מימן הקשורים ביניהם בקשר שתופי יחיד (H-H) ומסומלת כ-H2. בלחץ נמוך ביותר, כמו הלחץ הנמצא בחלל, המימן נוטה להתקיים כמולקולה בעלת אטום בודד.
המימן הוא מרכיב במולקולת המים ובכל תרכובת אורגנית.
יון מימן חיובי (הידרון) הוא בדרך כלל פרוטון בודד, למעט יונים של איזוטופים נדירים יותר של מימן. נוכחות של יוני מימן בתמיסה מימית נקראת חומציות; חומצה היא חומר הנוטה לתרום יוני מימן לחומרים אחרים. יון שלילי של מימן קרוי הידריד, והוא בסיס רב עוצמה.
היסטוריה
המימן זוהה במאה ה-17 על ידי רוברט בויל. הנרי קוונדיש זיהה אותו שוב ב-1766 וחקר את תכונותיו. את שמו המדעי "הידרוגניום" נתן לו לבואזיה ב-1783. פירוש השם הוא יוצר-מים ומכאן גם נגזר שמו העברי.
צורה בטבע
מימן הוא היסוד הנפוץ ביותר ביקום. מרבית החומר הקיים ביקום הוא מימן הנמצא במגוון כוכבים, בענקי גזים ובריכוזים גדולים של גז בין כוכבי שמהווים את השלב הראשון בהתפתחות כוכבים. רוב המימן בגז הבין כוכבי הוא מולקולרי. מולקולות המימן נוצרות על גרגירי אבק בין-כוכבי.
באטמוספירת כדור הארץ נמצא מימן בריכוזים זעירים (חלקיק אחד מתוך מיליון). המקור הנפוץ ביותר למימן בכדור הארץ הוא מים (H2O). מקורות אחרים הם חומרים אורגניים כמו פחם, גז טבעי ודלקי מאובנים אחרים.
מתאן (CH4) הוא מקור חשוב למימן.
תרכובות שכיחות של מימן הן:
מים – H2O
מי חמצן – H2O2
מי סודה – H2CO3
חומצה גופרתית – H2SO4
מימן מגיב עם חמצן לקבלת מים בתגובה הבאה:
הפקת מימן
ישנן מספר דרכים להפקת מימן, בהן פירוק פחמימות בעזרת חום, אלקטרוליזה של מים, תגובה בין בסיס חזק בתמיסה מימית לבין אלומיניום ועוד.
ניתן להפיק מימן בצורה מסחרית ממתאן וקיטור בטמפרטורות גבוהות (700–1100 מעלות צלזיוס) כך:
ניתן להפיק מימן נוסף בעזרת הפחמן החד-חמצני שנוצר בעזרת קיטור כך:
מימן נוצר בתגובה של תמיסה חומצית עם מתכת, ולדוגמה, בתגובה בין תמיסה חומצית לבין מגנזיום:
מימן נוצר גם בתגובה בין מתכת אלקלית לבין מים (או כוהל), ולדוגמה, בתגובה בין נתרן למים:
מימן נוצר גם לאחר תגובת חיזור של פרוטונים, לדוגמה חיזור פרוטוני מימן:
2H+ + 2e- -> H2 ניתן להפיק "מימן ירוק" על ידי שימוש באנרגיה מתחדשת כמו רוח או שמש להפרדה וזיקוק של אטומי המימן במים. זאת בניגוד לייצור מימן מדלקי מאובנים, המכונה "מימן אפור", או "מימן כחול", המיוצר כשהפליטות של דלקי המאובנים נאספות והמימן מחולצות מהן.
ראו גם
אטום המימן
הטבלה המחזורית
גז הסינתיזה
תהליך כלור-אלקלי
הידרוקסיד
הידרוניום
קישורים חיצוניים
מידע כללי על מימן, באתר המחלקת להוראת המדעים במכון ויצמן למדע
מגוון נושאים על מימן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
המוציא דלק מן המים, 1 בדצמבר 1995, מכון ויצמן
דלק חלופי מבוסס חנקן לאחסון כימי בר-קיימא של מימן, כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015
אינדקס תכונות המימן, באתר Webelements
הערות שוליים
*
קטגוריה:אל-מתכות
קטגוריה:מולקולות דו-אטומיות
קטגוריה:איזוטופים של מימן | 2024-09-15T10:10:28 |
טכנולוגיה | ממוזער|הגלגל, אשר נחשב לאחת מההמצאות העתיקות החשובות ביותר, הומצא לפי ההערכות במהלך האלף ה-5 לפנה"ס.
ממוזער|upright=1.35|טורבינת קיטור עם מארז פתוח המהווה דוגמה לטכנולוגיית אנרגיה
טכנולוגיה היא רעיון העוסק בחיפוש פתרונות מעשיים כמענה לרצונות וצרכים, תוך ניצול חידושי המדע. הטכנולוגיה כוללת אומניות תעשייתיות מגוונות. היא עושה שימוש בכלים, מכונות, חומרה, תוכנה, שיטות ומערכות אשר חקרם ותכנונם הוא הבסיס למדעי ההנדסה השונים. התפתחויות וחידושים טכנולוגיים כרוכים באופן הדוק עם התפתחות ההיסטוריה, החברה והכלכלה האנושיים. לחידושי הטכנולוגיה ישנם גם השפעות על הסביבה והאקולוגיה.
טכנולוגיות מקוטלגות הן לפי התחום המדעי עליו הן מסתמכות והן לפי הענפים התעשייתיים שהן משרתות. כך, טכנולוגיות המתבססות על התכונות הפיזיקליות של החשמל שייכות לתחום של הנדסת חשמל וטכנולוגיות המתבססות על מדעי הכימיה שייכות להנדסה כימית. דוגמאות לתחומים טכנולוגיים לפי ענף תעשייתי הן הנדסה אזרחית, הנדסת תחבורה, הנדסת אווירונאוטיקה וטכנולוגיה צבאית. בנוסף קיימת חלוקה כללית לפי רמת המורכבות של הטכנולוגיה, המגדירה מצד אחד "טכנולוגיה נמוכה" או "טכנולוגיה מסורתית" (Low-tech) ומן הצד השני טכנולוגיה עילית (High Tech).
מקור המילה מיוונית: "Τεχνο" (טכנו) – אומנות, "Λογία" (לוגיה) – תורה; כלומר: תורת האומנות.
היסטוריה
סוציולוגים ואנתרופולוגים אשר עסקו באבולוציה החברתית והתרבותית כגון לואיס הנרי מורגן, לזלי וייט, וגרהרד לנסקי, טענו שההתקדמות הטכנולוגית היא הגורם העיקרי להתפתחות התרבות האנושית. לפי התאוריה של מורגן ישנם שלושה שלבים עיקריים באבולוציה החברתית – פראיות, ברבריות ותרבות (ציוויליזציה). לפי תאוריה זו, ההתקדמות האנושית נחלקת לציוני דרך טכנולוגיים – לדוגמה: בשלב הפראי (טכנולוגיה פרה היסטורית) היכולת להבעיר אש, היכולת להשתמש בקשתות והיכולת ליצור כלי חרס – בשלב הברברי ביות בעלי חיים, חקלאות וייצור כלי מתכת – ובשלב התרבותי היכולת לקרוא ולכתוב. לנסקי הגדיר את הטכנולוגיה כיכולת ליצור ולהשתמש במידע. הוא טען כי ככל שיש לחברה כלשהי יותר מידע וידע (במיוחד כאלו המועילים לשליטה על הסביבה הטבעית), היא תהיה יותר מפותחת ומתקדמת
אפשר להגדיר את ראשית הטכנולוגיה, מאז שהאדם המציא כלים. הכלים הראשונים שנמצאו להם עדויות הם כלי אבן וכלי עצם פרהיסטוריים. מידת התחכום הדרושה לייצור טכנולוגיות משמשת גם כמדד לרמת ההתפתחות של חברה. ארכאולוגים מסווגים תקופות התפתחותיות לפי מידת תחכום זו. למשל: תקופת האבן, תקופת הנחושת וכיוצא בזה.
המצאת ספינות הקאראק והקרוולה במאה ה-15 בחצי האי האיברי הוביל לתחילת עידן התגליות, בין תחילת המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-17.
פיתוח והפצת מנוע הקיטור על ידי ג'יימס ואט בשנת 1774 היה הכוח המניע של המהפכה התעשייתית אשר הוביל לשינויים חברתיים וכלכליים שהתחוללו באנגליה ואחר-כך ביתר מדינות אירופה ובארצות הברית, החל מאמצע המאה השמונה עשרה ועד מחצית המאה התשע עשרה.
קצב הפיתוח הטכנולוגי התקדם בקצב מהיר במהלך המאה ה-20 בתחומים רבים, במיוחד תחבורה, חלל, ביטחון, אנרגיה ותקשורת. אחד מהגורמים שגרמו לפיתוחה המואץ של הטכנולוגיה מהמאה ה-20 והלאה, היא יכולת המזעור.
ההתפתחויות הטכנולוגיות במאה ה-21 ממשיכות ביתר שאת וכוללות בין היתר את חקר הננוטכנולוגיה, הנדסת ביוטכנולוגיה, היתוך גרעיני (ראו פרויקט איטר), טכנולוגיות דלק אלטרנטיביות (לדוגמה: תאי דלק, מכוניות חשמליות), רכב אוטונומי, מוליכות-על, מחשוב קוואנטי, ופריצות דרך בתחום הבינה המלאכותית.
מחזור חיי טכנולוגיה
ממוזער|מחזור חיי הטכנולוגיה
מחזור חיי טכנולוגיה – (Technology Life Cycle (TLC – עוסק בזמן ובעלות פיתוח הטכנולוגיה. יתן להגן במהלך המחזור חיי הטכנולוגיה באמצעות פטנטים או סימנים מסחריים על מנת להאריך את המחזור וכדי למקסם את הרווח ממנו. פיתוח מוצר או תהליך תחרותי יכולים להשפיע משמעותית על אורך החיים של הטכנולוגיה, ולהפוך אותו לקצר יותר. באותה מידה, אובדן זכויות הקניין הרוחני באמצעות התדיינות משפטית או אובדן האלמנטים הסודיים (אם יש כאלה) עשוי גם לגרום לקיצור אורך החיים של הטכנולוגיה. לפיכך, ניכר כי ניהול ה-TLC הוא פן חשוב בפיתוח הטכנולוגי.
ה-TLC כמורכב מארבעה שלבים:
1. "שלב המחקר והפיתוח" (מו"פ) (מכונה לעיתים "קצה מדמם") כאשר הכנסות מתשומות שליליות והסיכויים לכישלון גבוהים
2. "שלב העלייה" שלב ההתאוששות, בשלב זה כוסו עלויות המחקר והפיתוח והטכנולוגיה מתחילה להתבסס וחולפת על פני נקודה A (מכונה לעיתים "חוד החנית")
3. "שלב הבגרות" בשלב זה הרווחים מהטכנולוגיה גבוהים ויציבים, האזור נמצא ברוויה (מסומן באות M)
4. "שלב הירידה" (או שלב הדעיכה), נמצא אחרי נקודה D השלב זה מתחילה ירידה בתשואות הון והתועלת המתקבלת מעצם השימוש בטכנולוגיה.
לחברת גרטנר מודל משלה המתייחס למחזור חיי טכנולוגיות, הכולל התייחסות לטכנולוגיות עתידניות – ה"הייפ סייקל", המציג באופן חזותי את מצב הבשלות של טכנולוגיות שונות דרך חמישה שלבים, ומהווה מדד לידע וכלי לניהול סיכונים שכרוכים באימוץ או בהשקעה בטכנולוגיות השונות.
אתגרים הקשורים לטכנולוגיה
קיימות כמה סוגיות ובעיות חברתיות ונפשיות הקשורות לשימוש בטכנולוגיה, למשל:
הפיכת הטכנולוגיה לערך כשלעצמה, ונטרול כושר השיפוט ההומני לגבי ההקשר הרחב של בעיות היחיד והחברה. על כך כתב זיגמונט באומן, סוציולוג, חוקר תרבות הצריכה הפוסט-מודרנית, כי . לדעת באומן, הפיכת הטכנולוגיה לכל יכולה מלווה במהלך תרבותי מקביל, של ריקון העולם ממשמעות (ניהיליזם). בהקשר של העידן הפוסט-הומניסטי, כונה החלק בטכנולוגיה (למשל רעיונות ה"סינגולריות" של ריי קורצווייל) המבקש להפוך את האדם ליצור "משודרג" ואחר מהאדם המוכר היום, בשם "טכנולוציה".
"טכנופוביה" – הפחד מפני טכנולוגיה (עלול להתרחש במקרה של יחידים שאינם כשירים להשתמש בטכנולוגיות שונות. התוצאה של פחד כזה עלולה להיות "טכנו-סְטְרֶס", דחק – האדם הטכנולוגי יקרוס תחת גודש המידע של עידן המדיה, ולכך התוצאה תהיה קיטוע חברתי, התמוטטות הדמוקרטיה, שקיעה של החינוך וטיפוח הדמגוגים.
התמכרות – סכנת ההשתעבדות לעולם הווירטואלי, על חשבון העולם הממשי, תוך זניחת הקשרי החיים (משפחה, חברים) החיוניים לאושרו של האדם.
בינה מלאכותית – קפיצת המדרגה המשמעותית בפיתוח של יישומי בינה מלאכותית, נותנת את אותותיה בתחומי חיים רבים ומעלה סוגיות מוסריות ועקרוניות, ומדגישה ואת הצורך לגבש מדיניות בתחום. הדבר הוביל בשנים האחרונות לצמיחה בתחום מחקרי מדיניות לגבי השפעת הבינה מלאכותית והצעות לאסדרתה, בהקשרי יחסים בין-לאומיים וביטחון, סייבר, בריאות, מוסר ועוד.
ראו גם
המצאה
עתידנות
דטרמיניזם טכנולוגי
מדע, טכנולוגיה וחברה
ביומימטיקה
מודיעין טכנולוגי
קישורים חיצוניים
אני מקשיב לצבעים – השפעת הטכנולוגיה על התפיסה החושית.
אמבר קייס: כולנו סייבורגים עכשיו – השפעת הטכנולוגיה על התרבות האנושית
סינטיה בראזל: עלייתם של רובוטים לשימוש אישי – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
בקירוב גס #14 – האם טכנולוגיה אי פעם תעבוד? – על הקושי בהגדרת המושג טכנולוגיה
יוחאי עתריה, אלילי הטכנולוגיה השתגעו, באתר אלכסון 16 במרץ 2020
יוחאי עתריה, האלביתי והטכנולוגיה: בניסיון לחקות את מעשה הבריאה, הוצאת פרדס, 2022.
הערות שוליים
* | 2024-10-16T12:17:34 |
ננוטכנולוגיה | שמאל|ממוזער|200px|הרכבה עצמית של סופר-מולקולה
ננוטכנולוגיה, או בקיצור ננוטק, הוא שם כולל לתחום המחקר והטכנולוגיות העוסקים במערכות שגודלן האופייני הוא בין ננומטרים בודדים לעשרות ננומטרים. מחקרים וטכנולוגיות אלו משתייכים למגוון שטחי המדעים וההנדסה. החל ממחקרים בפיזיקה והנדסת חשמל, כגון התקנים מוליכים למחצה, דרך מחקרים ופיתוחים הקשורים לביולוגיה מולקולרית ולרפואה, כגון ריצוף מהיר של DNA או שיטות מחקר וניטור חדשות של תהליכים ביולוגים, ועד מחקרים הקשורים לכימיה, כגון הנדסה של חומרים חדשים בעלי תכונות רצויות כגון חוזק.
תחומי מחקר
מחקר ויישומים בננוטכנולוגיה עוסקים במגוון של תופעות, בחלקן זניחות, וחלקן כלל לא קיימות בגדלים מקרוסקופיים. לדוגמה:
כוחות כמו מתח פנים וכוח ואן דר ואלס הופכים בגדלים אלו לחשובים יותר. תחת תנאים כאלו, למשל, המהירות תהיה פרופורציונלית לכוח המופעל על עצם ולא התאוצה, כמו שקובע החוק השני של ניוטון.
אפקטים של מכניקת הקוונטים הופכים למכריעים. תחת תנאים כאלו, למשל, ההתנגדות של מוליך חשמלי לא תהיה פרופורציונית לאורכו כמו שקובע חוק אוהם.
מאחר שזיהומים ופגמים, כגון מיקומי אטומים וסדקים זעירים, הם סטטיסטיים, הרבה יותר קל לשלוט בהם בגדלים ננומטריים, וכך חלקיקים ננומטריים של חומר יכולים להיות בעלי תכונות שונות מאלו של החומר כשהוא מקרוסקופי.
התופעות הללו ואחרות כגון אלו גורמות לשינויים דרסטיים בתכונות החומר בגודל נאנומטרי.
תחום זה מעניין חוקרים ומהנדסים כיוון שהגדלים המאפיינים של מערכות רבות בתחומים שונים, הם ננומטריים. למשל בביולוגיה מולקולרית, הגודל האופייני של חלבונים, וירוסים ושל ה-DNA הוא ננומטרי. בפיזיקה, האורך על פניו נקבעות תכונות של חומרים כגון הולכת חשמל או הולכת חום. ובכימיה, למשל, הגודל הננומטרי נמצא באורך האופייני בו יש אינטראקציות בתמיסה.
בנוסף מחקרים ופיתוחים רבים שואבים השראה מהדמיון בגדלים האופייניים של מערכות ביולוגיות, פיזיקליות וכימיות, אשר טומן בחובו אפשרויות להכלאה ביניהן, כדי לפתח טכנולוגיות חדשות ושימוש בידע ובפרוצדורות מוכרות, מתחום מסוים, כדי להפיק תועלת ולחקור תחומים אחרים.
מושגי יסוד
שמאל|ממוזער|240px|המחשה של ננו-צינורית פחמן
ננומטר
הננומטר הוא אלפית של מיליונית (מיליארדית) של מטר (10-9 מטר). לצורך השוואה, עובי אופייני של שערת אדם הוא בטווח בין 17 אלף ל־180 אלף ננומטרים, טווח אורכי הגל של האור הנראה הוא בין 380 ל-750 ננומטרים, והמרחקים האופייניים בין כל אטום במולקולה הם כעשירית הננומטר. מחקרים בננוטכנולוגיה עוסקים במערכות שגודלן האופייני הוא מננומטרים בודדים ועד עשרות ננומטרים.
תופעות חדשות (Emerging Phenomena)
"תופעות חדשות" הוא הכינוי לתכונות של חומרים ננומטריים אשר שונות מאוד מתכונות החומר המקרוסקופי. למשל, חלקיק זהב ננומטרי יכול לשמש כזרז כימי אף על פי שגוש מאקרוסקופי של זהב הוא אינרטי. דוגמה נוספת: ננו צינוריות פחמן אשר מורכבות משכבה יחידה של גרפיט, יכולות לשמש בתנאים מסוימים, כל אחת כמוליך על, אף על פי שגוש מקרוסקופי של גרפיט הוא מוליך חשמלי גרוע או מוליך למחצה במקרים מסוימים.
הרכבה עצמית (Self Assembly)
הרכבה עצמית היא גישה להנדסה של מבנים ננו-מטרים הנקראת גם Bottom-up אשר לוקחת השראה מהביולוגיה שם חומרי היסוד הם הרכיבים הקטנים ביותר מהם מורכבת המערכת, האטומים והמולקולות האלו מתרכבים תחת תנאים מסוימים כדי ליצור את המבנה הסופי הרצוי. זאת בניגוד להנדסה אנושית מסורתית הנקראת גם Top-Down ובה חומרי גלם הם גושי חומר גדולים ובונים את המבנה הסופי על ידי עיבוד החומר (יציקה, עיבוד שבבי וכדומה).
היסטוריה
שיטות מסוימות לקבלת מבנים ננומטרים ידועות כבר מהתקופה הרומית אז ידעו לייצר זכוכית אשר בתהליך הכנתה הוספו לה ננו חלקיקים זהב, כסף ומתכות נוספות כדי לקבל זכוכיות צבעוניות. (גוש זהב מקרוסקופי צבעו זהוב, אך חלקיק זהב בגודל של כ-50 ננומטר הוא ירוק וחלקיק בגודל של כ-25 ננומטר נראה אדום). בשל העובדה שננו חלקיקים אלו הם חלק אינטגרלי מהזכוכית, הויטראז'ים שיוצרו מזכוכיות כאלו לא דהו גם אחרי מאות שנים. מדענים הבינו שהצבעים נוצרים בשל ננו-חלקיקי מתכת בשל העובדה שפלזמונים על פני השטח שלהם יודעים לבלוע ולפלוט אור באופן סלקטיבי ואפילו בסוף המאה התשע-עשרה הם לא דהו.
פרופסור ריצ'רד פיינמן, פיזיקאי וזוכה פרס נובל לפיזיקה, נחשב למבשר הננו-טכנולוגיה. בהרצאה שנשא ב-1959 בקלטק, במסגרת כנס של האגודה האמריקאית לפיזיקה, תחת הכותרת "יש עוד שפע של מקום בתחתית", תיאר פיינמן את התהליך הציורי הבא: מדען בונה זוג ידיים קטנות שהוא יכול לשלוט בהן בעזרת ידיו. בעזרת זוג הידיים הקטנות הוא בונה זוג ידיים קטנות אפילו יותר. אם יחזור על הפעולה הזו שוב ושוב לבסוף יגיע המדען לזוג ידיים קטנות כל כך עד שאפשר להזיז בעזרתן אטום בודד ממקום למקום. בכך תיאר פיינמן למעשה את גישת Top Down (המאפיינת כיום תהליכי ייצור במיקרואלקטרוניקה). פיינמן אף ציין כי במהלך התהליך, עם שינוי סדר הגודל של המבנים איתם אנו עובדים, תשתנה הפיזיקה הרלוונטית לבעיה. ככל שנרד בגודל, הכבידה, למשל, תיהפך לפחות חשובה וכוחות ואן דר ואלס וכוחות של מתח פנים יהפכו ליותר משמעותיים. הרצאה זו גררה אחריה התעניינות גוברת בתחום בקהילה הפיזיקאית העולמית.
המונח "ננוטכנולוגיה" נטבע בשנת 1974 על ידי פרופ' נוריו טאניגצ'י מהאוניברסיטה המדעית של טוקיו במאמר שעסק בעיבוד עדין מאוד של מתכות. טאניגצ'י הגדיר את המושג ננוטכנולוגיה כעיבוד, הפרדה, איחוד ושינוי המבנה של חומרים באטום יחיד או מולקולה בודדת.
למרות כל זאת פריצת הדרך המשמעותית בתחום חלה רק בשנות השמונים של המאה העשרים בשל המצאת שיטות עבודה ומיכשור המאפשר להדמות ולתפעל חומרים ומבנים בסקאלה הננו-מטרית. הראשון מבין הכלים הללו היה מכשיר ה-STM – מיקרוסקופ מִנהור סורק אשר הומצא במעבדות IBM בציריך על ידי היינריך רורר וגרד ביניג (שזכו בפרס נובל לפיזיקה בגין המצאתם זו ב-1986). מכשיר זה היה הראשון שאפשר למדענים להדמות ולתפעל בקלות חומרים ברמה האטומית. על בסיס דרך פעולתו הומצאו עשרות מכשירים תחת השם הכולל SPM - מיקרוסקופיית חיישן סורק, אשר מהווים עד היום כלים חשובים מאוד לעוסקים בפיתוח ומחקר.
בנוסף, בשנים אלו התפתחו מאוד תהליכי ייצור של טכנולוגיות של שבבי סיליקון אשר משמשים ככלי עזר חשוב לקבוצות המחקר והפיתוח בתחום הננוטכנולוגיה.
ב-1981 תיאר ד"ר אריק דרקסלר גישה אחרת לבנייה בעזרת הרכבה עצמית. דרקסלר פרסם ב-1986 ספר בשם "מנוע היצירה: העידן הקרב של הננוטכנולוגיה" וכן ספר בשם "ננומערכות: מכונות מולקולריות, ייצור וחישובים" ובכך הפך את המושג ננוטכנולוגיה למוכר גם מחוץ לקהילת המדענים. היום הרכבה עצמית היא אחת השיטות הנחקרות על מנת ליצור מבנים ננומטרים.
ב-1985 התגלו הפולרנים על ידי רוברט קארל, הרולד קרוטו וריצ'רד סמולי מאוניברסיטת סאסקס ואוניברסיטת רייס. תגלית זאת פרצה את הדרך לגילויים של הננו-צינורות ולהתפתחות משמעותית בייצור וחקר הגרפן. הפולרנים השונים משמשים קבוצות מחקר ופיתוח רבות בתחום גם כיוון שהם אובייקטים נחקרים וגם בשל המבנה והתכונות של ננו-צינוריות הפחמן אשר הופכות אותן לכלי עזר חשוב במחקרים אחרים בתחום.
רעיונות ויישומים
שמאל|ממוזער|200px|ביו שבב DNA
ישנם רעיונות רבים אשר נמצאים כיום בשלבי מחקר שונים ואף יישומים רבים שהפכו כבר למסחריים. הנה כמה מהבולטים שבהם:
אוסף מחקרים ויישומים בתחום "מעבדה על שבב" ("lab on a chip") אשר מתמקדים בניסיון לנצל שיטות וחומרים ננו-מטרים על מנת לבצע אנליזה מורכבת לדגימה, בין השאר כדי לנתח מצב רפואי מסוים. דוגמה למוצר שקיים כבר הוא ביו-שבב תת-עורי לחולי סוכרת המנטר את רמת הסוכר בדם ומשחרר תרופה בצורה מבוקרת.
מחקרים אודות מבנים ננו-מטרים כגון: ננו-צינוריות פחמן ורתימתם ליישומים שונים כגון ריפוי מחלות או שימוש לחיזוק חומרים לצורכי שריון.
בנייה של חומרים חדשים אשר מעצם קביעת המבנה הננו-מטרי שלהם יקבעו תכונות מקרוסקופיות רצויות, כגון חוזק.
מחקרים אודות הרכבה עצמית, שיטה להרכבה של מבנים בעזרת התרכבות ספונטנית של חומרי גלם, מולקולות או אטומים. שיטה זו מכונה Bottom Up. שיטה זו עומדת בניגוד לשיטת Top Down אשר בה בונים את המבנים הננומטריים מתוך חומרי הגלם גדולים ללא שליטה על הרמה האטומית. כדי להבין איך הרכבה עצמית מתבצעת בטבע ואיך אפשר יהיה לנצל אותה לצרכנו מתבצעים גם מחקרים רבים על זיהוי מולקולרי, העיצוב של מולקולות כגון חלבונים אשר מבטיח כי הם יתיישבו במקום ספציפי על מולקולה ספציפית אחרת, תחת המטרייה של הננוטכנולוגיה.
ייצור יעיל של אנרגיה, למשל מפוטודיודות אורגניות או ממקורות "חדשים" כגון, ממתנדים זעירים המתאימים לתדרי דיבור אנושי אשר מנצלים את אנרגיית גלי הקול.
יצירת ננורובוטיקה, למשל, עבור נשיאה ושחרור תרופות במקום ספציפי בגוף, תחום הנקרא ננו רפואה ופיתוח של ננו-חיישן ביולוגי לאבחון וניטור מערכות ביולוגיות.
ננוטכנולוגיית DNA הוא קבוצה של מחקרים המנצלים את תכונות ה-DNA וחומצות גרעין, בעיקר את הספציפיות של הקישור בין זוג גדילי DNA (הבסיס החנקני 'A' נקשר ל'T' ואילו 'C' נקשר ל-'G') כדי ליצור ריצוף מבוקר של מבני DNA גם בעבור מחקרים של הרכבה עצמית וגם בעבור מחקרים של יצירת מכונות מצבים מולקולריות.
שמאל|200px|alt=צומת הולידיי |סכימה של צומת הולידיי - מבנה מסועף של חומצות גרעין המכיל ארבע זרועות דו-גדיליות המחוברות זו לזו.
שמאל|200px|טקסט=מבנה מולקולרי של צומת הולידיי לא מוערם|מבנה מולקולרי של צומת הולידיי לא מוערם (open-X).
שיטות עבודה ומיכשור
בין השאר נכללים גם שיטות העבודה והמכשירים הבאים (חלקם חדשים וחלקם שיטות עבודה מוכרות המשמשות כיום למחקרים בתחום):
STM – מיקרוסקופ מִנהור סורק – מאפשר הדמיית פני השטח של חומרים בסקאלה אטומית, בדגש על מוליכים. מכשיר זה פרץ את הדרך בתחומו ויוצריו זכו בפרס נובל לפיזיקה. בעזרתו לראשונה אפשר היה לעשות הדמיה לפני שטח, בעיקר מוליכים, ברזולוציה של אטומים ואף לעשות מניפולציות על אטומים בודדים.
AFM – מיקרוסקופ כוח אטומי – מאפשר הדמיה של פני השטח של חומרים בסקאלה אטומית, בין השאר גם בסביבה לחה ובתוך תמיסה.
SEM – מיקרוסקופ אלקטרונים סורק – מאפשר הדמיה של פני השטח של חומרים בסקאלה ננו-מטרית, לרוב לאחר ציפוי החומר במתכת.
TEM – מיקרוסקופ אלקטרונים חודר – מאפשר ראיה של חומרים ננומטרים ממגוון סוגים ואף ראיה של שכבות אטומים בודדות.
FIB – אלומת יונים ממוקדת – מאפשרת הדמיה וחפירה בתוך פני שטח של חומרים בסקאלה ננו-מטרית.
מערכות חדרים נקיים של מיקרו-אלקטרוניקה – מאפשרות בנייה, בין היתר שיטתית, של מערכות בסקאלה המיקרונית והננו-מטרית.
שיטות סינתזה כימיות התפתחו לרמה בה ניתן היו להכין מולקולות קטנות בכמעט כל מבנה רצוי. שיטות אלו משמשות לייצור של פולימרים וחומרים שונים לטובת המחקר בתחום.
שיטות לייצור של קולואידים, חלקיקי חומר קטנים ושיטות לאפיון גודלם ופיזור או רמת האגרגציה (הצטברות) של חלקיקים אלו לגוש גדול יותר.
שיטות לאפין מטען משטחי ופוטנציאל זטה של חלקיק בתמיסה.
ממוזער|שמאל|250px|מיקרוסקופ כוח אטומי
ננוטכנולוגיה בישראל
בישראל הוקמו קבוצות מחקר רבות ומרכזי ננוטכנולוגיה בכל האוניברסטאות המרכזיות. כן פועלים בישראל מרכזי פיתוח ומחקר העוסקים בננוטכנולוגיה בחברות מובילות כגון אינטל ו-HP וחברות הזנק רבות החוקרים ועוסקים בתחום הננו-טכנולוגיה. נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס קידם מחקרים הקשורים לתחום במרץ רב והצהיר מעל במות רבות כי זהו הפתרון לבעיות רבות איתן מתמודדים בארץ היום, מנושא המים ואנרגיה ירוקה ועד מודיעין צבאי. בכנס 'ננו-ישראל' במרץ 2009 הוא טען כי ישראל מתעתדת להיות מובילה בתחומי פיתוח ומחקר טכנולוגיות הקשורות בתחום זה. בין השאר הדבר מתבטא בתמיכה ומימון של קבוצות מחקר בארץ.
ראו גם
ביוננוטכנולוגיה
ביומימטיקה
דנ"א אוריגמי
ננוטכנולוגיה צבאית
ננוטכנולוגיה בענף הבנייה
שכפול עצמי
ננו-אנטנה
מזעור
לקריאה נוספת
אד רג'יס, ננו - בריאת העולם מולקולה אחר מולקולה, הוצאת זמורה ביתן, 1998.
קישורים חיצוניים
ננוטכנולוגיה, מאת פרופ' אורי סיוון באתר מט"ח
חלומות ענק על ממדי ננס: כל התפתחות הננוטכנולוגיה המבשרת (אולי) את המהפכה התעשייתית הבאה - מאת אהרן האופטמן, באתר מט"ח (פורסם לראשונה ב-2002 במגזין אאוריקה).
מהי ננוטכנולוגיה - מתוך ריאיון עם פרופסור יוסי שחם מאוניברסיטת תל אביב.
הערות שוליים
* | 2024-05-19T21:00:35 |
שינטו | ממוזער|שמאל|250px|מקדש שינטושינְטוֹ (ביפנית: 神道) הוא הכינוי לדת האתנית של יפן, עוד מימי קדם. במרכז הדת נמצאת הסגידה לקאמי – אלים פשוטים, רוחות טבע או אפילו סתם "נוכחות רוחנית". חלק מהקאמי מהווים רוח של מקום או חפץ בעוד אחרים יכולים להיות בעלי משמעות אלוהית גדולה יותר, כמו אמטראסו, אלת השמש. השינטו השפיע על דתות אחרות, בעיקר ביפן, ביניהן הטנריקיו.
משמעות ושימוש במושג
המילה שינטו היא למעשה שילוב של שתי מילים בסינית (神道 – שן-דאו) שמשמעותן המילולית הוא "נתיב אלוהי" (וגם "נתיב האלוהים") כך שמשמעותה של המילה ביפנית היא "דרך הקאמי". המילה הופיעה לראשונה, בשלושה אזכורים, בניהון שוקי, אחד מהכתבים המיתולוגיים הקדומים ביותר שנכתבו ביפן (המאה השביעית לספירה). בכל שלושת המקרים, המילה מציינת פולחן דתי יפני שאינו בודהיסטי, אולם במקורות העתיקים אין אזכור למערכת סדורה של אמונות, פנתיאון אלים היררכי וסיפורים מיתולוגיים שניתן לשייכם לדת אחידה בשם "שינטו". ההיררכיה בין האלים אינה ברורה לחלוטין, ונראה כי ניסיונות המדינה היפנית העתיקה לאחד את הפולחן לא הצליחו בפועל. לפיכך, נמנעים רוב החוקרים משימוש בביטוי "שינטו" לתיאור הדת ביפן העתיקה, ומעדיפים את הביטוי "פולחני הקאמי", כדי להבהיר שמדובר במערכת פולחן פזורה ולא בדת אחידה ומאוחדת.
המושג שינטו חזר לשימוש נרחב בתקופת אדו (1600–1868). מלומדים יפניים שדגלו בחזרה למסורת העתיקה והתנגדו לבודהיזם, לקונפוציאניזם וליתר השפעות סיניות, ניסו לזקק מהמקורות העתיקים את הפולחן היפני הקדום והאותנטי ואימצו כרוניקות מיתולוגיות עתיקות כמו הקוג'יקי או הניהון שוקי כמקור בלעדי להיסטוריה הקדומה של יפן וככתבי קודש. בהדרגה, נכנסה המילה "שינטו" לשימוש, שוב כניגוד לבודהיזם.
מעמד השינטו
לאחר הרסטורציה של מייג'י ב-1868 ובמסגרת הניסיונות להפוך את יפן למדינה מודרנית, החליטה ממשלת יפן לאמץ "דת מדינה" בנוסח מערבי. הוגים שפעלו בשיתוף פעולה עם הממשלה עיצבו מערכת פולחן, אמונות ותפילות שהדגישו את אלוהותו של הקיסר ואמו הקדומה, אלת השמש אמטראסו, ויצרו מערכת היררכית של מקדשים ברחבי המדינה. המערכת הדתית החדשה שעיצבו נקראה שינטו, או השינטו הממלכתי. בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 ניסו כוהני השינטו הממלכתי, בשיתוף פעולה עם גורמים מסוימים בממשלה, לחסל את הבודהיזם. לאחר גל של שריפת מקדשים ואלימות כנגד נזירים, ריסנה הממשלה את הכוהנים והסדירה את מעמד השינטו בסדרת חוקים. בין היתר, הוחלט לערוך רפורמה מקיפה בפולחן הקאמי הישן, שהיה מעורב עם בודהיזם, פולחן יין ויאנג ואמונות עממיות שונות. במסגרת החוקים להפרדת השינטו מהבודהיזם, כל מקדש היה חייב להחליט לאיזו "דת" הוא שייך, ולסלק את כל חפצי הקודש השייכים לדת האחרת. כך, התעצבה דמותו של השינטו כדת נפרדת, בעלת תאולוגיה, אלים ומערכת אמונות מובחנת משלה.
החל מסוף שנות השבעים של המאה ה-19 ועד סוף שנות העשרים של המאה ה-20, נותר השינטו הממלכתי בסיס חשוב לאידאולוגיה הלאומית ונהנה מתמיכה של מוסדות המדינה. פולחן הקיסר אומץ כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית, כמו גם פולחן החיילים המתים, שעלו למדרגת אלים, במקדש יסוקוני שבטוקיו. עם זאת, המדינה גילתה סובלנות דתית כלפי בודהיסטים, נוצרים וגם כלפי המוסלמים המעטים שגרו ביפן, להבדיל מדתות חדשות לא מורשות שנרדפו לעיתים עד חורמה. עם זאת, בשנות השלושים, עם עליית המיליטריזם היפני, חלה הקצנה דתית נוספת, והמדינה החלה לדרוש מנוצרים לקיים פולחנים של שינטו ממלכתי, ובפרט סגידה לחללי המלחמה במקדש יסוקוני. אלו שסירבו לעשות זאת סבלו מסנקציות שונות, מרדיפה ומנידוי, אולם בדרך כלל לא ננקטה כנגדם אלימות ממשית. בתקופה זו חלה הקשחה גם בתאולוגיה השינטואיסטית, שהדגישה את אלוהותו המוחלטת של הקיסר ואת חוסר היכולת להבין את מעמדו בדרכים רציונליות. מלומדים שהתנגדו לכך, כמו פרופ' מינובה טצוקיצ'י, גדול משפטני יפן באותה תקופה, פוטרו מעבודותיהם וסבלו ממסע רדיפה ושיסוי ציבורי חסר תקדים.
לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה השינטו ממעמדה כדת הלאומית. הכיבוש האמריקאי אסר כליל את השינטו הממלכתי, וההיררכיה שלו השתקמה בהדרגה רק לאחר תום הכיבוש. עם זאת, החוקה של יפן אוסרת על המדינה לתמוך בדת כלשהי, כולל השינטו, וקובעת הפרדה ברורה בין דת למדינה.
שינטו ובודהיזם – זה לצד זה במשך 1,500 שנים
השינטו והבודהיזם מתקיימים ביפן זה לצד זה החל משנת 593 לספירה. בשנה זו החליט הנסיך שוטוקו טאישי (Shotoku Taishi) שהבודהיזם תהיה הדת הרשמית של החצר הקיסרית. העובדה ששתי מערכות אמונה שונות זו מזו, חיצונית ופנימית, יתקיימו ביפן בשלום ובמשך זמן כה ממושך, מעידה על הגישה היפנית לדת, השונה מאוד מהגישה הנהוגה במערב. בניגוד להכחדתן של דתות מקומיות באירופה על ידי המיסיון, הבודהיסטים ביפן בחרו בגישה סינקרטיסטית האופיינית לבודהיזם בעולם בכלל: במקום להרוס את ה, הם בנו את מקדשיהם בקרבת מקום ושילבו את המנהגים השיטואיסטים עם הדהרמה של המהאיאנה. צורת פולחן זו נקראת ביפן שינבּוּטסוּ-שוּגוֹ, (קאנג'י: 神仏習合, רומאג'י: Shinbutsu-shūgō, מילולית: "סינקרטיזם של בודהה וקאמי"), והייתה צורת הפולחן המרכזית ביפן מהגעת הבודהיזם ועד רסטורציית מייג'י, וכיום נחשבת צורה של דת עממית. אסכולת השינגון, המשתייכת לבודהיזם המיסטי, פיתחה גישה נוספת ליחס לשינטו, הנקראת ריוֹבוּ-שינטו (Ryōbu Shinto), לפיה הקאמי השונים הן גלגולים של בודהיסטוות ובודהות שחזרו כדי לכוון את בני האדם להארה. גם כיום רוב היפניים (כ־65%) רואים בעצמם שינטו-בודהיסטים, לפחות ברמה התרבותית.
מנהגי ועקרונות השינטו
חיים שלאחר המוות
שלא כמו דתות רבות אחרות, אין צורך להצהיר על עצם אמונתך בשינטו כדי להיות שינטואיסט. כאשר ילד נולד ביפן, המקדש הקרוב למקום מגוריו מוסיף את שמו של הילד ומכריז עליו כ"אוּגִ'יקוֹ" – מילולית "שם ילד". לאחר המוות ה"אוג'יקו" נהיה "אוּגִ'יגאמי" – מילולית "שם קאמי". כל אחד יכול לבחור להוסיף את שמו לרשימות נוספות ובכך להיות רשום בשני מקומות. הוספת שמות לרשימה יכולה להעשות ללא הסכמת הנרשם, וללא קשר לאמונה הדתית של האדם הרשום. בכל מקרה, אין ההרשמה אלא ברכת "ברוך הבא" של הקאמי המקומי לרך הנולד בנוסף להבטחה לצרפו לפנתאון הקאמי לאחר מותו. ילדים הנפטרים לפני הוספה לרשימה נקראים "מיזוּקוֹ" כלומר "ילד מים" אשר נחשבים למביאי מזל רע. לרוב מתבצעת סגידה למיזוקו, הנעשית במקדשים מיוחדים, כאשר כוונתה להסיר מהמיזוקו את הכעס והעצבות. מקדשים מסוג זה נהיו פופולריים ביפן לאחר שהשתרש שם הרגל ההפלה המלאכותית.
מכיוון שהשינטו חיה בצוותא עם הבודהיזם מעל אלף שנים, קשה מאוד להפריד בין יחסן לחיים. אחדים יאמרו שבעוד הבודהיזם יוצרת ציפייה לגלגול החיים הבא ולסיום שרשרת הגלגולים, השינטו מייחסת חשיבות רבה יותר לחיים העכשוויים ולמיצויים. למרות ההבדל בהשקפת-העולם בין הדתות, רוב היפנים אינם טורחים להבדיל ביניהן ופשוט מקיימים את שתיהן. כך סביר למצוא אנשים החיים כשינטואיסטים אך הלווייתם נערכת באופן בודהיסטי. למעשה, ההשקפות השונות של הדתות על החיים שלאחר המוות נתפסות כמשלימות אחת את השנייה.
ארבע ההצהרות
שמאל|ממוזער|250px|פסטיבל מאטסורי בטוקיו
אף על פי שלשינטו אין ציוויים מיוחדים למעט "לחיות חיים פשוטים ובהרמוניה עם הטבע והאנשים" ישנן "ארבע הצהרות" שמהוות את רוח השינטו:
מסורת ומשפחה: המשפחה נתפסת כמכניזם הראשי שבו משתמרות המסורות. החגיגות החשובות ביותר הן הלידה והנישואים.
אהבת הטבע: הטבע הוא מקודש. להיות בקשר קרוב לטבע משמעותו להיות בקשר טוב עם הקאמי.
נקיון פיזי: מאמיני השינטו מתרחצים, רוחצים את ידיהם ושוטפים את פיהם בתדירות גבוהה.
"מָאטסוּרִי": פסטיבל בו נערכת סגידה לכבוד הקאמי.
מרכזים אנרגטיים בגוף
על פי השינטו ישנם חמישה מרכזיים אנרגטיים בגוף. כל מרכז קשור לצליל שונה:
אזור איבר המין – מייצג את כח החיים ומוות. צליל A. אַ.
אזור הטבור – מייצג את הכח. צליל O. אוֹ.
אזור הלב – מייצג את הרגשות. צליל U. אוּ.
אזור הגרון – מייצג את השכל. צליל E. אֵ.
אזור המצח – מייצג את הרוחני. צליל I. אִי.
על המתלמד מוטלת המשימה לשלוט בכוחותיו. ההתמחות והשליטה בכוחות הם מהנמוך לגבוה. על פי מדרגת השליטה מוסף צליל של האזור האנרגטי לכינויו של המתלמד. לאחר שישנה שליטה על המרכזים הגבוהים, הורדת אנרגיה מהמרכז הגבוה עד הנמוך ביותר וחזרה.
חטא וזוהמה
דת השינטו אינה דוגלת בקיומם של מעשים שהם חטאים בפני עצמם. אף על פי שמעשים מסוימים יוצרים סוג של זוהמה טקסית, לרוב הזוהמה "תנוקה" רק כדי להשקיט את נפשו של האדם ולהביא לו מזל טוב ולא כי יש פגם בלהיות "מזוהם".
מעשי טעות ורוע נקראים ביפנית "קֵגַארֶה" – מילולית: "לכלוך", וההפך מהם הם "קיאוֹמֶה" – מילולית: "טוהרה". ימים רגילים נקראים "קֶה" ("יום") וימי חג "הַארֶה" ("שמשי" או "טוב"). הרג כלשהו למחיה צריך להעשות תוך סגידה והוקרת לקיחת החיים כדי לקיים אחרים והוא צריך להעשות במידה המינימלית האפשרית. הרג למטרות רווח עצמי נחשב לפגיעה גסה בכבוד הן של ההורג והן של ההרוג. ביפן המודרנית נשמר עדיין מקום של כבוד לחשיבותם של ה"אָיאַטסוּ" – ברכות וקטעים טקסיים קצרים הנאמרים בעיקר להודיה לזולת.
טיהור
טקסי הטיהור מהוים חלק חיוני בדת השינטו. הם נועדו לפיוסם של הקאמי, למשל כאשר מתעורר צורך להזיז מקדש ממקום למקום.
טקסים מסוג זה אומצו ביפן גם לחיים המודרניים. בשנת 1969 לדוגמה, נערך טקס להרגעת הקאמי לפני שיגורה של אפולו 11 לחלל. בניינים חדשים ואפילו מכוניות זוכות לטקסי טיהור שכאלה כחלק מתהליך הייצור שלהן. טיהורים אישיים יתבצעו על ידי מים: עמידה תחת מפל מים או טבילה בשפך נהר. סוג נוסף של היטהרות הוא הימנעות, כלומר טאבו שהוטל על אדם או מקום. לדוגמה, נשים שרצו להישאר טהורות לא יכלו לטפס להר פוג'י עד לשנת 1868. נוהג נוסף שדעך עם השנים היה הימנעות משימוש במילים כמו "חתך" בחתונות ולידות, ואף הימנעות מקיום טקסים כאלה בסמוך לשכול במשפחה.
ממוזער|250px|שמאל|שער טוריי בקבר קדוש של איצוקושימה.
מקדשים
הסגידה לקאמי מתבצעת במקדשים פומביים (אף על פי שסגידה במקדש קטן בבית מקובלת גם היא). ניתן גם לסגוד לאנשים או חפצים שעדיין קיימים. רוב מקדשי השינטו הם בניינים קטנים וצנועים בסגנון יפני טיפוסי, כאשר לרוב בפתחם נמצא הטוֹרִיאי – השער היפני המפורסם, שנועד לחצוץ בין העולם בו חיים האנשים לבין העולם בו חיים הקאמי. לרוב מוצבים משני צידי השער פסלי חיות משמר כהגנה על הכניסה. מקדשים גדולים, בהן נוכחים כוהנים ואורקולים (אומיקוג'י), ניתן למצוא גן ובו עצים ומעיינות. כמו כן, ישנה עמדה לאורקל מקומי אליו ניתן לפנות ולקבל עצה או תחזית לעתיד באמצעות קלף בו כתוב משפט חכמה פיוטי. הכניסה למקדשים נעשית בטקס היטהרות של הידיים וחלל הפה, סגידה באמצעות קידה לפני עמודי המקדש ומתן מנחה (לרוב באמצעות תשלום סמלי) לעמדה מיועדת לאל ולכוהניו. כיום ישנם יותר מ-100,000 מקדשי שינטו פעילים ביפן.
אלים
לפי המסורת היפנית קיימים שמונה מיליון אלים הנקראים קאמי ונמצאים במקומות טבעיים שונים. האלה הנסגדת ביותר מכל הקאמי היא אמטראסו, אלת השמש. אולם, לרוב אין פניה ישירה לאלה או בקשה לעזרה ממנה ספציפית. בתוך המקדש האלה תסומן לרוב על ידי מראה ותו לא. המשתקף במראה הוא התגלמותה של האלה בכל. עד למלחמת העולם השנייה, האמינו היפנים שה"טֶנוֹ" (הקיסר) הוא צאצאה של אלת השמש ואביהם של כל היפנים, מה שלמעשה הופך אותו ל"קאמי עלי אדמות" ("איקיגאמי"). מעמד אלוהי זה בוסס בתקופת מייג'י אך לא הפריע לשליטים צבאיים (שוגון) לשלוט בפועל במדינה, בעוד הקיסר הוא השליט הרשמי. למרות הכרזתו של הקיסר הירוהיטו על ביטול מעמדו האלוהי בעקבות לחץ אמריקאי ב-1946, נשארה המשפחה הקיסרית מעורבת ביותר בטקסי השינטו המאחדים את האומה.
שדים ושאלת הרוע
לא כל הקאמי טובים ומיטיבים. השינטו מכיר גם שדים רבים – אוני (Oni), שגורמים צרות לבני האדם. מרבית האוני אינם נראים – יש בהם רוחות של בעלי חיים, המסוגלות להשתלט על אדם ויש לגרשן בעזרת כהן שינטו. רוחות שועלים נחשבות למסוכנות ביותר. שלא כמו בדתות מערביות ובכמה זרמים בודהיסטיים, השינטו אינו מבחין באופן מוחלט בין טוב לרע: כל התופעות בעולם החי והדומם מתאפיינות בתכונות "קשות" ו"עדינות" כאחד. על כן, למרות רשעותם, זוכים האוני ליחס דו-ערכי. לפי השינטו, הצרות שמקורן באוני נחשבות להפרה זמנית של סדר הדברים הטבעי ולא להתגלמות של כוחות רשע מובנים.
אמה
ממוזער|250px|שמאל|אֶמַה במקדש שינטו
בימי הביניים, אנשים אמידים היו מעניקים סוסים כמחווה למקדשים, בעיקר כאשר הם היו מעוניינים לבקש בקשה מהקאמי של המקדש (ניצחון במלחמה, למשל). למחוות קטנות יותר, השתרש מנהג בו מגישים תמונה של סוס הנקראת אמה. מנהג זה פופולרי מאוד גם בימינו. המבקרים במקדש רוכשים תחריטי עץ המתארים סוסים (כיום גם דברים אחרים כמו נחשים, חצים ואפילו פורטרט של תומאס אדיסון), כותבים על התחריט בקשה ותולים אותו במקדש. במקרים מסוימים, אם המשאלה מתגשמת, תולים אמה נוספת כהכרת תודה.
קישורים חיצוניים
שינטו, באתר האגודה לידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
*
קטגוריה:דתות
קטגוריה:יפן: תרבות
קטגוריה:מילים וביטויים ביפנית
קטגוריה:אנימיזם | 2024-08-25T14:50:49 |
היסטוריה של הקולנוע | היסטוריה של הקולנוע היא העיסוק בהתפתחותו של הקולנוע בהיבטים ההיסטוריים, הסוציולוגיים, האמנותיים, התרבותיים והטכנולוגיים. כבר מראשיתו היה הקולנוע תחום רחב השפעה ובעל מספר תפקידים חברתיים, ובינם גם תפקידי הוראה וחינוך. הקולנוע הוא גם ענף יצירה אמנותית עצמאית, בעלת מאפיינים ייחודיים. בה בעת, הקולנוע הוא אחד מאמצעי תקשורת המונים הוותיקים, וכן גם אמצעי בידור פופולרי. ההתקדמות האמנותית והתרבותית של הקולנוע, הייתה פעמים רבות תלויה בחידושים טכנולוגיים או באירועים היסטוריים, שתרמו כל אחד בתורו להתפתחות התחום.
ההיסטוריה המוקדמת של הקולנוע והתבססות מאפייניו המרכזיים, התרחשה לרוב באירופה ובארצות הברית, אולם, עשייה קולנועית הייתה מאז ומעולם בכל רחבי העולם, והשפה הקולנועית נבנתה והשתכללה על ידי יוצרי קולנוע רבים ומגוונים, מתרבויות שונות ומדינות שונות.
תעשיית הסרטים של הוליווד הייתה ועודנה גורם משמעותי בתעשיית הקולנוע העולמית ומהווה מרכיב דומיננטי בהיסטוריה של התחוםBordwell, David, Janet Staiger, and Kristin Thompson. The classical Hollywood cinema: Film style & mode of production to 1960. Columbia University Press, 1985.. חלק ממאפייניו של הקולנוע, כפי שאנו רואים אותו כיום – הושרשו לפעמים בשל סוגיות פוליטיות וחברתיות הקשורות בהיסטוריה של ארצות הברית, ומהוות חלק אינטגרלי בתולדות היצירה הקולנועית. מכיוון שהקולנוע כבר בימיו הראשונים שימש ויועד גם לבידור ההמונים, התקיים שיח על האופנים בהם הוא משפיע על החברה, או על השיטות בהן ניתן לרתום אותו להבניה של דעת הקהל.
שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20: ראשית הקולנוע והקולנוע המוקדם
המצאות וחידושים מוקדמים
הבסיס להמצאת הקולנוע הוא בשלל טכנולוגיות והמצאות חדישות, רבות מהן בתחום הצילום: ממציאים שונים ברחבי העולם התחרו זה בזה על יצירת תצלומים חדים ומדויקים יותר, כמו גם על פישוט והוזלת תהליכי הצילום.. אולם המצאת הקולנוע היא בשל פיתוח היכולת ליצור אשליה של תמונה נעה. המכשירים הראשונים שאפשרו זאת, היו בעיקרם לשעשוע ובידור, כמו הקינטוסקופ, פנס הקסם והפנקיסטיסקופ, וכבר אז נטעו את היסודות הבידוריים של ענף הקולנוע.. עם זאת, חלק מפיתוחיו הראשונים של הקולנוע זכו לראות אור לראשונה דווקא בקונטקסט מדעי או מדעי-פופולרי, וגם זה אינו מקרי: תחילת ימיו של הקולנוע לוו במתח בין עניין מדעי וקוריוזיות בידוריתParis, Michael, ed. The First World War and popular cinema: 1914 to the present. Rutgers University Press, 2000.Elsaesser, Thomas, and Adam Barker, eds. Early cinema: space, frame, narrative. Bloomsbury Publishing, 2019..
אדוארד מויברידג' (1830–1904) היה החלוץ ליצור תמונה נעה מאוסף של תמונות סטילס. בשנת 1872 ניסה איש העסקים לילנד סטנפורד, מושל מדינת קליפורניה לשעבר לפתור את החידה העתיקה בנוגע לתנועת הסוסים – האם ישנו רגע בדהרת הסוס בו עוזבות כל פרסותיו את הקרקע והוא אינו נוגע באדמה. לפתרון הבעיה, הניח מויברידג' סוללת מצלמות שצילמו סוס דוהר. לצפייה בתמונות פיתח את הזואופרקסיסקופ, שאפשר להריץ אותן במהירות זו אחר זו..
המצאת המקרן והמצלמה
1895: צרפת – ההקרנה של האחים לומייר
האחים לומייר (לואי ז'אן, 1864–1948; אוגוסט מארי לואי ניקולא, 1862–1954) נולדו ליד העיירה בזנסון שבצרפת, אך גדלו בעיר ליון. אביהם ניהל חנות לצילום ושני האחים עבדו בחנותו. לואי היה הכימאי ואוגוסט המנהל. המהפכה של האחים לומייר, נבעה אפוא לא מהטכנולוגיה שפיתחו, אלא בשל השימושים פורצי דרך בהמצאות של אותה העת. ראשית, הם היו הראשונים לצאת ולהסריט במרחב הציבורי, ושנית, את הסרטים שצילמו, הם הקרינו על פני מסך מול קהל, הן קהל של מבקרי כנסים מדעיים והן, החל משלב מסוים, מול קהל משלם.. האירוע המכונן של המדיום החדש היה ב־28 בדצמבר 1895, כאשר האחים לומייר הקרינו בבית קפה בפריז מול קהל מזדמן ומשלם מספר סרטים קצרים, בני כדקה, כולם מעשה ידי צמד האחים, בין הסרטים שהוקרנו אז ניתן למנות את "יציאה ממפעלי לומייר" ו"סעודת התינוקת". הסרטים הראשונים של האחים לומייר היו דומים באופיים ולבשו צורה של הסרטה בלונג־שוט של סיטואציות יום יומיות. אגדה אורבנית ידועה (וככל הנראה שגויה) בעולם הקולנוע קשורה בסרט "רכבת נכנסת לתחנה". על פי הסיפור, כאשר הסרט הוצג לראשונה, הקהל חש כל כך מאוים על ידי התמונה המרגשת של רכבת בגודל טבעי, כשהיא מגיעה ישירות לעברם, עד כדי כך שחלק מהאנשים ברחו ממקומם. על אף שסביר כי הסיפור לא נכון, הוא מצליח להעביר משהו מעוצמת הפלא שהיווה עבור הקהל המוקדם המדיום הוויזואלי הזה.
כחלוצי אומנות הקולנוע, ביססו האחים לומייר את השפה האמנותית החדשה שרק החלה להתעצב. ההשפעות הראשונות על הראינוע נבעו מהאמנויות שהיו קיימות באותה העת; מצד אחד, אמנויות הציור והצילום השפיעו על השפה הוויזואלית של הסרטים הקצרים בבניית הפרספקטיבה, ויצירת עומק של הדמויות והעצמים בפריים. מצד שני, עוד לא התחדדו ההבדלים בין הראינוע ובין התיאטרון ובעיקר תיאטרון הוודוויל בו שולבו רבים מהסרטים), כשבדומה לאמנות הבמה, נחשבו האירועים מחוץ לטווח הצילום "מאחורי הקלעים". ועל אף שטכנית ניתן היה להזיז את המצלמה אל דמות שנעה מחוץ לטווח התמונה, תפיסתית הדבר לא נעשה.. השראות עיצוביות נוספות הגיעו מהעיתונות, ובעיקר העיתונות הסנסציונית. התוצר, לפחות בהשוואה לסרטיו של אדיסון, שם דגש על בנייה נרטיבית מלאה יותר, כשסרט לומיירי עקב אחר פעולה או רעיון קצר מתחילתו ועד סופו. על כן יש הטוענים שהאחים לומייר חשבו קולנועית משלב מוקדם.
ארצות הברית – תומאס אדיסון
בארצות הברית, בשנת 1893, הציג הממציא תומאס אדיסון, יחד עם עוזרו ויליאם קנדי דיקסון, את הקינטוסקופ; מכשיר אשר באמצעותו ניתן היה לצפות בסרטים על ידי השחלת מטבע והצפייה נעשתה באמצעות "תיבת הצצה" – קופסה מלבנית שהכילה את מנגנון ההקרנה, כאשר הצופה ראה את הסרט דרך עדשת זכוכית בראש המכשיר. צילום התמונות לקינטוסקופ נעשה גם הוא על ידי המצאה משותפת של השניים – הקינטוגרף; מכשיר שאפשר לצלם רצף תמונות במהירות רבה.. אדיסון אמנם הקדים את האחים לומייר בפיתוח מצלמת הקולנוע הראשונה והמקרן הראשון, אך בשל קשיים ברישום הפטנט מחוץ לארצות הברית, עקפו אותו האחים לומייר בטכנולוגיה רווחית יותר. בנוסף, הקינטוסקופ של אדיסון אפשר לצופה אחד בכל פעם לצפות בסרט, והקרנה פומבית לא הייתה אפשרות בטכנולוגיה שיצר. רק לאחר הצלחת הסינמטוגרף של האחים לומייר עבר אדיסון, בעיקר באמצעות עבודתו של דיקסון לפני שזה עזב את החברה, לפתח טכנולוגיה חלופית שאפשרה הקרנה פומבית.
אדיסון ראה בקולנוע בעיקר כלי שעשוע, ובזה התמקדה מרבית עבודתו; אולם בחידושיו ובמעשיו השפיע על עתיד הקולנוע כולו. מבחינת השפה הוויזואלית, סרטיו של אדיסון היו גם הם קצרים מאוד ובעלי שוט אחד; אולם החידוש בסרטיו היה חיפוש היכולות הייחודיות של מצלמת הקולנוע וניסיון ליצירת אפקטים מיוחדים. בדרך זאת למשל, החלה להיבנות תשתית תפיסתית על היכולת של הקולנוע לשחק בחלל ובזמן – שלא כבתיאטרון לדוגמה. אדיסון גם היה הראשון שהשתמש בפורמט של 35 מ"מ לסרט הצילום, שהפך לפורמט הסטנדרטי והמקובל.. בהמשך, התנהלותו של אדיסון בהיבט הכלכלי והמשפטי – גם תהיה המניע להגירה של העוסקים בתחומי הקולנוע מניו ליורק לאזור לאס אנג'לס, ולהקמתה של הוליווד.. לבסוף, אדיסון היה גם הראשון להקים אולפן לצילום סרטים, גם אם בעיקר מכיוון שפיתוחיו הראשוניים הקשו מאוד על צילום בחוץ בשל גודל המצלמה ואופן תפעולה המסורבל.
בין הסרטים שהפיק בתקופה זו, ניתן למנות את הנשיקה (1896), חייו של כבאי אמריקאי (1903) ושוד הרכבת הגדול (1903), כששני האחרונים בוימו על ידי אדווין סטנטון פורטר, לו שמור תפקיד מפתח בצמיחת הקולנוע האמריקני.ממוזער|250 פיקסלים|צילום מתוך הסצנה בסרט "מסע אל הירח" (1902).
הקולנוע המוקדם - קולנוע האטרקציות
הקולנוע לא צמח מן המוכן עם סט של נורמות אסתטיות וגם לא עם בסיס של קונבנציות מוסכמות על הכלל. הוא צמח כצורה של בידור קוריוזי, אחת ממגוון של צורות בידור ויזואליות בתרבות הפופולרית של סוף המאה התשע עשרה. הרעיון של "ללכת לראות סרט" עוד לא היה קיים, והקרנות של סרטים ראשונים שולבו במופעים גדולים יותר, מופעים שלא פעם שילבו קריינות ומוזיקה.
בתחילת ימי הקולנוע רוב הסרטים היו סרטי "אקטואליה", כלומר סרטים שהציגו סצנות לא בדיוניות, למשל סיפורי מסע של הצלמים או סרטים שתכליתם להציג מקומות ואנשים "אקזוטיים" (כך במקור) או אפילו, החל משלב מוקדם יחסית, סרטי חדשותGrainge, Paul, ed. Film histories: an introduction and reader. Edinburgh University Press, 2007.. גם סרטים שהציגו דמויות ומקומות מפורסמים היו פופולריים, למשל ערים גדולות או אנשי מלוכה. כך גם לגבי אירועי ספורט ותהלוכות משמעותיותמסט, ג’רלד, et al. קיצור תולדות הקולנוע. מהד’ 6, האוניברסיטה הפתוחה, 2003.. סרטי אקטואליה מכל הסוגים הללו חלקו מספר תכונות משותפות: הם צולמו באמצעות מצלמה על חצובה, שמוקמה רחוק מספיק כדי לראות ולקלוט את כלל הגוף האנושי (ולרוב מעט מעל ומתחת למצולמים, למשל חלקים מהרצפה). לרוב, עצם הצילום ולכידת התנועה היו האטרקציה המרכזיתGunning, Tom. "The cinema of attraction [s]: Early film, its spectator and the avant-garde." Theater and Film: A Comparative Anthology 39 (1986)., ולא נדירים המקרים בהם הקהל הוקסם בעיקר מתנועת האלמנטים שברקע הפריים, למשל תנועת העלים ברקע הסרט "סעודת התינוקת".
עם זאת, חשוב לציין שקולנוע שבימינו ייקרא "בדיוני" נכח בקולנוע המוקדם כבר מהרגע הראשון, למשל בסרט של האחים לומייר "הגנן המשקה מושקה" שהציג סצנה מבוימת על גנן ועוזרו או בסרט "הנשיקה" של אדיסון שהציג נשיקה מבוימת בין בני זוג. סרטים אלה אופיינו במשחק תאטרלי, אך מעבר לכך דמו מאוד לסרטי האקטואליה, כולל אי הנעה של המצלמה ומרחקי צילום. בהתאם, ההבחנה בין הז'אנרים ככל הנראה לא נכחה אז באותם מונחים. עד 1903, פחות או יותר, רוב הסרטים שיצאו להפצה ולהקרנה אופיינו במבנה בן שוט יחיד שאורכו כאורך הסרט (בערך דקה). מ-1903 ועד 1907, פחות או יותר, ניתן להבחין בעלייה מהירה באורך הסרטים, ולהתחלה של התרחקות מתבנית האטרקציה. ועדיין, המבנה של שוט לסצנה נשמר. לאחר שההתלהבות הראשונית מאטרקציית התנועה החלה להתפוגג, החלה תנועה לעבר קולנוע שהדגש בו נרטיבי יותר. ז'ורז' מלייס משמש כסמן מעבר.
ז'ורז' מלייס – פיתוח הקולנוע הנרטיבי
ז'ורז' מלייס (1861–1938) החל את דרכו כקוסם, מומחה באשליות, במקור תוך לקיחת השראה מהודיני. בעוד סרטי הראינוע הראשונים היו צילומי סרטי אקטואליה בודדים, מלייס השתמש בכלי החדש כדי לספר סיפור כדרך הרגל.. מלייס היה הרפתקן ויצירתי, ושכלל את השימוש בראינוע במגוון צורות: הסרטים שלו כללו תפאורות ססגוניות במקום צילומים ריאליסטיים של המציאות, הם גם כללו אפקטים מיוחדים ופעלולי מצלמה. הסיפורים היו סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה, והיו אף סרטים שצבע בצבע. הצילום של מלייס, עם זאת, היה בדומה לסרטים של האחים לומייר – לונג שוט של המתרחש ללא תנועת מצלמה ועם עריכה מינימלית בתוך הסצנה (בדומה לצפייה בהצגת תיאטרון, אך עם הבדלים ניכרים בתוך כך), אולם החידוש בסרטיו היה החיבור בין הסצנות כדי ליצור סיפור.. חידוש נוסף שלו היה בשימוש בנרטיבים מורכבים יחסית כדי לייצר בסיס לטריקים שלו, מה שזיכה את סרטיו בתווית של "סרטי טריקים" והשפיע מאוד על בניית קומדיות עתידיות כמסגרת לשלב בה סלאפסטיק, כפי שאפשר לראות למשל אצל צ'פלין, קיטון ולוידThompson, Kristin, David Bordwell, and Jeff Smith. Film history: An introduction. New York: McGraw-Hill, 1994.. לבסוף, מלייס נחשב לראשון שיצר סרט פוליטי שמטרתו להשפיע על דעת הקהל, בסרטו על פרשיית דרייפוס בה הקפיד על דמיון רב בין השחקנים לבין האישים ההיסטוריים שאותם ביקש לדמות.
הקולנוע המוקדם, ולמעשה עד מלחמת העולם הראשונה, הובל בידי מספר חברות הפצה צרפתיות, אליהן יצטרפו מאוחר יותר איטליה וארצות הברית. אחד הביטויים המובהקים ביותר לכך הוא שבמדינות רבות בעולם היה זה הקולנוע הצרפתי שהגיע ראשון. צרפת, ובהמשך גם איטליה, נדרשו לפנות ולהסתמך על השוק הבינלאומי משלב מוקדם מאוד, בעיקר מכיוון שהשוק המקומי שלהן היה קטן לעין שיעור מהשוק האמריקני, למשל.
בתוך כך, המודל הכלכלי היה עדיין מודל של מכירת עותקים מהסרטים וחוקי זכויות יוצרים חלו בשלב זה רק על טכנולוגיית הצילום, בשונה מעל הסרטים עצמם. שילוב האלמנטים הללו הביא לפרקטיקה של העתקה הדדית כל אולפן מסרטי חבריו. זו הייתה תעשייה מאו גלובלית, אבל זו גם הייתה תעשייה שהתקשתה לשמור על היקפי הרווח של תחילת דרכה.
קולנוע של אינטגרציה נרטיבית - תחילת תקופת הראינוע
עד סביבות אמצע העשור הראשון למאה העשרים הקולנוע הסתמך בעיקר על היכרות חוץ דיאגטית עם היצירה המוצגת, או, במקרים אחרים, על מפרש חיצוני שמציג כל סרט ולעיתים קרובות גם מסביר אותו תוך כדי התרחשותו. כך, למשל, סרטים על יצירות ספרותיות מפורסמות הציגו את רגעי השיא באופן ויזואלי, אך נעדרו את רגעי הקישור ועל כן בהיעדר עזרה חיצונית או היכרות מוקדמת לא ניתן היה להבין אותם. מרגע ששככה ההתלהבות, עם זאת, הקולנוע המוקדם נקלע למשבר: כיצד למכור עוד עותקים מסרטים? איך לשמר את הרווח?. כניסיון התמודדות, פנו יוצרי הקולנוע ואולפנים (אז המונחים היו קרובים בהרבה מבימינו) לשים את הדגש על הקולנוע כמספר סיפורים. אולם כאן הם נתקלו במגבלה: הקולנוע המוקדם חסר את הקונבנציות והכלים שיעזרו לו לספר סיפורים שניתנים להבנה בלעדי מציג סרטים. לכן, לאורך מספר רב של שנים, הקולנוע המוקדם החל להתחלף בהליך גילוי מחודש ששילב כתוביות אמצע וסוגים חדשים של עריכה (עריכת המשכיות למשל) מתוך מטרה להקל על הקהל לעקוב אחרי המתרחש. הליך זה התבסס לא אחת על מעין דיאלוג בין האולפנים והחברות לבין המוסד החדש של ביקורת הקולנוע.Keil, Charlie. Early American Cinema in Transition: Story, Style, and Filmmaking, 1907–1913. University of Wisconsin Pres, 2001. שתיים מדמויות המפתח בתהליך הזה, גם אם לא הבלעדיות (גם לאסכולת ברייטון שמור מקום מרכזי בתהליך), היו פורטר וגריפית המוקדם (תקופת סרטיו בחברת ביוגראף בין 1906–1908 בה ביים למעלה ממאתיים סרטים). בתקופה זו של אינטגרציה נרטיבית גם עלה מאוד אורך הסרטים, התקבלה ההבנה שיחידת הבסיס הקולנועית אינה הסצנה אלא השוט, ובעיקרון רוב הדקדוק הקולנועי כבר היה מבוסס בסופה.
בתקופה זו גם ממוסדים בתי הקולנוע הראשונים, והקולנוע הופך מזוהה עם תרבות עממית יותר. כתוצאה מכך, פניקות ציבוריות מתעוררות - בעיקר בארצות הברית - כתוצאה מערבוב מעמדי, מגדרי וגזעי בבתי הקולנוע הראשונים (שבארצות הברית זכו לשם "ניקלודיאונים" כיוון שעלות הצפייה בתוכנית בת שעה בהם הייתה ניקל). כדרך מענה, מוקמים גופי צנזורה עצמיים על תעשיית הקולנוע המצומצמת, שתקפים הן לקולנוע אמריקני מקומי והן לקולנוע שמבקש לזכות בהפצה בארצות הברית. בארצות הברית עצמה, זו גם התקופה של מעבר תעשיית הקולנוע ממזרח ארצות הברית למערבה, שכן תומאס אדיסון החל לנהל מלחמת פטנטנטים על המצלמות ועל הסרטים שלו. לצורך כך, החל אדיסון לתבוע אולפנים רבים בבתי המשפט המקומיים על הפרת זכויות, מתוך מטרה ליצור מונופול. המערב האמריקני, שעוד היה מיושב בדלילות באותה תקופה, היה פטור מחוקי זכויות היוצרים באותה התקופה ובהתאם אדיסון לא יכול היה לתבוע את האולפנים בו. זה הבסיס להקמתה של הוליווד.
אדווין סטנטון פורטר – חידושים בצילום ובעריכה
אדווין סטנטון פורטר (1870–1941) היה במאי בחברה של תומאס אדיסון, ונחשב לאחד מאבות העריכה הקולנועית; סרטו "שוד הרכבת הגדול" (1903) נחשב לנקודת ציון דרך משמעותית בתולדות תעשיית הקולנוע. בסרט זה, כמו גם בסרט קודם בשם "חייו של כבאי אמריקני", ביקש פורטר לשלב בין העקרונות של מלייס ושל אסכולת ברייטון כדי לייצר מקום בקולנוע לחלומות ולמחשבות שמובעים באופן ויזואלי. פורטר היה גם מהראשונים בארצות הברית לשלב אבטיפוס של העריכה הצולבת. בשני סרטיו הגדולים אף הציע שימושים מוקדמים בקלוז-אפ, מהלך ששימש כאחת האטרקציות בסרט. יש הטוענים, למשל מסט, שפורטר תרם רבות להתנעת המסלול לעריכת ההמשכיות, כחלופה למונופול של העריכה לפי סמיכות. עם זאת, שני סרטיו הגדולים עדיין מפגינים גם עריכה עוקבת, כלומר שסצנות שמתרחשות בו זמנית מוקרנות האחת אחרי השנייה: ב"שוד הרכבת הגדול", למשל, אנחנו רואים את השודדים קושרים את שומר הכספת ולאחר מכן ממשיכים לשדוד את הנוסעים ברכבת ובורחים עם הכסף, ורק אז אנחנו חוזרים אחורה כדי לראות כיצד שומר הכספת משוחרר בידי ילדה צעירה ולאחר מכן מזעיק את השריף ואנשיו כדי ללכוד את השודדים.
ד. וו. גריפית
ממוזער|שמאל|250 פיקסלים|תמונה מהסרט "הולדתה של אומה": השתוללות אנשי הקו קלוקס קלאן
הקולנוע זכה לדחיפה גדולה בשל יצירתו של הקולנוען האמריקני ד. וו. גריפית, שיש המחשיבים למאסטר הראשון של הקולנוע כאמנות. גריפית התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בתור שחקן (הוא זכה, למשל, לשחק באחד מסרטיו של פורטר), אך מהר מאוד התחיל גם לצלם ותוך זמן קצר גם קיבל הזדמנות לביים. סרטיו הראשונים היו במסורת שהייתה באותם ימים, סרטים קצרים בני כמה דקות, לרוב ללא עריכה אלא הדבקה פשוטה עם עלילה סימבולית בלבד, אולם לאורך השנים בהן עבד בחברת "ביוגרף" גם שכלל כמה מהכלים שפיתחו קודמיו, יותר מכל את העריכה הצולבת שהפכה לסימן ההיכר שלו יחד עם קונבנציית "ההצלה ברגע האחרון".לתיאור וניתוח ביקורתיים של מאתיים הסרטים שלו בחברת ביוגרף, ראו Gunning, Tom. DW Griffith and the origins of American narrative film: the early years at Biograph. University of Illinois Press, 1994. כמה מסרטיו המפורסמים מתקופה זו כוללים את "הווילה המבודדת" מ-1909 ואת "מתפעלת תחנת לונדייל" מ-1911. בסרטו "הנערה ומשמורתה" מ-1912 חזר ועיבד מחדש את סרטו של פורטר "שוד הרכבת הגדול" מתוך ניסיון להציג את האפקטיביות שבסגנונו החדש.
בשנת 1915 ביים את סרטו החשוב והמפורסם ביותר "הולדתה של אומה", סרט שיש המסווגים שלא בצדק כסרט הראשון באורך מלא. הסרט, בכיכובה של ליליאן גיש, עסק במלחמת האזרחים האמריקאית. במקור הסרט נקרא גם "עם שבטי הקו קלאקס קלאן" ולמעשה עסק בכח הלבן הגזעני במלחמת האזרחים. הסרט נחשב לבעל תרומה משמעותית מאוד להתפתחותה של שפת הקולנוע, וגם לזה שהציב את הקולנוע לראשונה כמסוגל ליצור קולנוע אמנותי.תיאור נגדי מציעים תומפסון ובורדוול, שמדגישים סרטים כדוגמת "כביריה" כקודמים לו. Thompson, Kristin, David Bordwell, and Jeff Smith. Film history: An introduction. New York: McGraw-Hill, 1994. הבנייה הדרמטית של סצנות, השימוש בקלוז אפ כדי ליצור הזדהות רגשית, הקונספציה שאחרי שוט של אדם מסתכל יבוא הדבר שהוא רואה וכו', כל אלה אמנם לא הומצאו על ידי גריפית' אך זכו מצידו לשכלול משמעותי מאוד טכנית ודרמטית כשגרם להם לעבוד בסינרגיהFabe, Marilyn. Closely watched films: an introduction to the art of narrative film technique. Univ of California Press, 2014.. שנה לאחר הסרט הזה ובעקבות התקפות חוזרות ונשנות על גזענות מביים גריפית את "אי-סובלנות" (1916) שעוסק במעשי אי-סובלנות בהיסטוריה. בסרט ארבעה סיפורים, אחד בארצות הברית של אותה תקופה, השני בבבל, השלישי מתרחש בפאריס של המאה ה-16 והאחרון מתרחש בפרובינקית יהודה בעת משפטו של ישו. הסרט כלל סצנות המונים ותפאורות בגובה עשרות מטרים, מצלמות שהועלו עם מעליות, ובעיקר ספק שכלול וספק המצאה בדמות העריכה התמטית. בשונה מבסרטו הקודם, עם זאת, סרט זה הצליח הרבה פחות בזמן אמת ועבר זמן רב עד שזכה להיחשב ליצירת מופת. סרטיו הבאים של גריפית, כדוגמת "פריחות שבורות" כבר היו, כתוצאה מכך, בקני מידה מצומצמים יותר ובהתאם זכו גם להצלחה מועטה יותר, כלכלית וביקורתית.Ben Brewster, “Early Film Periodization,” in American Cinema’s Transitional Era: Audiences, Institutions, Practices, ed. Shelley Stamp and Charlie Keil (Berkeley: University of California Press, 2004)
אירופה של עד סוף "המלחמה הגדולה"
עד סופה של מלחמת העולם הראשונה - "המלחמה הגדולה" בעגה האירופית דאז - השליטה בתעשיית הסרטים העולמית הצעירה הייתה בידיים אירופיות, בעיקר בשליטה צרפתית ובמידה פחותה מעט יותר איטלקית (ארצות הברית, שהתמקדה ראשית כל בהשתלטות על אתרי ההקרנה התוך אמריקניים, הייתה באותה תקופה במקום השלישי בתחום ייצוא הסרטים). במפתח התקופה הזו ניצב המעבר לאתרי הקרנה קבועים, תהליך שהשפעותיו היו מרחיקות לכת: עם המעבר לאתרי ההקרנה הקבועים התבסס הפורמט של קהל חוזר שמחפש סרטים חדשים, כשרוב הציבורים במדינות השונות פקדו את הראינוע לפחות פעם ביוםBowser, Eileen. The transformation of cinema, 1907-1915. Vol. 2. Univ of California Press, 1994.. כיוון שהקהל חזר, המודל של מכירה ורכישה של סרטים הפך מהר מאוד ללא יעיל - יש פחות שוק להקרנות חוזרות של אותו הסרט - ובהתאם המודל החדש התבסס כהשכרה של סרטים מידי האולפנים לידי אתרי ההקרנה ולזמן מוגדר. בשל כך, ולאור העלייה התלולה בהיקפי הצפייה, נדרשו תעשיות הראינוע לבדל עצמן זו מזו, מה שדרש עלייה באיכויות ההפקה ומדרוג של סרטים ושל אתרי הקרנה: אתרים שמקרינים סרטים חדשים ואתרים שמקרינים סרטים ותיקים יותר, באחרים, כמובן, הצפייה בהם עולה פחות. כדי להצדיק את הבידול הזה נדרש ייצור של "הייפ" סביב הסרטים החדשים, מה שמכריח שיווק, ושיווק מחייב תאריכי הקרנות ידועים מראש. יותר מזה, המודל האמור מתבסס על כך שהסרטים מצדיקים את ההייפ, ועל כן נדרשה עלייה נוספת בערכי ההפקה, כמו גם ייצור סרטים שמסוגלים להחזיק ערב שלם. מכאן הצורך להאריך אותם, ואכן מתחילה כאן עלייה תלולה מסרטים של סליל אחד (חמש עשרה דקות) לסלילים רבים (למשל ארבעה סלילים או שעה). מי שהובילו את המעבר הזה, כאמור, היו בעיקר צרפת ואיטליה, כשארצות הברית הצטרפה מאוחר יותר והגיעה לפרקה עם המלחמה. המעבר לשוק סרטים גלובלי שמתמקד בסרטים באורך מלא נשא איתו משמעויות רבות עבור תעשיית הקולנוע, הן בתוך אירופה והן מחוץ לה. ומכיוון שהשווקים האירופים היו קטנים מאוד במדינות הבית, נצרכו הסרטים האירופים להסתמך בעיקר על הצלחה בינלאומית. לכן, בשנים שבין 1907-1914 ניתן לראות מרוץ של תעשיות הראינוע השונות להשתלט על שווקים במדינות אחרות, מה שהתבטא גם בניסיונות ראשונים לבדל את הסרטים של החברות השונות, ובהמשך לכך גם את הסרטים של המדינות עצמן, זה מזה. כך החל לצמוח ראינוע צרפתי ייחודי, כמו גם איטלקי ובריטי. ומבחינות אלו תהליך ההיבדלות התגבר במהלך המלחמה עצמה ובעיקר לאחריה: המלחמה ייצרה בידוד בין התעשיות השונות, כשהמדינות פוצלו לפי מחנות המלחמה, ושוק הראינוע העולמי עבר פיצול מחודש. עולם הראינוע של אחרי המלחמה נראה כבר אחרת, כשהיחידה שהרוויחה מהפיצול והבידוד מבין המדינות האירופיות הלוחמות הייתה גרמניה, שנאלצה ליצור שוק ראינוע מתפקד.
ממלחמת העולם הראשונה עד סופו של עידן הראינוע
ארצות הברית הופכת למובילת הקולנוע העולמית
עד מלחמת העולם הראשונה, הייתה זו צרפת שהובילה את תעשיית הקולנוע העולמית. עם זאת, מלחמת העולם הראשונה שינתה את יחסי הכוחות הללו, ובזמן שבצרפת נשלחו אנשי תעשייה לחזית והתיכו פילם של סרטים ישנים לסוליות נעליים, בארצות הברית ניצלו את הזמן כדי לבנות תעשייה משגשגת בתקציב גבוה פר-סרט. ארצות הברית, שהצטרפה מאוחר למלחמה (וגם אז, באופן מאוד מוגבל), ניצלה את הזמן והמשאבים כדי להעלות את איכות ההפקה וכדי למכור סרטים לבתי הקולנוע שבמדינות הלוחמות, בעיקר באמצעות השתלטות על הסצנה הבריטית כהתחלה להשתלטות עוקבת בשאר שוקי אירופה. כך, הפכה ארצות הברית למעצמת הקולנוע העולמית. בעיקר צלח הדבר בזכות המעבר של התעשייה למערב ארצות הברית וכחלק מכך ההקמה של הוליווד, שכן השילוב של פטור מזכויות יוצרים ואקלים נוח יותר לצילום לאורך כל השנה אפשר לה להפיק סרטים בתקציבים גבוהים יותר ובמספרים רבים יותר. אחרי המלחמה, כשתעשיות הסרטים האירופיות ניסו לקחת את המושכות חזרה, הן כבר לא היו מסוגלות לכך: כבר לא היו להן המשאבים להתחרות בארצות הברית מבחינת ערכי הפקה ומבחינת שליטה על שוקי הבית. גם הצמיחה הכלכלית המהירה של כלל מדינות המערב אחרי המלחמה לא הקלה, שכן ארצות הברית רק חיזקה את הובלתה.
הוליווד, משלב מוקדם, הובלה בידי אולפנים גדולים ואולפנים קטנים. המנהלים והמקימים של אותם אולפנים היו אנשי עסקים, ובהתאם הם ניהלו את האולפנים השונים כעסקים לכל דבר ועניין. במקביל, חלקם היו בקשר קרוב לקונגרס וקידמו לצורך כך את הוליווד כתעשייה לאומית כל אמריקאית, כולל קידום ערכים אמריקניים כחלק "שקוף" בתוך הסרטים השונים. גם לכך הייתה השפעה על התעשיות באירופה, שרבות מהן פנו ליצור סרטים לאומיים משל עצמן. האולפנים ניצלו את שיטת הכוכבים שהחלה מתפתחת כדי להוסיף לספקטקל הקולנועי, ולצורך כך ייצרו קולנוע הוליוודי שנטה (1) להתמקד בגיבור/ה מוכוון מטרה, שמכשולים עומדים בינו לבין מימוש מטרה זו, (2) הסרט בנוי היה מסצנות שמחוברות באמצעות קשרי סיבה ותוצאה לכדי שני קווי עלילה מצטלבים (שלרוב אחד מהם היה רומנטי). (3) הדמויות נבנו כטיפוסים בססיים, אך המוטיבציות של הדמויות מצאו עצמן מובהרות באופן ברור הן חיצונית והן פנימית לאורך הסרט. (4) הקולנוע ההוליוודי, מהרגע הראשון, כיוון להיות בהיר יותר מאשר חסכן ויעיל בהעברת המסרים, העלילות ורגשות הדמויות בו. ארבעה מאפיינים אלה, שכל אחד מהאולפנים הציע עליהם את הווריאציה שלו (וכך גם לגבי הבמאים בתוך כל אחד מהאולפנים), הפכו מזוהים יותר מכל עם סט של קונבנציות ז'אנריות לכדי יצירת הסגנון ההוליוודי הקלאסי, עליו נעשות וריאציות למעשה עד היוםKeil, Charlie, and Ben Singer, eds. American cinema of the 1910s: themes and variations. Rutgers University Press, 2009.Bordwell, David. The way Hollywood tells it: Story and style in modern movies. Univ of California Press, 2006.. הכוכב-היוצר המשפיע ביותר של התקופה הוא צ'ארלי צ'פלין, ששינה באופן משמעותי ובולט לעין את ז'אנר הקומדיה הסלאפסטיקית.
צ'ארלי צ'פלין
צ'פלין התחיל את הקריירה הקולנועית שלו באולפני קיסטון, שם החל לפתח את דמות הנווד המזוהה איתו למעשה עד היום. כיוצר סרטים שפעל בכל המישורים האפשריים (בימוי, כתיבה, הפקה, הלחנה, משחק, אבל גם הקמה של ארגונים ואולפנים ולובינג) צ'פלין היה, בשיאו, הדמות המזוהה ביותר בעולם הקולנוע. לאחר שב-1919 היה אחד המקימים של חברת ההפקות "יונייטד ארטיסטס" התאפשר לו להפיק סרטים בעצמו במנותק מהאולפנים הגדולים. בתוך כך, הוא שיחק תפקיד מרכזי בהקניית מעמד לסרטי הקומדיה, שעד 1919 הוקרנו כאפרטיף לסרטים באורך מלא אך לא כאירוע המרכזי כשלעצמם (הוא לא היה לבד בזה, תרמו לכך גם לויד וקיטון, אך השפעתו הייתה הגדולה ביותר על המהפך). בעקבות צ'פלין, סרטי קומדיה החלו להפוך לאירועים מרכזיים, והובילו לשילובי ז'אנרים ראשונים כדוגמת החיבור של הקומדיה לרומנטיקה. צ'פלין, ובדומה לו גם לויד וקיטון, השתמשו במבנה של הסיפור הקולנועי כמסגרת לשורה של טריקים, פעלולים, ובדיחות ויזואליות ובתוך כך ייצרו לראשונה דמויות קומיות בעלות מוטיבציות ורצונות. לכך הייתה השפעה רבה על המשך ז'אנר הקומדיה.
שיאה של תקופת הראינוע באירופה
עד מלחמת העולם הראשונה, הייתה זו צרפת ששלטה בתעשיית הקולנוע העולמית, כשמעט אחריה התמקמה איטליה. אחרי המלחמה, לעומת זאת, מצאו עצמן סצנות הקולנוע האירופיות בעמדת חיסרון שכן בזמן שבאירופה נלחמו, הקולנוע האמריקני, שנוצר במדינה שלאורך רוב המלחמה הייתה נייטרלית, ניצל את הזמן כדי "לכבוש" את בתי הקולנוע האירופיים ולהשתלט על רוב זמני ההקרנה. כתוצאה מכך, ברוב מדינות אירופה הוקרנו יותר סרטים אמריקניים ממקומיים (במקרה של בריטניה התוצרת המקומית הגיעה לשפל של 5% מסך ההקרנות) ותעשיות הקולנוע המקומיות ביקשו לבדל עצמן מהקולנוע האמריקני כדי לנסות לזכות בנתח שוק מסוים. זה הבסיס שמתוכו נוצרה ההפרדה בין קולנוע אירופי לקולנוע הוליוודי, ושיוך הערך הנורמטיבי העודף לתוצרת אירופית, כמעין אסופת יוצרים "רצינית" יותר.
תנועות האוואנגארד בצרפת
בצרפת, עולות שורה ארוכה של תנועות אוואנגארד שמבקשות לייצר קולנוע אמנות. כך, תנועת הקולנוע האימפרסיוניסטי צמחה כתוצאה מעבודתם של אבל גאנס, ג'רמיין דולאק, ג'אן אפשטיין ואחרים, שביקשו כולם ליצור קולנוע שמצד אחד ממצה את מה שהיה בעינם החלק המהותי במדיום (הצילום והעריכה) ומצד שני מדגיש את העולמות הרגשיים של הדמויות המרכזיות. מתוך ניסיון מודע ליצור קולנוע "איכות", וברמות משתנות של הצלחה כספית, פיתחו האימפרסיוניסטים הצרפתים את המונח "פוטוג'ני" שמבקש להמשיג את האופנים הפרטיקולריים והייחודיים שבהם נשקפים אובייקטים לסוגיהם בפני המצלמה, אופנים שמשתנים כמובן אם מביטים עליהם מזווית אחרת או דרך מנסרות וטשטושי עדשה. כך, באמצעות משחק על הדרכים בהן המצלמה מצלמת ובאמצעות טריקים של עריכה קצבית שפותחו החל מסרטו של גאנס "הגלגל" מ-1922, ביקשו האימפרסיוניסטים הצרפתים לחשוף צדדים חדשים במציאות כפי שזו נשקפת מהמצלמה ולחשוף בתוך כך עולמות רגשיים מורכבים. סרטו של אבל גאנס "אני מאשים" מ-1919 היה כתב האשמה חריף כנגד צדדים מסוימים במלחמת העולם הראשונה, למשל התוקפנות הגרמנית, ובתוך כך ביקש לבטא את הכאב העצום שחוותה צרפת במלחמה כל כך יקרה כספית ואנושית, סרט זה גם נחשב לסרט שהזניק את התנועה הקולנועית, ולאחת מפסגות יצירותיה. הוא כולל עריכה של צילומי מלחמה לתוך הסרט וסיקוונס בו המתים במלחמה דורשים שהחיים יהיו ראויים להקרבתם. ג'רמיין דולאק, בינתיים, ביימה את הסרט הראשון שנחשב לסרט פמיניסטי ("גברת בודה המחייכת" מ-1923), שהתמקד לא מעט באופנים בהם הזלזול של הבעל באשתו מוביל לעיוות עולמה, וכן את הסרט הסוריאליסטי הראשון ("הקונכייה ואיש הים", מקדימה בכך את דאלי ובונואל במספר חודשים).
לצד הקולנוע האימפרסיוניסטי, צמחו (בעיקר) בפריז שורה של תנועות אוואנגארד ניסיוניות עוד יותר, כמו הסוריאליזם, הדאדא, הקולנוע האבסטרקטי וגם סרטי הנפשה ראשונים, ואפילו כמה מהסרטים הראשונים שייחשבו בעתיד לסרטים דוקומנטריים ובתוכם סימפוניות הערים. רבים מעקרונות התנועות הללו ישולבו בעתיד לסגנון הפאן-אירופי, ובמקביל מטבע הדברים מובילי הסצנות הכירו אחד את השני ולא פעם למדו האחד מן השני, לא פעם כנגד רצון המורים.
הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני
התקופה האקספרסיוניסטית בקולנוע נחשבת לאחת מתקופותיה היותר מפורסמות של האמנות השביעית. עם זאת, השאלה אילו סרטים נכללים תחת הכותרת היא שאלה שעדיין מעוררת ויכוחים רבים בספרות ההיסטורית-קולנועית. חשוב לזכור, כמו כן, שהיו לצד התנועה האקספרסיוניסטית גם תנועות אחרות חזקות מאוד בגרמניה, כמו תנועת סרטי הרחוב ותנועת סרטי הקאמרשפיל, ושמתוך חלק מהתנועות הללו (למשל תנועת האנימציה האבסטרקטית שהוביל פרנסואה לגר הצרפתי) עלו גם סרטים מהסוג של "עלילות הנסיך אחמד", סרט האנימציה הראשון באורך מלא. עד אותם ימים הקולנוע בגרמניה לא נטל חלק חשוב בעיצוב זרמים ותפיסות אומנותיות שולטות והקולנוע האקספרסיוניסטי היה בעצם הפעם הראשונה שבה הקולנוע (בשונה מהציור, למשל) היווה את עמוד השידרה של התנועה האמנותית המובילה של אותה התקופה. למעשה, שימש הקולנוע האקספרסיוניסטי כאחד ממחולליה העיקריים של התנועה האקספרסיוניסטית בכללה. הסרט שנחשב לחלוץ הוא הקבינט של ד"ר קליגרי משנת 1920. כבר בסרט זה עוצבה תפיסת העולם של הקולנוע האקפרסיוניסטי, על דרכי הצילום התאטרליות-מעוותות שלו, השימוש הרב במשחקי אור וצל, הצילום באולפנים, תפאורת הקרטון הבולטת, המשחק הגרוטסקי והאיפור המוגזם. הקבינט של ד"ר קליגרי נחשב גם לשימוש המפורסם הראשון בסיומת טוויסטית. מה שאפיין יותר מכל את הקולנוע האקספרסיוניסטי הוא שימוש בדרכים לעוות את מה שמופיע מול המצלמה. זאת בשונה מהאימפרסיוניזם הצרפתי שהתמקד בשינויים באיך שהמצלמה מצלמת. עם זאת, עד אמצע שנות העשרים פותח סגנון קולנוע פאן-אירופי ששילב מכל הסגנונות הללו.
סרטים אחרים שמקובל לשייך לאקספרסיוניזם הגרמני כוללים את "נוספרטו" של מורנאו, שבהמשך יעבור למסורת הקאמרשפיל (סרט המעבר "הצחוק הגדול" מ-1924 סיקרן מספיק את האולפנים ההוליוודיים כדי שאלה "יעזרו" לו להגר לארצות הברית) ואת פריץ לאנג היהודי, בינתיים, שהוציא ב-1927 את "מטרופוליס" שנחשב לסרט האחרון של התנועה האקספרסיוניסטית. גם הוא, הפעם כתוצאה מהחקיקה הנאצית, יעבור לארצות הברית. אך לא לפני שיצלם את סרטו המפורסם על הניבלוגים, סרט שהפך ליצירה הלאומנית החביבה על היטלרזנד, שלמה. הקולנוע כהיסטוריה : לדמיין ולביים את המאה העשרים. עם עובד, 2002..
הקולנוע הסובייטי בתקופת הראינוע – אפקט קולשוב והמונטאז'
משלב מוקדם בתולדות המשטר הקומוניסטי, דגש משמעותי הושם על הניסיון ליצור קולנוע סובייטי מקדם מהפכה. כך נולד הקולנוע הסובייטי האילם, שהתחיל למעשה בניסוי שעורך קולישוב עם השחקן הרוסי איוון מוז'וחין לצד סרט התעמולה הסובייטי הראשון "הרפתקאותיו של מר מערב בארצות הבולשביקים", גם הוא של קולשוב. בניסוי, מצלם קולישוב את השחקן מוז'חין כאשר האחרון מביט לתוך המצלמה ללא הבעת רגשות בגלוי כלל, ובמקביל הוא מצלם מגוון של שוטים כגון אישה רעבה ללחם, אלמנה, צלחת מרק, ילדים משחקים וכו'. בחדר העריכה הוא מדביק את השוטים לצד פרצופו של מוז'וחין. בבדיקה מול קהל מגלה קולישוב שהצופה משליך את רגשותיו על פניו של מוז'וחין, וכך כאשר הקהל צופה באלמנה בוכה ומיד לאחריה בפניו של מוז'וחין הרי שהוא נראה לצופה בוכה או עצוב, וכשהוא מקרין את אותם פריימים של מוז'וחין ולפניהם צלחת מרק, הקהל מפרש את מוז'וחין כרעב. תפיסה זו הביאה את קולישוב לקבוע שהמהות של שוט לא נקבעה על ידי התוכן של השוט עצמו אלא ממיקומו היחסי של השוט ביחס לאלה שבאים לפניו ואחריו, כלומר שתפקיד מפתח שמור לעריכה. תלמידיו של מוז'וחין, ובתוכם אייזנשטיין, ורטוב ופודובקין, לוקחים את התובנות הללו כמה צעדים קדימה.
סרגיי אייזנשטיין, המפורסם בתלמידיו, מצמצם את הרעיון עוד יותר וקובע שהמהות של שוט נקבעת בעצם בקאט. רעיון זה מביא אותו לפיתוח של תאוריית המונטאז' הקולנועי האייזנשטיינית. באמצעות תיאוריה זו, ובאמצעות כישרון רב בסיפור סיפורים ויזואלי, אזיינשטיין הופך להיות יוצר קולנוע מוערך ובסרטיו השונים, בעיקר (אך לא רק) אלה האילמים, קונה את מקומו בקאנון הקולנועי, בסרטים כגון "שביתה" (1925), "אוניית הקרב פוטיומקין" (1925), ו"אוקטובר" (1927), מבקש אייזנשטיין לייצר קולנוע שפועל במישורים רגשיים ורעיוניים כאחד, ומתוכם "אוניית הקרב פוטיומקין" ובעיקר סיקוונס "מדרגות אודסה" מתוכו הופכים לחלק מחומרי הלימוד של בתי ספר ומחלקות לקולנוע בשלל אוניברסיטאות. בהמשך יביים את סרטי הקולנוע המדבר "אלכסנדר נבסקי" (1938), "איוון האיום" (1938) ועוד. עם זאת, אייזנשטיין פחות הצליח למשוך קהל בתוך ברית המועצות עצמה, ועיקר הצלחתו טמון בשוק הקולנוע האמנותי הבינלאומי. יש הטוענים שזו הסיבה המרכזית לכך שהמשיך לקבל תקציבים ליצירת סרטים.
מלבדו פעלו באותה תקופה מספר יוצרים בולטים נוספים, שאחד מהם היה דג'יגה ורטוב שם עט של יוצר קולנוע חדור מטרה בשם דוד קאופמן. ורטוב התעסק בעיקר בתחום שהיום מוגדר כדוקומנטרי (בזמנו טרם הומצא המונח) וטען שמטרת הקולנוע היא להציג את האמת על המצב בו חיים הפועלים בעולם ולפרק את האשליה שמציבה התרבות הבורגנית, כמו גם הקולנוע העלילתי. סרטו המפורסם ביותר הוא האיש עם מצלמת הקולנוע שיצא בשנת 1929 וזכה להצלחה רבה, בעיקר בזירה הבינלאומית גם כן. 5 שנים אחר כך ביים את שלושה שירים על לנין. בין לבין, ולמעשה החל מאמצע שנות העשרים, ורטוב היה אחראי על רבים מבין סרטי החדשות שהוצגו בברית המועצות הצעירה. עם זאת, הוא התקשה להסתגל לקולנוע המדבר ומעט אחרי "שלושה שירים על לנין" (שמדבר רק בחלקו) מצא עצמו בלא עבודה.
הסגנון הפאן-אירופי האילם
דרך התמודדות אחרת עם ערכי ההפקה הגבוהים בהרבה של ארצות הברית הייתה יצירה של קו-פרודוקציות בין מדינות אירופיות, מה שעזר לייצר סגנון קולנוע אירופי משותף שניצל את הגילויים והפיתוחים של תעשיות הקולנוע האמנותיות השונות. אחד הנציגים הבולטים של סגנון זה היה קרל תאודור דרייר הדני, שסרטיו השונים הופקו בשלל ארצות והמפורסם שבהם - "הפסיון של ז'אן דארק" - הופק בצרפת ב-1928. בסרט זה שילב דרייר מהסגנונות שמנינו כדי לבטא את עולמה הרגשי של ז'אן דארק בעודה נשפטת ואת תחושת ההתעלות שממלאת אותה ההשגחה האלוהית. ממוזער|250 פיקסלים|כרזה המבשרת על מהפכת ה"שמיענוע" - סרט מדבר ומזמר
250px|שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|אל ג'ולסון, בסרט "זמר הג'אז".ממוזער|250 פיקסלים|תידה בארה, מכוכבותיו המוקדמות של הסרט האילם, בסרט "קלאופטרה" (1917)
המעבר לקולנוע המדבר
המעבר בארצות הברית
הראינוע מעולם לא היה באמת אילם: בין אם אלה המסבירים מתחילת ימיו ובין אם זה הליווי המוזיקלי, הראינוע תמיד היה קולנוע, וצלילים היו חלק מהחבילהAbel, Richard, and Rick R. Altman, eds. The sounds of early cinema. Indiana University Press, 2001.. עם זאת, אין ספק שהחל מאמצע שנות העשרים החלו ניסויים אינטנסיביים הרבה יותר בשילוב דיאלוג מסונכרן בסרטים. מתקופה זו והלאה, הכרזות על "עידן חדש במדע ובקולנוע" הפכו בארצות הברית לעניין שבשגרה וחברות רבות התחרו זו בזו בניסיון להיות הראשונה שהסינכרון בה "עובד" - גם שיש התאמה, כמובן, אולם גם שהקול נעים וההליך יחסית לא יקר מדיCrafton, Donald. The talkies: American cinema's transition to sound, 1926-1931. Vol. 4. Univ of California Press, 1999.. כתוצאה מכל האמור, נוצרו דרכים רבות לחבר בין ויזואליה לקול ורוב הדרכים נמצאו לא יעילות ולא מוצלחות: הן לא הצליחו קופתית. בין הדרכים הרלוונטיות היו, למשל, גרסאות ראשוניות של קליפים, בהן לא נדרש סינכרון מלא בין תנועות שפתיים וצליל ועל כן הן יכולות היו לעבוד. החידוש של "זמר הג'אז", אם כן, לא היה בהיותו הסרט המדבר הראשון, גם לא היה בהיותו הסרט הראשון שמדבר בחלקו. במקום, "זמר הג'אז" היה הסרט הראשון שכלל מידה מסוימת של דיאלוג מסונכרן והצליח בקופות. בשל ההצלחה שלו, התחילה תוך שנים ספורות תנועה לכיוון מעבר לקולנוע מדבר כולו, ושנתיים לאחר מכן כבר נדיר היה למצוא סרט אילם בקולנוע האמריקני. שנתיים ספורות מההצלחה של "זמר הג'אז", גם רוב הקולנוע האירופי עבר לקולנוע מדבר, על אף קשיים מסוימים שהתעוררו בשל עלויותיו הגבוהות. בכל מדינה, היה סרט אחר שהוגדר "כמדבר כל כולו הראשון", אך בסופו של דבר על פי רוב סרטים אלה היו מינוריים יותר במידת הצלחתם או בחשיבותם ההיסטורית.
הראינוע דועך והקולנוע מזנק
עם ההצלחה של "זמר הג'אז", החלה כאמור תנועה גוברת והולכת להשלים את המהפכה, בעיקר בשל הצבעתו של הקהל ברגליים. אולם מהלך זה עורר מספר בעיות עבור התעשייה הבינלאומית: (1) הזכויות על הטכנולוגיות של לכידת וסינכרון הקול לא היו בידי האולפנים בארצות הברית, או בידי מקביליהם במדינות אחרות. כתוצאה מכך, היה פחד מוצק בעניין האפשרות לאבד שליטה על הסרטים, או אפילו "רק" לשלם אחוז מסוים מהרווחים של אותם סרטים. (2) עלויות ההקלטה היו מראש גבוהות מאוד והיו תעשיות שלא עמדו בהן. כך, למשל, עבור התעשייה הגרמנית המשגשגת הפכה העלות הגבוהה של הפקת סרטים מדברים רבים ללא יעילה ולא כדאית כלכלית. (3) בנוסף, הטכנולוגיות הרבות היו עדיין יחסית ראשוניות, והן עשו רעש רב. כתוצאה מכך, נאלצו האולפנים השונים לקבע את המצלמות במעין חדרים נפרדים. לכך היו שתי השלכות בעייתיות: האחת היא שתנועות מצלמה הפכו למשימה בלתי אפשרית, ובהתאם הצילום היה סטטי יותר. בניסיון להתמודד עם כך אולפנים רבים צילמו סצנות רבות מכמה מצלמות, מה שהקשה על סידורי תאורה מיטביים. (4) הקולנוע האילם נחשב היה לאמנות אוניברסלית, שבאידיאל אפילו לא דורשת כתוביות אמצע ועל כן גם לא ידיעת קרוא וכתוב. התחושה הייתה שמבחינות רבות אפשר ליצור סרטים שפונים לכלל העולם. הכניסה של הדיבור כחלק אינהרנטי מהתעשייה משמעה היה סיום לחלום הזה שכן לעמים שונים שפות שונות. בניסיון לכפר על כך, בתחילת הדרך היו ניסיונות לצלם ולהקליט סרטים מסוימים בכמה שפות, תוך שימוש בשחקנים שונים אך תוך שמירה על אותם סטים של תפאורה (כמו גם על תרגום נאמן יחסית של התסריט). גם הפרקטיקה הזו הייתה יקרה מאוד, ובשלב מסוים ויתרו עליה. משהו מהגלובליות של הקולנוע האילם אבד כתוצאה מכך. (5) לבסוף, עבור יוצרים ויוצרות, כמו גם שחקניות ושחקנים רבים, היכולת לעבוד בקול נפגעה, למשל כי הקול של שחקנית או שחקן מסוימים לא "עבר" או כי לכתוב ולביים סרט עם דיאלוגים נאמרים דרש סט מיומנויות מסוים שנבדל מזה שהיה רלוונטי לקולנוע האילם. כך, למשל, סגנון המשחק השתנה, והתרחק מהמורשת התאטרלית לכיוון ריאליסטי יותר.
התגובות של אושיות הקולנוע השונות בפועל היו בהתאם מגוונות. צ'פלין, למשל, במשך למעלה מעשור המשיך ליצור סרטים אילמים או אילמים למחצה מתוך מטרה להמשיך במה שעבד עבורו עד אז. גרטה גרבו, מנגד, סירבה בתחילה לדבר בקולנוע במשך כשלוש שנים. במאים מסוימים כדוגמת בורזגי הצליחו במעבר, אך אחרים כדוגמת ממוליאן ניסו לצלם קטעים מסוימים בקול ואחרים באופן אילם. ועם זאת, עבור רבים אחרים שימש המעבר לדיבור הזדמנות חדשה, ומרלנה דיטריך, למשל, פרצה באמצעות יכולת השירה שלה לא פחות מבאמצעות יכולת משחקה. גם עבור היצ'קוק, המעבר לקולנוע מדבר אפשר ליצור מותחנים מהירים יותר.
המעבר לסאונד המסונכרן בשאר העולם
בעוד שההיסטוריה של מערכות הסאונד המסונכרן בגרמניה מתחילות לכל המאוחר ב-1918, זה רק בעקבות ההצלחה האמריקנית של סרטים כדוגמת "נגן הג'אז" שגרמניה ביקשה להתחרות בארצות הברית (כהמשך של מלחמת העולם הראשונה בכלים אחרים). בין 1928-1929 היו ניסיונות מצד התעשייה הגרמנית לחסום את כניסת הסאונד האמריקני לאדמות ואולמות גרמניה, כולל ניסיונות משפטיים. אולם האמריקנים השיבו מלחמה בדמות חרם על הקולנוע הגרמני ועל הקרנה באולמות גרמניים של סרטים אמריקניים. עד שהתבהרו הדברים, תקופת חוסר ודאות זו האטה מאוד את כניסת הסאונד לגרמניה, ובתוך כך את כניסת מערכות סינכרון הסאונד הגרמניות: האולפנים העדיפו להפיק סרטים אילמים, מחשש שלא יוכלו לייצא אותם לארצות הברית (יש לזכור שרוב האולמות הגרמניים עוד לא היו ערוכים להקרנות סרטים עם סאונד מסונכרן). הסרט המדבר הראשון שהופק בגרמניה הופק עוד ב-1928, אך בשל אי הוודאות הוקרן רק ב-1930. עם זאת, עד 1935 היו כל האולמות ערוכים לקולנוע המדבר. בשנים שבין לבין, האולפנים הגדולים גילו שהחרם לא עובד, בין השאר כיוון שהאחים וורנר ו-RKO (שהובילו את מהפכת הסאונד בארצות הברית) החלו בהליך רכישת זכויות לקרנה בגרמניה. חברת טכנולוגיות הסאונד ההמסונכרן הגרמנית, בינתיים, פעלה כדי שמדינות נוספות יאסרו כניסה של טכנולוגיות סאונד אמריקניות לתוכן. ביולי 1930 נערכה פגישה בין הקבוצות הניציות ואזורי מכירת הטכנולוגיות חולקו בין גרמניה וארצות הברית מבחינת אזורי השפעה. חלוקה זו שרדה, ללא שינויים משמעותיים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בברית המועצות, בינתיים, התחילו הדברים מאוחר יותר, תחילה באמצעות שליחת משלחות לארצות הברית וניסיון בעייתי לייצר מערכת סאונד מסונכרן עצמאית (1929), ולאחר מכן באמצעות העתקה של המערכת האמריקנית תחת שם חדש. עד 1931 נוצרו כבר מספר סרטים מדברים ראשונים בברית המועצות, וסרטים אילמים מסוימים שוחררו לאקרנים מחדש עם רצועות קול חדשות. עם זאת, ומבחינה כלכלית, המעבר לקולנוע התרחש בזמן מורכב עבור ברית המועצות: תחילת תוכנית חמש השנים הראשונה, שהתרחשה לצד השפעות המשבר הכלכלי של 1929 (הדרישה למוצרי הייצוא הסובייטיים המרכזיים, למשל החיטה, צנחה פלאים, מה שפגע מאוד בכלכלה הסובייטית). חמישה סרטים מדברים יצאו, בהתאם, ב-1931 ורק חמישים ושניים סרטים מדברים יצאו ב-1959 (כלומר מספרים נמוכים). יותר מזה, רק ב-1938 ברית המועצות הגיעה לנקודה בה מחצית מאולמות הקולנוע בה הותאמו לקולנוע מדבר. בתי קולנוע בכפרים נותרו ללא התאמות לסאונד מסונכרן והם נאלצו להמשיך להקרין קולנוע אילם. בזמן שעבר עד יוני 1941 (הפלישה הגרמנית לברית המועצות) עדיין נמצאו אולמות ללא יכולת להקרין סאונד מסונכרן בברית המועצות.
בצרפת, לאון גומונט ביקש ליצור קולנוע מדבר משלב מוקדם מאוד בעידן הראינוע, אולם זה רק בשנת 1928 שגומונט הצליח להציג תוכנית הקרנה של סרטים קצרים ופיצ'ר להם הוספה רצועת שירה בשלב העריכה. ועם זאת, בעוד שמניעיו היו קרובים מאוד לאלה של האחים ורנר, השליטה בשוק הקולנוע בצרפת הייתה בידיים אחרות: גרמניה, ובמידה פחותה ארצות הברית (בעיקר אולפני פרמונט). החל מ-1929 החל מרוץ צרפתי לייצר פיצ'רים מסונכרנים. בשל דרישות התפעול, הפיצ'רים הללו נוצרו בעיקר בלונדון, עד שבצרפת עצמה חווטו האולפנים. גם בגרמניה הופקו מספר סרטים צרפתיים בתקופה זו, בעיקר בברלין. משלב מוקדם לאחר מכן, היו גם הפקות גרמניות בצרפת עצמה, מיד מרגע שהחיווט המחודש של האולפנים למטרות סינכרון סאונד ותמונה הסתיים. כתוצאה מהצורך לחווט, ועד שזה הושלם, צנחה מאוד איכות ההפקה של הקולנוע הצרפתי הצעיר, אולם עד 1930 חיווט האולפנים הושלם. עד 1934 גם חיווט אולמות ההקרנה הושלם, כשהמקור לפער הזמנים הוא שאולמות רבים היו קטנים ועצמאיים, ונדרש משא ומתן עם כל אולם שכזה בפני עצמו. הבמאי שמזוהה יותר מכל עם התקופה הזו בצרפת הוא רנה קלייר, וסרטיו המדברים הראשונים זכו להצלחה עולמית.
בבריטניה, בינתיים, החלו לחקות את ארצות הברית בהצגת סרטים קצרים ומופעי וודוויל לפני הפיצ'רים כבר באמצע שנות העשרים, אך חקיינות זו לא הניעה את תעשיית הסרטים הבריטית לעבור לקולנוע בו יש סינכרון בין קול לתמונה. גם סרט כמו "זמר הג'אז" לא הצליח להיות זרז, אולם הסרט הבא של ג'ולסון "הטיפש ששר" מ-1929 כבר היה אופרה אחרת. החברות המובילות בארצות הברית, "ווסטרן אלקטריק" ו-RCA הובילו את המירוץ לבעלות על מערכות סאונד מסונכרן בכל האולמות והאולפנים, עם עזרה מסוימת מהתעשייה המקומית. ב-1933 נותרו אולמות קטנים בודדים שלא התאפשר להם להקרין קולנוע עם סינכרון בין קול לתמונה. אולם מבחינת חברות ההפקה והאולפנים המעבר היה מורכב יותר, בשל העלויות הגבוהות של הקולנוע ביחס לראינוע, וכן בשל ירידה בהיקף ההשקעות הבריטיות בתעשיית הקולנוע. גם לסרטים האילמים האחרונים היה חלק בקושי, שכן מרגע שהתחיל המירוץ רווחי הסרטים האילמים בהם הושקעו סכומים כבירים צנחו פלאים, ובהתאם היה מחסור בכספים במערכת. כאן נכנסת חברת ההפקה הצעירה של ג'ון מקסוול, שהפיקה באופן אילם וכן גם באופן מסונכרן את סרטו של היצ'קוק "סחיטה" וכיוונה את הסרט להתחרות לא בארצות הברית אלא בהפקות אירופיות וכן גם בהפקות מ"חבר העמים הבריטי". הסרט התגלה כהצלחה אדירה, והפך למודל עבור התעשייה הבריטית מבחינת הפקת סרטים בגודל בינוני. לצד אלו, המירוץ הוליד גם שורה של סרטי יוקרתיים בתקציב גדול עבור תחרות בשוק האמריקני, אולם מספרם היה נמוך יותר.ממוזער|250 פיקסלים|מכשיר הוויטפון
שנות ה־30 וה־40 בארצות הברית: תור הזהב
שנות השלושים בקולנוע האמריקני
בעקבות ההצלחה של "זמר הג'אז", פנה כאמור הקולנוע האמריקני (ומעט לאחר מכן גם הקולנוע ברוב שאר העולם) למעבר בגדול מוחלט לסרטים מדברים. בשנת 1931 המעבר הושלם, ונראה היה שהוליווד בשיאה: כתשעים מיליון צופים וצופות בשבוע, מתוך אוכלוסייה של כמאה מיליון אמריקניים. בעוד שאסתטית כלל שנות השלושים היו חלק מתור הזהב ההוליוודי, כלכלית המצב היה מורכב מעט יותר: "השפל הגדול" הגיע להוליווד ב-1931, אחרי השנה המצליחה שלה בכל הזמניםSchatz, Thomas. The genius of the system: Hollywood filmmaking in the studio era. Macmillan, 1996.. ההשפעה של המשבר הכלכלי, בטווח המיידי, כמעט הפילה ארבעה מבין חמשת האולפנים הגדולים (MGM הייתה היחידה לפרוח בתקופה זו), ואילולא התערבות מסיבית מצד המשקיעים ואנשי העסקים של וול סטריט, לצד הרפורמות שרוזוולט ניסה לבצע, סביר שלפחות חלקם היו נופלים. חלק משמעותי מהקושי היה קשור בבעלות האולפנים דאז על בתי הקולנוע: אלפים מהם נסגרו, אחרים עמדו ריקים. הקולנוע ההוליוודי איבד כשלושים מיליון צופים שבועיים, באותן שנים ראשונות למשבר. בניסיון להתמודד עם המשבר, פנו האולפנים לייצר סרטי ב' (B Movies) שאמנם הרוויחו פחות מהסרטים העיקריים מבחינת רווח ממוצע פר-סרט, אך שהביטחון ממכירת הכרטיסים להקרנות שלהם - מכירה שתמיד התקיימה כחלק מתוכנית "דאבל פיצ'ר" (Double Feature) - אפשרה לאולפנים ולצוותי ההפקה להחזיק את הראש מעל המים.
במקביל לקשיים הכלכליים של תחילת תקופת השפל הגדול, התרחשו מאבקים סביב קוד הייז, אותו קוד של צנזורה עצמית שביקשה לקחת על עצמה התעשייה ההוליוודית כדי למנוע את האפשרות של צנזורה חיצונית ודרסטית הרבה יותר. במסגרת הקוד, תכנים מסוימים, בעיקר בענייני מיניות, אלימות ופוליטיקה, הוגבלו או אף נאסרו להצגה על המסך. עכשיו, בעוד שהקוד עצמו נוסח ב-1930, זה רק ב-1934 שניתן לראות החלה שלו. השנים בין ניסוח הקוד לבין החלתו המחייבת מכונות בספרות המקצועית תקופת ה"לפני הקוד" (Pre-Code) ואילו התקופה שאחרי החלתו היא תחילתו של תור הזהב ההוליוודי כפי שמוכר לנו היום: אלו השנים בהן לא רק הסגנון ההוליוודי (שבוסס בגדול כבר ב-1919) אלא גם התכנים שמוצגים במסגרת הקולנוע ההוליוודי הקלאסי התקבעו. בשנים של לפני הקוד, עם זאת, התחושה הייתה שכמעט ואין רסן על הוליווד, ובהתאם רבים הסרטים שיצאו אז מתחו את הגבולות של מה מותר להציג. כך, למשל, היכולת להציג מיניות, או להציג עמדות פוליטיות לא אמריקניות, זכו להצגות באופן חיובי והפצתם כמעט ולא נתקלה בבעיות. סרטי פשע שהציבו כמודל פושעים כמו אל קפונה, לדוגמה "פני צלקת" מ-1932 מתחו מאוד את גבולות המוסר האמריקניים. מכיוון אחר, סרט כדוגמת "הללויה, אני הומלס" מ-1933 הציב במרכז קהילה אוטופית ורומנטית של הומלסים סוציאליסטים, סרט שזכה לככב בו אל ג'ונסון, מי שמוכר לנו היום ככוכב של "נגן הג'אז" אולם דאז זכה למעמד של הבדרן המפורסם ביותר בעולםDecherney, Peter. Hollywood: a very short introduction. Oxford University Press, 2015.. סרטים אלה לא הגיעו במקרה, וסביר שרבות הסיבות לכך שתעשיית הקולנוע שמה להם סוף, אולם רבים מהשדים שהביאו להיחלשות של הוליווד לאורך רוב שנות הארבעים (למעשה למעט שנות המלחמה) פרצו לראשונה כבר אז, תקופה בה הוליווד נתפסה כמקום ליברלי וסוציאליסטי במיוחד.
השילוב של העזרה החיצונית (וול סטריט, וושינגטון) יחד עם החיפוש העיקש אחר פתרונות יצירתיים כדי לצאת מהמשבר הצליחו להרים את הוליווד חזרה החל מאמצע שנות השלושים. מאותה נקודה, נסקה התעשייה ההוליוודית חזרה לממדי ההצלחה שהכירה (בין שמונים לתשעים מיליון צופים שבועיים). במסגרת כך, שנת 1939 נחשבת לאחת השנים הטובות ביותר של הוליווד במישור האסתטי, גם אם לא תמיד הסרטים שמוכרים לנו מאז הצליחו בזמן אמת (כך, למשל, הסרט "הקוסם מארץ עוץ" הפסיד בזמן אמת מיליון דולר בסיכום הכללי, והחל להצליח ולהחזיר את ההשקעה מתקופת הטלוויזיה)..
ברמה ההפקתית, שנות השלושים היו גם תקופת השיא של שני מוסדות בעלי חשיבות היסטורית רבה עבור המסורת ההוליוודית: מוסד האולפנים, ולצידם מוסד הכוכבות. שני המוסדות קשורים זה בזה: האולפנים שיווקו עצמם דרך השחקנים, ואילו השחקנים נוהלו וזכו לתפקידים על פי הוראות האולפנים. לכל אולפן היה סגנון, וסגנון זה התקיים בעיקר בסרטי סוג א' (A Level Films, בשונה מסרטי סוג ב'). סרטי סוג א' האלה היו, בגדול, סרטים שהציבו במרכזם כוכבים וכוכבות והושקעו בהם, בהתאם, תקציבים גדולים כדי להצדיק את הפאר המבוקש. הכוכבים והכוכבות היו הפנים של התעשייה ההוליוודית, והאולפנים תפרו עבורם את הסרטים, בעיקר באמצעות המפיקים, התסריטאים והבמאים. את הסרטים היו מובילים במאים ותסריטאים, בהתאם להנחיות מלמעלה. חלק משמעותי מהתפקיד של התסריטאים והבמאים היה להבליט את הפרסונה של הכוכב/ת כחלק מהותי מהסרט, ואילו הכוכבים קיבלו/ייצרו פרסונות קבועות שאיתן קל יותר היה לזהות את השחקנים. כל המערכת הזו נועדה לייצר סרטים ברמת סיכון נמוכה, אך גם להשאיר מקום לשינויים ותיקונים אם הקהל לא מתלהב או לא משתף פעולה. כך, למשל, כוכבים שהסרט שלהם הצליח זכו להופיע בסרטים נוספים באותה הפרסונה, לא פעם בסדרות של סרטים שיצאו כל מספר חודשים, מתוך מטרה לבנות על ההצלחה. למי שפחות שפר הגורל, לא פעם היה ניסיון לגבש עבור אותם שחקנים ושחקניות פרסונות חדשות. האולפנים ניהלו את כל המערכת הזו, מבחינה עסקית, מניו יורק, ובשטחי הצילום וההפקה של האולפן בהוליווד צולמו סרטים במה שנהוג לכנות "כמעט סרט נע". המערכת עברה שינויים רבים מאז שנות השלושים, אולם חלקים מתוכה עדיין איתנו.
שנות הארבעים בקולנוע האמריקני
אם שנות השלושים היוו את השיא של עידן האולפנים הגדולים מבחינת שליטתם בתעשייה, ולמעשה גם תקופת שיא של ממדי צפייה, הרי ששנות הארבעים היו תקופה של עליות וירידות חדות מבחינה כלכלית. בהתאם, נהוג לחלק אותה לשלוש תקופות מרכזיות: (1) השנים 1940–1941 בהן המלחמה נערכה באירופה אך ארצות הברית הייתה בגדול נייטרלית והוליווד מכרה פחות ופחות כרטיסים. (2) השנים 1942–1945, בהן הקולנוע האמריקני גויס למאמצי המלחמה ומשהו מההצלחה הכלכלית הגדולה של שנות השלושים המאוחרות "חזר". לבסוף (3) שנות הארבעים שאחרי המלחמה, בהן הוליווד חזרה לשקוע מבחינת רווחיםSchatz, Thomas. Boom and bust: American cinema in the 1940s. Vol. 6. Univ of California Press, 1999.. לשקיעה שבתקופה הראשונה, כמובן, היו השלכות, הן על המוכנות של האולפנים לנסות רעיונות חדשים שהביאו יוצרים ויוצרות שמגיעים מבחוץ, והן על חיפוש אקטיבי אחרי פתרונות שיחזירו את הקהל. פתרון אחד בתקופת המלחמה היה לנסות "להמציא מחדש" את הז'אנרים הקלאסיים שפותחו לאורך שנות השלושים ולרתום אותם למאמצי המלחמה. פתרון אחר באותה התקופה היה שילוב מחודש של השפעות אירופיות, מה שהחל עם סרטים כדוגמת "האזרח קיין" (1941) והמשיך בז'אנרים חדשים כמו מה שלימים ייקרא "פילם נואר". המשותף לסרטים אחרונים אלה היה הניסיון להימנע מלהציג את המלחמה מפורשות (מה שלא מנע מחלקם להצביע עליה בעקיפין, חלק מסרטי הפילם נואר הללו גם ביקשו להצביע על הצדדים השליליים של הטבע האנושי). מהפתרון הראשון יצאו סרטים כדוגמת "קזבלנקה" (1942), מהשני סרטים כדוגמת "ביטוח חיים כפול" (1944).
התקופה שאחרי המלחמה, כאמור, הייתה גם כן תקופה של שקיעה עבור שוק הסרטים ההוליוודי שתקופת המלחמה עזרה לו להתעשת. חלק מהשקיעה הכלכלית של תקופה זו קשור היה במודל המשפחה הבורגנית בפרברים, מודל אליו פנו ציבורים רבים מבין החיילים המשוחררים ומשפחותיהם הצעירות. במסגרת כך, הרבה מהמשפחות הצעירות פנו לאזורים מרוחקים מאוד ממרכזי הערים ומבתי הקולנוע הגדולים. גם קשיים לייצא סרטים לשווקים מחוץ לארצות הברית התגלו כבעייתיים. היה למשל ניסיון במדינות אירופיות רבות (בעיקר בריטניה, איטליה וצרפת) לחסום יבוא לתוכן של קולנוע אמריקני, מתוך מטרה לקדם קולנוע מקומי.. לכך חשוב להוסיף את חוסר היכולת לייצא סרטים מעבר ל"מסך הברזל" וכן לשינויים פוליטיים בארצות הברית עצמה: סוף שנות הארבעים היא גם התקופה של תחילת המקרתיזם. ולכל אלה הצטרפו הקשיים שהערימה הטלוויזיה המסחרית הצעירה.
הקולנוע בשאר העולם, משנות השלושים ועד סוף מלחמת העולם השנייה
הקולנוע באיטליה הפשיסטית
הקולנוע באיטליה הפשיסטית היה בעיקרו קולנוע אסקפיסטי, שזכה לתקציבי ענק מרגע שהחל המעבר לקולנוע המדבר. הוא אופיין, עם זאת, בסגנונות רבים שהמפורסם שבהם היה "סרטי הטלפון הלבן". אולם בנוסף אליו, ולא מעט בעקבות עבודותיו המוקדמות של בלאזטי, ביקשו סרטים רבים לחזור לאתרי הצילום ולא פעם גם לנצל שחקניות ושחקנים לא מקצועיים, תוך השענת הערכים הפשיסטיים כך שישחקו לפי דרישות הציבור האיטלקי חובב הסרטים. כל הסרטים הללו כיוונו להתנגדות להוליווד, אולם הקומדיות, המלודרמות והסרטים ההיסטוריים ביקשו לבדר לפני כל דבר אחר. בהתאם, הם לא הציגו אידאולוגיה אחידה ובמקרים רבים גם ביקרו במרומז את השלטון הפשיסטי הקיים. הקולנוע ההוליוודי עדיין הצליח יותר ממקבילתו המקומית, עם זאת, ובהתאם הצלחת התעשייה המקומית הייתה חלקית מאודLandy, Marcia. Fascism in film: the Italian commercial cinema, 1931-1943. Vol. 11. Princeton University Press, 2014.. כל האמור נכון עד סוף שנות השלושים, כלומר עד חתימת ההסכם בין מוסוליני לבין היטלר. משלב זה, המדיניות נעה לכיוונים אידאולוגיים מוצקים יותר. זו גם התקופה בה הדיון בריאליזם צובר תאוצה, כולל סרטים ראשונים של ויסקונטי ורוסליני. ישנה טענה כי עיקר השפה האסתטית של הקולנוע הנאו-ריאליסטי גובשה למעשה כבר בתקופה הזו.
הקולנוע בגרמניה הנאצית
שמאל|ממוזער|250px|"ניצחון הרצון" בבימוייה של לני ריפנשטאהל.
הקולנוע הנאצי, ברובו ועד למלחמה, היה מהתעשיות הגדולות והרווחיות ביותר באירופה, גם בתקופת המשבר הכלכלי של תחילת שנות השלושים. בשנות שלטונו של היטלר הופקו כ-1150 סרטים, מתוכם רק מעטים היו סרטי תעמולה של ממש. בין סרטי תעמולה אלה, הרוב לא הצליחו כלכלית. כך, למשל, סרט כמו "היהודי הנצחי" של פריץ היפלר, נכשל בקופות (אין זה הופך אותו לפחות חמור, עם זאת). מנגד, "היהודי זיס" של וויט הארלן הוקרן בפני עשרים מיליון גרמנים ועוד כעשרים מיליון צופים במדינות הכבושות, כולל בפני שומרי המחנות. גם סרטה של לני ריפנשטאל "ניצחון הרצון" היה הצלחה קופתית גדולה, בשונה מ"ניצחון הרוח" שהופק שנה קודם לכן. על אף המיעוט היחסי של סרטי תעמולה, אין כל ספק שרבים מהם הוקרנו במשך תקופות ארוכות והוחזרו לא פעם מהאוב. ועדיין, עיקר הקולנוע בגרמניה הנאצית התמלא בסרטים אסקפיסטיים, מאוד בדומה לקולנוע שמילא את איטליה הפאשיסטית: דרמות משפחתיות, קומדיות קלילות וכו'. סרטים אלה נאלצו, אמנם, לתאום את עולם הערכים הנאצי, ורבים מהם היו גזעניים או בעיקר לאומנים, אך הם לא נדרשו להיות בוטים באופן שאפיין את סרטי התעמולה הגרמניים, אותם גבלס הזמין במיוחד.Hake, Sabine. Popular cinema of the Third Reich. University of Texas Press, 2002.
הקולנוע בסין של לפני מאו
שנות השלושים, בעיקר בשנחאי, נחשבות לתור הזהב הראשון של הקולנוע הסיני, ואת הקולנוע שמאפיין אותו ניתן לחלק (לא בלי בעיות) לשתי מערכות ניגודים עם קשר מסוים בינן: מן הצד האחד קולנוע לאומני לעומת קולנוע סוציאליסטי, וכן מהצד השני לקולנוע פרוגרסיבי לעומת קולנוע שמדגיש ערכים של צרכנות. ישנה כמובן קורלציה בין הקולנוע הסוציאליסטי לבין הקולנוע הפרוגרסיבי, אולם אין הלימה מלאה. עם זאת, החל מ-1932 רוב הסרטים הסיניים יוצאים כנגד ניצול העניים והעניות הרווח בסין, ובמקביל רוב הסרטים הסיניים הללו גם עודדו רגשות לאומיים כנגד פלישת זרים (בעיקר כחלק מהאיום היפני, והניסיונות להתפייס איתו) כך שנדיר למצוא סרט שמייצג באופן טהור את אחד הצדדים בהבחנות שלעיל. הרבה מאופן הביטוי של המאבקים האידאולוגיים הללו היה בבניית סרטים סביב דמויות נשיות והמאבקים היומיומיים שלהן. באמצעות סיפורים מלודרמטיים אלה התאפשרה גם ביקורת מוגבלת על השלטון. בתוך כך, גוף הצנזורה בסין הוקם בסוף 1930 ויצא מתוך גישה שהדגישה את התרומה והסכנה בפדגוגיה וחינוך דרך הקולנוע. החל מ-1934 התהפכו היוצרות ואגף הצנזורה שויך מחדש, הפעם לתעמולה הפוליטית. כך, אם בתחילה הדגש הושם על איך לחנך נכון את העם הסיני המפוצל, הרי שמרגע המעבר למחוזות התעמולה השאלה הפכה לכיצד ליצור את הסובייקטים הפוליטיים כך שיתאימו לאידאולוגיה הלאומנית של השלטון דאז. מה שלא יהיה, רוב הצנזורה הייתה כנגד סרטים מערביים שהציגו ייצוגים לא מחמיאים של סינים, כך שאת עיקר הסרטים הסיניים שנוצרו בתקופה זו זכו להפיק האולפנים השונים למעשה עד תום. תקופה זו גם מאופיינת במעבר לסרט המדבר, מעבר שאולפנים שונים ביצעו בהפרש של שנים האחד מן השני. רק ב-1937 המעבר לקולנוע מסונכרן מבחינת תמונה וקול הושלם. מאותו רגע (שגם גבל בפלישה היפנית לסין, יש לומר), רצועות הקול הפכו לכלי לגיבוש זהות לאומית: למשל באמצעות שילוב פסקול מערבי (אפילו קלאסי) בזמן הצגת ודיבור דמויות שליליות, ושילוב רצועת פסקול סינית שורשית עבור דמויות חיוביותLim, Song Hwee, and Julian Ward, eds. The Chinese cinema book. Bloomsbury Publishing, 2020..
הקולנוע באירופה לאחר המלחמה
הנאו־ריאליזם האיטלקי
היה זרם משפיע בקולנוע שנוצר באיטליה בשלהי מלחמת העולם השנייה ודעך בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. כראי למצב הקשה ששרר באיטליה שאחרי המלחמה, הנאו-ריאליזם עסק בעיקר בקשיי היום-יום של בן מעמד הפועלים ושאר המעמדות הנמוכים בחברה: ייאוש, עוני ותבוסות לאן שלא יפנה. העיסוק נעשה תוך הדגשת ההתנגשות שבין האדם לסביבתו, בין הסבל הרגשי של הפרט לבין המציאות הפיזית הקשה. הנאו-ריאליזם דגל בריאליזם קיצוני ובחשיפה בוטה של המציאות החברתית הקשה של אותה התקופה. מבחינה סגנונית הוא ניכר בהשקעה מינימלית בסגנון ובתפאורה, שהתבטאה בעיקר בצילום מחוץ לאולפן ובשימוש בשחקנים לא-מקצועיים.
הגל החדש הצרפתי
היה תנועה קולנועית בשנות השישים של המאה ה-20. סרטי הגל החדש הצרפתי נשאו לרוב אופי אקזיסטנציאליסטי ועסקו בנושאים כמו הדגשת תפקידו של היחיד בקבלת האבסורדיות שבקיום האנושי. המסרים עצמם לא הועברו רק בעזרת תוכן הסרטים ועלילתם, אלא גם בעזרת טכניקות בימוי וצילום שונות וחריגות יחסית ששימשו כאמצעי אמנותי להעברת המסר ביצירה. הבמאים צילמו ברחובות, כשהם דוחים את רעיון הצילום באולפן.
שנות ה־50 וה־60: המלחמה הקרה ומלחמת ווייטנאם
שנות החמישים והשישים, הביאו איתם גם שדרוג של ז'אנר ישן ואת אלפרד היצ'קוק, אמן סרטי המתח והמסתורין. היצ'קוק פיתח את ז'אנר סרטי הדרמה והמתח לאין ערוך, ובחן את ערנות הצופה עם סרטיו, תוך שהוא מתמקד ביצרים האפלים ביותר של המין האנושי. עם סרטיו הגדולים נזכרים "פסיכו", "חלון אחורי" ו"ורטיגו". כמו כן הייתה תחייה קצרה של מחזות הזמר, והקומדיות הרומנטיות, שוב על רקע מלחמת העולם השנייה, הפעם החזית הייתה הרבה יותר אופטימית מבעבר. סרטי הראווה ההוליוודים הופקו בשנים אלו ועימהם נמנים "חלף עם הרוח", "ספרטקוס" של קובריק, ו"לורנס איש ערב" של דייוויד לין.
המלחמה הקרה והמקארתיזם
בשנות החמישים והשישים, תקופת מלחמת קוריאה ווייטנאם והחלמת אמריקה מזוועות מלחמת העולם השנייה, פרח ז'אנר סרטי המפלצות. אמנם סוג זה של סרטים החל לפעול כבר בתקופת הסרט האילם (בין הבולטים שבהם: "דרקולה" ו-"פרנקנשטיין"), אולם מוראות המלחמה הציפו שוב את הפחד מהקומוניזם, ערכיות האומה האמריקנית והפחד מפצצת האטום והקידמה הטכנולוגית. דבר זה התבטא במיוחד בסרטים אלו, שזכו לשם "סרטי B" עקב נחיתותם הביצועית בעיקר. בין סרטים אלו נמנים "היצור מהלגונה השחורה", "גודזילה", "מתקפת הנשים הענקיות" וכו'. על אף נחיתותם, הטילו סרטים אלו ועוד רבים אימה בתקופה בה אמריקה ליקקה את פצעיה.
תאוריית האוטר
עליית הפופולריות של הטלוויזיה
שנות ה־70: הוליווד החדשה
בשנות השבעים, לאחר ניטרול שיטת האולפנים שהייתה קיימת עד אז בהוליווד, קמו יוצרים חדשים שהביאו את קולות מלחמת וייטנאם למרקע. יוצרים כמו פרנסיס פורד קופולה ("אפוקליפסה עכשיו") ואוליבר סטון ("נולד בארבע ביולי", "פלאטון") פתחו מחדש את הפצעים שהיו חבויים בתוך החברה האמריקנית. במקביל לסרטי המלחמה, צצו גם סרטי אנטי מלחמה, שתיארו את ימי מלחמת וייטנאם דרך עיני אלו שנשארו מאחור. אחד מהם היה המחזמר "שיער", שהיטיב לתאר את תרבות הוודסטוק והסמים של ילדי הפרחים בשנים אלו.
הוליווד הספיקה להגיע לחלל כבר בסוף שנות השבעים בעיקר בזכותם של שני יוצרים מוכשרים. הראשון, סטנלי קובריק, שיצר את "2001: אודיסיאה בחלל" והשני, ג'ורג' לוקאס שאך סיים את לימודיו, בסרט הראשון שהפך לתופעה, "מלחמת הכוכבים". לוקאס שכלל את הטכניקות שהיו מצויות באותה תקופה בהוליווד המסחרית לכדי אמנות, הקים את אולפן האפקטים המיוחדים ILM והחל את עידן שוברי הקופות.
שוברי קופות
במקביל, חברו הטוב סטיבן ספילברג החל במסלול דומה ועבד לפי שיטת שוברי קופות שממשיכה עד היום. כך, יצר ספילברג באמצע שנות השבעים את מלתעות ואת מפגשים מהסוג השלישי. בתחילת שנות השמונים הוא יצר את "אי.טי." וביחד עם חברו ג'ורג' לוקאס את שודדי התיבה האבודה שהחזיקו מעמד כשיאני שוברי הקופות במשך למעלה מעשור.
שנות ה־90 והמאה ה־21
הוליווד זינקה צעד גדול קדימה לקראת שנות התשעים, הן מבחינת אפקטים ופעלולים שלא היו אפשריים עד אז והן מבחינת תעוזה וחדשנות. במאים כמו קוונטין טרנטינו ודייוויד פינצ'ר הביאו לכדי אמנות את עידן הפופ וה-MTV. כל אלו הם רק הבסיס להוליווד של ימינו, והשנים האלו השפיעו על יוצרים צעירים שממשיכים לפעול עד היום. הקולנוע פרץ גבולות גם אל הפוליטיקה והפרסום - נשיאים, צבאות וארגונים השתמשו בקולנוע למטרות קידומם הפוליטי. (כך, למשל, השתמש השלטון בגרמניה הנאצית בסרטי תעמולה, במטרה להשפיע על דעות האזרחים).
כיום, התעשייה הקולנועית ההוליוודית עברה תהליך מוצלח של מסחור. מדי שנה מושקעים בה כעשרים מיליארד דולרים. בנוסף, תעשיית הקולנוע האמריקאית של ימינו מעודדת הגירה של אנשים בעלי הון להפקת סרטים, הקמת אולפנים ופיתוח התחום. נוצר גם עידוד הגירה של במאים, צלמים ושחקנים מוכשרים, על ידי אולפני סרטים ואוניברסיטאות כגון UCLA, המעודדת הגירה ומציעות אגרות עבודה ומלגות. כיום רבים מסרטי הקולנוע עתירי התקציב מיוצרים בהוליווד ליד לוס אנג'לס, כמו כן יש מרכזים גדולים של אולפנים בבריטניה, צרפת ובמומביי (לשעבר בומביי) שבהודו (המרכז מכונה גם בוליווד) ההתייחסות אל קולנוע היא כאל מדיום שמשנה ומגדיר מחדש את האמנות. ההתייחסות לקולנוע היא כאל פיתוח טכנולוגי תקשורתי שמכניס לבתים הפרטיים את העולם החיצוני.
קולנוע פוסטמודרני
קולנוע פוסטמודרניסטי התפתח כתגובה לקולנוע המודרניסטי. הוא כולל יצירות המבטאות את הנושאים והרעיונות של הפוסטמודרניזם באמצעות שימוש בקולנוע. חלק מהמטרות של הסרט הפוסטמודרניסטי הן לחתור תחת המוסכמות המרכזיות של מבנה ואפיון נרטיבי, ולבחון את השעיית הספק של הקהל.Hopkins, Susan (Spring 1995). "Generation Pulp". Youth Studies Australia. 14 (3): 14–19Kretzschmar, Laurent (July 2002). "Is Cinema Renewing Itself?". Film-Philosophy. 6 (15). doi:10.3366/film.2002.0015.Hutcheon, Linda (January 19, 1998). "Irony, Nostalgia, and the Postmodern". University of Toronto English Library. בדרך כלל, סרטים כאלה גם מפרקים את הפער התרבותי בין אמנות גבוהה לנמוכה ולעיתים קרובות עוסקים בתיאורים אופייניים של מגדר, גזע, מעמד, ז'אנר, וזמן במטרה ליצור דבר שאינו מציית לביטוי נרטיבי מסורתי.
עידן האינטרנט והסטרימינג
קולנוע עולמי עכשווי
ראו גם
פילוסופיה של הקולנוע
תאוריה קולנועית
מכון הסרטים האמריקאי
היסטוריה של הקולנוע הישראלי
תולדות האומנות
לקריאה נוספת
.
.
().
().
. ().
().
. ()
()
. ()
קישורים חיצוניים
מגוון כתבות על תולדות הקולנוע, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
, כתוביות בעברית.
ביאורים
הערות שוליים
* | 2024-09-17T04:40:51 |
שיבוט | שמאל|ממוזער|250px|הכבשה דולי - היונק הראשון ששובט
שיבוט הוא מונח בביולוגיה המתייחס לתהליכים שבסופם מתקבלים העתקים של רצפי DNA, תאים, רקמות או אורגניזמים הזהים באופן מלא או כמעט מלא, מבחינה גנטית, למקור שעל פיו הם נוצרו. המונח נגזר מהמילה שבט, משום שבעזרתו ניתן ליצור שבט של אורגניזמים או תאים בעלי מאפיינים גנטים זהים.
שיבוט מתרחש באופן טבעי בתהליכי רבייה א-מינית, אך בשפת היום יום הכוונה במונח שיבוט היא בדרך כלל לשיבוט מלאכותי. עד כה שובטו בהצלחה מספר בעלי חיים, כאשר הידועה שבהם היא הכבשה דולי שהייתה הראשונה בשנת 1996. בשנת 1997 צוות בראשות ריוזו ינגימאצ'י הצליח לבצע שיבוט עכבר. תהליך השיבוט שנוי במחלוקת והוא נאסר לביצוע בעוברי אדם במדינות רבות.
שיבוט בטבע
שיבוט מתרחש בטבע באופן תדיר במרבית האורגניזמים החד-תאיים, למשל בבקטריות, בארכאות, בסוגים רבים של אצות ושל פטריות שמשבטים את עצמם בדרך כלל בחלוקת תא בינארית, ולעיתים, כמו בשמרים, בהנצה של תא בת מתוך תא אם.
שיבוט מתרחש באופן שכיח גם במינים רבים של צמחים, בתהליך של רבייה וגטטיבית. בתהליכים אלו בדרך כלל מתנתק ענף או שורש מצמח האם ויוצר שיבוט שלו בנפרד. תהליך דומה של הנצה או רגנרציה של איברים בודדים עד ליצירת בעל חיים שלם מתרחש גם במינים מסוימים של חסרי חוליות.
שיבוט מתרחש גם בתהליך של רביית בתולים, המכונה "פרתנוגנסיס", ובו יוצרת הנקבה עובר או זרע ללא הפריה של זכר. תהליך זה מתרחש במינים מסוימים של צמחים, רכיכות, חרקים (כגון דבורים, נמלים, כינים ועוד), דו-חיים (דוגמת הסלמנדרה), דגים ואפילו ידוע על העקרב טיטוס סרולטוס, הכולל נקבות בלבד ומתרבה אך ורק בתהליך של רביית בתולין.
כמו כן, התפצלות של עובר במהלך השלבים הראשוניים של התפתחותו עשויה להוביל להיווצרות של תאומים זהים בעלי מטען גנטי זהה לחלוטין.
שיבוט מלאכותי
שיבוט בהעברת גרעין תא סומטי
שמאל|ממוזער|350px|תהליך השיבוט בהשתלת גרעין סומטי
שיבוט בהעברת גרעין תא סומטי (Somatic Cell Nuclear Transfer) הוא שיבוט בו מקור החומר הגנטי הוא תא סומטי (תא שאינו תא רבייה), כגון תא מרקמת עור. בשיטה זו נשאב גרעין התא מתוך תא ביצית ובמקומו מוחדר לביצית גרעין של תא סומטי מהפרט העובר שיבוט. בשלב הבא הביצית מקבלת גירוי כימי או חשמלי הגורם לה להתחלק ולהתפתח לעובר כאילו הייתה זיגוטה רגילה. החומר הגנטי בתא המשובט איננו זהה לחלוטין לזה של תא המקור הסומטי, משום שהוא מכיל גם גנום מיטוכונדרי אשר מקורו בציטופלזמה של הביצית שלתוכה הוחדר הגרעין הזר.
עד כה שובטו בהצלחה בשיטה זו מספר בעלי חיים ביניהם יונקים כגון כבשים, עזים, פרות, חתולים, חמורים, סוסים וכלבים (המפורסמים שבהם הם "הכבשה דולי" ו"הכלב סנופי"), אך ברובם נתגלו פגמים כאלה או אחרים, ועל כל שיבוט מוצלח היו ניסיונות רבים שלא צלחו. עד כה אין הכרה במקרה בו הצליחו לשבט עובר אנושי בשיטה זו.
שיטה זו סובלת ממספר מגבלות:
תא הביצית אליו מוחדר הגרעין נאלץ לעמוד בלחצים אדירים ובפגיעה משמעותית במעטפת, על כן הסיכוי לפגיעה ולמוות של התא הוא גבוה. כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה נעשה התהליך במספר רב של ביציות.
תהליך הגירוי של הביצית להתחלת החלוקה אינו מובן לעומקו ולכן אינו יעיל וייתכן שאף גורם לנזקים לא ידועים בהתפתחות העובר.
החומר הגנטי ביצור המשובט, נלקח מתא בוגר אשר מכיל טלומרים (רצפי DNA בקצוות הכרומוזומים) קצרים יחסית. הטלומרים המתקצרים עם הגיל ואורכם משפיע על תהליכי הזדקנות, על כן קיים חשש שיצורים משובטים יהיו בעלי טלומרים קצרים ולכן יזדקנו באופן מואץ. אולם, במחקר בחיות משובטות נתגלה כי הטלומרים לא התקצרו ואף התארכו, לכן לא ברור אם חששות אלו מוצדקים.
החומר הגנטי בתאים סומטים עובר תהליך של החתמה גנטית, אשר שונה מזה של תא עוברי רגיל. הבדלים אלו בהחתמה הגנטית עשויים לגרום למומים בהתפתחות העובר המשובט.
לשיבוט מסוג זה, אם יצליח באדם, ישנם שימושים אפשריים רבים. בעיקר קיימת תקווה כי יצירת תאי גזע עובריים בשיטה זו תאפשר יצירת רקמות להשתלה שתואמות למערכות החיסון של חולים הנזקקים להשתלות ולכן לא יהיו נתונות לדחייה על ידי מערכת החיסון. כמו כן תאפשר שיטה זו לאנשים עקרים להביא צאצאים הנושאים את המטען הגנטי שלהם.
בניגוד למקובל לחשוב, בעל החיים הראשון ששובט בשיטה זו לא היה הכבשה דולי, אלא דווקא ראשני צפרדע ששובטו בהצלחה כבר בשנת 1952 על ידי החוקר האמריקני, תומאס קינג. הכבשה דולי, ששובטה בשנת 1996 על ידי החוקרים הסקוטים איאן ווילמוט וקית' קמפבל, הייתה היונק הראשון ששובט בהצלחה.
שיבוט על ידי פיצול עובר
שיטת שיבוט פשוטה המוגבלת לשיבוט של עוברים בשלבי התפתחות ראשוניים לפני התמיינות התאים היא פיצול של צבר תאי העובר בשעות הקיום הראשונות שלו. בשלב זה מספר התאים בו מועט והוא מורכב מכ-8 עד 16 תאים שאינם ממוינים לרקמות ולכן ניתן להפרידם זה מזה ליצירת מספר זיגוטות אשר יתפתחו עצמאית. שיטה זו יוצרת עוברים תאומים בעלי מטען גנטי זהה לחלוטין. כך ניתן לקבל מעובר יחיד מספר בלתי מוגבל של עוברים זהים גנטית. שיטה זו משמשת ליצירת עוברים לצורך מחקר בתאי גזע ובטיפולי פוריות.
שיבוט מולקולרי
שיבוט מולקולרי הוא מונח המתייחס ליצירת שבט של תאים בעלי מקטע של רצף גנטי שהוחדר לתוכם באופן מלאכותי, בשיטות של הנדסה גנטית. בשיבוט מולקולרי מוחדר רצף של DNA אל תוך פלסמיד (מקטע מעגלי של DNA המסוגל לעבור בין תאים) המשמש כוקטור להעברת חומר גנטי ומאפשר סלקציה לטובת תאים המכילים אותו. סלקציה זו נעשית בדרך כלל באמצעות גן המקנה עמידות לאנטיביוטיקה, אשר מוחדר יחד עם המקטע הגנטי הרצוי ומעניק עמידות לאנטיביוטיקה באותם תאים להם הוחדר המקטע בהצלחה. וקטור זה מוחדר לתא בשיטות כימיות או חשמליות ומשתלב בגנום של התא במקצת מן התאים. לאחר סלקציה לטובת התאים המכילים את הווקטור, מתקבל שבט של תאים שעברו תהליך של שיבוט מולקולרי.
גידול עובר מחוץ לרחם
בשנת 2021 מדענים במכון ויצמן הצליחו, לראשונה, לגדל עובר של יונק מחוץ לרחם עד להתפתחות כל איבריו.
שיבוט מינים נכחדים
האפשרות להחזיר לחיים מינים שנכחדו או הצלת מינים בסכנת הכחדה בעזרת שיבוט, משמשת מוטיבציה למחקר מדעי רב. נעשו ניסיונות לשימוש באם פונדקאית ממין שונה מזה של היילוד כדי לאפשר לידה של מין נכחד. בשנת 2000 פרה שימשה אם פונדקאית לעובר משובט של זן תאו הנמצא בסכנת הכחדה (Gaur) ובשנת 2009 עז שימשה כאם פונדקאית לעובר משובט של יעל הפירנאים שנכחד. נעשו גם ניסיונות לשבט ממותה בעזרת חומר גנטי משרידי ממותה קפואה אשר כשלו בשל האיכות הנמוכה של ה-DNA העתיק. ניסיונות דומים לשחזר את הגנום של זאב טסמני, אשר נכחד בשנת 1936, כשלו אף הם בשל הקושי בשחזור הגנום המלא.
מתוך שאיפה לשמור על האפשרות להצלת מינים נכחדים, גן החיות בסן דייגו מחזיק בדוגמאות קפואות של DNA ממינים בסכנת הכחדה ואף של מינים שהוכחדו, אולם מדענים ופעילי איכות סביבה רבים מתנגדים לגישה זו בטענה כי היא עלולה לגרום לזילות במעמדם של מינים נכחדים ולהכשיר את הקרקע להרס בתי גידול ושמורות טבע.
לאחר הצלחה בריצוף ה-DNA של ציפור הדודו, אחד הרעיונות שהציעה צוות המחקר מאוניברסיטת קליפורניה שאחראי לריצוף, הוא שימוש בשיבוט לצורך החזרה של ציפור הדודו, זאת תוך שימוש ביונת הניקובר, לה יש את ה-DNA הדומה ביותר לדודו.
טענות לשיבוט אנושי
אחת מההונאות החמורות במדע סבבה סביב שיבוט עוברים אנושיים. ב-2004 טען וו סוק הואנג, מדען ידוע מהאוניברסיטה הלאומית בסיאול, שהיה הראשון לשבט בהצלחה כלב (הכלב סנופי), כי הצליח לשבט עוברים אנושיים - לראשונה בעולם. אולם, בעקבות חשדות שצצו בנוגע לדרך ניהול המחקר התברר בסוף 2005 כי תוצאות אלו היו מזויפות ועל כן האפשרות של שיבוט עובר אנושי עודנה מוטלת בספק.
כת הראלים טענה בשנת 2003 כי החברה קלונואיד, שמנוהלת על ידי ראלית, הצליחה לשבט תינוקת אנושית בשם איב (חווה). מעולם לא הוצגו ראיות לטענות אלו ונראה שמדובר בגימיק של יחסי ציבור.
גינקולוג איטלקי שנוי במחלוקת, ד"ר סברינו אנטינורי, טען מספר פעמים מאז 2002 כי הוא סייע בתהליכי שיבוט אנושי ברחבי העולם. טענות אלו מעולם לא אוששו והתקבלו בספקנות רבה בקהילה המדעית.
באוקטובר 2003, בוועידת הפוריות שהתקיימה בסן-אנטוניו שבארצות הברית, הציגו רופאים סינים בראשותו של ג'ון ז'אנג מבית הספר לרפואה סאן יט-סאן שבסין, פרטים על ניסוי רפואי, שבו נולדו תינוקות, בעלי מטען גנטי משלושה הורים; התינוקות מתו כעבור זמן קצר. הרופאים לקחו ביצית מתורמת והפרידו מתוכה את הגרעין המכיל את החומר הגנטי. אז החדירו לתוך המעטפת (הציטופלזמה) את הגרעין שנלקח מביצית האשה המטופלת, ויצרו "ביצית חדשה" באמצעות גירוי חשמלי שהוביל למיזוג הגרעין בתוך המעטפת. את הביצית הפרו עם זרע שנלקח מהאב.
בספטמבר 2012, קבוצת חוקרים מהאוניברסיטה הרפואית והמדעית של אורגון, ביצעו ניסוי של שיבוט עובר שמטרתו למצוא תרופה למחלה גנטית נדירה. החוקרים נטלו מילד בן שמונה תאי עור והחדירו את הגרעין לביצית של תורמת צעירה, לאחר מספר כישלונות הניסוי צלח ובכך שיבטו לראשונה בהיסטוריה עובר. מהעובר לקחו שורות של תאי גזע המכילים את ה-DNA של הילד החולה והשתמשו בהם לניסויים לצורך פיתוח של תרופה למחלה הגנטית הנדירה.
הדיון הציבורי סביב השיבוט
תהליך השיבוט מעורר מחלוקת רבה בעולם והשאלה האתית של תהליך השיבוט נחקרה בוועדות חקיקה ואתיקה רבות. במדינות מערב רבות, כולל ישראל, נאסר שיבוט עוברי אדם.
התנגדות לשיבוט
מתנגדי השיבוט האנושי, בעיקר בקרב דתות שונות הטוענות כי התהליך הוא בגדר לקיחת תפקיד הבורא ופגיעה בסדר הטבעי. בנוסף, הכנסייה הקתולית מתנגדת באופן עקרוני לכל מחקר אשר עושה שימוש בעוברים אנושיים, כיוון שהיא רואה בהם יצור אנושי בעל זכויות מלאות ובמחקר בעוברי אדם היא רואה רצח.
טענה פופולרית נוספת בציבור נגד שיבוט היא כי התהליך עלול להיות מנוצל לרעה למטרות של אאוגניקה, דוגמת תוכנית השבחת הגזע הארי בגרמניה הנאצית או לצורך יצירת צבא-על של משובטים בעלי תכונות פיזיות ומנטליות מובחרות. דוגמה לשימוש אשר כבר נעשה בשיבוט לצורך השבחת גזע הוא שיבוט של סוס מרוצים מובחר על ידי חברה פרטית צרפתית בשנת 2005. עם זאת, גם מרבית התומכים בשיבוט עוברי אנוש מתנגדים לשימוש בטכנולוגיה לצורך שכפול של בני אדם והשבחת גזע.
גם בקהילה המדעית קיים קונצנזוס כי תהליך השיבוט הוא מסובך ומסוכן ועשויות להתעורר בעיות בריאותיות רבות בעוברים (אנושיים ולא אנושיים) משובטים וסיבוכים במהלך ההריון. לכן שימוש בתהליך ליצירת צאצאים מהווה סכנה גם לתינוק המשובט וגם לאם הפונדקאית.
בין המתנגדים הבולטים למחקר בעוברים עמד ג'ורג' בוש הבן.
תמיכה בשיבוט
התומכים בפיתוח טכנולוגיות של שיבוט אנושי טוענים כי רק בעזרת טכניקה זו ניתן יהיה לייצר תאי גזע עובריים שיאפשרו ייצור רקמות ואיברים להשתלה, ללא דחייה על ידי המערכת החיסונית, ופיתוח טיפולים לריפוי מחלות ומומים דוגמת מחלת פרקינסון, מחלת אלצהיימר, עיוורון, שיתוק ועוד. תומכי השיבוט גורסים כי הסכנות הרפואיות הכרוכות כיום בשיבוט הן אך ורק אתגר טכנולוגי, אשר יפתר בטווח של שנים ספורות ולכן סכנות אלה אינן עילה עקרונית מוצדקת נגד שיבוט. תומכי השיבוט טוענים גם כי התנגדות לשיבוט היא בגדר טכנופוביה (פחד מן הקדמה) אשר מלווה כל התקדמות טכנולוגית משמעותית. דוגמה לכך היא טכנולוגיית הפריית המבחנה, אשר גם נתקלה בעבר בהתנגדות בציבור וכיום היא הליך רפואי שגרתי.
בין התומכים הידועים במחקר בתאי גזע עובריים ובשיבוט: ננסי רייגן, כריסטופר ריב ודת הראלים.
שיבוט בהלכה
ככלל, נראה שאין הגבלה הלכתית עקרונית על שיבוט, מפני שאין ביהדות (בניגוד לגישות אחרות, נוצריות בעיקר) איסור גורף על התערבות בבריאה ובסדר הטבעי או שינוי ייעודם. מסתבר שגם הרבייה הלא־מינית המשמשת לכך אינה שלילית ככל שמדובר בבעלי חיים. ברם, שיקולים רבים, הלכתיים ומוסריים, עומדים כנגד היתר השיבוט והנושא נידון בהרחבה במאמרים מחקריים, ואף במאמרים הלכתיים שנכתבו על ידי פוסקי הלכה.
מעמד השיבוט בישראל
בישראל נאסר השיבוט על פי חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה), שנחקק לראשונה בשנת 1999 לתקופה מוגבלת ותוקפו מוארך מדי מספר שנים. חוק זה אוסר שיבוט עוברים אנושיים לצורכי רבייה, אך אינו אוסר על מחקר בשיבוט ובתאים עובריים שאינו מוביל להולדת אדם.
שיבוט בספרות, בסדרות טלוויזיה ובקולנוע
יצירות ספרותיות וקולנועיות רבות דנו בטכנולוגיית השיבוט והן משקפות את המחלוקות והדילמות המוסריות העולות מטכנולוגיה זו.
בסדרת הטלוויזיה הקנדית "אורפן בלאק" מוצגת שרה מאנינג, אישה צעירה המגלה כי יש מספר נשים שנראות בדיוק כמוה, ושהן בעצם משובטות. כל השיבוטים בסדרה הן חלק מפרויקט מדעי פורץ דרך שיצר בני אדם שיבוטים. הסדרה מעלה סוגיות על ההשלכות המוסריות והאתיות של שיבוט בני אדם והשפעתם על סוגיות של זהות אישית.
בסרט בלייד ראנר מוצג כדור הארץ בשנת 2019, כאשר שיבוט והנדסה גנטית הן טכנולוגיות שבשגרה ותאגידי ענק מייצרים אנשים משובטים למשימות מלחמה, עינוגים ועבודות פרך. שיבוטים אלו, המכונים "רפליקנטים", הם בגדר עבדים, וכדי למנוע מרד מצידם, הם מתוכננים כך שתוחלת החיים שלהם תהיה קצרה במיוחד. הסרט מציג את השאלה מהו אנושי ומהו חפץ. ומעלה דילמות מוסריות בסיסיות לגבי היכולת ליצור חיים על פי הזמנה.
בספר עולם חדש מופלא מאת הסופר אלדוס הקסלי מוצג עולם דיסטופי אשר בו אנשים מיועדים מראש למעמדות על ידי שיבוט באמצעות פיצול של עוברים, ומניעת חמצן מן העוברים כאמצעים לשליטה ברמת ההתפתחות המנטלית של כל מעמד. הספר הוא דוגמה לחזון קיצוני של מניפולציה ביולוגית לצורך אכיפת שלטון ומדרג.
בסרט מלחמת הכוכבים - מתקפת המשובטים מסופר על צבא של משובטים זהים ומושבחים גנטית הנוצרים לפי הזמנה כדי לתת עליונות בשדה הקרב. צבא זה מנוצל בסופו של דבר על ידי כוחות האופל להשלטת דיקטטורה. כמו כן מוצגת בסרט דמות של גבר בודד המגדל ילד שהוא שיבוט של עצמו.
בספר פארק היורה ובסרט פארק היורה מוצגת האפשרות להקמה לתחייה של מינים נכחדים דוגמת דינוזאורים בעזרת שיבוט, בהתבסס על שרידי DNA קדמון. העלילה מציגה את הסכנות הכרוכות בהפרת האיזון הטבעי כתוצאה מבריאה מחודשת של מינים.
בסרט איילנד מוצגת חברה המייצרת אנשים משובטים לצורך השתלת אברי המשובטים באנשים המקוריים. בסרט מוצגת הבעיה, שלא מגלים למשובטים שהם משובטים, ומשמידים אותם כשהם מגיעים לגיל מסוים.
בסרט היום השישי מוצגת הדילמה הקיימת בשיבוט בני אדם.
בספר Never Let Me Go מאת קזואו אישיגורו מוצג שיבוט ילדים כתהליך המוני. הילדים גדלים במתקנים מיוחדים ובהגיעם לגיל בגרות מתחילים לתרום את אבריהם עד ל-completion, כפי שהדבר מכונה. העלילה מתרחשת מבעד לעיניהם של שלושה מן הילדים, שגדלו במתקן המעולה ביותר בסוגו, קיבלו חינוך והשכלה ממדרגה ראשונה ובמשך כל חייהם שם ידעו-ולא-ידעו מה צפוי להם כשיתבגרו.
בספר הצל של אנדר, בין, הדמות הראשית בספר היא שיבוט גנטי שגרם למוח הדמות להתפתח באופן משמעותי.
הסרט הקצר To Be עוסק בפן המוסרי של השימוש בטכנולוגיה זו.
ראו גם
הנדסה גנטית
הפריה מלאכותית
הכבשה דולי
תאומים
תאורית הגדיל הנצחי
שכפול עצמי
לקריאה נוספת
איאן וילמוט, קית' קמפבל וקולין טאדג', הבריאה השנייה, הוצאת מטר, 2001.
ברברה פרינסק, משא ומתן על החיים: ההסדרה החקיקתית של מחקר תאי גזע עובריים ושל שיבוט אדם בישראל, עיונים באתיקה, 1, תשס"ט, עמ' 143–182.
גלעד גולדנברג, מבט משפטי על שאלת השיבוט והמחקר בשיבוט של בני אדם, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 2 עמוד 65, 2008
יעקב אריאל, השיבוט וההלכה, שנה בשנה, תשנ"ט, עמ' 211–218.
יהודה דוד בליך, שיבוט אנושי והלכה, שיבוט גנטי, תשס"ד, עמ' 48–73.
ג'ון לויקה, האם המשובט הוא בן-אדם? שיבוט גנטי, תשס"ד, עמ' 115–122.
איתן פיורינו, הנימוקים נגד שיבוט, שיבוט גנטי, תשס"ד, 140-143.
פייגע קפלן, שיבוט בני אדם ושיבוט מולקולרי: מוסריות בעידן המודרני, שיבוט גנטי, תשס"ד, עמ' 144–152.
יצחק שילת, שיכפול גנטי לאור ההלכה, תחומין, יח, תשנ"ח, עמ' 137–149.
יגאל שפרן, ההנדסה הגנטית לאור ההלכה, קובץ הציונות הדתית, ג, תשס"א, עמ' 108–116.
מנחם רקובר, שבוט גנטי - תחרות במעשה ה’? בר-אילן, כח-כט, תשס"א, עמ' 425–436.
אברהם שטינברג, תיכפול/שיבוט בני אדם: היבטים מדעיים, מוסריים ויהודיים, בשדה חמ"ד, 3, 40, תשנ"ז 1997, עמ' 21–35.
Morales, N. M. (2009) "Psychological and Ideological Aspects of Human Cloning: A Transition to a Transhumanist Psychology", Journal of Evolution and Tochnology, Social Science Department ,Vol.20, p. 19-42.
קישורים חיצוניים
אתר מקיף בנושא שיבוט ב"סנונית"
מידע מורחב על שיבוט באתר "בארץ הדעת"
גיל סיגל, "פרו ורבו: הבסיס לאתיקה של הולדה ועיצוב גנטי", משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 4, תשע"ג
מבחר סרטונים בנושא, באתר הערוץ האקדמי
הערות שוליים
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:הנדסה גנטית
קטגוריה:טכנולוגיה: היבטים משפטיים ואתיים | 2024-05-20T06:17:31 |
מרטין לותר קינג | שמאל|ממוזער|250px|מרטין לותר קינג הבן
מרטין לותר קינג הבן (באנגלית: Martin Luther King, Jr; בראשי התיבות: MLK; 15 בינואר 1929 – 4 באפריל 1968) היה כומר בפטיסטי אפרו-אמריקאי, לוחם למען זכויות האדם של שחורים בארצות הברית, הוגה דעות מרכזי של התנועה לזכויות האזרח, וזוכה פרס נובל לשלום.
קינג הפך לפעיל זכויות אדם בשנת 1955, כאשר הוביל את חרם האוטובוסים של מונטגומרי, והיה נשיאו הראשון של ארגון זכויות האדם התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית. בתפקיד זה עמד קינג החל משנת 1957 בראש פעולות מחאה לא-אלימות אך מתריסות ששיאן היה ביולי 1963 במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות. במהלך המצעד נשא קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום", שבו ביסס את מעמדו כאחד מגדולי הנואמים האמריקאים. בהמשך הרחיב קינג את פעילותו הציבורית ונלחם נגד עוני ונגד מלחמת וייטנאם.
מאבקו העיקש הביא את קינג לעימות עם הממשל האמריקאי וזרועות אכיפת החוק האמריקאיות ובראשן לשכת החקירות הפדרלית, שסוכניה עקבו אחריו, תיעדו את מעשיו, זימנו אותו לחקירות ואף הטרידו אותו במכתבי איום אנונימיים. קינג לא זכה לראות את השינוי שחוללו פעולותיו, הוא נרצח במוטל בעיר ממפיס על ידי מתנקש, ג'יימס ארל ריי, ב-4 באפריל 1968. הרצח הביא להתלקחות מהומות בערים רבות בארצות הברית.
קינג היה מגדולי הדוגלים במאבק לא-אלים. בשנת 1964 קיבל את פרס נובל לשלום על מלחמתו חסרת הפשרות בגזענות, ולאחר מותו הוענקו לו מדליית הזהב של הקונגרס ומדליית החירות הנשיאותית. לזכרו נחוג יום מרטין לותר קינג שהוא חג לאומי על פי חקיקה פדרלית בארצות הברית.
ביוגרפיה
ילדות, חינוך והשכלה
מרטין לותר קינג נולד בשם מייקל קינג למרטין לותר קינג האב, כומר בפטיסטי וראש כנסיית אבנעזר (Ebenezer), ולאלברטה ויליאם קינג, ב-1929 באטלנטה. אביו היה מהפעילים הראשוניים של התנועה לזכויות האזרח האפרו-אמריקאי. באוטוביוגרפיה שלו מספר קינג על מספר אירועים שבהם אביו מחה נגד אפליה גזעית והוא הלך לצידו כילד קטן והם השפיעו רבות על משנתו. בשנת 1934, בעקבות ביקור של האב בכנס העולמי החמישי של איחוד הכנסיות הבפטיסטיות שנערך באותה שנה בברלין, שינה האב את שמו ואת שם בנו ל"מרטין לותר" לאות כבוד לכומר ולפרופסור לתאולוגיה הגרמני, מרטין לותר, מייסד זרם הנצרות הפרוטסטנטית. קינג היה השני במניין הילדים במשפחה, לפניו נולדה קריסטין קינג פאריס ואחריו נולד האח הצעיר אלפרד דניאל ויליאמס קינג. סבא רבא של קינג מצד אביו היה אמריקאי ממוצא אירי, ומבדיקה גנטית שנערכה לצאצאיו עולה כי יש לו שורשים מאנשי המאנד מסיירה לאון. אמו אלברטה נרצחה בכנסייה ב-30 ביוני 1974, בעוד היא מנגנת על העוגב, על ידי אדם שחור שהתנגד לנצרות וצעק "אתם עובדים אלי שווא".
עוד בילדותו התגלה קינג הבן כמורד ספקן ובעל חשיבה מקורית, למרות החינוך הדתי שקיבל בביתו היה היחס הראשוני של קינג לנצרות על גבול הספקנות והוא לא חשש מלהביע ספקות בטענות הדורשות אמונה עיוורת במעשי נסים והשגחה אלוהית והסתייג מהרגשנות שאפיינה את הדרשות של אביו. בגיל שש הלך קינג בעקבות אחותו ובלהט הרגע השתתף בטקס טבילה לנצרות, צעד שלא מנע ממנו בגיל 13 להתכחש לתחיית ישו במהלך שיעור בבית ספר של יום ראשון. לאחר מכן סיפר קינג כי "ספקות החלו לצוץ בו ללא הפסקה". הוא למד בבית הספר התיכון על שם בוקר טי. וושינגטון שבאטלנטה ובגיל 15, מבלי שסיים את חוק לימודיו באופן רשמי, התקבל למורהאוס קולג' בו קיבל בשנת 1948 תואר בוגר אוניברסיטה בסוציולוגיה. הוא המשיך את לימודיו בסמינר תאולוגי קרוזר בפנסילבניה וסיים בשנת 1951 עם תואר ראשון בתאולוגיה (Bachelor of Divinity). במהלך שנות לימודיו שינה קינג את השקפת עולמו, כאשר החל את לימודיו במורהאוס קולג' תכנן קריירה של רופא או עורך דין, אך בהשפעת בית הספר ובהכוונת מוריו הגיע למסקנה שדרך חיים המוכוונת על ידי השקפת עולם דתית יכולה להיות מכובדת מבחינה אינטלקטואלית ומספקת מבחינה רגשית. הוא ציין מאוחר יותר כי במהלך לימודיו הגיע למסקנה כי "התנ"ך מכיל אמיתות מרובות שאדם לא יכול להתכחש להן". שלב נוסף בהתגבשות תפיסת עולמו התרחש בעת לימודיו בסמינר קרוזר, שם עבר מהשפעת התפיסה הנוצרית הפונדמליסטית, אימץ את ההשקפה של הנצרות הליברלית והעמיק את הבנתו בכל הנוגע לדוקטרינות הנוצריות המרכזיות.
בשנת 1955 קיבל תואר דוקטור בתאולוגיה על דיסרטציה שכותרתה "השוואת הקונספציה של האלוהים במחשבת של פאול טיליך והנרי נלסון וימן" (אנגלית: A Comparison of the Conceptions of God in the Thinking of Paul Tillich and Henry Nelson Wieman). חקירה שנערכה על ידי אוניברסיטת בוסטון באוקטובר 1991 קבעה כי חלקים ניכרים מהעבודה הם העתקה מעבודות של סטודנטים אחרים וכי קינג אשם בהתנהגות לא הולמת. עם זאת, קבעה ועדת החקירה כי העבודה עצמה היא "בעלת ערך ותורמת לידע" ועל סמך קביעה זו לא נשלל מקינג תוארו האקדמי.
במאמר שנכתב במסגרת הפרויקט החוקר את מורשתו הכתובה של קינג באוניברסיטת סטנפורד כתב מנהל הפרויקט קלייבורן קרסון: "ניתן לזהות העתקות טקסט בכתבים מוקדמים כמו גם בעבודת התזה שלו. דפוס זה ניכר גם בנאומים ודרשות לכל אורך הקריירה שלו".
ההיסטוריון של התנועה לזכויות האזרח ראלף לוקר, ציין כי "ככל שקינג התקדם בקריירה האקדמית שלו, כך השתרשו דפוסי העתקה של טקסטים ללא מתן אסמכתאות ברורות וכך הגנבה הספרותית בעבודת התזה שלו הייתה תוצר של נוהג מבוסס".
התגייסות למאבק לזכויות לשחורים
שמאל|ממוזער|250px|רוזה פארקס לצידו של מרטין לותר קינג
בשנת 1954, בגיל 25, התמנה קינג לכומר של הכנסייה הבפטיסטית של שדרת דקסטר במונטגומרי, אלבמה. כנסייה זו הייתה מזוהה זה מכבר עם פעילים למען זכויות האדם בארצות הברית, והייתה לה חשיבות סמלית בהיותה מבנה של קהילה שחורה, שממוקמת בסמוך לבניין בית המחוקקים של אלבמה, המקום בו הושבע ג'פרסון דייוויס כנשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה, במטרה להמשיך את העבדות בארצות הברית.
בדצמבר 1955 בעקבות מעצרה של רוזה פארקס, שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן, ולקראת פתיחת חרם האוטובוסים של מונטגומרי, גייס א.ד. ניקסון, נשיא הסניף המקומי של NAACP במונטגומרי, את קינג לדובר האגודה. במהלך החרם הושלכה פצצה על בית משפחתו של קינג, בזמן שאשתו קורטה ובתו התינוקת שהו במקום. קינג חזר לבית וכאשר ראה שאיש לא נפגע הוא יצא החוצה. הוא פגש קהל גדול וזועם של שחורים שנאספו במקום עם רובים והצליח להרגיע אותם להימנע מאלימות. בהמשך עצרו הרשויות העירוניות את קינג, והדבר עורר מחאה ציבורית בארצות הברית כולה. בעקבות פסיקת Browder v. Gayle בבית המשפט המחוזי של אלבמה ודחיית ערעור המדינה על ידי בית המשפט העליון, בוטלה ההפרדה באוטובוסים של אלבמה ב-20 בדצמבר 1956, לאחר 381 ימי חרם. עם זאת האלימות נגד שחורים נמשכה - למשך תקופה בתום החרם ירו לבנים על שחורים שנסעו באוטובוסים, זרקו פצצות על כנסיות שחורות ועל ביתו של פעיל לבן שתמך בזכויות לשחורים וכן נורו יריות על ביתו של קינג.
הכיסוי הרחב של החרם בתקשורת הפך את קינג לדמות פוליטית ששמה חרג מתחומי מדינת אלבמה ולמייצגה הבולט ביותר של התנועה לזכויות האזרח.
התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית
שמאל|ממוזער|250px|לינדון ג'ונסון חותם על חוק זכויות האזרח. מאחוריו – מרטין לותר קינג
שמאל|ממוזער|250px|נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון ומנהיגי התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, מרטין לותר קינג ורוזה פארקס במעמד חתימת חוק זכות ההצבעה
בשנת 1957 ייסדו קינג, ראלף אברנטי ומנהיגים נוספים של ארגוני זכויות אדם את ארגון "התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית" (אנגלית: Southern Christian Leadership Conference) הידוע גם בראשי התיבות: SCLC. הארגון שם לעצמו למטרה לרתום כוחם הציבורי של הכנסיות המאחדות פעילות של אפרו-אמריקאים ליצירת מרכז כובד מוסרי ולנהל מאבק ללא אלימות נגד הפרת זכויות אדם ונגד גזענות. קינג עמד בראש הארגון עד ליום מותו. הטקטיקה שבחר קינג שילבה הפגנות ללא שימוש באלימות שהופנו נגד מערכת חוקי האפליה הגזעית בדרום ארצות הברית, ואלו זכו להד תקשורתי רחב. קינג השתמש בעניין הציבורי ויזם כיסוי תקשורתי שתיעד את חיי היום יום של קהילות אפרו אמריקאיות תחת עול האפליה וההפרדה, הוא פעל לשפוך אור על האלימות שהופנתה כלפי פעילים למען זכויות האדם מצד המתנגדים ושליחיהם, פעילות ארגון SCLC העלתה לסדר היום הציבורי את נושא זכויות האדם, והגיעה לשיאה עם חקיקת חוק זכויות האזרח (1964) שאסר לחייב הפרדה גזעית בבתי הספר, בדיור או בתעסוקה.
שיא נוסף היה חקיקת חוק זכות ההצבעה (1965), שנתן לרשויות הפדרליות כלים לאכיפת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שכבר עיגן חוקתית את איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי ב-1870. החוק הוצג על ידי הנשיא לינדון ב. ג'ונסון בנאומו ב-17 במרץ 1965, עבר בסנאט ב-26 במאי, למחרת סיומה של צעדת מחאה בת ארבעה ימים בהנהגת קינג ו-25,000 צועדים מסלמה (Selma) למונטגומרי, ואושר על ידי בית הנבחרים ב-2 באוגוסט.
סוכנות ה-FBI עקבה אחרי פעילי התאחדות ההנהגה הדרומית נוצרית על פי הוראה ישירה מרוברט קנדי, התובע הכללי של ארצות הברית (וזאת כחלק מפרויקט מינרט) האזנות סתר בוצעו החל מסתיו 1963 על רקע חשש לא מבוסס כי פעילים קומוניסטים חדרו לשורות הארגון ועלולים להשתמש בו לצורכי תעמולה והסתה מאידך ולפגוע בניסיונות הממשלה הפדרלית לקדם את חוקי זכויות האדם. ניסיון בוטה יותר נעשה מצד ה-FBI בהוראת ג'ון אדגר הובר, להשתמש במידע אישי שנאסף בשנות המעקב אחרי קינג על מנת להכפישו, כדי שהציבור האפרו-אמריקני, הרואה בו מנהיג, ימאס בו.
במהלך פעילותו של קינג באגודה לזכויות האזרח נמתחה עליו ביקורת גם מצד קבוצות מיליטנטיות של פעילים אפרו-אמריקאים, הקולנית שבהן אומת האסלאם ומלקולם אקס שדגל בהפרדה של השחורים והלבנים באמריקה, ובכך היה חלוק בדעתו עם קינג שהטיף למען אינטגרציה גזעית. מתנגד ויריב רעיוני נוסף היה סטוקלי קרמייקל שטען כי התרבות האפריקאית אמריקאית היא ייחודית וכי רעיון האינטגרציה יפגע בכך.
ב-20 בספטמבר 1958 נדקר קינג בחזהו על ידי איזולה קארי (אנגלית: Izola Curry) בחנות ספרים ברובע הארלם בעיר ניו יורק, התוקפת – ככל הנראה מעורערת בנפשה – חשדה שקינג קושר כנגדה. בעקבות הפציעה אושפז קינג בבית חולים למשך מספר שבועות.
בשנת 1959 פרסם קינג ספר קצר בשם "מידות האדם" (אנגלית: The Measure of A Man) בספר נכללה דרשתו המפורסמת "מהו אדם?" (אנגלית: "What is Man?") ובה דיון בצורך האנושי באהבת האלוהים וביקורת על אי צדק חברתי ואפליה בחברה המערבית. באותה שנה זכה בפרס אניספילד-וולף על ספרו הקודם, "המצעד לעבר החירות: סיפורה של מונטגומרי" (לא תורגם לעברית).
תנועת אולבני
במסגרת מאבקה של תנועת אולבני כנגד חוקי האפליה הגזעית הגיע קינג לאולבני שבג'ורג'יה ב-15 בדצמבר 1961 על מנת להשקיף על האירועים אך נעצר למחרת היום, הובא בפני שופט ושוחרר עד למשפטו שנערך ביולי 1962 הוא קיבל קנס של 178 דולר או 45 ימים בכלא, קינג בחר לשבת בבית הכלא אך שוחרר שלושה ימים לאחר מכן. לאחר שנה של הפגנות ומאבק ציבורי החלו ההפגנות לקבל אופי אלים, ניסיון שלו להחזיר את המאבק לקווים של אי-אלימות לא צלחו. ומאוחר יותר ציין אודות הלקח שנלמד מהמאבק באולבני:
מערכת ברמינגהאם
קינג הגדיר את העיר ברמינגהאם שבאלבמה "העיר המופרדת ביותר בארצות הברית". בעיר שבה חיו כ-350,000 תושבים שמתוכם 60% לבנים, לא היו כל נושאי משרות ציבוריות מקרב התושבים האפרו-אמריקאים. האבטלה הקשה ותנאי האפליה הביאו את היחסים הבין גזעיים בעיר לכלל עימות אלים שכלל שימוש בנשק חם ומטעני חבלה. ניסיון של איגודי זכויות אדם לפעול דרך ערוצים משפטיים נתקלו בחומה בצורה של גזענות. בשנת 1963 נרצחו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות בהתקפת טרור על ידי מטען נפץ שהונח ברחוב הכנסייה הבפטיסטית. האירוע הונצח על ידי המשורר השחור דדלי רנדל, בשיר "הבלדה של ברמינגהאם", ועל ידי סקסופוניסט הג'אז ג'ון קולטריין, בשיר "אלבמה".
מנהיג התנועה לזכויות האזרח בברמינגהאם פרד שאטלסוורת' הזמין את קינג ואת פעילי SCLC להגיע לעיר כדי לסייע במאבק בהפרדה הגזעית. ארגונים אלו החלו במתקפה מרוכזת על חוקי ההפרדה שכונתה בשם "פרויקט C" (קיצור של Confrontation – עימות). במהלך החודשים אפריל ומאי 1963 נקטו המפגינים צעדי מחאה שכללו תהלוכות ושביתות. המשטרה פעלה בברוטליות מרובה, תוך שימוש בגז מדמיע ובכלבי תקיפה, ועצרה למעלה מ-3,000 איש, רבים מהם קטינים. נקודת המפנה לטובת המפגינים אירעה כאשר תלמידי בית ספר יצאו לרחובות במהלך שכונה "מסע הצלב של הילדים" ועורר מחלוקת אך גם הטה את הכף בדעת הקהל בארצות הברית ובעולם המערבי. בתחילת חודש מאי הגיעה העיר לכדי קריסה כלכלית, עסקים נסגרו והתשתית העירונית חדלה מלתפקד. ב-8 במאי הגיעו בעלי העסקים להסכמה עם נציגות המפגינים וב-10 במאי הודיע קינג כי הושגה הסכמה עם הרשות המקומית על הפסקת ההפרדה בעיר בתוך 90 יום. ב-11 במאי הרסה פצצה את מלון גסטון שבו שהה קינג בעת המערכה ופצצה אחרת גרמה נזק לבית אחיו.
במהלך המערכה נעצר קינג, אירוע כליאה מספר 13 מתוך 29 בסך הכל בקריירה. הכליאה הפכה לכלי במאבק הציבורי בעוד תומכיו פונים לתקשורת ואף לנשיא ארצות הברית תוך גרימת מבוכה לרשויות המקומיות. קינג ניצל את זמנו בכלא וכתב את המנשר המפורסם מכתב מבית הכלא של ברמינגהאם, שנכתב על בדלי נייר ושוליים של עיתונים. החיבור היה תשובה ישירה לאנשי כמורה לבנים שהאשימו את קינג בהסתה למרדנות ודרשו ממנו לנהל את המאבק באמצעים משפטיים. ה"מכתב" כלל את עיקרי אמונתו ודעותיו של קינג. בתגובה לביקורת קבע קינג כי השבר של הגזענות הוא עמוק, הצורך בשינוי דחוף והמערכת מחופרת בעמדתה, קינג טוען כי חירות אינה ניתנת במתנה על ידי הצד המדכא אלא המדוכא חייב לדרוש את חירותו. קינג מציין כי מסיבת התה של בוסטון הייתה למעשה צעד של מרדנות אזרחית ואף מרחיק לכת וקובע כי מעשיה של המפלגה הנאצית בגרמניה נעשו בחסות החוק. קינג ממשיך ומתאר את החברה "הלבנה" העומדת מול המפגינים:
בסופו של דבר קצרה המערכה הצלחה, ב-12 ביוני 1963 נשא הנשיא קנדי נאום שבו ביקש להבטיח את זכותם של כל האזרחים לקבל שירות ולהשתמש בכל התשתיות, בכלל זה בתי מלון, חנויות, תיאטראות, מסעדות ומוסדות דומים ומימוש הזכות להצביע בכל המדינות. לאחר מכן, ב-19 ביוני, הגיש קנדי לקונגרס הצעת חוק לשוויון זכויות.
את המערכה סיכם קינג במילים הבאות:
המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות
ממוזער|250px|עשרות אלפי הצועדים מתארגנים לטקס. צילום מראש אנדרטת לינקולן, לאורך בריכת ההשתקפות
שמאל|ממוזער|250px|מרטין לותר קינג נואם את הנאום "יש לי חלום"
שמאל|ממוזער|250px|מרטין לותר קינג באנדרטת לינקולן במהלך "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות", 28 באוגוסט 1963, עת נשא את נאומו "יש לי חלום" (ברקע: אנדרטת וושינגטון)
המצעד הגדול לוושינגטון נערך ב-28 באוגוסט 1963 ואורגן על ידי שישה ארגוני זכויות אדם, שראשיהם נקראו גם "ששת הגדולים" ("The big six"). בראש ההתארגנות ניצב א. פיליפ רנדולף, פעיל איגודי עובדים ונשיאם של ארגוני עובדים אפרו-אמריקאים. לצידו פעל קינג כנציג ארגון ה-SCLC. המצעד, נקודת שיא בפעילות ארגוני זכויות האדם נועד בראש וראשונה להפגין נגד גזענות, הפגנת תמיכה בממשל קנדי ובצעד פורץ-הדרך של הנשיא לקידום חוק זכויות האזרח. עם זאת, כל הארגונים הסכימו שעליה להיות דוגמה לאי-אלימות. לקראת המצעד הגיעו מפגינים לוושינגטון די. סי. ב-2,000 אוטובוסים מיוחדים, 21 רכבות ייעודיות ו-10 קווי תעופה חכורים, זאת בנוסף למפגינים שהגיעו ברבבות מכוניות וכלי תחבורה ציבורית סדירים. לאחר התארגנות ארוכה של הקהל הרחב והמוזמנים למרגלות אנדרטת לינקולן ושם נאמו מנהיגי המצעד, "ששת הגדולים". הנואם האחרון היה מארגן המצעד, רנדולף, ולפניו נשא קינג את נאומו "יש לי חלום". פרק הנאומים הסתיים בנגינת נעימת "We Shall Overcome" בעוגב ושירתה של ג'ואן באאז.
ההשפעה על הצועדים, בעיקר אלו שלא השתתפו קודם לכן בהפגנות, הייתה עמוקה. אפרו-אמריקאים רבים שהגיעו למצעד כתוצאה מהשתייכות לכנסיות ולאיגודי עובדים, נרתעו מהאלימות המשטרתית והגזענית ומהייצוגים התקשורתיים של ההפגנות, לא הביעו מחאה ציבורית פומבית ולא היו חלק מהתארגנות כלל-ארצית קודם לכן. עבור רבים מהם נחשבה הצעידה, בסולידריות יחד עם רבבות כמותם, לאירוע משמעותי מבחינת ההגדרה העצמית והכבוד העצמי. עבור רבים מצופי הטלוויזיה הלבנים היה המצעד חשיפה ראשונה של תנועת זכויות האזרח הלא-אלימה והזדמנות ראשונה לשמוע דוברים אפרו-אמריקאים רהוטים. נאומו של קינג הפך ליהלום בכתר המצעד וסמל למאבק עבור זכויות האדם בארצות הברית ומחוץ לה:
אחד ממנהיגי התנועה לזכויות האזרח תיאר את הנאום באומרו
פרס נובל לשלום
ב-14 באוקטובר 1964, בגיל 35, קיבל קינג את פרס נובל לשלום "על הובלת התנגדות לא אלימה במאבק כנגד אפליה גזעית בארצות הברית". קינג הוא הגבר הצעיר ביותר שזכה בפרס נובל לשלום. את סכום הזכייה, כ-54,000 דולר אמריקני השווים בתחילת המאה ה-21 כ-400,000 דולר הוא תרם במלואם לתנועה למען שוויון זכויות. בנאום קבלת הפרס חזר קינג בעוצמה על עיקרי אמונתו:
המצעד מסלמה למונטגומרי
במרץ 1965 ארגן קינג וארגון ה-SCLC, בשיתוף עם ארגוני זכויות אדם מקומיים באלבמה, שלושה מצעדי מחאה מהעיר סלמה לבירת המדינה מונטגומרי. הצועדים מחו על סירוב רשויות המדינה לתת זכות הצבעה לאפרו-אמריקאים. החל מינואר 1965 יזם ה-SCLC מסע תעמולה להסב את תשומת לב האומה האמריקאית להפרת זכויות הצבעה באלבמה, תושבים אפרו-אמריקאים ניסו להירשם להצבעה אך נאסרו על ידי המשטרה. במקביל נקטו השלטונות האזרחיים בצעדי ענישה כלכליים כנגד הקהילות האפרו-אמריקאיות.
במצעד הראשון, השתתפו 600 איש. במהלכו תקפו שוטרים מאלבמה באלימות רבה את הצועדים, התמונות שפרסמה המדיה, של מפגינים מוכים עד זוב דם, ללא אלימות מצדם. יצרו הד חיובי, שהוכיחה את האסטרטגיה של המארגנים, לצעדות ללא אלימות. ב-25 במרץ במצעד השלישי שנערך באישור משפטי, כבר צעדו מעל 25 אלף איש, במהלכו נשא קינג, נאום המפורסם בשם "עד מתי, עוד מעט" בו הוא קרא למאזינים להתאזר בסבלנות כי המהפך בפתח.
המערכה בשיקגו
בשנת 1966 החליטו מנהיגי תנועות המחאה האפרו-אמריקניות להפנות את המאמץ אל צפון ארצות הברית, העיר שיקגו נבחרה כמוקד פעולות המחאה כנגד אפליית משפחות אפרו-אמריקאיות בפרויקטים של דיור ציבורי, נערכו מספר מצעדים בשכונות של העיר שיקגו ובהם מצעד בשכונת מרקט פארק נתקלו באלימות קשה מצד תושבי השכונות שתקפו את המפגינים בכלי נשק קרים ובהשלכת חפצים שונים. אי היכולת לרסן את האלימות והחשש מקורבנות בנפש הובילו את קינג להפסיק את פעולות המחאה. בין המפגינים הבולטים שהפגינו נגד קינג היו ג'ורג' לינקולן רוקוול ואנשי המפלגה הנאצית האמריקנית.
המאבק במלחמת וייטנאם
סך כל פעולות המחאה, והכישלון פוקח העיניים בשיקגו, הביא את קינג לקשור את הכוחות העיקריים במערכת הפוליטית האמריקאית למכלול אחד והוא קשר את הקפיטליזם והניצול הכלכלי עם גזענות ועם מכלול מערכת יחסי החוץ שלארצות הברית בה ראה קינג התממשות של אימפריאליזם מודרני. הוא הגיע למסקנה כי על ארצות הברית לצאת חוצץ כנגד שלושה מרכיבים אלו במהותה הפוליטית על מנת להביא את השינוי באפליה ובחתירה למימוש דמותה הדמוקרטית. בכך הפך קינג ממנהיג תנועת רפורמה למהפכן שקרא תיגר על החוגים הליברל-דמוקרטים בארצות הברית.
ב-4 באפריל 1967 הופיע קינג בכנסיית ריברסייד שבעיר ניו-יורק ונשא את נאומו מעבר לווייטנאם: זמן לשבור את השתיקה. בנאום זה שטח קינג נקודת השקפה שחרגה מעבר למוסכמות התקופה והציב את עצמו כמתנגד למלחמת וייטנאם אבל גם לתפיסת העולם האמריקאית. הוא העלה טענה כי ארצות הברית חותרת לכבוש את וייטנאם במטרה להפוך אותה לשטח חסות - מושבה אמריקאית, ועשה חיבור ישיר בין המלחמה ומדיניות של אפליה בארצות הברית. הוא קרא לעריכת בדק-בית מוסר ושינוי. איש הרוח האפרו-אמריקאי טרוויס סמיילי טען בתוכנית תעודה של ערוץ PBS כי הנאום היה לא רק השנוי ביותר במחלוקת מנאומיו של קינג אלא גם הנאום שכתיבתו הייתה הקשה ביותר.
נאום זה ואלו שבאו אחריו הרחיקו את קינג מתוך ההסכמה הלאומית הרחבה ושם אותו בשוליים הרדיקליים של הפוליטיקה האמריקאית, תומכיו ובני בריתו מקרב האזרחים, מנהיגי ארגוני פועלים ואנשי הרוח הלבנים שלא תמכו בעמדותיו אלו ניתקו איתו קשר ואף כתבו כנגדו באופן אישי בעיתונים ואמצעי תקשורת מרכזיים. המגזין LIFE תיאר את הנאום "הסתה דמגוגית שנשמעת כאילו נכתבה עבור רדיו האנוי" והעיתון וושינגטון פוסט כתב כי קינג צמצם את התועלת שבו עבור המטרה שלמענה פעל, המולדת שלו ואנשיו"
פעולות המחאה נגד מלחמת וייטנאם של קינג נעשו תכופות יותר וכללו דפוסי מחאה ששימשו את המפגינים כנגד האפליה. ב-25 במרץ 1967 הוביל קינג מצעד מחאה כנגד המלחמה בעיר שיקגו. ב-14 באפריל נשא קינג נאום שעיקרו פוליטי, הוא יצא ממסגרת הפואטית עמוסת הסמלים של נאום "מעבר לווייטנאם" ואמר מפורשות את שעל ליבו:
למחרת היום צעדו 400,000 פעילים כנגד המלחמה ובהם קינג מסנטרל פארק למטה האומות המאוחדות בניו יורק באותו יום צעדה קורטה סקוט קינג, אשתו במצעד מקביל ובו 100,000 מפגינים בעיר סן פרנסיסקו. ב-16 באפריל נשא קינג את נאומו המפורסם "מדוע אני מתנגד למלחמה בווייטנאם" (אנגלית: Why I Oppose the War in Vietnam ), על נאום זה זכה קינג בשנת 1970, לאחר מותו, בפרס גראמי על ה"אלבום הטוב ביותר של המילה המדוברת" (אנגלית: Best Spoken Word Album) השמור לנאומים מוקלטים.
מעורבותו של קינג, חברו ג'יימס ביבל וארגון ה-SCLC הלכה והעמיקה במקביל לפעילות של קבוצות אחרות כגון הפנתרים השחורים. הציבור האפרו-אמריקאי נרתע תחילה מהצטרפות לתנועת המחאה בגלל נאמנות לנשיא לינדון ג'ונסון שנתפס כמוביל רפורמות חברתיות, אך התמשכות המלחמה והתנגדות לגיוס שהשפיע במיוחד על קהילות מוחלשות חברתית הביאו את הציבור האפרו-אמריקאי למחות כנגד מלחמת וייטנאם – לעיתים קרובות בקבוצות בהם פעלו אפרו אמריקאים בלבד ולצד או בנפרד מקבוצות מחאה "לבנות" או כלל-אמריקאיות.
המערכה למען העניים
המאבק הציבורי האחרון של קינג קרם עור וגידים בתחילת שנת 1968 וזכה לשם "המערכה למען העניים" (אנגלית: Poor People's Campaign) או מצעד האביונים. המחאה כוונה לאפליה וחוסר צדק על בסיס כלכלי וללא קשר לגזע או צבע עור, קינג יצא למסע גיוס תמיכה ברחבי ארצות הברית על מנת לגייס צבא רב גזעי של עניים. קבוצה אמורפית זו לא תפסה את עצמה כבעלת מאפיינים ייחודיים ולא הוגדרה עד שהנשיא ג'ונסון הכריז בשנת 1964 על מדיניות של מלחמה בעוני, ספירת האוכלוסין שנערכה בארצות הברית בשנת 1960 קבעה כי 35 מיליון אמריקאים חיים מתחת לקו העוני. בעת שקינג החליט על המערכה למען העניים הייתה "המלחמה בעוני" כישלון פוליטי שנזנח על ידי יוזמיו בין היתר משום שתשומת הלב הוקדשה למלחמה בווייטנאם, על פי חזונו של קינג הייתה אמורה המערכה למען העניים להביא את בעיית העוני אל קדמת הבמה הציבורית ולהביא לפתרון כלל אמריקאי שיכלול חבילת סיוע שבה הבטחה לתעסוקה, הבטחת הכנסה, ופרויקטים של דיור לבעלי הכנסות נמוכות. לצורך השגת מטרות אלו יזם קינג מצעד של אמריקאים מהמעמדות הכלכליים הנמוכים אל וושינגטון על מנת ליצור לחץ פוליטי על מקבלי ההחלטות ולהציג את הצורך הדחוף בפתרון.
יוזמת המערכה למען העניים כללה נקודות יסוד בעייתיות, הרעיון של המאבק על רקע של מעמדות כלכליים ומנהיגותו של קינג היו בגדר סדין אדום עבור אזרחים אמריקאיים רבים. גם בתוך ארגון ה־SCLC קמו מתנגדים ליוזמה, הבולט בהם ביירד רסטין ממנהיגי הציבור האפרו אמריקאי, טען כי מטרות המערכה היו מעומעמות והדרישות לא מציאותיות, על רקע קביעות אלו הוא הביע את החשש כי בסיכומו של דבר המערכה תיכשל ויגבר הלחץ על השכבות החלשות והציבור האפרו-אמריקאי.
ההתנקשות בחייו
ממוזער|250px|מוטל לוריין ב-2012
ממוזער|250px|מוטל לוריין ב-2012. המקום שוחזר לרגע האירוע וזר עגול מסמן את מקום עמידתו של מרטין לותר קינג.
ב-29 במרץ 1968 יצא קינג לעיר ממפיס שבמדינת טנסי להצטרף למחאת פועלי התברואה האפרו-אמריקאים של העיר ששבתו מיום 12 במרץ במטרה לשפר את תנאי העסקתם ולהשוותם לפועלי תברואה לבנים. הוא התאכסן בחדר 306 במוטל לוריין. ב-3 באפריל נשא קינג את נאום הייתי על פסגת ההר בכנסיית מסון טמפל של הקהילה הפנטקוסטית האפרו-אמריקאית. בנאום שבראייה לאחור נראה נבואי הוא אמר:
ב-4 באפריל בשעה 18:01 נורה קינג בעת שעמד על מרפסת הקומה השנייה של המוטל. הכדור פגע בו בלחי הימנית, שבר את הלסת ונע בגופו עד שנעצר בכתפו. חברו למאבק של קינג, ראלף אברנטי , היה בחדר בעת האירוע, שמע את הירייה וכאשר יצא מהחדר מצא את קינג שכוב על הרצפה מתבוסס בדמו. ההתנקשות יצרה מהומה רבתי במלון, ולוריין ביילי, אשתו של בעל המלון, לאחר שראתה את גופתו של קינג, התמוטטה ומתה מהתקף לב. קינג נלקח לבית החולים סנט ג'וזף שם נקבע מותו בשעה 19:05.
מעבר לכביש ממול למוטל לוריין ובסמוך לבית הארחה בו שהה הרוצח עמדה תחנת כיבוי אש ובה הוצבו שוטרים שעקבו אחרי מעשיו של קינג. לאחר השמע הירייה ועם הפגיעה יצאו השוטרים למקום האירוע והיו הראשונים לתת עזרה ראשונה לקינג שגסס מפצעיו.
לוויה
ממוזער|250px|קברם של בני הזוג קינג במרכז קינג, אטלנטה ג'ורגיה
נשיא ארצות הברית באותה תקופה, לינדון ג'ונסון הכריז על 7 באפריל כיום אבל לאומי, ויומיים לאחר מכן, ב-9 באפריל נערכה הלוויה בעיר אטלנטה, תחילה בטקס מצומצם ובו נכחו 1,300 מוזמנים, בטקס הושמע נאומו של קינג "Drum Major" שנישא על ידו ב-4 בפברואר 1968 ובו הוא ביקש שבהלווייתו לא יזכירו את תאריו והכיבודים להם זכה וביקש כי יזכירו כי הוא "האכיל את הרעבים, הלביש את העירומים, היה צודק בשאלת המלחמה, אהב ושירת את האנושות". הטקס הסתיים כאשר הזמרת מהליה ג'קסון שרה את השיר קח את ידי, אלי היקר (אנגלית: Take My Hand, Precious Lord).
לאחר מכן עבר ארונו של קינג על גבי עגלה פשוטה רתומה לפרדות בפני קהל של עשרות אלפים בתהלוכה של 3.5 מייל עד לקולג' מורהאוס ומשם נלקח הארון לבית הקברות המקומי (שבו היו קבורים בעיקר מתים ממוצא אפרו-אמריקאי), בשנת 1977 הוצא הארון והועבר לקבר מפואר ברחבה של מרכז קינג.
מהומות בעקבות הרצח
לאחר רציחתו, החל גל של מהומות ברחבי ארצות הברית. המהומות הקיפו 110 ערים. 28 הרוגים ומעל אלפיים פצועים. המהומות שככו לבסוף עד ה-8 באפריל. בהתערבותם של חיילים מחיל הנחתים האמריקני. וכוחות המשמר הלאומי של המדינות השונות.
חלק ממקורביו הוביל קו תקיף ומיליטנטי, בהאשמות וקריאות לתגובה ולהתחמשות. חלק אחר ופוליטיקאים בכירים כרוברט קנדי ואחרים הובילו קו פייסני.
חקירה, מעצר ומשפטו של הרוצח
חקירת ה-FBI איתרה עדי ראייה לאירוע בבית הארחה ולאחר מכן את כלי הנשק ששימש את הרוצח, החוקרים הצליחו לבסוף לזהות את החשוד ברצח, אסיר נמלט בשם ג'יימס ארל ריי, שנעצר ב-8 ביוני 1968, בנמל התעופה לונדון הית'רו שבלונדון כשניסה לעזוב את הממלכה המאוחדת עם דרכון קנדי מזויף על שם רמון ג'ורג' סנייד. ריי הוסגר במהירות למדינת טנסי והואשם ברצח קינג. הוא הודה ברצח ב-10 במרץ 1969, (על אף שהכחיש את ההודאה לאחר שלושה ימים), משהועמד למשפט הודה ריי כי הוא הרוצח, בעצת בא כוחו. ההודאה הצילה את ריי מגזר דין מוות ונגזרו עליו 99 שנות מאסר. מאז החליף ריי מספר עורכי דין במאמץ לבטל את הרשעתו, במהלך הזמן מסר ריי מספר גרסאות מעורפלות בנוגע לחלקו ברצח, הוא טען כי הוא לא ירה בקינג והוסיף כי הוא היה מעורב ברצח באופן לא ישיר, לטענתו בראש הקנוניה עמד אדם ששמו "ראול".
תאוריית קשר
מעשה הרצח וסימני השאלה שנותרו - לכאורה - סביב נסיבותיו ובעיקר העוינות של ממשלת ארצות הברית וסוכנויות פדרליות שניהלו מערכה עיקשת כנגד קינג הביאו להתפתחות תאוריית קשר שעיקרה הטענה כי ריי היה שותף זוטר במזימה לרצוח את קינג שבראשה עומדים אלמונים או גופים ממשלתיים.
בשנת 1977 נפגש דקסטר סקוט קינג, בנו של מרטין לותר קינג, עם ריי ולאחר מכן הביע תמיכה פומבית בדרישתו של ריי למשפט חוזר. שנתיים לאחר מכן תבעה קורטה סקוט קינג את ללויד ג'וארס בבית משפט אזרחי, על חלקו לכאורה ברצח קינג, על פי דברי ג'וארס הוא קיבל 100,000 דולר על מנת לתכנן ולהוציא לפועל את רציחתו של קינג. חבר המושבעים מצא את ג'וארס ו"קונספירטורים אלמונים" וכן "סוכנויות ממשלתיות" כחלק מהמזימה לרצוח את קינג.
בשנת 2000 ניהל משרד המשפטים של ארצות הברית חקירה על טענותיו וחלקו של ג'וארס ברצח אך לא נמצאו ראיות התומכות בטענות תאוריית קשר.
בספטמבר 1976 מינה בית הנבחרים האמריקני, ועדה לחקירת מותם של קנדי וקינג בראשות חבר הקונגרס לואיס סטוקס מאוהיו, הוועדה כללה שמונה חברי בית הנבחרים. וחולקה לשתי תת-ועדות. האחת חקרה את רצח קנדי והשנייה את רציחתו של קינג, דו"ח ממצאי הוועדה פורסם ב-29 במרץ 1979. באשר לקינג, הסיקה הוועדה כי רציחתו הייתה מיריה אחת מרובהו של ג'יימס ארל ריי, ושקיימת "אפשרות" שהרצח היה כתוצאה מקשר פלילי, על אף שאף סוכנות של הממשלה של ארצות הברית אינה מעורבת בקשר זה.
מורשת רעיונית ועמדות פוליטיות
מרכז חייו ומקור שורשיו הרעיוניים של קינג הייתה הדת הנוצרית, וככומר של הכנסייה הבפטיסטית היו כתבי הקודש הן התנ"ך והברית החדשה המקור להשקפת עולמו והמקור לדרשותיו. הוא נהג לשלב ציטוטים מכתבי הקודש באסיפות דתיות, דרשות בכנסייה והופעות ציבוריות. מעיון בכתביו עולה כי מצוות ואהבת לרעך כמוך ומקבילתה "אהוב את אויבך" משמשות כציר מרכזי בהגותו ואבן בוחן לפיה שפט את הסובבים אותו. מצוות ואהבת לרעך כמוך מוזכרת פעמים מספר בברית החדשה, כך, למשל, בבשורה על-פי מתי היא בעלת משקל זהה לעשרת הדיברות ובבשורה על-פי מרקוס היא מוצגת כמצווה השנייה במעלה לצווי הנוצרי "ואהבת את ה' אלוהיך" – מצווה המוזכרת אף היא רבות בדברי קינג – כתפיסת עולם פרטית ומקור כוח פנימי.
הפרופסור אייל נווה טוען כי דמותו של קינג מייצגת לאחר מותו מורשת של רפורמה שהוגשמה באופן חלקי בלבד, כך יכולים חלקים גדולים מהציבור האמריקאי להזדהות עם מורשתו. חוגים שמרניים יכולים להזדהות עם המסר כי העוול האחרון שרדף ופילג את החברה האמריקאית נעלם ואתו הצורך רפורמות חברתיות נוספות, חוגים ליברליים יכולים להזדהות עם דרכו ועם הצורך בשינוי דמוקרטי עליו הצביעה מורשתו. מעל הכל המערכת הפוליטית אימצה את דמותו מאחר שהוא דגל באי-אלימות ומאחר וקרא לשלב את המיעוט המופלה אותו ייצג אל תוך החברה האמריקאית. נווה מגדיר את קינג כ"מנהיג תנועת רפורמה" שתבע מארצות הברית לממש את האידיאלים הליברליים-דמוקרטיים לכל רוחב שדרות החברה האמריקאית.
אי אלימות
שמו של קינג, וגרעין מפעלו נקשרו לרעיון האי-אלימות, הבסיס לפילוסופיה זו הייתה אמונתו הנוצרית וקינג הושפע וראה עצמו כממשיך דרכם של ריינהולד ניבור ופאול טיליך שפעלו בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית על מנת לקשר את האמונה הנוצרית עם הפוליטיקה, הדיפלומטיה והריאליה של המציאות המודרנית בת זמננו. תרומה מיוחדת תרם ניבור לתיזה בדבר 'מלחמה צודקת'. קינג קיבל את השראה והשפעה נוספת מהנרי דייוויד תורו, תורו האמין כי קיים מושג צדק טהור, המשותף לכל בני האדם. על-פי תורו, הצדק נובע מהימנעות מתוקפנות ומכפייה, במובנם האלים. תורו גורס, כי האדם צריך לשאוף לעשיית צדק ולהימנע ממעשי עוול וקיפוח, כגון שיעבוד זולתו לעבדות, קינג קרא כסטודנט את הספר אי-ציות אזרחי מאת תורו והושפע מההטפה שלא לשתף פעולה עם מערכות הנתפסות כמבוססות על כפירה ורוע.
השפעה נוספת, מחוץ לתחומי עולמו הנוצרי והאמריקאי קיבל קינג ממהטמה גנדי – מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית. גנדי הפך לסמל ההתנגדות הלא-אלימה בזכות הגייתה ויישומה של הסאטיאגרהא – פילוסופיה הממוקדת בחיפוש אחר האמת ובהתנגדות לרשע באמצעות התנגדות פעילה אך לא אלימה – דבר שהוביל לעצמאות הודו ועורר השראה לתנועות שונות למען זכויות אדם ולחופש ברחבי העולם. בשנת 1959 ערך קינג מסע של עלייה לרגל להודו ממנו חזר לארצות הברית עם השראה והבנה מעמיקה על שורשי הפילוסופיה של התנגדות ללא אלימות ומקומה במאבק האפרו אמריקאי לשוויון זכויות בארצות הברית. בראיון רדיו ששודר בערב היום האחרון של קינג על אדמת הודו הוא אמר: "מאז שהגעתי להודו, התחזקה אמונתי – עתה יותר מתמיד – כי הדרך של התנגדות ללא אלימות היא הנשק החזק ביותר העומד לרשות המדוכאים במאבקם להשיג צדק וכבוד אנושי".
המערכת הפוליטית
לכל אורך שנות פעילותו התרחק קינג מחסות המפלגות הפוליטיות של ארצות הברית ולא נתן פומבי לדעותיו או לתמיכתו במועמד כלשהו לנשיאות ארצות הברית, בראיון שנתן בשנת 1958 הוא אמר "אני לא חושב שהמפלגה הרפובליקנית ולא המפלגה הדמוקרטית מלאות בהוד האלוהים... ואני לא קשור לאף אחת מהן". בשיחות פרטיות הוא הביע תמיכה במפלגה הדמוקרטית ובאוטוביוגרפיה שלו הוא ציין כי בשנת 1960 הוא הצביע עבור ג'ון קנדי, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. לגופו של עניין הוא אמר:
בהמשך עבד קינג יחד עם הנשיא לינדון ג'ונסון על ביטול אפליית השחורים ועל קידום זכויות האזרח. ב-1964 העביר הנשיא בבית הנבחרים ובסנאט את חוק זכויות האדם, שבחקיקתו החל הנשיא הקודם ג'ון קנדי.
השקפות כלכליות
קינג היה ביקורתי כלפי המדיניות הכלכלית של ארצות הברית. קינג תמך בסוציאליזם דמוקרטי, אך נמנע לרוב מהבעת דעה זו באופן פומבי, בגלל הסלידה הציבורית מקומוניזם וסוציאליזם שהייתה נפוצה בארצות הברית באותה התקופה.
בשנותיו האחרונות, הביקורת שלו הפכה לפומבית יותר, כשהתחיל לקשר בין המדיניות הכלכלית של ארצות הברית, אותה כינה "סוציאליזם לעשירים וקפיטליזם לעניים", לבין מלחמת המעמדות בארצות הברית והאימפריאליזם שהוביל, לטענתו, למלחמת וייטנאם.
בנאומו משנת 1967, המכונה "מעבר לווייטנאם", אמר:
בנאום נוסף מ-1967, המכונה "לאן אנו ממשיכים מכאן?", אמר:
יחס ליהדות ומדינת ישראל
ממוזער|250px|הרב אברהם יהושע השל עם מרטין לותר קינג, 7 בדצמבר 1965
תנועת המחאה וזכויות האדם האפרו-אמריקאית נהנתה מתמיכה של ארגונים יהודים הן בלוגיסטיקה אך גם בסיוע מוסרי ותקשורתי. אנשי רוח יהודים היו פעילים באירועי מצעדי המחאה וההפגנות בכלל וכיועצים ותומכים של קינג בדרכו, המפורסם שבהם היה הרב והפילוסוף אברהם יהושע השל שפעל למען השגת שוויון לשחורים באמריקה ורקם ידידות עמוקה עם קינג. תמונה מפורסמת מ-1965, שבה נראה השל צועד יד ביד עם קינג בהפגנה הגדולה בסלמה, הפכה לסמל לשיתוף הפעולה האפשרי בין יהודים לשחורים בארצות הברית. השל אמר לאחר אותה הפגנה שחש כי רגליו הצועדות "מתפללות", קינג נרצח ימים ספורים לפני שעמד לחגוג את ליל הסדר בביתו של השל. קינג אמר על השל:
על רקע זה היה יחסו של קינג כלפי יהדות, יהודים ומדינת ישראל חיובי ואוהד. הוא צידד בזכות הקיום של מדינת ישראל ותמך בישראל בעת הקרבות של מלחמת ששת הימים תוך שהוא קורא לפתיחת משא ומתן על מנת לסיים את מעשי האיבה. במספר מקרים מתועדים עמד קינג חוצץ כנגד קריאות אנטישמיות ואנטי ציוניות שהפכו לשכיחות בקרב תנועות הכוח השחור כגון אומת האסלאם ומנהיגיה. הליגה נגד השמצה, הקונגרס היהודי האמריקאי וארגונים נוספים, יהודיים ולא-יהודיים, וכן אקדמאים רבים, רואים בו ארגון אנטישמי, בהתבסס על התבטאויות מנהיגיו ובהם לואיס פרחאן.
מקרה מיוחד הוא מכתב לידיד אנטי ציוני המיוחס לקינג ובו מובאת בשמו מסה לפיה אנטי ציונות ואנטישמיות הן גישות המשיקות אחת לשנייה וכי אנטי ציונות היא אנטישמיות במסווה. קטעים מטקסט זה צוטטו מספר פעמים על ידי פוליטיקאים ישראלים ופרו ציונים.
מחקרים הראו כי מקורו של הציטוט איננו ברור וכי ככל הנראה מדובר בטקסט שלא נכתב ולא נאמר על ידי קינג. ההיסטוריון אריק סנדקוויסט שחקר את תולדות הקשר בין ארגונים יהודים לבין תנועת המחאה האפרו-אמריקאית בכלל וקינג בפרט קובע כי הטקסט איננו של קינג, אך מתבסס על אירוע מתועד בו קטע קינג סטודנט אנטישמי ואמר לו "אל תאמר דברים אלו, כאשר אנשים מותחים ביקורת על ציונים הם מתכוונים ליהודים, דבריך הם אנטישמיים".
ארכיון המדינה חשף מסמכים מהם עולה כי החל משנת 1962 ניסו נציגים של ממשלת ישראל ושל ההסתדרות להזמין את קינג לביקור רשמי או רשמי למחצה בישראל אך אף על פי שקינג הביע נכונות ורצון בוטל הביקור המתוכנן כל פעם. בנובמבר 1964, משהוכרזה זכייתו של קינג בפרס נובל לשלום, ובטרם יצא לאוסלו, נפגש אבא אבן עם קינג בוושינגטון בנובמבר 1964 והזמינו לביקור בישראל. במרץ 1965 הזמין אברהם הרמן, שגריר ישראל בוושינגטון את קינג לביקור רשמי "בכל עת שיחפוץ". בדצמבר 1965 נפגש הכומר קינג לשיחה עם שמעון ילון, קונסול כללי של ישראל באטלנטה. בתחילת פגישתם ציין קינג שמזה ארבע שנים יש לו "הזמנה פתוחה" לבקר בישראל והביע את תקוותו שיוכל לבקר בישראל במחצית הראשונה של 1966 אולם גם מועד זה חלף מבלי שקינג יבקר בישראל. ככל הנראה רצה קינג לבקר בישראל כעולה רגל וחלק מקבוצה גדולה ללא זיקה או הצהרה פוליטית, הוא רצה לשאת דרשה על הר הזיתים אז חלק מירושלים תחת שלטון הממלכה הירדנית ומשם להמשיך לאתרים קדושים לנצרות בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים השתנה המצב הפוליטי וקינג חשש מהשלכות ביקור בירושלים המזרחית על חברים מהקהילה האפרו-אמריקאית שהחלו להביע בקול עמדות אנטי-ישראליות בוטות.
הקלטות סתר של ה-FBI חושפות חשש של קינג שביקור בישראל עלול להציב אותו בין הפטיש לסדן, בשיחה בין קינג לאחד מיועציו סטנלי לוויטן שנערכה ב-24 ביולי 1967 אמר קינג כי הוא חושש כי הוא "ייקלע למצב בו הוא ארור אם אני אומר משהו אחד ואהיה ארור אם אגיד שלא משנה מה אני אומר, ואני כבר ניצב מול ביקורת קשה כולל פרו-ערבית" ובשיחה אחרת אמר: "אני חושש שאם אלך העולם הערבי ואיתו אפריקה ואסיה יפרש את הצעד כהסכמה עם כל מה שישראל עשתה, ולי יש שאלות וספקות". בספטמבר 67 ביטל קינג את נסיעתו מתוך תקווה לעלות לרגל במועד מאוחר יותר. מותו מיריית מתנקש קטעה גם תוכניות אלו.
הנצחה
שמאל|250px|ממוזער| הרחוב הקרוי על שמו בירושלים
קינג מהווה סמל למאבק עיקש, שנשא פירות, למען זכויות האדם. בארצות הברית, מקום הולדתו פעולתו ומותו של קינג קראו פרנסי 730 ערים רחובות על שמו, הגדיל לעשות מחוז קינג שבמדינת וושינגטון שבמקור נקרא על שם אדם אחר ובשנת 1986 "הוקדש" לזכרו של קינג ושינה את סמלו ודגלו שמאז מופיעים עליהם פניו של מרטין לותר קינג.
קינג הוכר כמרטיר בכנסייה האוונגליסטית-לותרנית של ארצות הברית ויום ה-15 בינואר הוקדש לו. הכנסייה האפיסקופלית של ארצות הברית הכירה בו כמרטיר והקדישה לו את יום ה-4 באפריל.
האתר ההיסטורי הלאומי מרטין לותר קינג
ממוזער|250px|בית ילדותו של מרטין לותר קינג
באוקטובר 1980 הכריז משרד הפנים של ארצות הברית על מספר מבנים סביב בית ילדותו של קינג באטלנטה כאתר היסטורי לאומי. באתר נכללת גם כנסיית אבנעזר בה פעלו קינג ואביו ככמרים. ליד המבנים ההיסטוריים הוקם מרכז מבקרים ובו מוזיאון המתעד את ההיסטוריה של תנועת זכויות האזרח וחלקו של קינג במפעלה. בבניין ששימש בעבר כתחנת כיבוי אש נמצא מוזיאון קטן המתעד את תהליך האינטגרציה של מכבי האש של אטלנטה וכן חנות מתנות. בסמוך נטוע גן ורדים הקרוי על שם נאומו המפורסם של קינג "יש לי חלום" ובו אנדרטה לזכרו של מהטמה גנדי, ממוריו הרוחניים של קינג, "שדרת התהילה של לוחמי זכויות האדם" מעלה את זכרם של לוחמים למען זכויות אדם ברחבי העולם.
גולת הכותרת באתר הוא מרכז מרטין לותר קינג לשינוי חברתי ללא אלימות (אנגלית: Martin Luther King Jr. Center for Nonviolent Social Change) שהוקם במקור על ידי קורטה קינג במרתף בית הזוג שנה לאחר הרצח, בשנת 1981 הועתק המרכז למבנה מפואר בסמוך לבית הילדות של קינג. בשנת 1977 הוקם באתר מאוזולאום למרטין לותר קינג ושרידיו הועברו לאליו ממקום קבורתו המקורי בממפיס. המרכז הוא נכס פרטי בניהול משפחת קינג הנמצא בתוך תחומי האתר הלאומי, ומעמדו היה ועדיין נמצא במחלוקת בין צאצאיו של קינג.
באתר מתנהלים טקסים רבי משתתפים ביום מרטין לותר קינג ובהם פוליטיקאים ואנשי רוח מארצות הברית, טקסים נוספים נערכים במהלך חודש פברואר שהוכרז כ"חודש ההיסטוריה של השחורים" וביום הרצחו של קינג.
יום מרטין לותר קינג
250px|ממוזער|רונלד רייגן חותם על הצו הנשיאותי לקביעת יום מרטין לותר קינג. לידו עומדת קורטה סקוט קינג.
ב-2 בנובמבר 1983 חתם הנשיא רונלד רייגן על צו נשיאותי וקבע כי החל מה-20 בינואר 1986 יצוין בכל שנה יום לזכרו של קינג וייקרא על שמו. צו נוסף נחתם על ידי הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש בשנת 1992 שקבע כי יום מרטין לותר קינג יצוין כל שנה ביום שני השלישי בחודש ינואר.
האנדרטה לזכר מרטין לותר קינג
לאחר עשרים שנה של תכנון, חילוקי דעות ועיכובים נפתחה אנדרטת מרטין לותר קינג ב-22 באוגוסט 2011 באזור הצמוד לאזור המול – השדרה המרכזית של העיר וושינגטון בארצות הברית.
האנדרטה היא ביטוי ויזואלי למשפט מתוך הנאום "יש לי חלום": "בזכות אמונה זו נוכל לחצוב מתוך הר הייאוש אבן של תקווה." פתח הכניסה למתחם האנדרטה הוא מעבר בין שני סלעי גרניט גדולים, המסמלים את הר היאוש. מעבר להם משתרעת רחבת האנדרטה, שבמרכזה ניצב גוש גרניט לבן בגובה של 9.1 מטרים, הוא אבן התקווה. דמותו של קינג, המשקיף כביכול לעבר האופק עומדת בסמוך. משני עבריו של פתח הכניסה לרחבה מתמשכים שני כותלי גרניט המתקשתים כסהר, נחקקו בהם ארבע עשרה אימרות מתוך נאומים ודרשות שנשא קינג ודברים שכתב. בצד האנדרטה הוקם גם מרכז מבקרים המשויך אליה.
משפחתו
קורטה קינג
ממוזער|מצבה לזכר בני הזוג קינג במרכז קינג שבאטלנטה.
ממוזער|250px|מרטין לותר קינג ואשתו קורטה, תמונה משנת 1964
בשנת 1953 התחתן קינג עם קורטה סקוט קינג, (אנגלית: Coretta Scott King). החתונה נערכה על המדשאה של הורי הכלה ואת הטקס ניהל אבי החתן, במהלך הטקס השמיטה קורטה את השבועה לציית לבעלה מהטקסט – צעד שגם בתחילת המאה ה-21 נחשב ליוצא דופן. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים. קורטה המשיכה את פועלו של בעלה לאחר הירצחו, היא הפכה לפעילה מרכזית בתנועה לשוויון זכויות נשים והתנועה לזכויות להט"ב. בשנת 1968 ייסדה קורטה את "מרכז קינג למען שינוי חברתי ללא אלימות", (אנגלית: King Center for Nonviolent Social Change) מרכז מחקר אקדמי לקידום זכרו ומורשתו של קינג. היא נפטרה ב-30 בינואר 2006, במרכז רפואי אלטרנטיבי במקסיקו, סיבת המוות העיקרית נקבעה ככשל נשימתי שנבע מקריסת מערכות בגין בעיות בריאות קשות ובהן סרטן השחלות וסדרה של אירועי שבץ מוחי. היא נקברה בטקס רב משתתפים ב-7 בפברואר 2006 בכנסיית המסיון של הלידה מחדש במדינת ג'ורג'יה.
יחסים מחוץ לנישואים
חיי משפחת קינג היו חשופים לציבור לכל אורך הקריירה הציבורית האינטנסיבית של קינג ובני משפחתו שאף הם בחרו בקריירה ציבורית. משהציב עצמו כלוחם בממסד ולוחם כנגד הסדר הישן הפך קינג למטרה עבור סוכנויות לאכיפת חוק, גופים אלו ובראשם ה-FBI ניהלו מערכה של מעקב, הפעלת סוכנים ואיסוף מידע כולל האזנות סתר. הם תיעדו גם את חיי המשפחה וחייו הפרטיים של קינג. על פי מסמכים שחלקם נחשף לציבור תועדו מקרים רבים בהם קיים קינג מערכות יחסים מחוץ לנישואים. חברו לדרך ראלף אברנטי כתב באוטוביוגרפיה שלו "והחומות נפלו" כי לקינג הייתה חולשה לנשים וכי למרות זאת הבינו כולם כי הוא מאמין באיסור התנ"כי על ניאוף, אך הוא פשוט לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי. בראיון הוא הוסיף כי אף על פי שקינג היה "רודף שמלות" היו מעשיו בגדר התקשרות רגשית ולא מינית.
לעומת זאת, ההיסטוריון האמריקאי דויד גארו שמחקריו וספריו עוסקים בקינג ותנועת המחאה כתב כי קינג ניהל לפחות מערכת יחסים משמעותית אחת מחוץ לנישואים עם אישה אותה הוא פגש לעיתים קרובות, גארו מציין כי מערכת יחסים זו לא מנעה מקינג לקיים מערכות יחסים מיניות מזדמנות במהלך נסיעותיו ברחבי ארצות הברית, גארו מוסיף כי קינג ראה במקרים אלו כאמצעי להורדת רמת החרדה והלחץ בו היה נתון, מאידך הוא נאלץ להתמודד עם רגשות אשמה וכאב שלעיתים נדמה היה שמכריעים אותו. קורטה קינג שפרטי היחסים מחוץ למסגרת הנישואים של בעלה הובאו לידיעתה בין היתר על ידי ה-FBI, נאלצה לפתח גישה סטואית למעשי בעלה. קורטה מצוטטת באחת מהביוגרפיות של קינג באומרה כי למעשים אלו אין חשיבות, לאור "הרמה הגבוהה של יחסים", ששררו בין בני הזוג.
סוכנות ה-FBI שסוכניה אספו מידע על פעולותיו של קינג ניסתה למנף את ממצאי פעולות המעקב על מנת לרסן את פעילותו הציבורית ומספר מכתבי איום אנונימיים נשלחו לקינג ובהם דרישה כי יפסיק את פעילותו הציבורית או שמעשיו ייחשפו בציבור. למרות מסע הלחצים סירב קינג להיכנע לסחיטה.
צאצאים
לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים:
יולנדה קינג (אנגלית: Yolanda King) נולדה ב-17 בנובמבר 1955 ונפטרה ב-15 במאי 2007. היא הייתה פעילת זכויות אדם שלא נישאה מעולם ולא הותירה אחריה צאצאים.
מרטין לותר קינג השלישי (אנגלית: Martin Luther King III) נולד ב-23 באוקטובר 1957, עו"ד המתמחה בזכויות אדם. בשנת 2006 הוא נישא לבת זוגו ולהם ילדה אחת. בשנת 1997 נבחר מרטין לותר קינג השלישי לעמוד בראש התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית ארגון לזכויות אדם שנוסד על ידי אביו. זמן קצר לאחר בחירתו לתפקיד הוא נכנס לסדרת עימותים קשים עם שאר חברי הארגון, ביוני 2001 הודח מרטין לותר קינג השלישי מתפקידו על רקע שיתוק שאחז בארגון והוחזר לתפקיד שבוע לאחר מכן. הוא פרש מתפקידו בשנת 2004. באפריל 2006 נבחר מרטין לותר קינג השלישי לתפקיד יו"ר ונשיא מרכז קינג.
דקסטר סקוט קינג (אנגלית: Dexter Scott King) נולד ב-30 בינואר 1961. הוא פעיל זכויות אדם ובמאי סרטי תעודה. הוא קיבל לידיו את ניהול מרכז קינג מאמו בשנת 1989 אך נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר מכן בגין סכסוך עם בני משפחתו, בשנת 1994 הוא נטל לידיו את ניהול המרכז שהחל לדעוך ולאבד את משקלו כמרכז לזכויות אדם.
ברניס אלברטין קינג נולדה ב-28 במרץ 1963 בתו הצעירה של מרטין לותר קינג. היא בעלת תואר שני בתאולוגיה, תואר ראשון במשפטים, וכומר בכנסייה הבפטיסטית. החל משנת באוקטובר 2009 היא נבחרה לתפקיד נשיאת התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית. מאבקים פנימיים בארגון מנעו ממנה מלפעול ובינואר 2011 היא פרשה מתפקיד זה. בינואר 2012 היא מונתה ליו"ר מרכז קינג לצד אחיה מרטין לותר קינג השלישי.
בשנת 2008 הגישו האחים תביעות ותביעות שכנגד, דקסטר קינג נתבע על ידי אחותו הצעירה ברניס ואחיו הבכור מרטין לותר קינג השלישי בטענה כי הוא מעל בכספי העזבון של הוריהם, בתגובה הגיש דקסטר קינג תביעה על הפרת אמונים מצד ברניס ומרטין לותר קינג השלישי ושימוש לא ראוי בכספי המרכז. התביעות חשפו קרעים עמוקים בקרב צאצאי מרטין לותר קינג הבן ומאבקי כוח על מורשתו וכספים. באוקטובר 2009 הוסדרו התביעות בהסכם מחוץ לכותלי בית המשפט.
ראו גם
אפרו-אמריקאים
התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית
ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות
פעולה ישירה
הנאום "יש לי חלום"
Happy Birthday
לקריאה נוספת
ספרים בעברית
מרטין לותר קינג: אוטוביוגרפיה, מאנגלית: דפנה לוי, ידיעות ספרים, 2008
רוג'ר ברנס, מרטין לותר קינג: ביוגרפיה, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, עורך מדעי: אייל נווה, רסלינג, 2010
מרטין: סיפורו של מרטין לותר קינג, תמר ורטה זהבי, עם עובד 2010
ספרים באנגלית
Branch, Taylor (1988). Parting the Waters: America in the King Years, 1954–1963. Simon & Schuster.
Branch, Taylor (1998). Pillar of Fire: America in the King Years, 1963–1965. Simon & Schuster.
King, Coretta Scott (1993) [1969]. My Life with Martin Luther King, Jr. Henry Holth & Co.
Abernathy, Ralph (1989). And the Walls Came Tumbling Down: An Autobiography. Harper & Row.
Frady, Marshall (2002). Martin Luther King, Jr.: A Life. Penguin.
Jackson, Thomas F. (2006). From Civil Rights to Human Rights: Martin Luther King, Jr., and the Struggle for Economic Justice. University of Pennsylvania Press.
King, Jr., Martin Luther; Carson, Clayborne; Holloran, Peter; Luker, Ralph; Russell, Penny A. (1992). The papers of Martin Luther King, Jr. University of California Press.
Lischer, Richard. (1997). The Preacher King: Martin Luther King, Jr. and the Word That Moved America. New York: Oxford University Press. :
Clayborne Carson, Martin Luther King, Jr. Research and Education Institute. The Martin Luther King, Jr., encyclopedia Greenwood Press, 2008.
ספרים מאת מרטין לותר קינג
Martin Luther King, Jr. Stride Toward Freedom: The Montgomery Story. Beacon Press, 2010
Martin Luther King Jr. The Measure of a Man (1959) . Augsburg Fortress, Publishers, 1988
Martin Luther King Jr. Strength to love (1963) Augsburg Fortress, Publishers, 1977.
Martin Luther King, Jr. The Trumpet of Conscience. (1967). Beacon Press, 2010
Martin Luther King, Jr. Why we can't wait (1964) . SIGNET CLASSICS, 2000.
Martin Luther King, Jr. Where Do We Go from Here: Chaos or Community? Beacon Press, 2010
אסופות כתבים ונאומים
Martin Luther King, Jr. editor: Coretta Scott King The Martin Luther King, Jr. Companion: Quotations from the Speeches, Essays, and Books of Martin Luther King, Jr. St. Martin's Press, 1993.
Martin Luther King. A Testament of Hope: The Essential Writings and Speeches of Martin Luther King, Jr (1986) HarperCollins, 1990.
Jim Haskins, James Haskins, Martin Luther King (Jr.). I have a dream: the life and words of Martin Luther King, Jr. Millbrook Press, 1992
Martin Luther King (Jr.) Editor: Clayborne Carson, Peter C. Holloran. A Knock at Midnight: Inspiration from the Great Sermons of Reverend Martin Luther King, Jr. Abacus, 2000.
קישורים חיצוניים
מרטין לותר קינג - הנאום האחרון (מתורגם), באתר יו טיוב
מרטין לותר קינג - "מישהו הפיץ שקר" "אני שחור ואני יפה" (מתורגם), באתר יו טיוב
"מכתב מכלא בירמינגהאם" (באנגלית)
הנאום יש לי חלום (טקסט בעברית)
הנאום יש לי חלום (טקסט באנגלית)
הנאום יש לי חלום בקובץ קול, להאזנה או צפייה בווידאו (Title No1)
מרטין לותר בדרכו לקבלת פרס נובל, ארכיון הסרטונים של AP, דצמבר 10 1964
- שיר המבוסס על נאומו של מרטין לותר קינג
האיש ששינה את אמריקה באמת: 90 שנה להולדת מרטין לותר קינג ג'ונה גולדברג באתר נשיונל רוויו מתורגם לעברית באתר מידה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:פציפיסטים אמריקאים
קטגוריה:ארצות הברית: התנועה לזכויות האזרח
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:כמרים אמריקאים
קטגוריה:כמרים בפטיסטים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:זוכי פרס נובל אמריקאים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים אמריקאים
קטגוריה:הקהילה האפרו-אמריקאית
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס אניספילד-וולף
קטגוריה:פעילים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:סוציאליסטים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי מכללת מורהאוס
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת בוסטון
קטגוריה:זוכי פרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם
קטגוריה:חרם האוטובוסים של מונטגומרי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1929
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1968 | 2024-10-17T18:25:23 |
ג'ון פיצג'רלד קנדי | ג'ון פיצג'רלד "ג'ק" קנדי (באנגלית: John Fitzgerald "Jack" Kennedy; 29 במאי 1917 – 22 בנובמבר 1963), הידוע גם בראשי תיבות שמו JFK, היה נשיאה ה-35 של ארצות הברית, משנת 1961 ועד ההתנקשות בחייו ב-1963. קנדי היה הנשיא בשיאה של המלחמה הקרה, וברוב תקופת נשיאותו טיפל בניהול היחסים עם ברית המועצות. הוא היה חבר במפלגה הדמוקרטית, ולפני כהונתו כנשיא ייצג את מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים ובסנאט. קנדי הוא הקתולי הראשון שכיהן כנשיא ארצות הברית, הנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית, הנשיא השני הצעיר ביותר (אחרי תאודור רוזוולט), והנשיא הראשון שנולד במאה ה-20.
קנדי נולד בברוקליין שבמסצ'וסטס לג'וזף ולרוז קנדי, בן למשפחת קנדי, ואחיהם המבוגר של הסנאטור רוברט קנדי, שכיהן בממשלו כתובע הכללי, ושל הסנאטור טד קנדי. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ב-1940, וכעבור שנה הצטרף למערך המילואים של הצי האמריקני. במהלך מלחמת העולם השנייה פיקד קנדי על כמה סירות טורפדו במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ועוטר במדליה על פעולותיו. לאחר מכן נבחר לייצג את מחוז הבחירה ה-11 מטעם מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים, והיה חבר בו בין השנים 1947–1953. לאחר מכן נבחר לסנאט ושירת בו עד שנת 1960. באותה תקופה פרסם את הספר "דיוקנאות באומץ", שזכה בפרס פוליצר. באותה שנה ניצח בבחירות את סגן הנשיא והמועמד הרפובליקני לנשיאות, ריצ'רד ניקסון.
בעת כהונתו של קנדי כנשיא הייתה מתיחות גבוהה בין ארצות הברית לברית המועצות. קנדי העלה את מספר היועצים הצבאיים שנשלחו לדרום וייטנאם ב-18%. באפריל 1961 אישר את הפלישה למפרץ החזירים, במהלכה ניסה ה-CIA להדיח את הממשלה הקובנית של פידל קסטרו. הוא התנגד לתוכניותיהם של ראשי המטה לבצע התקפות מבוימות על שטח אמריקני כדי להכשיר את דעת הקהל למלחמה מול קובה. באוקטובר 1962 גילו מטוסי ריגול אמריקניים שהסובייטיים הקימו בסיסי טילים בקובה, וכתוצאה נוצר משבר בין המעצמות שהביא את העולם אל סף מלחמה גרעינית. בנושאי פנים תמך קנדי בהקמת חיל השלום, תמך בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, ופעל לטובת זכויות השחורים. בנוסף, הגביר את המרוץ לחלל על ידי התחלת תוכנית אפולו, והציב את הנחיתה על הירח כמטרה להשגה עד סוף שנות השישים. קנדי זכה לאורך השנים לפופולריות רבה, ונחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארצות הברית. במהלך כהונתו הוא קיבל מהציבור שיעור אהדה ממוצע של 70%, שיעור גבוה ביותר.
קנדי נרצח במהלך כהונתו כשביקר בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הרוצח, לי הארווי אוסוואלד, נעצר עוד באותו יום והואשם באותו לילה. ג'ק רובי ירה באוסוולד והרג אותו יומיים לאחר מכן, לפני שנערך לו משפט. ה-FBI וועדת וורן הגיעו למסקנה רשמית כי אוסוולד פעל לבדו. ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות הסכימה עם המסקנה כי אוסוולד ירה בנשיא קנדי ורצח אותו, אולם הוסיפה כי קרוב לוודאי שקנדי נרצח כתוצאה מקונספירציה. לינדון ג'ונסון ירש אותו כנשיא מיד לאחר הרצח.
ראשית חייו ולימודיו
ג'ון פיצג'רלד קנדי נולד ב-29 במאי 1917, בברוקליין שבמסצ'וסטס, בנם של איש העסקים ג'וזף קנדי והנדבנית רוז פיצג'רלד. אביו, דמות משפיעה ביותר בחייו, היה מיליונר, פוליטיקאי, דיפלומט ופעיל מרכזי במפלגה הדמוקרטית. סבו של אביו היה מהגר שהגיע מדרום-מזרח פרובינציית לנסטר שבאירלנד. ג'ון היה השני בילדי המשפחה, ובעודו ילד גדל בצילו של אחיו הבכור, ג'וזף, שבו תלה אביו את התקוות לעתידה הפוליטי של המשפחה, ואף למינוי לנשיאות בעתיד. פרט לג'וזף, היו לקנדי עוד שבעה אחים קטנים: רוזמרי, קטלין, יוניס, פטרישיה, רוברט, ג'יין וטד.
ממוזער|250px|בית הולדתו של קנדי בברוקליין, מסצ'וסטס
קנדי גר בברוקליין במשך עשר שנים ולאחר מכן למד בבתי ספר יוקרתיים. אביו ג'וזף נסע לנסיעות עסקיות לפרקי זמן ארוכים והתמקד בעיקר בוול סטריט ובהוליווד. בספטמבר 1927, עברה המשפחה אל ריברדייל שבניו יורק, וקנדי למד בבית ספר פרטי. כעבור שנתיים עברה המשפחה לפרוור. את הקיץ ותחילת הסתיו בילתה המשפחה בביתה במסצ'וסטס, ואת החגים בבית החורף שלהם בפלורידה. בספטמבר 1930 החל קנדי ללמוד בבתי ספר בקונטיקט, אולם בשל דלקת תוספתן שבה לקה עזב את לימודיו.
ממוזער|250px|משפחת קנדי בשנת 1931 במסצ'וסטס. ג'ון למעלה משמאל בחולצה לבנה
בספטמבר 1931 נשלח קנדי לפנימייה היוקרתית "צ'ואט" שבקונטיקט. אחיו ג'וזף כבר הצטיין שם. את השנתיים הראשונות שלו קנדי חווה בצלו של אחיו ופיצה על כך בהתנהגות מרדנית.
באותה תקופה החלו לקנדי בעיות בריאותיות, שהסתיימו באשפוזו בבית החולים ב-1934. ביוני 1934 עבר בית חולים ואובחן אצלו זיהום. ביוני 1935 סיים את לימודיו בבית הספר צ'ואט רוזמרי הול.
בספטמבר 1935 נסע בפעם הראשונה ללונדון עם הוריו ואחותו קייטלין. הוא התכוון ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון, כמו אחיו הגדול. ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. עד מהרה קנדי הפסיק את לימודיו בשל מחלה. תחילה עלה חשש שחלה בלוקמיה, אך בהמשך, בגיל 30, אובחנה אצלו מחלת אדיסון, מחלה אנדוקרינית כרונית הנגרמת מתת-פעילות של בלוטת יותרת הכליה, וגורמת, בין השאר, לחולשה ולבעיות במערכת העיכול. באותה תקופה לא היו כלים רפואיים מספיקים לאבחונה, וקנדי סבל מהמחלה שנים רבות מבלי שניתן היה להקל על מצבו. באביב 1936 עבד באסם עם אחיו.
לאחר הפסקת לימודיו בפרינסטון, המשיך קנדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. הסיבות לכך היו, לטענתו, להמשיך את מורשתו של אביו שגם הוא למד שם. ביולי 1937 נסע לצרפת. באותה תקופה מונה אביו לשגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת, וקנדי נסע לבקרו מספר פעמים. ביוני 1938 נסע עם אביו ועם ג'וזף כדי לעבוד בשגרירות האמריקנית בלונדון.
ב-1939 נסע לאירופה, אל ברית המועצות, הבלקן ואל המזרח התיכון כהכנה לתזה שלו. לאחר מכן נסע לצ'כוסלובקיה ולגרמניה לפני שחזר ללונדון ב-1 בספטמבר, יום הפלישה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה. כעבור יומיים נאמה המשפחה בבית הנבחרים הבריטי ותמכו בהכרזת המלחמה על גרמניה. בתקופה זו גילה עניין במדיניות החוץ, וביקר באיטליה שהייתה תחת שלטון מוסוליני, בגרמניה שהייתה תחת שלטון אדולף היטלר, ובמדינות אירופיות נוספות. כתוצאה מביקורים אלו ומהתעניינותו בענייני חוץ, כתב קנדי עבודת תזה שעסקה בניתוח המדיניות הבריטית בהסכם מינכן, וסיים עמה את התואר מוסמך ביחסים בינלאומיים בהצטיינות בשנת 1940. התזה פורסמה על ידי אביו כספר שנקרא "מדוע נרדמה אנגליה?", והיה לרב-מכר באותה תקופה. לדעתו של קנדי, כפי שמובעת בספרו, לא היו הסכם מינכן והמדיניות שהובילה אליו קשורים בפגמים באופיו של נוויל צ'מברלין או של ההנהגה הבריטית, אלא המשך ישיר לאופיו הבדלני רב השנים של העם הבריטי. בנוסף קרא לברית אנגלו-אמריקנית נגד הטוטליטריזם. קנדי החל לתמוך במעורבות האמריקנית במלחמה, זאת לעומת אביו הבדלן שפוטר מתפקידו כשגריר.
ב-1940 החל ללמוד מנהל עסקים. בתחילת 1941 סייע לאביו לכתוב את זיכרונותיו כשגריר, ולאחר מכן טייל בדרום אמריקה, בקולומביה, באקוודור ובפרו.
קנדי היה חניך בתנועת הצופים של ארצות הברית בגדוד 2 של ברונקסוויל, ניו-יורק. לאחר שחרורו המוקדם מן הצבא היה פעיל גם במועצת הצופים של בוסטון בין השנים 1946 עד 1955, בתור סגן יו"ר מחוזי, חבר של הוועד המנהל, סגן נשיא וחבר המועצה הלאומית של הבוי-סקאוטס של אמריקה, ובשנת 1961 זכה להיות נשיא הכבוד של ארגון הצופים הבנים של אמריקה.
שירותו הצבאי (1941–1945)
באביב 1941 ניסה קנדי לשרת כקצין בצבא, אך נדחה בשל בעיות בגבו. הוא חיזק את עצמו במהלך הקיץ, והתקבל לשירות בצי האמריקאי בספטמבר באותה שנה. ב-26 באוקטובר קודם לדרגת סגן משנה, ובהמשך שירת כקצין זוטר במערך המודיעין של הצי בוושינגטון.
ממוזער|סגן קנדי (מימין) עם צוות ספינת הסיור שלו ב-1943
בינואר 1942 הוצב קנדי במשרדי המודיעין הימי בקרוליינה הדרומית. לאחר מכן למד בבית הספר לקצינים בשיקגו עד 27 בספטמבר. לאחר מכן התנדב לשרת בספינות טורפדו. ב-10 באוקטובר קודם לדרגת לוטננט. בדצמבר 1942 השלים את לימודיו והופקד על ספינת טורפדו.
הוא פיקד לראשונה על ספינת אימונים PT-101 מ-7 בדצמבר 1942 עד 23 בפברואר 1943. לאחר מכן הוצב בפנמה, וממנה נשלח לחזית כקצין צי באוקיינוס השקט, בו פיקד על שתי סירות טורפדו.
PT-109 ו-PT-59
שמאל|ממוזער|200px|קנדי על ספינת הסיור שלו בחיל הים
במרץ 1943 קיבל קנדי פיקוד על ספינת טורפדו שמספרה 109-PT. הוא שירת בדרגת סגן, ופיקד על צוות בן 12 אנשים. ב-2 באוגוסט 1943 נוגחה ספינת הטורפדו שלו על ידי משחתת היפנית "אמאגירי". כתוצאה מהניגוח התחולל פיצוץ בספינת הטורפדו, והיא עלתה באש וטבעה, ושניים מצוותה נהרגו. קנדי הוכיח קור רוח בכך שהשתהה בספינה הטובעת והספיק לשלוח ממנה מברק מוצפן קצר שאפשר לכוחות אמריקאים לאתר את הניצולים ולחלצם. קנדי נפצע בגבו (הפגוע ממילא), ולאחר שחייה ארוכה הצליח לאסוף את הניצולים לאי קטן וחסר מקורות המים, שנשלט בידי היפנים, ובין היתר גרר פצוע למרחק של 5 ק"מ. באחד הלילות כיוונו תצפיתנים אוסטרלים שצפו בקרב מאי סמוך, שני מקומיים בעלי סירות שאספו במבצע לילי את 11 הניצולים והשיטום לאי רנדובא שנשלט באותו זמן על ידי האמריקאים. בשל פעולות אלו קיבל קנדי את עיטור לב הארגמן ומדליית הצי וחיל הנחתים.
הפציעה שנפצע בפעולה זו החמירה את הפגיעה בגבו, והוא אף לקה במחלת מלריה.
ב-1 בספטמבר 1943, החל לפקד על PT-59, עוד סירת טורפדו שהפכה לספינת תותחים. באוקטובר קודם לדרגת סגן. ב-2 בנובמבר חילצה PT-59 שמונים ושבעה נחתים מאיים שכבשו היפנים. בעקבות הוראות הרופא, שוחרר שחרור מוקדם מטעמי בריאות בתחילת שנת 1944. במאי 2002 איתר צוות של המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק את ספינת הטורפדו הטבועה 109-PT בין איי שלמה.
החל מינואר 1945 החל לטפל בגבו במעיינות החמים באריזונה.
קנדי היה בבית החולים בין מאי לדצמבר 1944. ב-12 באוגוסט 1944, בעודו משרת בצי, קיבל קנדי את הידיעה כי אחיו הבכור, ג'וזף, נהרג במבצע אפרודיטה בהתפוצצות מטוסו.
ב-1 במרץ 1945, פרש קנדי מהצי בגלל בעיות הבריאות שלו בדרגת סגן. לאחר מכן צחק כששאלו אותו כיצד הפך לגיבור מלחמה, וטען שפשוט חתכו את הסירה שלו לחצי.
שירות לאחר הצי
באפריל 1945, אביו של קנדי, שהיה חבר של ויליאם רנדולף הרסט, ארגן לבנו משרה ככתב מיוחד עבור עיתוניו של הרסט. המשרה אפשרה לקנדי לשמור על מעמד ציבורי. במאי 1945, כיסה את ועידת פוטסדאם.
קריירה בקונגרס
כיוון שאחיו הגדול ג'וזף יועד לפוליטיקה מטעם המשפחה, ואביו טיפח אותו לנשיאות, מותו ב-1944 שינה את המצב. אביו, ג'וזף קנדי האב, החליט עתה כי היורש הראוי והנשיא העתידי יהיה ג'ון, בנו השני.
בית הנבחרים של ארצות הברית (1947–1953)
בשנת 1946 החליט נציג מסצ'וסטס לבית הנבחרים של ארצות הברית, ג'יימס מ. קרלי, להתמודד על משרת ראש העיר של בוסטון. משפחת קנדי החליטה כי ג'ון הצעיר ימלא את מקומו בבית הנבחרים, ובאמצעות השפעתה הרבה במפלגה הדמוקרטית נבחר קנדי למתמודד מטעמה, כשהוא משיג 12% מהקולות מול עשרה מועמדים אחרים. היה זה הימור בטוח, שכן מסצ'וסטס הייתה מאז ומעולם מעוז של המפלגה הדמוקרטית, וכל מתמודד מטעמה זכה בבחירות באופן כמעט אוטומטי. קנדי נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית בנובמבר 1946 מטעם המחוז ה-11 של מסצ'וסטס, עם 73% מהקולות, למרות הרוב הרפובליקני שהושג אז בבית הנבחרים, והוא בן 30 בלבד. יחד עם ריצ'רד ניקסון וג'וזף מקארתי, היה קנדי אחד מיוצאי מלחמת העולם השנייה שנבחרו לראשונה לקונגרס באותה השנה.
קנדי שירת בבית הנבחרים במשך שש שנים, והצטרף לוועדת כוח העבודה והחינוך ולוועדה לטיפול ביוצאי צבא. הייתה זו תקופת נשיאותו של הנשיא הארי טרומן. על הפרק עמדו נושאים כבדי משקל, כגון שיקומן של ארצות הברית ושל אירופה לאחר המלחמה, היחס למשטר הקומוניסטי בסין והמלחמה הקרה, שהחלה אז לתת את אותותיה. כחבר בית הנבחרים תמך קנדי בדרך כלל במדיניותו של טרומן בכל הנוגע למדיניות הפנים, והתנגד לחוק יחסי העבודה של 1947 שהגביל את כוחם של האיגודים המקצועיים. הוא תמך בדוקטרינת טרומן בשעתו אך השמיע מדי פעם ביקורת על דרכו של טרומן במדיניות החוץ. אף על פי שלא היה אנטי קומוניסט חריף כמקארתי, תמך קנדי בחוק האזרוח והלאומיות של 1952, שדרש רישום של הקומוניסטים, וביקר את אובדנה של סין.
הסנאט (1953–1960)
ממוזער|ימין|קנדי שוכב על אלונקה לאחר ניתוח בגבו, מלווה בג'קי, דצמבר 1954
ממוזער|175px|קנדי תומך בעדלי סטיבנסון כמועמד הדמוקרטי הנשיאותי בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1956 בשיקגו
עוד בתחילת 1949 החל קנדי להתכונן לרוץ לתפקיד הסנאטור ב-1952, מול הנציג הרפובליקני הנרי קבוט לודג' הבן, שכיהן כבר שמונה עשרה שנים בסנאט והיה שגרירה הראשון של ארצות הברית לאו"ם. הייתה זו שנה לא טובה פוליטית למפלגה הדמוקרטית. באותה שנה נבחר הנשיא דווייט אייזנהאואר תוך סיום שליטה דמוקרטית בת 20 שנים בבית הלבן. ג'וזף קנדי מימן וניהל את מועמדותו של בנו, ואחיו הקטן רוברט קנדי הפך לחבר חשוב בצוות הבחירות. אף על פי שאייזנהאואר ניצח במסצ'וסטס בהפרש של 208,000 קולות, לאחר מרוץ צמוד ניצח קנדי את לודג' ברוב של 70,000 קולות. באותה השנה נישא לג'קלין בובייה.
כסנאטור מונה קנדי לוועדת העבודה והרווחה בסנאט וכן לוועדת יחסי החוץ. בדרך כלל ייצג נאמנה את בני מסצ'וסטס, והעביר חוקים שסייעו למדינה ובמיוחד לקהילת העסקים.
בתקופה זו סבל מאוד מהבעיות בגבו, עבר סדרת ניתוחים במשך שנתיים, והמעיט מאוד בהיקף פעילותו בסנאט. פעמים רבות היה על ערש דווי. בעודו מחלים מהניתוחים, כתב ספר על פעולות אמיצות של חברי הסנאט באמריקה, אשר הצביעו נגד דעת הרוב ונגד דעת בוחריהם בנושאים חשובים שעל הפרק. הספר, "דיוקנאות באומץ", היה לרב מכר, וזיכה את קנדי בפרס פוליצר ב-1957. (הספר יצא לאור בעברית בשם "אומץ ופוליטיקה", בהוצאת מסדה בשנת 1960). מאוחר יותר התברר כי כתיבת הספר נעשתה בעיקרה בידי יועצו הקרוב של קנדי וכותב הנאומים שלו, טד סורנסן , כפי שסיפר סורנסון ב-2008 בביוגרפיה שלו.
בשנת 1956, בוועידה הדמוקרטית הלאומית, נאם את נאום הצגת המועמדות של המועמד הנשיאותי, עדלי סטיבנסון. לאחר שסטיבנסון אישר לוועידה לבחור בסגנו, הציג את מועמדותו לתפקיד המועמד הדמוקרטי לסגן נשיא ארצות הברית. הוא נכשל בכך והגיע למקום השני לאחר הסנאטור אסטס קאפובר מטנסי, אך קיבל את החשיפה הלאומית שבה חפץ, ולמעשה היה לדמות פוליטית מוכרת במישור הלאומי.
במהלך כהונתו בסנאט עלה חוק זכויות האזרח של הנשיא אייזנהאואר משנת 1957 לדיון. קנדי התנגד לחוק בהתאם לעמדת מפלגתו שבקשה לפייס את הדמוקרטים הדרומיים שהתנגדו לחוק. עם זאת, הוא תמך בסעיף בחוק שנועד להקנות לתובע הכללי סמכויות נרחבות, אולם מנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון חסם את החוק. קנדי גם תמך בחוק שנועד לתקן את חבר המושבעים, אף על פי שתומכי החוק טענו שהסעיף יחליש אותו. חוק פשרה, בו תמך קנדי, עבר בספטמבר 1957.
ממוזער|שמאל|מתארח ב־The Tonight Show ב-1959.
בשנת 1958 נבחר שוב לסנאט ברוב מוחץ ובהפרש של 874,608 קולות. היה זה הרוב הגדול ביותר בפוליטיקה של מסצ'וסטס. באותה התקופה יצא סרט עליו כסנאטור. לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1960, הכריז על מועמדותו למשרת הנשיא.
בבחירות המקדימות עמדו מולו שלושה מתמודדים בעלי ותק וכישורים – מושל אילינוי עדלי סטיבנסון, שהיה מועמד בשנים 1952 ו-1956, הסנאטור יוברט המפרי ממינסוטה, והסנאטור לינדון ג'ונסון מטקסס. קנדי ניצח במערכת בחירות קשה ומסובכת, ונבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-13 ביולי 1960. הוא בחר כמועמדו לסגן הנשיא את לינדון ג'ונסון, בן טקסס, בצעד שנועד לחזק את התמיכה בו, מועמד ליברלי, קתולי ועירוני, בקרב הדרום השמרני, הפרוטסטנטי והכפרי.
אביו של קנדי תמך בסנאטור ג'וזף מקארתי, שהיה חבר של המשפחה. רוברט היה אחד מעוזריו הבכירים של מקארתי בוועדה, ומקארתי אף יצא עם פטרישיה קנדי. לעומת זאת, קנדי התנגד פומבית למדיניותו של חברו לסנאט, אך סירב להוקיעו.
הבחירות ב-1960
ממוזער|ימין|משפחת קנדי עורכת מסע בחירות בוויסקונסין, מרץ 1960
ב-2 בינואר 1960, הכריז קנדי על מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. רבים פקפקו בניסיונו ובגילו, אולם הכריזמה והרהיטות שלו אפשרו לו להשיג תמיכה רחבה. המכשול הגדול ביותר למועמדותו הייתה דתו, כיוון שרבים התנגדו לנצרות הקתולית, אולם תמיכתו המובהקת בהפרדת הדת מהמדינה סייעה לו להתגבר על התנגדות זאת, ומנגד דתו הביאה לו תמיכה מצד קתוליים. קנדי התמודד עם כמה מועמדים במערכת הבחירות המקדימות, כולל עדלי סטיבנסון, הסנאטור יוברט האמפרי ומנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון. קנדי נסע ברחבי המדינה כדי להשיג תמיכה ממנהיגי המפלגה והבוחרים. מנהיגי המפלגה עדיין שלטו ברוב הצירים, אולם כמה מדינות גם ערכו בחירות מקדימות, וקנדי ניסה לנצח בכמה מהן כדי לחזק את סיכוייו. המבחן הראשון שלו היה ניצחון בבחירות בוויסקונסין, שחיסל את סיכוייו של האמפרי להיבחר. קנדי והאמפרי התמודדו גם בבחירות בווירג'יניה המערבית, בה לא הייתה אוכלוסייה קתולית גדולה בניגוד לוויסקונסין. קנדי ניצח בבחירות, והרשים רבים במפלגה, אולם עם תחילת הוועידה הלאומית עדיין לא היה ברור אם ייבחר.
שמאל|ממוזער|250px|ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון משתתפים בעימות הנשיאותי, 1960
לקנדי היו רוב הצירים, אולם לא מספיק כדי להבטיח את ניצחונו. סטיבנסון, המועמד ב-1952 וב-1956, נשאר אהוד במפלגה, וג'ונסון קיווה לזכות במועמדות בתמיכת מנהיגי המפלגה. קנדי זכה גם להתנגדותו של הנשיא לשעבר הארי טרומן, שדאג בנוגע לחוסר ניסיונו. כשהוא יודע שסיבוב שני יאפשר לג'ונסון או למועמד אחר להיבחר, מטה הבחירות המאורגן של קנדי הצליח להשיג תמיכה ממספיק צירים כדי להיבחר בסיבוב הראשון. למרות התנגדות אחיו ותומכיו הליברלים, קנדי בחר בג'ונסון כסגנו, מתוך אמונה שהסנאטור מטקסס יסייע לו, המועמד הליברלי, הקתולי והעירוני, לזכות בדרום ארצות הברית הפרוטסטנטי והכפרי. עם קבלת המועמדות, נאם קנדי את נאום "הסְפר החדש" (The New Frontier) שבה דרש מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה – להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו.
ימין|ממוזער|220px|הנשיא דווייט אייזנהאואר נפגש עם הנשיא הנבחר ג'ון פיצג'רלד קנדי, דצמבר 1960
אל מול קנדי הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמד לתפקיד הנשיא את סגן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. ניקסון נחשב ככוכב עולה בפוליטיקה האמריקאית, וכמומחה למדיניות חוץ. השניים היו בעלי רקורד פוליטי דומה. ניקסון אמנם, בניגוד לקנדי, לא בא ממשפחה עשירה ובעלת השפעה, אבל שניהם היו בני אותו דור, לחמו במלחמת העולם השנייה, והקריירה שלהם התקדמה על פסים דומים. ניתן היה לומר שבתקופת שירותם המשותף בבית הנבחרים, התפתחה אף ידידות ביניהם.
בתחילת מסע הבחירות בסתיו, הוביל ניקסון על קנדי בשישה אחוזים. הנושאים המרכזיים היו המיתון שהתרחש, דתו של קנדי, המהפכה הקובנית והאם תוכניות החלל והטילים הסובייטיות עקפו את אלו של ארצות הברית. מתוך חשש שדתו הקתולית תשפיע על החלטותיו, הודיע ב-12 בספטמבר 1960: "אני לא המועמד הקתולי לנשיאות, אני המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהוא במקרה קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בענייני ציבור – והכנסייה שלי לא מדברת בשמי". קנדי גם שאל האם רבע מהאמריקנים הם אזרחים מדרגה שנייה רק מפני שהם קתולים. בנוסף טען שבצי, אף אדם לא שאל בנוגע לדתו.
המרכיב העיקרי שהפך את מערכת הבחירות של שנת 1960 לחשובה ולציון דרך בדמוקרטיה האמריקאית, הוא השימוש בטלוויזיה. קנדי וניקסון ערכו ארבעה עימותים טלוויזיוניים פומביים – ב-26 בספטמבר, ב-7 באוקטובר, ב-13 באוקטובר וב-21 באוקטובר 1960. עימותים אלו, נצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים לנשיאות, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב על מסך הקולנוע, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך, על מסך הטלוויזיה בסלון המשפחתי. העם האמריקאי, אשר בחר לנשיאות אדם נכה, כפרנקלין דלאנו רוזוולט, עובדה שהוסתרה היטב ובצורה מחושבת במהלך ארבע תקופות כהונתו, או אדם גוסס כוודרו וילסון אשר בילה זמן רב במיטתו, כשיועציו ואשתו הצעירה מנהלים למעשה את ארצות הברית, יכול עתה להתרשם בפעם הראשונה מן האנשים שעמדו לבחירה.
ניקסון היה חלוץ השימוש בטלוויזיה. כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, נשא נאום טלוויזיוני נרגש, המכונה "נאום צ'קרס" בו טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל את הקריירה שלו. ניקסון היה משוכנע כי ביכולתו לנצח בבחירות בעזרת שימוש במדיה החדשה. בפועל עשה ניקסון שגיאות רבות – הוא הגיע לא מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה תקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח, בעוד שרוב האמריקנים – שבעים מיליון – צפו בהם בטלוויזיה וסברו שקנדי ניצח בעימות.
ימין|ממוזער|275px|תוצאות הבחירות ב-1960 (בכחול – המדינות שבהן ניצח קנדי)
קנדי צבר תאוצה לאחר העימות הראשון והוביל על ניקסון במקצת ברוב הסקרים. הבחירות עצמן, שהתקיימו ב-8 בנובמבר 1960, היו בין הצמודות בהיסטוריה של ארצות הברית. קנדי ניצח ברוב דחוק ביותר. לקנדי הצביעו 49.9% מן המצביעים – 34,227,096 בוחרים, ואילו ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים – 34,108,546 בוחרים. הוא זכה ל-303 אלקטורים לעומת 219 לניקסון (269 אלקטורים היו דרושים לניצחון). ארבעה עשר אלקטורים ממיסיסיפי ומאלבמה סירבו לתמוך בו כיוון שתמך בתנועה לזכויות האזרח, ותמכו במקום בסנאטור הארי פ. בירד מווירג'יניה, וכך גם אלקטור מאוקלהומה. לאחר הבחירות נשמעו טענות על זיוף תוצאות הבחירות בשיקגו שהבטיחו לקנדי את הניצחון במדינת אילינוי ואורגן לכאורה על ידי אביו רב ההשפעה, ואולם אלו לא התקבלו.
עם בחירתו לנשיאות היה קנדי, בן ה-43, לנשיא הצעיר ביותר שנבחר לנשיאות אי פעם (אמנם תאודור רוזוולט היה צעיר ממנו כשמונה לנשיא, אך הוא לא נבחר לתפקיד אלא מונה לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי). קנדי היה גם הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות.
נשיאותו (1961–1963)
ממוזער|שמאל|250px| השבעתו של קנדי לתפקיד נשיא ארצות הברית
נשיאותו של קנדי החלה ב-20 בינואר 1961, עם השבעתו כנשיאה ה-35 של ארצות הברית, והסתיימה ב-22 בנובמבר 1963, כשנרצח, ונמשכה סך הכול 1,036 ימים. ירש אותו סגנו לינדון ג'ונסון. קנדי מילא תפקיד חשוב בהפיכת הפוליטיקה למודרנית והשתמש בטלוויזיה כדי לדבר עם הבוחרים באופן ישיר.
כהונתו של קנדי עמדה בצל המלחמה הקרה עם ברית המועצות ובעיקר עם קובה. ניסיון כושל באפריל 1961 להדיח את ממשלת פידל קסטרו הוביל למשבר ואת האנושות לסף מלחמה גרעינית.
סגנונו האישי של קנדי
שמאל|ממוזער|250px|האסטרונאוט ג'ון גלן מציג לנשיא קנדי את קפסולת המרקורי "פרנדשיפ 7" בפלורידה, פברואר 1962
ג'ון קנדי נכנס לתפקיד הנשיא לאחר תקופת הנשיאות הארוכה של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שהיה אדם שמרן ואפור במידה רבה. קנדי הגיע לבית הלבן כשלצידו אשתו ג'קי, בת 31 בעת תחילת הכהונה, ושני ילדיהם הקטנים, קרוליין וג'ון ג'ון. מזה זמן רב לא הייתה בבית הלבן "גברת ראשונה" המטפלת בתינוק.
קנדי הביא לבית הלבן רוח נעורים. לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ על המדשאה. קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו. ג'קי, מצדה, החליטה להפוך את הבית הלבן למרכז תרבותי, שייצג את ההיסטוריה האמריקאית. היא אספה חפצי אמנות ורהיטים עתיקים, וביצעה בבית הלבן שיפוצים נרחבים.
הזוג שידר סוג של זוהר שהיה עד אז נחלתם של כוכבי קולנוע. הבית הלבן כונה "קמלוט" על שם טירתו האגדית של המלך ארתור. בין באי הבית הלבן היו משוררים, סופרים, מדענים, כוכבי קולנוע וספורטאים.
הייתה זו חזות נוצצת, אך מתחתיה היה זרם עכור של טרגדיות אישיות, ובראשן מות בנו התינוק של קנדי, פטריק קנדי, שנפטר מספר ימים לאחר לידתו, באוגוסט 1963. קנדי סבל במהלך כל התקופה מבעיות הבריאות שליוו אותו כל חייו, ובמיוחד מבעיות בגבו. דבר זה לא הפריע לו לנהל מספר רומנים מחוץ לנישואים שהוסתרו היטב מעיני הציבור. בין היתר, נראה כי היה לו רומן עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, וזכורה במיוחד הופעתה הפומבית ביום הולדתו, בה שרה לו את השיר "יום הולדת שמח, אדוני הנשיא" בקול מלחשש ובנימה אינטימית.
קנדי עבד שעות רבות. הוא היה קורא שישה עיתונים עוד במהלך ארוחת הבוקר, קיים פגישות עם מדינאים ואישים אחרים במהלך היום, וקרא דו"חות מיועציו. ממשלו השתמש היטב במדיה, ובמיוחד בטלוויזיה. שידורים מהחדר הסגלגל ומסיבות עיתונאים מצולמות הפכו לדבר שבשגרה.
השבעתו
ימין|ממוזער|נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ארל וורן, משביע את קנדי לנשיאות ב-20 בינואר 1961
קנדי הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 1961, באגף המזרחי של הקפיטול. נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ארל וורן, השביע אותו.
את השקפת עולמו ייצג היטב בנאום קבלת הכהונה שלו ב-20 בינואר 1961 שבו אמר "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך". קנדי דרש מאומות העולם להילחם במה שכינה "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה.
נאום קבלת הכהונה הדגיש את ביטחונו של קנדי שממשלו יבצע תפנית במדיניות חוץ ופנים. ההבדל בין חזונו האופטימי לבין הלחץ הפוליטי מבית היה מאפיין בולט של כהונתו.
ממשל
קבינט
ממוזער|375px|הנשיא קנדי (יושב) עם צוות הבית הלבן
הנשיא: ג'ון פיצג'רלד קנדי (1961–1963)
סגן הנשיא: לינדון ג'ונסון (1961–1963)
מזכיר המדינה: דין ראסק (1961–1963)
מזכיר האוצר: קלרנס דאגלס דילון (1961–1963)
מזכיר ההגנה: רוברט מקנמארה (1961–1963)
התובע הכללי: רוברט קנדי (1961–1963)
המנהל הכללי של הדואר: ג'. אדוארד דיי (1961–1963), ג'ון גרונוסקי (1963)
מזכיר הפנים: סטיוארט יודול (1961–1963)
מזכיר החקלאות: אורוויל פרימן (1961–1963)
מזכיר המסחר: לותר הודג'ס (1961–1963)
מזכיר העבודה: ארתור גולדברג (1961–1962), ו. וילארד וירץ (1962–1963)
מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה: אברהם ריביקוף (1961-1962), אנתוני ג'וזף סלברצה (1962–1963)
בניגוד לאייזנהאואר, שינה קנדי את מבנה הבית הלבן במהירות. הוא העדיף מבנה מעגלי בו כל הדוברים נתנו בפניו דין וחשבון. הוא היה מוכן להחליט החלטות מהירות במצב הזה, שילב בין ותיקים לחדשים ולמד את התפקיד תוך כדי. אחיו, רוברט, שירת כתובע הכללי, ונחשב ל"עוזר הנשיא". היועץ לביטחון לאומי, מקג'ורג' באנדי, הפך לאחד מעוזריו הבולטים של קנדי בתחומי חוץ, בעוד טד סורנסן היה היועץ בנושאי פנים וכתב לקנדי נאומים רבים. סגן הנשיא לינדון ג'ונסון מודר במהלך כהונת קנדי.
מינויים לבית המשפט
קנדי מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית:
ביירון וייט, הוגש לאישור ב-3 באפריל 1962 ואושר בסנאט ב-11 באפריל. פרש ב-1993.
ארתור גולדברג, כמחליף לפליקס פרנקפורטר, הוגש לאישור ב-31 באוגוסט 1962, ואושר בסנאט ב-25 בספטמבר. התפטר מבית המשפט ב-1965.
בנוסף מינה קנדי עשרים ואחד שופטים לבית המשפט לערעורים ו-102 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.
מדיניות פנים
הסְפר החדש
ממוזער|ימין|קנדי במיאמי, פלורידה, 18 בנובמבר 1963
קנדי קרא לתוכניות הפנים שלו "הסְפר החדש", והן כללו הצעות לביטוח רפואי לקשישים, השקעה ממשלתית בחינוך, והקמת מחלקה לשיכון ולפיתוח עירוני. קנדי גם קרא לקיצוצים במיסים לצורך התנעת הכלכלה. רוב תוכניותיו נחסמו בידי הקואליציה השמרנית של הרפובליקנים והדמוקרטים הדרומיים בשני הקונגרסים בכהונתו. בגלל ההתנגדות מצד הקונגרס, קנדי עסק יותר בנושאים בינלאומיים מאשר בתוכניות הפנים השאפתניות שלו.
כלכלה
קנדי סיים תקופה של מדיניות פיסקלית מרסנת, והרחיב את המדיניות המוניטרית כדי להוריד את שיעורי הריבית כדי לעודד את צמיחת הכלכלה. הוא הגיש את התקציב הממשלתי הראשון שעבר את מאה מיליארד הדולרים, ב-1962, ותקציבו הראשון ב-1961 היה התקציב הגירעוני הראשון של המדינה שאינו בתקופת מלחמה ואינו בתקופת מיתון.
הכלכלה, שעברה שתי תקופות מיתון במשך שלוש שנים, והייתה במיתון כשקנדי נכנס לתפקידו, התאוששה מאוד במהלך כהונתו. למרות האינפלציה ושיעורי הריבית הנמוכים, התמ"ג צמח בשיעור ממוצע של 2.2% לשנה בתקופת אייזנהאואר (מעט מעל גידול האוכלוסין של אותה התקופה) ובשנתו האחרונה של אייזנהאואר ירד באחוז. הכלכלה שגשגה בתקופת קנדי. התמ"ג צמח בממוצע של 5.5% במהלך כהונתו, ואילו האינפלציה נותרה יציבה בסביבות אחוז אחד והאבטלה ירדה. שיעור התפוקה התעשייתית עלה ב-15% ושיעורי מכירת המכוניות עלו ב-40%. הצמיחה הזאת נמשכה עד ל-1969.
ב-1962, כשהכלכלה המשיכה לצמוח, החל קנדי לחשוש בנוגע לאינפלציה. הוא ביקש מתאגידים ואיגודים מקצועיים לעבוד ביחד כדי לשמור על מחירים נמוכים והצליח בתחילה. אחיו בובי טען שתעשיית הפלדה יצרה קרטל במחירים ופעולותיו נגד הקרטל מנעו עליית מחירים בתחום. עיתון הוול סטריט ג'ורנל טען שהממשל פעל באיומים ובצורה של מדינת משטרה. בעיתון הניו ריפבליק נטען שהממשל הפר את זכויות האזרח.
לעומת זאת, שיבח ההניו יורק טיימס את קנדי וטען שעליית המחירים בתעשיית הפלדה יכלה לפגוע ברווחה הכלכלית ולגרום לאינפלציה. למרות זאת, אגף התקציבים בממשל דיווח שהעלייה במחירים יכלה לסייע לתמ"ג ולעודף בתקציב. שוק המניות, שירד בהתמדה מאז היבחרו של קנדי, ירד ב-10% לאחר ההחלטה של הממשל לפעול נגד תעשיית הפלדה.
מיסוי
לכעסם של יועציו הכלכליים שרצו שיוריד מיסים, הסכים קנדי לתקציב מאוזן מעט לאחר כניסתו לתפקיד. הוא הסכים בתמורה להגדלת מספר החברים בוועדת החקיקה של בית הנבחרים מהלך שנתן לדמוקרטים עוד השפעה בוועדה. לאחר הידרדרות כלכלית ב-1962, הציע קנדי הורדת מיסים כדי להתניע את הכלכלה.
בנאום מצב האומה ב-1963, הציע קנדי רפורמת מס משמעותית, והקטנת שיעורי מס ההכנסה משיעור של בין 20% ל-90% לשיעור בין 14% ל-65%. הוא הציע הקטנת מס חברות מ-52% ל-47%. קנדי הודיע ששיעור המס המרבי צריך להיות 70% ללא ביטול ניכויים מסוימים לעשירון העליון. באותה השנה, בנאום בפני המועדון הכלכלי של ניו יורק, טען שהאמת הפרדוקסלית היא ששיעורי המס גבוהים מדי וההכנסות נמוכות מדי, ושהדרך היחידה להעלות את ההכנסה בטווח הארוך היא הורדת מיסים מידית.
ב-26 בפברואר 1964, חודשיים לאחר מותו של קנדי, אישר הקונגרס חוק להורדת שיעור מס ההכנסה המרבי ליחידים ל-70%, ואת שיעור מס החברות המרבי ל-48%.
עונש מוות ממשלתי וצבאי
כנשיא, פיקח קנדי על ההוצאה להורג הממשלתית האחרונה לפני הקפאת עונש המוות ב-1972. הפושע נשפט למוות בבית משפט באיווה והוצא להורג ב-15 במרץ 1963. קנדי שינה עונש מוות שנפסק בידי בית דין צבאי למאסר עולם. ב-22 במרץ 1962, חתם קנדי על חוק שביטל את עונש המוות על רצח מדרגה ראשונה במחוז קולומביה, המקום היחיד שעוד אישר עונש מוות כזה. מאז 1957 לא בוצע עונש מוות במחוז קולומביה, והחוק בוטל לבסוף.
מעמד האישה
ב-14 בדצמבר 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שהקים ועדה למעמד האישה שתייעץ לו בנושא. הגברת הראשונה לשעבר אלינור רוזוולט עמדה בראש הוועדה עד למותה ב-1962. הדו"ח האחרון של הוועדה הוגש באוקטובר, 1963. הוא תיאר את האפליה המגדרית מבחינה חוקית ותרבותית והמליץ על כמה צעדים כדי לשנות את המצב. הקמת הוועדה הובילה את הקונגרס להגיש מספר חוקים בנושא מעמד האישה, ביניהם חוק תשלום שווה ב-1963, שהיה תיקון לחוק תקני העבודה ההוגנים שביטל את האפליה המגדרית בנושא שכר. קנדי חתם על החוק ב-10 ביוני 1963.
זכויות האזרח
המאבק לסיום ההפרדה הגזעית בחסות המדינה היה אחד מהנושאים הבולטים בשנות השישים. ההפרדה הגזעית בחוקי ג'ים קרואו הייתה מבוססת בדרום ארצות הברית. בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק ב-1954, בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שהפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים היא אינה חוקתית. בתי ספר רבים, בעיקר בדרום, סירבו לציית לפסיקה. בית המשפט אסר גם על הפרדה גזעית במקומות ציבוריים אחרים (אוטובוסים, מסעדות, בתי קולנוע, בתי משפט, שירותים וחופים) אולם האפליה נמשכה.
ממוזער|במאי 1961 מינה קנדי את ת'ורגוד מרשל אל בית המשפט הפדרלי השני לערעורים
קנדי תמך בעירוב גזעי ובזכויות האזרח. במהלך מערכת הבחירות של 1960 טלפן אל קורטה סקוט קינג, אשתו של הכומר מרטין לותר קינג, שנכלא במהלך ניסיונו להביא לעירוב גזעי בחנות. רוברט קנדי התקשר למושל ג'ורג'יה והצליח להביא לשחרורו של קינג, דבר שסייע לקנדי להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה. עם כניסתו לתפקיד ב-1961, דחה קנדי את חקיקת זכויות האזרח שהבטיח במהלך מערכת הבחירות, בהבנה שהדמוקרטים הדרומיים עוד שלטו בקונגרס. כל ניסיון להעביר חקיקה למען השחורים ב-1961 לא היה מצליח. בשנתו הראשונה בתפקיד מינה קנדי שחורים רבים לתפקידים, כולל את ת'ורגוד מרשל, עורך דין תומך בזכויות האזרח, לתפקיד שופט ממשלתי. מרשל מונה ב-1967 לבית המשפט העליון.
בנאום מצב האומה הראשון שלו בינואר 1961, טען קנדי שמניעת הזכויות מהשחורים על בסיס גזע פוגע במצפון הלאומי ובדמוקרטיה. עם זאת, האמין קנדי שהתנועה לזכויות האזרח תפגע בדרומיים הלבנים ותקשה עליו להעביר חקיקה נגד העוני וחוקים למען השחורים בקונגרס, ולכן התרחק ממנה.
קנדי התעסק בנושאים אחרים עם תחילת כהונתו, כמו המלחמה הקרה, מפרץ החזירים ודרום-מזרח אסיה. רוברט הקפיד למנוע מקנדי להתערב בנושא. התנועה לזכויות האזרח, שלחמה בדרום, לא ראתה את קנדי לחיוב בתקופה שבה מאבקים לעירוב גזעי בתחבורה ציבורית הובילו לאלימות לבנה ממוסדת. קנדי מינה מרשל להגנת תומכי העירוב הגזעי במקום להשתמש בצבא או בסוכני FBI. רוברט קנדי, בשם הנשיא, ביקש מהמוחים להשאיר את הנושא לבית המשפט. קנדי חשש ששליחת הצבא תוביל לזכרונות של תקופת השיקום ומלחמת האזרחים האמריקנית בקרב הלבנים השמרנים.
ב-6 במרץ 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שדרש מכל עסק שעבד עם הממשלה לשמור על תעסוקה שוויונית. קינג, מאוכזב מתמיכתו של קנדי בנושא, פרסם מסמך בו קרא לקנדי ללכת בעקבות אברהם לינקולן ולהשתמש בצו נשיאותי שיחסל את האפליה. קנדי סירב לכך.
בספטמבר 1962, נרשם אדם בשם ג'יימס מרדית' לאוניברסיטת מיסיסיפי אולם נמנע ממנו להיכנס. רוברט קנדי שלח ארבע מאות מרשלים, וקנדי שלח בחוסר רצון 3,000 חיילים כדי לעצור את האלימות. המהומות הובילו למותם של שניים, אולם מרדית' הצליח להגיע לשיעור הראשון שלו. קנדי התחרט על כך שלא שלח את החיילים מוקדם יותר והחל לפקפק באתוס הדרומי. הגורם הפעיל במהומות היה הקו קלוקס קלאן. ב-20 בנובמבר 1962, חתם קנדי על צו נשיאותי שאסר על אפליה גזעית בדיור ציבורי.
ימין|ממוזער|230px|הנשיא קנדי נואם לאומה ומציג את חוק זכויות האזרח, יוני 1963
באביב 1963, לאחר העימותים בנושא זכויות האזרח, לחץ רוברט על קנדי לפעול בנושא החקיקתי. ב-11 ביוני 1963, התערב קנדי כשמושל אלבמה ג'ורג' וולאס מנע משני תלמידים שחורים להיכנס לאוניברסיטת אלבמה. וולאס הסכים לפנות את הדרך רק לאחר שהמשמר הלאומי של אלבמה נשלח בפקודת הנשיא עם סגן התובע הכללי. באותו הערב נאם קנדי בנושא זכויות האזרח בטלוויזיה וברדיו. הוא הביע את תמיכתו בנושאי זכויות האזרח, בגישה שווה לבתי ספר ציבוריים, שוויון בפני החוק והגנה על זכויות ההצבעה. בנאום אמר:
היום הסתיים במותו של מדגר אוורס, אחד ממנהיגי המאבק, על סף ביתו לאחר שנרצח. כפי שקנדי צפה, למחרת היום התברר לו שניסיונו להעביר חוק למלחמה בעוני נכשל בקונגרס בגלל התנגדות הדמוקרטים מהדרום.
ממוזער|קנדי נפגש עם מנהיגי המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות בחדר הסגלגל, 28 באוגוסט 1963
מעל מאה אלף אזרחים, שחורים בעיקר, התאספו בוושינגטון לרגל המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-28 באוגוסט 1963. קנדי התנגד למצעד מתוך חשש שיוביל להשפעה שלילית על ניסיון העברת חוק זכויות האזרח בקונגרס. החשש רק החמיר לפני הצעדה כשראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר האשים את עוזריו הקרובים של מרטין לותר קינג בקומוניזם. הנשיא ורוברט קנדי נפגשו עם קינג ב-22 ביוני והזהירו אותו לנתק את הקשרים עם הקומוניסטים. קינג התעלם מכך ורוברט קנדי אישר ל-FBI לצותת לקינג ולמנהיגים אחרים של התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית, איגוד זכויות האזרח של קינג, באוקטובר 1963. קנדי אישר בכתב רק ציתות מוגבל לחודש ניסיון, אולם הובר הרחיב את ההסמכה כדי להגדיל את המעקב אחרי קינג. הציתות נמשך עד ליוני 1966 ונחשף ב-1968.
הסמכות לפעול בנוגע למצעד ב-28 באוגוסט ניתנה למחלקת המשפטים שהעבירה מאות אלפי דולרים לששת הספונסרים של המצעד, כולל התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית וה-NAACP. כדי להבטיח מחאה שקטה, ערכו המארגנים והנשיא נאומים מתסיסים ושיתפו פעולה באופן מלא עם המצעד. אלפי חיילים היו בכוננות. קנדי צפה בנאומו של קינג בטלוויזיה והתרשם. המצעד נחשב למחאה שקטה ואפקטיבית, ולא נערכו מעצרים במהלכו. אחריה הוזמנו המנהיגים אל הבית הלבן כדי להיפגש עם קנדי והצטלמו איתו. קנדי הרגיש שהמצעד עזר גם לו וחיזק את הסיכוי להעברת חוק זכויות האזרח.
למרות הצלחת המצעד, המאבק היה רחוק מלהיגמר. כעבור שלושה שבועות, התפוצצה פצצה ביום ראשון, 15 בספטמבר, בכנסייה הבפסטיסטית בבירמינגהם. בסופו של יום, נרצחו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות ועוד שניים נורו למוות. העלייה באלימות הובילה לשינוי קיצוני בחוק זכויות האזרח שסיכן את העברתו. קנדי הזועם קרא למנהיגי הקונגרס אל הבית הלבן וכעבור יום הצליח להשיג מספיק קולות לתמיכה בחוק המקורי כדי להוציא אותו מהוועדה.
לאחר מותו של קנדי המשיך במשימה יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון. חוק זכויות האזרח, שעבר ביולי 1964, אסר על אפליה בתשתיות הממשלתיות, בגישה לתעסוקה, בהשכלה ובפרויקטים פדרליים, וכן אסר הפרדה גזעית בבתי הספר ובמוסדות ציבוריים; כשהוא מוציא מחוץ לתוקפם את חוקי ג'ים קרואו אשר עקפו את התיקונים לחוקת ארצות הברית ובכך הכשירו כל מיני צורות של אפליה כלפי אזרחיה האפרו-אמריקאים של ארצות הברית, בכלל זה שלילת זכותם להצבעה בבחירות לבתי המחוקקים המקומיים והפדרליים, כמו גם לנשיאות. סמכויות האכיפה שניתנו לחוק היו חלשות מלכתחילה, אולם חוזקו ברבות השנים.
ביטול מס הגולגולת
ממוזער|ימין|400px|
תולדות מס הגולגולת לפי מדינה בין 1868 ל-1966.
כשהוא רגיש לביקורות על מחויבות הממשל להגנת זכויותיהם של מיעוטים במערכות הבחירות, לחץ התובע הכללי רוברט קנדי על הנשיא, בתחילת 1962, ללחוץ על הקונגרס לפעול. הנשיא קנדי, במקום להציע חקיקה מקיפה, תמך בהצעה לאסור על מדינות – בעזרת תיקון חוקתי – מלהתנות את זכות ההצבעה בבחירות ממשלתיות בתשלום מס גולגולת או כל מס אחר. הוא סבר שהתיקון החוקתי יוכל למנוע כל פיליבסטר בנושא, כיוון שכך תבוטל הטענה שביטול ממשלתי של מס הגולגולת אינה חוקתית. הליברלים התנגדו לקנדי וחששו שהתיקון יהיה איטי מדי. כמה קבוצות לזכויות האזרח (הליגה נגד השמצה, NAFAA, ואיגודים יהודים) התנגדו גם הם לתיקון, וב-21 במרץ הצהירו שהתיקון יקבע תקדים לחסימת כל חקיקה בנושא זכויות האזרח בכך שיקשור אותם לתיקון חוקתי.
מס הגולגולת היה אחד מכמה חוקים שהונהגו במדינות הדרום כדי למנוע מהשחורים להצביע, לפחות בלי להפר את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שמנע את שלילת זכות ההצבעה של אדם "בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות" שכן כל אזרח נאלץ לשלם את מס הגולגולת והוא פגע גם בלבנים העניים. ב-1902, כל אחת-עשרה מדינות הקונפדרציה לשעבר הנהיגו מס גולגולת, והנהיגו אמצעים אחרים להקטנת מספר הבוחרים בהן, כמבחני קרוא וכתוב. מס הגולגולת ניצב לצד חוקים שנועדו להוכיח את אזרחות הסבא של מי שרצה לבחור, ואיומים באלימות הובילו לכך שהבחירות היחידות במדינות הללו היו בחירות מקדימות בתוך המפלגה הדמוקרטית, בהן רק לבנים בחרו את המתמודד שקרוב לוודאי היה מנצח בבחירות הכלליות. בארקנסו, למשל, המצביעים נאלצו לעבור "הערכה" והתעלמו משחורים. מעט מדינות ביטלו את החוקים בתחילת ואמצע המאה התשע-עשרה, אולם מס הגולגולת שרד את בית המשפט ב-1937 כשבית המשפט פסק פה-אחד שזכות ההצבעה ניתנת בידי המדינות שיכולות לקבוע את התנאים שלהן בכפוף לחוקה.
תיקון חוקתי שאסר על מס הגולגולת במערכות הבחירות עבר בשני בתי הקונגרס באוגוסט 1962 ונשלח למדינות לאשרור. הוא אושרר ב-23 בינואר 1964, והפך לתיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית.
יחסים עם האינדיאנים
בניית סכר הובילה להצפת 10,000 אייקרים אינדיאניים, ואילץ שש מאות אינדיאנים לעזוב את ביתם. קנדי התבקש בידי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות להתערב ולעצור את הסכר, אולם הוא סירב בדרישה לשליטה בשיטפונות. הוא הביע דאגה לאינדיאנים וביקש מסוכנויות ממשלתיות לסייע להם.
מדיניות החלל
תוכנית אפולו החלה בתחילת 1960, במהלך תקופתו של אייזנהאואר, כהמשך לתוכנית מרקורי, כדי לשגר תחנת חלל, לטוס מסביב לירח ולנחות עליו. בעוד שנאס"א הייתה זו שתכננה את אפולו, המימון לתוכנית לקה בחסר בגלל גישתו של אייזנהאואר לטיסת בני אדם לחלל. כסנאטור, התנגד קנדי לתוכנית ורצה לבטל אותה.
עם הרכבת הממשל, שמר קנדי על יועצו המדעי של אייזנהאואר, שהתנגד להטסת בני אדם לחלל ופרסם דו"ח נגד תוכנית מרקורי. שבעה עשר מועמדים לראשות נאס"א סירבו לקנדי לפני שג'יימס וב, יועצו התקציבי של הנשיא לשעבר הארי טרומן, הסכים להתמנות לתפקיד. וב הצליח להשיג תמיכה מהקונגרס, מהנשיא ומהעם. קנדי שכנע את הקונגרס לתקן את חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי כדי להעביר את האחריות לתפקיד לסגנו,
גם כיוון שג'ונסון פעל בסנאט להקמת נאס"א וידע רבות על תוכנית החלל, וגם כדי להעסיק אותו כדי למנוע ממנו לפעול נגדו.
ממוזער|ימין|קנדי מציע את התוכנית להנחית אדם על הירח בפני הקונגרס במאי 1961. מאחוריו ג'ונסון.
בנאום מצב האומה שלו בינואר 1961, הציע קנדי שיתוף פעולה בינלאומי בחלל. חרושצ'וב סירב, כיוון שהסובייטים לא רצו לחשוף את מצב הטילים שלהם. בתחילת כהונתו, ניסה קנדי למנוע שליחת בני אדם לחלל, אולם ויתר על כך בגלל ג'ונסון, שתמך בתוכנית בסנאט. יועציו של קנדי טענו שטיסה לירח תהיה יקרה מדי, והוא שקל לבטל את תוכנית אפולו בגלל עלותה.
אולם המצב השתנה במהירות ב-12 באפריל 1961, כשהקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין הפך לאדם הראשון שטס לחלל, וחיזק את החשש האמריקני מפני נחיתות טכנולוגית מול ברית המועצות. קנדי היה נחוש שארצות הברית תוביל במהלך המרוץ לחלל, בגלל אסטרטגיה ויוקרה. ב-20 באפריל, במזכר לג'ונסון, ביקש ממנו לבחון את תוכנית החלל ותוכניות שיוכלו לאפשר לנאס"א להדביק את הפער. לאחר התייעצות עם ורנר פון בראון, הגיב ג'ונסון כעבור שבוע, וטען שלא מבוצעת השקעה מספקת בנושא. הוא טען שעוד יש אפשרות שארצות הברית תוכל להיות הראשונה להנחית אדם על הירח. יועציו של קנדי לחצו עליו לתמוך בנחיתה על הירח, וב-25 במאי, בהודעה מיוחדת לקונגרס, הציג הנשיא קנדי את תמיכתו בתוכנית אפולו במהלך נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס:
ממוזער|thumbtime=17:32|קנדי נואם על תוכנית אפולו באוניברסיטת רייס ב־12 בספטמבר 1962 (17:47 דקות)
לאחר שהקונגרס אישר את המימון, החל וב בארגון מחדש של נאס"א, העלה את כוח האדם שלה ובנה עוד מרכזים: מרכז השיגור עבור משגר לווייני ענק מצפון-מערב לנמל החלל קייפ קנוורל, ומרכז לטיסות חלל מאוישות על שטח שנתרם בידי אוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס. קנדי נאם בחניכת המרכז ב-12 בספטמבר 1962, וקידם את התוכנית:
ב-21 בנובמבר 1962, בפגישת קבינט עם וב ועוד אישים מנאס"א, הסביר קנדי שהנחיתה על הירח חשובה לתדמית הבינלאומית של המדינה, ושההוצאה מוצדקת. ג'ונסון הבטיח לו שתוכנית החלל תהיה גם בעלת משמעות צבאית כבירה. העלות נמדדה בכ-40 מיליארד דולרים.
בספטמבר 1963, בנאום בפני האו"ם, תמך קנדי בשיתוף פעולה סובייטי-אמריקני בחלל והמליץ על משלחת משותפת לירח. חרושצ'וב סירב שוב, והסובייטים לא עסקו בשליחת אדם אל הירח עד 1964. ב-20 ביולי 1969, כמעט שש שנים לאחר מותו של קנדי, נחתה אפולו 11 עם בני האדם הראשונים על הירח.
מדיניות חוץ
בתחומי חוץ, יזם קנדי כמה מאמצים דיפלומטיים וצבאיים באירופה, דרום-מזרח אסיה, אמריקה הלטינית ובעוד מקומות שהיו חשובים אסטרטגית במהלך המלחמה הקרה. קנדי העסיק מומחים מדור חדש ליחסי חוץ. חלקם היו ממכוני מחקר חשובים. קנדי התעניין במלחמה ובשלום בנעוריו. בנאום השבעתו לתפקיד, הביע את עמדתו בנוגע למלחמה הקרה: "הבה לא ננהל משא ומתן מפחד, אולם הבה לא נפחד לנהל משא ומתן".
קנדי תמך במדיניות תגובה גמישה, שנוהלה בידי מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, ונועדה להקטין את אפשרות המלחמה בגלל טעויות. ממשלו פתר בצורה דיפלומטית את משבר הטילים בקובה ונמנע מלהסלים את משבר ברלין השני. ב-1961 הקים קנדי את חיל השלום, הסוכנות לבקרה ולפירוק מנשק וסוכנות לברית כלכלית עם אמריקה הלטינית. ב-7 באוקטובר 1963 חתם על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים שאותה קיבלו גם ברית המועצות והממלכה המאוחדת.
רבים שיבחו את קנדי על כך שלא היה נוקשה כמו דווייט אייזנהאואר מבחינת מדיניות חוץ, קיבל את הגיוון העולמי ושיפר את מעמדה של ארצות הברית בקרב העולם השלישי.
חיל השלום
באחת מפעולותיו הראשונות כנשיא, ביקש קנדי מהקונגרס להקים את חיל השלום. גיסו, סרג'נט שרייבר, היה האחראי הראשון לפרויקט. באמצעות התוכנית התנדבו אמריקנים לסייע לאומות הלא מפותחות בתחומי החינוך, חקלאות, בריאות ובנייה. הארגון צמח ל-5,000 חברים במרץ 1963 ול-10,000 כעבור שנה. מאז 1961 הצטרפו אליו כ-200,000 אזרחים ששירתו ב-139 מדינות.
ברית המועצות
שמאל|ממוזער|250px|קנדי נפגש עם שליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, 1961
קנדי שירת כנשיא בשיאה של המלחמה הקרה. הייתה זו יריבות אידאולוגית ופוליטית, שהשפיעה על כל צעד שעשתה ארצות הברית בתחומי מדיניות החוץ, וקנדי הקדיש להתמודדות עמה חלק ניכר מזמנו. הנשיא אייזנהאואר אימץ את גישת "המבט החדש" שהדגישה את השימוש בנשק גרעיני כדי להרתיע את ברית המועצות. אייזנהאואר האמין שהמדיניות תהיה אפקטיבית וגם זולה יחסית לאופציות אחרות. מתוך חשש ממלחמה גרעינית עולמית, העדיף קנדי את "התגובה הגמישה". הוא התמקד ביכולת צבא הקבע להשיג מטרות מוגבלות. כחלק מהמדיניות, הרחיב קנדי את הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, יחידות העילית שיכלו להילחם בעימותים רבים. קנדי קיווה שתגובה גמישה תאפשר לארצות הברית לעצור תוקפנות סובייטית ללא מלחמה.
ב-29 בנובמבר 1961, הכריזו גורמים אמריקניים שסוכנות הטלגרף הרוסית קיבלה גרסה ערוכה של ריאיון שהעניק קנדי לכתב מהעיתון איזבסטיה. האמריקנים טענו שהושמטו מהריאיון האשמותיו של קנדי בדבר הפרת סיכומי ועידת יאלטה וועידת פוטסדאם, וגם את סירובם להשעות ניסויים גרעיניים וטענתו של קנדי שחלוקת ברלין נבעה מסירוב הסובייטים להסכים לאיחוד גרמניה. לאחר שיחת הבהרה, פרסם הכתב את הטקסט המלא, וזכה להערכתו של קנדי.
בינואר 1961 הכריז מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב על תמיכתו במלחמות לשחרור לאומי. קנדי החשיב זאת כאיום על העולם החופשי. ב-15 בפברואר 1961, ביקש קנדי מהסובייטים להימנע מלהכשיל את ניסיון האו"ם לפתור את משבר קונגו. חרושצ'וב הציע לתקן את מגילת האומות המאוחדות ולהחליף את המזכ"ל בוועידה של שלושה חברים. ב-25 בספטמבר 1961, נאם קנדי בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות והתחייב להטיל וטו על התוכנית. ב-27 בפברואר 1961, הציע קנדי במכתב לחרושצ'וב פגישה בוועידה בקיץ. חרושצ'וב הסכים להיפגש בווינה, בירת אוסטריה. הפגישה נפגעה בשל הפלישה למפרץ החזירים, אולם חרושצ'וב הטיל את האחריות לפלישה על הפקידים של קנדי ולא עליו באופן אישי.
שני המנהיגים הבינו היטב שהנושא החשוב ביותר בוועידה יהיה גורלה של ברלין, שחולקה לשתיים עם תחילת המלחמה. ברלין המערבית הייתה מובלעת בגרמניה המזרחית התומכת בסובייטים, אולם זכתה לתמיכה מהאמריקנים והמערב. הסובייטים רצו לאחד את ברלין בשליטתם, בעיקר בגלל מספר הגרמנים המזרחיים שברחו אל מערב ברלין.
ממוזער|קנדי פוגש את קוואמה נקרומה, ראש גאנה העצמאית במרץ 1961.
בדרכו לוועידה, חנה קנדי בפריז ונפגש עם שארל דה גול, שייעץ לו להתעלם מסגנונו הבוטה של חרושצ'וב. הנשיא הצרפתי חשש מהשפעתה של ארצות הברית על אירופה. בכל זאת התרשם דה גול מהנשיא הצעיר. קנדי סיכם את תקופתו בפריז בטענה שהיה "האיש שליווה את ג'קי קנדי לפריז".
מטרתו המרכזית של קנדי בפגישה עם חרושצ'וב הייתה להציע פיוס במלחמה הקרה. ב-4 ביוני 1961, נפגש הנשיא עם חרושצ'וב בווינה ועזב את הפגישות בכעס לאחר שנאלץ להיכנע ללחציו. חרושצ'וב התרשם מחוכמתו של הנשיא אולם ראה בו חולשה. קנדי עדיין לא האמין שהיה ניתן לשנות את המצב באירופה או במזרח הרחוק ודיבר באופן כללי. קנדי כן הצליח להשפיע על חרושצ'וב בנושא הסכם בין מוסקבה וברלין המזרחית. הוא הבהיר שכל הסכם שיפגע בזכויותיה של ארצות הברית לגשת אל ברלין המערבית יחשב להכרזת מלחמה. ממשלים קודמים התייחסו אליה כאל "ברלין", אולם ממילותיו של קנדי היה ברור שהוא קיבל את חלוקת ברלין ורמז שחסימת הגבול לא תביא לתגובה אמריקנית כל עוד מערב ברלין תישאר כפי שהיא. כיוון שחשב על בניית חומה בברלין, התעודד חרושצ'וב והחליט להמשיך בתוכניתו. מעט לאחר חזרתו אל ארצות הברית, הכריזה ברית המועצות על כוונתה לחתום על הסכם עם ברלין המזרחית ולבטל כל זכות אחרת בכל אזור של העיר. קנדי, מדוכא וכועס, הניח שהאפשרות היחידה היא להתכונן למלחמה גרעינית.
מחלקת המדינה של ארצות הברית הכינה לקנדי כמה מסמכים בנושא חרושצ'וב. אחד מהם טען שחרושצ'וב יתעקש מאוד בנושא ברלין וגרמניה המזרחית. באביב 1963, החל קנדי לנסות להתפייס עם ברית המועצות. בקיץ של אותה השנה ביקש להקטין את המתיחות בקרב המדינות ולנאום בצורה פחות תוקפנית.
בשבועות לאחר הוועידה, ברחו יותר מעשרים אלף איש מברלין המזרחית אל מערבה בתגובה לברית המועצות. קנדי החל לדון בנושא, ודין אצ'יסון היה זה שהוביל את הקו שדרש התחמשות צבאית לצד נאט"ו. בנאום מיולי 1961, הכריז קנדי על כוונתו להוסיף עוד 3.25 מיליארד דולרים אל תקציב הביטחון ועוד מאתיים אלף חיילים, בטענה שהתקפה על ברלין המערבית תהיה כמו התקפה על ארצות הברית. הנאום זכה לתמיכה נחרצת מצד האוכלוסייה.
כעבור חודש, החלו ברית המועצות וברלין המזרחית למנוע מעבר ממזרח העיר אל מערבה והעמידו גדרות תיל ברחבי העיר, מה שהפך לחומת ברלין. קנדי התעלם מכך בתחילה כל עוד הגישה החופשית מהמערב למזרח נשמרה. כשהתברר שהמערביים איבדו את ביטחונם בנוגע להגנתה של ארצות הברית, שלח קנדי את ג'ונסון ואנשי צבא לסיור בגרמניה המערבית, קרוב לעמדות הגבול, כדי להפגין את המחויבות לברלין המערבית.
אמריקה הלטינית
יחסי ארצות הברית עם אמריקה הלטינית הופקדו בידי ג'ונסון. קנדי תמך בשמאל הדמוקרטי באמריקה הלטינית אולם לקראת סוף כהונתו הקטין את תמיכתו בו. הישגיו המרכזיים באמריקה הלטינית היו דוקטרינת קנדי וברית כלכלית בין האזורים. אף על פי שהברית השיגה פחות ממה שקנדי חפץ, הוא זכה לאהדה רבה באמריקה הלטינית. בדצמבר 1961 נסע אל פוארטו ריקו, ונצואלה וקולומביה שנחשבו למעוזים דמוקרטיים נגד הקומוניזם של קסטרו.
בנסיעתו ב-1962 אל מקסיקו עורר התלהבות מחזון שיתוף הפעולה בין הארצות. הנשיא המקסיקני אדולפו לופס מטאוס טען שכדי לשפר את יחסי ארצות הברית–מקסיקו יש לפתור את סכסוכי הגבול בין המדינות. ארצות הברית ומקסיקו הצליחו להגיע להסכם בנושא.
ממוזער|קנדי ונשיא צ'ילה חורחה אלסנדרי
בטענה ש"אלו שעוצרים את המהפכה השקטה יובילו למהפכה אלימה"," ביקש קנדי לבלום את האיום הקומוניסטי באמריקה הלטינית באמצעות הקמת ארגון הברית לקדמה, ששלח סיוע למדינות וניסה לשמור על זכויות האדם באזור. יחד עם מושל פוארטו ריקו, פעל למען הענקת אוטונומיה לאזור.
ממשל אייזנהאואר תכנן את הדחתו של רפאל טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית, אולם קנדי טען שכל תכנון של ה-CIA יצטרך לאפשר לארצות הברית להכחיש מעורבות. באופן פומבי התנגד לעידוד הפיכות. ביוני 1961 נרצח טרוחיו, וכעבור כמה ימים הגיב סגן מזכיר המדינה בגינוי רפה.
הפלישה למפרץ החזירים
ממוזער|קנדי וג'ונסון צועדים על מדשאות הבית הלבן
פולחנסיו בטיסטה, רודן קובני שהיה ידידותי כלפי ארצות הברית, הודח מתפקידו ב-1959 במהלך המהפכה הקובנית. יורשו של בטיסטה, פידל קסטרו, הושפע מהקומוניזם ומברית המועצות, והיה אויב פוטנציאלי לארצות הברית במרחק קטן ממנה. ממשל אייזנהאואר תכנן תוכנית להדיח את קסטרו. התוכנית, בהובלת ה-CIA ובעזרת הצבא, הייתה לפלוש לקובה בעזרת תנועת מהפכני נגד גולים מאומנים בידי ארצות הברית בהובלת קציני ה-CIA. הרצון היה לפלוש לקובה ולעורר מהומות שידיחו את קסטרו.
קנדי תמך ביד קשה מול קסטרו, וכשהוגשה לו התוכנית של ממשל אייזנהאואר היה מוכן לתמוך בה אף על פי שחשש מלעורר מתיחות עם ברית המועצות. ב-17 באפריל 1961, ציווה קנדי על הפלישה למפרץ החזירים: 1,5000 קובנים שאומנו בידי ארצות הברית נחתו על האי. ארצות הברית לא סיפקה מטרייה אווירית. ראש ה-CIA אלן דאלס טען שחשבו שהנשיא יאשר כל אמצעי שיוביל להצלחת המבצע לאחר הפלישה.
ממשל קנדי קיווה שהנחיתה תוביל להתקוממות שתדיח את קסטרו, אולם הדבר לא קרה והפלישה הייתה כישלון. ב-19 באפריל 1961, לכדה והרגה הממשלה הקובנית את הגולים, וקנדי נאלץ לדון בנוגע לשחרור 1,189 ניצולים. לאחר עשרים חודשים, שחררה קובה את הגולים בתמורה למזון ולתרופות בשווי של 53 מיליון דולרים. התקרית גרמה לקסטרו להיזהר מארצות הברית ולהאמין בפלישה נוספת.
קנדי התמקד בעיקר בהשלכות הפוליטיות של התוכנית ולא בשיקולים הצבאיים. הוא היה משוכנע שהתוכנית נועדה להביך אותו. קנדי לקח אחריות על הכישלון וטען שילמד ממנו. העובדה שלקח אחריות על הכישלון הובילה לעלייה בשיעורי האהדה כלפיו. למרות זאת, המבצע פגע במוניטין של קנדי מחוץ למדינה וגרם למתיחות מול ברית המועצות.
בסוף 1961, הקים הבית הלבן קבוצה מיוחדת בראשות רוברט קנדי ורוברט מקנמארה שנועדה להדיח את קסטרו. הקבוצה לא הצליחה להשיג את מטרתה.
מדיניותו זו של קנדי כלפי קובה, משמשת תפקיד מרכזי בספקולציות על מניעים אפשריים לרציחתו, כאשר בין החשודים אנשי CIA וגולים קובנים הממורמרים על כי נמנע מהם להמשיך ולהפיל את משטרו של קסטרו, ואנשי קסטרו הרוצים לנקום על המעורבות בענייניהם.
משבר הטילים בקובה
ממוזער|250px|קנדי חותם על אישור הסגר הימי על קובה.
לאחר הפלישה למפרץ החזירים, החלה ברית המועצות לחמש את קובה בציוד צבאי בטענה של הגנה מפלישה נוספת. ממשל קנדי חשש מכך שקובה תוכל לאיים על ארצות הברית. קנדי לא האמין שברית המועצות תסתכן ותשים נשק גרעיני בקובה, אולם שיגר את מטוסי הריגול לוקהיד U-2 כדי להכריע את כמות הנשק. ב-14 באוקטובר 1962, צילמו מטוסי הריגול את אתרי השיגור לטילים לטווח בינוני שבנו הסובייטים בקובה. התמונות נחשפו לקנדי ב-16 באוקטובר, והיה ברור שהטילים היו איום על המדינה.
קנדי נקלע לדילמה: אם היה מתקיף את האתרים, היה נראה כי פעולה זו הייתה מובילה למלחמה. אם לא היה מגיב על בניית האתרים, היה הדבר מתפרש כגילוי חולשה קריטי של ארצות הברית. בנוסף הייתה ארצות הברית מאוימת בידי נשק גרעיני. קנדי היה נחוש להגיב לחרושצ'וב בחומרה אחרי ועידת וינה.
כשליש מחברי המועצה לביטחון לאומי תמכו במתקפה אווירית על אתרי השיגור. הקהילה הבינלאומית טענה שהתוכנית תהיה תגובה מופרזת של ארצות הברית, בעיקר לאחר שארצות הברית הציבה בתקופת אייזנהאואר טילים בטורקיה. בנוסף, לא היה ידוע אם ההתקפה תצליח. בהתאם לרוב חברי המועצה, החליט קנדי על הטלת מצור ימי על קובה. ב-22 באוקטובר שלח הודעה לחרושצ'וב והכריז על החלטתו בטלוויזיה.
הצי האמריקני עצר ובדק כל ספינה סובייטית שהגיעה אל חופי קובה החל מ-24 באוקטובר. ארגון מדינות אמריקה תמך לחלוטין בהסרת הטילים. הנשיא החליף שני מכתבים עם חרושצ'וב ללא הועיל. מזכ"ל האו"ם או תאנט ביקש משני הצדדים לבטל את החלטותיהם ולהיכנס לתקופת צינון. חרושצ'וב הסכים וקנדי סירב.
קנדי הצליח לשמור על איפוק כשטיל סובייטי יירט מטוס ריגול מעל קובה והרג את הטייס. ב-27 באוקטובר, במכתב לחרושצ'וב, הציע קנדי התחייבות לא לפלוש לקובה בתמורה להסרת הטילים. למחרת היום הגיעו קנדי וחרושצ'וב להסכם: ברית המועצות תפנה את הטילים בתמורה להתחייבותה של ארצות הברית לא לפלוש ופירוק של טילים שהוצבו באיטליה ובטורקיה. רוב הטילים נחשבו למיושנים ולכן פורקו כעבור שנה.
המשבר נחשב לנקודה הקרובה ביותר למלחמה גרעינית אי פעם, אולם בסופו של דבר הצליחו שני הצדדים להגיע להסדר. המשבר הציג את עוצמתה של אמריקה ואת אמינותו של קנדי. שיעורי האהדה כלפיו עלו מ-66% ל-77% לאחר המשבר. קנדי הוכיח את יכולתו להתמודד עם משבר יוצא דופן ביחסים בין המעצמות בעזרת כישורי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול משברים. בתחילת נובמבר 1962 נחשב משבר הטילים בקובה להצלחה דיפלומטית במדיניות החוץ. גישתו של קנדי במשבר זכתה לשבחים, אף על פי שרבים טענו שהחל את המשבר בגלל הפלישה למפרץ החזירים.
אירופה
הממלכה המאוחדת
ב-1960 הפסיקה הממלכה המאוחדת לעבוד על פרויקט הטילים שלה ואייזנהאואר הציע להם את מערכת הטילים האמריקנית. הממלכה המאוחדת קיבלה את ההצעה לצורך הבטחת ההרתעה הגרעינית בשנות השישים. באמצע 1962, הכריז רוברט מקנמארה שהפרויקט יקר מדי ובעל כשלים טכניים והחליט לבטלו.
קצר בתקשורת הוביל לכך שקנדי לא ידע על ההשלכות הפוליטיות של הנושא כלפי ממשלתו של הרולד מקמילן. בפגישה עם מקמילן, ניסה קנדי לפתור את המצב והציע לממלכה המאוחדת טילי פולאריס ההסכם עורר זעם אצל הנשיא הצרפתי שארל דה גול שכעס על ההעדפה האמריקנית את בריטניה.
צרפת
שמאל|ממוזער|250px|קנדי, מארי-מדלן ליו, אנדרה מאלרו, ז'קלין קנדי-אונאסיס, וג'ונסון בטקס הסרת הלוט מעל ה"מונה ליזה" בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון די. סי., ינואר 1963
צרפת הייתה המדינה השנייה בה ביקר קנדי כנשיא. הוא הגיע לפריז עם אשתו ז'קלין ב-31 במאי 1961. דה גול, שהעדיף לברך את אורחיו בצרפתית, בירך את קנדי באנגלית. ז'קלין דיברה צרפתית שוטפת והתחבבה על העיתונות הצרפתית.
התוכנית הגרעינית הצרפתית הייתה חיונית למטרתו של דה גול, החזרת מעמדה הבינלאומי של צרפת. ממשל קנדי היה מחויב למניעת הפצה של הנשק הגרעיני. במכתב למקמילן כתב קנדי שהגיע למסקנה שלא לסייע לצרפת להרחיב את מאגרי הנשק שלה. קנדי חשש עוד יותר מכוונותיו של דה גול לסייע לגרמניה המערבית בפיתוח נשק גרעיני.
מזרח ומערב גרמניה
ממוזער|250px|קנדי עם הקנצלר קונראד אדנאואר (במרכז) בבון, 1963.
קנדי קרא לברלין "מקום המבחן הגדול ביותר של כוח הרצון המערבי". ב-13 באוגוסט 1961, הגרמנים מהמזרח, בתמיכת מוסקבה, העמידו מחסום תיל ולאחר מכן מחסום מבטון שחילק את ברלין לשניים. קנדי טען שהיה טיפשי לסכן מיליוני אמריקנים מתוך רצונם של הגרמנים לאיחוד.
כעבור חודשיים, כמעט התרחשה מלחמה מול ברית המועצות כשטנקים אמריקניים וסובייטים ניצבו זה נגד זה משני צידי החומה. המשבר נמנע הודות לדיפלומטיה שממשל קנדי ארגן בעזרת מרגל סובייטי.
כתוצאה מהמשבר, נאלץ הממשל להגדיל את תקציב הביטחון בצורה משמעותית. מאזן תשלומים שלילי שנוצר בעקבות כך החמיר את הבעיות הפיסקליות. בסוף 1961 הגיע רוברט מקנאמרה להסכם עם גרמניה המערבית לרכישת ציוד צבאי אמריקני. הדבר סייע רק במעט בבעיית התשלומים.
ב-1963 הגיעה גרמניה למצב שברירי בגלל התוקפנות הסובייטית ממזרח וסיום כהונתו של הקנצלר קונראד אדנאואר. בד בבד ניסה שארל דה גול להגיע לברית בין צרפת לגרמניה המערבית כמשקל נגד לברית המועצות ולארצות הברית. קנדי ראה בכך איום על נאט"ו ועל השפעתו באירופה.
שמאל|ממוזער|240px|נאומו בברלין, "אני ברלינאי", 26 ביוני 1963
ב-26 ביוני 1963, יצא קנדי לברלין, שהייתה אז מחולקת על ידי חומה וקרועה בין מזרח ומערב, כדי להפיץ את בשורתו. בנאומו בברלין שבה את לב הברלינאים, והצית את דמיונו של העולם, כשהכריז "אני ברלינאי" (Ich bin ein Berliner). קנדי טען שהחומה עדיפה על המלחמה. הוא ביקר את הקומוניזם והכריז על מחויבות אמריקנית לגרמניה. כמיליון איש שצפו בנאומו התלהבו. קנדי שיבח את העם הגרמני על סירובו להרגיש איום בגלל החומה, וטען שהיא סמל לכישלון הקומוניזם. הוא טען שהדמוקרטיה לא מושלמת, אולם היא לעולם לא תציב חומות כדי למנוע מאזרחים לעזוב.
קנדי ציווה על חמש מאות אנשי צבא לפטרל בין החלקים כדי להבטיח שברלין המערבית לא תנותק לחלוטין ממזרחה. בסוף אוקטובר 1961, התעורר סכסוך על זכותו של דיפלומט אמריקני לעבור לברלין המזרחית. הטנקים הסובייטים והאמריקנים עמדו זה מול זה שוב, אולם קנדי הצליח להגיע להסכמה עם חרושצ'וב ושתי המעצמות הוציאו את הטנקים.
טענותיו של קנדי בדבר זכות ההגדרה העצמית של העמים תחת שלטון קומוניסטי הניבו פירות באביב של פראג ב-1968, בתנועת סולידריות בשנות השמונים, ובנאומו של רונלד רייגן ב-1987, בו ציווה על מיכאיל גורבצ'וב לפרק את חומת ברלין.
אירלנד
ממוזער|קנדי בשיירה בקורק, אירלנד, ב-28 ביוני 1963
במהלך נסיעתו בת ארבעת הימים לארץ אבותיו, אירלנד, ביוני 1963, קיבל קנדי תואר כבוד מהאוניברסיטה הלאומית באירלנד.
בנוסף היה המנהיג הזר הראשון שנאם בפרלמנט האירי.
אמנה למניעת ניסויים גרעיניים
מתוך חשש מההשפעות לטווח ארוך של הפצת הנשק הגרעיני והזיהום שנוצר בגללו, הסכימו קנדי וחרושצ'וב להגיע לאמנה למניעת ניסויים גרעיניים, אחת שעדלי סטיבנסון הציע במהלך ריצתו לנשיאות ב-1956. בפגישתם בווינה ביוני 1961, הגיעו חרושצ'וב וקנדי להסכמה בלתי רשמית בנוגע לניסויים גרעיניים, אולם ברית המועצות החלה בניסויים גרעיניים בספטמבר. ארצות הברית ביצעה ניסויים משלה כעבור חמישה ימים. מעט לאחר מכן, לוויינים אמריקניים חדשים החלו לשדר תמונות שהבהירו שברית המועצות הייתה בפיגור במירוץ החימוש. עם זאת, כוחה הגרעיני של ארצות הברית לא היה משמעותי כשברית המועצות חשבה על עצמה כשוות ערך למערב.
ממוזער|שמאל|קנדי נואם את נאום הסיום באוניברסיטה האמריקנית ב-10 ביוני 1963
קנדי נאם נאום מבריק ב-10 ביוני 1963, באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון. בנאומו, "אסטרטגיה לשלום", הציע למסיימים את לימודיהם לבחון מחדש את הגישה למלחמה הקרה, לברית המועצות והחשוב מכל: לשלום העולמי. קנדי טען שיש לשאוף לשלום בגלל המלחמה החדשה, שבה נשק גרעיני יכול לגרום לנזק גדול פי עשרה מאשר מה שבעלות הברית ביצעו במלחמת העולם השנייה ולפגוע בדורות שעוד לא נולדו. קנדי טען שהשלום הוא הבחירה הרציונלית ודורש שהאדם יסכים לחיות בסובלנות עם שכנו.
הנשיא גם הכריז שהסובייטים הסכימו לחזור למשא ומתן על אמנה למניעת ניסויים גרעיניים. לאחר מכן הודיע שארצות הברית דחתה ניסויים גרעיניים בחלל והתחייב שלא יבוצעו ניסויים גרעיניים כאלה כל עוד אף מדינה אחרת לא תבצע אותן.
כעבור חודש, שלח את נציגו למוסקבה כדי להגיע להסכם. חרושצ'וב שלח את נציגו, אנדריי גרומיקו. היה ברור שאי אפשר היה להגיע להסכם למניעה מוחלטת של הניסויים בגלל התנגדות הסובייטים לפיקוח.
לבסוף חתמו ארצות הברית, ברית המועצות והממלכה המאוחדת על אמנה מוגבלת שאסרה על ניסויים גרעיניים באדמה, בחלל ומתחת למים, אולם לא מתחת לאדמה. הסנאט אישר את ההסכם וקנדי חתם עליו באוקטובר 1963. צרפת מיהרה להכריז שהיא חופשייה להמשיך לפתח ולבחון את הגנותיה הגרעיניות.
מדיניות באסיה
קנדי התמקד בעיקר בהודו באסיה כיוון שהתפתחה בצורה לא קומוניסטית והייתה בגוש המדינות הבלתי-מזדהות.
לאוס
אייזנהאואר, בתקופת החפיפה, הדגיש בפני קנדי שהאיום הקומוניסטי בדרום-מזרח אסיה הוא הנושא החשוב באזור. אייזנהאואר טען שלאוס היא האיום האזורי. במרץ 1961, תמך קנדי בשחרור לאוס על פני לאוס "נייטרלית", ורמז בשיחות אישיות שווייטנאם, ולא לאוס, היא המחסום להתפשטות קומוניסטית.
התנועה הקומוניסטית בלאוס זכתה לתמיכה סובייטית, וקנדי ציווה על הצי לשוט אל ים סין הדרומי ולמשוך את הנחתים אל תאילנד. בנוסף הנחה את היועצים הצבאיים בלאוס ללבוש מדים צבאיים. קנדי האמין שאם שתי מעצמות העל ישכנעו את בעלות בריתן להגיע לנייטרליות בלאוס, המדינה תהיה דגם לפתרון סכסוכים בתוך העולם השלישי.
קנדי היה מוכן לקבל את לאוס הנייטרלית. באפריל 1961, הסכימה ברית המועצות להפסקת אש בלאוס. הסכם שנחתם ביולי 1962 קבע שלאוס נייטרלית.
אינדונזיה
קנדי הזמין את סוקרנו, נשיאה הראשון של אינדונזיה, לבקר בארצות הברית, ביקור שיצא אל הפועל בשנת 1961. מטרת ההזמנה הייתה מתן כבוד לסוקרנו כדי לבקש ממנו לשחרר את הטייס האמריקני אלאן לורנס פופ שנדון למוות באינדונזיה בעוון רצח 17 חיילים ו-6 אזרחים בהפציצו תהלוכה נוצרית בעיר אמבון בשנת 1958. פופ הסתנן אל תחומה האווירי של אינדונזיה במטוס שהמריא מהפיליפינים במשימה חתרנית של ה-CIA שמעולם לא הוצהרה קודם לכן, ונועדה לערער את משטרו של סוקרנו. פופ נטש את מטוסו, נפצע ונלכד. משפטו חשף את מעורבות ה-CIA במרד פרמסטה , וסיפק לסוקרנו צידוק לטענותיו בנאומו: "והיו שהגיעו מהפיליפינים", שזרים מעורבים בניסיון להדיחו מהשלטון באינדונזיה.
בפברואר 1962 ביקר רוברט קנדי באינדונזיה, בניסיון למנוע את ה"עימות" בין אינדונזיה למלזיה, ובניסיון לתווך בין אינדונזיה להולנד כדי למנוע את חדוש הלחימה במערב גינאה החדשה בזמן שבאותו חודש הייתה שם הפסקת אש זמנית. ב-26 במרץ 1962 פקד סוקרנו לחדש את הלחימה וב-30 במרץ החל הגנרל סוהארטו בתקיפותיו. התעצמות הלחימה בחודשים הבאים משכה את קנדי להתערב שוב למען הפסקתה. מאמציו נשאו פרי קודם כל בעניין פופ ששוחרר ב-2 ביולי 1962, בתמורה ל 10 מטוסי הרקולס C-130,מקור: https://www.reddit.com/r/HistoryPorn/comments/1dck42o/cia_pilot_allen_lawrence_pope_languishing_in_an/?rdt=62145. ואחר כך בהתחלת המשא ומתן בין אינדונזיה להולנד, ב-31 ביולי. ב-15 באוגוסט בשעה 12:01 נחתם ההסכם בבנין האו"ם בניו יורק ונכנסה לתוקף הפסקת אש מידית. תוצאת ההסכם הייתה העברת מערב גינאה החדשה למינהל האו"ם ב-1 באוקטובר 1962 ולמינהל אינדונזי ב-1 במאי 1963.
וייטנאם
במאי 1961 שלח את לינדון ג'ונסון לפגישה עם נו דין דיים, נשיא דרום וייטנאם . ג'ונסון הבטיח לדיים סיוע נגד הקומוניסטים. קנדי הכריז על שינוי מדיניות מתמיכה בדיים לשותפות איתו כדי לנצח את הקומוניסטים.
במהלך כהונתו, המשיך קנדי את המדיניות לתמיכה כלכלית ופוליטית, וגם תמיכה צבאית, בממשלת דרום וייטנאם. בסוף 1961, החל הווייטקונג להגביר את נוכחותו. במהלך כהונתו של קנדי העמיקה המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, ומספר הלוחמים האמריקאיים שהוצבו בדרום וייטנאם עלה מ-2,000 חיילים, בתחילת כהונתו, ל-16,000 בסופה. חיילים אלה לא היו מעורבים בלחימה עצמה. לפני ההתנקשות בו, שלח קנדי רק יועצים צבאיים ויחידות מיוחדות לאזור. כעבור שנה וחצי, שלח יורשו, ג'ונסון, את יחידות השדה הראשונות לווייטנאם והוביל להסלמת המלחמה, כש-184,000 חיילים מגיעים לווייטנאם ב-1964 ו-536,000 ב-1968.
בינואר 1961 הקציב קנדי 28.4 מיליון דולרים להגדלת צבא דרום וייטנאם ו-12.7 מיליון דולרים לתגבור המשמר האזרחי. באוקטובר שלח את מקסוול טיילור ווולט רוסטו לדרום וייטנאם כדי ללמוד את המצב. הם המליצו על שליחת 8,000 חיילים אולם קנדי דרש העלאה זעומה במספר היועצים הצבאיים. ב-1961, עלה נושא וייטנאם בפגישתו של קנדי עם דה גול בפריז. דה גול הזהיר מפני הסתבכות בדרום-מזרח אסיה.
בסוף 1961, החליט קנדי על תוכנית להרגעת האזורים הכפריים בדרום וייטנאם. בתחילת 1962 התוכנית אושרה וכללה העברת אזרחים, מעצר כפריים והפרדת קהילות מהקומוניסטים. התקווה הייתה שהקהילות החדשות יספקו ביטחון לאיכרים ויחזקו את הקשר ביניהם לבין הממשל. בנובמבר 1963 נחלשה התוכנית והסתיימה באופן רשמי ב-1964.
בתחילת 1962, הסמיך קנדי את הסלמת המעורבות כשחתם על חוק שדרש הגברת המעורבות האמריקנית. מזכיר המדינה דין ראסק תמך במעורבות אמריקנית רחבה. מבצע רנץ' האנד, סדרה של תקיפות חישוף בהיקף גדול, החלו בדרום וייטנאם. אלפיים גלונים של חומר מנשיר פוזרו בניגוד להסכמי ז'נבה. בסוף 1962, כבר עלתה כמות אנשי הצבא בווייטנאם מ-2,600 ל-11,500. 109 איש נהרגו בהשוואה לארבעה עשר בשנה הקודמת. ב-1962 גדל הווייטקונג מ-15,000 ל-24,000. לא הייתה התקדמות בבלימת התוקפנות הקומוניסטית בתמורה למעורבות האמריקנית.
ממוזער|קנדי עם ראש ממשלת אוסטרליה לעתיד הרולד הולט בחדר הסגלגל ב-1963.
באפריל 1963, הבין קנדי שאין תוחלת להישארות בווייטנאם בגלל עוינות המקומיים לצבא האמריקני. בסוף 1961 היה מספר היועצים האמריקניים בווייטנאם 3,205, ועם מותו של קנדי עלה המספר ל-16,700. במאי 1963, התכוון קנדי להוציא את הצבא מווייטנאם. הוא החליט כך בעיקר בשל ריאיון של דיים בו טען שיש יותר מדי יועצים צבאיים במדינתו. קנדי הבין שהוא לא יכול היה לצאת מווייטנאם ולהיבחר מחדש. ביולי המשבר היה ברור: למרות העלייה במעורבות האמריקנית, הצבא הדרום וייטנאמי לא הצליח מול כוחות הווייטקונג.
ב-21 באוגוסט, כשהגיע לאזור השגריר החדש הנרי קבוט לודג' הבן, ציוו דיים ואחיו על צבא דרום וייטנאם, שאומן בידי ה-CIA, לפזר הפגנות בודהיסטיות. רבים ציפו להפיכה שתדיח את דיים. ההוראה ללודג' הייתה להוביל להתפטרותו של דיים ולעזוב את המדינה. דיים סירב להקשיב.
ב-24 באוגוסט הכריזה וושינגטון שלא תסבול את פעולות צבא דרום וייטנאם, ולודג' קיבל הוראה להוביל להתפטרות דיים, אחרת יחפשו האמריקנים מנהיגות חלופית. לודג' טען שהפתרון היחיד הוא לעודד הפיכה צבאית בידי הגנרלים.
בסוף השבוע, גילה לודג' לקנדי שממשלת דיים כנראה מנהלת משא ומתן סודי עם הקומוניסטים ותבקש מהאמריקנים לעזוב. נשלחו פקודות לוושינגטון ולסייגון להשמיד כל תכתובת שעודדה הפיכה. באותה התקופה, החלה להתעורר התנגדות למלחמה בווייטנאם בידי כמרים.
פגישה בבית הלבן בספטמבר חשפה את הדעות השונות. מחלקת ההגנה ומחלקת המדינה נתנו דיווחים סותרים: מחלקת ההגנה טענה שהצבא מנצח במלחמה, ואילו מחלקת המדינה טענה שארצות הברית מאבדת את השפעתה בווייטנאם. קנדי שאל האם נציגי המחלקה היו באותה המדינה, בלי לדעת שהם היו מסוכסכים ביניהם.
באוקטובר 1963, מינה קנדי את מזכיר ההגנה מקנאמרה ואת הגנרל מקסוול טיילור למשימה בווייטנאם כדי ליצור מדיניות לאזור. המשלחת נועדה לחקור את ההבדל בין גרסאות המחלקות השונות למתרחש בווייטנאם. בפגישות עם מקנאמרה, טיילור ולודג', שוב סירב דיים להצעותיה של ארצות הברית ומקנאמרה התייאש ממנו.
ממוזער|ימין|alt=(L-R) English: Motorcade for President Mohammad Ayub Khan of Pakistan. In open car (Lincoln-Mercury Continental with bubble top): Secret Service agent William Greer (driving); Military Aide to the President General Chester V. Clifton (front seat, center); Secret Service Agent Gerald "Jerry" Behn (front seat, right; partially hidden); President Mohammad Ayub Khan (standing); President John F. Kennedy (standing). Crowd watching. 14th Street, Washington, D.C.|קנדי והנשיא איוב חאן מפקיסטן
טיילור ומקנאמרה הופתעו כשסגן הנשיא של וייטנאם הודיע להם שהצבא פשוט לא מצליח להשתלט על המצב. קנדי התעקש ולבסוף הדו"ח שנכתב הציע לוח זמנים לנסיגה מדרום וייטנאם: 1,000 חיילים עד לסוף השנה ונסיגה מוחלטת עד 1965, בניגוד לעמדת המועצה לביטחון לאומי. הדו"ח הסופי הכריז שהצבא התקדם, שממשלת דיים הבלתי אהודה לא חשופה להפיכות, ושאפשרי להתנקש בדיים.
בסוף אוקטובר, שוב דיווחו הסוכנויות שמתוכננת הפיכה כנגד ממשלת דיים. המקור, הגנרל הווייטנאמי דונג ואן מין (שנודע כ"מין הגדול") רצה לדעת את עמדתה של ארצות הברית. קנדי הורה ללודג' להציע תמיכה סמויה בהפיכה, אולם לא בהתנקשות, ולהבטיח את יכולתה של ארצות הברית להכחיש בכך מעורבות. מאוחר יותר באותו החודש, החלה ההפיכה, וקנדי ציווה שכל תשדורת תעבור דרכו. קנדי שלט על תגובותיה של ארצות הברית.
ב-1 בנובמבר 1963, הדיחו הגנרלים הווייטנאמים בהובלת מין את הממשלה, עצרו ואז הרגו את דיים ואת אחיו. קנדי נדהם מהמוות, וגילה לאחר מכן שמין ביקש מה-CIA לאפשר מעבר בטוח לדיים אל מחוץ למדינה, אולם נאמר לו שהיה צורך בעשרים וארבע שעות והוא לא יכול היה להחזיק אותם כל כך הרבה זמן.
החדשות על ההפיכה הובילו לביטחון ראשוני – באמריקה ובדרום וייטנאם – שאפשר לנצח במלחמה. מקג'ורג' באנדי שלח מזכר לקנדי שהיה אמור להישלח אליו כשיחזור מדאלאס.
המזכר דרש הגברת הלוחמה בווייטנאם, העלאת הסיוע הכלכלי והצבאי לאזור והרחבת המבצעים אל לאוס ואל קמבודיה. לפני שעזב לדאלאס, ביקש קנדי שבתחילת השנה החדשה יוכן לו דו"ח מעמיק בנושא.
מקנאמרה עצמו טען שקנדי שקל לצאת מווייטנאם לאחר הבחירות של 1964. גם ג'ונסון טען שקנדי תכנן לסגת, עמדה שג'ונסון לא הסכים איתה. קנדי חתם על מזכר לביטחון הלאומי ב-11 באוקטובר שדרש נסיגה של 1,000 אנשי צבא מהאזור עד לסוף השנה. מאז נאומו ב-10 ביוני 1963, החל קנדי לנקוט מדיניות פחות ניצית.
כשנשאל רוברט קנדי ב-1964 מה היה אחיו עושה אם דרום וייטנאם הייתה עומדת ליפול, הוא טען שהיה מתמודד עם הנושא. לפני מותו של קנדי לא נקבעה המדיניות הסופית לגבי וייטנאם. ב-2008 נטען שקנדי היה יכול למצוא דרך להוציא את כל הצבא מווייטנאם, אולם שהוא עצמו לא ידע מה הוא עומד לעשות בנושא. וייטנאם נחשבת לנושא החוץ היחיד שקנדי הוריש לג'ונסון במצב גרוע יותר. המעורבות האמריקנית באזור הסלימה עד שג'ונסון החל לשלוח חיילים אמריקניים ומלחמת וייטנאם פרצה באופן רשמי. לאחר ההתנקשות בקנדי, חתם הנשיא ג'ונסון על מזכר לביטחון הלאומי ב-26 בנובמבר 1963. הוא שינה את מדיניות קנדי, התכחש לנסיגות וחיזק את המחויבות לדרום וייטנאם.
קנדי והמזרח התיכון
ימין|ממוזער|250px|קנדי עם דוד בן-גוריון בעת ביקורו בישראל ב-1951
קנדי היה נשיא ידידותי למדינת ישראל, ואף נפגש לפגישה היסטורית בהיותו סנטור עם ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון. ב-1960, במהלך מסע הבחירות, הצהיר קנדי:
לאחר מכן כנשיא, יזם את תחילתם של הקשרים הכלכליים והביטחוניים עם ישראל, והוא זכה להוקרה כמי שייסד את השותפות הצבאית בין ארצות הברית לישראל. ממשלו של קנדי סיים את אמברגו הנשק על ישראל שהטילו ממשליהם של טרומן ואייזנהאואר, כאשר קנדי יזם מכירה של טילי "הוק" לישראל. כמי שתיאר את ההגנה על ישראל כחובה מוסרית ולאומית, היה קנדי הראשון להציג את רעיון ה"יחסים המיוחדים" (כפי שתיאר זאת לגולדה מאיר) בין ארצות הברית לישראל.
כנשיא ארצות הברית סיפק לישראל אשראי לרכש של מכונות חקלאיות.
קנדי הרחיב את המחויבויות הביטחוניות לישראל ב-1962. בתחילת 1963, אישר למכור לישראל טילי MIM-23 הוק מתקדמים וסיפק תמיכה דיפלומטית למדיניות ישראל שאליה התנגדו מדינות ערב, כמו פרויקטים בנהר הירדן.
ממוזער|קנדי עם שרת החוץ, גולדה מאיר, 27 בדצמבר 1962.
בסמוך לפני בחירתו, גילו האמריקאים באמצעות תצלומי לוויין את בנייתו של הכור הגרעיני בדימונה. ישראל נדרשה לתת הסברים, ולאחר זמן מה סיפקה לארצות הברית את מלוא המידע. ביום 21 בדצמבר 1960 הכריז בן-גוריון בכנסת כי ישראל בונה כור גרעיני בנגב, אך הכור ישמש לצורכי שלום. קנדי, שנכנס לתפקידו מספר ימים לאחר מכן, קיבל כפי הנראה את ההסברים, ולא דרש פעולות נוספות, שהיה בהן כדי למנוע פיתוחה של פצצה גרעינית על ידי ישראל. בפגישתו עם דוד בן-גוריון בניו יורק ב-30 במאי 1961, השיג הנשיא הסכמה עקרונית של ישראל למתן פומבי לביקור מדענים מטעמה בכור, וכן לביקור של מדענים ממדינות נייטרליות בכור.
בתקופה זו בנתה ישראל את כוחה הצבאי, שהופגן מספר שנים לאחר מכן במלחמת ששת הימים. על אף שבעלת הברית העיקרית, וספקית הנשק הראשית של ישראל הייתה צרפת, גילתה אף ארצות הברית אהדה, וסייעה לצה"ל, גם אם בהיסוס ותוך הימנעות מהאצת מרוץ החימוש, באספקת נשק מתוחכם, ובין היתר טילי נ"מ חדישים מסוג "הוק", שביקש בתחילה ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישתו עם הנשיא בניו יורק. הטילים סופקו רק מאוחר יותר, בקיץ 1962, בלחץ חברי קונגרס דמוקרטיים בעיצומן של הבחירות לקונגרס. ביקור חשוב נוסף, שבו הושגו הסכמות הדדיות בין הצדדים, היה של שרת החוץ גולדה מאיר עם הנשיא בפאלם ביץ' שבפלורידה ב-27 בדצמבר 1962.
קנדי, מתוך ניסיון לשמור על הקול היהודי, מינה את מאיר "מייק" פלדמן כיועצו, ופלדמן היה זה שניהל את רוב המשא ומתן עם בן-גוריון ומאיר.
למרות הלחץ הפרו ישראלי, ביקש קנדי לשתף פעולה גם עם העולם הערבי. בתקופתו נאלץ להתמודד עם הפאן-ערביות של ממשל גמאל עבד אל נאצר. ביוני 1962 כתב נאצר לקנדי איגרת בו טען שאמנם ישנן חילוקי דעות בין ארצות הברית ומצרים, אולם שיוכלו לשתף פעולה. כאשר בן-גוריון ביקר בארצות הברית, קנדי שלח אגרות הרגעה לשליטי סעודיה ומצרים.
בנוסף, ניסה קנדי לנקוט מדיניות אוהדת כלפי מצרים ונאצר כדי להחזיר את האזור להשפעה אמריקנית. במקרים רבים התבטא שיש "לביית" את נאצר. הוא הגיש למצרים הטבות כלכליות וסיוע חקלאי שלוש שנים מראש כדי לשכנע את נאצר להתקרב לארצות הברית.
קנדי גם סבר שניתן היה לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים וניסה להתנות את אספקת הנשק בתמורה לוויתורים ישראלים בנושא. קנדי דרש סיוע כלכלי ויישוב הפליטים מחדש.
לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בתימן, חשש קנדי שתוביל לעימות רחב בין מצרים וערב הסעודית (שבגללה תיאלץ גם ארצות הברית להתערב) ולכן הכיר במשטר המהפכני. הוא קיווה שהמשטר יוכל לייצב את המצב בתימן, וניסה לשכנע את נאצר להוציא את חייליו מתימן.
עיראק
היחסים בין ארצות הברית לעיראק הפכו למתוחים לאחר הדחת שושלת המלוכה העיראקית ב-14 ביולי 1958, שהובילה להקמת ממשלה רפובליקנית בהנהגת עבד אל-כרים קאסם. מתוך דאגה לגבי השפעתה של המפלגה הקומוניסטית בעיראק בממשלת קאסם, ובתקווה למנוע ניצול של המצב בידי מפלגת הבעת' הקים הנשיא אייזנהאואר ועדה מיוחדת בנושא עיראק באפריל 1959 כדי להציע פתרונות למניעת השתלטות קומוניסטית. קאסם פעל נגד הקומוניסטים בשנות השישים, ויחד עם אמונתו של קנדי שעיראק לא חשובה במסגרת הרחבה של המלחמה הקרה, הובילה מדיניותו לפירוק המפלגה הקומוניסטית בעיראק בתוך כמה ימים מהשבעתו של קנדי. עם זאת, האירועים הבאים שהתרחשו הובילו להחזרת עיראק אל מרכז תשומת הלב של ארצות הברית.
ב-25 ביוני 1961, החל קאסם להניע חיילים אל הגבול בין עיראק לכווית, והכריז על כווית כעל "חלק בלתי נפרד מעיראק", מה שהוביל למשבר. הממלכה המאוחדת – שהעניקה לכווית עצמאות שישה ימים קודם לכן ושכלכלתה הייתה תלויה בנפט מכווית – הגיבה ב-1 ביולי ושלחה 5,000 חיילים לאזור כדי להדוף כל פלישה עיראקית. באותו הזמן, שלח קנדי כוח נחתים אל בחריין, והממלכה המאוחדת, בתמיכת קנדי, הביאה את הסכסוך למועצת הביטחון של האו"ם, בה הטילה ברית המועצות וטו על ההחלטה. המצב נפתר באוקטובר, כשהבריטים יצאו מהאזור והוחלפו ב-4,000 חיילים מהליגה הערבית. ממשל קנדי הגיב בצורה שהגיב בגלל הרצון להציג את ארצות הברית כמתנגדת לקולוניאליזם למען שיתוף פעולה עם הלאומנות הערבית, וגם העדפה לתת לממלכה המאוחדת לפתור את הנושאים במפרץ הפרסי.
לאחר שמנהיג הכורדים מוסטפא ברזאני חזר לעיראק ב-1958 מגלות בברית המועצות, הבטיח קאסם להעניק שלטון אוטונומי לחלק הכורדי בצפון עיראק, אולם לא התקדם בנושא עד 1961. ביולי 1961, לאחר אלימות בין השבטים הכורדים, חזר ברזאני אל צפון עיראק והחל לכבוש שטחים מיריביו. אף על פי שממשלת קאסם לא הגיבה בנושא, שלחה המפלגה הדמוקרטית הכורדית רשימת דרישות לקאסם באוגוסט, שכללו את הסגת הצבא מהאזור וחופש פוליטי. בחודש הבא, חזו נציגי ארצות הברית בעיראק ואיראן שמלחמה היא בלתי נמנעת. מתוך חשש לאובדן צפון עיראק לאחר שהכורדים שהתנגדו לברזאני השתלטו על נתיב לגבול האיראני בתחילת ספטמבר והרגו חיילים עיראקיים, ציווה קאסם על הפצצת כפרים כורדיים ב-14 בספטמבר, וברזאני הצטרף למרד ב-19 בספטמבר. כחלק מהאסטרטגיה של אלכסנדר שלפין ביולי 1961 כדי להסיח את דעתה של ארצות הברית ובעלות בריתה מהמצב הרגיש בברלין, החליט הק.ג.ב לעודד את ברזאני למרוד, אף על פי שהוא לא התכוון לפעול כשליחם. במרץ 1962, שלטו כוחותיו של ברזאני בכורדיסטן העיראקית, אף על פי שברזאני נמנע מלהשתלט על ערים גדולות מתוך חשש שממשלת עיראק תפעל נגד אזרחים. ארצות הברית סירבה לבקשות הכורדים לסיוע, אולם קאסם תייג את הכורדים כשליחים אמריקניים ופתר את הסובייטים מאחריות למתרחש.
בדצמבר 1961, העבירה ממשלת קאסם חוק שהגביל את זיכיונות חברת הנפט העיראקית שהייתה בבעלות בריטית-עיראקית אך ורק לאזורים בהם הופק הנפט, והפקיע 99.5% מהזיכיונות. נציגים אמריקניים נבהלו מההפקעה ומהטלת הווטו של הסובייטים על החלטת האו"ם שדרשה לצרף את כווית לאו"ם, והאמינו שהיה קשר בין הדברים. הסברה הייתה שאם חברת הנפט תפסיק להפיק נפט, ישתלט קאסם על כווית ועל הפקת הנפט במזרח התיכון, או שיצטרף לרוסים. באותו הזמן, נפוצו שמועות על הפיכה נגד ממשלת קאסם שתחזיר את עיראק לנייטרליות. ב-30 בדצמבר, שלח היועץ לביטחון לאומי מקג'ורג' באנדי טלגרמה לנשיא מהשגריר האמריקני בעיראק, שטען שארצות הברית בסכנה להיכנס למצב בעייתי בכווית. באנדי ביקש מקנדי ללחוץ על מחלקת המדינה לשקול אמצעים לפתרון המצב בעיראק, ולשתף פעולה עם הבריטים למען הנפט באזור.
באפריל 1962, פרסמה מחלקת המדינה הנחיות חדשות לגבי עיראק שנועדו להעלות את ההשפעה האמריקנית במדינה. באותה התקופה, הנחה קנדי את ה-CIA להתחיל להתכונן להפיכה צבאית נגד קאסם. ב-2 ביוני, ציווה שר החוץ העיראקי על השגריר האמריקני לעזוב את המדינה, והודיע על החזרת השגריר מוושינגטון בתגובה לקבלת כתב האמנה של השגריר הכוויתי החדש בארצות הברית. למרות האזהרות של עיראק בנושא, האמריקנים נדהמו מהמהלכים העיראקיים. קנדי לא קיבל אזהרות בנוגע למשבר שייווצר אם יקבל את השגריר הכוויתי. בסוף 1962, סדרת תבוסות מצד המורדים הכורדים פגעו במורל של הצבא העיראקי ובתמיכה בקאסם. בין ספטמבר 1962 לפברואר 1963, האשים קאסם את ארצות הברית בהצלחות הכורדים, אולם מחלקת המדינה סירבה להגיב להאשמות מתוך חשש לפגוע בנוכחות שעוד נותרה לה באזור. ב-5 בפברואר 1963, הודיע מזכיר המדינה ראסק את שגריר ארצות הברית בעיראק שמחלקת המדינה שוקלת להפסיק להימנע מלהגיב לקאסם. ב-7 בפברואר, התברר לבאנדי שעיראק הייתה מקום שימושי ביותר לאיסוף מודיעין על הסובייטים ועל פעולותיהם בקרב המדינות הבלתי מזדהות. ה-CIA גילה על פרויקט טילי קרקע-אוויר משותף בין העיראקים לסובייטים. המודיעין החשוב הוביל לחוסר רצון להכעיס את קאסם.
לאחר שהגיעו להסכם סודי עם ברזאני כדי לפעול נגד קאסם בינואר, ביצעה מפלגת הבעת' האנטי קומוניסטית והאנטי אימפריאליסטית הפיכה אלימה והוציאה את קאסם להורג ב-8 בפברואר 1963. היו שמועות שה-CIA היה מעורב בהפיכה, אולם מסמכים שפורסמו חשפו שלא הייתה מעורבות האמריקנית, אם כי ה-CIA ביקש למצוא מחליף לקאסם בתוך הצבא העיראקי ויידע את ארצות הברית על ניסיונות של הבעת' לבצע הפיכה ביולי ובדצמבר 1962, ניסיונות שבוטלו. אף על פי שה-CIA עקב מקרוב אחרי תכנוני ההפיכה של הבעת' מאז 1961, הכחיש ה-CIA כל מעורבות בנושא. סגנו של קאסם עבד א-סלאם עארף (שלא היה מהבעת') מונה לנשיא, תפקיד טקסי בעיקרו, ואילו הגנרל ממפלגת הבעת', אחמד חסן אל-בכר, מונה לראשות הממשלה. המנהיג החזק ביותר של הממשלה החדשה היה מזכיר מפלגת הבעת', עלי סלאח אל-סעדי, ששלט בצבא וארגן טבח של מאות - אולי אלפי - חשודים בקומוניזם ומתנגדים פוליטיים מיד לאחר ההפיכה. ממשל קנדי הסתכל על המשטר החדש בעיראק באופטימיות זהירה. אולם הנציגים האמריקנים חששו שעימות מחודש עם הכורדים יפגע בהישרדות הממשלה העיראקית. ברזאני שחרר 1,500 שבויים כמחווה של רצון טוב, אולם שר החוץ העיראקי הודיע ב-3 במרץ שהממשלה לא מוכנה לשקול צעדים מעבר למתן אוטונומיה תרבותית ותכננה להשתמש במתנגדים לברזאני ובשבטים הערביים באזור כדי לפגוע בכורדים. ב-4 במאי הזהירו האמריקנים את עיראק ולחצו עליהם להציע הצעות לכורדים. ב-22 במאי הודיעו העיראקים שלא יסבלו את ההתנגדות הכורדית לעיראק. הקרבות החלו שוב ב-10 ביוני, כשממשלת עיראק - ששלחה 45,000 חיילים אל כורדיסטן- עצרה חברים במשלחת הכורדית והכריזה על שלטון צבאי בצפון עיראק. בינתיים, פעלה ברית המועצות כדי לפגוע בממשלת הבעת', והפסיקה משלוחים צבאיים לעיראק במאי, בעודה משכנעת את מונגוליה ללחוץ באו"ם להאשים את עיראק ברצח עם בין יולי בספטמבר, ומעודדת הפיכה קומוניסטית כושלת ב-3 ביולי. ממשל קנדי הגיב בדרישה מבעלות בריתה הערביות של ארצות הברית להתנגד להאשמות באו"ם ולשלוח נשק בשווי 55 מיליון דולרים לעיראק.
ממשלת הבעת' קרסה בנובמבר 1963, כיוון ששאלת האיחוד עם סוריה (בה פלג מתחרה של מפלגת הבעת' תפס שליטה במרץ), ופעולותיו הקיצוניות של הצבא העיראקי. הנשיא עארף, בתמיכת הצבא, פיטר את תומכי הבעת' מהממשלה וציווה להפסיק את פעולות הצבא. ב-5 בינואר 1964, אף על פי שאל-בכר תמך בעארף, הוא פוטר מתפקידו כסגן הנשיא. ב-21 בנובמבר 1963, הכריע ממשל קנדי שכיוון שעארף נותר ראש המדינה העיראקית, ימשיכו היחסים הדיפלומטיים עם עיראק.
טורקיה
כשקנדי עלה לשלטון, היו היחסים עם טורקיה מבוססים על תורת הבלימה. באפריל 1961 ביקש קנדי לבחון את הצבת טילי יופיטר בטורקיה, ודו"ח מיוני הודיע שביטול הצבת הטילים ייחשב לחולשה בפני ניקיטה חרושצ'וב.
אפריקה
ממוזער|250px|קנדי, אשתו ונשיא חוף השנהב, פליקס הופואה-בואני ואשתו בארוחה ממלכתית בבית הלבן, 1962
גישתו של קנדי כלפי אפריקה הייתה מנוגדת לזאת של קודמו, אייזנהאואר, הוא מינה שגרירים צעירים רבים מהאגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. הממשל האמין שהקולוניות הבריטיות באפריקה יקבלו עצמאות בקרוב.
קנדי האמין שמהפכה של מעמד הביניים בתוך העולם השלישי תוביל לצמיחה כלכלית ובגרות פוליטית. באביב 1962 הגיע סיוע אמריקני אל גינאה. נשיא גינאה טען שקנדי היה איש קשוב לבעיות האפריקניות. בנוסף, התחזקו היחסים עם מדינות אפריקה בשל התגובה האמריקנית לאפליות הגזעיות
משבר קונגו
ממוזער|שמאל|קנדי עם ראש ממשלת קונגו ב-1962
מבין כל הנושאים האפריקניים במהלך כהונתו של קנדי, היה משבר קונגו הלוחץ ביותר. היה זה המבחן הגדול ביותר לממשל.
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו זכתה לעצמאות מהבלגים ב-30 ביוני 1960, אולם כעבור חמישה ימים החל הצבא למרוד. ב-11 ביולי, הכריזה מדינת קטנגה הפורשת בהנהגת מואיז צ'ומבה על עצמאות מקונגו, וכעבור חודש גם דרום קסאי הכריזה עצמאות. שתי המדינות זכו לתמיכת הבלגים. ב-13 ביולי, הסמיכה מועצת הביטחון של האו"ם עריכת מבצע להחזרת הסדר במדינה. ממשל אייזנהאואר קיווה לפתרון דיפלומטי לפני התערבות ברית המועצות. הניסיון להשפיע על ראש הממשלה הקונגולזי פטריס לומומבה נכשל, והסובייטים תמכו בו בניסיונו לדכא את המורדים. ארצות הברית תכננה להדיח את לומומבה, גם בהתנקשות. ב-5 בספטמבר הודח לומומבה בידי הנשיא ז'וזף קסא-וובו. לומומבה מחה על כך, וב-14 בספטמבר הוביל הקולונל מובוטו ססה סקו הפיכה שחיסלה את כוחו והבריחה את הסובייטים מהמדינה. ב-27 בנובמבר, ברח לומומבה מבירת המדינה והקים ממשלה משלו במזרח עם סגנו, אנטואן גיזנגה. בתמיכת בלגיה וארצות הברית, עצר אותו מובוטו. ב-17 בינואר 1961, הוטס לומומבה אל לובומבאשי והצבא בהנהגת צ'ומבה החל לענות אותו שם, כשלבסוף הוצא להורג בידי כיתת יורים.
קנדי ויועציו לא ידעו על מעורבות ה-CIA בנושא. קנדי לא ידע על מותו של לומומבה עד 13 בפברואר. הוא תמך בשחרורו של לומומבה מהכלא.
המחלקה האפריקנית במחלקת המדינה טיפלה בהרכבת המדיניות האמריקנית בנוגע לדיכוי קטנגה.
ב-2 באוקטובר 1962, חתם קנדי על אמנה של האו"ם שהבטיחה סיוע אמריקאי במימון שמירת הסדר בקונגו. ממשל קנדי ניסה לשכנע את צ'ומבה להתאחד בחזרה עם קונגו לפני מעורבות האו"ם.
סחר חופשי: שיחות גאט"ט וסיבוב קנדי
סיבוב קנדי הוא שם שניתן לסיבוב הרביעי של שיחות בנושא גאט"ט. הן החלו ב-1962, כשקנדי זכה לתמיכת הקונגרס בנושא. המשא ומתן היה המוצלח ביותר מאז 1951 והוביל להרחבת הסחר העולמי.
ביקורים בינלאומיים
קנדי נסע לשמונה ביקורים בינלאומיים במהלך כהונתו.
ממוזער|מדינות בהן ביקר קנדי במהלך כהונתו.
תאריכיםמדינהמיקוםפרטים1אוטווהביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי ועם ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. נאם בפני הפרלמנט.2פריזביקור ממלכתי. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם הנשיא שארל דה גול.וינהנפגש עם הנשיא אדולף שרף. שוחח עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב.לונדוןביקור פרטי. נפגש עם המלכה אליזבת' ועם ראש הממשלה הרולד מקמילן.3קראקסנפגש עם הנשיא רומולו בטנקורט.בוגוטהנפגש עם הנשיא אלברטו לארס קמארגו.4המילטוןנפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן.5מקסיקו סיטיביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס.6נסאונפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן. הגיע להסכם בנושא מערכות הגנה גרעיניות.7סן חוסהנכח בוועידת נשיאי הרפובליקות של אמריקה.8בון,קלן,פרנקפורט,ויסבאדןנפגש עם הקנצלר קונראד אדנאואר.ברלין המערביתנאם נאום פומבי.דבלין,וקספורד,קורק,גולוויי,לימריקנאם בפני הפרלמנט האירי וביקר בבית אבותיו.בירץ' גרובביקור בלתי רשמי עם ראש הממשלה הרולד מקמילן בביתו.רומא,נאפולינפגש עם הנשיא אנטוניו סניי, נציגים איטלקיים ונציגי נאט"ו.ארמון האפיפיורביקר את האפיפיור החדש, פאולוס השישי.
ההתנקשות בחייו ותוצאותיה
קנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב-12:30 בצהריי יום שישי, 22 בנובמבר 1963. הוא נסע לטקסס יחד עם סגנו לינדון ג'ונסון, על מנת להשיק את המסע לבחירה מחודשת של הצמד בנובמבר 1964. קנדי סימן את מדינות הדרום כנקודת החולשה שלו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות – קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו. קנדי וג'ונסון גם תכננו לבלות יחד בחוותו של הלה לאחר ביקורם בדאלאס.
מסעם של קנדי וג'ונסון בטקסס, אליו הביאו את רעיותיהם, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיעו קנדי וג'ונסון לשדה התעופה "לאב פילד" בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה קנדי לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית השנייה בשיירה, שהייתה לימוזינה מסוג לינקולן קונטיננטל עם גג פתוח. המכסה הפלסטי השקוף וחסין הכדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השלישית, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס.
הנשיא קנדי נרצח בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963. ההתנקשות אירעה בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הנשיא נורה בגבו, בגרונו, ובראשו. רצח קנדי נחשב לאחד האירועים הדרמטיים של המאה ה-20.
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא ורעייתו בלימוזינה הנשיאותית מסוג לינקולן SS–100–X, רגעים ספורים לפני ההתנקשות
קנדי נלקח אל בית החולים אולם מת כעבור שעה, בגיל ארבעים ושש, הגיל הצעיר ביותר אי פעם למותו של נשיא. ועדה שהוקמה לחקירת הרצח, בהשתתפות שופט בית המשפט העליון ארל וורן, ונקראה לפיכך ועדת וורן, מצאה כי הרצח בוצע על ידי מתנקש יחיד – לי הארווי אוסוואלד, אשר פעל לבדו. מסקנות אלו אינן מקובלות על רבים אשר סבורים כי קנדי נרצח כתוצאה מקשר, וכי היה יותר ממתנקש אחד. מאמיני תאוריות הקשר מאמינים כי האחריות לרצח מוטלת על רבים – סוכנויות הביון האמריקניות, הממסד הצבאי תעשייתי, המאפיה, וגורמים מחוץ לאמריקה כרוסים או כפידל קסטרו. אוסוולד הכחיש את ההתנקשות אולם נרצח בידי ג'ק רובי ב-24 בנובמבר טרם עדותו.
לאחר ההתנקשות בנשיא קנדי, הושבע סגנו לינדון ג'ונסון לנשיאות במקומו, רק שעתיים ושמונה דקות לאחר שנורה קנדי. הטקס נערך במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בנמל תעופה בדאלאס.
השגריר באו"ם עדלי סטיבנסון ספד לקנדי וטען שכל אחד יתאבל על קנדי עד ליום מותו. רבים קישרו בין מותו של קנדי לבין סוף התמימות של שנות השישים ולהסלמה במלחמת וייטנאם שסיימה את העשור.
לוויה
שמאל|ממוזער|250px|קברו של קנדי בארלינגטון, וירג'יניה
נערך לקנדי טקס אשכבה ב-25 בנובמבר 1963, ולאחר מכן הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. עד 1966, כשישה עשר מיליון איש ביקרו את קברו. ב-14 במרץ 1967, הועבר לאתר קבורה קבוע ולאנדרטה בבית הקברות.
משמר הכבוד בלוויה של קנדי היה מהצבא האירי. במהלך ביקורו מאירלנד התרשם מהצבא וג'קי קנדי ביקשה מהם להיות משמר הכבוד בלוויה.
אשתו של קנדי, ג'קלין, ובנו המת, נקברו לצידו. אחיו רוברט נקבר קרוב אליהם ביוני 1968. באוגוסט 2009 גם אחיהם טד נקבר שם. בקבר בוערת אש תמיד. קנדי והנשיא ויליאם הווארד טאפט הם הנשיאים היחידים שקבורים בארלינגטון.
הנצחתו
דיוקנו הוטבע על מטבע של חצי דולר. נמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי שבניו יורק קרוי על שמו, וכך גם מרכז החלל קנדי שבפלורידה, אף נמל תעופה באשלנד (Ashland) - ויסקונסין. נושאת מטוסים של צי ארצות הברית נושא את שמו.
בארצות הברית זכרו של קנדי מונצח במקומות ובאופנים רבים. הוצא בול דואר לזכרו, ואחד ממרכזי ההכשרה של צבא ארצות הברית נקרא ג'ון פ. קנדי.
פסלים ואנדרטאות על שמו הוקמו בדאלאס - טקסס, בהיאניס (Hyannis) - מסצ'וסטס. באינדיאנפוליס - אינדיאנה,
רחובות ושדרות קרויים ג'ון פ. קנדי בקיימברידג' ובבוסטון - מסצ'וסטס, בג'קסון ובלוסדאל - מיסיסיפי, פיטסברג (pitttsburg), קנזס סיטי - קנזס, יוסטון ומנור - בטקסס, בפילדלפיה - פנסילבניה, בג'רזי סיטי ובפורט לי - בניו ג'רזי, בנורט ליטל רוק במיזורי, ובערים אמריקאיות נוספות. דרך 95 דרום במרילנד נקרא ג'ון פ. קנדי.
פארקים נוצרו לזכרו בממפיס - טנסי, וברובע קווינס בניו יורק.
בבית הקברות בארלינגטון - וירג'יניה קיימת אש תמיד הדולקת לזכרו.
אוניברסיטאות ובתי ספר רבים בארצות הברית נושאות את שמו.
מחוץ לארצות הברית:
בישראל הוקמה לזכרו יד קנדי ביער עמינדב שבהרי ירושלים. האנדרטה עוצבה כגזע עץ גדוע, בידיי דוד רזניק. רחובות נקראו קנדי בראש העין ובנתניה.
רחובות רבים ושדרות נקראו על שמו בערים, במגוון מדינות. באוסטריה, בלגיה, קפריסין, צרפת, גרמניה, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, מונקו, הולנד, ספרד, טורקיה, סרביה, בריטניה, ברבדוס, מקסיקו, אוסטרליה, ניו זילנד, ברזיל, אקוודור, פרו, בצ'ילה, ובמדינות נוספות.
כיכרות נקראו ג'ון פ. קנדי בזאגרב - קרואטיה, בבלואה, שרבור, ענג'ר - צרפת, שנברג - גרמניה, בברצלונה ובמאלגה - ספרד, מאסטריכט - הולנד, בערים רבות באיטליה, ביניהן רומא, לה ספציה, ו-ורונה.
אי באיי שלמה נושא את שמו.
חייו האישיים, משפחתו ומוניטין
ממוזער|משפחת קנדי במתחם קנדי, מסצ'וסטס ב-1963
משפחת קנדי היא אחת מהמשפחות הפוליטיות הבולטות ביותר בארצות הברית, והוציאה מתוכה נשיא, שלושה סנאטורים, שגריר ועוד נציגים ממשלתיים ומקומיים. בהיותו בקונגרס נסע קנדי לטיול בן שבעה שבועות להודו, יפן, וייטנאם וישראל ב-1951, והתקרב לאחיו בן העשרים וחמש רוברט ולאחותו בת העשרים ושבע פאט. בגלל ההפרש בגילאים ביניהם, האחים לא הכירו אחד את השני טוב. המסע קירב ביניהם מאוד. רוברט מילא תפקיד חשוב בקריירה של אחיו, שירת כתובע הכללי בממשלו והיה יועצו הקרוב. רוברט ניסה להיבחר לנשיאות ב-1968 לפני שנרצח, וטד ניסה לרוץ לנשיאות ב-1980.
קנדי הגיע למקום השלישי בסקר שנערך, מיד לאחר מרטין לות'ר קינג ואמא תרזה, בסקר של האנשים הנערצים ביותר במאה ה-20. הוא היה חבר קבוע באיגוד הרובאים הלאומי.
אשתו וילדיו
שמאל|ממוזער|250px|ג'ון קנדי עם ג'ון-ג'ון, ג'קלין וקרוליין
קנדי פגש באשתו, ג'קלין לי בובייה (1929–1994) כשהיה חבר קונגרס. עיתונאי הכיר ביניהם בארוחת ערב. הם נישאו שנה לאחר שנבחר לסנאטור, ב-12 בספטמבר 1953.
קרוליין בובייה קנדי נולדה ב-1957 והיא קרובת המשפחה היחידה מדרגה ראשונה של קנדי שעוד חיה. ג'ון קנד ג'וניור נולד בנובמבר 1960, שבעה עשר ימים בלבד לאחר היבחרו של אביו. הוא מת ב-1999 כשמטוסו התרסק.
לבני הזוג נולד גם בן נוסף, אולם הוא לא שרד ונפטר כעבור כמה שבועות.
תדמית
ממוזער|האחים קנדי: התובע הכללי רוברט קנדי, הסנאטור טד קנדי והנשיא ג'ון קנדי, 1963
קנדי ואשתו היו צעירים יותר בהשוואה לנשיאים ולגברות הראשונות לפניהם והיו אהודים בתקשורת כמו זמרים או כוכבי קולנוע. הם הצטלמו למגזינים רבים. אייזנהאואר היה זה שאישר צילום מסיבות עיתונאים לטלוויזיה אולם קנדי היה הראשון שביקש לשדרן בשידור חי. ב-1961 קיבל קנדי פרס על מערכת היחסים שלו עם התקשורת.
גברת קנדי הביאה אומנות לבית הלבן והזמינה אומנים, כותבים ואינטלקטואלים רבים לארוחות ערב בבית הלבן. קרוליין הייתה בגן עם עוד עשרה ילדים בתוך הבית הלבן.
"תקופת קמלוט"
השם "קמלוט" תיאר את ממשל קנדי ואת הכריזמה שלו ושל משפחתו. אשתו השתמשה במונח לאחר ההתנקשות בו בריאיון. היא טענה שיהיו עוד נשיאים גדולים אבל לא תהיה עוד קמלוט.
בריאותו
ב-2002 פורסם מחקר על בריאותו של קנדי. מחקרים מראים שבמהלך כהונתו סבל קנדי מחום גבוה, בעיות בטן, מעי וערמונית, מורסה, כולסטרול גבוה ובעיות בכליות. בנוסף סבל מבעיות גב כל חייו. הוא טופל באופן קבוע במהלך נשיאותו.
שנים לאחר מותו, נחשף שבספטמבר 1947 אובחן כחולה במחלת אדיסון. ב-1966 נחשף שסבל גם מתת-פעילות של בלוטת התריס.
מצבו של קנדי הוביל לבעיות דיפלומטיות, כיוון שלקח תרופות לטיפול בגבו לפני ועידת וינה עם ניקיטה חרושצ'וב. הטיפול הוביל ללחץ, שיקול דעת לקוי ושינויים במצבי הרוח.
רופאיו לא הסכימו ב-1961 בנוגע לאיזון בין תרופות ואימונים. קנדי עצמו לא יכול היה להתעמל ורצה תרופות כדי להקדיש יותר זמן לענייני הנשיאות. הרופא של הנשיא התקין ציוד התעמלות במרתף בבית הלבן בו התעמל קנדי שלוש פעמים בשבוע. הפרטים לא פורסמו בחייו של קנדי. ב-1962, עם הפסקת טיפולים מסוימים, השתפרה יכולת המנהיגות של קנדי.
טרגדיות אישיות
ממוזער|שמאל|בני הזוג קנדי ביום חתונתם, מוקפים בבני משפחתם
קנדי חווה מספר טרגדיות משפחתיות. אחיו הגדול ג'ו נהרג בגיל 29 ב-1944 לאחר שמטוסו הופל במלחמת העולם השנייה. אחותו הקטנה רוז נולדה ב-1918 עם פיגור שכלי ועברה לובוטומיה בגיל 23. אחותו השנייה, קייטלין, מתה בצרפת בהתרסקות מטוס ב-1948. אשתו ג'קי עברה הפלה ב-1955 ומות עובר תוך רחמי ב-1956. בנם פטריק מת יומיים לאחר לידתו באוגוסט 1963.
רומנים
ממוזער|התובע הכללי רוברט קנדי, מרילין מונרו והנשיא קנדי (בגבו למצלמה) ב-1962
בשנות ה-40 יצא קנדי עם השחקנית ג'ין טירני. לאחר מכן יצא עם מרילין מונרו, מרלן דיטריך ואחרות. מערכת היחסים שלו עם מונרו נותרה מסתורית. ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, קיבל דיווחים בנושא הרומנים של קנדי.
הערכה היסטורית ומורשת
ממוזער|אש התמיד בקברו של קנדי
ההיסטוריונים ומדעני המדינה מדרגים את קנדי כנשיא טוב. ראשית כהונתו כללה טעויות כפלישה למפרץ החזירים וכישלונו בוועידת וינה. שנתו האחרונה בתפקיד הייתה מלאה בהצלחות. הוא ניהל בהצלחה את משבר הטילים בקובה, נמנע ממלחמה גרעינית והוריד את המתיחות מול הסובייטים. בנוסף קידם את השוויון בפני החוק ותמך בסיום ההפרדה הגזעית בדרום.
רוב הצעותיו של קנדי התגשמו במהלך כהונתו של ג'ונסון, ומותו הוביל לתמיכה רחבה בהן. קנדי נרצח בשיא חייו ונותר דמות חשובה בהיסטוריה האמריקנית. נוצר לו מעמד מיסטי כמעט לאחר מותו ורבים מתגעגעים אליו. כמו לינקולן ורוזוולט, הוא זוכה להערצה.
לקנדי הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם הצבא. הוא היה הנשיא הראשון מתוך שישה ששירתו בצי האמריקאי.
הצעותיו בנושא זכויות האזרח הובילו לחוק זכויות האזרח ב-1964. יורשו ג'ונסון לחץ על העברת החוק בקונגרס למען זכרו של הנשיא לשעבר. החוק נכנס לתוקף ב-2 ביולי 1964, והוביל לסיום אחיזת המפלגה הדמוקרטית בדרום.
ממוזער|שמאל|300px|alt=The dedication of a new forever stamp to honor what would be President John F. Kennedy's 100th birthday.|בול שפורסם לכבוד יום הולדתו המאה של קנדי
קנדי המשיך במדיניותם של טרומן ואייזנהאואר לסייע לדרום וייטנאם ופתח את הדלת להסלמת העימות בתקופת ג'ונסון. עם מותו, לא הוחלטה החלטה סופית בנושא וייטנאם ורבים לא יודעים אם העימות היה מסלים אם היה חי. הסכמתו לנסיגת חיילים נחשבת לראייה שהיה מוכן לסיים את המלחמה. המלחמה הובילה לקושי לאומי ולאכזבה מהפוליטיקאים.
נאומיו של קנדי נחשבים לנאומים מפורסמים, ולמרות כהונתו הקצרה ומיעוט החקיקה בתקופתו, הוא נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר.
קנדי הוא הנשיא היחיד שמת לפני אביו ואמו. הוא הנשיא היחיד שמת גם לפני אחד מהוריו של הוריו. סבתו מצד אמו, מרי ג'וזפין האנון, מתה באוגוסט 1964.
השם קנדי ניתן לרבים כדי לכבד את שמו הנשיא לשעבר.
השפעת הרצח
הטלוויזיה הפכה למקור המרכזי שסיפק מידע בנוגע להתנקשות בקנדי. הטלוויזיה החלה להתפשט לפני ההתנקשות. ב-2 בספטמבר 1963, סייע קנדי בהקמת מחלקות חדשות בטלוויזיה.
ממוזער|קנדי על בול מ-1967
ההתנקשות בקנדי נחשבה לאירוע החדשותי המשמעותי הראשון בתולדות הטלוויזיה. שלוש תחנות הטלוויזיה המרכזיות עברו לשידור חדשות בלעדי בין 22 בנובמבר ל-26 בנובמבר 1963, ושידרו במשך שבעים שעות, כך שהיה זה האירוע החדשותי הארוך ביותר בטלוויזיה האמריקנית עד 11 בספטמבר.
מותו של קנדי והבלבול בנוגע לכך נחשבים לנקודת מפנה בנוגע לאמונם של האמריקנים בממסד הפוליטי. על ההתנקשות והקונספירציה נוצר הסרט ג'י. אף. קיי - תיק פתוח.
פרסים והוקרה
ראו גם
הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ון פיצג'רלד קנדי
צירוף המקרים של לינקולן וקנדי
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ון קנדי
לקריאה נוספת
ג'ון פ. קנדי, אומץ ופוליטיקה, הוצאת מסדה, תל אביב, 1960.
רוברט פ. קנדי, איך נמנע העימות: משבר קובה 1962, תרגמה מירי אליאב, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1970.
פרדריך קמפ, ברלין 1961: קנדי, חרושצ'וב והמקום המסוכן ביותר בתבל, תרגמה כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 2016.
Arthur M. Schlesinger, Jr., A Thousand Days: John F. Kennedy in the White House, Houghton Mifflin, 1965
Avi Ben Zvi, John F. Kennedy and the Politics of Arm Sales to Israel, F. Cass, 2002
Robert Dallek, An Unfinished Life: John F. Kennedy, 1917-1963, Little, Brown, and Co., 2003
Herbert Druks, John F. Kennedy and Israel, Praeger Security International, 2005
David E. Kaiser, The Road to Dallas: the Assassination of John F. Kennedy, Belknap Press of Harvard University Press, 2008
John A. Barnes, John F. Kennedy on Leadership: the Lessons and Legacy of a President, AMACOM, 2005
Robert Dallek, John F. Kennedy, Oxford University Press, 2010
Robert C. Smith, John F. Kennedy, Barack Obama, and the Politics of Ethnic Incorporation and Avoidance, State University of New York Press, 2013
John Bisney, The Space-Age Presidency of John F. Kennedy: a Rare Photographic History, University of New Mexico Press, 2019
John M. Murphy, John F. Kennedy and the Liberal Persuasion, Michigan State University Press, 2019
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על ג'ון קנדי, באתר עיתונות יהודית היסטורית
רשמי
הספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם ג'ון פיצג'רלד קנדי
ג'ון פיצג'רלד קנדי, באתר ההיסטורי הלאומי
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
אחר
תומר ריבל, התפתחות ממשל קנדי וג'ונסון
גיל קיסרי, כשג'ון קנדי התגורר ב"גת רימון", מעריב, 1 ביולי 1962
נדב אייל, השיעורים של הנשיא קנדי לפוליטיקה האמריקאית, בערוץ של דסק חדשות החוץ בחדשות 10 באתר יוטיוב, 13 בנובמבר 2013; במקור, מתוך המהדורה המרכזית של ערוץ 10
50 שנה לרצח הנשיא ג'ון קנדי – באתר ארכיון המדינה
הערות שוליים
*
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים אמריקאים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שנרצחו
קטגוריה:רצח ג'ון קנדי
ג'ון פיצג'רלד
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית ממסצ'וסטס
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממסצ'וסטס
קטגוריה:קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:מעוטרי לב הארגמן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1960
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:קצינים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: אוטוביוגרפיה או ביוגרפיה
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים ממוצא סקוטי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1917
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1963 | 2024-10-17T10:19:47 |
תאולוגיה | שמאל|ממוזער|250px|התאולוג אוגוסטינוס מהיפו (354–430) בציור פרסקו מ-1480
שמאל|ממוזער|250px|התאולוג אלברו הגדול שחי במפנה המאות ה-12-ה-13, נחשב לפטרונם של תאולוגים קתולים
תאולוגיה (מיוונית: theos אלוהים, logos עיון ובעברית: תוֹרַת הַאֶמוּנָה) היא חקר האלוהות (בפרט זו המסווגת כתאיסטית) וכן יחסי האדם והאלוהים וזאת באופן שיטתי על פי אמות מידה שהוחלט עליהן באסכולה מוגדרת, רציונליות או שאינן רציונליות.
היסטוריה של המושג
המושג "תאולוגיה" שימש בספרות היוונית הקלאסית, כשמשמעו "דיון על האל או על הקוסמולוגיה". אריסטו חילק את הפילוסופיה התאורטית למתמטיקה, פיזיקה ותאולוגיה, כשאת האחרון ניתן להקביל למטאפיזיקה, בה אריסטו כלל דיון בטבעו של האלהות.
הוגה הדעות הלטיני מרקוס טרנטיוס וארו, אשר הושפע מהספרות היוונית, הבחין בין שלושה סוגים של דיון כזה: מיתי (המתייחס למיתוסים של האלים היווניים), רציונלי (ניתוח פילוסופי של האלים והקוסמולוגיה) ואזרחי (המתייחס לטקסים ולחובות של הדת הציבורית).
המושג אומץ על ידי מחברים נוצריים. הוא מופיע שוב בכמה כתבי יד של הברית החדשה, בכותרת של ספר ההתגלות בברית החדשה: "ההתגלות של יוחנן "התאולוג"". אך שם כנראה מדובר בשימוש שונה מעט בשורש "לוגוס", כשהכוונה אינה "דיון רציונלי" אלא "מילה" או "מסר": הכוונה היא כנראה שמחבר ההתגלות מוסר לנו את המסר האלוהי, ולא שהוא היה תאולוג במובן המודרני של המילה.
מחברים נוצריים אחרים השתמשו במושג במשמעויות שונות:
כמה מחברים לטיניים, כמו טרטוליאן ואוגוסטינוס השתמשו בהבדלה המשולשת של וארו, שהובאה לעיל.
אצל אבות כנסייה יווניים מסוימים, "תאולוגיה" התייחסה באופן צר לדיון על הטבע והמאפיינים של האל.
אצל אבות אחרים, "תאולוגיה" יכלה הייתה להתייחס באופן צר עוד יותר, לדיון על טבעו האלוהי של ישו (במובן זה גרגוריוס מנזיאנזוס כונה "התאולוג": הוא היה תומך נלהב באלהותו של ישו).
במקורות יווניים ולטיניים מהעת העתיקה וגם ימי הביניים, "תאולוגיה" (במובן של "תיאור או סיפור של דרכי האל") יכלה פשוט להתייחס לתנ"ך.
במקורות לטיניים סכולסטיים, המושג התייחס למחקר הרציונלי של הדוקטרינות של הדת הנוצרית, או (ליתר דיוק) הדיספלינה האקדמית שחקרה את התובנות והמשמעויות של השפה והטענות של התנ"ך ושל המסורת התאולוגית (המסורת הזו סוכמה ב"משפטים" של פטר לומברד, ספר של מובאות מאבות הכנסייה).
במובן אחרון זה משתמשים לרוב כיום (אם כי המובן השני גם הוא משמש בחלק מההקשרים האקדמיים והכנסייתים), ואם כי המושג "תאולוגיה" יכול להתייחס לכל דיון ביחס לאל או לאלים, או בעצם דיון על כל נושא דתי, הוא בדרך כלל משמש לציון המחקר האקדמי (באוניברסיטאות, סמינרים דתיים, או במקומות אחרים) של הדוקטרינות של דת כלשהי, או של היחסים והניגודים בין דתות שונות, אם כי תחום אחרון זה בדרך כלל קרוי "מחקר השוואתי של הדתות".
תאולוגיה ודתות שאינן נצרות
בחוגים תאולוגיים אקדמאיים, יש דיון מסוים סביב השאלה, האם "תאולוגיה" היא פעילות שמיוחדת לדת הנוצרית, או שגם דתות אחרות עוסקות בה. יש שאומרים כי המושג מתאים דווקא לדתות שמאורגנות סביב מערכת אמונות מורכבת – דת שמיוסדת על דוקטרינות מסוימות, שמזמינות חקירה ובדיקה, בייחוד אמונות או דוקטרינות שקשורות לאלוהים ("תאוס"), ולפיכך הוא מתאים פחות להקשרים דתיים שמאורגנים או מובנים בצורות אחרות. כך, לדוגמה, יש קורסים אקדמאיים על בודהיזם, שעוסקים בחקירה רציונלית של ההבנה הבודהיסטית של העולם, שמעדיפים את הכינוי "פילוסופיה בודהיסטית" על פני המושג "תאולוגיה בודהיסטית". אחרים טוענים כי באסלאם, הדיון התאולוגי המקביל לזה הנוצרי הוא (לפחות בתקופה המודרנית) פעילות מינורית, וכי אנלוגיה איסלאמית מתאימה יותר לדיון התאולוגי הנוצרי היא החקירה והפיתוח של החוק האיסלאמי – השריעה.
תאולוגיה והפילוסופיה של הדת
התאולוגיה בדרך כלל מניחה את האמיתות של לפחות חלק מהאמונות הדתיות, ולפיכך היא שונה מהפילוסופיה של הדת, שאינה מניחה את אמיתותם של אמונות דתיות כלשהן.
בעקבות כתביו של התאולוג האמריקאי האנס פריי, נוכל לתאר את היחס בין התאולוגיה לפילוסופיה של הדת באופן הבא: בקצה אחד של הקשת נמצא דיונים על תופעות וטענות דתיות, כאשר הדיון הוא כולו במושגים של דיסציפלינה חילונית כלשהי (כגון פסיכולוגיה או אנתרופולוגיה חברתית), ללא התייחסות לדעותיהם של מאמיני אותה הדת לגבי התופעות והטענות האלה (לבד מכאשר הדעות הן סימפטומים של התופעה שהחוקר מנסה להסביר). בקצה השני של הקשת ישנם דיונים של התופעות והטענות האלה, שמשתמשים אך ורק במושגים של המאמינים הדתיים עצמם, כשהם חוקרים את המבנה הפנימי של ראיית עולם דתית כלשהי. בין שתי הגישות הקיצוניות האלה יש מגוון רחב של מחקרים תאולוגיים, המחפשים התאמה בין שני סוגי התיאור האלה – דבר זה נכון לגבי הגישות התאולוגיות השמרניות כמו גם לגבי הגישה הליברלית. (לדוגמה, תאולוג שמרן עשוי להקביל בין טענות שנמצאות בכתבי הקודש של הדת לגבי אירועים היסטוריים, לבין תיאור של העבר כפי שהוא עולה מהמחקר ההיסטורי, כשהוא טוען שישנה התאמה בין שני התיאורים הללו, ואולי אף יטען לקיומו של קשר חזק יותר. מצד שני, תאולוג ליברל עשוי להיות מעוניין יותר בחקר ההתאמה בין הטענות האתיות של הדת לבין הרעיונות של פילוסופיה חילונית כלשהי, כגון האקזיסטנציאליזם). אך יש הבדל עקרוני בין סוגי הדיונים האלה, על פי מתן עדיפות לדיון החילוני או לתיאור הדתי הפנימי: איזה דיון הוא שקובע את סדר היום, איזה הוא שמחליט בסופו של דבר, וכן הלאה. במושג "תאולוגיה" ניתן להשתמש על מנת לציין כל אחד מהדיונים האלה, וכן את הקיצון שמגביל עצמו לתיאור דתי עצמי; המושג "פילוסופיה של הדת" מתאים לקיצוניות השנייה, ולדיונים רבים שנמצאים באמצע; אך מתברר כי הוא יוגבל להתאמות שמעניקות עדיפות לדיון החילוני.
במידה שבה התאולוגיה סומכת על המושגים של מאמיני הדת עצמה, מסתבר כי היא תחקר בידי אלה שיש להם מחויבות כלשהי למושגים הללו: כלומר, או בידי מאמינים של הדת, או בידי אוהדים של הדת הזו. אמנם, אין צורך להיות מאמין כדי להיות תאולוג: יש שלומדים תאולוגיה פשוט כדי להבין טוב יותר את מבנה הדת ואת המשמעויות שלה, או כסוג של ניסוי חשיבה – אם כי ככל שמתרחקים מהקצה של הפילוסופיה של הדת לכיוון התאולוגיה, המאמינים נעשים יותר ויותר שכיחים.
תאולוגיה וטרנספורמציה
בנצרות המזרחית, יש דגש גדול יותר על תפילה מאשר על חשיבה אינטלקטואלית ולימוד כדרך להבין ולהתקרב לאל, ולפיכך כ"תאולוגיה" הנכונה. אבות כנסייה מוקדמים רבים תיארו את התאולוג כאדם ה"מתפלל באמת".
באופן דומה, נוצרים אחרים, וכן מאמינים בדתות אחרות, מאמינים כי לימוד על האל ללא כל יחס או רצון ליחס עם האל הוא דבר כמעט חסר משמעות, והם מאמינים כי רק ביחס כזה אפשר להיפגש עם האל באופן מספיק על מנת לאפשר בחינה והבנה של הטענות על האל. אך אחרים טוענים כי אפשר לעסוק בנושאים שקשורים לאל כניסוי היסטורי, אנתרופולוגי, או סוציולוגי, ויחד עם זאת לא לרצות להיות קשור באופן אישי לאל כפי שהוא מוצג בדת.
אך באופן כללי יותר, תאולוגים רבים מסכימים כי מכיוון שהנושאים שהתאולוגיה עוסקת בהם קשורים לאמונות ולהתחייבויות העמוקות ביותר של האדם, בלתי אפשרי ללמוד תאולוגיה באופן מנותק לחלוטין: המחקר התאולוגי מערב את העצמיות באופן שגורם לאובייקטיביות להיות קשה. המחקר התאולוגי (אם יעשה ברצינות ועם ראש פתוח), טוענים אותם תאולוגים, יביא פעמים רבות לשינוי אישי כלשהו – אם כי השינוי הזה יכול להיות שונה מאוד מאדם לאדם.
ראו גם
פסיכולוגיה של הדת
מחשבת ישראל
פילוסופיה
פילוסופיה יהודית
קבלה
פילוסופיה נוצרית
תיאונים
תפיסות של אלוהים
לקריאה נוספת
משה זאב סולה, מורה-דרך בפילוסופיה של הדת, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ח-1978.
ישי מבורך, תאולוגיה של חסר: על אמונה שלאחר התוהו, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2016.
ד"ר דרור פימנטל הֶדֶף העודפוּת, על ספרו של ז'אן לוק מריון "על העודפות: עיונים בתופעות הרוויות", היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 7 - רובדי הזמן: חיים, מוות וזיכרון, ינואר 2008
קישורים חיצוניים
בנימין בראון, 'להשכיל את רצון ה' מן המציאות': הוויכוח על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות.
*
קטגוריה:מדעי הרוח
קטגוריה:רוחניות ואמונה | 2024-09-15T15:33:35 |
פרדוקס הספר | פרדוקס הַסַּפָּר הוא פרדוקס מפורסם, המיוחס לפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל. לגרסתו הפורמלית של הפרדוקס, שקרויה הפרדוקס של ראסל, נודעה השפעה רבה על חקר יסודות תורת הקבוצות.
בעיירה גר ספר, המספר את כל התושבים שאינם מספרים את עצמם, ורק אותם. האם הספר מספר את עצמו?
אם הספר מספר את עצמו, יש סתירה. שהרי הוא מספר רק את אלה שאינם מספרים את עצמם, ולכן לא אותו.
אם הספר אינו מספר את עצמו, אזי הוא נמנה עם התושבים שאינם מספרים את עצמם, ולכן הוא מספר את עצמו. שוב סתירה.
הפרדוקס מביא אותנו למסקנה שהעיירה אינה קיימת: הנחות היסוד של הפרדוקס שגויות, ומכאן נובעת הסתירה. פרדוקס הספר הוא ניסוח פופולרי לאנטינומיה (סתירה פנימית) שאפשרית בהגדרת הקבוצה בתורת הקבוצות הנאיבית. לפי ההגדרה הנאיבית של מושג הקבוצה, קבוצת כל הקבוצות שאינן מכילות את עצמן כאיבר היא קבוצה קיימת. הגדרה זו מובילה לסתירה כיוון שהקבוצה הזו לא יכולה להכיל את עצמה, וכן גם לא יכולה שלא להכיל את עצמה. כדי להימנע מסתירות כאלו, פיתחו ארנסט צרמלו ואברהם הלוי פרנקל בתחילת המאה העשרים מערכת של אקסיומות שמתארות באופן ריגורוזי את מושג הקבוצה, וכך נמנעות מסתירות פנימיות. מערכת זו היא הבסיס לתורת הקבוצות האקסיומטית.
לקריאה נוספת
מריוס כהן, "פרדוקס ראסל", גליליאו 105, מאי 2007.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
הספר
קטגוריה:תורת הקבוצות | 2022-08-23T12:30:58 |
שיטת מונטה קרלו | שיטת מונטה קרלו היא שיטה לפתרון בעיות חישוביות באמצעות מספרים אקראיים (בניגוד לאלגוריתמים דטרמיניסטיים הנהוגים בדרך כלל).
אלגוריתמי מונטה קרלו הם אלגוריתמים חישוביים שמגרילים מספרים אקראיים מספר גדול של פעמים ומבצעים חישובים על המספרים שהוגרלו. לעיתים קרובות משתמשים באלגוריתמי מונטה-קרלו כדי לבצע סימולציות על מערכות פיזיקליות או מתמטיות מורכבות. השימוש העיקרי בהם הוא כדי לפתור בעיות שאינן ניתנות לפתרון מתמטי מדויק, או כדי לחסוך בכוח חישוב.
אלגוריתמים אלו מוצלחים במיוחד עבור מערכות שבהן יש הרבה דרגות חופש שתלויות אחת בשנייה, כמו בהידרודינמיקה, מבנים תאיים ובפיזיקת חלקיקים. שימוש נוסף חשוב שנעשה בהם הוא לצורך חישוב אינטגרלים רב ממדיים. זו שיטה מצוינת לחישוב של סיכונים, טובה יותר משיטות מתמטיות אחרות ומאינטואיציה אנושית.
השם "שיטות מונטה קרלו" (Monte-Carlo methods) ניתן לאלגוריתמים אלו על ידי פיזיקאים אמריקאיים במעבדה הלאומית לוס אלמוס. שם זה נובע מהטכניקה האקראית שביסוד השיטה, ומהמוניטין שיצא לקזינו של מונטה קרלו, והוא ניתן לשיטה על ידי חלוציה: הפיזיקאי אנריקו פרמי והמתמטיקאים סטניסלב אולם, ג'ון פון נוימן וניק מטרופוליס.
שיטות אקראיות לביצוע חישובים היו בשימוש עוד לפני המצאת המחשב. בשנת 1930 השתמש פרמי בשיטה כזו לחישוב תכונותיו של הנייטרון, שהתגלה באותה עת. עם זאת, המצאת המחשב, שאיפשרה ביצוע סימולציות בקלות רבה, נתנה דחיפה עיקרית לחקירתן של שיטות אלה ולהתפתחותן. בפרט, שיטות אלה שימשו בהיקף נרחב בפרויקט מנהטן לפיתוח פצצת אטום.
שיטה דומה היא שיטת לאס-וגאס שבה האלגוריתמים מניבים תמיד תוצאה נכונה, אך זמן החישוב לרוב ארוך יותר.
מבנה האלגוריתמים
ישנה קבוצה גדולה של אלגוריתמים שנמצאים בשימוש נרחב שנקראים אלגוריתמי מונטה-קרלו. לרוב האלגוריתמים האלו במבנה הבא:
מוגדר מרחב של קלטים אפשריים לאלגוריתם.
הקלטים נבחרים על ידי מחשב מתוך מרחב הקלטים האפשריים על ידי שימוש בפונקציית הסתברות מסוימת המופעלת על מרחב זה.
על קלטים אלו מחושב חישוב דטרמיניסטי מסוים.
הסטטיסטיקה של כל התוצאות נאספת ומוצגת.
דוגמה: אלגוריתם מונטה קרלו לקירוב π
שמאל|ממוזער|250px|אנימציה של חישוב פאי באמצעות הטלת מיליון נקודות אקראיות אל עיגול החסום בריבוע
דוגמה פשוטה המממשת שיטה זו היא הדרך הבאה לחישוב ערך מקורב של π:
על לוח נצייר ריבוע שאורך צלעו שתי יחידות. נצייר מעגל חסום בריבוע - מעגל שרדיוסו שווה ליחידה אחת.
נטיל חצים לעבר הריבוע. לא נכוון את החץ למרכז הריבוע, אלא אל הריבוע כולו באופן אקראי. פונקציית ההסתברות במקרה זה היא אחידה, כלומר יש הסתברות שווה לפגיעה בכל נקודה על פני הריבוע.
כל חץ שפגע נבדק האם הוא בתוך העיגול או מחוץ לעיגול (אך בתוך הריבוע). למשל, נבדוק האם המרחק בין כל נקודת פגיעה לבין הנקודה (0,0) גדול מרדיוס המעגל או לא, וכך נדע האם היא בתוך העיגול או מחוץ לעיגול (אך בתוך הריבוע).פעולה זו מקבילה לחישוב הדטרמיניסטי שמבוצע.
נבדוק כמה חיצים היו בתוך העיגול מתוך כמות החצים הכוללת. לאחר מספר רב של הטלות, היחס בין מספר הפעמים שהחצים פגעו בתוך המעגל, למספר הפעמים שבהם פגעו בתוך הריבוע שואף ליחס שבין שטחי שתי הצורות, שהוא (כאשר רדיוס העיגול הוא , שטח העיגול הוא ושטח הריבוע החוסם הוא ).
ככל שמטילים יותר חיצים, הערך של מספר החצים בתוך העיגול חלקי מספר החצים הכללי, ישאף לערך , ויש להכפיל פי 4 להערכת .
מובן שמימוש פיזי של שיטה זו, באמצעות הטלה של חצים מוחשיים, עלול להיות מייגע. דרך מייגעת פחות תהיה כתיבת תוכנית מחשב שמבצעת סימולציה של פעולה זו.
לחישובו של קיימות שיטות פשוטות יותר ומדויקות יותר, אך לפתרונן של בעיות חישוביות מסובכות יותר עשויה שיטת מונטה-קרלו להיות הדרך הפשוטה והמהירה לקבלת תוצאה ברמת דיוק סבירה. לשיטה זו חשיבות רבה בפיזיקה חישובית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגוריתמים
קטגוריה:פיזיקה סטטיסטית
קטגוריה:אנליזה נומרית
קטגוריה:תורת ההסתברות
קטגוריה:אקראיות | 2023-11-09T04:52:07 |
פריס | פָּרִיס (שם מדעי: Paris) הוא סוג בסדרת השושנאים. רוב המינים גדלים באסיה, בעיקר בסין, אך מינים אחדים נפוצים עד אירופה.
חלק מהמינים משמשים ברפואה הסינית כמשככי כאבים ונוגדי קרישה. הצמח משמש כאחד המרכיבים העיקריים לתרופה Yunnan Baiyao ובשל כך נקטף במספרים גדולים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:צמחי מרפא | 2023-10-18T03:32:44 |
גלילאו גליליי | גַּלִילֵאוֹ גַּלִילֵיי (באיטלקית: Galileo Galilei; 15 בפברואר 1564 – 8 בינואר 1642) היה פיזיקאי, אסטרונום, מתמטיקאי ופילוסוף איטלקי. פעל בתקופת המהפכה המדעית. הישגיו כוללים גילויים אסטרונומיים רבים שגילה באמצעות הטלסקופ שבנה, וחיזוק המודל ההליוצנטרי, לפיו כוכבי הלכת, ובהם כדור הארץ, נעים סביב השמש שהיא מרכז היקום. בין היתר חקר גלילאו את מופעי נוגה, גילה את ארבעת ירחיו הגדולים של צדק, את הכתמים על פני השמש ואת ההרים על פני הירח. גילויים אלה הובילו אותו לעימות חריף עם הכנסייה הקתולית, שבשיאו נשפט ונגזר עליו מאסר ללא הגבלת זמן.
גלילאו היה בין מניחי היסודות למדע המודרני בתרבות המערבית, המבוסס על ניסויים ותצפיות ועל ניסוח תאוריות המסבירות תופעות נצפות. גלילאו נחשב ל"אבי המדע המודרני" ו"אבי הפיזיקה המודרנית" בתקופה הקלאסית שלה, ולאחד מאנשי המדע הדגולים בכל הזמנים. השפעתו ניכרת עד היום.
נעוריו
גלילאו גליליי נולד בפיזה, איטליה, ב-15 בפברואר 1564, בן בכור מתוך ששה ילדים לוינצ'נצו גליליי, מוזיקאי שתרם רבות להתפתחות התאוריה המוזיקלית. כשהיה בן שמונה עברה משפחתו לפירנצה, אך הוא נשאר בפיזה תחת השגחתו של קרוב משפחה. בהיותו כבן עשר הצטרף לאביו בפירנצה. בשנים 1575–1578 למד גלילאו במנזר ואלומברוזה (Vallombrosa).
גלילאו הצעיר שאף להיות נזיר כמו מוריו במנזר ואלומברוזה, אך אביו שלח אותו, בשנת 1581, ללמוד רפואה באוניברסיטת פיזה. לאחר זמן קצר שכנע גלילאו את אביו שיאפשר לו לשנות כיוון וללמוד מתמטיקה ומדעים. בשנת 1585 עזב גלילאו את האוניברסיטה ללא תואר, והחל במחקר עצמאי.Galileo Galilei, The Essential Galileo, ed. and trans. Maurice A. Finocchiaro, Hackett Publishing Company, Inc., 2008. Introduction מהר מאוד החל לעסוק בהמצאות (ביניהן דגם קדום של מדחום) ואף פרסם ב-1586 ספר על הידרוסטטיקה. בשנת 1589 קיבל גלילאו משרת הוראה כפרופסור באוניברסיטת פיזה, ובשנת 1592 עבר לאוניברסיטת פדובה כפרופסור לגאומטריה, מתמטיקה ואסטרונומיה. בפדובה הכיר את מרינה גמבה, שאיתה ניהל מערכת יחסים, ועל אף שהשניים מעולם לא נישאו, נולדו להם שלושה ילדים: בשנת 1600 נולדה בתם הבכורה וירג'ינה (שבהמשך שינתה את שמה למריה סלסט); הבת השנייה, ליוויה, נולדה ב-1602; ובשנת 1606 נולד הבן וינצ'נצו. משום שנולדו שלא במסגרת נישואין, הוגדרו בנותיו של גלילאו כ"בלתי ניתנות לנישואין" ונשלחו למנזר סאן מטאו, שם גרו עד סוף חייהן. בנו של גלילאו הותר לנישואין ונשא לאישה את ססטיליה בוקינרי.
עיקרי עבודתו כמדען
כתב היד המוקדם ביותר של גלילאו שנמצא בידינו נכתב ב-1585. בכתב יד זה מוזכרת האסטרונומיה של קופרניקוס אך נדחית בתוקף, ואין בו כל ערעור על עקרונות "הפילוסופיה הטבעית" של אריסטו. בחיבור "דה מוטו" (אנ'), שנכתב אף הוא בפיזה, בערך בשנת 1590, עדיין הסכים גלילאו שהאדמה היא מרכז היקום, אך אחדים מפרקיו מוקדשים להתקפה על הפיזיקה של אריסטו. בחיבור זה טוען גלילאו כי זמני נפילה של גופים העשויים אותו חומר ונופלים דרך אותו תווך, שווים, ללא קשר למשקלם.
המסה המקורית הראשונה של גלילאו נכתבה בשנת 1586 בנושא שיווי משקל הידרוסטטי. גלילאו מצא דרך מעשית לקבוע את מרכז הכובד של מוצקים מסוימים, מה שזיכה אותו בהכרה רחבה. הפעמים הראשונות הידועות בהן ביטא העדפה קופרניקאית היו מכתב אל מדוני ב-1597, בו השווה את אפלטון לאריסטו, ומכתב תודה ליוהאנס קפלר, שהיה תומך נלהב של קופרניקוס. אז כבר הודה בקבלת "האסטרונומיה החדשה".
בשנת 1592 החל ללמד באוניברסיטת פדובה, בה נותר 18 שנה. בפדובה לימד גאומטריה, מתמטיקה ואסטרונומיה עד שנת 1610. במהלך תקופה זו גילה תגליות משמעותיות בתחומים שונים, בהם תורת התנועה ואסטרונומיה, ופיתח טלסקופ מתקדם. בנוסף התמחה באסטרולוגיה, תחום שנקשר בזמנו ללימודי מתמטיקה ואסטרונומיה. ביוני 1610 עזב את משרתו בפדובה, לשם קבלת משרת המתמטיקאי הבכיר באוניברסיטת פיזה. שנה לאחר מכן הפך לחבר השישי באקדמיה דיי לינסאי שברומא.
גלילאו והטלסקופ
250px|ממוזער|טקסט=טלסקופי ה"cannocchiali" של גלילאו במוזיאון גלילאו, פירנצה|טלסקופי ה"cannocchiali" של גלילאו במוזיאון גלילאו, פירנצה
בשנת 1609 נתקל גלילאו בטלסקופ, מכשיר שבנוגע להמצאתו אין תמימות דעים, אך ידוע כי אל גליליי הגיעו שמועות על דגם הולנדי, שעל מסמכיו חתום הנס ליפרסהיי.King, C. C. (2003). The History of the Telescope. Dover Publications. . pp. 30-32 באותה שנה, לאחר שחקר את ההמצאה, התחיל גליליי לבנות טלסקופים בעצמו. בתחילה נקרא הטלסקופ שלו Perspicillum - עדשת מעקב, ואחר כך השתמש במונח הלטיני טלסקופיום, ממנו נגזרים שמות המכשיר בשפות שונות. הוא בנה את המכשירים שלו תוך שימוש בזכוכית משלו, בעיבוד עצמי של העדשות, מבלי להיעזר בעדשות של יצרנים אחרים. הטלסקופים שלו היו בעלי יכולות אופטיות טובות פי 10 מהמכשירים שקדמו להם.
גליליי ערך שורה של ניסויים ופיתוחים כדי להוכיח שהדמויות הנראות בטלסקופ אינן תוצאה של פגמים אופטיים או של אשליות הנוצרות על ידי העדשות. הוא שיפר את הרזולוציה של הטלסקופ והפחית את האפקטים הנגרמים עקב "קרני האור האלכסוניות" כפי שקרא להן, הידועות היום כסטיות אופטיות. בנוסף לטעויות שמקורן בטבעו של האור ובחוש הראייה, ועם שכלול המכשיר האופטי החדש, נוצר צורך לפתור בעיות הכרוכות באופן שבו ניתן לפרש תמונה ויזואלית כידע פיזיקלי. ב-10 במרץ 1610 פרסם גליליי את ספרו "Sidereus Nuncius" (השליח הכוכבי), אותו הקדיש לפטרונו קוזימו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, בו חשף את תגליותיו באמצעות הטלסקופ, ובכך הפך למדען הראשון שפרסם תצפיות אסטרונומיות המתבססות על שימוש בטלסקופ.
באמצעות הטלסקופ גילה גליליי כי:
פני הירח אינם חלקים. עד זמנו הייתה מקובלת התפיסה האריסטוטלית כי פני הירח חלקים, אבל לגליליי התגלה כי קיימים על פניו הרים ומכתשים. באוסף איורים מ-1616 (ראו כאן), תיעד את התפלגותו הבלתי שווה של אור השמש המגיע אל פני הירח ומוחזר מאלמנטים טופוגרפיים שונים על פניו. התצפיות הטלסקופיות אותן ערך אל הירח ואל גרמי שמיים אחרים, עזרו לשכנע את מלומדי המאה ה-17 לזנוח את התפיסה לפיה גרמי השמים הם מושלמים ובלתי משתנים, תפיסה שמקורה אידאולוגי. בתקופה שקדמה לתצפיות באמצעות טלסקופ, היו אסטרונומים ישועים אשר סברו כי הירח שטוח, בהסבירם את הכתמים הנראים לעין כנובעים משינויים בצפיפות או כתופעה אופטית כלשהי. גלילאו תכנן עבודת תצפית ואיור נרחבת יותר, אך משמצא התנגדות מועטה לסברה כי פני הירח אינם חלקים, ויתר על הכנת איורים נוספים של פני הירח.
ירחי צדק. בראשית ינואר 1610 גילה גליליי ארבעה ירחים המלווים את צדק, גילוי שסתר את טענת הפילוסופיה הטבעית (שרווחה באותה עת), לפיה האדמה היא מרכז כל התנועות השמיימיות, ולא ייתכנו הקפות מסלוליות סביב גרמי שמים אחרים. גלילאו כינה אותם כוכבי מדיצ'י, לכבודם של בני משפחת מדיצ'י מפירנצה. בתמורה למחווה זו מונה לפילוסוף החצר של המשפחה, מינוי שאפשר לו לפרוש מהוראה באוניברסיטה ולהתמסר למחקר. תצפיות אלה הוכיחו, לדברי גליליי, כי אותם חוקי פיזיקה שולטים בשמיים ובארץ, וכי תנועת גרמי השמיים אינה כולה סביב כדור הארץ. תגליות אלו היוו לדעתו הוכחה לכך שהקוסמולוגיה ההליוצנטרית הקופרניקאית היא אמת, ואינה רק מודל תאורטי. לתגלית בדבר ירחיו של צדק הייתה חשיבות גם משום שבעזרתה התברר, שהארץ אינה הגוף השמיימי היחיד שיש לו ירח, וכי לכוכב לכת עשויים להיות אף יותר ירחים מאשר לארץ.
המופעים של נוגה. לפי התאוריה התלמאית, לנוגה שני מופעים בלבד, בניגוד למה שנתגלה לעיני גליליי דרך הטלסקופ, לפיו לנוגה מופעים דומים לאלה של הירח הארצי, וכי הוא סובב סביב השמש (מסקנה הנובעת ממופעים משתנים - ראה להלן). דבר נוסף בו הבחין גליליי באמצעות הטלסקופ, אותו אף קופרניקוס ציין כמשונה, מצטייר מהטיעון הבא: אם המרחק בין נוגה לאדמה משתנה, הרי גודלו של הכוכב צריך היה להשתנות במידה גדולה יותר מכפי שנראה לעין בפועל, בעוד שתצפית טלסקופית מראה כי הוא מואר כולו באור השמש בהיותו בנקודה הרחוקה ביותר מכדור-הארץ, אבל רק סהר דק שלו מואר בהיותו בנקודה הקרובה ביותר לארץ.
כתמים על פני השמש. גליליי גילה כתמים כהים על פני השמש (שנתפסה אף היא כגרם שמיימי מושלם). באמצעות תצפיות טלסקופיות וחישובים מתמטיים וגאומטריים, הראה גליליי כי מדובר בכתמים שנמצאים על פני השמש, ולא בכוכבי לכת זעירים החגים סביב כדור הארץ או סביב השמש כפי שטענו מתנגדיו. בנוסף, גילה כי השמש עצמה משלימה סיבוב סביב צירה במשך חודש ימים.
שמאל|ממוזער|250px|אוסף איורי הירח מ-1616
בספרו "השליח הכוכבי" מופיע חידוש נוסף, והוא תיעוד חזותי של המראות שנגלו לגליליי דרך עדשת הטלסקופ (עוד בטרם הומצא הצילום). בתקופה שקדמה לפרסום ספרו, אסטרונומים המחישו את רעיונותיהם באמצעות תרשימים פרי מחשבה בלבד, אך לא היה תיעוד נאמן של הנשקף דרך מכשיר כלשהו. גליליי המשיך לנהוג כך גם ב"מכתב על כתמי השמש", אותו פרסם בשנת 1613, בו צייר את המופעים היומיים של השמש, ברצף כמעט מלא של יותר מחודש, מה שמאפשר להתרשם מצורתם המשתנה של כתמים אלה ומהתקדמותם לרוחב פניה של השמש. ישנם חוקרים הסבורים כי השימוש שעשה גליליי בציורים נועד לשכנע את קוראי הספר באמיתות טענותיו ובאמינות מכשירו בדרך חזותית, בשל חוסר יכולתו לתת הסבר מדעי של פעולת המכשיר.
פרסום הספר עורר סערה גדולה ונתקל בהתנגדות, שהובילה את גליליי למסע נמרץ לאישור תגליותיו ולקבלת הטלסקופ ככלי חדש לצפייה ברקיע. שכן העולם האקדמי דחה את גילוייו של גליליי לא רק משום טבעם יוצא הדופן, אלא גם משום שנעשו באמצעות מכשיר שנתפס כלא אמין וכמיועד ליצירת אשליות.
במסגרת ניסיונותיו לבסס את מעמדו ומהימנותו של הטלסקופ ככלי מדעי, שלח גליליי את הטלסקופים שייצר לאסטרונומים חשובים, כדי שיוכלו לצפות במו עיניהם בתגליותיו, ובכך יאשרו ויתַקְּפו את תצפיותיו. התשובה שקיבל מכמה עמיתים הייתה מפתיעה. חלק מדעני הטבע (natural philosophers) פשוט לא מצאו לנכון להביט דרך הטלסקופים שלו, משום שמלכתחילה התנגדו למכשירים אלה ופקפקו באמינותם. הם סירבו מראש להאמין למה שהם עתידים לראות בטלסקופ, משום שחשבו שהדימויים שמראה המכשיר אינם רק משתקפים דרכו אלא נוצרים על ידו (בדומה לאפקט הקליידוסקופ).
מחקריו של גלילאו על התנועה
עד 1602 עסק גלילאו בפדובה בעיקר במחקרים מעשיים ולא תאורטיים. הוא ביצע ניסויים בנפילת גופים על גבי מישורים משופעים ובשלהי 1602 כתב לגואידובלדו דל מונטה על תגליותיו והוסיף השערה, שגוף הנופל מכל נקודה שהיא על מעגל מאונך, יגיע לנקודה הנמוכה ביותר במעגל בזמנים שווים. באותו מכתב ציין גלילאו כי אין לצפות לדיוקים מתמטיים מלאים.
את תשומת לבו של גלילאו לחשיבותה של התאוצה בתנועה כלפי מטה ולרציפות התנועה, הסבה מטוטלת כבדה בה השתמש וניסויים הובילו אותו אל חוק הנפילה לפיו המרחק שעובר גוף ממצב מנוחה נמצא ביחס ישר לריבוע הזמן שעבר מאז התחיל אותו הגוף בתנועתו, זאת בניגוד להנחה ששלטה מאז המאה ה-14 שהתנועה מורכבת מפרצי מהירויות קטנים ורציפים שכל אחד מהם אחיד וגדול מקודמו.
הבסיס לגילויו של גלילאו היה מדידה קפדנית ורציפותה של המהירות האחידה בקו ישר. תגלית זו הפכה לאבן פינה בפיזיקה הניוטונית. על פי הפיזיקה של גלילאו, גוף כבד צריך להגביר או לאבד מהירות לפי מרחקו ממרכז כדור הארץ. ניוטון הרחיב את חוק ההתמדה לכל הגופים כאשר גילה את הכבידה.
מכשירים טכנולוגיים
גלילאו המציא מספר מכשירים, בהם את התרמוסקופ הקרוי על שמו תרמוסקופ גלילאו - תווך זכוכית ובראשו כדור דמוי ביצה בגודלו וצורתו, שלתחתיתו משתלב צינור דק וארוך דמוי מבחנה, שחלקו התחתון עובר דרך פקק שעם עד לבסיסו של כלי קיבול דמוי כד שלו פתח משני צר יותר דרכו ממלאים את התרמוסקופ בנוזל, אף הוא פקוק שעם. עקרון הפעולה של המדחום מבוסס על כושר הציפה. הטמפרטורה מחוץ למדחום משפיעה על הטמפרטורה בתוך המבחנה, וכאשר טמפרטורת הנוזל בתוך המבחנה משתנה, משתנה גם צפיפות הנוזל, וכתוצאה מכך ניכרת עלייה או ירידה במפלס הנוזל. בנוסף, פיתח גלילאו משקפות לשימוש צבאי וגאומטרי. גלילאו מכר מכשירים אלו יחד עם "מדריך למשתמש" ואף העביר קורסים בתשלום לשימוש במכשירים אלו.
משפט גלילאו
ממוזער|שמאל|300px|המכתב שבו גלילאו כתב לראשונה כי השמש לא סובבת את כדור הארץ, 21 בדצמבר 1613
פרשת משפטו של גליליאו נחשבת לאחד העימותים המפורסמים בהיסטוריה בין דת ומדע. אך למעשה, עד שלב מסוים גילתה הכנסייה הקתולית יחס חיובי וסובלני לעבודתו, ולגלילאו היו יחסים קרובים וחבריים עם בכירים בכנסייה. עיקר ההתנגדות אליו נבעה מתמיכתו במודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, והיא באה משורות התאולוגים הכנסייתיים, שחשבו שגלילאו פולש לתחומם. אולם השפעתם של אלה הייתה מועטה.
בדצמבר 1613 כתב גלילאו מכתב למי שהיה בעבר תלמידו, בנדטו קסטלי, ובאביב של שנת 1615 כתב את ה"איגרת לכריסטינה די לורנה" (שהייתה מופנה, בעקיפין, גם לתאולוגים הכנסייתיים). במכתבים אלה כתב גלילאו שהוא רואה במודל ההליוצנטרי מציאות פיזית ולא רק אמצעי לחישוב מתמטי, כפי שמודל זה נתפס על ידי הכנסייה באותם ימים. עוד טען, כי יש לפרש את הקטעים בכתבי הקודש שמדברים על מהלך השמש פירוש אלגורי ולא לקבל אותם כפשוטם. בנוסף שטח את תקוותו כי הכנסייה תשנה את עמדתה בנוגע לאיסור הספרים הקופרניקאיים, כי לדעתו אסור לאמונה הנוצרית להישען על עובדות המדע.
בשנה שבה נכתב המכתב השני (1615) הוגשו שתי תלונות לאינקוויזיציה של רומא בעניין דברי הכפירה שמפיץ גלילאו. את התלונות הגישו הנזירים הדומניקנים ניקולו לוריני ותומאסו קאצ'יני. האינקוויזיצה פתחה בחקירה שנמשכה כשנה. ואולם כבר בדצמבר 1615 נסע גלילאו מיוזמתו לרומא, כדי להגן על עמדותיו. בהגיעו לרומא טען בזכות האסטרונומיה הקופרניקאית ונגד הכנסת "על הקפות כיפות השמים" של קופרניקוס לאינדקס הספרים האסורים. חשמני האינקוויזיציה שדנו בעניינו קבעו, ב-24 בפברואר 1616, כי על גלילאו ייאסר להחזיק, להגן או ללמד את התורה הקופרניקאית. יומיים אחר כך נשלחו שני קציני מעצר להביא את גלילאו למעונו של החשמן רוברטו בלרמינו, שם הודיע לו בלרמינו על ההחלטה.
ב-1623 התמנה מפאו ברבריני, תומך נלהב של גלילאו, לאפיפיור אורבנוס השמיני וגלילאו הוזמן לשיחות רבות עמו ואף הותר לו לפרסם את הספר "דיאלוג (על שתי מערכות העולם הראשיות: של תלמי ושל קופרניקוס)", שבו הוצגו היתרונות והחסרונות של התפיסה שהארץ נעה והיתרונות והחסרונות של התפיסה הגיאוצנטרית. הספר נכתב בצורת דיאלוג בין שלושה משתתפים: דמות אחת מייצגת את הגישה הקופרניקנית, דמות שנייה מייצגת את העמדה הגיאוצנטרית המסורתית שהיא עמדת הכנסייה, ודמות שלישית נייטרלית. הנושאים העיקריים בהם דן הספר הם: ההבחנה בין האסטרונומיה הישנה לחדשה, תנועת כדור הארץ והתופעות הקשורות בתנועה זו, והסבר תופעת הגאות והשפל (בהקשר של תנועת כדור הארץ).
גלילאו כתב את הספר במשך שש שנים, וסיים אותו לבסוף ב-1630. הוא ניסה לשלוח את הספר לאישור הצנזורה ברומא, אבל הקשר בין רומא ופירנצה היה בעייתי, ולכן ביקש מהצנזורה בפירנצה לאשר את הספר. לאחר מספר הסתייגויות הוחלט לפרסמו, אך גלילאו נאלץ להדגיש שבהצגת הגישה ההליוצנטרית מדובר בהיפותזה בלבד ולא במציאות פיזיקלית, וכן שהדיאלוג ביקורתי כלפי שתי התפיסות המוצגות בו. הספר ראה אור בשנת 1632, אך מעט לאחר מכן הורתה הכנסייה להחרימו. סיבה אחת להחרמה הייתה הטענה שבפרסום הספר פעל גלילאו בניגוד לצו משנת 1616 שאסר עליו לעסוק ולפרסם דבר הקשור בתפיסה ההליוצנטרית. הסיבה השנייה הייתה, שהדמות שייצגה בדיאלוג את עמדת הכנסייה, הוצגה לדעת האפיפיור בצורה נלעגת, והוא ראה בכך כפיות טובה מצד גלילאו. האינקוויזיציה זימנה את גליליי להופיע בפניה לבירור, אך בגלל מחלה נבצר ממנו להגיע לרומא עד 1633.
ההליך המשפטי נגד גלילאו החל באפריל 1633 ונמשך עד 22 ביוני שנה זו. במהלכו השתמשה הכנסייה גם באיום של עינויים, אך איום זה לא מומש.The Essential Galileo, Introduction גלילאו הגן על עמדתו, אך הודה שבחלק מ"הדיאלוג" הרחיק לכת. בסופו של דבר נגזר עליו מאסר ללא הגבלת זמן. על פי מיתוס נפוץ אשר מקובל על חלק מן ההיסטוריונים, בסוף המשפט הכריז גלילאו "ואף על פי כן נוע תנוע" (כרומז לתנועת הארץ סביב השמש) וישנן עדויות על התבטאותו כך בפני חבריו לאחר מכן. השורה מופיעה בציור ספרדי שתוארך לשנת 1643 או 1645, בו נראה גלילאו בצינוק. בשלהי 1633 קיבל גלילאו היתר לחזור לביתו ליד פירנצה בתנאי מעצר בית, שם גר עד סוף חייו תחת השגחה של קציני אינקוויזיציה.
ממוזער|250px|גליליי עומד מול האינקוויזיציה ברומא. צויר ב-1857 על ידי קריסטיאנו באנטי.
שנותיו האחרונות ומותו
בווילה שלו ליד פירנצה המשיך גלילאו את עבודתו כשהוא סובל מבעיות בריאות. הוא איבד בהדרגה את מאור עיניו, ומשנת 1638 היה עיוור לחלוטין. בשנת 1634 נפטרה בתו האהובה וירג'יניה לבית גמבה (שינתה את שמה למריה סלסט), ששמרה על קשר אתו במהלך כל שנות מאבקו בכנסייה. מכתביה הם אחד המקורות המעניינים לחייו האישיים של גלילאו. גלילאו נאלץ בשנים אלה לפרנס אחדים מבני משפחתו של אחיו מיקלאנג'לו, ששרדו את מגפת הדבר במינכן. לפי תיאור מהלך עיוורונו, אבחנו אופטלמולוגים בני זמננו את מחלתו כדלקת ענבייה דו-צדדית. גלילאו היה עיוור לגמרי בארבע שנות חייו האחרונות. מצבו הגופני הידרדר במהירות, וחוקרי רפואה העלו את הסברה שהוא סבל ממחלה חיסונית בשם דלקת מפרקים תגובתית. אינקוויזיטור שנשלח לברר את מצבו של גלילאו מצא כי הוא סובל מנדודי שינה חמורים, וכי הוא "נראה כמו פגר יותר מאשר כמו אדם חי".
במהלך מאסרו (בשנת 1638) כתב גלילאו את ספרו "הרצאות והוכחות מתמטיות סביב שני מדעים חדשים". הספר, שהוא דיאלוג בין אותם הדוברים בספרו "דיאלוג", מהווה את תרומתו החשובה ביותר למדע הפיזיקה. לאחר שכתיבת הספר הושלמה, הוא הוברח להולנד ושם פורסם. ב-1640 כתב גליליי תוכניות לבניית שעון המטוטלת הראשון. לאחר מותו ניסה בנו לבנות את השעון, אך ללא הצלחה. גלילאו חלה בקדחת בנובמבר 1641, והלך לעולמו במוצאי 8 בינואר 1642, כנראה מחמת אי-ספיקת לב מגודש ודלקת ריאות.
ב-31 באוקטובר 1992, 350 שנה לאחר מותו של גלילאו גליליי, נשא האפיפיור יוחנן פאולוס השני נאום, שבו הודה בטעויות הכנסייה הקתולית בפרשנות שניתנה לכתביו של גליליי.
ראו גם
ניסוי מגדל פיזה של גלילאו
המהפכה הקופרניקאית
הירחים הגליליאניים
לקריאה נוספת
גלילאו גליליי, איגרת לכריסטינה די לורנה, תרגם ראובן מירן, נהר ספרים, 2022.
גלילאו גליליי, דיאלוג, תרגם דביר ילין, מנדלי מוכר ספרים, 2021.
גלילאו גליליי, דיאלוג, מאיטלקית אריאל רטהאוז, שלם, 2023.
מריו ליביו, גלילאו ומכחישי המדע, מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת אריה ניר, 2021.
יעקב זיק, גליליאו והטלסקופ, גליליאו 87, נובמבר 2005. עמ' 54–60.
מקס ברוד, גליליי הכבול, רומן היסטורי המבוסס על מחקר מעמיק, הוצאת עם עובד תש"ח (תרגום מגרמנית דב שטוק).
ברטולט ברכט, חיי גלילאו (מחזה), תרגם והוסיף מבוא והערות: אברהם עוז, ת"א: אור-עם, 1982.
דווה סובל, בתו של גלילאו - סיפור על קשר בין מדע לאהבה (ל)
סטילמן דרייק, גלילאו, בסדרת "גדולי עבר", דביר, 1988
משפט גלילאו
R. Feldhay, "Catholicism and the Emergence of Galilean Science: A Conflict between Science and Religion?", in: S.N. Eisenstadt & I. Friedrich Silber (eds.), Cultural Traditions and Worlds of Knowledge: Exploring in the Sociology of Knowledge, Connecticut, 1988, pp. 139-195
G. de Santillana, The Crime of Galileo, Chcago 1955, chs. X-XV
M.A. Finocchiaro, The Galileo Affair, Berkely 1989
"Entre Galilée et l'Eglise: la Bible." Une mise au point. Etude. Joël COL. , AutoEdition Méguila
ספרות ילדים
כוכב תמר, גלילאו גלילי: שגילה איך נע כדור הארץ בחלל הגדול, סדרת ממציאים ומגלים. הוצאת כנרת, 2007
קישורים חיצוניים
המוזיאון המקוון של גלילאו
גליליאו גליליי, באתר דעמיין - Knowmagine של אוניברסיטת תל אביב
מקופרניקוס ועד יוחנן פאולוס ה-2 - מסע בחלל בעקבות התגליות האסטרונומיות, באתר סנונית
פרויקט גלילאו - מקור מידע על עבודתו וחייו של גלילאו, באתר אוניברסיטת רייס
ירון כהן צמח, גליליאו: על כן נוע תנוע! האמנם?
מאמר על גלילאו באתר של מט"ח
בניית רפליקה (העתק) של הטלסקופ של גלילאו, באתר של עדן אוריון
תמונת היום באסטרונומיה, הגרסה העברית היא פרויקט של צוות שנת האסטרונומיה - 400 שנה לתצפיותיו הראשונות של גלילאו גליליי בטלסקופ
אריה מלמד-כץ, התחזית האסטרולוגית הגרועה בהיסטוריה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אסטרונומים איטלקים
קטגוריה:פיזיקאים איטלקים
קטגוריה:ממציאים איטלקים
קטגוריה:עיוורים
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:אישים שנדונו באינקוויזיציה
קטגוריה:מתמטיקאים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:מתמטיקאים איטלקים במאה ה-17
קטגוריה:כותבי לטינית בני העת החדשה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פדובה
קטגוריה:ילידי 1564
קטגוריה:נפטרים ב-1642
קטגוריה:המהפכה הקופרניקאית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות | 2024-09-26T16:14:39 |
פילוסוף | שמאל|ממוזער|250px|סוקרטס נחשב בעיני רבים לאבי הפילוסופיה המערבית
פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.
אטימולוגיה
ישנה מסורת הטוענת שהמונח 'פילוסופיה' נולד כשנשאל פיתגורס האם לדעתו הוא חכם. תשובתו של פיתגורס הייתה: "אינני חכם, אני אוהב חכמה" (מיוונית: פיליה=אהבה סופיה=חכמה). אף על פי שאיננו הפילוסוף הראשון, פיתגורס היה הראשון שהגדיר את עצמו ככזה.
בימינו נקראים פילוסופים הן אנשים שעוסקים בפילוסופיה כמקצוע אקדמאי והן אנשים שאוהבים פילוסופיה וחקירה.
העיסוק בפילוסופיה
השאלה "מיהו פילוסוף" היא שאלה פילוסופית בעצמה. אריסטו, אחד הפילוסופים הגדולים ביותר שעמדו לאנושות, פתח את ספרו "מטאפיזיקה א'" באימרה .
יצר הסקרנות והחקירה מלווה את האדם, כמו גם את האנושות, מתחילת ימיו ועד למותו.
מאז ומתמיד בני אדם שאלו שאלות על העולם שסביב. נפש האדם התפלאה למראה תופעות תבל וחיפשה הסברים לשאלות שנקרו בתוכה. אך לא כל אדם ששואל שאלות ייחשב לפילוסוף. אפשר לומר שהפילוסוף הוא זה שעושה את החקירה לדרך חיים. הוא בונה לעצמו השקפת עולם, מנסח שיטות מחקר, מחפש כשלים בתאוריות קיימות ושואף להבין את מכלול היש החיצוני וכן את זה ההכרתי.
פילוסופים שונים היו בנים לכל המעמדות. חלקם עניים, חלקם עשירים, בני דתות שונות ותרבויות שונות.
הפילוסוף היווני אפלטון הקים את האקדמיה. במוסד זה לימדו פילוסופיה, לצד מתמטיקה, לוגיקה, רטוריקה ועוד תחומים, שחשובים גם כשלעצמם וגם ככלים לעיסוק הפילוסופי.
פילוסופים בימינו
בשנות האלפיים, הכשרה של פילוסופים נעשית באוניברסיטאות, במסגרת החוג לפילוסופיה. כיום הפילוסופים פעילים בעיקר באוניברסיטאות ועוסקים בהוראה ובמחקר. התוצר העיקרי של פילוסוף העוסק במחקר הוא מאמרים, המתפרסמים בכתבי-עת פילוסופיים.
תחום חדש יחסית בפילוסופיה הנקרא פילוסופיה יישומית או ייעוץ פילוסופי, משתמש בפילוסופיה להבהרת תפיסת העולם של הנועץ, הקבוצה או הארגון הפונים אליו. הם עוסקים בהתמודדות עם דילמות מוסריות, כתיבת חזון על פי תפיסת העולם, מימוש עצמי ועוד. דוגמה לכך הייתה כאשר הפילוסוף הישראלי אסא כשר ייעץ בכתיבת מסמך "רוח צה"ל".
ראו גם
פילוסופיה
פילוסופיה - מונחים
קטגוריית פילוסופים
קישורים חיצוניים
פילוסופיה בספרייה הווירטואלית
קישורים לאתרים על פילוסופים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות | 2024-07-04T21:03:31 |
חגורת האסטרואידים | שמאל|300px|ממוזער|מיקום חגורת האסטרואידים במערכת השמש
שמאל|ממוזער|300px|מערכת השמש: השמש, כוכבי הלכת הפנימיים, חגורת האסטרואידים, וכוכבי הלכת החיצונים
חגורת האסטרואידים (באנגלית: Asteroid Belt) היא אזור במערכת השמש הפנימית שאינה כוללת גופים טרנס-נפטוניים, שבו מצויים כ-95% מהאסטרואידים במערכת השמש, שהם עצמים קטנים ומוצקים הסובבים את השמש. היא משתרעת בין מסלולו של מאדים לבין מסלולו של צדק ובמרחק של כ־350 עד 500 מיליון קילומטר מהשמש או 2.33 יחידות אסטרונומיות עד 3.33 יחידות אסטרונומיות מהשמש. במובן הרחב יותר בין כוכבי הלכת הסלעיים (כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ, מאדים) לבין כוכבי הלכת הגזיים (צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון).
מספרם המדויק של האסטרואידים באזור זה איננו ידוע, אך נתגלו למעלה מ־468,000 עצמים. בשל גודלה העצום של החגורה, המרחק בין האסטרואידים השונים גדול מאוד. גודלם של האסטרואידים באזור זה נע בין גודלו של כדור טניס לבין גודל של מאות קילומטרים. עם זאת, רק לכ־200 אסטרואידים קוטר העולה על 100 ק"מ. לרוב האסטרואידים צורה אמורפית ולא כדורית.
האסטרואיד הגדול ביותר בחגורה הוא קרס, קוטרו כ־975 ק"מ, הוא בעל צורה כמעט־כדורית, והחל משנת 2006 הוא מוגדר ככוכב לכת ננסי. רוב האסטרואידים קטנים במידה משמעותית מקרס (וסטה, האסטרואיד השני בגודלו, קטן ממנו כמעט פי שניים). ארבעת האסטרואידים הגדולים קרס, וסטה, פאלאס והיגיאה אחראים למחצית מהמאסה בחגורה המרכזית. האסטרואידים עשויים מסלעים וממתכות - מכל האסטרואידים שנבדקו, 92.8% עשויים מסלע, ו־5.7% עשויים מתערובת של ברזל וניקל.
בניגוד לעצמים קרובי ארץ, אסטרואידים הנמצאים בחגורת האסטרואידים אינם מסכנים את כדור הארץ.
גילוי
במשך זמן רב ניסו האסטרונומים למצוא חוקיות המתארת את סידורם של כוכבי הלכת במסלולם סביב השמש. בשנת 1766 נמצאה חוקיות מתמטית על ידי יוהאן טיטיוס ובהמשך היא התפרסמה על ידי יוהאן אלרט בודה. נוסחה זו ידועה בשם "חוק טיטיוס־בודה". בהתאם לסידורם של ששת כוכבי הלכת המוכרים, החוק חזה את קיומו של גוף נוסף שהיה אמור להימצא בחלל באזור שבין מאדים לצדק, תחזית זו ניתנה בשנת 1768. גילוי כוכב הלכת השביעי, אורנוס, על ידי ויליאם הרשל בשנת 1781 התאימה בצורה כמעט מושלמת לתחזיות החוק. הדבר דחף אסטרונומים רבים לחפש את כוכב הלכת החסר באזור שבין מאדים לצדק. התגלית הגיעה בשנת 1801, כאשר בהתאם לתחזיות החוק, ג'וזפה פיאצי גילה את קרס באזור זה בחלל וסיפק חיזוק משמעותי למעמדו של חוק טיטיוס־בודה. רק כעבור 45 שנה התברר שהחוק היה שגוי מיסודו, והתאמתו למיקום כוכבי הלכת הייתה מקרית לחלוטין.
בשנת 1802, קצת יותר משנה אחרי גילוי קרס, מצא היינריך וילהלם אולברס עצם נוסף באותו האזור - פאלאס. בשנים שלאחר מכן נמצאו עצמים רבים נוספים במסלול זה, והם נחשבו ככוכבי לכת. בשנת 1851 רשימת כוכבי הלכת המוכרים גדלה ל־23, ושנה לאחר מכן הוחלט כי רק 8 הגופים הגדולים במערכת השמש יחשבו ככוכבי לכת. כל הגופים שבין מאדים לצדק סווגו מחדש כאסטרואידים. בשנים הבאות, המונח "חגורת האסטרואידים" החל לשמש אסטרונומים, אף על פי שלא ניתן להצביע במדויק מי טבע אותו.
בשנת 1918 הראה האסטרונום היפני קיוצוגו היראיאמה שניתן לקבץ חלק מהאסטרואידים בחגורה למשפחות.
חקר החגורה נמשך בעשורים העוקבים. עד שנת 1921 התגלו 1,000 אסטרואידים, עד 1981 התגלו 10,000 גופים, ועד שנת 2000 מספר הגופים המוכרים הגיע ל־100,000. סקרי שמיים מודרניים אפשרו לגלות עצמים קטנים בהרבה בפרקי זמן קצרים עוד יותר. מעריכים שיש מיליונים בקוטר העולה על קילומטר.
היווצרות
בשנת 1802, זמן קצר אחרי גילוי פאלאס, הציע ויליאם הרשל כי קרס ופאלאס הם שברים של כוכב לכת גדול יותר שהיה בין מאדים לצדק. לפי ההיפותזה, מסיבה בלתי ידועה כוכב הלכת התפוצץ או התפרק, והאסטרואידים הם חלקים שנותרו ממנו ונעים במסלולו. עם הזמן ההיפותזה נפלה, בגלל האנרגיה הגדולה שנדרשה להרוס כוכב לכת ובגלל כמות המסה הקטנה של האסטרואידים שנותרו, כ־4% מהירח. כמו כן, השוני בהרכב הכימי של האסטרואידים מעיד על כך שהם לא הגיעו מאותו המקור.
תאוריה אחרת גורסת כי האסטרואידים הם גרעינים של כוכבי שביט שנלכדו במערכת השמש.
התאוריה המקובלת כיום היא שהאסטרואידים הם "פלנטיסימלים", גופים קטנים שנוצרו מהענן ההתחלתי של מערכת השמש שלא התמזגו לכדי גוף אחד בגלל השפעת כוח הכבידה של צדק.
שמות האסטרואידים
האיגוד האסטרונומי הבינלאומי עוסק גם במתן שמות לאסטרואידים. נכון ל־8 במרץ 2015, 19,112 אסטרואידים זכו לשם. המנהג להעניק שמות לאסטרואידים, מאפשר להנציח באמצעותם אלפי אנשים מתחומים רבים: מלחינים כבאך וג'ובאני פלסטרינה, זמרים כאלביס ופיאף, אנשי מדע כגדל, איינשטיין ופון נוימן, תוכנים כהרשל, אולברס ואילן מנוליס, ציירים כרנואר ופיקאסו, אסטרונאוטים כאילן רמון, ואפילו תלמיד תיכון ישראלי, רון נוימן. ישנם גם אסטרואידים שאינם נקראים על שם אנשים, כגון ASCII, נמיביה, אפריקה, אפופיס ועוד.
רשימת אסטרואידים
נכון ל־29 במרץ 2016 התגלו מעל 468,000 אסטרואידים בחגורה המרכזית. להלן רשימה של האסטרואידים הגדולים והמוכרים יותר:
איטוקוואה
איירס
אסטריה
ארוס
היגיאה
הייבה
וסטה
יונו
מטס
פאלאס
פלורה
קרס
מחקר רובוטי
הגשושית הרובוטית הראשונה שחצתה את חגורת האסטרואידים הייתה פיוניר 10, שנכנס לאזור ב־16 ביולי 1972. באותו הזמן היה חשש כי פסולת בחגורת האסטרואידים עשויה להוות סכנה לחלליות, אך מאז חצו את האזור 11 חלליות ללא שום תקלה. ידוע שבשל הצפיפות הנמוכה של חומרים בתוך החגורה, הסיכויים שחללית הפועלת באזור תיפגע מאסטרואיד מוערכים בפחות מאחד למיליארד.
פיוניר 10, וויאג'ר 1, וויאג'ר 2 ויוליסס עברו באזור בלי לצלם את האסטרואידים. גלילאו צילמה את האסטרואיד 951 גספרה בשנת 1991 ואת 243 אידה בשנת 1993. NEAR Shoemaker צילמה את 253 מתילדה בשנת 1997. קאסיני צילמה את 2685 מסורסקי בשנת 2000. סטארדאסט צילמה את 5535 אנהפרנק בשנת 2002. ניו הורייזונס צילמה את 132524 APL בשנת 2006. רוזטה צילמה את 2867 טיינס בשנת 2008. השחר הקיפה את וסטה בין יולי 2011 לספטמבר 2012.
רוב צילומי האסטרואידים בוצעו על ידי חלליות שהיו בדרך למשימה אחרת, ובדרך התקרבו למשך תקופה קצרה לגופים שונים בחגורת האסטרואידים. רק שלוש חלליות - השחר, NEAR Shoemaker והיאבוסה הן החלליות היחידות שמטרתם העיקרית לחקור אסטרואידים לתקופה ממושכת במסלול או על פני השטח. השחר חקרה את וסטה בין יולי 2011 לספטמבר 2012. במרץ 2015 היא נכנסה למסלול סביב כוכב הלכת הננסי קרס. אם החללית תהיה עדיין מבצעית לאחר חקר קרס, אולי תתבצע טיסת ההתקרבות ומחקר אל פאלאס.
ראו גם
קנטאור
גוף טרנס-נפטוני
חגורת קויפר
דיסקת שברים
קישורים חיצוניים
חגורת האסטרואידים - מאתר "פרחי מדע"
מסע במערכת השמש - אסטרואידים מאתר "פרחי מדע"
How Asteroid Belts Work
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסטרואידים
קטגוריה:מערכת השמש | 2024-01-24T19:27:00 |
יוהנס קפלר | יוהנס קפלר (בגרמנית: Johannes Kepler; 27 בדצמבר 1571 – 15 בנובמבר 1630) היה אסטרונום, מתמטיקאי ואסטרולוג גרמני, שנחשב לדמות מפתח בהתפתחות האסטרונומיה והמדע המודרני במאה ה-17. תמך במודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, לפיו כדור הארץ סובב סביב השמש ואינו מרכז היקום, כפי שהייתה העמדה המקובלת באותה העת. נודע בעיקר בזכות החוקים שניסח אודות התנועה הפלנטרית של כוכבי הלכת סביב השמש, הידועים בשם "חוקי קפלר", שהיוו את אחד מהיסודות עליהם בנה ניוטון את חוק המשיכה האוניברסלי.
קפלר חי בתקופה בה לא הייתה הבחנה ברורה בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, והשפעתם ההדדית של שני התחומים, בנוסף לאמונתו הדתית של קפלר, ניכרת ברבים מכתביו.
ביוגרפיה
ילדותו
ממוזער|שמאל|200px|השביט של 1577 משך את תשומת לבו של קפלר, כמו גם את זו של אסטרונומים רבים באירופה
קפלר נולד ב-27 בדצמבר 1571 בווייל (Weil der Stadt) אשר בנסיכות וירטמברג שבדרום גרמניה. סבו, סבלד קפלר, היה "לורד ראש העיר" (Bürgermeister) בעירם, אולם עד היוולדו של קפלר הידלדלו נכסי המשפחה. אביו, היינריך קפלר, התפרנס כשכיר חרב אך עזב את המשפחה בהיות קפלר בן חמש שנים. נראה כי הוא מת בזמן המרד ההולנדי. אמו, קתרינה גולדנמן, עסקה בריפוי וחקר צמחי מרפא. כילד היה קפלר חלש ונוטה לחלות. עם זאת, היה ידוע כילד מבריק, והרשים את המטיילים שעברו בפונדק שהחזיק סבו (אב אמו) בכישורים המתמטיים יוצאי הדופן שלו.
קפלר התוודע לאסטרונומיה בגיל צעיר, ופיתח אהבה לתחום שיעסיק אותו במשך כל חייו. בגיל שש הוא צפה בשביט של שנת 1577, וכתב כי "נלקח על ידי אמא [שלו] למקום גבוה כדי לצפות בו". בשנת 1580, בגיל תשע, צפה בליקוי ירח. עם זאת, מחלת האבעבועות השחורות בה לקה בילדותו הותירה את ראייתו פגומה והטילה בידיו מום, ובכך הגבילה את יכולתו לעסוק בצדדים התצפיתיים של האסטרונומיה.
בשנת 1589, לאחר שסיים את לימודיו במערכת החינוך הפרוטסטנטית של וירטמברג, החל קפלר ללמוד תאולוגיה באוניברסיטת טיבינגן. הוא הוכיח עצמו כמתמטיקאי מעולה וזכה למוניטין של אסטרולוג מוכשר. תחת הדרכתו של מיכאל מאסטלין, למד על המודל הגאוצנטרי של תלמי ועל המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס. באותה תקופה החל לתמוך בתאוריה של קופרניקוס. בוויכוחים נהג להגן על המודל ההליוצנטרי מנקודת מבט תאורטית ותאולוגית גם יחד. בסמוך לסוף לימודיו הוצע לקפלר לעבוד כמורה למתמטיקה ולאסטרונומיה בבית הספר הפרוטסטנטי בגראץ (שלימים הפך לאוניברסיטה של גראץ); על אף שאיפתו להפוך לכומר, הוא נענה להצעה באפריל 1594, בגיל 22.
חייו בגרץ (1594–1600)
"מסתרי היקום"
שמאל|ממוזער|250px|מודל מערכת השמש לפי קפלר כפי שפורסם בחיבורו, "מסתרי היקום"
250px|ממוזער|שמאל|מחווה ליוהנס קפלר באוניברסיטת תל אביב
250px|ממוזער|שמאל|מחווה ליוהנס קפלר של יגאל תומרקין באוניברסיטת תל אביב
בשנת 1596, כאשר לימד בגרץ, פרסם קפלר את חיבורו העיקרי הראשון, "מסתרי היקום", בו עסק בקשרים בין מסלולי כוכבי הלכת. בחיבורו קפלר מתאר את רעיונו הקשור לחמשת הגופים (פאונים) האפלטוניים - הארבעון, הקובייה, התמניון, התריסרון והעשרימון, גופים משוכללים, תלת־ממדים, סימטריים ובנוסף ניתן לחסום כדור בכל אחד מהם ולחסום כל אחד מהם בכדור. תכונה זו הביאה את קפלר לרעיון שמסלולי כוכבי הלכת הם כדורים, החוסמים ונחסמים באחד מהגופים האפלטוניים, כלומר ברווחים שבין המסילות של כוכבי הלכת לשמש ניתן להכניס בדיוק את אחד הגופים המשוכללים. קפלר קבע את החלוקה של הגופים בין ששת כוכבי הלכת שהיו ידועים בזמנו במערכת השמש: במסלולו של כוכב הלכת שבתאי נחסמה קובייה, בקובייה נחסם מסלולו של צדק, במסלולו של צדק נחסם הארבעון, שחוסם את מסלולו של מאדים, וכך הלאה.
נישואיו הראשונים
בדצמבר 1595 הכיר קפלר את ברברה מילר, אלמנה ולה בת מנישואיה הקודמים. מילר הייתה בתו של טוחן עשיר, שהתנגד לנישואים עקב עוניו של קפלר, אך התמתן לאחר שקפלר פרסם את ספרו "מסתרי היקום". הזוג נישא ב-27 באפריל 1597.
בשנתיים הראשונות לנישואים, נולדו לזוג שני ילדים (היינריך וסוזנה), אך שניהם מתו בינקותם. לאחר מכן נולדו שלושה ילדים נוספים, סוזנה (1602), פרדריק (1604) ולודוויג (1607).
מחקרים נוספים בגרץ
לאחר פרסום "מסתרי היקום" ובעידוד בכירי אוניברסיטת גרץ, החל קפלר בתוכנית לשכלול עבודתו ולהרחבתה. הוא תכנן לחקור ולכתוב ספרים על ארבעה נושאים נוספים: על תנועת כוכבי הלכת, על היקום ה"נייח" (השמש והכוכבים שאינם כוכבי לכת), על אופיים הפיזי של כוכבי הלכת והיווצרותם של מאפיינים טופוגרפיים (התמקדות בעיקר בכדור הארץ) ועל השפעת השמים על כדור הארץ (תופעות אופטיות באטמוספירה, מטאורולוגיה ואסטרולוגיה).
בנוסף, שלח קפלר את ספרו "מסתרי היקום" לאסטרונומים המובילים באותה תקופה, בהם טיכו ברהה, האסטרונום הראשי של הקיסר רודולף השני. ברהה וקפלר החלו בהתכתבות שיסודה בביקורת של ברהה על רעיונותיו של קפלר ועל ספרו, אולם נמשכה כשנתיים בדיונים על מגוון בעיות אסטרונומיות. ברהה התרשם מיכולתו המדעית של קפלר והזמין אותו לעבוד אצלו במצפה כוכבים חדש שהקים בפראג. בשל מהומות על רקע דתי, בין פרוטסטנטים לקתולים שפרצו בגרץ, מצבו הכלכלי וההזדמנות לעבוד במחקר אסטרונומי, שמח קפלר לקבל את הזמנתו של ברהה. וב-2 באוגוסט 1600 עזב את גרץ עם משפחתו ועבר לגור בפראג.
חייו בפראג (1600–1612)
המתמטיקאי הראשי לקיסר
בהגיעו לפראג, קפלר עבד תחת הדרכתו הצמודה של ברהה, בעיקר בניתוח מתמטי של נתוני התצפיות האסטרונומיות. כשנה לאחר הצטרפותו של קפלר, מת ברהה באופן מפתיע. לטענת קפלר הדבר קרה כתוצאה מהתפוצצות שלפוחית השתן במהלך משתה בחצר הקיסר שבו ברהה נמנע מלהשתמש בבית השימוש עקב כללי הנימוס. וכך ב-24 באוקטובר 1601 קיבל קפלר את משרת המתמטיקאי הראשי לקיסר וירש את כל תצפיותיו ונתוניו של ברהה. קפלר החזיק במשרה זו במשך 11 שנים, עד מותו של הקיסר רודולף השני. תקופה זו נחשבת לפורייה ביותר בחייו של קפלר.
ב-1 בינואר 1604 פרסם קפלר את ספרו: "Astronomiae Pars Optica" העוסק בתופעות אופטיות הנראות בתצפיות אסטרונומיות, בו תיאר את דעיכת עוצמת האור לפי היחס ההופכי של המרחק ממקור האור בריבוע, החזרת אור על ידי מראות ישרות וקמורות, פרלקסה ותופעות אופטיות נוספות. ספר זה נחשב לבסיס של האופטיקה המודרנית.
מאוחר יותר בשנת 1604, פרסם את ספרו: "De Stella Nova" ("הכוכב החדש"), בו קפלר מתייחס להתפוצצות הסופרנובה שארעה באותה שנה. בספר זה ניתח קפלר את הופעת הסופרנובה באופן מדעי, ונקט עמדה ספקנית כלפי הפירושים האסטרולוגיים שניתנו לה.
"האסטרונומיה החדשה"
ממוזער|הספר "האסטרונומיה החדשה"
מחקריו האסטרונומיים של קפלר, שהתחילו באנליזה של תנועת כוכב הלכת מאדים תחת הדרכתו של ברהה, הגיעו לשיא בספרו "האסטרונומיה החדשה", אשר כלל בתוכו את שני חוקי התנועה הראשונים מתוך שלושת החוקים שניסח.
תהליך זה של ניתוח תנועתו של מאדים ארך כשש שנים, בהן קפלר חישב קירובים רבים למסלולו של מאדים ורק לאחר מספר רב של ניסיונות כושלים, חישב ואימת שמסלולו של מאדים הוא מסלול אליפטי, כאשר השמש נמצאת באחד ממוקדי האליפסה. לאחר מכן, בזמן קצר, הצליח קפלר לאמת על פי נתוני התצפיות של ברהה שאף שאר כוכבי הלכת נעים במסלול אליפטי (החוק הראשון) ומקיימים את החוק השני. בסוף שנת 1605 סיים קפלר את כתיבת "האסטרונומיה החדשה", אך עקב סכסוכים על השימוש בתצפיות שברהה הוריש אחריו, פורסם הספר רק בשנת 1609.
עבודות נוספות
בשנת 1610 גילה גלילאו גליליי ארבעה ירחים המקיפים את כוכב הלכת צדק, בעזרת ההמצאה החדשה באותה תקופה - הטלסקופ. גילוי זה נתן משנה תוקף למודל ההליוצנטרי והיווה הוכחה שתנועה שאינה סביב כדור הארץ היא בגדר האפשר. גלילאו ביקש את דעתו של קפלר, שנחשב באותה תקופה לאסטרונום הבכיר באירופה. קפלר הגן על גילוייו של גלילאו ואף הציע מספר השערות על המשמעות של גילויים אלו, במאמר שפרסם.
בנוסף, החל קפלר לחקור את תכונותיו האופטיות של הטלסקופ. התוצאה הייתה ספר נוסף שפורסם בשנת 1611 בשם "הדיופטריה" - מדע שבירת האור על ידי עדשות. בספר זה הניח קפלר את היסודות התאורטיים לאופטיקה הגאומטרית ומשם את עקרונות פעולת הטלסקופ.
בשנת 1611 חיבר קפלר מאמר נוסף: "על פתית השלג המשושה", בחיבור זה גילה קפלר את מבנה המשושה של פתית השלג, מבנה אופטימלי - בעל השטח הגדול ביותר עם כמות החומר הקטנה ביותר. בחיבורו הרחיב קפלר את הנושא של בעיות אופטימיזציה ודן בבעיית הכיסוי: מהו הסידור הטוב ביותר של כדורים המאפשר את תפיסת הנפח הקטן ביותר? קפלר הגיע לסידור בצורת גביש קובייתי ממורכז פאה. קפלר לא הוכיח שסידור זה הוא הטוב ביותר האפשרי והבעיה נותרת פתוחה עד לשנת 1998 (השערת קפלר, ראו גם 23 הבעיות של הילברט).
תהפוכות פוליטיות ואישיות
בשנת 1611, המתח הדתי-פוליטי בפראג הגיע לשיא; הקיסר רודולף השני, שבריאותו התרופפה, נאלץ לוותר על כס המלכות לטובת אחיו, הקיסר מתיאס. קפלר הרגיש שעתידו בפראג לא בטוח והחל לחפש מקום אחר לעבוד ולחיות בו. מבין ההצעות הרבות שקיבל, בחר קפלר לקבל הצעה למשרה של מרצה למתמטיקה בעיר לינץ שבאוסטריה.
במקביל, שלושת ילדיו של קפלר חלו באבעבועות שחורות, בה חלה קפלר עצמו בילדותו. בנו פרדריק בן ה-6, נפטר מהמחלה. אשתו, שבריאותה הייתה רופפת, נפטרה זמן קצר לאחר מכן. קפלר נשאר בפראג עד למותו של הקיסר רודולף השני, בשנת 1612. הקיסר החדש, מתיאס, השאיר את קפלר בתפקידו, אך לא מנע ממנו לעזוב בסופו של דבר ללינץ.
שארית חייו (1630-1612)
השפעתו
רשימת כתביו
הוקרה והנצחה
מכתש על שמו על הירח ועל מאדים
האסטרואיד קפלר 1134 שהתגלה על ידי מקס וולף נקרא על שמו.
הרחוב בו נולד בעיר מינכן בגרמניה נקרא על שמו.
חללית האספקה האירופית, ATV-2, ששוגרה אל תחנת החלל הבינלאומית בפברואר 2011, נקראה על שמו.
ארכיטקטורה (2012) לסדרת מעבדים גרפיים של חברת NVIDIA, הנמצאת בליבם של כרטיסי GeForce 600, נקראה בשם Kepler.
טלסקופ החלל קפלר (Kepler space telescope) של נאס"א אשר הושק ב-07/03/2009 נקרא על שמו. באמצעותו התגלו אלפי מערכות כוכבי לכת שנקראו על שמו של קפלר, וביניהם; קפלר 22b, קפלר 452b, קפלר 11 ועוד.
להקת הקיי-פופ Kep1er נקראת על שמו.
לקריאה נוספת
קסטלר, יוהאנס קפלר, האיש ופעלו (מאנגלית: חיים בן-עמרם), תל אביב, הוצאת דביר, 1970.,
Raz Chen-Morris, Measuring shadows : Kepler's optics of invisibility, University Park, Pennsylvania : The Pennsylvania State University Press, 2016
Giora Hon. 1987. “On Kepler’s Awareness of the Problem of Experimental Error.” Annals of Science 44: 545–591
Bernard R. Goldstein and Giora Hon. 2005. “Kepler’s Move from Orbs to Orbits: Documenting a Revolutionary Scientific Concept.” Perspectives on Science 13: 74–111
קישורים חיצוניים
מקופרניקוס ועד יוחנן פאולוס ה-2, באתר סנונית
יוהנס קפלר באתר אנדריאה של אוניברסיטת ת"א
על הספר "סומניום" באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אסטרונומים גרמנים
קטגוריה:מיסטיקה הרמטית
קטגוריה:לותרנים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:מתמטיקאים גרמנים במאה ה-16
קטגוריה:מתמטיקאים גרמנים במאה ה-17
קטגוריה:כותבי לטינית בני העת החדשה
קטגוריה:ילידי 1571
קטגוריה:נפטרים ב-1630
קטגוריה:המהפכה הקופרניקאית | 2024-10-09T14:35:38 |
מטרונום | ממוזער|שמאל|259x259px|מטרונוםמֶטְרוֹנוֹם, המכונה בעברית פַּעֲמָן, הוא מכשיר עזר לנגינת יצירות מוזיקליות ולאימון טכני, המורה על הקצב והמפעם בו יש לנגן את היצירה, וכך יכול לשמור המנגן על קצב אחיד של הנגינה.
תיאור
ממוזער|210x210 פיקסלים|מטרונום נע
המטרונום הוא למעשה מטוטלת המתנודדת סביב ציר קבוע. הוא מורכב משתי משקולות, אחת כבדה מהשנייה המחוברות ביניהן במוט מתכת. המשקולת הכבדה נמצאת בתחתית המוט, ובדרך כלל מוסתרת מהמשתמש. המשקולת השנייה נמצאת מעל הציר וניתנת להזזה. מרחקה מהציר קובע את הקצב בו יתנודד המטרונום. ככל שהמשקולת נמצאת גבוה יותר (כלומר רחוק יותר מהציר), זמן המחזור ארוך יותר. על המוט שעליו נעה המשקולת, מסומנות שנתות בהתאם לזמני המחזור השונים, כך שהמשתמש יכול להתאימו ליצירה אותה הוא מנגן.
המטרונום הוא מטוטלת מורכבת (מכונה גם מטוטלת פיזיקלית). כמו המטוטלת הפשוטה של גלילאו (מכונה גם מטוטלת מתמטית), זמן המחזור של המטרונום אינו תלוי בזווית הנטייה. בשונה מהמטוטלת הפשוטה, למטרונום שתי משקולות ועל כן זמן המחזור שלו תלוי ביחס והמרחק בין שתיהן.
היסטוריה
אף על פי שהתאוריה המסבירה את פעולתו של המטרונום הייתה ידועה כבר לניוטון בסוף המאה השבע עשרה, הומצא המכשיר עצמו רק כמאה שנים מאוחר יותר על ידי המוזיקאי ההולנדי דיטריך ניקולאוס וינקל .
בשנת 1784 המציא המלחין הצרפתי ז'אן באטיסט דאבו כרונומטר, שנועד לשמש כמטרונום והקדים בשנים רבות את המטרונום של מלצל. דאבו ציין בספרות את הקצב הרצוי לכל פרק בסימפוניות לתזמורת גדולה, אופוס 11 שלו, בתפקיד הכינור הראשון.
כיום נפוץ השימוש במטרונום אלקטרוני, שהוא קומפקטי ואמין יותר, אין צורך למתוח אותו, ויש בו פונקציות נוספות, למשל: חיבור לאוזניה, כיוון מקצבים, פעימה מודגשת והצגת המפעם באמצעות אור מהבהב וללא צליל.
שימושו אצל מלחינים
המלחין לודוויג ואן בטהובן שילב בפרק השני של הסימפוניה השמינית שלו פרודיה על המטרונום, ששוכלל אותו זמן בידי חברו, יוהאן נפומוק מלצל . המלחין ג'רג' ליגטי כתב את "פואמה סימפונית ל-100 מטרונומים".
גלריה
קישורים חיצוניים
מטרונום, באתר צלילוגיה
Online Metronome
הערות שוליים
קטגוריה:קצב | 2023-11-07T14:16:50 |
גופים קרובי ארץ | ממוזער|250px|מעברו של האסטרואיד FH 2004 ליד כדור הארץ. הגוף השני שחולף הוא מטאור
גופים קרובי ארץ או עצמים קרובי ארץ (NEOs – Near Earth Objects) הם אסטרואידים ושביטים החולפים בחלל בסמיכות גבוהה יחסית לכדור הארץ.
מלבד כוכבי הלכת הגדולים, למערכת השמש שייכים גופים קטנים, כאלה שמכונים "כוכבי לכת מינוריים" (אסטרואידים) או שביטים שמקיפים את השמש. רוב מסלולי האסטרואידים נמצאים בחגורת האסטרואידים בין המסלולים של כוכבי הלכת מאדים וצדק, ואילו רוב השביטים נעים באזורים עוד יותר מרוחקים. אולם, מעטים מהגופים הזעירים האלה מתקרבים לכדור הארץ, לפעמים בצורה מסוכנת, ועלולים להתנגש בו. אלה הם העצמים הקרויים "גופים קרובי ארץ". לפני 65 מיליוני שנים גוף כזה, שגודלו היה כ-10 ק"מ, גרם להכחדת הדינוזאורים מעל פני כדור הארץ, יחד עם יצורים רבים אחרים על פי הסברה המקובלת. ברשומות האיגוד הבינלאומי לאסטרונומיה רשומים כיום למעלה מ-400,000 אסטרואידים, מהם כ-6,000 שמתקרבים מאוד לארץ. האפשרות להתנגשות של אחד מגופים אלה עם כדור הארץ, והסכנה לפגיעה מסיבית בחיי אדם וברכוש שיש בה, מוכרות למדענים ולממשלות במדינות שונות.
חקר וגילוי גופים קרובי ארץ
מומחים לאסטרואידים מסביב לעולם החלו לשכנע ממשלות רבות להקצות יותר משאבים בתוכניות לחקר אסטרואידים, בתוכניות הגנה ובמחקר בסיסי של שביטים ואסטרואידים. נאס"א עצמה תשקיע כ-3.5 מיליון דולר בכל שנה בחיפוש אחר אסטרואידים המסכנים את כדור הארץ. מחקר בסיסי של הרכב האסטרואידים יכלול משימות רובוטיות, תצפיות מטלסקופים קרקעיים ומחקרים תאורטיים.
בינתיים לא מוקצים כל תקציבים לחקר האפשרויות להסרת האיום אם יתגלה. לפני שהמדענים יוכלו לדעת כיצד לעשות זאת, יש צורך ביותר מידע אודות הפיזור של עצמים קרובים לכדור הארץ והרכבם.
החוקרים ממליצים לנאס"א להתמקד במטרות הבאות כדי להראות כיצד בני אדם ורובוטים יוכלו לעבוד ביחד על פני השטח של עצמים קטנים בחלל הקרוב לכדור הארץ:
להשיג ידע בסיסי על העצמים במערכת השמש
לשאוף להשיג הישגים טכניים שלא התאפשרו קודם לכן על עצמים בחלל הבינפלנטרי
להגן על כדור הארץ מאפשרות עתידית של התנגשות קטסטרופלית עם עצם מסוכן מן החלל.
מכיוון שפעילויות אלה יאפשרו טיסות מאוישות לחלל הבינפלנטרי, הם גם יוכלו לשמש כר לצבירת ניסיון טכני ורפואי להתנהגות בני אדם במרחקים כאלה, ואולי מטרה מאתגרת יותר תהיה משימה מאוישת למאדים.
חישובים אסטרונומיים של שיערוך מסלול של 2020 UL3 מצאו שב-14 בנובמבר 2089 הוא צפוי לחלוף קרוב כ-251 אלף קילומטרים מכדור הארץ, מרחק שיחד עם טווח השגיאה בחישוב מכניס את תסריט התנגשות עם כדו"א לאפשרי.
פרויקט סנטינל
מפאת מחסור בתקציב ציבורי, הקימה קבוצה של מדענים ואסטרונאוטים לשעבר את "קרן B612" , מוסד ללא כוונת רווח שמטרותיו הן לממן פעילות חיפוש וייזום פתרונות למניעת התנגשות של גופים קרובי ארץ. הקרן עסקה בעיקר בתוכנית לשיגור טלסקופ החלל "סנטינל" (זקיף) , שהיה אמור להיות הטלסקופ הראשון בחלל שמטרתו היחידה היא גילוי גופים עם פוטנציאל התנגשות.
הטלסקופ יועד להיות מוצב במסלול דמוי-נוגה, כך שהוא יימצא תמיד לפני כדור הארץ בסיבובו סביב השמש, וכך הוא יוכל לסרוק את כל האזור בחלל שממנו עתידים להגיע גופים במסלול התנגשות עם הארץ. במצב זה, רזולוציית הסריקה תהיה גבוהה, עם 90% סיכוי לגלות כל גוף שקוטרו לפחות 140 מטר. זהו הגודל הקטן ביותר מבין כל הפרויקטים שמיועדים למטרה זו. הטלסקופ היה מיועד להיות משוגר במהלך שנת 2018, אולם הפרויקט בוטל מחוסר תקציב.
בהתאם לקוטרו ולמהירותו הקווית של כדור הארץ, הוא עובר מרחק השווה לקוטרו בכל 425 שניות, שהן כ-7 דקות. על כן, מספיק להשהות או לקדם גוף הנמצא במסלול התנגשות במעט יותר מ-7 דקות, כדי למנוע מהגוף לחצות את מסלול הארץ, או אפילו להתקרב במידה שהוא יילכד בשדה הכבידה של הארץ. לצורך השהיה בסדר-גודל כזה, של גוף שפגיעתו צפויה בתוך כ-10 שנים, די בשינוי מהירות זעיר של כמיקרו-מטר בשניה. הדרכים המוצעות כדי לגרום שינוי מהירות כזה הן: התנגשות על ידי חללית, פיצוץ של מתקן גרעיני בסמוך לגוף (כדי להסיטו מהמסלול או כדי להאט אותו), פיצוץ בתוכו (כדי לפרק אותו לחתיכות קטנות שלא יתנגשו, או שיישרפו באטמוספירה), או משיכה של הגוף באמצעות חללית שתרחף לידו ללא מגע, במשך תקופה ארוכה - רעיון המכונה "טרקטור כבידה" . מדעני "סנטינל" העדיפו את הרעיון האחרון בעיקר מפני שהוא מתאים לטיפול בסכנות שאינן גוף יחיד, אלא אוסף של גופים קטנים המוחזקים יחד בכוח הכבידה.
מחקר בישראל
סוכנות החלל הישראלית בחרה באוניברסיטת תל אביב ובקבוצת מדענים מאנשי הסגל האקדמי שלה להקמה ולהפעלה של מרכז ידע לאומי על גופים קרובי ארץ. המרכז הוא שיתוף פעולה בין החוג לפיזיקה ואסטרונומיה, החוג לגיאופיזיקה ומדעים פלנטריים, ובית הספר לחינוך של האוניברסיטה. בראש המרכז עומד ד"ר נח ברוש, מנהל מצפה הכוכבים על שם וייז.
פעילות המרכז כוללת תצפיות אסטרונומיות לניטור עצמים חדשים ולמעקב אחר גופים ידועים, והסברה בקרב הנוער והקהל הרחב. המחקר המדעי במרכז מתבסס על תצפיות אסטרונומיות עם שני הטלסקופים של מצפה הכוכבים ע"ש וייז: הטלסקופ הוותיק, שקוטרו מטר אחד, וטלסקופ מודרני ואוטומטי, שקוטרו 46 ס"מ, שייעודו העיקרי חיפוש אסטרואידים ושביטים, מעקב אחריהם ולמידת תכונותיהם. במסגרת המחקר התגלו יותר מ-40 אסטרואידים על ידי מדעני המרכז, ולשניים מהם הוענקו שמות.
גוף דומה הוקם באופן וולונטרי על ידי מצפה הכוכבים הפרטי ברקת ביישוב מכבים שם מתבצע המחקר על ידי חוקרים מן הארץ והעולם באמצעות מערכת מיוחדת המאפשרת כיוון המכשירים לאסטרואידים דרך רשת האינטרנט. תוכנית נוספת קיימת גם באגודה הישראלית לאסטרונומיה. יושב ראש האגודה הקודם, אילן מנוליס, זכה לאסטרואיד על שמו.
ראו גם
אפופיס (אסטרואיד)
אסטרואידי אטן
אסטרואידי אפולו
חור מנעול כבידתי
ניסוי הסטת אסטרואיד כפול
קישורים חיצוניים
התוכנית הישראלית של "מגיני ארץ"
תוכנית חיפוש וניטור האסטרואידים במצפה הכוכבים במכבים
על האסטרואיד הקטן שפגע בסודאן ב-7 באוקטובר 2008. זוהי הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה זוהה אסטרואיד (גם אם קטן) לפני פגיעתו בכדור הארץ, ופגיעתו נצפתה ואושרה. מאתר האגודה הישראלית לאסטרונומיה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מערכת השמש
קטגוריה:אסטרואידים
קטגוריה:שביטים
קטגוריה:אסטרונומיה | 2024-08-03T18:34:26 |
טלוויזיה | ממוזער|250px|אנטנה לקליטת שידורי טלוויזיה
ממוזער|250px|RCA 630-TS, מקלט טלוויזיה משנות הארבעים
ממוזער|250px|מקלט טלוויזיה משנות החמישים
ממוזער|שמאל|250px|מקלט טלוויזיה משנות החמישים
ממוזער|250px|מסך טלוויזיה 40 אינץ'
ממוזער|250px|מסכי טלוויזיה בחנות (2008)
טלוויזיה (מאנגלית: Television, קיצור מקובל באנגלית: TV (TeleVision)) היא אמצעי תקשורת טלקומוניקטיבי המשמש לשידור וקליטה של תמונות וצלילים. המונח "טלוויזיה" מקבל את משמעותו בהתאם למיקומו התחבירי והסמנטי, ויכול לשמש לציון שם המכשיר או שם הטכנולוגיה, כתיאור התוכן הטלוויזיוני וכתיאור הטלוויזיה כמדיום תקשורת המונים.
הטכנולוגיה עליה מבוססים שידורי הטלוויזיה הייתה קיימת כבר מראשית המאה העשרים, אך רק לאחר מלחמת העולם השנייה החל אמצעי התקשורת החדש לצבור תאוצה בקרב הציבור. בבסיסו, היה התהליך הטכנולוגי מבוסס על משדר טלוויזיה המשדר אותות רדיו (RF) הנושאים מידע חזותי וקולי, ועל מקלט טלוויזיה הקולט את האותות, מפענחם ומציגם בפני הצופה. במשך השנים, בעקבות חידושים ופיתוחים בתחום, נכנסו לשימוש רחב היקף גם טכנולוגיות נוספות כמו שידור הטלוויזיה בכבלים, שידורי הלוויין והטלוויזיה הדיגיטלית.
כבר מראשיתה של הטלוויזיה כאמצעי תקשורת ניתן היה להפיץ את שידוריה למרחק רב. בזכות מאפיינים אלו הפכה הטלוויזיה לאמצעי תקשורת פופולרי המאפשר צפייה המונית ומשותפת של קהל רחב ומגוון גאוגרפית – תכונה שהייתה באותה עת ייחודית רק לשידורי הרדיו. המדיום הטלוויזיוני אפשר לראשונה שידור של אירועים שונים בשידור חי, גם במראה וגם בצליל..
אטימולוגיה
השם "טלוויזיה" הוא צירוף המילה היוונית "Τηλε" – רחוק, והמילה הלטינית "Vision" – ראייה, ויחד: "לראות למרחוק". המקור העברי של השם "טלוויזיה" הוא מהאקדמיה ללשון העברית שחיברה את המילה מאנגלית עם סיומת "יה" על מנת לציין כי מדובר בשם עצם.
היסטוריה
ימין|ממוזער|250px|תבנית בדיקה טלוויזיונית
שמאל|ממוזער|250px|"ראש אינדיאני", תבנית הבדיקה הראשונה לכיול ציוד טלוויזיה, אותו הציגה RCA ב-1939
טלוויזיה מכנית
ב-1884 הציע פבליק גוטליב ניפקו את גלגל ניפקו, מודל לטלוויזיה המבוססת על רעיון הדיסקה המסתובבת (spinning disk) אך מודל זה הפך לישים טכנולוגית רק ב-1907. בין 1907 ל-1910 בנו בוריס רוזינג וולדימיר זבוריקין את המודל הראשון של טלוויזיה אלקטרומכנית. זבוריקין הגה את הרעיון להשתמש בשפופרת קרן קתודית והוא המציא את מצלמת הטלוויזיה הראשונה והכבלים, בעוד רוזינג המציא את צורתה של הטלוויזיה.
הטלוויזיה האנלוגית הראשונה הוצגה בלונדון ב-1924 על ידי ג'ון לוגי ביירד, ותוכנית הטלוויזיה הראשונה שהוצגה באמצעותו הייתה סרט אנימציה של פליקס החתול ב-30 באוקטובר 1925. הטכנולוגיה של ביירד אומצה על ידי ה-BBC ונשארה בשימוש עד שהוחלפה ב-1937 בטכנולוגיה אלקטרונית לחלוטין.
טלוויזיה אלקטרונית
הטלוויזיה האלקטרונית הראשונה הוצגה והומצאה על ידי פילו טיילור פארנסוורת' ב-1927.
שידור הטלוויזיה הראשון לטווח רחוק התרחש ב-7 באפריל 1927 בין וושינגטון לניו יורק.
ב-1930 גייס מנכ"ל RCA, דייוויד סארנוף, את ולדימיר זבוריקין, שהיה עד אז עובד ווסטינגהאוז על מנת להוביל את פיתוח תחום הטלוויזיה של RCA. לזבוריקין היו מספר פיתוחים בנושא כבר מ-1923 (המכשיר שלו נקרא "איקונוגרף"). עם זאת, פרנסוורת', שהציג פתרון לטלוויזיה אלקטרונית ב-1928, קיבל מסארנוף ב-1931 הצעה למכור את הפטנט שלו ל-RCA תמורת 100,000 דולר, ולהפוך לעובד RCA. הוא סירב ומאוחר יותר הצטרף לחברת פילקו. סארנוף הגיש תובענה למשרד האמריקאי לרישום פטנטים בטענה שיש לזקוף את הפטנט לטלוויזיה לזכותו של זבוריקין מ-RCA, שקדם לפרנסוורת' בפיתוח (אף שלא ביצע הדגמה מוצלחת שלו לפני שפרנסוורת' עשה כן). הדיונים נמשכו עד 1934 ובסופם זכה פרנסוורת' להכרה בפטנט שלו, ערעורים הפכו את ההחלטה על פיה עוד מספר פעמים עד שנקבעה החלטה סופית שחייבה את סארנוף לשלם לפרנסוורת' תמלוגים על המצאתו.
בתערוכה העולמית של ניו יורק (1939) הציגה RCA לראשונה לציבור טלוויזיה אלקטרונית (מקלט ושידור), בו שודרה תבנית הבדיקה "ראש אינדיאני", כמו כן שידרה NBC את טקס הפתיחה של התערוכה ל-200 מקלטי RCA באזור ניו יורק. במלחמת העולם השנייה הוסב תחום הטלוויזיה לפיתוח מכ"ם, אולם מיד עם תום המלחמה החלה RCA למכור מכשירי טלוויזיה לשוק הביתי.
גרמניה הנאצית הייתה חלוצה בשימוש רחב היקף בשידורי טלוויזיה (תחנת הטלוויזיה הממשלתית הייתה למעשה תחנת הטלוויזיה הראשונה בעולם ששידרה על בסיס קבוע עם לוח שידורים מתוכנן מראש) ועודדה מפעלים לייצר מכשירי טלוויזיה במחיר שווה לכל נפש. מספר חברות ייצרו את המקלט Volkfernseher, ששווק במחיר 650 רייכסמרק. שידורי הטלוויזיה שודרו לכל גרמניה, אך מכשירים פרטיים היו בעיקר בברלין, בשאר המדינה ובארצות הכבושות הוקמו אולמות לצפייה בשידורי הטלוויזיה. בספטמבר 1942 הוקם משדר של הטלוויזיה הגרמנית בראש מגדל אייפל.
טלוויזיה בצבעים
בשידורי טלוויזיה אנלוגיים חלוקת התמונה לאזורים מתבצעת באופן של חלוקת המידה האנכית של התמונה לכמה מאות קווים אשר כל אחד מהם נסרק ברצף אחד לכל אורכו, על ידי מצלמת הטלוויזיה. מכל קו כזה מפיקה מצלמת הטלוויזיה אות חשמלי משתנה אשר השינויים בעוצמתו מבטאים את שינויי הבהירות לאורך קו התמונה המצולמת המיוצג באמצעותו. רצף של כמה מאות קווים כאלה מייצגים את התמונה כולה, ומצלמת הטלוויזיה חוזרת על פעולת הסריקה הזו כ-25 פעמים בכל שנייה.
כאשר מסתפקים בשידור התמונה בשחור-לבן, יש להמיר לאות חשמלי רק את מידת הבהירות הכללית של כל אזור. בשידור בצבע, יש להמיר בנפרד את הבהירות היחסית של כל אחד משלושת צבעי היסוד (אדום, ירוק, כחול) לשלושה אותות חשמליים נפרדים.
איכות התמונה נקבעת על ידי שלושה גורמים:
בהירות – זוהי עוצמת ההארה הממוצעת של התמונה
ניגודיות (קונטרסט) – זהו היחס בין הבהירות המרבית לבהירות המזערית של רכיבי התמונה
רזולוציה – זהו מספר הרכיבים המרכיבים את התמונה על המסך
מידת ההבחנה של תמונה בכיוון האנכי היא המספר המרבי של רכיבי התמונה, בהם ניתן להבחין לאורך קו אנכי של המסך. מידת ההבחנה של התמונה בכיוון האופקי, היא המספר המרבי של רכיבי התמונה בהם ניתן להבחין לאורך קו אופקי של המסך.
ב-1945 הציגה CBS טלוויזיה צבעונית לאישור ה-FCC. שיטת השידור של CBS לא נקלטה במכשירי RCA ולו הייתה מתקבלת, הייתה מחייבת את הצרכנים להיפטר ממכשירי הטלוויזיה של RCA שברשותם ולרכוש אחרים. סארנוף פעל בשתי חזיתות, מחד הוא ניסה לבלום החלטה לטובת CBS ב-FCC ומאידך האיץ במהנדסיו לפתח שיטת טלוויזיה צבעונית אלקטרונית עדיפה. אף על פי שב-1950 (לאחר שסארנוף הצליח לעכב את ההחלטה מספיק) אישרה ה-FCC את הטלוויזיה של CBS, בידי RCA היה כבר פתרון מתחרה עדיף (שהיה הבסיס לתקן NTSC).
ב-1963 פיתח מהנדס חברת טלפונקן, ולטר ברוש (Walter Bruch), את שיטת שידור הטלוויזיה PAL, הנפוצה ברוב מדינות העולם.
טלוויזיה דיגיטלית
המהפכה הדיגיטלית בשידורי הטלוויזיה הביאה לכך שכל התהליך מהצילום, אל האחסון, ההפצה ועד לצפייה מבוצע באופן דיגיטלי. השידור הקרקעי, הלווייני, ההפצה בכבלים או באינטרנט מבוצעות בתקנים דיגיטליים שונים ומפוענחת על ידי הממיר. מסכי ה-CRT האנלוגיים הוחלפו במסכי LCD מתקדמים, ופלזמה דיגיטליים ושטוחים. למסכים אלה ממשקים כמו HDMI שמתאימים להצגת מדיה דיגיטלית, תכנים מהמחשב וגם תצוגה של תמונה בהבחנה גבוהה (HDTV). במקביל, נכנסים לסלון מחשבים וקופסאות הצגת מדיה כמו HTPC כמוצרים משלימים והטלוויזיה הופכת למרכז בידורי שבאמצעותו ניתן להפעיל גם משחקי מחשב ותכני וידאו באתרים כדוגמה יוטיוב. כחלק ממהפכת התלכדות המדיה ניתן לצפות בשידורי הטלוויזיה גם בטלפונים חכמים ואילו טלוויזיות חכמות מציגות תכנים מהאינטרנט.
טכנולוגיה
אופן הפעולה
ימין|ממוזער|250px|יצירת תמונה על ידי שזירה
יכולת המוח להבחין בשינויים קטנים בין תמונות המתחלפות במהירות היא מוגבלת, ולמעשה תאי הראייה בעין ממשיכים להעביר למוח תמונה מסוימת זמן מה לאחר שהתמונה השתנתה. לכן, אדם הצופה ברצף של תמונות נייחות יתפוס אותם כתמונה נעה, בדומה למתרחש בסרט קולנוע. אשליה זו מקושרת לתופעת ההתמשכות של הזיכרון החושי. אשליית התנועה מתחילה בדרך כלל בקצב החלפת תמונות של 16–18 פעמים בשנייה. בשיטות השידור השונות משתמשים בקצב החלפת תמונות גבוה יותר מיכולתה של העין, על מנת להבטיח שידור איכותי.
כל תמונה מורכבת מפרטים רבים הנבדלים זה מזה בצורתם, בצבעם ובמידת בהירותם. על מנת שניתן יהיה להעביר את המידע שבתמונה ולשדרו, מבטאים את פרטי התמונה באמצעות אותות חשמליים. על מנת לעשות זאת באופן שיטתי ורציף, מחלקים את שטח התמונה לאזורים קטנים והופכים את המידע שבכל אזור לאות חשמלי שעוצמתו מבטאת את נתוני אותו אזור.
ככל שמחלקים את התמונה לאזורים קטנים יותר כן ניתן לדייק יותר בהמרת כל פרטיה אל האותות החשמליים המייצגים אותה. לדוגמה, אם שני פרטים סמוכים בתמונה השונים בבהירותם ייכללו באותו אזור, הם יבוטאו באמצעות אות חשמלי משותף לשניהם, ולא ניתן יהיה לבטא את הייחוד שבכל אחד מהם. לעומת זאת אם השטח הכולל אותם יחולק לשני אזורים, כל אחד מהפרטים יוצג באמצעות אות חשמלי נפרד המבטא את הייחוד שבו. למעשה, אין צורך בחלוקה לאזורים רבים מאוד, שכן גם כאן האיכות מוגבלת על ידי כושר ההפרדה של העין האנושית.
שיטות שידור
בתחנת השידור מצלמת הטלוויזיה מצלמת את התוכנית, ומפיקה אות חשמלי היחסי לעוצמת התאורה של כל אחד מאזורי התמונה. רשם הקול מקליט את הקולות. אותות התמונה והקול מועברים אל חדר הבקרה וניתוב התמונה. המשדר מבצע אפנון של אות הטלוויזיה.
מכוון שתדר זרם החילופין ברשת החשמל בישראל (ובאירופה) הוא 50 הרץ, שידורי הטלוויזיה בשיטה האנלוגית משתמשים ב-25 מסגרות בשנייה. שיטת שידור זו נקראת PAL. כדי למנוע ריצוד הגורם להתעייפות מהירה של העין, מעבירים כל תמונה לשני שדות ומשדרים 50 שדות בשנייה, דבר המבטיח צפייה נוחה וחלקה יותר ללא ריצוד. שיטת השידור האנלוגית בארצות הברית משדרת 60 שדות בשנייה שהם למעשה 30 מסגרות בשנייה, משום שתדר זרם החשמל שם הוא 60 הרץ. שיטת שידור זו נקראת NTSC.
בנוסף, קיימת שיטת שידור נוספת הנקראת SECAM.
אחד מהמרכיבים של שיטות השידור האנלוגיות הוא האפנון. זהו תהליך בו מרכיבים את אות הטלוויזיה על גבי גל נושא בעל תדירות המיוחדת לערוץ המשדר. תדר הגל הנושא גבוה בהרבה מקצב השינוי המרבי של אות הטלוויזיה הבסיסי, והוא מאפשר שידור לטווחים ארוכים והבחנה בין ערוצי שידור שונים המשדרים בו זמנית.
שידורי הטלוויזיה מועברים באמצעות ערוצי תקשורת שונים, המוצגים כאן לפי סדר התפתחותם:
שידורי טלוויזיה בתחנות ממסר: השידורים מועברים מתחנת השידור ומתחנות הממסר באוויר, באמצעות אותות רדיו, ואנטנה ביתית קולטת את השידורים.
טלוויזיה בכבלים: שידורי הטלוויזיה מועברים באמצעות כבלים, בדרך כלל תת-קרקעיים.
שידורי טלוויזיה בלוויין: שידורי הטלוויזיה מועברים ממרכז השידור אל לוויין בחלל וצלחת קליטת לוויין קולטת את שידוריה.
שידורי טלוויזיה באינטרנט.
אם בתחילת דרכה, הטלוויזיה שודרה בשיטות שידור אנלוגיות, הרי שכיום יש נטייה לעבור לשיטות שידור דיגיטליות (כגון DTT ו-DVB על צורותיו). בעקבות תפוצת השידור הדיגיטלי, מדינות וגופי שידור רבים מבצעים תהליכים של הפסקת השידור בשיטות האנלוגיות. כמו כן, יחד עם השידור הדיגיטלי חלו גם שיפורים באיכות האות המשודר, וכיום נפוץ השימוש באותות באיכות HDTV, ונבחן השימוש באיכות Ultra HDTV.
מקלט הטלוויזיה
ימין|ממוזער|250px|מקלט טלוויזיה
טלוויזיות כוללות בדרך כלל רכיבים גם לקליטת השידור וגם להצגתו, ומכאן השם מקלט הטלוויזיה (מקלט – מכשיר הקולט אותות רדיו הנושאים מידע ומפענחם). עם זאת, עקב רצונן של חברות ההפצה של השידורים לגבות מנוי חודשי, הן משכירות מכשיר נוסף שנקרא ממיר ובו מבוצע פענוח של שידור מוצפן. מקלט הטלוויזיה עבר התפתחויות ושינויים במשך השנים. המקלט המודרני מורכב מהחלקים הבאים:
בורר ערוצים (מכוון או טיונר) או ממיר (אנלוגי או דיגיטלי).
מנורת מסך, או שפופרת קרן קתודית-CRT, או מסך גבישי LCD, או מסך בעל תצוגת פלזמה או מסך בטכנולוגית דיודה פולטת אור (LED display) (נפוץ בעיקר במסכי ענק לפרסום, להופעות חיות או לאצטדיונים) או מסך חומר אורגני (OLED).
רמקול.
מעגלים אלקטרוניים.
היבטים חברתיים ותרבותיים
התוכן המשודר, עיצוב הדימויים,. סוגות התוכניות,. תיווך אירועים שונים "בזמן אמת" לציבור,. ואף יצירת אירועים חברתיים ותרבותיים יש מאין. ("אירועי מדיה") – הניחו את התשתית לחוקרי תקשורת וחברה לעסוק בהשפעתה של הטלוויזיה על החברה והתרבות. הטלוויזיה כאמצעי תקשורת המונים וויזואלי, חד כיווני, דומיננטי ופופולרי (בייחוד בחברות המערביות) נחשבת לבעלת תפקיד משמעותי בתהליכי חיברות או בהבניית המציאות.
השפעה פסיכולוגית
האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים ממליצה להגביל את צפיית הילדים בטלוויזיה לפחות משעתיים ביום. מחקר שבדק את ההשפעה ארוכת הטווח של צפייה בטלוויזיה בגיל צעיר, מצא מתאם הפוך בין כמות הצפייה בטלוויזיה בגיל שנתיים, להצלחה בחשבון, מקובלות חברתית בכיתה, פעילות גופנית ומשקל גוף נכון, בגיל 10.
השפעה חברתית
אלימות בקרב בני נוער
מחקרים רבים מצאו כי ישנו מתאם גבוה בין צפייה בטלוויזיה לבין עלייה באלימות בקרב בני הנוער. יתר על כן, נמצא כי לא כל בני הנוער מושפעים באותה מידה מצפייה בתשדירים אלימים ויש מי שלא מושפעים בכלל.
תוכניות ריאליטי מסוימות כגון האח הגדול, המירוץ למיליון ועוד מובילות ומעודדות תחרותיות בין הצופים בהן.
ההשפעות של צפייה בתכנים אלימים נמשכות לאורך זמן.
צפייה בתכנים אלימים אינה הגורם המרכזי לעלייה באלימות. ישנם עוד גורמים אחרים המסייעים להתנהגות אלימה עקב הצפייה בתכנים אלימים; רקע כלכלי קשה, מצב חברתי מסובך, דימוי עצמי נמוך וחשיפה לאלימות במשפחה, הן פיזית והן רגשית.
השפעה על פוליטיקה
השפעה חברתית משמעותית המיוחסת לטלוויזיה היא שינוי התרבות הפוליטית, בייחוד לאחר עימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון בין המועמדים לנשיאות ארצות הברית, ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון, בשנת 1960.. ארגון האומות המאוחדות קבע את תאריך ה-21 בנובמבר כיום הטלוויזיה העולמי, לציון השפעתה של הטלוויזיה.
טבעה המהיר של הטלוויזיה דורש מפוליטקאים בעידן "התקשורת החדשה" לתמצת את נאומיהם ל"סאונד בייטס" – משפטים שיתאימו לפיסות מידע קצרות וקצובות של מהדורות החדשות. הפוליטיקאים נדרשים לספק לתקשורת משפטים אשר מושכים את תשומת הלב, מעבירים מסר מעניין ומשקפים את האג'נדה שלהם. מידת הסיקור שפוליטיקאי יזכה בה תלויה בעמידתו בדרישות התקשורת.
התמונה המוצגת בתקשורת מעצבת את התייחסותם של המצביעים למועמדים ואת ההחלטות הפוליטיות שלהם. כיום, הטלוויזיה דורשת מפוליטיקאים רבים ל"עבור מסך", טרם יהגו את דעותיהם, ויציגו עמדתם כלפי מפלגה זו או אחרת.
כאשר ניתנת לציבור המצביעים גישה ישירה למועמדים, מצמצמת הטלוויזיה את תפקיד המפלגה בתהליך בחירתם של מועמדים מרכזיים. בתוך המגמה הכוללת של התמקדות הפוליטיקה באישיות המועמד המתעצמת בשנים האחרונות, מאיצה הטלוויזיה את המיקוד של הגוף הבוחר באישים העומדים לבחירה, הרבה יותר מאשר בסוגיות המפלגתיות הקשורות במדיניות ובמצע.
המיומנות התקשורתית לה נדרשים הפוליטיקאים מסייעת להם להיבחר, להגשים את מדיניותם, ולשרוד בשלטון. ניצול נכון של הטלוויזיה ובניית הופעות טלוויזיוניות שבהן תדמיתם, המסר שלהם והסיטואציה, יועברו כך שיפעלו לטובתם מהווים יתרון.
הטלוויזיה שינתה גם את אופני התקשורת הפוליטית בזמן בחירות. המסרים קצרים הרבה יותר מבעבר. נאום בחירות של שעה או שעתיים שאפיין את השיח הפוליטי של המאה ה-19 פינה את מקומו לתשדירים של 30 שניות ולסאונד בייטס של 10 שניות בתקשורת המשודרת. באופן גדל והולך הקהל העומד מול הפוליטיקאי אינו אלא הצופה המתבונן ושומע קטע קצרצר של הנאום בחדשות.
השפעה תרבותית
הזמר והיוצר מאיר אריאל ביקר בחריפות את המכשיר וטען שהוא בעל השפעה הרסנית על האדם, במובן של אובדן השיפוט והביקורתיות:
ראו גם
יום הטלוויזיה העולמי
טלוויזיה בישראל
הכפר הגלובלי
תקשורת המונים
קישורים חיצוניים
.
.
.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טכנולוגיה תקשורתית
קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים
קטגוריה:שיטות טלקומוניקציה
קטגוריה:מכשירי אלקטרוניקה בידורית
קטגוריה:בידור
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: המצאות
קטגוריה:אמצעי תקשורת | 2024-08-13T19:18:29 |
מטאפיסיקה (אריסטו) | מטאפיזיקה (מיוונית: τὰ μετὰ τὰ φυσικά - מה שאחרי הטבע) הוא אחת היצירות הפילוסופיות החשובות של אריסטו, הכוללת 14 ספרים. השם ניתן לספר על ידי עורכיו שמיקמו אותו אחרי הספר העוסק בפיזיקה, כלומר עולם הטבע, או סברו שסדר הלימודים צריך להיות אחרי לימוד הספרים העוסקים בפיזיקה. אריסטו עצמו משתמש במושג "פילוסופיה ראשונה".
החיבור דן במגוון נושאים כמו: תורת היש, חומר וצורה, סיבתיות, מתמטיקה והעצם הראשון. רוב הנושאים הללו מרכיבים את התחום הפילוסופי שנקרא מאז ועד היום מטאפיזיקה.
מבנה
החיבור "מטאפיזיקה" איננו רק סיכום הרצאות שנעשה על ידי תלמידים, כמו ספרים אחרים של אריסטו, אלא גם איננו למעשה ספר אחד. הוא מורכב מסיכומים וטיוטות שונות שחוברו יחד מאוחר יותר. החיבור כולל 14 ספרים שמכונים לעיתים על פי סדר האותיות היווניות, ולפעמים לפי מספר. הספר השני (אלפא קטנה) לפעמים איננו ממוספר וכך מגיעים רק עד ספר 13ח"י רות נהג לפי השיטה שאיננה מביאה בחשבון את "אלפא קטנה", ולכן בתרגומו לעברית ספר למבדא נקרא "ספר י"א" ולא י"ב.:
ספר ראשון או אלפא - כולל מבוא למטאפיזיקה, שכולל את הגדרת הנושא וסקירה של האסכולות הפילוסופיות עד לימיו. לסקירה זו יש חשיבות גדולה להכרת רעיונותיהם של הפילוסופים הקדם סוקרטיים.
ספר שני או אלפא קטנה - מבוא כללי ללימוד פילוסופיה, ודיון באי האפשרות של סיבתיות אינסופית. הספר איננו מחובר למה שלפניו ואחריו, והוכנס אל תוך הרצף מאוחר יותר.
ספר שלישי או בטא - מפרט את רשימת האפוריות, סתירות ופרדוקסים פילוסופיים שהמטאפיזיקה צריכה להתמודד איתן. ספר זה הוא המשך ישיר של ספר אלפא.
ספר רביעי או גמא - מגדיר את נושא המטאפיזיקה ומגן על קיומה כנושא נפרד, וכן מבסס את עקרון הסתירה ועקרון השלישי הנמנע.
ספר חמישי או דלתא - לקסיקון של מושגים פילוסופיים בסיסיים, לא כולם קשורים למטאפיזיקה. גם ספר זה איננו חלק מן הרצף המקורי, והוכנס אחר כך.
ספר שישי או אפסילון - ממשיך את הדיון בספר גאמא על נושא המטאפיזיקה, ומנמק מדוע כמדע תאורטי העוסק ביש הכללי היא עליונה על שאר המדעים.
הספרים 7-9 נחשבים יחידה אחת, שהיא עיקר שיטתו של אריסטו בתחום המטאפיזיקה:
ספר שביעי או זטא - עוסק באופן הבסיסי של קיום - העצם, ובוחן דרכים שונות להבין אותו.
ספר שמיני או אטא - מסכם את הדיון בספר הקודם ומוסיף הערות ודיונים משניים.
ספר תשיעי או תטא - מחלק את הישים לכאלה שקיימים בכוח ובפועל, ומבאר את משמעות ההבחנה.
הספרים הבאים עוסקים ברובם בנושאים ספציפיים הקשורים במטאפיזיקה:
ספר עשירי או יוטא - אחדות וריבוי, זהות והבדל. כנראה מקומו המקורי בסוף סדרת ההרצאות.
ספר אחד עשר או קפא - גרסאות אלטרנטיביות לקטעים מספרים אחרים במטאפיזיקה. גם ספר זה הוכנס בשלב מאוחר יותר.
ספר שנים עשר או למבדא - ממשיך את הדיון על הישים ועל העקרונות הראשוניים ומגיע לשיאה של המטאפיזיקה: הסיבה הראשונה, או המניע הבלתי מונע.
ספרים 13-14 או מו ונו - עוסקים בכמה נושאים, ביניהם ביקורת על תורת האידיאות של אפלטון, ומתמטיקה.
רעיונות
המטאפיזיקה עוסקת במאפיינים המשותפים לכל מה שקיים בעולם ומנסה להגדיר אותם.
מושגים עיקריים במטאפיזיקה של אריסטו:
תנועה: אולי המושג המרכזי ביותר במטאפיזיקה של אריסטו הוא השינוי, או התנועה. אריסטו דן בסוגים שונים של תנועה, אשר התנועה המקומית (תנועה ממקום למקום) היא רק אחת מהם. למעשה, עבור אריסטו, כל שינוי הוא תנועה, יציאה מן הכוח אל הפועל.
כוח ופועל (ביוונית, דינאמיס ואנרגיה; בלטינית, פוטנציה ואקטואליטס): כל תנועה היא למעשה מעבר ממצב למצב. אולם אין מדובר במעבר בין שני מצבים סתם. כך, למשל, תנועה איננה יכולה להיות מעבר מיובש לחמימות, אלא מקרירות לחמימות או מיובש ללחות. כלומר, התנועה חייבת להיות בין שני מצבים מנוגדים. כמו כן, לא כל דבר יכול לעבור כל תנועה: על התכונה שתבוא לידי ביטוי בעצם בסופה של התנועה, באופן אקטואלי, להיות קיימת בדבר באופן פוטנציאלי. כך, למשל, אפרוח אינו יכול להפוך להיות אדם, משום שאינו אדם בפוטנציה, אלא תרנגול.
חומר וצורה: (הכינוי הלועזי לתיאוריה זו: Hylomorphism) - כל דבר ניתן לאנליזה לשני מרכיבים אלו, אשר חיבורם יחד נותן לנו את הדבר עצמו. הצורה איננה המראה החיצוני של הדבר אלא היא מושג מופשט, המאפיין הכללי של הדבר, המגדיר את מהותו ואת הפונקציונליות שלו, בעוד החומר הוא המאפיין הפרטי שלו, המבדיל אותו מדברים אחרים בחלל ובזמן. כמובן, שלא ניתן למצוא בטבע חומר ללא צורה, או צורה ללא חומר. כך למשל שולחן יכול להיות מחומרים שונים: עץ, מתכת, פלסטיק אבל צורתו תהיה שולחן, מתקן מוגבה שמניחים עליו דברים לתועלתו של האדם. אף שמדובר בחומרים שונים לכולם יש את אותה צורה. כמו כן, מדובר במונחים יחסיים. כך, למשל, השולחן שעליו ניצב המחשב שלי עשוי מסה מסוימת של עץ, אשר לובשת צורת שולחן; על אותה מסת עץ מסוימת ניתן לומר שהיא מורכבת מיסודות מסוימים (נניח, פחמן וחמצן, או אוויר מים ועפר) הלובשים צורת עץ. היחסיות מתבטאת גם בכך, שהחומר אינו חייב להיות בהכרח חומר, אלא מדובר במצע לצורה. הוא יכול להיות בהקשר אחד צורה לחומר שמתחתיו ובהקשר אחר חומר לצורה מעליו. בהקשר של עיבור והריון אריסטו סבר כי האישה מספקת לוולד את החומר הגולמי, ואילו הגבר בזרע שלו מספק לו את הצורה האנושית, שהופכת אותו להיות מוגדר כאדם.
תכליתיות: אב הטיפוס של התנועה האריסטוטלית היא פעולתו של אומן, המוציא מן הכוח אל הפועל תכלית הנמצאת ברוחו. תהליכי היציאה מן הכוח אל הפועל הם בעלי אופי תכליתי. קיומו של העץ הבוגר מסביר את התהליכים השונים והשלבים השונים שהעץ עובר במשך צמיחתו. שוב, מדובר באנליזה יחסית, כך שייתכן ותכלית אחת תהא אמצעי בלבד בדרך להגשמת תכלית אחרת.
הסבר שלם, על פי המטאפיזיקה של אריסטו, יהיה מורכב מארבעה יסודות, או סיבות:
חומר - כך, למשל, הטריטוריה והעם הם חומר המדינה;
צורה - החוקה היא צורת המדינה;
סיבה פועלת - המחוקק, מייסד המדינה, הוא סיבתה הפועלת;
סיבה תכליתית - אפשרות החיים הטובים היא תכליתה של המדינה, על פי אריסטו.
פרשנות ומחקר
ה"מטאפיזיקה" זכתה לפירושים כבר בעת העתיקה, החל מאלכסנדר מאפרודיסיאס סביב 200 לספירה. בהמשך כתבו סיריאנוס (סביב 400 לספירה) ואסקלפיוס מטרלה (במאה ה-6) פירושים שניסו להתאים אותו לגישתם הניאופלטונית.
בעולם האיסלמי הפילוסופיה של אריסטו זכתה להשפעה גדולה, וכבר במאה ה-10 כתב אל פאראבי פירוש למטאפיזיקה (שלא שרד). אבן רושד (המאה ה-12) כתב פירוש על כל ספרי אריסטו כמעט, וזכה לתואר "המפרש".
הספר תורגם ללטינית במאה ה-13 וזכה לפירושים של כמה פילוסופים נוצרים, בראשם תומאס אקווינס.
ביקורת טקסטואלית
במאה ה-19 התחילו לנתח את הטקסט של היצירה ודרכי היווצרותו. הבחינו בחוסר סדר, חזרות וחלקים שאינם קשורים לרצף הדברים, וכך הגיעו למסקנה שמדובר באוסף של חיבורים שונים שקובצו יחד.
התפיסה המקובלת של היווצרות המטאפיזיקה לאריסטו, נשענת על שתי מהדורות שיצאו במהלך המאה ה-20, בידי דייוויד רוס(1924) וורנר ייגר (1957). בעקבות מחקריהם מקובל שהרצף העיקרי של החיבור כולל את ספרים 1, 3-4, 6-10, 13-14 - אם כי גם זה איננו חיבור אחד, אלא עריכה מתוך סיכומים ורשימות. שאר הספרים שולבו בעריכה בשלב מאוחר יותר.
תרגומים לעברית
המטאפיזיקה: ספר א, תורגם בידי חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס
המטפיזיקה: ספר דלתא על המונחים המשמשים במובנים רבים, תורגם בידי מרסל דיבואה ואביטל וולמן, הוצאת מאגנס.
הנספחות למסות על הטבע: מטאפיזיקה ז-ט, תורגם בידי חנה וחיים רוזן, הוצאת מאגנס.
המטפיזיקה / ספר יא, תורגם בידי חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס.
ראו גם
האתיקה של אריסטו
סיבתיות
לקריאה נוספת
מרסל דיבואה, תולדות הפילוסופיה העתיקה מתאלס עד אריסטו, חלק ג: אריסטו, אקדמון תשל"ח.
קישורים חיצוניים
Joe Sachs, Aristotle: Metaphysics in the Internet Encyclopedia of Philosophy
Cohen, S. Marc. "Aristotle's Metaphysics". In Zalta, Edward N. (ed.). Stanford Encyclopedia of Philosophy
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטאפיזיקה
קטגוריה:חיבורים פילוסופיים
קטגוריה:חיבורים אסתטיים
קטגוריה:אריסטו | 2024-08-01T12:07:02 |
מיתולוגיה | שמאל|ממוזער|150px|האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית
מיתולוגיה מתייחסת בדרך כלל לאוסף של מיתוסים הקשורים במסורות הקדומות של קבוצת אנשים, עם או תרבות מסוימת, ועוסקים בעיקר בעלילותיהם של אלים וגיבורים.
התפתחות המיתוס
המיתוס הוא בדרך כלל סיפור המהווה חלק ממסורתה התרבותית של קבוצת אנוש מסוימת, ולעיתים מופץ גם בין תרבויות. לרוב הוא עוסק בנושאים שההסבר להם טרם נמצא, בשעתו, ועל כן מיתוסים רבים בתרבויות העולם נוגעים לסיפורי בריאה, למבול ולמחזורי העונות בטבע. אף שהסיפור המיתי אינו בהכרח מקודש, לעיתים קרובות ניתן למצוא בו ישויות על-טבעיות.
תחום הפולקלוריזם (חקר סיפורים פשוטים ומיתוסים) מייחס למיתוס חשיבות רבה על רקע תפקידו בתרבות שממנה בא.
הקשר לדת
רוב הדתות כוללות מיתולוגיות, וניתן למצוא כמה וכמה מיתולוגיות המשותפות ליותר מדת אחת.
בהקשר הדתי, מיתולוגיה היא לרוב
אמונה או דת שקמה בתרבויות עתיקות בעלות מערכות אמונה שונות או נכחדות (כגון פוליתאיזם, אמונות פגניות).
ייצוגה הסמלי של הדת ומערכת האמונה שלה.
לגבי המיתולוגיה בדת ישנם כמה תפיסות:
המיתולוגיה היא אמיתית ונושאת מסרים ואמיתות דתיות. ולעיתים בני אדם לא מודעים לאירועיה.
הדת היא אמיתית והמיתולוגיה משרתת ומייצגת אותה בצורה שבני אדם מסוגלים להבין.
מיתולוגיות מפורסמות
המיתולוגיה היוונית
המיתולוגיה היוונית מתחילה מלידתו של אורנוס, אל השמיים מגאיה, אלת הארץ. אורנוס וגאיה הולידו את הטיטאנים, ובין היתר את כרונוס, (אל הזמן) האחרון שנולד. בעצת גאיה, כרונוס מסרס את אביו, שאילץ את גאיה להותיר את ילדיה בחיקה. מעשה זה מסמל את היפרדות השמיים מהארץ. כרונוס נישא לריאה אחותו, והוליד ילדים, אשר להוציא את זאוס, הוא אכל עם לידתם. זאוס הוריד את כרונוס מכס השלטון, ואילץ אותו להחזיר את הילדים שאותם הוא בלע. בעזרת האלים הצעירים יותר, זאוס ניהל מלחמה נגד הטיטאנים הזקנים, ניצח אותם והתמנה לאל עליון. בניו של כרונוס חילקו ביניהם את השלטון: זאוס קיבל את השמיים, פוסיידון את הים והאדס את השאול. זאוס קבע את כס מלכותו בהר אולימפוס ומלך לצד אשתו הרה. משפחת האלים הלכה והתרחבה והמיתוסים למעשה מתארים את יחסיהם הסוערים.
בין המיתוסים המפורסמים נמנים מעליו של הרקולס, בנו של האל זאוס ובת התמותה אלקמנה. כבר בלידתו, הרקולס חונק שני נחשים שהרה הקנאית שלחה כדי להורגו. במהלך חייו הרקלס ביצע מעללים רבים, וביניהם 'תריסר המלאכות' אשר בין המפורסמות ניתן למנות את ניקיון אורוות אוגיאס, והירידה לשאול. הרקלס קיבל מעמד של אל במיתולוגיה הרומית, בשם של הרקולס. גבורתו של הרקולס זכתה לחיקוי מצד רעו תסאוס. גיבור אתונאי זה הרג בכרתים את המינוטאורוס. הוא הצליח לצאת מהמבוך בעזרת 'חוטה של אריאדנה'. בעזרתו של הרקולס, הוא ניצח את האמזונות, שבט הנשים הלוחמות. מעבר לאלי האולימפוס, המיתולוגיה עשירה בדמויות, ובין היתר פרסאוס ויאסון, אשר היו גיבורי על. דמות מעניינת היא דיוניסוס, אל היין ואורפיאוס שניגן בלירה, אשר עומדים ביסוד של זרמים מיסטיים.
המיתולוגיה הרומית
המיתולוגיה הרומית מקבילה בעיקרה למיתולוגיה היוונית, אבל יש לה מיתוסים משלה, למשל סיפורו של איניאס, בנה של ונוס שברח ממלחמת טרויה ועבר תלאות רבות (כמסופר באיניאדה) ונלחם במלחמה קשה בחצי האי האפניני (כיום איטליה) עד שהגיע ייסד את אלבה לונגה, העיר ממנה יצאו רמוס ורומולוס, מייסדי רומא.
סיפורם של רמוס ורומולוס, שהושלכו לנהר הטיבר בידי חיילים על פי פקודתו של המלך אמוליוס ונאספו על ידי האלה הזאבה לופה וגודלו על ידה. בסוף, שני האחים האלה הקימו את רומא.
האלים האחראים על הבתים במיתולוגיה הרומית היו הלארס.
המיתולוגיה הנורדית
המיתולוגיה הנורדית הייתה המיתולוגיה בה האמינו הנורדים, הידועים יותר בשם ויקינגים. במיתולוגיה הנורדית היו בעבר סיפורים רבים, אך ההשתלטות הנוצרית על האזור גרמה להיעלמות רוב הסיפורים. הסיפורים הנותרים כתובים באדה הפואטית ובאדה הפרוזאית. היקום במיתולוגיה הנורדית נמצא על עץ בשם יגדראסיל ומורכב מתשעה עולמות: אסגארד, ואנאהיים, מידגארד, אלפהיים, נידווליר, מוספלהיים, ניפלהיים והלהיים. האלים מחולקים לשתי קבוצות: האסיר (אלי המלחמה) והואניר (אלי הטבע). מלך האסיר הוא אודין ואשתו היא פריג. בניו של אודין הם: בלדר והוד'ר מפריג, ת'ור ומיילי מיורד, וידאר מגריד ועוד. אסיר נוספים הם לוקי, סיגין (אשתו של לוקי), סיף (אשתו של ת'ור), בראגי, אוד, אול, דאג, דלינג, וילי ו-וה (אחיו של אודין), טיר, ועוד. הואניר המוכרים הם ניורד, פרייר ופריה (אשתו של אוד). ואניר נוספים הם סקירניר, גולביג, גרסמי והנוס. אירועים מוכרים הם בריאת היקום, מלחמת האסיר-ואניר, פימבולווינטר וראגנארוק.
המיתולוגיה המצרית
המיתולוגיה המצרית בשלושה מרכזים דתיים שונים: בהליופוליס, בממפיס ובהרמופוליס, באלף השלישי (2778–2260 לפנה"ס). על ידי פולחנים שונים, כל אחד ממרכזים אלו השתדל למשמע את העולם, על ידי העמדת אלו הבורא כבעל סמכות על כל האלים ועל בני התמותה. בניגוד למיתוסים המסופוטמיים, השמש ויחסה לשמיים ולארץ היא הדומיננטית במיתוסים המצריים. על פי הקוסמוגוניה של הליופוליס מסופר כיצד אתום המזוהה עם אל השמש רע בעצם נוצר מנון, הים הקדמוני. רע-אטום הוליד את שו, אל האוויר ותפנות, אלת הלחות. שו התמקם בין גב, אל הארץ ונות, אלת השמיים. ילדיו של גב הם האלים אוסיריס, איסיס, נפתיס וסת. נושאים שחוזרים על עצמם במיתולוגיה המצרית הם המוות והתחייה. אוזיריס נחשב לאל הצומח והמתים, המחזיר חיים לאחר שיטפונות הנילוס ומקבל את המתים בעולם שמעבר. אוזיריס מומת בידי אחיו סת המקנא לו. זה מבתר את גופתו ומפזר את אבריה על כל האדמה. איזיס, אשתו המסורה של אוזיריס אוספת את האיברים ובעזרת קסם מולידה מהם ילד בשם הורוס. זה נוקם את נקמת אביו ומתמודד עם סת מול בית דין, שתומך בהורוס. בסופו של דבר אוסיריס חוזר לחיים ולמעמדו כמלך ושופט המתים.
המיתולוגיה המסופוטמית
המיתולוגיה המסופוטמית החלה להתפתח באלף השלישי לפנה"ס. יוצריה השתדלו לתת הסבר לכוחות הטבע הבלתי ניתנים לצפייה. הנושא המרכזי של מיתולוגיה זו הוא ניצחון הסדר על הכאוס שנוצר כתוצאה מהצפת הארץ במים, על ידי נהרות הפרת והחידקל. יוצרי המיתוסים היו השומרים, אשר הנחילו את מורשתם לעמים השמיים של דרום מסופוטמיה: האכדים, האמורים, הבבלים והאשורים, שממלכתם התפרקה בשנת 612 לפנה"ס.
המיתולוגיה המסופוטמית עוסקת בכוחות הקוסמיים שהשתתפו בבריאת העולם, באגדות על מסעות גבורה מהסוג של עלילות גילגמש, ובסיפורי על פועליהם של אלים ספציפיים על ערי האזור, המשקפים אינטריגות פוליטיות. מועד מרכזי במסופטמיה היה השנה החדשה, שבה תדיר היא הייתה מוצפת באביבים על ידי נהרות הפרת והחידקל. סיפור הבריאה המסופוטמי מתאר את מאבקו ואת ניצחונו של מורדוך, מלך האלים על תיאמת, המייצגת את כוחות הכאוס. מאבק זה מתואר בעלילות של הבעל, האל הכנעני, הכתובות בלוחות חרס שנמצאו בעיר אוגרית שנמצאת בסוריה של ימנו. עלילות גלגמש הוא סיפור אכדי מן האלף הראשון לפנה"ס. הוא מתאר את ניצחונו של גילגמש, מלך ארך על אנכידו הפראי. לאחר התגברותו עליו, הוא מפתח יחסי ידידות איתו ודוחה את אישתר, אלת האהבה. כתוצאה מנקמתה מת אנכידו, מה שמחולל אצל גילגמש הכאוב והאחוז באימה תהייה אחר סוד החיים הנצחיים. הוא מגלה אותו בדמות צמח מים, שנחש אוכל אותו בעת חזרתו של גילגמש לעבר ארך – דבר ההופך את גילגמש לבן תמותה.
המיתולוגיה ההינדואית
במיתולוגיה ההינדואית ניתן להבחין בין סיפורים ודיים, ברהמנים והודיים. כל אחד בדרכו, הם מתארים את הבריאה. הסיפור הראשון הוא הריג-ודה. שיר עתיק ביותר המתאר את מעללי הגבורה של אינדרה, אלת המלחמה ושל ורונה אל הצדק. שיר אחר מתאר את הקרבת הענק וכיצד נבראו מרוחו – הירח, מעיניו – השמש, מפיו – אינדרה ואגני אל האש, מנשמת אפו – הרוח, מטבורו – האוויר, מגופו – השמיים ומרגליו – האדמה. ממכלול האיברים הללו (פיו, זרועותיו, ירכיו ורגליו) נוצרו ארבע הקסטות של הודו. באופנישדות, שהוא טקסט עתיק הכתוב בסנסקריט קיים סיפור המתאר כיצד הרוח תפסה דמות אנושית, אשר נחלקה לזכר ולנקבה. בראותה שמלאכתה אינה מושלמת, היא איחדה אותם לזוג, אשר הוליד את האנושות ואת כל החיות. בין האפוסים הידועים ביותר במיתולוגיה ההינדואיסטית ניתן למנות את הרמאיאנה והמהאבהארטה. מרבית ההודים מחשיבים אותם כהגיגים על דילמות מוסריות ורוחניות, שבפניהן מנצח נצחים ניצב האדם. מיתוסים אלו מציגים אנשים, שאינם טובים או רעים באופן מובהק, ומסתיימים בניצחון הטוב על הרע לאחר מאבק איתנים.
מיתולוגיה מקראית
ספיחי המיתולוגיה המסופוטמית ניכרים בספר בראשית, וגם בספרי התנ"ך האחרים. נראה שהסיפורים המסופוטמיים עברו עיבוד והם משקפים את היחסים המורכבים שבין האל לאדם. מתוך החושך והתוהו ובוהו, האל ברא שמיים וארץ בתוך שישה ימים, וביום השביעי שבת. ביום השישי נברא האדם, ומצלעו נבראה האישה הראשונה, היא חוה; ושניהם הושמו בגן עדן. הנחש שכנע את חוה לאכול מפרי עץ הדעת הטוב והרע; והיא משכנעת את אדם לאכול ממנו. האל מעניש את הזוג בכך שהוא מגרש אותו מגן עדן לעבר עולם של סבל ושל מוות – וגירוש זה פותח את תולדות האנושות, המתאפיינים בהיעדר מושלמות.
בדומה לסיפורים המיתולוגיים של מסופוטמיה, הודו ויוון, בספר בראשית מובא סיפור המבול, הפוקד את כל האנושות. בתנ"ך המבול מוצג כעונש על התנהגות האדם. האל מיידע את נח על האסון הממשמש ובא ופוקד עליו לבנות תיבה, ולהעלות בה את משפחתו וכן זכר ונקבה מכל מין ומין של בעלי חיים יבשתיים. לאחר המבול האל מברך את נוח והמין האנושי מקבל את הארץ לנצח. בדומה לסיפור הבבלי, אף בבראשית מובאים הסיפורים של בניית התיבה, ושל היונה עם ענף הזית. בדומה לאותנפישתים בעלילת גילגמש, אף נח שורד ומשריד את האנושות, תודות לצו האל לבנות התיבה. אבל בשונה מהסיפור הבבלי, סיפור המבול אינו תוצאה מריב בין אלים, כי אם מטעמים מוסריים.
המיתולוגיה המודרנית
ספרים וסרטים מודרניים כמו "מלחמת הכוכבים", "ההוביט" ו"שר הטבעות" הם בעלי אספקטים מיתולוגיים שלפעמים מתפתחים למערכות פילוסופיות עמוקות.
הם עצמם אינם מיתולוגיה שהמאמינים בה רואים את האירועים כאירועים שהתרחשו במציאות (אמונה מופשטת או אמיתית), אך לאנשים מסוימים הם עונים לאותם צרכים פסיכולוגיים כמו המיתולוגיות הקלאסיות.
המיתולוגיה בעידן המודרני חיה וקיימת דרך אגדות אורבניות, אמונות ה"ניו אייג'" ודרך אספקטים מסוימים של דתות.
מיתולוגיות
רשימה חלקית של מיתולוגיות בולטות:
המיתולוגיה היוונית
המיתולוגיה הרומית
המיתולוגיה היהודית
המיתולוגיה המצרית
המיתולוגיה הכנענית
המיתולוגיה הנורדית
המיתולוגיה הסלאבית
המיתולוגיה המסופוטמית:
המיתולוגיה האשורית
המיתולוגיה הבבלית
המיתולוגיה השומרית
המיתולוגיה האכדית
המיתולוגיה הבריטית:
המיתולוגיה האנגלית
המיתולוגיה האירית
המיתולוגיה הסקוטית
המיתולוגיה הוולשית המיתולוגיה האבוריג'ינית
המיתולוגיה האטרוסקית
מיתולוגיה של שבט האיגבו
המיתולוגיה של האיטי
המיתולוגיה האינדונזית
המיתולוגיה האינדיאנית
המיתולוגיה האינואיטית
המיתולוגיה של האינקה
המיתולוגיה האלבנית
המיתולוגיה האפרו-ברזילאית
המיתולוגיה האצטקית
המיתולוגיה הארמנית
המיתולוגיה הבודהיסטית
המיתולוגיה הבסקית מיתולוגיה גאורגית
מיתולוגיה גרמאנית
המיתולוגיה ההונגרית
המיתולוגיה החורית
המיתולוגיה החתית
המיתולוגיה הטורקית והמונגולית
המיתולוגיה ההינדואית
המיתולוגיה היפנית
המיתולוגיה הכורדית
המיתולוגיה הלטבית
המיתולוגיה הליטאית
המיתולוגיה של המאיה
המיתולוגיה המוסלמית
מיתולוגיה נוצרית
המיתולוגיה הסינית
המיתולוגיה הספרדית
המיתולוגיה הסקיפית
המיתולוגיה הערבית המיתולוגיה הפולינזית
המיתולוגיה הפולנית
המיתולוגיה הפיליפינית
המיתולוגיה הפינית
המיתולוגיה הפרוסית
המיתולוגיה הפרנקית
המיתולוגיה הפרסית
המיתולוגיה הקוריאנית
המיתולוגיה הקטלאנית
המיתולוגיה הקלטית
המיתולוגיה הרומנית
ראו גם
המיתולוגיה של ויליאם בלייק
מיתולוגיה השוואתית
לקריאה נוספת
קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות, ידיעות ספרים, 2010 (תרגום: נמרוד בר-עם).
קישורים חיצוניים
מבוא למיתולוגיה, בלוג המיתולוגיה
* | 2024-09-12T05:18:57 |
פסטיגל | פסטיגל הוא מחזמר ישראלי לילדים, המוצג בחג החנוכה ומופיעים בו להקות, זמרים, שחקנים, דוגמנים, בדרנים, קומיקאים, סטנדאפיסטים וכוכבי רשת. עד שנת 2014, שולבה בו גם תחרות זמר.
הפסטיגל החל את דרכו בשנת 1981 וצבר מאז הצלחה רבה. מדי שנה הוא נערך בחיפה, בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע.
היסטוריה
הפסטיגל החל את דרכו בחג החנוכה בדצמבר 1981, כאירוע בן 24 מופעים, שנערך בהיכל הספורט רוממה שבחיפה. המופע הופק על ידי האמרגן מיקי פלד, שהתפרסם כמייסד פסטיבל הזמר החסידי. עד היום הפקת המופע נעשית על ידי "סולן הפקות" (מיקי וירון פלד), כאשר בין שנת 2006 לשנת 2015, המופע הופק בשיתוף עם "יוכלמן–אשר הפקות". מקור השם הוא בהלחם בסיסים של "פסטיבל" ו"גל", כיאה לעיר הנמל בה הוא נערך במקור. עם השנים התרחב הפסטיגל לערים נוספות, אך השם שנתפס כמותג נשמר.
מתחילת דרכו ב־1981 ועד שנת 1987, סמליל המופע הכיל דמות ילד בהיר־שיער בבגדי ספן בשם גל.
לאורך השנים, כל פסטיגל מובנה בהתאם לסגנון של אותה השנה. ניתן לראות זאת על פי נושא הפסטיגל, השירים, המסרים, והכוכבים שנמצאים באותו הפסטיגל.
בראשיתו התחרה אל מול שני פסטיבלי ילדים ותיקים יותר, פסטיבל שירי הילדים (1970–1987), והשירוויזיון (1979–1982), שנערכו בתל אביב. גם בהמשך דרכו הועלה לצד מחזות זמר שהופקו על ידי חברות הפקה שונות שניתן להגדירם כמתחרים בפסטיגל על לב הקהל, דוגמת מותק של פסטיבל. בשנותיו הראשונות של המופע, האמנים שרו בהופעה חיה את השירים יחד עם תזמורת חיה. החל מאמצע שנות ה-90, השירים מוקלטים מראש ומבוצעים תוך שימוש בפלייבק, ללא תזמורת.
עד לפסטיגל בשנת 2014 ("משחקי הפסטיגל"), היה המופע מחולק לשניים: בחלק הראשון (החלק העלילתי), מוצגים השירים המתמודדים בתחרות השיר הטוב ביותר לאותה שנה, אשר משולבים לרוב בסיפור רקע המקשר בין השירים. לחלקו השני של המופע (שיועד בעיקר להורים ולבוגרים), לא היה קשר לחלק הראשון העלילתי, ובו בוצעו שירים של האומנים המשתתפים בפסטיגל. לעיתים חלק זה הכיל הצדעה לאמן מפורסם ומחרוזת שירים של אמן אורח. לצורך קיום התחרות בין השירים, עד לשנת 2010, מוקמו תיבות הצבעה באולמות הפסטיגל וכל צופה התבקש לבחור בשיר שאהב ביותר, באמצעות שלשול של פתק לתיבה. ב־2011 וב–2012 התאפשרה הצבעה באמצעות רשת הפייסבוק, ובשנים 2013–2014 ניתנה לקהל אפשרות הצבעה במסרונים.
החל מפסטיגל 2015 ("היי סקול פסטיגל"), השתנה מבנה הפסטיגל (בין היתר עקב הביקורת הרבה שספג הפסטיגל הקודם בעקבות "שיר הסלפי") – תחרות השירים בוטלה ומהות החלקים השתנתה. מאז המערכה הראשונה בנויה כמחזמר, בו כל משתתף לא מופיע בשיר בודד, אלא משתתף במספר שירים, המבוצעים על ידי כמה זמרים. המערכה השנייה היא המשך ישיר של המערכה הראשונה (לדוגמה, ב־2015 – תחרות "הפסטיכון" שהוצגה במערכה הראשונה). בנוסף, נעשה ניסיון לכלול במופע מסרים חינוכיים (דוגמת השירים "מילים פוגעות", "שיר השקופים", "דבר דבר" ו"יש בך").
לכל פסטיגל יש "נושא מסגרת". כל אמן מקבל דמות הקשורה בנושא ורוב השירים קשורים באותו הנושא. בנוסף, לכל פסטיגל יש שיר נושא שמבצעים אותו כל האמנים באותה שנה. בשנותיו הראשונות היה "יד ביד" שיר הסיום הקבוע של הפסטיגל והוא בוצע על ידי כל האמנים. בשנים 1993–1994 השיר "אני מאמין" שימש כשיר הסיום של הפסטיגל.
משנת 1984 מצולם הפסטיגל ומשודר בטלוויזיה. עד 1992 הערוץ הראשון שידר את הפסטיגל, והחל משנת 1993 עד שנת 2008 ערוץ 2 שידר אותו. הקלטות של צילומי המופעים נמכרו על קלטות וידאו ומשנת 2002, גם על DVD. מעבר לכך, הופקו תקליטורים, ובעבר גם קלטות ותקליטים ובהם שירי המופע. בעבר יצאו גם משחקי קופסה וקלפים של הפסטיגל, בשנים 2007–2014 ובשנת 2019 נמכרו תחפושות לפורים של גיבורי הפסטיגל על ידי "תחפושות שושי זוהר", כשבהמשך התחדשה מסורת מכירת התחפושות בשנת 2022, ובשנים 2016-2013 נמכרו בקבוקי מים מינרלים במיתוג הפסטיגל על ידי "מי עדן". החל משנת 2016 נותנת חסות לאתר הפסטיגל חברת האופנה "קסטרו" במקום מי עדן, וכך "קסטרו" מוכרת את "קולקצית בגדי הפסטיגל".
עד 2016, חברת "ישראכרט" שיתפה פעולה והעניקה חסות מסחרית למופע, מה שהביא להוזלה בעלות הכרטיסים ללקוחות החברה. ב־2016, נותנת החסות הוחלפה ב"שופרסל" וכתוצאה מכך, הנחה ניתנת למחזיקי כרטיס מועדון הלקוחות של רשת המרכולים.
החל משנת 2015 פורמט הפסטיגל השתנה ואין עוד תחרות בין השירים. ב־2016, לראשונה משנת 2002, הולחן ונכתב שיר נושא מקורי עבור "היי סקול פסטיגל 2" הנקרא "שרים ביחד".
ביוני 2017, נודע כי בשל סירובו של עומר אדם לעבוד בימי שבת, הוחלט שבאותה שנה, באופן חריג, לא תשובצנה הופעות במהלך סופי שבוע. זאת, בניגוד לפשרה שנעשתה כאשר אמנים אחרים באו בדרישה לשמירת השבת שנים קודם לכן.
ב־2019 התקיימה בערוץ יוטיוב של הפסטיגל תוכנית בשם "פסטיV" בהנחיית קווין רובין ואנה זק, בכל פרק התארח אחד ממשתתפי הפסטיגל. ב-2024 התקיימה תוכנית אירוח דומה בשם "פסטיגיימז", בהנחיית אוראל צברי והשתתפות משתתפי הפסטיגל.
ב־2020, עקב מגפת הקורונה, המופע לא התקיים כמתוכנן ואת מקומו תפס סרט אינטראקטיבי באורך מלא בו לצופים השפעה על העלילה. לסרט צולמו עלילות ודמויות שונות וכל צופה ניתב את העלילה על פי בחירתו האישית. בסרט החליטו לשתף 40 כוכבי פסטיגל לרגל העובדה שבשנה זו הפסטיגל חגג 40 שנה לפעילותו. כחלק מהמחווה השתתפו דמויות מוכרות מהעבר בעלילה, דוגמת לירז צ'רכי שחזרה לדמות "מלכת הקרח" (פסטיגל גיבורי הממלכה האבודה), עוז זהבי שחזר לדמות ״מגה בייט" (i פסטיגל), טלי אורן שחזרה לדמות הרעה (PLAY פסטיגל), איציק כהן לדמותו של "סיימון סטאר" (היי סקול פסטיגל 2 הגמר הגדול), מיקי קם לדמות "אפרכסת שטרודל" (סטורי של פסטיגל), רן דנקר לדמות "איש הברק" (פסטיגל גיבורי על), אנה ארונוב לדמותה של "קטיה סטרופה" (SPY פסטיגל) וניקי גולדשטיין לדמות "ניק סטאר" (סטורי של פסטיגל).
הסרט פורסם לצפייה בין 17 בדצמבר ל-24 בדצמבר של אותה השנה. עקב עומסים רבים ביום הצפייה הראשון, אתר הפסטיגל קרס למשך יותר משעה, לפיכך החליטה הנהלת הפסטיגל להאריך את זמן הצפייה עד ל-31 בדצמבר. בהמשך הוחלט לדחות את תאריך סגירת המופע פעם נוספת, ל-10 בינואר 2021.
ב־2021 הפסטיגל חזר לבמות תוך בקשה מהקהל לעמוד הנחיות התו הירוק, אחר שבשנה שקדמה לה הופיע הפסטיגל כסרט אינטראקטיבי מקוון.
פריצתה של מלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר 2023, הביאה להקפאת החזרות למופע. ב-2 בנובמבר, חברת ההפקה אישרה רשמית את הקפאת המופע שתוכנן לאותה שנה. לאור חוסר היכולת להציג את המופע במהלך חג החנוכה עקב המלחמה, בתחילת 2024 יצאה הודעה מטעם מארגני הפסטיגל, שהמופע שתוכנן לחנוכה 2023 לאותה שנה ידחה בסופו של דבר לחג שיתקיים בשנת 2024.
שיר נושא
1997–2001
בין שנים אלו לכל פסטיגל היה שיר נושא מקורי.
ב־1997 (פסטיגל 97), "בואו הולכים לפסטיגל"
ב־1998 (פסטיגל 98), "לילה טוב"
ב־1999 (פסטיגל 99), "שיר המילניום"
ב־2000 (צעצוע של פסטיגל), "חנות צעצועים"
ב־2001 (פלאנובלה של פסטיגל), "פלאנובלה"
כמו כן, בשנים 1997–1999 כללו מופעי הפסטיגל המנונים אשר נכתבו על ידי ילדים.
ב־1997, "להיות כאן ילד", מילים: יערה שבו, ביצוע: משתתפי הפסטיגל
ב־1998, "עולם אחר", מילים: גל לוסקי, ביצוע: מיכל ינאי, יעל בר זוהר וילדי הפסטיגל
ב־1999, "מכתב למנהיג", מילים: תום מורן, ביצוע: דפנה דקל וילדי הפסטיגל
שמאל|ממוזער|250px|סמליל פסטיגל 1997
שמאל|ממוזער|250px|סמליל פסטיגל 2010
שמאל|ממוזער|250px|סמליל פסטיגל 2015
2002–2015
בין שנים אלו לכל פסטיגל היה שיר נושא שהוא עיבוד עברי לשיר לועזי או חידוש עברי לשיר ישן, ברובם שירי פופ או רוק.
ב־2002, "סיפור מהסרטים" – (פסטיגל מהסרטים) "The Ketchup Song"
ב־2003, "סביב כל העולם" – (פסטיגל סובב עולם) (חידוש לשירו של מייק בורשטיין מקדם אירוויזיון 1981)
ב־2004, "נומה נומה היי" – (לא יאומן כי פסטיגל) "Dragostea Din Tei"
ב־2005, "גיבור על העולם" – (פסטיגל גיבורי על) "Holding Out for a Hero"
ב־2006, "פסטיגל פנטזיה" – (פסטיגל גיבורי הממלכה האבודה) "The Final Countdown"
ב־2007, "זמן זה כוח" – (פסטיגל על הזמן) "Major Tom (Coming Home)"
ב־2008, "תפוס ת'פסטיגל" – (תפוס ת'פסטיגל) "Can You Feel It"
ב־2009, "תנו ברגליים" – (קונג פו פסטיגל) "I'm So Excited"
ב־2010, "לילה מטורף בפסטיגל" – (לילה מטורף בפסטיגל) "The Rhythm of the Night"
ב־2011, "i פסטיגל" – (i פסטיגל) "Mr. Saxobeat"
ב־2012, "Spy פסטיגל קדימה!" – (SPY פסטיגל) "Livin' La Vida Loca"
ב־2013, "X פסטיגל" – (X פסטיגל) – "Euphoria"
ב־2014, "זמן משחקי הפסטיגל" – (משחקי הפסטיגל) – "When The Rain Begins To Fall"
ב־2015, "עכשיו זה היי סקול פסטיגל" – (היי סקול פסטיגל) – "Heroes"
2016–הווה
בין שנים אלו שיר הנושא הוא שיר מקורי שנכתב במיוחד עבור הפסטיגל.
ב־2016, "שרים ביחד" – (היי סקול פסטיגל 2: הגמר הגדול) – מילים: אורי גרוס. לחן: אביב קורן.
ב־2017, "אגדה מעכשיו" – (סטורי של פסטיגל) – מילים: אורי גרוס. לחן: לורן דה פז.
ב־2018, "#Freestyle פסטיגל" – (#Freestyle פסטיגל) – מילים ולחן: דורון מדלי
ב־2019, "להתחבר לחיים" – (#PLAY פסטיגל) – מילים ולחן: דורון מדלי
ב־2020, "MY FESTIGAL" – (#MY פסטיגל) – מילים ולחן: דורון מדלי
ב־2021, "Sky High" – (SKYHIGH פסטיגל) – מילים ולחן: רון ביטון ואיתי שמעוני
ב־2022, "פסטיגל על פסטיגל - הפנטזיה מתעוררת לחיים" – מילים ולחן: רון ביטון ואיתי שמעוני
ב-2024, "Sing פסטיגל - תנו למוזיקה לחבר בנינו" – מילים ולחן: רון ביטון ואיתי שמעוני
ילדי הפסטיגל
"ילדי הפסטיגל" היה מנהג שהתקיים עד 2008. הילדים, בגילאי 5–14, שהשתתפו במופע, התקבלו לאחר מבחני בד בהם נבדקו כישורי השירה והריקוד שלהם. תפקידם של "ילדי הפסטיגל" היה לשיר את "מחרוזת שירי הפסטיגל", כדי להזכיר לצופים את השירים ששרו המשתתפים. השמעת מחרוזת השירים נעשתה בכל פסטיגל עד לשנת 1998, מלבד תחרויות הפסטיגל בשנים 1994 ו-1997.
החל מ-1999 לילדים ניתן שיר משלהם ששובץ כחלק מתחרות השירים בחלקו הראשון של המופע, ובנוסף הם השתתפו בחלקו השני של המופע.
בשנת 2007, קיימה הסתדרות הנוער העובד והלומד הפגנות מול הפסטיגל, לאחר שהתברר לה כי ילדי הפסטיגל מועסקים במשך שעות ובכלל זאת גם בשבתות ובלא ימי מנוחה, ובשכר נמוך משכר המינימום – בניגוד לחוקי ההעסקה. הנוער העובד והלומד פנה בנושא גם לפיקוח על העבודה במשרד התמ"ת. בעקבות כך החל מפסטיגל 2009 ילדים לא משתתפים במופע בתור "ילדי הפסטיגל".
בפסטיגל 2020, שצולם ולא היה מלווה בהופעות, החזירו הופעה של ילדים כחלק מהפסטיגל.
ביקורות על המופע
ביקורת הופנתה כלפי הפסטיגל על שהפך בהדרגה מתחרות זמר בהשתתפות זמרים, למופע בידור בו מככבים שחקנים וכוכבי טלוויזיה, הנהנים מאהדת הילדים, בלי קשר ממשי ליכולת השירה שלהם או לאיכותם כזמרים. הדוגמה הראשונה הייתה זכייתה של מיכל ינאי בפסטיגל 1993, מנחת ערוץ הילדים באותה תקופה, אף שאיננה זמרת.
ביקורת אחרת, כהמשך לזו, היא על דחיקתם של השירים ממרכז הבמה לטובת האמנים וסיפור הנושא של הפסטיגל, כאשר הפירוטכניקה והכוכבים שהוא מציע, גוברים לטענת המבקרים על שירי התחרות.
ביקורות היו גם על סיפורי הנושא של הפסטיגל. כך למשל ב־6 בדצמבר 2021, שודרה כתבה בחדשות 12 בה הורים התלוננו על עלילת המופע והמסר הבעייתי העולה ממנו, כאשר דמותה של אליאנה תדהר ויתרה על חלומה הגדול כדי שתוכל להתחתן עם אהובה.
בשנת 2014 הוטחה ביקורת על "שיר הסלפי" של הפסטיגל אשר עורר זעם מצד הורים רבים. בנוסף, מספר אמנים הצטרפו למחאה זו. אך שיר זה בכל זאת צבר הצלחה רבה בקרבו של הנוער התקיים ב־2014, ועד הנערים של השנים 2020 והלאה.
בשנת 2015 זכה השיר "מילים פוגעות" לשלל ביקורות חיוביות מההורים והמבקרים על כך שהוא מעודד את הפסקת תופעת השיימינג והאלימות ברשתות החברתיות. בשיר זה השתתפו כל כוכבי הפסטיגל של אותה השנה.
בשנת 2021 מדריך בפנימייה, שליווה 90 מחניכיו לפסטיגל, בזמן צפייתו במופע התלונן על השורה "ילדים זה בלתי נסבל אני אשלח אותם לפנימייה, ילדים זה נורא". בתגובה, הפקת המופע שינתה את הטקסט.
הפסטיגלים לאורך השנים
+שנה שם המופע מבוסס על משתתפי הפסטיגלאמנים אורחים1981 פסטיגל 81 ללא נושא מנחים: אושיק לוי, עזרא דגן, רותי הולצמן, רחלי חיים וגרגורי טל משתתפים: נורית גלרון, רותי הולצמן, קובי רכט, רחלי חיים, אילן וירצברג, דורי בן זאב, נתן כהן, מזי כהן, ריקי גל, איתן מסורי, יהורם גאון, אושיק לוי, שמעון גלבץ, אפרים שמיר ואסתר שמיראין אמנים אורחים בשנים אלה1982 פסטיגל 82 במועדון החתול שמיל מנחים: ציפי שביט, נתן דטנר, משתתפים: מני בגר, נירה רבינוביץ', צביקה פיק, ציפי שביט, ריקי גל, עוזי חיטמן, שרי, רחלי חיים, איזולירבנד והכל עובר חביבי1983 פסטיגל 83החלל החיצוןמנחים: יונה אליאן, ששי קשת, שלמה בראבא, מוני מושונוב; משתתפים: עוזי חיטמן, צביקה פיק, איזולירבנד, שלישיית מוס (רחלי חיים, בני הרוש ואיציק עוקב), מני בגר, ישראל גוריון, והכל עובר חביבי1984 פסטיגל 84הערוץ הראשוןשלמה בראבא, מוני מושונוב, יגאל בשן, דורון שפר, אילנית, אילנה אביטל, אריאל זילבר, אושיק לוי, מזי כהן, ריקי גל ובועז שרעבי1985 פסטיגל 85רובוטיםמנחים: גדי יגיל ואבי קושניר; משתתפים: רבקה זהר, יגאל בשן, כמו צועני, אבי טולדנו, אילנה אביטל, ברוש, אלון אולארצ'יק, ריקי גל, מאיר בנאי, קורין אלאל1986 פסטיגל 86רדיו ופרסומותשולה חן, גידי גוב, שרי צוריאל, אברי גלעד, רבקה זוהר, יאיר ניצני, ריקי גל, אלון אולארצ'יק, לאה לופטין, להקת ברוש, דני בסן1987 פסטיגל 87 הצלת הגן מהריסה שלמה בראבא, מוני מושונוב, גידי גוב, נתן דטנר, אבי קושניר, עירית ענבי, אלון אולארצ'יק, אלי לוזון, רבקה זוהר, אדם, עפרה חזה, עדנה לב1988 פסטיגל 88 הצגת ממלכת האור מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, אורי פיינמן, סי היימן, חיים משה, רבקה זוהר, דור ההמשך, ירדנה ארזי, אדם, שרי צוריאל1989 פסטיגל 89משפחה מנחים: ספי ריבלין, ציפי שביט וחנה לסלאו משתתפים: אדם, אופירה ורוית יוספי, אריאל זילבר, גידי גוב, סמיר שוקרי, דפנה דקל, מרגלית צנעני, יגאל בשן וקורין אלאל1990 פסטיגל 90 ריב על הנחיית הפסטיגל מנחים: שלמה בראבא, מוני מושונוב ודב גליקמן משתתפים: שלומי שבת, מרגלית צנעני, רבקה זהר, אורי פיינמן, ליליה פייגין, אתניX, אדם, ריטה ורינת גבאי1991 פסטיגל 91 חניל'ה ושמלת השבת מנחים: גידי גוב וחני נחמיאס משתתפים: פורטרט, איילה טליאס, אריאל זילבר, שלומי שבת, אתי אנקרי, אלון אולארצ'יק, סי היימן ומיקיאגי1992 פסטיגל 92 להיות כוכב מנחים: אבי דור, חנוך רוזן, חני נחמיאס משתתפים: דנה ברגר, טיפקס (קובי אוז), אתי אנקרי, מאיר בנאי, מיקיאגי, גלי עטרי, גידי גוב והופה היימוג'דה1993 פסטיגל 93 אב ובתו בפסטיגל מנחים: ספי ריבלין, חני נחמיאס משתתפים: אייל בוחבוט, אלון אולארצ'יק, אריאל זילבר, אתי אנקרי, דוד ד'אור, הופה היי (יגאל בשן, אבי דור ואהרון פררה) וריקי גלאין אמנים אורחים בשנים אלה1994 פסטיגל 1994טלוויזיהמנחים: יעל אבקסיס, עודד מנשה, עינת ארליך והראל קלמרו משתתפים: אלון אולארצ'יק, אתניX, זקני צפת, לאה לופטין, ריטה וריקי גל1995 פסטיגל 95בעלי חיים משתתפים: מיכל ינאי, אבי קושניר, שרון חזיז, פלאי קלעים (אדם, דפנה דקל וצחי נוי), הופה היי (יגאל בשן, אבי דור ואהרון פררה), טיפקס (קובי אוז)מדבבים: רפי ויינשטוק (באבא אריה), אדוה עדני (מאמא לביאה), אלון אופיר (באדי גור), נועם אבירם (קומפי וקריין)1996 פסטיגל 96 – מוריד את הכוכבים מהשמייםקרקסדנה דבורין, ליאור כלפון, ליאור מילר, סער בן יוסף, בנות יעקב (עידית הלוי, יעל לבקוביץ', חגית שמלי), טל מן, גיל ססובר, יעל בר זוהר, איתי שגב ונמרוד והבודדים (נמרוד שיקלר)ציפי שביט, מיכל ינאי1997 פסטיגל 97 – כי העולם שייך לילדים!לונה פארקצחי נוי, חני נחמיאס, רובי דואניאס, תום אבני, נליה צמחמן, אפרת רייטן, דנה דבורין, עודד מנשה, טל מוסרי, חנוך רוזן, נמרוד רשף והיי פייב (אמיר פיי גוטמן, אייל שחר, מייקל הרפז, עידן יסקין ואייל דסאו)אין אמנים אורחים בשנה זו1998 פסטיגל 98 – הבחירה של הילדים!חלומותטוביה צפיר, גיא אריאלי, שי פלד, גיל סגל/יהונתן מגון, מיטל מיכאלי, ליאת אחירון, ארז בן הרוש, דנה ברגר, טל מוסרי, נמרוד רשף, שרית חדד והיי פייב (אמיר פיי גוטמן, אייל שחר, מייקל הרפז, עידן יסקין ואייל דסאו)מיכל ינאי, יעל בר זוהר1999 פסטיגל 99 – הפסטיגל של המילניום הבא המילניוםחני נחמיאס, אסף אשתר, רובי דואניאס, שרית חדד, ליאת אחירון, דפנה דקל, גיל ססובר, יעל בר זוהר, היי פייב (אמיר פיי גוטמן, אייל שחר, עידן יסקין ואייל דסאו), נמרוד רשף ולירון כרקוקלייפה ירקוני2000 צעצוע של פסטיגלצעצועיםמיכל ינאי, צביקה הדר, יהונתן גטרו, סנדי בר, עודד מנשה, טל מוסרי, יעל בר זוהר, יוניסקס (טל ויניק, ששי בוגנים, ענת עובד, ניב הופמן ורן מזרחי), אייל גולןאין אמנים אורחים בשנים אלה2001 פלאנובלה של פסטיגל – לגעת בכוכביםטלנובלותצביקה הדר, גלית גיאת, שרון דוראני, עדי עזרוני, ליאת אחירון, דורון מזר, אילנה אביטל, קובי מחט, טיפקס (קובי אוז), שרית חדד, גור מורד, תות דרויאן/לירון כרקוקלי, יהונתן גטרושרית חדד2002 פסטיגל מהסרטים – רואים כוכביםקולנועאלי פיניש, מריאנו אידלמן, סופי צדקה, יהודה לוי, מיקי גבע, ליאור נרקיס, עדי עזרוני, טל מוסרי, יעל דואני, מירה עוואד, ליאל קולטעוזי חיטמן2003 פסטיגל סובב עולם – הילדים על המפהמסביב לעולםרועי בר נתן, עופר שכטר, גיא אריאלי, יהודה לוי, יעל בר זוהר, נועם אבירם, רודריגו גונזלס, ג'ולייטה, יעל דואני, מלי לוי גרשון, שלומי סרנגה, חמסה (פזית הרמן, כרמי שימרון, יסמין סוויסה, אתי קסטרו, נעמה אתל)צביקה פיק2004 לא יאומן כי פסטיגלאגדותרן דנקר, אגם רודברג, עודד מנשה, שלומי קוריאט, יובל סמו, אופיר לובל, רוני דואני, הראל סקעת, מאיה בוסקילה, הראל מויאל, משה דץ, אורנה דץ, טוביה צפירנינט טייב2005 פסטיגל גיבורי עלגיבורי-על אושרי כהן, מאיה קורן, יניב פולישוק, רועי בר נתן, רותם אבוהב, יעל בר זוהר, סופי צדקה, שלישיית מה קשור (שלום מיכאלשווילי, ציון ברוך, אסי ישראלוף), עדי כהן, אפרת בוימולד, רוני דואני, רן דנקר, הראל סקעת, שירי מימוןשירי מימון, הראל סקעת, ציפי שביט2006 פסטיגל גיבורי הממלכה האבודהפנטזיהרן דנקר, אליענה בקייר, מייקל לואיס, מירי בוהדנה, ישראל קטורזה, דון לני-גבאי, עדי הימלבלוי, שירה וילנסקי, הפיג'מות (אילן רוזנפלד, עודד פז וקובי פרג'), טל מוסרי, יובל שם טוב, אסף אשתר, נדב אבוקסיס, לירז צ'רכירבקה מיכאלי, מרגול2007 פסטיגל על הזמןמסע בזמןתום אבני, מירב פלדמן, יובל המבולבל, יוסי טולדו, הפיג'מות (אילן רוזנפלד, עודד פז וקובי פרג'), אמיר פיי גוטמן, מירי מסיקה, מאיה בוסקילה, עדי הימלבלוי, דנה פרידר, הראל סקעת, רינת גבאיהראל סקעת, רינת גבאי2008 תפוס ת'פסטיגל – הרפתקה במצולות עולם המיםטל מוסרי, דנה פרידר, גיא זו ארץ, שירי מימון, גל גדות, עידן יניב, דון לני גבאי, אודי ואביעד, רוני דואני, שלמה בראבא, עוז זהבי, ליאת בלו, עודד פז, שלמה וישינסקי, דביר בנדק, אדיר בובלילשלומי שבת2009 קונג פו פסטיגלקונג פויון תומרקין, מאיה בוסקילה, אלי יצפאן, יעל בר זוהר, עדי הימלבלוי, עוז זהבי, עמית פרקש, אודי ואביעד, אגם רודברג, עודד פז, עידן יניבאייל גולן2010 לילה מטורף בפסטיגלהיסטוריהצביקה הדר, אילנית לוי, לי בירן, מאיה שואף, עוז זהבי, יון תומרקין, אמיר פיי גוטמן, טל מוסרי, רוני דואני, רוני דלומי, ושלישיית מה קשור (ציון ברוך, אסי ישראלוף, שלום מיכאלשווילי)ריטה, דיאנה גולבי2011 i פסטיגל: Game onהעולם הווירטואלי אליאנה תדהר, תובל שפיר, עוז זהבי, יהודה לוי, עודד פז, דנה פרידר, גיא עמיר, חנן סביון, אלי יצפאן, אנה ארונוב, מאיה בוסקילה, לי בירן, מירי מסיקה, עמית פרקשמירי מסיקה2012 SPY פסטיגלריגולאליאנה תדהר, תובל שפיר, יעל בר זוהר, דנה פרידר, טל מוסרי, אסף הרץ, אנה ארונוב, אלי פיניש, קטלין רייטר, שירי מימון, אודי ואביעד, ירון לונדון, ירון ברובינסקי (על המסך בלבד)אתניX, איזי2013 X פסטיגלארבעת היסודותאליאנה תדהר, תובל שפיר, דניאל מורשת, עוז זהבי, לינא מח'ול, מארינה מקסימיליאן, אור גרוסמן, עמית יגור, עדי הימלבלוי, עודד פז, מריאנו אידלמן, יובל סמושלומי שבת2014 משחקי הפסטיגלמשחקי הרעבאליאנה תדהר, תובל שפיר, דנה פרידר, דניאל ליטמן, דניאל מורשת, לי בירן, רוני דלומי, שירן סנדל, שיר מורנו, עומר דרור, טל מוסרי, אלי פיניש, מריאנו אידלמן, אודי ואביעדירדנה ארזי, עידו בי וצוקי2015היי סקול פסטיגלהיי סקול מיוזיקלאליאנה תדהר, שחר חסון, יהודה לוי, אריה מוסקונה, אורנה דץ, עומר דרור, אושרת אינגדשט, שירן סנדל, דניאל מורשת, נוה צור, דורון אורן, אנה ארונוב, מוקי, ניר חלפוןמוקי2016היי סקול פסטיגל 2: הגמר הגדולאליאנה תדהר, תובל שפיר, ישראל קטורזה, איציק כהן, עודד פז, מיכל ינאי, סטטיק ובן-אל תבורי, עומר דרור, דורון אורן, אושרת אינגדשט, שירן סנדל, דניאל מורשת, נוה צור, רמי קלינשטייןרמי קליינשטיין2017סטורי של פסטיגל – אגדה מעכשיואגדה מודרניתאליאנה תדהר, עומר אדם, שירה לוי, לי בירן, לירון רביבו, מיקי קם, שרון צור, ניקי גולדשטיין, סטטיק ובן-אל תבורי, סטפן לגר, דניאל גד, עדי חבשוש, שגיא ברייטנרעומר אדם, סטטיק ובן-אל תבורי2018FreeStyle# פסטיגל – מה שתבחרו להיותריקודאליאנה תדהר, נועה קירל, עידן רייכל, משה פרץ, שירה לוי, יהונתן מרגי, ניב סולטן, עדן מאירי, עומר חזן, אורי לייזרוביץ', סימור דניאל, עפר שכטר, שי ברביבאי, ריף נאמן, עדי חבשושעידן רייכל2019Play פסטיגל – מתחברים לחיים האמיתייםמציאות מדומהאליאנה תדהר, נועה קירל, איתי לוי, עדן בן זקן, יהונתן מרגי, טלי אורן, אבי קורניק, שירה לוי, אנה זק, קווין רובין, גפן ברקאי, אוראל צברי, אייל שכטר, צביקה פיק, דניאל עמיתצביקה פיק2020My פסטיגל – אירוע של פעם ב־40 שנה40 שנה לפסטיגלאליאנה תדהר, נועה קירל, איתי לוי, טל מוסרי, ציפי שביט, מיכל ינאי, עדן מאירי, יעל בר זוהר, שירה לוי, קווין רובין, אנה זק, אודי ואביעד, אנה ארונוב, עדי הימלבלוי, עודד פז, איציק כהן, טלי אורן, שחר חסון, עוז זהבי, לירז צ'רכי, לי בירן, ריף נאמן, חני נחמיאס, עומר חזן, אמיתי ארמן, שיר זוארץ, דנה פרידר, עודד מנשה, אבי קורניק, תום אבני, שירן סנדל, תובל שפיר, ניקי גולדשטיין, מיקי קם, דניאל מורשת, שרית חדד, שירי מימון, רן דנקר, רוני דואני, הראל סקעת, אדם, ריטה, מאיה בוסקילה, סטטיק ובן-אל תבורי, אושרת אינגדשט, אילנה אביטל, סטפן לגר.2021Sky High פסטיגל - מגלים את מה שבפניםמלאכיםאליאנה תדהר, נועה קירל, זהבה בן, רן דנקר, בר ברימר, ישראל קטורזה, רונה לי שמעון, סטטיק ובן אל, שחר טבוך, בר מיניאלי, קים אור אזולאי, עדן אלנה, אליעד נחום, קווין רובין, בר ברימרזהבה בן2022פסטיגל על פסטיגל - הפנטזיה מתעוררת לחייםיקומים מקביליםאליאנה תדהר, עדן חסון, אנה זק, אגם בוחבוט, שלישיית מה קשור, עומר חזן, סנדרה שדה, בת-אל בורנשטיין, יעל אלקנה, לינוי אשרם, אברהם ארנסון, עידן תלםעדן חסון2024SING פסטיגל - תנו למוזיקה לחבר בינינומוזיקהנועה קירל, יהודה לוי, הראל סקעת, אנה זק, אמיר שורוש, אבי אבורומי, אושר כהן, אוראל צברי, דניאל ליטמן, לירית בלבן, יעל שלביה, קווין רובין, עדן סבןאושר כהן, אבי אבורומי
שיאים
שיא השתתפות
משתתף / משתתפתכמות השתתפויות בפסטיגלשניםאליאנה תדהר122011, 2012, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2018, 2019, 2020, 2021, 2022טל מוסרי 101997, 1998, 2000, 2002, 2006, 2008, 2010, 2012, 2014, 2020יעל בר זוהר91996, 1998, 1999, 2000, 2003, 2005, 2009, 2012, 2020עודד פז82006, 2007, 2008, 2009, 2011, 2013, 2016, 2020אלון אולארצ'יק71985, 1986, 1987, 1988, 1991, 1993, 1994מיכל ינאי1993, 1995, 1996, 1998, 2000, 2016, 2020ריקי גל1981, 1982, 1984, 1985, 1986, 1993, 1994גידי גוב61986, 1987, 1988, 1989, 1991, 1992שלמה בראבא1983, 1984, 1987, 1988, 1990, 2008יגאל בשן1984, 1985, 1989, 1992, 1993, 1995תובל שפיר2011, 2012, 2013, 2014, 2016, 2020עוז זהבי2008, 2009, 2010, 2011, 2013, 2020דנה פרידר2007, 2008, 2011, 2012, 2014, 2020חני נחמיאס1991, 1992, 1993, 1997, 1999, 2020אדם1987, 1988, 1989, 1990, 1995, 2020מוני מושונוב51983, 1984, 1987, 1988, 1990מאיה בוסקילה2004, 2007, 2009, 2011, 2020רוני דואני2004, 2005, 2008, 2010, 2020שירי מימון1991 (כילדת פסטיגל), 2005, 2008, 2012, 2020שירה לוי2004 (כילדת פסטיגל), 2017, 2018, 2019, 2020עדי הימלבלוי2006, 2007, 2009, 2013, 2020לי בירן2010, 2011, 2014, 2017, 2020ציפי שביט1982, 1989, 1996, 2005, 2020אודי ואביעד2008, 2009, 2012, 2014, 2020שלומי שבת1990, 1991, 1994, 2008, 2013רן דנקר2004, 2005, 2006, 2020, 2021עודד מנשה1994, 1997, 2000, 2004, 2020דניאל מורשת2013, 2014, 2015, 2016, 2020רבקה זהר1985, 1986, 1987, 1988, 1990בן אל תבורי2002 (כילד פסטיגל), 2016, 2017, 2020, 2021 (כחלק מסטטיק ובן אל)אמיר פיי גוטמן1997, 1998, 1999 (כחלק מ"היי פייב"), 2007, 2010עדי חבשוש2000, 2002, 2003 (כרקדנית), 2017, 2018הראל סקעת2004, 2005, 2007, 2020, 2024נועה קירל2018, 2019, 2020, 2021, 2024יהודה לוי2002, 2003, 2011, 2015, 2024
שיא זכיות
מקוםמשתתף / משתתפתכמות זכיותשניםהערותראשוןאדם41987, 1988, 1989, 1990אליאנה תדהר2011, 2012, 2013, 2014זכייתה בפסטיגל בשנת 2011 הייתה יחד עם תובל שפיר.שנייעל בר זוהר31996, 1999, 2000אמיר פיי גוטמן1997, 1998, 2007זכייתו בפסטיגל בשנים 1997 ו-1998 הייתה כחלק מלהקת היי פייב.שלישייהודה לוי22002, 2003טל מוסרי2008, 2010זכייתו בפסטיגל בשנת 2008 הייתה יחד עם דון לני גבאי ובשנת 2010 יחד עם רוני דואני.רן דנקר2005, 2006מיכל ינאי1993, 1995רבקה זהר1985, 1986
השירים שהושמעו הכי הרבה במופע
שם השירמקוםכמותשניםיד ביד1121983, 1984, 1985, 1987, 1988, 1989, 1990, 1991, 1992, 1998, 2010, 2020מיכאל251991, 1992, 1998, 2010, 2020קטן זה הכי כיף בעולם341998, 2010, 2017, 2020
מצעדי שירי כל הזמנים
בשנת 2010 התקיים בערוץ הילדים מופע חגיגי לרגל 30 שנים לפסטיגל, בו התבקש הקהל לבחור את השיר הטוב ביותר בכל הזמנים. אלה היו שלוש הבחירות הראשונות:
מקוםשם השירביצועהשתתפות בפסטיגלהמבצעים במופע החגיגי בערוץ הילדים1הדרך אל הכפררבקה זהרפסטיגל 1985רוני דלומי2ראש בראשדון לני גבאי וטל מוסריפסטיגל 2008דון לני גבאי וטל מוסרי3מטרה מספר אחתעדי הימלבלוי ואגם רודברגפסטיגל 2009אמיר פיי גוטמן
בשנת 2020, נערך מצעד דומה על ידי גלגלצ ומאקו. בתחרות זו השתתפו לא רק שירים מהפסטיגל, אלא גם שירים מפסטיבל שירי הילדים. להלן חמשת המקומות הראשונים (כולם שירי פסטיגל):
מקוםשםביצועהשתתפות בפסטיגל1לעוףהראל סקעתפסטיגל 20042נערה חשמליתדנה פרידרפסטיגל 20073שלוש חברותדון לני גבאי, עדי הימלבלוי ושירה וילנסקיפסטיגל 20064איש הברקרן דנקרפסטיגל 20055הילדים של העתידאליאנה תדהר ותובל שפירפסטיגל 2011
שירי הפסטיגלים
מנחים: אושיק לוי, עזרא דגן, רותי הולצמן, רחלי חיים וגרגורי טל
מספרשםביצועמיליםלחן1דג הזהבאושיק לויאפרים סידוןעוזי חיטמן2רוק'נרול חתולריקי גלשוקי וגנראילן גלבוע3תוםקובי רכט, דורי בן זאב, מזי כהן ורחלי חייםקובי רכטקובי רכט4שמשדורי בן זאב, נתן כהן, מזי כהן ורחלי חייםדורי בן זאבנתן כהן5בא החופשאילן וירצברג ושמעון גלבץדוד ויזראילן וירצברג6בכיס האחוריאיתן מסוריסמדר שיראיתן מסורי7ג'ינג'ינג'ןאסתר שמיראסתר שמיראסתר שמיר8דג דג אדםרותי הולצמןמיקי בראלדד שרים9מה חשב תפוח הזהב?נורית גלרוןדליה רביקוביץאילן וירצברג10גל כחולמזי כהןשוקי וגנראילן גלבוע11שלוש מיליםנתן כהןאהוד מנורנתן כהן12ילקוט כבדאפרים שמיר, קובי רכט ואסתר שמיראהוד מנוראפרים שמיר13תנו לי אלףרחלי חיים ואילן וירצברגנעמי גרינברגאילן וירצברג14איגן מיגן קוביהעזרא דגןלאה לופנפלדרוני וייס15תיכף אשוביהורם גאוןניסן פרידמןחנן יובל16המנון הפסטיגלמקהלת הנוער העירונית חיפה בהדרכת אפי נצראפרים סידוןדובי זלצר
הכל עובר חביבי הופיעו עם "פתאום עצוב לה" כשיר אורח.
מנחים: ציפי שביט ונתן דטנר.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1מילה קטנהירדנה ארזישמרית אורהנרי ברטררוני וייס2משחקי וידאורחלי חיים ואיזולירבנדלאה לופנפלדרוני וייסרוני וייס3כשבא החופששריאבנר קנרמוטי דיכנהמוטי דיכנה וחיים רומנו4הארנבת והצבמני בגרמני בגרמני בגררוני וייס5אהבה זה דבר שנותנים במתנהנירה רבינוביץ'דפנה אילתדפנה אילתאלדד שרים6בובה'להצביקה פיקמירית שם אורצביקה פיקאלדד שרים7סודציפי שביטענת שריםאלדד שריםאלדד שרים8אחי הקטןעוזי חיטמןעוזי חיטמןעוזי חיטמןננסי ברנדס9סוד כמוסריקי גלאהוד מנורקובי אשרתקובי אשרת10גלשן הרוחאייל גפןדוד ויזרנורית הירשרוני וייס11כל יודעתשולה חןיואל ריפלאיתן מסוריאלדד שרים
הכל עובר חביבי ביצעו את השיר "מחר תזרח השמש" (מילים: מירית שם אור, לחן: צביקה פיק, עיבוד: אלדד שרים) כשיר אורח מקורי.
מנחים: יונה אליאן, שלמה בראבא, מוני מושונוב וששי קשת
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לירח טסיםששי קשתדוד ויזראילן וירצברגאילן וירצברג2כל המלאכיםמני בגרמני בגרמני בגררוני וייס3אוכלים הכלאיזולירבנדלאה לופנפלדרוני וייסרוני וייס4מחבואיםישראל גוריוןאליעוז רביןרוני וייסרוני וייס5פיטר פןיזהר כהןחמוטל בן זאבקובי אשרתקובי אשרת6חבריםמוני מושונוב ושלמה בראבאעלי מוהריוני רכטריוני רכטר7קוסם מארץ עוץשלישיית מוסחמוטל בן זאבקובי אשרתקובי אשרת8תזמורת של ממשעוזי חיטמןעוזי חיטמןעוזי חיטמןרוני וייס9אסתרצביקה פיקמירית שם אורצביקה פיקצביקה פיק10אםשולה חןאבינעם קורןבני נגריבני נגרי
מנחים: שלמה בראבא ומוני מושונוב (בספיישל הטלוויזיוני: יגאל בשן ודורון שפר).
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1יד בידמשתתפי הפסטיגלתלמה אליגון רוזרוני וייסרוני וייס2ציגלה ביגלה בוםיגאל בשןיגאל בשןיגאל בשןרמי לוין3אבא אמא וארץ ישראלאילנה אביטליורם טהרלבאילנה אביטלננסי ברנדס4עושה את עצמיאושיק לויעוזי חיטמןעוזי חיטמןרוני וייס5אני וכל הבניםמזי כהןאבינעם קורןרוני וייסרוני וייס6הבטחהאריאל זילבראהוד מנוראריאל זילבראיתן גדרון7כמו חתול ועכברריקי גל ויגאל בשןאבי קורןרוני וייסרוני וייס8עייפים אך מרוציםשלמה בראבא ומוני מושונובאבי קורןאריאל זילבררוני וייס9יוצאים לדרךאילניתלאה נאורנורית הירשננסי ברנדס10ילדה של כרמלריקי גלחמוטל בן זאבקובי אשרתקובי אשרת11תוים להחלפהבועז שרעביאהוד מנורבועז שרעביננסי ברנדס12הולכים לישוןיזהר כהןחמוטל בן זאבקובי אשרתקובי אשרת
מנחים: גדי יגיל ואבי קושניר.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1אדוני ראש העיריגאל בשןעוזי חיטמןיגאל בשן ועוזי חיטמןקובי אשרת2בלבוליםקורין אלאלדוד ויזרקורין אלאלקובי אשרת וקורין אלאל3שיר הצבמאיר בנאיאביטל וייסמאיר בנאיגרי אקשטיין4על הנילוסריקי גלמשה דייןקורין אלאלקובי אשרת5דוד בנימיןאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקטנגו6הדרך אל הכפררבקה זהריורם טהרלבנורית הירשקובי אשרת7סולו ברושברושאהוד מנורדריו מלכילהקת ברוש8בוא אל החגיגהאילנה אביטלשמרית אוראילנה אביטלקובי אשרת9איזה יום גדולאבי טולדנואהוד מנוראבי טולדנוננסי ברנדס וגרי אקשטיין10ארץ הצברכמו צועניעוזי חיטמןעוזי חיטמןקובי אשרת
מנחים: שולה חן, גידי גוב, שרי צוריאל ואברי גלעד.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1טוב לצחוקריקי גלתלמה אליגון רוזמתי כספימתי כספי2לא מבינהדני בסןאלון אבידרמייקל בנסוןמייקל בנסון3למהלאה לופטיןשמרית אוראריק רודיךאריק רודיך4אני השדרןיאיר ניצנייאיר ניצנייזהר אשדותלא ידוע5מתוקשרי צוריאלענת שריםנורית הירשאבנר חודורוב6אם רוצים לרצות כשרוציםשולה חןאבי קורן ויוסי בנאיחנן יובלאלדד שרים7זאת אהבהגידי גובאהוד מנוריהודה פוליקרמיקי גבריאלוב8שלום סלאםאלון אולארצ'יק ואמל מורקוסאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יק9חלקת אלוהיםרבקה זהריורם טהרלבנורית הירשאלדד שרים
מנחים: שלמה בראבא, מוני מושונוב, גידי גוב, נתן דטנר, אבי קושניר ועירית ענבי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1הדגל שליעדנה לביורם טהרלבאילנה אביטלבני נגרי2אין קיפוחאלי לוזוןיוני רועהיוני רועהאלי לוזון3שכחו אותי ביםאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יק4עוד ניסיוןרבקה זהריואב גינאייזהר כהןבני נגרי5השיר של יומבו ושל גמבושלמה בראבא ומוני מושונובאהוד מנורשלמה יידובקובי אשרת6יהיה בסדרגידי גובאהוד מנוריהודה פוליקרמיקי שביב7הסלסוליםרבקה זהר ואלי לוזוןיואב גינאיחנן יובלבני נגרי8לא לוקח בקלותאדםאלונה קמחייזהר אשדותיזהר אשדות9כלב על כלבהבטלניםקובי לוריאקובי אשרתקובי אשרת10ארבעיםעפרה חזהעפרה חזהבצלאל אלוניקובי אשרת
מנחים: מוני מושונוב, שלמה בראבא וגידי גוב.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1הילדה באדוםדור ההמשךמשה פינץ'משה פינץ' ואורן לברן בגנו2זה הזמר שליאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יק3אמא ממתינהשרי צוריאלמיכה שטריתארקדי דוכיןרון דרויאן4טיפה נשמהאורי פיינמןיואב גינאיחנן יובלאריק רודיך5את לא לבדסי היימן ולהקה מקומיתסי היימןסי היימןסי היימן6אני והצל שלימוני מושונוב ושלמה בראבאאהוד מנורשלמה יידובשלמה יידוב7שירים הם חבריםחיים משהלאה לופנפלדנורית הירשנורית הירש8ככה זהגידי גובאהוד מנוררן עפרוןרן עפרון9מהן כל המילים ילדהרבקה זהרשלמה קאלושלמה קאלועופר שלחין10אל תשכחאדםאהוד מנורהנרי ברטרהנרי ברטר
מנחים: ספי ריבלין, ציפי שביט וחנה לסלאו.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1באותו הסולםגידי גובאהוד מנורקורין אלאלקורין אלאל2מה קורה לי?דפנה דקלברוך פרידלנדברוך פרידלנד וירון ניבירון ניב3ביישן אוהב אותךיגאל בשןגל בורנשטייןיורם צדוקיורם צדוק4ילד התעורראופירה ורוית יוספייואל לרנריורם צדוקיורם צדוק5אנני אוקליקורין אלאלאהוד מנורקורין אלאלקורין אלאל6אצלנו בקיבוץאריאל זילבריעקב פפינייעקב פפיניאריאל זילבר ועדי רנרט7ממשה ועד מוחמדסמיר שוקרייורם טהרלבנורית הירשנורית הירש8אבא'לה אמא'להחנה לסלאויורם טהרלבקובי אשרתקובי אשרת9נסיכות שחורותמרגלית צנענייואב גינאימרגלית צנעניירון בכר10כמו גיבור מצויראדםאהוד מנורהנרי ברטרהנרי ברטר
אגדת השמש והירח הושמע לראשונה בפסטיגל זה, בחלק ב' של המופע, כשיר אורח לא מתחרה.
מנחים: שלמה בראבא, מוני מושונוב ודב גליקמן.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1בזכות הסלסהשלומי שבתאהוד מנוריורם צדוקיורם צדוק2גן עדןמרגלית צנענייואב גינאימרגלית צנעניאייל קליין3אבי הטוב שבשמייםרבקה זהרשלמה קאלושלמה קאלועופר שלחין4אלף בית באהבהאורי פיינמןיורם טהרלבנורית הירשתמיר קליסקי5שיזה לימה קונגן הוליליליהשלומית כהן אסיףמיקי גבריאלוביורם צדוק6שיר הגראז'אתניקסזאב נחמה ותמיר קליסקיזאב נחמהאתניקס7הנשיקה הצרפתיתאדםשמרית אורדן שאולרן בגנו8בוא אהובירינת גבאידודו ברקנורית הירשיורם צדוק9ילד סנדוויץ'שלמה בראבא ומוני מושונובאפרים סידוןאלון אולארצ'יקיורם צדוק
מנחים: גידי גוב וחני נחמיאס.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לנסות ולשירפורטרטרון רוזנפלדרון רוזנפלדרון רוזנפלד, אלי ניסן, ברוך רבה רביד וירון בכר2מה עוד תבקשאיילה טליאסדודו ברקנורית הירשאריק רודיך3נקרע לי עם חיוךאריאל זילברשמעון יקותיאלאריאל זילברירון בכר4צ'יק צ'אק מסדריםחני נחמיאסרחל רוזנמןעוזי חיטמןירון בכר5כשהייתי ילדשלומי שבתיגאל בשןיורם צדוקיורם צדוק6מיכאלאתי אנקריאתי אנקריאתי אנקרייהודה עדר7יום הולדתאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יק8בכל מצבסי היימןסי היימןרן עפרוןרן עפרון9רציתי להחליףמיקיאגיאהוד מנוריזהר אשדותעובד אפרת10מה מי מוגידי גובעלי מוהראלון אולארצ'יקעדי רנרט
מנחים: אבי דור, חנוך רוזן וחני נחמיאס.
אמן אורח: מוג'דה.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1יעליגאל בשןיגאל בשןיגאל בשןעובד אפרת2ואני לא ידעתידנה ברגרמקס גת-מורמקס גת-מורעובד אפרת3המסיבה של גודוטיפקסקובי אוזקובי אוזרמי יוסיפוב וקובי אוז4קצת אחרי כולםאתי אנקריאתי אנקריאתי אנקריעובד אפרת5יום אחד, לא היוםמאיר בנאיאהוד מנורמאיר בנאימאיר בנאי6בת בןחני נחמיאסחני נחמיאסאהרון פררהעובד אפרת7זה פחד, זה פחדמיקיאגיאהוד מנורמיקיאגימיקיאגי8אגדהגלי עטרילאה גולדברגארקדי דוכיןעובד אפרת9אם אתה נופל מהגגגידי גובחנה גולדברגיזהר אשדותיזהר אשדות10היי עצורהופה היייגאל בשןיגאל בשןעובד אפרת
מנחים: ספי ריבלין וחני נחמיאס.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שלום היא מילה שימושיתמיכל ינאיאהוד מנורקובי אשרתקובי אשרת2תותי תותיאריאל זילבראלי לויאריאל זילבראריאל זילבר3אבא אומראייל בוחבוטמקס גת-מורמקס גת-מורעובד אפרת4ילדת סנדוויץ'חני נחמיאסחני נחמיאסאהרון פררהעובד אפרת5שיר אהבה ממוחשביגאל בשןיגאל בשןיגאל בשןעובד אפרת ויגאל בשן6לי ושניאתי אנקריאתי אנקריאתי אנקרירביב גזית7ילדים משוגעיםאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקעובד אפרת ואלון אולארצ'יק8שלוש משאלות לתוםדוד ד'אורדוד ד'אורדוד ד'אורעופר מאירי9עושים שמחהופה היייגאל בשןיגאל בשןעובד אפרת ויגאל בשן10אייל החתיךריקי גלחנה גולדברגעובד אפרתעובד אפרת
מנחים: יעל אבקסיס, עודד מנשה, עינת ארליך והראל קלמרו (בתפקיד מוקיון).
אמנית אורחת: ריטה.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לנצח צעיריםשלומי שבתדידי הררישלומי שבתעובד אפרת ושלומי שבת2שים בננה על הראשעינת ארליךחנה גולדברגעובד אפרתעובד אפרת3גיבור מסרטשרון חזיזצוף פילוסוףצוף פילוסוףצוף פילוסוף ועובד אפרת4תהיה ילדאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקעובד אפרת5כל דבר הוא שירעודד מנשהירון כפכפיירון כפכפייורם צדוק6משהו בלבלאה לופטיןחמוטל בן זאביוני רועהדורון פיקר7נועה בקולנועזקני צפתמאור כהןמאור כהן ואורן לוטנברגחיים רומנו, אביב פאפו, תום מוכיח, יובל קיינר ומאור כהן8כשעצוב ליריקי גלאהוד מנורעובד אפרתעובד אפרת ואלון אולארצ'יק9הנסיך הקטןאתניקסזאב נחמהזאב נחמה ותמיר קליסקיאתניקס
מנחה: מיכל ינאי.
מדבבים: רפי ויינשטוק (באבא אריה), אדוה עדני (מאמא לביאה), אלון אופיר (באדי גור), נועם אבירם (קומפי וקריין).
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1בחיק הטבעאדםאהוד מנורנורית הירשיורם צדוק2בא אלי מלאךדפנה דקלשמרית אורקובי אשרתקובי אשרת3לא נוותריגאל בשןחמוטל בן זאב ויורם צדוקיורם צדוקיורם צדוק4נמרהשרון חזיזחנה גולדברגשי להבירון בכר5מר חתולאבי קושניראהוד מנורמירון מינסטרלא ידוע6תנו לחיות לחיותצוות פלאי קלעיםדפנה אילתדפנה אילתיורם צדוק7כשיש לך חברהופה היייגאל בשןיגאל בשןיורם צדוק8הפילון הזהטיפקסרמי יוסיפוברמי יוסיפובטיפקס9לדבר עם חיותמיכל ינאיאהוד מנורקובי אשרתקובי אשרת
אמנים אורחים: ציפי שביט ומיכל ינאי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1מאלפות הדרקוניםבנות יעקבאהוד מנוריאיר שדהיאיר שדה2בנדני דה בדהדנה דבוריןדנה דבוריןיוסי עזר ודנה דבוריןרויטל מונטה ואדם גורליצקי3אל תלכינמרוד והבודדיםנמרוד שיקלרנמרוד והבודדיםאפרים שמיר4נשיקה קטנהטל מןחנה גולדברגרויטל מונטהרון קליין ורויטל מונטה5מלך הכיתהגיל ססוברגיל ססוברטל ירדנילא ידוע6ילד יויוסער בן יוסףיוסי אשדותרויטל מונטהרון קליין ורויטל מונטה7החיים הם קרקסיעל בר זוהראהוד מנורקובי אשרתקובי אשרת8את אומרת שאניליאור מילרחנה גולדברגצוף פילוסוףצוף פילוסוף9ליצן הקרקסליאור כלפוןליאור כלפוןחזי שקדחזי שקד10ילד טובאיתי שגבאיתי שגב ודני רובסדני רובסדני רובס
ענת אלימלך הייתה אמורה להופיע עם השיר "בלרינה", בסופו של דבר ביצעו כל משתתפי הפסטיגל את השיר לזכרה בחלק האומנותי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1במכונית האדומהנמרוד רשףנמרוד רשףנמרוד רשף וירון כפכפינמרוד רשף וירון כפכפי2חולת פרסיםאפרת רייטןאהוד מנורנורית הירשמירון מינסטר3בובה מכניתחנוך רוזןעופר קניספלמירון מינסטרמירון מינסטר4מדבר עם עצמיטל מוסריחנה גולדברגדני רייכנטלדני רייכנטל5לונה פארקתום אבני ונליה צמחמןאהוד מנורמירון מינסטרמירון מינסטר6רכבת שדיםעודד מנשהירון כפכפיירון כפכפיירון כפכפי7עולם אגדההיי פייבאמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןשי להב8רינה טרמפולינהדנה דבוריןאהוד מנורצביקה פיקצביקה פיק
אמנים אורחים: מיכל ינאי ויעל בר זוהר.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לילה טובמיטל מיכאלישמוליק לויאבנר חודורובאבנר חודורוב2חלומותליאת אחירוןליאת אחירוןאבנר חודורוב וליאת אחירוןאבנר חודורוב3חברים טוביםארז בן הרושאהוד מנורצוף פילוסוףצוף פילוסוף4כן או לאנמרוד רשףנמרוד רשףנמרוד רשף וירון כפכפינמרוד רשף וירון כפכפי5ככה בא לי לחיותאפרת רייטןאפרת רייטןיוסי עזריוסי עזר וחגי אלקיים6על הכיפאקטל מוסריירון כפכפיירון כפכפיירון כפכפי7חברים בכל מיני צבעיםשרית חדדחנה גולדברגיוני רועהאבנר חודורוב8יחד נתגברגיל סגל/יהונתן מגוןאורי פסטרמשה קפטןאבנר חודורוב9ילדה טובהדנה ברגרדנה ברגרדנה ברגראבנר חודורוב10קטן זה הכי כיף בעולםהיי פייבאמיר פיי גוטמן ועידן יסקיןאייל שחר ואמיר פיי גוטמןשי להב
אמן אורח: יפה ירקוני.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שיר הרשעיםאסף אשתר ורובי דואניאסאפרים סידוןמירון מינסטרמירון מינסטר2כולנו יחדדפנה דקלעמית צחעמית צחעמית צח3חי איך שבא לי לחיותנמרוד רשףנמרוד רשףמשה יוסףמשה יוסף4שולםליאת אחירוןליאת אחירוןדני רייכנטל וליאת אחירוןדני רייכנטל5כוכב הילדיםילדי הפסטיגלאפרים סידוןמירון מינסטרמירון מינסטר6קולגיל ססוברגיל ססוברטל ירדניטל ירדני7נסיכה של שמחהשרית חדדסמדר שירמשה דץשי ראובני8כוכב האהבהיעל בר זוהריואב גינאיצביקה פיקצביקה פיק9זה כבר כאןהיי פייבאייל דסאו, אייל שחר, אמיר פיי גוטמן ועידן יסקיןאייל דסאו, אייל שחר, אמיר פיי גוטמן ועידן יסקיןמירון מינסטר
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1חנות הצעצועיםמיכל ינאי וילדי הפסטיגלאפרים סידוןמירון מינסטרמירון מינסטר2מי הגיבור שלךיוני גטרוירון כפכפיירון כפכפימיכאל עינב3מלכת הקסמיםסנדי ברמיקיאגימיקיאגיעופר ניסים4אני ג'וקרעודד מנשהירון כפכפיירון כפכפיירון כפכפי5זגדמביהיוניסקסאייל שחרדני אלשך וגילי ליברדני אלשך6יאללה ביתר יאללה הפועלצביקה הדראפרים סידוןמירון מינסטרמירון מינסטר7קורקי הקורקינטטל מוסרידנה שץ וטל מוסרידני רייכנטלדני רייכנטל8החייל שלימיכל ינאימירית שם אורצביקה פיקצביקה פיק9בובים בובותאייל גולןאהוד מנורשלומי שבתשלומי שבת וראובן בן שמעון10הפיה הקסומהיעל בר זוהראילן ליבוביץאילן ליבוביץחזי שקד
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1פלאנובלהילדי הפסטיגלאהוד מנורמירון מינסטרלא ידוע2את האושר שלידורון מזרסמדר שירמשה דץחזי שקד3חולה עליהקובי מחטחנה גולדברגדני רייכנטלדני רייכנטל4רוכבת על דרקוניםעדי עזרוניעדי עזרוניאילן ליבוביץחזי שקד5בגלל המוזיקהיוני גטרויואב גינאימירון מינסטרמירון מינסטר6גלגל המזלותאילנה אביטליואב גינאיאילנה אביטלחזי שקד7עוד געגועגלית גיאתאילן ליבוביץאילן ליבוביץחזי שקד8בתוך תוכיליאת אחירוןליאת אחירוןדני רייכנטלדני רייכנטל9כשאני אוהבתשרון דוראניאהוד מנורמיקי גבריאלובמיקי גבריאלוב10בצלחת מעופפתטיפקסקובי אוזקובי אוזקובי אוז, רמי יוסיפוב, גל פרמן ומאיר עמר
אמן אורח: עוזי חיטמן.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1אם אני נסיכהיעל דואניאהוד מנורמיקי גבריאלובמיקי גבריאלוב2מאסטר טלטל מוסריאהוד מנורירון כפכפיירון כפכפי3איש גדולמיקי גבעמיקי גבעמיקי גבע וחגי אלקייםחגי אלקיים4אחת אחרתעדי עזרוניעדי עזרונידני רייכנטלדני רייכנטל5אל תשכחו את הקטניםאלי פיניש ומריאנו אידלמןאלי פינישירון כפכפיירון כפכפי6צא אל המסעמירה עוודאייל שחרסנדי ראס7עד הסוף הטוביהודה לויסנדי ראס, בתרגום אהוד מנורסנדי ראסטל פורר8אהבה ענקיתסופי צדקהמיכל חזוןנורית הירשחזי שקד9החיים כמו סרטליאור נרקיסיוסי גיספןשמואל אלבזתמיר צור ואלון אולארצ'יק10קצב החייםליאל קולטיוסי גיספןמירו בנוןשי ראובני
אמנים אורחים: צביקה פיק ויעל בר זוהר.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שיר הפיראטרועי בר נתןאפרים סידוןאוהד חיטמןאוהד חיטמן וחגי אלקיים2בקצב התופיםג'ולייטהאפרים סידוןשמואל אלבזחגי אלקיים3ביטחון עצמיעפר שכטראפרים סידון ונמרוד רשףצ'ולו, אדי סומירן ונמרוד רשףאדי סומירן4לקפוץיעל דואניאפרים סידוןגל ליכטנטלגל ליכטנטל5לחופש נולדרודריגו גונזלסאפרים סידוןיוני רועהיוני רועה6אהבה ראשונהגיא אריאליניקול דיקסטרא ורן הרושרן הרוש וגיא אריאלירן הרוש וגיא אריאלי7לב של ילדמלי לויאפרים סידוןמיכאל עינבמיכאל עינב8ריח בושםחמסהאפרים סידוןדרור מרגליתדרור מרגלית9לאהוב ביווניתשלומי סרנגהעוזי חיטמן ואפרים סידוןעוזי חיטמןחגי אלקיים10הכח שבאהבהיהודה לוייואב גינאי, דנה לוי ויהודה לויאסף שגיב ואילן פוסטופצקיאסף שגיב ואילן פוסטופצקי11כוכב המדבריעל בר זוהריואב גינאימאיה סימן טובעופר ניסים
כמה מהשירים בפסטיגל זה מוכרים לעיתים שלא בשמם הרשמי - "רוצה להיות רשע" בשם "אני רוצה להיות רשע", "זורו זה אני" בשם "אני הוא זורו" ו"" בשם "ונשיר כולם".
אמן אורח: נינט טייב.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1כמו רובין הודרן דנקראהוד מנוראוהד חיטמןטל פורר ואוהד חיטמן2תןאגם רודברגסמדר שירמשה דץחזי שקד3רוצה להיות רשעעודד מנשהירון כפכפירמי קליינשטייןאורי קריב4שלושת האביריםשלישיית פרוזאקאורי גרוסקובי אשרתקובי אשרת5נסיכת פופרוני דואניהנריהנריהנרי6לעוףהראל סקעתלירון לב ודורון מדליאוהד חיטמןאורי זך ואוהד חיטמן7הלילה שלגיהמאיה בוסקילהיואב גינאימשה דץחזי שקד8זורו זה אניהראל מויאלעוזי חיטמןשלומי שבתנדב ביטון ושלומי שבת9אורנה ומשה דץסמדר שירמשה דץחזי שקד
אמנים אורחים: ציפי שביט, שירי מימון והראל סקעת.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1רוצה להיותאושרי כהןסער בדישיסער בדישישי להב2שיר הרסרותם אבוהב ורועי בר נתןרועי בר נתן דורון מדלי ואוהד חיטמןאוהד חיטמןחגי אלקיים3גלים גליםסופי צדקהסופי צדקהאשר סיוןאמיתי פריינטה4רוקדים ברחובותשלישיית מה קשורעידן עמיתלוקי גבאילוקי גבאי5שרה לעולםעדי כהןדורון מדלי ואוהד חיטמןאוהד חיטמןרן אביב6שמש הלילהאפרת בוימולדאפרת בוימולדטל פוררטל פורר7לא עוצרתרוני דואנישחף וולמןAdam Alvermark ו-Mikael AnderssonAdam Alvermark וגיא ליכטנטל8איש הברקרן דנקרעידן עמית ורן דנקראוהד חיטמןשמוליק נויפלד9האהבה היא קסםיעל בר זוהריואב גינאייואב גינאיארקדי דוכין
אמנים אורחים: רבקה מיכאלי ומרגלית צנעני.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שלוש חברותעדי הימלבלוי, שירה וילנסקי ודון לני גבאידורון מדלידורון מדליטל פורר2מלכה קרהלירז צ'רכילירז צ'רכיזיו קוז'וקרוטל פורר3איש השאלותטל מוסרייניב צדוקאמיר פיי גוטמןטל פורר ואמיר פיי גוטמן4כוכב המשאלותמירי בוהדנהמיקיאגימיקיאגיטל פורר ומיקיאגי5נרניה זה כמו רמת גןעודד פז, אילן רוזנפלד וקובי פרג'עודד פז, אילן רוזנפלד וקובי פרג'אלדד ציטריןטל פורר6הטוב שצריך לנצחמייקל לואיסאייל נחמיאסנועם זלטיןטל פורר ונועם זלטין7החץ המנצחאליענה בקיירדורון מדלידורון מדליטל פורר8כשהילדים שריםילדי HOTיואב גינאירמי קלינשטייןירון בכר9לב אמיץרן דנקרטל פורר וכפיר אפשטייןטל פורר וכפיר אפשטייןטל פורר
אמנים אורחים: הראל סקעת ורינת גבאי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1נערה חשמליתדנה פרידרסהר חגיניצן קייקובטל פורר2הדרך שלייובל המבולבליובל המבולבליובל המבולבלטל פורר3אם אני אוהבת אותךמירב פלדמןדורון מדליטל פוררטל פורר4נסיכה של אהבהעדי הימלבלויעידן עמיתאוהד חיטמןטל פורר5הלילה אתה מנצחתום אבנידורון מדלילירון לב וטל פוררטל פורר6פחית בראשעודד פז, אילן רוזנפלד וקובי פרג'עודד פז, אילן רוזנפלד וקובי פרג'אלדד ציטריןטל פורר7עמוק בלבמאיה בוסקילהדורון מדלידורון מדליטל פורר8אל תוותראמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמן וטל פוררטל פורר ואמיר פיי גוטמן9סודותמירי מסיקהקרן פלסקרן פלסאורי זך
אמן אורח: שלומי שבת.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1ילד של אמאעידן יניבינאי רטפןתמיר קליסקיטל פורר וניצן קייקוב2אי זוגיליאת בלו ועוז זהבי/דניאל זילברשטייןארז דןטל פורר וארז דןטל פורר, ניצן קייקוב, נועם זלטין ורונן שרון3מאוהבתגל גדותמיטל פטש-כהןמיטל פטש-כהןטל פורר וניצן קייקוב4תזרוםאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובטל פורר וניצן קייקוב5חיה בסרטרוני דואניאמיר פיי גוטמן ויואב ארנוןאמיר פיי גוטמן ויואב ארנוןהנרי6ראש בראשטל מוסרי ודון לני גבאיאמיר פיי גוטמן וניר ממוןאמיר פיי גוטמןטל פורר וניצן קייקוב7בלי תחרותדנה פרידרסהר חגיניצן קייקובניצן קייקוב8השמיים לי פתוחיםגיא זו-ארץרועי זו-ארץרועי זו-ארץטל פורר וניצן קייקוב9אשיר לךשירי מימוןסהר חגיניצן קייקובטל פורר
אמן אורח: אייל גולן.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1ארץ אהבהעמית פרקשדורון מדליחזי שקדטל פורר2צחוק זה חוקעודד פזעודד פז ואילן רוזנפלדאלדד ציטריןטל פורר3מטרה מספר אחתעדי הימלבלוי ואגם רודברגאמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר4אומץ לבעוז זהביסהר חגיטל פורר ועוז זהביטל פורר5לקפוץאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובטל פורר6פשוט אוהב אותךעידן יניבינאי רטפןעידן יניבטל פורר7כוח מחשבהיון תומרקיןדורון מדלי ויון תומרקיןטל פורר וכפיר אפשטייןטל פורר8כן את יכולהיעל בר זוהריואב גינאיהנריהנרי9לא מתביישת לאהובמאיה בוסקילהדורון מדלידורון מדליטל פורר
אמנים אורחים: ריטה ודיאנה גולבי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1ילד עם חלוםלי בירןלי בירןלי בירןלי בירן, טל פורר ולורן בנג'מין2לגעת בעברמאיה שואףסהר חגילורן בנג'מיןטל פורר3שיר אהבה צרפתיטל מוסרי ורוני דואניניר ממון ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר4אהבה ראשונהאילנית לויניר פייבללורן בנג'מיןטל פורר5לוקושלישיית מה קשורדורון מדלידורון מדלי וטל פוררטל פורר6לנצח נשאראמיר פיי גוטמןנועה ברנר ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר7כשאמצא אותךיון תומרקיןתום גני ובן עשבתום גני ובן עשבטל פורר8אל תפסיק ת'גרובעוז זהביעוז זהבי ודורון מדליחזי שקדחזי שקד9נגמרו לי המיליםרוני דלומיניר ממון ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר
אמן אורח: מירי מסיקה.
בחלק השני של מופע הפסטיגל התקיימה מחווה לשיריו של הזמר אריק איינשטיין. לכבוד מחווה זו הקליט הזמר ברכה מיוחדת שנשמעה בסוף המחרוזת.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1הילדים של העתידאליאנה תדהר ותובל שפיראמיר פיי גוטמן, ניר ממון ונועה ברנראמיר פיי גוטמןטל פורר וינון יהל2הילוך ראשוןלי בירןלי בירןלי בירןלי בירן וטל פורר3טאג מי בייבידנה פרידרדנה פרידר ויהונתן בר אילןתומר בירןטל פורר וינון יהל4אין לך ממה לפחדעמית פרקשדורון מדלידורון מדליטל פורר וינון יהל5כל המדינה שכונהחנן סביון וגיא עמירדורון מדליאיתי זילברשטייןטל פורר6בוא לראות אותימאיה בוסקילהנועה ברנר ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר וינון יהל7עצביםאלי יצפאןאמיר פיי גוטמן וניר ממוןאמיר פיי גוטמן וטל פוררטל פורר8מי שבא לךיהודה לוינועם חורבגיא מנטש ויהל דורוןטל פורר וינון יהל9עולם חדשמירי מסיקהעופר בשןעופר בשןטל פורר
אמנים אורחים: אתניקס ואיזי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1S.O.Sטל מוסריניר ממון ואמיר פרישר גוטמןאמיר פרישר גוטמןטל פורר וינון יהל2זה הזמן לקפוץתובל שפירלי בירן ותובל שפירלי בירן ותובל שפירטל פורר, ינון יהל ולי בירן3מה טוב בשבילידנה פרידרלורן דה פזתומר בירן ודנה פרידרטל פורר וינון יהל4אהבה גדולהאליאנה תדהראמיר פרישר גוטמן וניר ממוןאמיר פרישר גוטמןטל פורר וינון יהל5שיר הוואק וואקאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובטל פורר וינון יהל6אל תתעסקו איתיקטלין רייטרכפיר אפשטייןכפיר אפשטיין וטל פוררטל פורר וינון יהל7אור גדוליעל בר זהרסהר חגיניצן קייקובניצן קייקוב8עכשיו או לעולם לאאסף הרץאמיר פרישר גוטמן ואסף הרץאמיר פרישר גוטמן ואסף הרץטל פורר וינון יהל9שרה מהלבשירי מימוןסהר חגידור דניאלטל פורר וינון יהל
אמן אורח: שלומי שבת.
בחלק השני של הפסטיגל נערכה מחווה לשלישיית הגשש החיוור.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1עוד לחלוםעמית יגורניר פייבלמורן דודטל פורר וינון יהל2רק אתה יכולדניאל מורשת ואור גרוסמןלי בירן וגיל לנדאולי בירן וגיל לנדאוטל פורר וינון יהל3מה זה משנהאליאנה תדהרלורן דה פזלורן דה פזטל פורר וינון יהל4אם רק נקשיב לרוחתובל שפירלי בירן ותובל שפירלי בירן ותובל שפירטל פורר5נולדתי להופיעעדי הימלבלוי ועודד פזאילן רוזנפלדעידו ריבליןטל פורר וינון יהל6בשקט הכחוללינא מח'ולכפיר אפשטייןשלומי שבתטל פורר7מאסטר Xמריאנו אידלמן ויובל סמוגיא מזיג ומריאנו אידלמןגיא מזיגטל פורר8חם פהעוז זהביכפיר אפשטיין ואורי מסטצ'קיןכפיר אפשטיין ואורי מסטצ'קיןטל פורר9א-ה-ב-המארינה מקסימיליאןמארינה מקסימיליאןמארינה מקסימיליאןטל פורר וינון יהל
אמנים אורחים: ירדנה ארזי ועידו בי וצוקי.
בחלק השני של הפסטיגל נערכה מחווה ללהקות הצבאיות בישראל.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1זה תורישיר מורנו, שירן סנדל, עומר דרור ודניאל ליטמןניר פייבלאביב קורןטל פורר וינון יהל2כוכבים ביוניברסטל מוסריאמיר פרישר גוטמן וניר ממוןאמיר פרישר גוטמןטל פורר וינון יהל3האיש שבקירדניאל מורשתאילן רוזנפלדעידו ריבליןטל פורר4הביטו בעיניירוני דלומיניר פייבלאביב קורןטל פורר וינון יהל5כל אחד צריך להשתגעדנה פרידראילן רוזנפלדעידו ריבליןטל פורר ועידו ריבלין6להיות מוכן, בדיוק בזמןתובל שפירתובל שפירתובל שפיר וליאור נירטל פורר7המופע הגדולאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובינון יהל8הסוד לניצחוןלי בירןלי בירןלי בירןטל פורר, ינון יהל ולי בירן9בדרך לאוראליאנה תדהרלורן דה פזלורן דה פזטל פורר וינון יהל
החל מפסטיגל זה לא נערכה תחרות בין השירים המשתתפים.
אמן אורח: מוקי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1המנון תיכון גלשחר חסוןאורי גרוסדורון מדליטל פורר2מקום שני, זה לא אנישירן סנדל, אושרת אינגדשט, אנה ארונוב ועומר דרוראורי גרוסדניאל סולמוןטל פורר3הכל עוד אפשרייהודה לוי ואליאנה תדהראורי גרוסאוהד חיטמןטל פורר4שיר השקופיםאליאנה תדהר, דניאל מורשת, תותי ניניו, נווה צור ושחר חסוןאורי גרוסלורן דה פזטל פורר5בסוף יהיה לך סטיילאורנה דץ, שירן סנדל ואושרת אינגדשטאורי גרוסדורון מדליטל פורר6דואט אהבהאליאנה תדהר ועומר דרוראורי גרוסלורן דה פזטל פורר7אין מצב יש מיצ"בדניאל מורשת ואריה מוסקונהאורי גרוסדורון מדליטל פורר8שיר השיימינגמשתתפי הפסטיגלמיכה שטרית וארקדי דוכיןארקדי דוכיןטל פורר9קאווקהשחר חסוןאורי גרוסשחר חסוןטל פורר10קדימהאושרת אינגדשטאורי גרוסלורן דה פזטל פורר
החל מפסטיגל זה משולבים לסירוגין לאורך המופע שירים מקוריים ושירים מוכרים.
בירוק - שירים מקוריים
אמן אורח: רמי קליינשטיין
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שרים ביחדמשתתפי הפסטיגלאורי גרוסאביב קורןטל פורר ואביב קורן2הכוכבים של סיימוןאיציק כהןאורי גרוסאוהד חיטמןטל פורר3המנון סביוני סביוניםעודד פז ותובל שפיראורי גרוסדורון מדליטל פורר4כביש החוףסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריג'ורדי5תעשו לייק לעולםדניאל מורשת, אושרת אינגדשט, שירן סנדל, אליאנה תדהר ונווה צוראורי גרוסדורון מדליטל פורר6ברביסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריג'ורדי7יאללה לערבבישראל קטורזה ומשתתפי הפסטיגלאורי גרוסקובי אוזטל פורר8זה הרגע להחליטאליאנה תדהר, תובל שפיר ועומר דרוראורי גרוסטל שגבטל פורר9דבר, דברמשתתפי הפסטיגלנעם חורברמי קליינשטייןטל פורר10סלסוליםסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריג'ורדי11סתםסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריג'ורדי11מחרוזת משירי רמי קליינשטייןרמי קליינשטייןמחברים שוניםמלחינים שונים (בעיקר רמי קליינשטיין)מעבדים שונים (בעיקר טל פורר)12מתנות קטנותרמי קליינשטיין ומשתתפי הפסטיגלנעם חורברמי קליינשטייןטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: עומר אדם, סטטיק ובן-אל תבורי
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1אגדה מזמןמשתתפי הפסטיגלאורי גרוסלורן דה פזטל פורר2שיר המלצריםאליאנה תדהר, שגיא ברייטנר ודניאל גדלי בירןלי בירןטל פורר3Step Funסטפן לגראבישחר ג'קסון ושושן בן ישראל ג'קסוןאבישחר ג'קסון ושושן בן ישראל ג'קסוןטל פורר4מחרוזת משירי עומר אדםעומר אדםמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר5מלכת הסמרטוטיםמיקי קם, שירה לוי, עדי חבשוש ואליאנה תדהרדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פורר6להתאהבלי בירן (בהשתתפות לירון רביבו)אורי גרוס ולי בירןלי בירןטל פורר7שיר הזיופיםלירון רביבו וניקי גולדשטייןאורי גרוסאוהד חיטמןטל פורר8רגע פרטיאליאנה תדהר (בהשתתפות לירון רביבו)אהוד מנוררמי קליינשטייןטל פורר9שיר המהפךדניאל גד, אליאנה תדהר ושגיא ברייטנראורי גרוסלורן דה פזטל פורר10ככה זה מרגיש להתאהבעומר אדם ואליאנה תדהרדורון מדלידורון מדליטל פורר11אחרי כל השניםעומר אדםאבי אוחיוןאבי אוחיוןטל פורר12מהפכה של שמחהעומר אדם, אליאנה תדהר, לירון רביבו, לי בירן, דניאל גד ושגיא ברייטנרדורון מדלידורון מדלי וינון יהלטל פורר13קטן זה הכי כיף בעולם + לנצח נשארמשתתפי הפסטיגל (לזכר אמיר פרישר גוטמן)אמיר פרישר גוטמן (יחד עם עידן יסקין ונועה ברנר, בהתאמה)אמיר פרישר גוטמן (הראשון יחד עם אייל שחר)טל פורר14מחרוזת משירי סטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריבעיקר סטטיק ובן אל תבוריבעיקר סטטיק ובן אל תבורילא ידוע15סטורי של פסטיגלמשתתפי הפסטיגל עם סטטיק ובן אל תבוריאורי גרוסלורן דה פזטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: משה פרץ, עידן רייכל
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1מילים יפות מאלהאליאנה תדהר ומשה פרץעידן רייכלעידן רייכלטל פורר2Freestyle פסטיגלמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר3יש בי אהבהנועה קירל, עדי חבשוש, עדן מאירי וריף נאמןדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פורר4בואימשתתפי הפסטיגלעידן רייכלעידן רייכלטל פורררוב השעותמשתתפי הפסטיגלעידן רייכלעידן רייכלטל פורר5אני על זהאליאנה תדהרלי בירןלי בירןטל פורר ולי בירן6טיקיטאסמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר7ממעמקיםנועה קירל, יהונתן מרגי, אליאנה תדהר ומשה פרץעידן רייכלעידן רייכלטל פורר8שובי אל ביתיעומר חזןעידן רייכלעידן רייכלטל פורר9אל תתייג אותימשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר10מעגליםמשתתפי הפסטיגלעידן רייכלעידן רייכלטל פוררהבאטלמשתתפי הפסטיגללי בירןלי בירןטל פורר11Freestyle פסטיגל הרמיקסעדן מאירידורון מדלידורון מדליטל פורר12את לא נשארת לבדעידן רייכל, אליאנה תדהר ומשה פרץעידן רייכלעידן רייכלטל פורר13זיכרון ישןנועה קירל ויהונתן מרגינועה קירל ויהונתן מרגינועה קירל ויהונתן מרגיטל פורר14תנשוםמשתתפי הפסטיגלדורון מדלי, עידן רייכל ומשה פרץדורון מדלי, עידן רייכל ומשה פרץטל פורר15מחרוזת משירי משה פרץמשה פרץמחברים שונים (ביניהם משה פרץ)מלחינים שונים (ביניהם משה פרץ)מעבדים שונים (בעיקר טל פורר)16ואם תבואי אליימשתתפי הפסטיגלעידן רייכלעידן רייכלטל פוררFreestyle פסטיגלמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: צביקה פיק, איתי לוי, עדן בן זקן
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1מעלה מעלהנועה קירלמירית שם אורצביקה פיקטל פוררחצוףנועה קירלדורון מדלי, נועה קירל ועומרי סגלדורון מדלי, נועה קירל, עומרי סגל וחן אהרוניטל פורר2אני לא אנייהונתן מרגייונתן גולדשטיין, יהונתן מרגי וטליסמאןיונתן גולדשטיין ויהונתן מרגיטל פורר3שיר הפרחהאנה זקאסי דייןצביקה פיקטל פוררמאמאסיטהאנה זקדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פורר, דולב רם ופן חזות4בין האצבעותעדן בן זקן, שירה לוי וגפן ברקאימירית שם אורצביקה פיקטל פורר5תזיזועדן בן זקןדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פוררמלכת השושניםעדן בן זקןדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פורר6דיווהטלי אורןיואב גינאיצביקה פיקטל פורר7קירותאיתי לויאבי אוחיוןאבי אוחיון ומתן דרורטל פוררזז בטירוףאיתי לויטל רביב ונוי פדלוןשמואל נויפלד ורובי פאיירטל פורר8MAMANאיתי לויסטפן לגר, דולב רם ופן חזותסטפן לגר, דולב רם ופן חזותטל פורר9בא לי אותךנועה קירלדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פוררפלוס אחדיהונתן מרגייהונתן מרגי, יונתן גולדשטיין ורון ביטוןיהונתן מרגי, יונתן גולדשטיין ורון ביטוןטל פורראהבה בסוף הקיץנועה קירל ויהונתן מרגימירית שם אורצביקה פיקטל פורר10הזמן שלנועדן בן זקן ואיתי לוידולב רם, פן חזות ואבי אוחיוןדולב רם, פן חזות ואבי אוחיוןדולב רם ופן חזות11מסיבת יום שישימשתתפי הפסטיגלמירית שם אורצביקה פיקטל פורר12מפחדים מטליטלי אורןשירילי דשאטל פוררטל פורר13שים פסקווין רוביןאביחי נפתלי ויוני חרלפאביחי נפתלי ויוני חרלפאביחי נפתלי14הכל שקוףיהונתן מרגייונתן גולדשטיין, יהונתן מרגי ושי פינטויונתן גולדשטיין ויהונתן מרגיטל פורר15יבוא לטובהמשתתפי הפסטיגלעילי בוטנרעילי בוטנרטל פורר16לפעמים חלומות מתגשמיםדניאל עמיתמירית שם אורצביקה פיקטל פוררלגור איתואנה זקמירית שם אורצביקה פיקטל פוררמרי לואליאנה תדהרמירית שם אורצביקה פיקטל פוררדם חםטלי אורןמירית שם אורצביקה פיקטל פורראני לא יכולה בלעדיךשירה לוימירית שם אורצביקה פיקטל פוררהרקדן האוטומטיקווין רובין, אוראל צברי, אייל שכטר, גפן ברקאימירית שם אורצביקה פיקטל פוררמעלה מעלהאליאנה תדהר, שירה לוי, טלי אורן, אנה זק, קווין רובין, גפן ברקאי, אייל שכטר, אוראל צברי, דניאל עמיתמירית שם אורצביקה פיקטל פורר17הזוג הזהיהונתן מרגיסטטיק וג'ורדיסטטיק וג'ורדיטל פוררמסיבה בחיפהאיתי לויאליהו פרץ, דן ברטוב וגיל וייןגיל וייןטל פוררתרקדועדן בן זקןאלעד טרבלסי, משה בן אברהם ומאור תיתוןאלעד טרבלסי, משה בן אברהם ומאור תיתוןטל פוררפאוץ'נועה קירלרון ביטון, איתי שמעוני, ג'ורדי, דורון מדלי ונועה קירלרון ביטון, איתי שמעוני, ג'ורדי, דורון מדלי ונועה קירלטל פורר18PLAY פסטיגלמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לעוףנועה קירל והראל סקעתלירון לב ודורון מדליאוהד חיטמןטל פורר2זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילדלי בירן, אליאנה תדהר, נועה קירל, ציפי שביט, עודד מנשה, טל מוסרי וחני נחמיאסיערה שבו גלברמירון מינסטרלא ידוע3MY פסטיגלמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר ועידו ריבלין4בוא אל החגיגהרן דנקר, שירי מימון ואילנה אביטלשמרית אוראילנה אביטלטל פורר5שלום היא מילה שימושית + כן את יכולה + טמבולינה + צ'יק צ'ק + מה זה משנה + ארבעיםמיכל ינאי, ציפי שביט, יעל בר זוהר, חני נחמיאס ואליאנה תדהרמחברים שוניםמלחינים שוניםאמיר לקנר6נערה חשמלית + איש השאלות + איש הברק + שלוש חברות + נולדתי להופיע + שיר השקופים + לעוףדנה פרידר, טל מוסרי, רן דנקר, עדי הימלבלוי, שירן סנדל, ריף נאמן, עודד פז, דניאל מורשת, שחר חסון והראל סקעתמחברים שוניםמלחינים שוניםמעבדים שונים (בעיקר טל פורר)7הולכים לפסטיגלחני נחמיאס, מיכל ינאי, טל מוסרי, תובל שפיר, עדי הימלבלוי, סטפן לגר, דנה פרידר, שירן סנדל ורוני דואניעופר קניספלמירון מינסטרמירון מינסטר8שיר הרסלירז צ'רכי, טלי אורן, ניקי גולדשטיין, אבי קורניק, מיקי קם, אנה ארונוב, איציק כהן ועוז זהבידורון מדלי, אוהד חיטמן ורועי בר נתןאוהד חיטמןאמיר לקנר9הילדים של העתידאנה זק, קווין רובין, שירה לוי, עומר חזן, אמיתי ארמן, שיר זוארץ, עדן מאירי וילדי הפסטיגלנועה ברנר, ניר ממון ואמיר פרישר גוטמןאמיר פרישר גוטמןאמיר לקנר10יש בךיעל בר זוהר, אנה זק, לירז צ'רכי, שירה לוי, שרית חדד, דנה פרידר, שירן סנדל, ריף נאמן, אושרת אינגדשט, רוני דואני, מיכל ינאי, עדי הימלבלוי, טלי אורן, אליאנה תדהר, נועה קירל ואנה ארונובשרית חדד, תמר יהלומי, יונתן קלימי ודורון מדלישרית חדד, תמר יהלומי, יונתן קלימי ודורון מדליטל פורר11אגדת השמש והירחריטה, סטטיק ובן אל תבוריאהוד מנורזאב נחמה, תמיר קליסקי וסטטיקג'ורדי12נסיכת פופרוני דואני ונועה קירלהנריהנריטל פורר13הדרך אל הכפרמאיה בוסקילה ואיתי לוייורם טהרלבנורית הירשטל פורר14חברים בכל מיני צבעים + ציגלה ביגלה בום + נסיכה של שמחה + עושים שמחשרית חדד וסטפן לגרמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר15לנצח נשארהראל סקעתנועה ברנר ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר16ככה עושים פסטיגללי בירן, אליאנה תדהר, יעל בר זוהר, טל מוסרי, רן דנקר, שירן סנדל, אנה זק ואנה ארונובאוהד חיטמןאוהד חיטמןטל פורר17אל תשכחעדן מאירי ואדםאהוד מנורהנרי ברטראמיר לקנר18מיכאלשירה לויאתי אנקריאתי אנקריאמיר לקנר19קטן זה הכי כיף בעולםאנה זקאמיר פיי גוטמן ועידן יסקיןאייל שחר ואמיר פיי גוטמןאמיר לקנר20אדוני ראש העירעומר חזןעוזי חיטמןיגאל בשן ועוזי חיטמןאמיר לקנר21ארץ הצברקווין רובין, אמיתי ארמן ועומר חזןעוזי חיטמןעוזי חיטמןאמיר לקנר22אבא אמא וארץ ישראלשיר זוארץיורם טהרלבאילנה אביטלאמיר לקנר23המנון סביוני סביוניםתובל שפיר ועודד פזאורי גרוסדורון מדליטל פורר24יד בידמשתתפי הפסטיגלתלמה אליגון רוזרוני וייסאביב קורן
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: זהבה בן, אליעד נחום, רן דנקר
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1כל אחד מלאךסטטיק ובן אל תבורי, אליאנה תדהר, קווין רובין וישראל קטורזה/אריק רינטאורי גרוס, רון ביטון, איתי שמעונירון ביטון, איתי שמעוני, טל פוררטל פורר2אני שטהזהבה בןמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר3טיפת מזלזהבה בןמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר4אור + תמיד חלמתיאליעד נחום ובר מיניאלימחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר5קוביות + חביב אלביסטטיק ובן אל תבורימחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר6מקום לעצמךמשתתפי הפסטיגלאליעד נחום ואורי גרוסאליעד נחוםטל פורר7חיים שליזהבה בן, אליאנה תדהר, שחר טבוך, בר מיניאלי, עדן אלנה וקים אור אזולאיסמדר שירמשה דץטל פורר8אהבה כזוזהבה בןעידן רייכלעידן רייכלטל פורר9שוויםרן דנקר, אליאנה תדהרעילי בוטנרעילי בוטנרטל פורר10Ready for tonightרונה לי שמעוןמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר11מחרוזת משירי זהבה בןזהבה בןמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר12מחרוזת משיריו של רן דנקררן דנקרמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר13מחרוזת משירי סטטיק ובן אלסטטיק ובן אל (יחד עם זהבה בן, רן דנקר ואליאנה תדהר)מחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר14Set Me Freeעדן אלנהמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר15מחרוזת משיריה של נועה קירלנועה קירלמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר16SKY HIGH פסטיגלמשתתפי הפסטיגלרון ביטון ואיתי שמעונירון ביטון, איתי שמעוני וטל פוררטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: עדן חסון
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1love פסטיגלאליאנה תדהר, אנה זק, אגם בוחבוט, עומר חזן, שחר סאול, עידן תלם, אברהם ארנסון ולינוי אשרםאורי גרוסאלעד פרץטל פורר2היה כברסנדרה שדה, אליאנה תדהראורי גרוסאלעד פרץטל פורר3נינג'ה של פסטיגלאליאנה תדהר, עומר חזן, אברהם ארנסוןאורי גרוסטל פורר4מקום כמו זהשלישיית מה קשוררון ביטון ואיתי שמעונירון ביטון ואיתי שמעוניטל פורר5שיר חתונהשלישיית מה קשור, אנה זק, עומר חזן, אגם בוחבוט וסנדרה שדהאורי גרוסאופיר כהןטל פורר6חתונת השנהאליאנה תדהר, בת אל פאפורה, אברהם ארנסון, יעל אלקנה ושחר סאולאופיר כהןאופיר כהןטל פורר7חדש ישןעדן חסון, אגם בוחבוט ואנה זקעדן חסוןעדן חסוןטל פורר8כשלב דופק כל כך חזקאגם בוחבוט ואברהם ארנסוןשלמה ארצישלמה ארציטל פורר9כבר לא בפנטזיהאנה זק, יעל אלקנה, לינוי אשרם ובת אל פאפורהנונונונוטל פורר10זינה של פסטיגלשלום מיכאלשוויליטל פורר11נערה חשמליתאליאנה תדהרסהר חגיניצן קייקובטל פורר12מחרוזת: הכל טוב + באתי להציל אותך + דובשנייה + קופידון + יהלוםאגם בוחבוט ושחר סאולכותבים שוניםמלחינים שוניםטל פורר13מי זאת + כל הבאז + לך לישוןאנה זקכותבים שוניםמלחינים שוניםטל פורר14מחרוזת: סיבובים + גדל לי קצת זקן + שקיעות אדומות + בואי נישן על זה + מדליקה לי הכלעדן חסוןכותבים שוניםמלחינים שוניםטל פורר15פסטיגל על פסטיגלמשתתפי הפסטיגלרון ביטון ואיתי שמעונירון ביטון, איתי שמעוני וינון יהלטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1SING פסטיגלמשתתפי הפסטיגלרון ביטון ואיתי שמעונירון ביטון ואיתי שמעוניגיא דאן2מחול מטורףנועה קירלמירי פיגנבויםרמי קליינשטייןגיא דאן3נגד הרוחיהודה לוישלום חנוךשלום חנוךגיא דאן4היא יודעתאנה זקנינט טייב ועילי בוטנרנינט טייב ועילי בוטנרגיא דאן5אהובתיאבי אבורומייובל בנאי ואורלי זילברשץאבנר חודורוב, איגי דיין, יובל בנאי, מייקל בנסון, ראובן שפירא ושלומי ברכהגיא דאן6לתת ולקחתאושר כהןשלמה ארצישלמה ארציגיא דאן7מי יגיד ליהראל סקעתהראל סקעת ודולי ופןהראל סקעת ודולי ופןגיא דאן8עושים מה שבראש שלךאוראל צברי, אמיר שורוש ולירית בלבןאורי אורייןמאיה שרעבי ופז מורגגיא דאן
תחרות הפסטיגל
פסטיגלמקום ראשוןמקום שנימקום שלישיפסטיגל 81 (1981)"איגן מיגן קובייה" עזרא דגן"רוקנרול חתול" ריקי גל"תנו לי אלף" רחלי חיים ואילן וירצברגפסטיגל 82 במועדון החתול שמיל (1982)"מילה קטנה" ירדנה ארזי"כל יודעת" שולה חן"גלשן הרוח" אייל גפןפסטיגל 83 (1983)"אם" שולה חן"פיטר פן" יזהר כהן"אסתר" צביקה פיקפסטיגל 84 (1984)"ציגלה ביגלה בום" יגאל בשן"אבא אמא וארץ ישראל" אילנה אביטל"הולכים לישון" יזהר כהןפסטיגל 85 (1985)"הדרך אל הכפר" רבקה זהר"ארץ הצבר" כמו צועני"בוא אל החגיגה" אילנה אביטלפסטיגל 86 (1986)"חלקת אלוהים" רבקה זהר"עושים שלום" אלון אולארצ'יק ואמל מורקוס"זאת אהבה" גידי גובפסטיגל 87 (1987)"לא לוקח בקלות" אדם"ארבעים" עפרה חזה"הדגל שלי" עדנה לבפסטיגל 88 (1988)"אל תשכח" אדם"את לא לבד" סי היימן ולהקה מקומית"ככה זה" גידי גובפסטיגל 89 (1989)"כמו גיבור מצויר" אדם"ממשה ועד מוחמד" סמיר שוקרי"ילד התעורר" אופירה ורוית יוספיפסטיגל 90 (1990)"הנשיקה הצרפתית" אדם"בזכות הסלסה" שלומי שבת"אלף בית באהבה" אורי פיינמןפסטיגל 91 (1991)"מה מי מו" גידי גוב"בכל מצב" סי היימן"צ'יק צ'אק" חני נחמיאספסטיגל 92 (1992)"היי עצור" הופה היי"בת בן" חני נחמיאס"אם אתה נופל מהגג" גידי גובפסטיגל 93 (1993)"שלום היא מילה שימושית" מיכל ינאי"עושים שמח" הופה היי"ילדת סנדוויץ'" חני נחמיאספסטיגל 1994 (1994)"הנסיך הקטן" אתניX"כל דבר הוא שיר" עודד מנשה"שים בננה על הראש" עינת ארליךפסטיגל 95 (1995)"לדבר עם חיות" מיכל ינאי"כשיש לך חבר" הופה היי"בא אליי מלאך" דפנה דקלפסטיגל 96 (1996)"החיים הם קרקס" יעל בר זוהר"מלך הכיתה" גיל ססובר"ילד טוב" איתי שגבפסטיגל 97 (1997)"עולם ואגדה" היי פייב"לונה פארק" תום אבני ונליה צמחמן"רינה טרמפולינה" דנה דבוריןפסטיגל 98 (1998)"קטן זה הכי כיף בעולם" היי פייב"חברים בכל מיני צבעים" שרית חדד"על הכיפאק" טל מוסריפסטיגל 99 (1999)"כוכב האהבה" יעל בר זוהר"זה כבר כאן" היי פייב"נסיכה של שמחה" שרית חדדצעצוע של פסטיגל (2000)"הפיה הקסומה" יעל בר זוהר"בובים בובות" אייל גולן"החייל שלי" מיכל ינאיפלאנובלה של פסטיגל (2001)"כשאני אוהבת" שרון דוראני"עוד געגוע" גלית גיאת"בצלחת מעופפת" טיפקספסטיגל מהסרטים (2002)"עד הסוף הטוב" יהודה לוי"החיים כמו סרט" ליאור נרקיס"מאסטר טל" טל מוסריפסטיגל סובב עולם (2003)"הכוח שבאהבה" יהודה לוי"ביטחון עצמי" עפר שכטר"אהבה ראשונה" גיא אריאלילא יאומן כי פסטיגל (2004)"אני הוא זורו" הראל מויאל"לעוף" הראל סקעת"כמו רובין הוד" רן דנקרפסטיגל גיבורי עולם (2005)"איש הברק" רן דנקר"אהבה זה קסם" יעל בר זוהר"רוצה להיות" אושרי כהןפסטיגל גיבורי הממלכה האבודה (2006)"לב אמיץ" רן דנקר"החץ המנצח" אליענה בקייר"איש השאלות" טל מוסריפסטיגל על הזמן (2007)"אל תוותר" אמיר פיי גוטמן"נערה חשמלית" דנה פרידר"אם אני אוהבת אותך" מירב פלדמןתפוס ת'פסטיגל (2008)"ראש בראש" טל מוסרי ודון לני גבאי"אשיר לך" שירי מימון"תזרום" אודי ואביעדקונג פו פסטיגל (2009)"מטרה מספר אחת" עדי הימלבלוי ואגם רודברג"כח מחשבה" יון תומרקין"כן את יכולה" יעל בר זוהרלילה מטורף בפסטיגל (2010)"שיר אהבה צרפתי" טל מוסרי ורוני דואני"נגמרו לי המילים" רוני דלומי"לוקו" שלישיית מה קשורi פסטיגל (2011)"הילדים של העתיד" אליאנה תדהר ותובל שפיר"טאג מי בייבי" דנה פרידר"אין לך ממה לפחד" עמית פרקשSPY פסטיגל (2012)"אהבה גדולה" אליאנה תדהר"זה הזמן לקפוץ" תובל שפיר"S.O.S" טל מוסריX פסטיגל (2013)"מה זה משנה" אליאנה תדהר"אם רק נקשיב לרוח" תובל שפיר"נולדתי להופיע" עודד פז ועדי הימלבלוימשחקי הפסטיגל (2014)"בדרך לאור" אליאנה תדהר"הסוד לניצחון" לי בירן"להיות מוכן בדיוק בזמן" תובל שפיר
ראו גם
פסטיבל שירי הילדים
מותק של פסטיבל
שירוויזיון
שיר נולד
קישורים חיצוניים
מור דיעי, מחווה לפסטיגלים מכל הזמנים, במגזין שימו לב, דצמבר 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחרויות זמר בישראל
קטגוריה:תחרויות זמר לילדים
קטגוריה:מוזיקה לילדים
קטגוריה:זוכי טקס נבחרי הילדים
קטגוריה:הצגות חנוכה | 2024-10-07T14:14:08 |
אפלטון | אַפְּלָטוֹן (ביוונית: Πλάτων, פּלאטון; 427–347 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, אשר כתביו שימשו אבני יסוד לפילוסופיה המערבית אחריו. היה תלמידו של סוקרטס, מורו של אריסטו, מחברם של כתבים רבים ומייסד האקדמיה באתונה.
במהלך חייו אפלטון הקדיש את מיטב זמנו להרצאות באקדמיה, אך הוא גם כתב על נושאים פילוסופיים רבים. כיום נותרו לנו כתביו הפילוסופיים-דרמטיים, אשר נשמרו בכתב-ידו ושוחזרו ונערכו במהדורות ותרגומים רבים. רובם המוחלט של כתביו מורכבים מדיאלוגים, אולם מיוחסים לו גם מספר מכתמים ומכתבים. כל הדיאלוגים של אפלטון שרדו, אולם מהדורות מודרניות של יצירותיו מכילות בדרך כלל דיאלוגים אשר האותנטיות שלהם מוטלת בספק על ידי רוב החוקרים (כגון אלקיביאדס או קליטופון), או אף נדחית על ידיהם באופן חד-משמעי (כגון דמודוקוס או אלקיביאדס השני).
דמותו של סוקרטס מופיעה לעיתים קרובות כמשתתף הראשי בדיאלוגים של אפלטון, אך לא תמיד קל להכריע מתי ועד כמה דבריו משקפים את דעותיו של סוקרטס ההיסטורי ומתי הוא משמש לשם הצגת רעיונותיו של אפלטון עצמו. בעיה זו נקראת הבעיה הסוקרטית.
חייו
אפלטון נולד באתונה, למשפחת אצולה אמידה; אביו נקרא אריסטון, ואמו פריקטיונה. לאפלטון היו שני אחים, גלאוקון ואדיימנטוס, אחות בשם פוטונה, ואח למחצה בשם אנטיפון. משפחתו של אפלטון הייתה ידועה בייחוסה המפואר – אביו היה מצאצאיו של קורדוס מלך אתונה, ואמו הייתה קרובת משפחה של המחוקק האתונאי הידוע סולון. שמו האמיתי של אפלטון, על-פי המסורת המקובלת, היה אריסטוקלס, ובשנות לימודיו בגימנסיון קיבל את כינויו "פלטון" (שמשמעותו "רחב") – אולי בשל מבנה גופו או סגנון ההיאבקות שלו. לשפה העברית הגיע הכינוי בצורתו הערבית, ולכן הוא נקרא "אפלטון" (נוספה א' פרוסתטית).
משפחתו של אפלטון הייתה בעלת מעורבות עמוקה בפוליטיקה האתונאית. שניים מקרוביו המפורסמים היו דודיו כארמידס וקריטיאס, ששניהם השתייכו לקבוצת "שלושים הטיראנים", אשר הפילה בשנת 404 לפנה"ס את השלטון הדמוקרטי באתונה. אפלטון יועד גם הוא לעסוק בפוליטיקה, אך התאכזב מהפוליטיקאים האתונאים ומקרובי משפחתו העריצים, ועזב את שאיפותיו הפוליטיות לטובת העיסוק בפילוסופיה.
בצעירותו, בסביבות גיל עשרים (407 לפנה"ס), פגש אפלטון את סוקרטס והפך לתלמידו. הוא נכח בשעת המשפט של מורו (399 לפנה"ס), אולם לא בעת ההוצאה להורג, ממנה נעדר בשל מחלה – כך לפחות עולה מעדותו המובאת בכתביו. בניגוד לסוקרטס, אפלטון העלה על הכתב את השקפותיו הפילוסופיות והשאיר מספר מכובד של כתבי-יד. הוא הושפע רבות מיחס האתונאים לסוקרטס, וחלק ניכר מעבודתו המוקדמת הוקדש לרישום זכרונות ממורו. ישנה סברה כי בכתביו שאף אפלטון לכונן חברה בה עוולות מהסוג שהיו מנת חלקו של סוקרטס לא יוכלו להישנות.
אחרי הוצאתו להורג של סוקרטס, יצא אפלטון למסעות, ונראה שהרחיק עד מצרים. הוא שהה באיטליה ובסיציליה, שם פגש את ארכיטס, ראש האסכולה הפיתגוראית באותה העת. כאשר היה כבן 40, (388 לפנה"ס) הוזמן אפלטון לעיר סירקוסאי שבסיצילה על ידי תלמידו וידידו דיון, שהיה גיסו של רודן סירקוסאי דיוניסיוס הראשון. אפלטון ניסה להגשים את רעיונותיו בדבר מדינה אידיאלית בסירקוסאי אולם הרודן סירקוסאי לא ראה זאת בעין יפה ומכר אותו לעבדות. בסופו של דבר הפילוסוף אניקריס מהאסכולה הקירנאית פדה את חירותו בעד 20 מינה ושלח אותו לביתו באתונה. גרסה נוספת של הסיפור מובאת על ידי פילודמוס הטוען כי אפלטון נמכר לעבדות בשנת 404 לפנה"ס לאחר שספרטה כבשה את אגינה.
כאשר שב לאתונה, ייסד אפלטון את אחד מבתי-הספר המאורגנים הראשונים בתולדות התרבות המערבית. בית-הספר הוקם בחלקת-קרקע ב"חורשת אקדמה" (מכאן – "אקדמיה") ומטרתו – לימוד פילוסופיה ומתמטיקה תוך כדי שימור דרך החשיבה הסוקרטית. אקדמיה זו פעלה במשך מאות שנים, ונסגרה רק בשנת 529 לספירה על ידי השליט הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. מלומדים רבים למדו באקדמיה זו, הבולט מביניהם היה אריסטו.
אפלטון הקדיש את חייו להוראה באקדמיה, אולם לאחר מותו של דיוניסיוס הראשון, הוא נענה לבקשתו של דיון והחליט לשוב לסיציליה (367 לפנה"ס), במטרה להפוך את שליטה הצעיר של סירקוסאי, דיוניסיוס השני, לפילוסוף. מטרה זאת נכשלה – דיוניסיוס הגלה את דיון ואפלטון נעצר, עד שהותר לו בסופו של דבר לחזור לאתונה. לאחר שכנועים רבים ביקר אפלטון בשלישית בסירקוסאי (361 לפנה"ס), אולם עקב ביקורתו הנוקבת הוא שוב נכלא שם, ונפדה בידי חבריו. מאז לא שב עוד אפלטון לסירקוסאי, ועסק בהוראה באקדמיה ובכתיבה.
על פי מגילת פפירוס עתיקה, ששוחזרה ב-2024, אפלטון העביר את שעותיו האחרונות על ערש דווי בהאזנה למוזיקה שניגנה בחליל שפחה תראקית צעירה, בעודו סובל מחום גבוה. הטקסט במגילה מציין שאפלטון היה צלול דיו כדי למתוח ביקורת על הנגנית ולהעיר על שכך שקצב נגינתה לוקה. המגילה מציינת את מקום קבורתו המדויק של אפלטון, שלא היה ידוע קודם לכן. לפי הכתוב, אפלטון נקבר בגנו באקדמיה של אתונה, המוסד החינוכי שאותו ייסד בסביבות 358 לפנה"ס, בסמוך למקדש שהוקם למוזות ("מוזאיון"). גם על פי המגילה, אפלטון נמכר לעבדות בשנת 404 לפנה"ס.
יצירתו
אפלטון כתב בעיקר דיאלוגים – כתבים שמתואר בהם רב-שיח או דו-שיח המובל בצורה של שאלות מנחות שעליהם ניתנות תשובות או נערך ויכוח. החוקרים כיום סבורים שהדמויות המופיעות בשיחות אלו אכן חיו, ובמהלך השיחות הללו, שהיו או לא, מתוארות דעותיהם.
בין הדמויות המופיעות בדיאלוגים נמצאים הוגי דעות שאת דעותיהם הוא מבליט ואת דבריהם מביא בארוכה. הדמות המרכזית היא של סוקרטס שככל הידוע שתה את כוס התרעלה ומת בשנת 399 לפנה"ס בהיותו בן 70, כשאפלטון בן 28. אפלטון מביא גם את רעיונות הפיתגוראים ותפישותיהם לגבי המתמטיקה ובעיקר ההרמוניה של המספרים, תפישה שהותירה עקבות ברורים ב"תורת האידאות" אותה הגה.
הוגי הדעות העיקריים המוצגים בדיאלוגים הם:
סוקרטס – מאופן הצגת דבריו נראה שאפלטון הושפע מסוקרטס יותר מכל הוגה דעות אחר.
אנקסגורס – פילוסוף מהזרם הפלוראליסטי. לדברי סוקרטס בפיידון, ספרו של אנקסגורס עורר בו תקווה שמדובר בכיוון פילוסופי ראוי, משום שגרס שהשכל שולט בכל, אך התאכזב לאחר שקרא בספר והבין שאנקסגורס כיוון אל השכל כסיבה מכנית לשינוי בטבע ולא כגורם הפועל על פי המידה הטובה כדי להגשים טוב מוסרי.
פרמנידס – פילוסוף שקדם לסוקרטס. הוא הבחין בין עולם התופעות המוכר בחושים, שהוא אשליה, לבין טבעו של היש האמיתי שהוא מציאות נצחית וקבועה, חסרת ריבוי, תנועה ושינוי. אפלטון הושפע מעמדתו של פרמנידס על פיה ידיעה של היש היא אפשרית רק באמצעות המחשבה, ועל כן קבע שהמחשבה היא הכושר שמאפשר הכרה של האידיאות. כהמשך לפרמנידס האידיאות חסרות תנועה ושינוי, אך לדעת אפלטון הן מרובות.
זנון – היה תלמידו ובן עירו של פרמנידס. כמו פרמנידס, הוא סבר שיש אמת יסודית של אחדות הכל. באמצעות פרדוקסים הוא הראה שאין לסמוך על החושים, וכי ריבוי, תנועה ושינוי הם בלתי אפשריים.
הרקליטוס – הוא סבר כי השינוי הוא עיקרון מרכזי בטבע. השינוי מופיע במשנתו תחת שמות שונים כמו מלחמה, אל ואש. ריבוי המושגים בתורתו מבטא את העובדה שלדעתו בני אדם תופסים את הטבע בצורה חלקית ומעוותת, והם אינם מצליחים להבין כראוי את הטבע מתוך השינויים שמתרחשים בו. השפה מטעה אותנו לחשוב שהמציאות היא סטטית בעוד שהיא בעצם מצויה בשינוי מתמיד. למשל האדם סובר שיש לו זהות קבועה בעוד שלמעשה היא בשינוי מתמיד מלידתו ועד למותו, שינוי שאיננו מאפשר את תפיסת הזהות האישית לא של הפרט ולא של איזשהי חיה או עצם כלשהו. הכל מצוי בתנועה ושום דבר אינו נשאר זהה לעצמו לאורך זמן. עמדתו השפיעה על אפלטון בבואו לתאר את חוסר הקביעות של המציאות החושית המשתנה תדיר.
השפעה פיתגוראית
דעות דומות לשל פיתגורס מובאות בהרחבה בכתבי אפלטון, לגבי המספרים ומקומם בתיאורי היקום, אך פיתגורס ותלמידיו, פילולאוס, וארכיטס, שחיו עוד לפני סוקרטס, מוזכרים רק ביעף ובלי לדבר על תוכן דבריהם. לדוגמה בפיידון, סוקרטס שואל את סימיאס על היכרותו עם מורו, פילולאוס, והלה עונה לו שאכן הכירו ושמעו, אך לא הבין את דבריו. יש הרואים בדבריו אלו התלוצצות על חשבון פילולאוס, אך אין זה מתיישב עם היקף הידע מתורתו של פילולאוס שאפלטון שיבץ בכתביו.
בעבר נטען שלא בצדק שאפלטון שאב את רוב דבריו בטימאיוס מספרו של פילולאוס "על הטבע" (או: "על העולם"), העוסק בדעותיו של פיתגורס, אך חוקרים וביניהם קארל הופמן הוכיחו שהרעיונות עברו עיבוד ושימשו רק באופן משני כדי להאיר היבטים מקוריים של הדיון בתוך טִימַאיוֹס. וכך גם במקומות האחרים בהם אפלטון מראה זיקה לרעיונות הפיתגוראיים, אמנם ניתן להתחקות אחר השפעת כתבי פילולאוס אך לא מדובר כלל בהעתקה.
יודוקסוס, תלמידו של אפלטון, נחשב לאחד מאבות האסכולה הפיתגוראית המחודשת בתקופתו.
הדיאלוגים
מקובל לחלק את הדיאלוגים של אפלטון ל-3 תקופות עיקריות (התאריכים משוערים):
הדיאלוגים המוקדמים: 399 לפנה"ס – 387 לפנה"ס.
הדיאלוגים האמצעיים: 387 לפנה"ס – 360 לפנה"ס.
הדיאלוגים המאוחרים: 360 לפנה"ס – 347 לפנה"ס.
הדיאלוגים המוקדמים
הדיאלוגים המוקדמים מציגים שיחה בין מספר אנשים, כאשר סוקרטס תמיד מופיע כדמות הראשית – לכן הם נקראים גם "דיאלוגים סוקראטיים". הדיאלוגים בנויים בצורה של שאלות ותשובות, שיטת הלימוד בה נהג סוקרטס ומכונה "חקירה סוקראטית". בדיאלוגים אלו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, סוקרטס הוא האיש השואל את השאלות, משום שלטענתו אין הוא בעל ידיעה כלשהי אותה יוכל לשתף עם האחרים. תוך כדי שאלותיו, סוקרטס מצליח לבלבל את הדמויות העקשניות ביותר ולהביאן לידי סתירה – הדיאלוגים מסתיימים במבוכה (א-פורייה), זאת בהתאם לרוח הסוקראטית.
מבחינת תוכנם, הדיאלוגים המוקדמים מציגים את אופיו של סוקרטס ואת דעותיו לגבי המידה הטובה – כל דיאלוג מעלה בדרך כלל שאלה יסודית, למשל: "מהו צדק?", "מהו יופי?", "מהו אומץ?", "מהי ידידות?"; הדמויות בדיאלוג מנסות לענות על שאלות יסוד אלה, אך נכשלות במציאת תשובה הולמת. יצירה בעלת חשיבות היסטורית היא ה"אפולוגיה" – גרסת אפלטון לנאום ההגנה של סוקרטס המועמד למשפט על השחתת הנוער וכפירה באלים, בשל רעיונותיו.
מרכזיותו של סוקרטס בדיאלוגים המוקדמים, מעלה את השאלה באשר להיותם מייצגים את משנתו של סוקרטס נאמנה. בעבר, רווחה הגישה הגורסת כי כל כתבי אפלטון מייצגים אך ורק את עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון, לכן אין לדבר על פילוסופיה סוקראטית כלשהי; אולם כיום מקובל להאמין כי בתחילת דרכו אפלטון הושפע עמוקות מסוקרטס, ולכן כתביו המוקדמים מבוססים בעיקר על רעיונותיו. למרות כל זאת, קשה לדעת אם אפלטון רק הושפע בכתביו המוקדמים מסוקרטס, או שמא ניסה לייצג אותו נאמנה מבחינה פילוסופית והיסטורית.
החשובים שבדיאלוגים המוקדמים של אפלטון הם:
אותיפרון, אפולוגיה, גורגיאס, כארמידס, לכס, פרוטגורס וקריטון.
הדיאלוגים התיכונים
ממוזער|"אפלטון" (מיוחס לחוסה דה ריברה) אוחז ב"ספר האידאות" (LIBER DE IDEIS)הדיאלוגים האמצעיים שונים בסגנונם מהדיאלוגים המוקדמים – בדיאלוגים האמצעיים, דמותו של סוקרטס נעשית שופר לפילוסופיה של אפלטון עצמו. סגנון ה"שאלות ותשובות" נשמר רק למען הסדר הטוב – סוקרטס, הדמות הראשית, מרחיב לדבר, והדמויות המשניות עונות לשאלותיו ברוב המקרים ב"כן", "כמובן" או "ודאי". לפי הגישה הרווחת ניתן לראות את סוקרטס עונה בהרחבה לשאלות שונות, תוך כדי הצגת עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון. עם זאת, לפי גישות אחרות, סוקרטס איננו מבטא בהכרח את עמדותיו של אפלטון. הגישה לפיה סוקרטס מבטא את עמדות אפלטון בהכרח עוררה ביקורת בקרב מייצגי "הגישה הדיאלוגית" או "הגישה הדרמטית", בין היתר בספרו של סטוקס (Michael Stokes), "השיחות הדרמטיות של אפלטון" (Plato's Socratic Conversations), בקובץ המאמרים בעריכת ג'רלד פרס (Gerald Press), "מי מדבר בשם אפלטון?" (?Who Speaks for Plato), בספרו של קנת' סייר (Kenneth Sayre), "גנו הספרותי של אפלטון" (Plato's Literary Garden) וכן בספרו של מיטשל מילר (Mitchell Miller), "פרמנידס לאפלטון" (Plato's Parmenides).
אם בדיאלוגים המוקדמים דן אפלטון בעיקר במידה הטובה ובענייני מוסר, עתה הוא מרחיב את היריעה לכל נושא אפשרי. לפי הגישה הפלטוניסטית, אפלטון סוטה מהגישה הסוקראטית, בכך שהוא טוען שניתן להשיג ידיעה על נושאים מסוימים. הוא מפתח את תורת האידאות המפורסמת שלו, שלימים תקרא על שמו – פלאטוניזם. עוד נידונים בדיאלוגים אלו נושאים כגון: נצחיות הנשמה ("פיידון"), פוליטיקה וסדרי המדינה האידיאלית ("המדינה"), למידה ("מנון"), אהבה ויופי ("המשתה").
הדיאלוג הבולט מבין הדיאלוגים האמצעיים הוא ללא ספק "המדינה", שהוא ארוך בהרבה מכל דיאלוג אחר של אפלטון. הדיאלוג פותח בשאלה הסוקראטית "מהו צדק?" – שאלה אשר גוררת אחריה את השאלה המרכזית עליה הדיאלוג מנסה לענות: "האם הצדק מועיל לבעליו?". כדי לענות על שאלה זאת, אפלטון מנסה לעמוד על מהות המידות הטובות השונות: צדק, חכמה, אומץ ומתינות, כפי שהן מתבטאות באדם ובחברה. הוא מפתח דגם של מדינה צודקת בה השליטים הם פילוסופים, ומוכיח כי דגם זה הוא טוב יותר מכל צורת שלטון מוכרת. לפי דגם זה הוא בונה את הדגם של האדם הצודק – ומראה לבסוף שהצדק אכן מועיל לבעליו.
הדיאלוגים האמצעיים נחשבים למיטב יצירתו של אפלטון. החשובים שבדיאלוגים האמצעיים הם:
המדינה, המשתה, מנון, פיידון ופיידרוס.
הדיאלוגים המאוחרים
אם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים היו בנויים בצורת שאלות ותשובות, הרי שהדיאלוגים המאוחרים דומים יותר למסות, וסוקרטס לעיתים קרובות נעדר מהם או שקט. אפלטון נוקט עתה בשיטה פילוסופית חדשה, בה הוא לוקח קטגוריה כללית כלשהי, ומפרק אותה לגורמים – לשיטה זו הוא קורא "איסוף והפרדה".
בדיאלוגים המאוחרים אפלטון מעלה ביקורת על השקפותיו הקודמות, ובמיוחד על תורת האידאות – ביקורת זו בולטת במיוחד בדיאלוג "פרמנידס". דיאלוג נוסף מהתקופה המאוחרת הוא "טימאיוס", אשר דן בפיזיקה של העולם המוחשי יותר מכל טקסט אחר של אפלטון, והיה לאחת מיצירותיו המשפיעות ביותר. חיבורו האחרון של אפלטון, "החוקים", דן בסדרי המדינה הטובה ביותר האפשרית בפועל (בניגוד ל"מדינה" בה הוא מדבר על סדרי המדינה האידיאלית).
החשובים שבדיאלוגים המאוחרים של אפלטון הם:
החוקים, טימאיוס, פרמנידס, תאיטטוס וסופיסט.
פלאטוניזם, או תורת-האידאות
שמאל|ממוזער|250px|פסיפס מפומפיי המתאר את האקדמיה של אפלטון.
אחת מתרומותיו העיקריות של אפלטון לפילוסופיה, וכנראה המשמעותית ביותר היא תורת-האידאות שלו, הנקראת גם פלאטוניזם. לפי הפלטוניסטים, אפלטון מחלק את העולם לשני חלקים נפרדים: עולם ה"אידאות" אשר ניתן להבנה אך ורק באמצעות השכל, ומנגד העולם הניתן לתפיסת החושים אותו אנו רואים מסביבנו. אפלטון ראה את עולם החושים, ואת הדברים שבו, כעותקים בלתי-מושלמים של האידאות השכליות. אידאות אלה בלתי ניתנות לשינוי ומושלמות, וניתנות לתפיסה אך ורק באמצעות השכל או התבונה (ללא עזרת החושים או הדמיון). לשם דוגמה, אם ננסה לצייר משולש, לעולם לא נצליח להתקרב לאידיאת המשולש – זאת משום שהקווים אף פעם לא יהיו מספיק ישרים, וגם אם נצייר אותם עם סרגל, לקו מתמטי אמיתי אין בכלל נפח; לאידיאת המשולש ניתן להגיע בשכל בלבד. באמצעות תורת האידאות שלו, שמר אפלטון על יסוד נצחי ובלתי משתנה בעולם שכולו שינוי, התכלות ומוות.
ניתן למצוא חלוקה זו לעולם השכל ועולם החושים עוד לפני אפלטון, אצל פילוסופים כפיתגורס ופרמנידס, ואף מחוץ לתרבות היוונית, למשל במשנתו של זרתוסטרא.
בספרו "המדינה" חלקים 6 ו-7, אפלטון משתמש במספר מטאפורות כדי להסביר את השקפותיו המטאפיזיות: מטאפורת השמש, משל המערה המפורסם והקו המחולק. ביחד, המטאפורות הללו מביעות תאוריה מורכבת ולעיתים לא פשוטה להבנה. ישנו דבר-מה הנקרא "אידאת הטוב" (לעיתים קרובות מפורש כאלוהיו של אפלטון). דבר זה הוא המטרה הסופית של הידיעה, משום שהוא שופך אור על כל האידאות האחרות, וממנו כל האידאות האחרות נובעות. ניתן להשוות את "אידאת הטוב" לשמש, אשר שופכת אור על העצמים והופכת אותם לנראים בעולם החושים (מטאפורת השמש). בעולם החושים, העצמים אותם אנו רואים סביבנו דומים אך במעט לאידאותיהם בעולם האידאות; כמשל, אנו רואים רק את צלליהן של אידאות על קירה של מערה בה אנו כלואים, שהן אך ורק ייצוג של המציאות שמחוץ למערה, אשר מוארת על ידי השמש (משל המערה). לפי אפלטון, הפילוסוף, הוא האדם שמצליח להשתחרר מכבלי המערה משום שהטיל ספק במציאות; הפילוסוף מגיע אל אור השמש שבחוץ, אל האמת. הוא חוזר למערה לשחרר את חבריו, אך אלו אינם מאמינים לו והורגים אותו לבסוף (ייתכן והמשל הושפע מהוצאתו להורג של סוקרטס).
ניתן לתאר כל דבר ביקום באמצעות קו דמיוני (הקו המחולק של אפלטון); הקו מחולק לשני חלקים שונים באורכם, וכל חלק מחולק שנית באותה אידאה. החלוקה הראשונה מייצגת את ההבדל בין העולם הנתפס באמצעות השכל, לבין העולם הנתפס באמצעות החושים (החלק הגדול מייצג את העולם השכלי, הקטן את עולם החושים). החלק של עולם החושים מחולק גם כן לשני חלקים המייצגים את הדברים האמיתיים (החלק הגדול), ואת הצללים וההשתקפויות של הדברים (החלק הקטן). החלק של העולם השכלי מחולק גם הוא לשני חלקים המייצגים עקרונות ואידאות כלליות (החלק הגדול), ואידאות משניות הנגזרות מהן (החלק הקטן).
בספרו של אפלטון "המדינה", צורת השלטון שנבעה מפילוסופיה זאת התגלתה כבעלת היררכיה קבועה ונוקשה של מעמדות העוברים מאב לבן, שלטון בו האמנות מדוכאת למען טובת המדינה, גודל החברה והמעמדות נקבעים באמצעות נוסחה מתמטית, ותקנות השבחת הגזע מיושמות בסתר על ידי זיוף ההגרלות בהן נקבעת הזכות להתרבות. ישנו ויכוח באשר לחוזק הקשר בין סוג כזה של שלטון לבין הפילוסופיה המקורית והנשגבת שבספר.
תורת האידאות המיוחסת לאפלטון השפיעה רבות על הדורות שאחריו. לאפלטון היו עוד כמה דעות רבות השפעה, למשל דעותיו על טבע הידיעה והלמידה המוצגות בדיאלוג "מנון", אשר פותח בשאלה האם ניתן ללמד את המידה הטובה, ואחר-כך מסביר את עקרונות הזיכרון, הלמידה כהיזכרות בדברים אשר ידענו פעם, דעות נכונות וסברות נכונות.
יצוין, כי גם אלה הסוברים כי קיים פלטוניזם, כלומר תורת אידאות של אפלטון, חולקים על העמדה לפיה בכל דיאלוג אמצעי ומאוחר ניתן למצוא דוקטרינה של אפלטון. בדיאלוג "טימאיוס", סבור החוקר טיילור (Taylor), כי טימאיוס לא מייצג בהכרח את אפלטון, ורבה המחלוקת גם לגבי "פרמנידס", שנחשב לקשה שבדיאלוגים, בו, לכאורה, יוצא אפלטון נגד תורת האידאות שלו.
מורשת והשפעה
שמאל|ממוזער|250px|תבליט דיאלוג בין אפלטון ואריסטו על ידי לוקה דלה רוביה
נהוג להשוות לעיתים קרובות את הגותו של אפלטון להגותו של אריסטו, תלמידו הטוב והמפורסם ביותר. המוניטין של אריסטו במהלך ימי הביניים באירופה האפיל על זה של אפלטון בצורה כה שלמה, עד כי הפילוסופים הסכולסטים כינו את אריסטו "הפילוסוף". מצד שני באימפריה הביזנטית, לימוד הגותו של אפלטון נמשך כסדרו.
אחד ממאפייני הפילוסופיה של ימי הביניים, היה ההסתמכות על פרשנות של כתבי אפלטון (ופילוסופים חשובים היסטורית אחרים), במקום עיון בכתבים המקוריים עצמם. למעשה, הכתבים המקוריים של אפלטון היו אבודים לתרבות המערבית, עד שהוצגו מחדש במאה ה-12 בידי מלומדים פרסים וערבים. מלומדים אלו לא רק שמרו על הטקסט המקורי ביוונית עתיקה, אלא הרחיבו אותו על ידי כתיבת פרשנויות והערות נרחבות על עבודותיהם של אפלטון ואריסטו. כתבים אלו תורגמו בסופו של דבר ללטינית, ומאוחר יותר ללשונות אירופאיות השונות.
רק בתקופת הרנסאנס, עם התעוררות ההתעניינות בתרבות הקלאסית, הפילוסופיה של אפלטון נפוצה שוב במערב. רבים וגדולים מהמדענים הראשונים והאמנים מתקופת הרנסאנס ראו בפילוסופיה של אפלטון את הבסיס להתקדמותם באומנות ובמדע. עד למאה ה-19 המוניטין של אפלטון חזר לקדמותו והשתווה לפחות לזה של אריסטו.
הנושאים הנידונים בכתביו של אפלטון המשיכו לעורר עניין לאורך השנים בקרב הפילוסופים השונים: אפלטון משווה בין שלטון דמוקרטי לשלטון אריסטוקרטי; הוא דן בתפקיד התורשה והסביבה בעיצוב האישיות והאינטליגנציה של האנשים – כל זאת שנים רבות לפני הדיונים המקבילים בתקופתם של תומאס הובס וג'ון לוק ומאוחר יותר; הוא דן באובייקטיביות (ובחוסר האובייקטיביות) של הידע האנושי – ובזאת הוא נתן אות לפולמוסים עתידיים בין דייוויד יום לעמנואל קאנט.
למרות המוניטין העצום שרכש אפלטון, פילוסופים אחדים לא חסכו בביקורת על השקפותיו: פרידריך ניטשה תקף את המוסר של אפלטון ואת התאוריות הפוליטיות שלו, מרטין היידגר הסביר על בלבולו של אפלטון במושג ה-"קיום", וקרל פופר טען בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" כי צורת השלטון של אפלטון בדיאלוג "המדינה" היא ביסודה טוטליטרית.
בפילוסופיה
כמויות החומר העצומות שהשאיר אחריו אפלטון מהוות את אבן הפינה של הפילוסופיה המערבית, וכבר אמר הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד כי "ציונה הכללי והבטוח ביותר של הפילוסופיה המערבית הוא, שאינה אלא אוסף של הערות שוליים לאפלטון".
השפעתו של אפלטון חרגה הרבה מעבר לעולם הפילוסופיה. המיתוס על היבשת האבודה אטלנטיס נולד מתוך משל המופיע בדיאלוגים "טימאיוס" ו"קריטיאס"; המושג "אהבה אפלטונית" נולד מתוך רעיונות הדיאלוג "המשתה".
אחד ממכתשי הירח קרוי על שמו של אפלטון.
תאולוגים דתיים, יהודיםהידוע שבהם הוא פילון האלכסנדרוני. ונוצרים, נטו לשבח את הפילוסופיה האפלטונית על פני האריסטוטלית בהיותה קרובה יותר לדת. מחשבת אפלטון התקבלה כבסיס לפילוסופיה יהודית בייחוד משום תורתו של אפלטון על האידיאות. לאור התורה האפלטונית הזאת ראו את כל הבריאה בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״.נומניוס מאפאמיה, פילוסוף ניאופלטוני שחי בין השנים 150 ל-200 לספירה וגילה התעניינות בדתות המזרח ובכללן היהדות, התבטא שאפלטון אינו אלא משה שדיבר בלשון היוונית.
בביולוגיה
הביולוג ארנסט מאייר כינה את אפלטון "האנטי-גיבור הגדול של האבולוציה", משום שהוא קידם את האמונה במהותיות, המכונה גם תאוריית הצורות . תיאוריה זו גורסת שכל סוג טבעי של אובייקט בעולם הנצפה הוא ביטוי לא מושלם של האידיאל, הצורה או ה"זן" המגדירים את הסוג הזה.
בטימאוס שלו, למשל, יש לאפלטון דמות שמספרת סיפור שהדמיורג' יצר את היקום וכל מה שיש בו, כי בהיותו טוב, ומכאן, "... משוחרר מקנאה, הוא רצה שכל הדברים יהיו דומים לו כפי שהם יכולים להיות." הבורא יצר את כל צורות החיים האפשריות, שכן "... בלעדיהם היקום לא יהיה שלם, שכן הוא לא יכיל כל סוג של בעלי חיים שהוא צריך להכיל, אם הוא רוצה להיות מושלם." " עקרון השפע " הזה - הרעיון שכל צורות החיים הפוטנציאליות חיוניות ליצירה מושלמת - השפיעה רבות על המחשבה הנוצרית.
עם זאת, כמה היסטוריונים של המדע הטילו ספק במידת ההשפעה של המהותנות של אפלטון על הפילוסופיה הטבעית בכך שקבעו כי פילוסופים רבים לאחר אפלטון האמינו שמינים עשויים להיות מסוגלים לעבור התמרה, ושהרעיון שמינים ביולוגיים קבועים ובעלי מאפיינים חיוניים בלתי ניתנים לשינוי לא הפך חשוב עד ראשיתה של הטקסונומיה הביולוגית במאות ה-17 וה-18.
רשימת כתבי אפלטון
להלן רשימת כתבי אפלטון. כתבים מסומנים ב-(?) אם ישנה מחלוקת בין החוקרים על היותם מחוברים בידי אפלטון. כתבים מסומנים ב-(×) אם רוב החוקרים מסכימים על כך שלא נכתבו על ידי אפלטון. הכתבים מחולקים באופן מסורתי לקבוצות של ארבע (טטרלוגיות):
I. אותיפרון, אפולוגיה, קריטון, פיידון.
II. קראטילוס, תאיטטוס, סופיסט, מדינאי.
III. פרמנידס, פילבוס, המשתה, פיידרוס.
IV. אלקיביאדס הראשון (?), אלקיביאדס השני (×), היפרכוס (×), המאהבים המתחרים (×).
V. תיאגס (×), כארמידס, לכס, לייסיס.
VI. אותידמוס, פרוטגורס, גורגיאס, מנון.
VII. היפיאס רבה (?), היפיאס זוטא, איון, מנקסנוס.
VIII. קליטופון (?), המדינה, טימאיוס, קריטיאס.
IX. מינוס או על החוק (×), חוקים, אפינומיס (×), מכתבים ((?) עבור חלק).
על שאר הכתבים המופיעים תחת שמו של אפלטון, ישנה הסכמה כי הם זיופים:
אקסיוכוס (×), הגדרות (×), דמודוקוס (×), מכתמים (×), אריקסיאס (×), אלסיון (×), על הצדק (×), על המידה הטובה (×), סיזיפוס (×).
תרגומים לעברית
צבי דיזנדרוק תרגם את קריטון, גורגיאס, פַיידְרוֹס, והמדינה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בהוצאת שטיבל. בשנת 2021 יצאה מהדורה מחודשת של "המדינה" בהוצאת י. מ. ספרים.
יוסף גרהרד לִיבֶּס תרגם את כל הכתבים המיוחסים לאפלטון לעברית בחמישה כרכים (הוצאת שוקן) בשנות החמישים והשישים. איאון וחלק מהמכתב השביעי תורגמו על ידי דרור אורון בשנות החמישים.
מרגלית פינקלברג תרגמה את המשתה, הוצאת חרגול 2001, ואת פיידרוס, הוצאת חרגול, 2009.
תרגומים לחלק מן הדיאלוגים ראו אור בתרגומו של שמעון בוזגלו: "חייו ומותו של סוקרטס", תרגום הדיאלוגים אותיפרון, אפולוגיה, קריטון (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2001, מהדורה שנייה 2005). וכן פיידון (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2005), ומנון, לכס (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2013).
ראו גם
משל המערה של אפלטון
הבעיה הסוקרטית
אריסטו
לקריאה נוספת
יוסף גרהרד ליבס, אפלטון: חייו ואישיותו, הוצאת שוקן, תשכ"ט 1968.
אלכסנדר קורא, אפלטון כפשוטו, הוצאת עם עובד, תשל"ט 1979. מצרפתית - יוחנן גלוקר.
יוחנן גלוקר, פרקי מבוא לאפלטון, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב 1985.
שמואל שקולניקוב, אידיאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון, הוצאת מאגנס, תשס"ח 2008.
שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית הפועלים, 1966
אביטל כהן, אליהו זערור, גדולי הפילוסופים, רקפת הוצאה לאור בע"מ,2000 ,עמוד 9–15.
חיים יהודה רות, מורה דרך בפילוסופיה היונית, הוצאת ראובן מס, 1969
קישורים חיצוניים
אפלטון בספרייה הווירטואלית של מט"ח
כתבי אפלטון בפרויקט גוטנברג
דיון על משנתו של אפלטון, האוניברסיטה הפתוחה 2007 (113 דקות)
תרגומי כמה פתיחות מכתבי אפלטון באתרו של שמעון בוזגלו.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:פילוסופים של המוסר
קטגוריה:אסתטיקנים
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:חוקרי רטוריקה
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:אתונאים מן העת העתיקה
קטגוריה:חשיבה ביקורתית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-09-12T17:35:38 |
אלכסנדר הגדול | ממוזער|250px|מפת האימפריה של אלכסנדר הגדול בשיאה
אלכסנדר השלישי ממוקדון, המוכר יותר כאלכסנדר הגדול (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μέγας), והידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μακεδών; ככל הנראה 20 או 21 ביולי 356 לפנה"ס – 10 או 11 ביוני 323 לפנה"ס) היה מלך מוקדון, ומגדולי המצביאים והמדינאים של העת העתיקה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת-היבשת ההודית.
אלכסנדר תואר כגבר אתלטי, אמיץ ויפה תואר, אולם ככל הנראה שזורים בתיאורים אלו גם דברי חנופה. רבים, במיוחד במצרים, סגדו לו, אם כי רבים מקרב האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית סירבו בתוקף להשתחוות לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו מופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שאחד מהבולטים בהם הוא יוליוס קיסר.
על אף שמת בגיל צעיר (כמעט 33), הותיר אלכסנדר הגדול חותם משמעותי על ההיסטוריה. כיבושיו הנרחבים פתחו תקופה חדשה בתולדות האנושות – התקופה ההלניסטית. חזונו של אלכסנדר, שכלל שילוב המזרח עם המערב, שילוב תרבות, דת, מנהגים וקשרי משפחה, בא לידי ביטוי בתרבות ההלניסטית שמיזגה את יסודותיה של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות בני המקום. השפעותיה של התרבות ההלניסטית בתחום האמנות, הפילוסופיה ובתחומים אחרים ניכרים עד עצם היום הזה.
ילדות ועלייה לשלטון
ילדותו ונעוריו
ממוזער|שמאל|שרידי העיר פלה, מקום הולדתו של אלכסנדר הגדול
שמאל|ממוזער|250px|אלכסנדר מאלף את סוסו בוקפאלוס, ציור מסוף המאה ה-19
אלכסנדר השלישי נולד בעיר פלָה, בירת מוקדון, לפיליפוס השני, מלך מוקדון ולאשתו הרביעית, אולימפיאס, נסיכה מאפירוס השכנה. בתקופת ילדותו הייתה מוקדון ארץ ברברית או, במקרה הטוב, ברברית למחצה בעיני היוונים. עם זאת, התרבות המוקדונית העתיקה הייתה קרובה לתרבות היוונית העתיקה, והיחס היווני נבע בעיקר מהתנשאות וממאבק פוליטי בין פיליפוס והיוונים. עד תקופת שלטונו של אביו, היה השלטון במוקדון רופף ותרבותה הייתה נחותה יחסית לזו היוונית. הארץ הייתה חקלאית ברובה, עריה היו מעטות ותפקידה בפוליטיקה היוונית היה שולי. כל זה השתנה עם עלייתו של פיליפוס לשלטון, עת בה תפסה מוקדון עמדת בכורה באזור. פיליפוס עשה רבות לחיזוק ממלכתו, העביר אוכלוסייה לערים, וחיזק את קשרי המסחר עם הארצות השכנות.
הוריו ייחסו חשיבות רבה לחינוכו ולאימונים הצבאיים שניתנו לאלכסנדר, והוא זכה לחינוך ברמה גבוהה מאוד. בילדותו היו לאלכסנדר מורים פרטיים מובחרים, דוגמת ליאונידס מאפירוס, שהיה ממשפחתה של אימו, בדומה למרבית הנסיכים בני התקופה. כבר בילדותו הפגין עקשנות וכוח רצון. מתקופה זו של חייו ידוע במיוחד סיפור אילופו של סוסו בוקפלוס, שעתיד לשאת את אלכסנדר בקרבותיו העתידיים. מסופר כי הסוס היה חם מזג וקשה לאילוף, אך אלכסנדר הצליח להשתלט עליו על ידי הפניית פני הסוס לעבר השמש כדי שלא יפחד מהצל של עצמו.
כשמלאו לאלכסנדר 13 (343–341 או 340 לפנה"ס) הזמין אביו את אריסטו לשמש לו כמחנך (באותו זמן אריסטו טרם התפרסם כאחד מגדולי הפילוסופים של יוון הקלאסית). הלימודים התקיימו במיאזה, מקדש הנימפות (כיום נאוסה Νάουσα שבמקדוניה היוונית). במקדש זה למדו לצד אלכסנדר גם בני אריסטוקרטים אחרים שרבים מהם קיבלו עמדות פיקוד רמות בצבאו לאחר מכן. תקופת החונכות נמשכה, ככל הנראה, עד שמלאו לאלכסנדר 15 או 16, אם כי יש היסטוריונים שסבורים שהקשר עם אריסטו ארך כשמונה שנים.
המפגש בין אחד מגדולי ההוגים ובין אחד מגדולי אנשי המעשה היה לכאורה הזדמנות היסטורית נדירה. אך חילוקי הדעות בין השניים בהמשך מנעו שיתוף פעולה רב שנים. בין הנושאים עליהם היו השניים חלוקים היה היחס לפרסים ולעמים כבושים אחרים. בעוד אריסטו הדגיש את עליונות התרבות היוונית לעומת "הברברים הנבערים" (אף שדיבר בשבח חוקת בני קרתגו), נטה אלכסנדר לגישה קוסמופוליטית יותר והתייחס אל העמים הכבושים כשווים.
יורש העצר
בגיל 15 או 16 נגמרה תקופת הלימוד של אלכסנדר אצל אריסטו. פיליפוס, שיצא למערכה נגד ביזנטיון, הותיר את בנו, אלכסנדר, כעוצר הממלכה. שבט המדים התראקי ביקש לנצל את היעדרותו של המלך ואת גילו הצעיר של העוצר, ומרד בשלטון המוקדוני. אלכסנדר הגיב במהירות, גייס את צבאו, הביס את המורדים ואף ייסד עיר שקרא לה "אלכסנדריה", השם אותו ייתן גם לערים רבות אחרות שייסד במהלך חייו.
עם חזרתו של פיליפוס, הפקיד המלך בידי בנו צבא לדיכוי מרידות נוספות בדרום תראקיה. בנוסף, באותה עת החלה הפוליס אמפיסה לעבד אדמות שהיו שייכות לכוהני אפולו בקרבת דלפוי. פעולה זו של הפוליס שימשה בידי פיליפוס כתואנה לפלוש ליוון, כביכול להגנת אפולו. הוא הורה לבנו לגייס צבא ולצאת דרומה. האילירים ניסו להשתמש באירועים אלה כדי לפלוש למוקדון. אלכסנדר ביצע את ההוראה, אך כדי להסוות את כיוון תנועת הצבא הוא העמיד פנים כאילו הוא מבקש להדוף את האילירים, ואכן הצליח להדוף אותם ולאחר מכן הצטרף לאביו.
היוונים לא ישבו בחיבוק ידיים, וברית נכרתה בין אתונה לתבאי. הצבא המוקדוני העיקרי תחת פיקודו של המלך הצטרף לאלכסנדר בשנת 338 לפנה"ס, והחל לצעוד דרומה דרך מעבר תרמופילאי, המקום שבו התקיים כ-150 שנה קודם לכן קרב תרמופילאי. גם הפעם התפתח קרב קשה במעבר. הפולשים המוקדונים יכלו למגנים התבאנים. הצבא המוקדוני המשיך את התקדמותו דרומה והביס את אמפיסה, ואף הפיץ לכל עבר את שכירי החרב ששלחה אתונה לעזרת העיר. אחרי ניצחון זה ניסה פיליפוס לשאת ולתת עם אתונה ותבאי, אך נענה בשלילה.
הצבאות היריבים נפגשו לעימות מכריע הידוע כקרב כירונאה בבויוטיה, לא רחוק מתבאי. אלכסנדר פיקד על האגף השמאלי, בליווי הגנרלים המנוסים של אביו, בעוד שאביו פיקד על האגף הימני. הצבא המוקדוני ביצע תמרון של נסיגה מדומה באגפו הימני ופיתה את הצבא היווני. האגף השמאלי המקדוני, בפיקודו של אלכסנדר איגף וכיתר את התבאנים והשמיד את גדוד הקודש של תבאי, ובכך הביא להכרעת הקרב.
אחרי הניצחון נכנעו כל הערים היווניות שלידם עבר הצבא המוקדוני במסעו לעבר קורינתוס, למעט ספרטה שנותרה לבדה, נאמנה למורשתה. בקורינתוס הקים פיליפוס את הליגה הקורינתית כשהוא משמש הליגה. מטרת הליגה הייתה פלישה לאימפריה הפרסית.
בין הוריו של אלכסנדר היו מריבות רבות. כשאלכסנדר בגר, נשא אביו אישה נוספת, כמקובל בחברה המוקדונית, ואף הוליד עמה צאצא נוסף. אלכסנדר, שצידד באימו במאבקים המשפחתיים ואף חשש מאובדן הכס לצאצא החדש, היה ביחסים מתוחים עם אביו במשך רוב שנות התבגרותו, ובתקופה מסוימת אף עזב את אביו ועבר לגור באפירוס.
עלייתו לשלטון
ממוזער|250px|מוקדון ויוון עם עלייתו של אלכסנדר לשלטון
בשנת 336 לפנה"ס נרצח פיליפוס בעיר אייגאי על ידי אחד משומרי ראשו. באופן רשמי הופנתה האצבע המאשימה אל האויבת הוותיקה, פרס. אולם עובדתית, לא הוברר מי עמד מאחורי הרצח. היו אף מי שהאשימו את אלכסנדר עצמו, אך סביר יותר להניח שאשתו של פיליפוס, אולימפיאס, שנטרה לו טינה על גירושה למען אישה חדשה, ואחיה אלכסנדר המלוטי, הם אלה שעמדו מאחורי ההתנקשות.
לאחר הרצח יזמה אולימפיאס שורה של מעשי רצח נוספים שבהם נרצחו קלאופטרה (אשתו השנייה של פיליפוס), אטאלוס (דודה של קלאופטרה) וכן בנו הצעיר של פיליפוס מקלאופטרה. בכך חיסלה אולימפיאס את כל המתחרים של בנה על הכתר, מה שסלל את דרכו לשלטון.
ביסוס השלטון
המסע נגד התראקים והאילירים
הידיעות על מותו של פיליפוס הפיחו רוח חדשה במתנגדי ההגמוניה המוקדונית ביוון. רוחות המרד נשבו בעצמה החזקה ביותר באתונה, האויבת המרה של פיליפוס. אלכסנדר נקט יוזמה ויצא בראש 3,000 פרשים דרומה, לכיוון אתונה. התסלים ניסו לחסום את דרכו במעבר בין הר אולימפוס להר אוסה, אך אלכסנדר איגף אותם והופיע בעורפם. התסלים לא התנגדו עוד והכירו במרותו, תחת התואר טאגוס, כפי שהכירו במרותו של אביו. בהמשך היו התסלים חלק חשוב מצבאו. גם כעת הצטרפו הפרשים התסלים לפרשיו של אלכסנדר ובראש חיל זה הופיע בקורנתוס. בכינוס מחודש הכירו בו היוונים כהגמון הליגה הקורינתית, כפי שהכירו באביו.
לאחר שסיים לבסס את שלטונו במוקדון וביוון, יצא אלכסנדר בשנת 335 לפנה"ס למסעות מלחמה נגד התראקים, שהתחילו לחרחר מלחמה בגבולו הצפוני. הוא חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. אלכסנדר המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה וצלח אותו בעזרת סירות מקומיות עשויות מגזעי עצים. הוא חדר אל ארץ התראקים עם צבא, וניצח בנקל את הצבא התראקי, שכלל 4,000 רוכבים ו-10,000 רגלים. המוקדונים רדפו אחר התראקים הנמלטים, נכנסו לעירם ובזזו אותה. פקודיו של אלכסנדר, מלאגרוס ופיליפוס, נשלחו חזרה עם השלל בעוד שאלכסנדר נשאר במקום עם צבאו, הרס את העיר עד היסוד, והקריב קורבנות הודיה לזאוס, להרקולס ולאל הנהר שאיפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון, והבטיח את גבולה הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות.
דיכוי המרד ביוון
במהלך מסעו של אלכסנדר לדיכוי השבטים האיליריים שמרדו בצפון אפירוס, נפוצו שמועות שהוא נהרג בקרב, ומרד החל לתסוס ביוון. מנהיגות המרד היו אתונה ותבאי, האויבות הוותיקות של מוקדון. שובו מהגלות של דמוסתנס, הדמגוג שהיה אחראי לקו הנוקשה נגד מוקדון בימי פליפוס, היה כנראה הזרז להתפשטות המרד. דמוסתנס ותומכיו, שכנראה מומנו על ידי דריווש השלישי, מלך פרס, החלו שוב לפעול נגד השליטה המוקדונית באתונה, וייתכן אף שהיו אחראים לשמועות השווא על מותו של אלכסנדר. דמוסתנס הצליח לשכנע את תבאי למרוד בעזרת משלוחי כסף ונשק, שככל הנראה הגיעו מפרס, וחיל המצב המוקדוני שהוצב בתבאי הושם תחת מצור. אתונה החלה להתכונן למלחמה והבטיחה לשלוח לתבאי עזרה צבאית, ומספר גדול של מדינות מהפלופונסוס הראו אף הן נכונות למרוד.
אלכסנדר, מודע לסכנה שמרד כלל-יווני יפרוץ נגד השלטון המוקדוני, נאלץ לעצור את מסעו האילירי ולחזור ליוון כדי להטיל מצור על תבאי. בראשיתו, התנהל המצור בעצלתיים, אך אחר זמן המתנה יצא פרדיקס להתקפה בראש הגדוד שלו ואליו הצטרף יתר הצבא. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה פרץ צבאו של אלכסנדר הגדול את החומות וחדר לעיר. כעסו של אלכסנדר מהמרידה ורצונו להרתיע מפני מעשי מרד נוספים, הובילו אותו לצוות על הריסת תבאי עד היסוד, טבח כל הגברים הצעירים ומכירת הנשים, הילדים והזקנים לעבדות. לפחות 30,000 איש נטבחו או נמכרו לעבדות, היתר ברחו. במהלך פוליטי מתוחכם העמיד אלכסנדר את גזר דינה של העיר הכבושה להחלטת טריבונל שהורכב מהערים השכנות והעוינות לתבאי, בויוטיה ופוקיס. הללו ניצלו את ההזדמנות לנקום בשכנתם החזקה, ופסקו על הרס מוחלט של העיר, ועל חלוקת אדמותיה בין שכנותיה. הליגה הבויאוטית התפרקה סופית.
הרושם הגדול שהשאיר מהלכו של מוקדון בעיר, סיכל את תנועת המרד היוונית. אתונה מיהרה להתנצל ופתחה את שעריה בפני אלכסנדר, אולם אספת העם שלה סירבה להסגיר לידיו את דמוסתנס ואנשיו, ואלכסנדר ויתר על דרישה זו, ככל הנראה מחשש שאם ילחץ יתר על המידה תחזור בה אתונה מכניעתה ותחזור לתמוך בפרסים.
אמנם אלכסנדר דיכא את המרד היווני ביד קשה ביותר, אך הוא עשה זאת בעיקר משיקולים פוליטיים של הרתעה, על מנת להבטיח את מסע כיבושיו באימפריה הפרסית.
המסע לכיבוש האימפריה הפרסית
ממוזער|250px|פרט מ"פסיפס אלכסנדר" בו אלכסנדר הגדול נלחם בדריווש השלישי. פסיפס מפומפיי, המוזיאון הארכאולוגי הלאומי, נאפולי
אסיה הקטנה
הצי העביר את חילו של אלכסנדר לחופי אסיה הקטנה. הנחיתה עברה בשלום, והצי הפרסי החזק לא הפריע לה מסיבה לא ברורה. עם היוודע הפלישה כינסו הפרסים מועצת מלחמה בזליה (Ζέλεια). בדיון במועצה הציע ממנון, הגנרל היווני שהשכיר את שירותיו לפרסים, לסטרפים לא להתעמת באופן ישיר עם צבאו של אלכסנדר, אלא לנקוט אסטרטגיה של אדמה חרוכה כדי להאריך את המערכה ולהתיש את צבאו של אלכסנדר, שהיה לחוץ מבחינה כלכלית. כמו כן, הציע להשתמש בצי הפרסי החזק כדי להעביר את הלחימה לתוך יוון גופה.
הסטרפים הפרסיים באסיה הקטנה, ובפרט ארסיטס, שבשטח הסטרפיה שלו נחת צבאו של אלכסנדר, התנגדו לתוכנית זו והעדיפו להתעמת עם אלכסנדר בקרב סדור. העימות התרחש בקרב גרניקוס, שהסתיים בתבוסה פרסית מוחצת. שרידי הכוח הפרסי, ובראשם ממנון, נסוגו לערים מילטוס והליקרנסוס.
הניצחון בקרב גרניקוס סייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו באסיה הקטנה. אסיה הקטנה לא הייתה ישות מדינית אחת, אלא הורכבה ממספר פרובינציות, שבחלק מהן הייתה התרבות היוונית מושרשת היטב, במיוחד באיוניה, ובמידה פחותה בקאריה שבמערב אסיה הקטנה.
מרבית הערים היווניות ראו באלכסנדר משחרר מהעול הפרסי, אך מילטוס והליקרנסוס, שהייתה מבוצרת היטב, התנגדו לו. לכיבוש הליקרנסוס נדרש מצור שנמשך עד החורף, ולאחר כיבושה התיר דריווש לממנון ליישם את תוכניתו. ממנון פלש בראש הצי הפרסי למספר איים, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן. עם מותו איבדה התוכנית את הכוח המניע שלה, והפלישה התמוססה.
לאחר הכנעת הליקרנסוס המשיך אלכסנדר מזרחה לאורך החוף הדרומי של אסיה הקטנה, דרך ליקיה ופמפיליה. כך הגיע במאי 333 לפנה"ס לגורדיום, ושם פתר את חידת הקשר הגורדי. על פי האגדה, מי שיתיר את הקשר יקבל את השליטה על כל אסיה. אלכסנדר בחר שלא להסתבך בחיפוש קצוות הקשר, אלא חתך אותו בחרבו.
פיניקיה וארץ ישראל
שמאל|ממוזער|250px|תמרונים לקראת קרב איסוס
ממוזער|פיליפוס מטפל באלכסנדר. ציור מהמאה ה-19 מאת הנריק שמירדזקי; המוזיאון הלאומי לאמנות של בלארוס
בשנת 333 לפני הספירה התקדם אלכסנדר לכיוון פניקיה וארץ ישראל (היוונים קראו לחבל ארץ זה בשם קוילה סוריה), לאחר שכבש את כל אסיה הקטנה והחיל עליה את שלטונו. מטרתו בפיניקיה הייתה לכבוש את הבסיסים הימיים החשובים של הפרסים, צור וצידון. אויבו של אלכסנדר, המלך הפרסי דריווש השלישי, התקדם לעברו. פרק זמן קצר לפני הקרב נפל אלכסנדר למשכב. אריאנוס מספר שחשדו בהרעלה, אך נראה שהמחלה נבעה מרחיצה במימיו הקרים של אחד הנחלים באזור. רופא החצר, פיליפוס מארקנניה, הצליח לרפא את אלכסנדר בעזרת תרופה שרקח.
בינתיים גייס דריווש צבא גדול מכל רחבי ממלכתו והתקדם לעבר אסיה הקטנה. אלכסנדר הספיק להתקדם לעבר אלכסנדרטה (כיום איסכנדרון) ובאזור הרי הטאורוס הצבא הפרסי הופיע בעורפו ואף טבח בפצועים ששוכנו בבית חולים שדה באיסוס. אלכסנדר סב על עקבותיו ועל גדותיו של הנחל פינדרוס התנגש עם צבאו של דריווש בקרב איסוס. הצבא הפרסי ספג תבוסה קשה ואיבד עשרות אלפי לוחמים. גם משפחתו של דריווש נפלה בשבי. אלכסנדר העניק יחס טוב למשפחה המלכותית השבויה ובהמשך אף התחתן עם בתו של דריווש. דריווש עצמו הצליח להימלט. אבדותיו של אלכסנדר היו קטנות בהרבה. לאחר הקרב ביקש דריווש לנהל משא ומתן לשלום, אולם אלכסנדר דחה את הצעותיו.
אלכסנדר המשיך להתקדם דרומה על מנת לכבוש את ערי החוף הפיניקיות. הפיניקים היו בעלי ברית של הפרסים, וספינותיהם, לצד ספינות היוונים מאיוניה, היוו את עיקר הצי הפרסי. על ידי כיבוש ערי החוף והנמלים, חפץ אלכסנדר להתגבר על נחיתות כוחו הימי מול הצי הפרסי הגדול. רוב ערי פיניקיה פתחו את שעריהן בפני אלכסנדר, פרט לצור, העיר הפיניקית הגדולה והחשובה מכולן שהתנגדה. באותה תקופה, צור הייתה מחולקת לשני חלקים. חלק אחד שכן ביבשת ואילו החלק השני שכן במרחק מה על אי. הצורים סמכו על ביצוריהם האימתניים ועל הצי החזק שלהם שימנעו את כיבוש העיר.
אלכסנדר הטיל מצור על צור שנמשך זמן מועט במונחי התקופה, רק שבעה חודשים, ובסופו העיר הוכנעה ונכבשה. במהלכו בנה מזח גדול שחיבר את האי ליבשה. מזח זה נותר במקומו עד היום. המצור היה קשה ואלכסנדר נאלץ לגייס מחדש את הצי שפיזר בשנה קודם לכן.
לאחר כיבוש צור המשיך אלכסנדר דרומה, לארץ ישראל. כמעט כל החוקרים המודרניים סבורים שהמסורות המדברות על כניסת אלכסנדר מוקדון לירושלים, הן מאוחרות. ככל הנראה לא הגיע אלכסנדר לעיר ולא נכנס לאזורים היהודיים בארץ ישראל, אלא לכל היותר שלח כוח צבאי קטן לבסס את שליטתו בהם, אך אין הוכחות חותכות בעניין זה. בתקופה זו הייתה ירושלים קטנה וחסרת חשיבות ולא סוקרה במקורות הראשוניים שמתארים את פעולותיו של אלכסנדר. אפשר להסיק, על כל פנים, שהסבירות שאלכסנדר ביקר בעיר, נמוכה.
מצרים
ממוזער|אלכסנדר מוצג כפרעה הסוגד לאמון, תחריט ממקדש לוקסור מהתקופה התלמיית
השלטון הפרסי במצרים אף פעם לא היה יציב. אחרי ניצחונו של כנבוזי השני בקרב פלוסיאום (בשנת 525 לפנה"ס) מרדה מצרים בשלטון הפרסי תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסאיס בשנים 465–463 לפנה"ס ונכדו הפרעה אמירתאיוס הצליח לזכות בעצמאות מהשלטון הפרסי בשנת 404 לפנה"ס. העצמאות המצרית האריכה כ-60 שנים עד שנת 343 לפנה"ס עת הובס הפרעה המצרי נכתנבו השני בקרב פלוסיאום נוסף והמצרים שוב נכנסו תחת העול הפרסי. המלך הפרסי ארתחשסתא השלישי (המכונה אוכוס) הצליח להשיב את השלטון הפרסי, אך הוא היה רעוע למדי.
לאחר כיבוש עזה בשנת 332 לפנה"ס, הגיע אלכסנדר למצרים. מזקס, הסטרפ הפרסי של מצרים, נכנע ללא קרב ואילו התושבים המקומיים קיבלו את אלכסנדר כמשחרר מעול הפרסים. המצרים נכנעו ללא קרב ואלכסנדר איפשר לצבאו לנוח מעט ממסע המלחמה, ואילו הוא עצמו ערך מסע רצוף סכנות אל המדבר לאורקל המקומי. מטרות המסע היו בעיקרן פוליטיות-דתיות ונועדו לפאר את אלכסנדר בעיני הבריות.
כיבוש לב האימפריה הפרסית
לאחר כיבוש מצרים, החל אלכסנדר לנוע מזרחה אל לב האימפריה הפרסית, ובשנת 331 לפנה"ס פגש בשדה המערכה את דריווש בפעם האחרונה בקרב גאוגמלה. הקרב ציין את סוף ההתנגדות הפרסית המסודרת לאלכסנדר. אבדות הפרסים היו כבדות ביותר וצבאם התפזר לכל עבר. מלבד התנגדויות ספורות, אפשר הניצחון לאלכסנדר להיכנס לבבל העתיקה ללא קרב, וגם ערים אחרות נכנעו ללא התנגדות.
אלכסנדר הותיר את מזאוס, מושלה הפרסי של בבל שלקח חלק בקרב גאוגמלה, על מקומו כמושל בבל. אלכסנדר ביקש בדרך זו הן לשמר את המנגנון הבירוקרטי הישן והן לכבוש את לב נתיניו החדשים. ברם, לא הסתפק בהותרת המושל הקודם בתפקידו, אלא מינה את האציל המוקדוני אגאטון (אין לבלבל עם אגאטון, מפקד הפרשים התראקים המוקדוני), למפקד חיל המצב החזק שמנה 700 מוקדונים ועוד 300 שכירי חרב יוונים. מזאוס שירת את אלכסנדר נאמנה ואף שלח את בניו לצבאו.
אלכסנדר השתהה בבבל במשך 34 יום, תקופה ארוכה יחסית לתקופות שבהן בילה בערים אחרות. בשלב זה השיגו אותו תגבורות ניכרות מיוון וממוקדון שכללו למעלה מ-10,000 רגלים וכ-1,500 פרשים.
אחרי כיבוש בבל, יצא אלכסנדר בשלהי נובמבר 331 לפנה"ס לכיוון שושן, המרכז המנהלי של האימפריה הפרסית. בדרך לשושן באזור סיטקנה, ביצע שינויים וארגון מחדש בצבאו. היחידות האתניות בוטלו והחיילים מלאומים שונים עורבבו אלה עם אלה. היו שינויים גם בשרשרת הפיקוד. גם שושן נפלה ללא קרב.
לאחר מכן המשיך לבירה הפרסית העתיקה פרספוליס. הוא חילק את צבאו לשני חלקים, ויצא בראש החלק הנייד יותר בדרך הישירה אל הבירה. דרכו נחסמה בידי הפרסים במעבר הרים צר הידוע בשם "השערים הפרסיים". המעבר היה צר ואריוברזנס (בפרסית עתיקה: ארייברדנה), מושל פרסיס, הפרובינציה שבה הייתה פרספוליס, ביצר אותה בחומה וצבא אלכסנדר לא הצליח להפילה בהסתערות. למרות הקושי, הצליח הצבא המוקדוני לתמרן ולאגף את הפרסים ופתח בכך מעבר.
בניגוד לערים אחרות, סבלה העיר פרספוליס ממעשי זוועה קשים שביצעו בה חייליו של אלכסנדר, מה שלימים כונה "טבח פרספוליס". אחרי שנכנס לעיר נתן לחייליו רשות לבזוז אותה ואף הוסיף חטא על פשע ואפשר את שריפת הארמון העתיק של מלכי פרס כשהיה שיכור, כך לפחות לפי קורטיוס.
ממוזער|264x264 פיקסלים|אלכסנדר הגדול, פסל מסביבות 330 לפנה"ס
לאחר כיבוש פרספוליס, שינה אלכסנדר את כיוון תנועתו ופנה צפונה לעבר הים הכספי כדי לעקוף את המדבר, והמשיך את התקדמותו ללב האימפריה הפרסית. אקבטנה, הבירה העתיקה של הממלכה האחמנידית נפלה לפניו. אלכסנדר השתהה מעט באזור וארגן פעם נוספת מחדש את צבאו. הפעם עסקו הרפורמות בהקטנת הצבא. רבים מהחיילים שירתו עוד מתחילת המערכה שהתחילה כארבע שנים לפני כן וביקשו לחזור לביתם. רבים שוחררו משירות בכבוד וקיבלו רשות לחזור לביתם תוך כדי תשלום שכרם ופרסים כספיים על שירותם. בין המשוחררים היו פרשים תסלים ובעלי ברית יווניים. עם זאת, חלק ניכר מהחיילים בחרו להמשיך לשרת בצבאו. היתר חזרו ליוון.
בינתיים המשיך דריווש השלישי במנוסתו. הוא נדרש לוותר על כיסאו לטובתו של בסוס, אחד מקרובי משפחתו שפיקד על האגף השמאלי בקרב גאוגמלה. משסירב דריווש, הוא נבגד בידי קציניו שפגעו בו אנושות. אלכסנדר הצליח להשיגו כשכבר היה על ערש דווי. לאחר שאלכסנדר לכד את בסוס, הוא הורה להמיתו בגין "מרידה במלכות". לאחר שהבוגדים הומתו, נכרתו אפיהם ואוזניהם, על פי המנהג הפרסי.
בניגוד לגישה שרווחה בין היוונים לראות בעמים האחרים ברברים, אלכסנדר לא הפלה בין העמים השונים בממלכתו. לא רק שלא הרחיק מפניו את הפרסים, כפי שדרשו היוונים, אלא אף קירב אותם. הוא חילק לפרסים משרות בכירות, כמו ניהול של פרובינציות פרסיות, ואף קיבלם כחיילים שווי זכויות לצבאו. כל יחידות הצבא היו פתוחות בפניהם, ורבים מהם השתלבו בחילות המובחרים כמו ההטיירוי. הוא אף תמך בנישואי אציליו עם בנות האצילים המקומיים, וברבות הזמן לקח לעצמו את בתו של דריווש לאישה, שהייתה לאחת מארבע נשותיו.
מסעות מלחמה באסיה התיכונה
אלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא חפץ להגיע לגבולות האויקומנה, "הארץ הנושבת" בפי היוונים. הוא המשיך במסעו מזרחה, לתוככי אסיה. הוא התקדם לאזור חופי הים הכספי וכבש את באקטריה (צפון-מזרח אפגניסטן של היום) ואת סוגדיאנה (כיום באוזבקיסטן – קזחסטן – טורקמניסטן). באזורים אלו לא היה שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן דרש הכיבוש זמן רב יותר. בשלב זה התחיל אלכסנדר לדרוש את מחוות ההשתחוות הפרסית המסורתית, הפרוסקינסיס מנתיניו היוונים והמוקדונים. אלה הסתייגו ממנהג זה בהיותו מנהג זר וגרוע מכך, ראו בו משום סגידה לאדם חי.
פני השטח ההרריים ומיקומם של חלק מהערים על ראשי צוקים, הקשו על אלכסנדר. אף על פי כן הוא הצליח להשליט את מרותו על המקומיים, ושלטונו הגיע עד להודו, וגם במקומות שבהם לא הייתה אחיזה פרסית קודמת. כיבושיו של אלכסנדר באזורים אלו ארכו ארבע שנים, עד לשנת 327 לפנה"ס. במהלך הלחימה הוא נישא לרוקסנה, בתו של שליט מקומי, נישואיו היו בעלי אופי פוליטי. מנישואים אלו נולד בנו ויורשו החוקי אלכסנדר הרביעי.
יאקסארטס
שמאל|ממוזער|250px|מפת אגן הניקוז של יאקסארטס (סיר דריה)
באביב 329 לפנה"ס הגיע צבאו של אלכסנדר הגדול לסוגדיאנה. הייתה זו פרובינציית ספר חשובה באימפריה הפרסית, אשר שימשה כמגן לפנים האימפריה מהשבטים הסקיתיים הנודדים. העיר הראשית באזור זה הייתה מרקנדה (סמרקנד המודרנית), אשר נכבשה על ידי אלכסנדר הגדול ללא מאמץ גדול.
אחד העימותים הגדולים הראשונים באזור פרץ בעת הגעתו של אלכסנדר הגדול לקירופוליס. העיר נוסדה על ידי כורש הגדול על גדות נהר יאקסארטס (סיר דריה המודרני). יאקסארטס הוא נהר ענק באורך של למעלה מ-2,000 ק"מ ועובר דרך שטח הידוע כיום בשם עמק פרגנה. נהר זה שימש כגבול טבעי בין האימפריה הפרסית והשבטים הסקיתים. הגבול בוצר לא רק על ידי הנהר, אלא גם על ידי שורת ערים בצורות, שהגדולה ביניהן הייתה קירופולופיס.
עם התפוררות האימפריה הפרסית כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר התמוטט הגבול והסקיתים השתלטו על האזור, כולל על העיר קירופוליס. בעת המסע לעבר קירופוליס, נקלע צבאו של אלכסנדר למארב והוא נפצע מחץ ברגלו ששבר את עצם השוקית שלו. העיר לא נכנעה ואלכסנדר החליט להטיל עליה מצור שסופו היה כיבוש העיר בהסתערות.
מעשי קשר נגד אלכסנדר
בינתיים החלה להצטבר מרירות באריסטוקרטיה המוקדונית שליוותה את אלכסנדר במסעו. האריסטוקרטיה לא ראתה בעין יפה את יחסו המתון של אלכסנדר כלפי הפרסים ובני מיעוטים אחרים, "ברברים", בפי היוונים. בנוסף, המנהגים המזרחיים כלפי השליט, שכללו השתחוות ארצה לפני מוקדון והסגידה לו כאל, גרמו להתמרמרות של המוקדונים והיוונים, שהתנהגות זו הייתה זרה להם.
הקשר הראשון נגד אלכסנדר הוא הקשר של דימנוס, אציל זוטר ששירת בחיל ההטיירוי (פרשים כבדים בצבאו של אלכסנדר הגדול). נטען שדימנוס זמם לרצוח את אלכסנדר. התוכנית נודעה כביכול לפילוטאס. פילוטאס היה גנרל בכיר בצבאו של אלכסנדר ופיקד על כל חיל ההטיירוי. היה מצופה מפילוטאס שיעביר את הדיווח לאלכסנדר או יפעל בעצמו נגד הקושרים, אך הוא לא עשה דבר. פילוטאס היה מהמתנגדים הקולניים ביותר לשילוב פרסים בצבאו של אלכסנדר וגם התנגד לאלהתו של אלכסנדר במצרים. עם זאת, לא סביר להניח שפילוטאס תכנן לרצוח את אלכסנדר בעצמו וסביר יותר להניח שגנרלים אחרים העלילו על פילוטאס על מנת לרשת את מקומו.
אלכסנדר לא הביע תמיכה בגנרל ונתן לדברים לזרום בצורתם הטבעית, מה שהביא לכך שהגנרלים המתחרים, שתמכו בעונש מוות לפילוטאס נתנו את הטון. בסופו של דבר, הוצא פילוטאס להורג לאחר משפט פומבי, כשאלכסנדר בכבודו ובעצמו דורש את עונש המוות. אלכסנדר הורה לרצוח את אביו של פילוטאס, פרמניון, על מנת להתחסן מנקמה אפשרית מצדו. שליח נשלח לפגוש את פרמניון באקבטנה, שם שמר על אוצר המלך, ורצח אותו בהוראת אלכסנדר.
חשיפת הקשר לא שמה קץ לביקורת הנוקבת מצידה של האריסטוקרטיה, והמתיחות בינה לבין אלכסנדר גברה. לכך נוסף מקרה חמור שאירע באחד המשתאות בשנת 328 לפנה"ס. אלכסנדר, שהשתכר במשתה, נגרר לוויכוח עם חברו הטוב, קליטוס השחור. קליטוס היה מפקד האגמה הרכובה של רעי המלך, פלוגת שומרי ראשו של אלכסנדר, והציל את חייו בקרב גרניקוס. אלכסנדר, שדעתו הייתה מעורפלת משכרותו, תפס כידון ובפרץ זעם הטיל אותו לעבר קליטוס הלא חמוש, והרגו. מזועזע מהמעשה הסתגר אלכסנדר באוהלו וסירב לצאת במשך מספר ימים. בסופו של דבר, על מנת לטהר את שמו, החליט להאשים את דיוניסוס, אל היין, שרצה להתנקם בו על הצלחותיו הצבאיות.
הקרע בין המוקדונים והיוונים לבין מלכם, גבר כאשר דרש אלכסנדר שגם הם ישתחוו לו בדומה למנהג בעמי המזרח, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ההלנים, התנגדות שבראשה עמד קרוב משפחתו של אריסטו, הפילוסוף קליסתנס וידידו של אלכסנדר. אלכסנדר אולץ לוותר על דרישתו, אך החל לרחוש איבה לקליסתנס.
כעבור שנה התגלה קשר נוסף של האצולה נגד אלכסנדר, הפעם מצד נערי המלך שסופחו למטהו. הקשר נודע בשם "קשר נערי המלך". הקשר התגלה הודות להלשנה מצידו של אחד הנערים. כל הקושרים הוצאו להורג ויחד איתם הפילוסוף קליסתנס, על אף שלא נטל חלק בקשר.
הודו וחזרה לבבל
מסע הכיבושים והחזרה
שמאל|ממוזער|250px|מפת המסע
שמאל|ממוזער|250px|מפה מודרנית של האזור
בשנת 327 לפנה"ס הגיע אלכסנדר הגדול למעבר ח'ייבר המחבר בין אפגניסטן לפקיסטן ומשמש נתיב עיקרי שבו עברו הפולשים מאסיה המרכזית להודו. הוא שלח את עיקר הצבא דרך המעבר, אך הוא עצמו בחר להטיל מצור על סלע אאורנוס (Aornos), ככל הנראה פיר סאראי (Pīr Sarāi) במזרח אפגניסטן המודרנית שבו התבצר שותפו של בסוס, ברסנטס (Barsaentes). סלע זה התפרסם במיתולוגיה היוונית בכך שאפילו הרקלס בכבודו ובעצמו נכשל בניסיון הכיבוש של המקום. אלכסנדר לא יכול היה שלא לנסות את מזלו היכן שנכשל גיבור זה. הסלע היה תלול מאוד והגישה אליו הייתה כמעט בלתי אפשרית. אלכסנדר הצליח להפתיע את היריב בתמרון טקטי מבריק, אך הלחימה התבררה כקשה במיוחד. בסופו של דבר נסוגו המגינים וכך כבש אלכסנדר את הסלע הזה.
בהודו נתקל אלכסנדר באחד מאמצעי הלחימה החזקים של התקופה, פיל המלחמה. הודו הייתה אוסף של ממלכות מפוצלות, שנלחמו ביניהן והיו חסרות שלטון מרכזי. הממלכה הראשונה שבה נתקל נכנעה לו ללא קרב, אך שליט הממלכה הבאה, פורוס, יצא לקראתו לקרב באזור נהר הידספס (כיום הנהר ג'לום). בקרב הידספס ניצח אלכסנדר את פורוס והתקדם פנימה אל תוך תת-היבשת ההודית. אף על פי שנהג להעניש את אלה שהעזו להתנגד לו, הפעם בחר אלכסנדר שלא להעניש את פורוס והותיר אותו בשלטון.
לאחר הניצחון בקרב, התקרב אלכסנדר לגבולות אימפריית נאנדה אך חייליו שנרתעו מצבאה המאוחד והגדול, תשושים מעשר שנות לחימה, סירבו להתקדם לפנים הארץ. כדי לשמור על כבודו של אלכסנדר הועלה קורבן לאלים והכוהן פירש את האותות כמבשרי רעות. אלכסנדר ציית לאות מן האלים ופקד לחזור ולא להמשיך לפנים תת-היבשת ההודית. במקום לחזור על עקבותיו, פנה דרומה לאורך האינדוס והנהרות הגדולים של הודו. חלק מהצבא הועמס על ספינות עם המטען הכבד והחלק האחר, בעיקר הכוחות הניידים יותר של הצבא, המשיך להתקדם לאורך הגדות.
בדרך נתקל אלכסנדר באדמותיהם של המאלים. במצור על עיר המאלים (כיום מולטאן) נפצע אלכסנדר קשה מחץ שחדר את שריונו וקרע את ריאתו אך טיפול רפואי מסור הציל את חייו מפצע שבימיו היה יכול בקלות להסתיים במוות. לאחר הניצחון המשיך דרומה לאורך האקסינס לעבר האוקיינוס ההודי. בהמשך המסע, כשהגיע למפגש של האקסינס והאינדוס יסד את אלכסנדריה על האינדוס. בשלב זה פיצל את צבאו ושלח חלק גדול עם קרטרוס בחזרה לבבל.
כשהגיע לים הערבי שלח את הצי שבפיקודו של נארכוס בדרך הים מהאוקיינוס ההודי למפרץ הפרסי ועליו עיקר הצבא, ואילו הוא עצמו עבר עם שאר הצבא בדרך היבשתית. ההחלטה הייתה בעוכריו, והובילה את אלכסנדר למדבר גרוסיה (מוכר כיום בשם מקראן). לא ברור מדוע בחר לצעוד דרך המדבר. ייתכן שאלכסנדר לא העריך נכונה את שטחו הגדול של המדבר וייתכן שרצה לכבוש פסגה נוספת. כך או כך, הדרך הייתה קשה והצבא איבד את מרבית בהמות המשא וגם חיילים רבים שמתו.
אלכסנדר לא הגיע ללב תת-היבשת ההודית, וכבש בעיקר את חלקה המערבי (כיום אזור פקיסטן). חלק מהחוקרים משערים שלא נכנס כלל לשטחה של הודו המודרנית, והגיע רק לשטחי פקיסטן.
שנים אחרונות בבבל
סידור ענייני האימפריה
בזמן היעדרותו של אלכסנדר התרופפה שליטתו באימפריה, בין היתר בשל שמועות עקשניות, שהתבררו כלא נכונות, על מותו במזרח הרחוק. המושלים ניצלו את היעדרותו, מעלו בכספים, הטילו מיסים על האוכלוסייה והתנהגו כמושלים שאינם כפופים לשלטון מרכזי. אלכסנדר סירב להשלים עם התנהגות המושלים, ועם חזרתו הוציא רבים מהם להורג.
העמקת הסכסוך עם האריסטוקרטיה
בשנת 324 לפנה"ס הייתה בעיר אופיס התארגנות נגד אלכסנדר מצד האצולה המוקדונית, שלא הסכימה לשינויים שחלו בצבא, כמו הכנסת פרסים לשורות הצבא במעמד שווה ליוונים ולמוקדונים, ומינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים בממשל. ההתארגנות החלה כשאלכסנדר ציווה על שחרור ותיקי הצבא לבתיהם. פעולה זו לא התפרשה כנובעת מכוונה טובה, אלא כסימן לכך שאלכסנדר אינו חפץ עוד בשירותם של חייליו שליוו אותו בנאמנות במסעות המלחמה הארוכים. כתוצאה, התחוללה מהומה והאגמה צוותה לתפוס את ראשי מחוללי המהומה. אלכסנדר הציג את עצמו כנעלב מהתמרמרות חייליו ורק לאחר הפצרות רבות נאות "לסלוח" להם.
האצולה לא סגדה למלך ולא העריצה אותו בצורה עיוורת כמו החיילים הפשוטים שבצבאו, אך לא יכולה הייתה לצאת כנגד הצבא, שהורכב ברובו מפשוטי העם. היה זה ניסיונה האחרון של האריסטוקרטיה לעמוד בדרכו של אלכסנדר למימוש הרפורמות שלו.
מותו
המוות המסתורי
בשנת 323 לפנה"ס, בעודו מתכנן מסע לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב, אחזה באלכסנדר מחלה מסתורית שהביאה למותו בארמונו של נבוכדנצר השני, והוא בן 32 בלבד, כשנשאל על ערש דווי למי מבין ממשיכיו תנתן האימפריה ענה אלכסנדר "לחזק ביותר!" ומת. תאוריות הקשר על מותו נפוצו עוד בעת העתיקה. אריאנוס מזכיר כמה מהן, תוך כדי דחייתן כלא אמינות; על פי אחת התאוריות הורעל אלכסנדר על ידי אנטיפטרוס, ואילו הרעל הועבר על ידי איולאוס, בנו הצעיר של אנטיפטרוס, שאלכסנדר העליב זמן קצר לפני כן.
בשנת 1998 פרסמו פרופ' דייוויד אולדך, מומחה לפתולוגיה מאוניברסיטת מרילנד, ואחרים, בהם היסטוריונים שחקרו את הסימפטומים הרפואיים כפי שתארו היסטוריונים בני העולם העתיק, אריאנוס, דיודורוס ופלוטרכוס, מאמר ב-"New England Journal of Medicine". אולדך שלל את תאוריית ההרעלה וקבע שאלכסנדר חלה בטיפוס, שאולי נוספו לו סיבוכים כמו פריטוניטיס ותסמונת גייאן-בארה. ייתכן, לפיכך, שאלכסנדר הפך למשותק ואז נרצח בידי מקורביו. החוקרת קתרין האל מעלה אף היא את האפשרות שסיבת המוות הייתה תסמונת גייאן-ברה, שלקה בה לאחר שנדבק בזיהום Helicobacter pylori. האל סבורה כי מקור התיאור ההיסטורי, שלפיו גופתו של אלכסנדר לא התחילה להרקיב במשך שישה ימים, הוא בכך שכתוצאה מהתסמונת נעשה גופו של אלכסנדר משותק ונשימתו איטית וחלשה, וסובביו, שהתקשו להבחין בה, חשבו שכבר מת.
חוקרים אחרים וביניהם אנדרו צ'אג (Andrew Chugg), היסטוריון, סופר ומומחה בעל שם בתולדות אלכסנדר הגדול, טוענים כי סיבת מותו נבעה ממחלת המלריה, שבה נדבק שבועיים לפני מותו, בעת ששהה באזורי ביצות ליד העיר בגדאד.
ד"ר ליאו סקפ (Leo Schep) ממרכז בקרת הרעלים הלאומי של ניו זילנד (New Zealand’s National Poisons Centre) טען לאחר מחקר ארוך שככל הנראה סיבת המוות הייתה הרעלה משתיית יין שהוכן מוורטרום לבן (Veratrum album) – צמח ששימש את היוונים לרקיחת תרופות.
הקבר
שמאל|ממוזער|250px|ציור מהמאה ה-19 המתאר את מסע גופתו של אלכסנדר
קברו של אלכסנדר הגדול לא נמצא עד היום, אף שיש השערות שונות לגבי מקום הימצאו. לגופתו של אלכסנדר הייתה משמעות סימבולית רבה ועם מותו נערכו ויכוחים סוערים בין הדיאדוכים היכן יקבר. פרדיקס, שהתמנה לעוצר לאלכסנדר הרביעי הינוקא, הכריע בוויכוח והחליט לשלוח את הגופה למוקדון. גופתו נחנטה, הוכנסה לסרקופג עשוי זהב והסרקופג הזה הוכנס לארון קבורה מעץ מצופה זהב, הכל כוסה בכסות ארגמן, הועמס על מרכבה ונשלח למוקדון. תלמי שהשתלט בינתיים על מצרים, החליט לפעול בניגוד להחלטתו של העוצר וחטף את הגופה בדרך והעבירה למצרים לממפיס. על פי רומן אלכסנדר, שאמינותו אינה רבה, העביר יורשו, תלמי השני, את הגופה לאלכסנדריה. בסופו של דבר בנה תלמי הרביעי מאוזולאום גדול שבו שיכן את הגופה.
תלמי העשירי שנזקק לכסף החליט להתיך את הסרקופג הזהוב כדי לטבוע מטבע והחליף אותו בסרקופג פשוט יותר עשוי אלבסטר או זכוכית. הגופה נותרה במצבה זה כמה מאות שנים. במהלך הזמן הייתה מוקד לעליה לרגל לפוליטיקאים רבים מהעת העתיקה. סווטוניוס מזכיר את ביקורו של יוליוס קיסר באחוזת הקבר. הביקור המשמעותי האחרון שתועד הוא של הקיסר קרקלה בשנת 215.
ב-21 ביולי 365 התרחשה רעידת אדמה חזקה שאחריה הגיע גל צונאמי עצום שהחריב את העיר. המאוזולאום נפגע קשה או אולי נהרס לחלוטין. יתרה מכך, במהלכן של מהומות קשות שפרצו בעיר בשנת 391, נהרס מה שעוד נותר אולי מהמאוזולאום. שתי רעידות אדמה נוספות, האחת בשנת 605 והשנייה בשנת 630 או 631, שאחריהן באו גלי ענק, השלימו את מלאכת ההרס.
חפירות שנערכו בתחילת המאה ה-20 מצאו ארון עשוי אלבסטר, אך אין הוכחה שאכן מדובר בקברו של אלכסנדר. חפירות נוספות באזור נערכו בשלהי המאה ה-20, אך גם הן לא הצליחו לאשש את הטענה שמדובר בקברו של אלכסנדר.
אישיותו
פיקוד והובלת חיילים
אלכסנדר היה אחד המצביאים המבריקים בכל הזמנים. הוא בין הבודדים שלא הפסיד אף קרב שבו השתתף כמפקד. זה קרה כתוצאה מהגמישות הרבה שבה השתמש בצבאו. אלכסנדר הצליח לנצל את נקודות החוזק של צבאו, שינה והתאים את צבאו כל פעם מחדש לנסיבות המשתנות של שדה הקרב. ביצע תמרונים מפתיעים ותקף בנקודות החלשות של מערך האויב. כמו כן, ניחן באומץ אישי. תמיד הסתער בראש אנשיו בנקודות הקריטיות של הקרב ואף הבליט את עצמו בקסדה מיוחדת ובדרכים אחרות כדי שחייליו יראו היכן נמצא מלכם. הבולטות של אלכסנדר משכה את תשומת לבו של האויב ובקרב גרניקוס תקפו אותו הפרסים באופן אישי כדי לנסות לחסל אותו.
הצבא שאיתו פלש לאסיה עבר אליו בירושה מאביו. הצבא היה כבד באופיו והתבסס על חיל רגלים כבד שנלחם במערך הפלנקס הצפוף ולצדו ההטיירוי, הפרשים הכבדים שתפקידם היה לשבור את התנגדות האויב, למוטט את אגפיו ולנצל במהירות וביעילות את נקודות החולשה של האויב. תפקיד יתר היחידות היה לתמוך בחלקים הכבדים של הצבא. עם צבא זה ניצח אלכסנדר את ניצחונותיו הגדולים נגד האימפריה הפרסית.
הטקטיקה בשלבים מוקדמים של המסע הייתה מגוונת. בשני קרבותיו הגדולים נגד דריווש ניצל את מורך לבו של דריווש ותקף אותו ישירות, כשכל המערך בנוי כך שההתקפה על דריווש תצליח. בקרבות אחרים כמו קרב השערים הפרסיים ניצל את תנאי השטח לטובתו ואיגף את כוחות האויב.
בהמשך המסע, הצבא קיבל תגבורות ניכרות מיוון. כך למשל בעת השהייה באסיה הקטנה, קיבל תגבורות של כמעט 4,000 חיילים. גם כששהה בבבל קיבל למעלה מ-10,000 חיילים. כמו כן קלט הרבה חיילים פרסים ובני אסיה אחרים. עם זאת, פרק זמן קצר לאחר קבלת התגבורות בבבל, ביצע רפורמות בצבאו ושחרר חלקים גדולים ממנו. כך נותר, אמנם, עם צבא קטן יותר, אך הרבה יותר נייד. הרפורמות נתקלו בהתנגדות האריסטוקרטיה שלא אהבה את שילוב הפרסים בצבא, אך אלכסנדר הצליח להתגבר על האופוזיציה.
הצבא הנייד הזה התנגש בפרשים הסקיתים של באקטריה וסוגדיאנה. כדי לנצח אותם, התאים אלכסנדר את צבאו לצורת לחימתם והגדיל בצורה משמעותית את מספר הפרשים הקלים, ובעיקר את מספר הקשתים הרכובים. יכולת זו להתאים את הצבא לתנאי השטח היא נדירה בתולדות הלחימה וייחודית לאלכסנדר בתקופתו – אף יווני לפניו לא פעל כך.
גם במצורים הרבים שניהל נחל הצלחה. המצור התנהל לפעמים על ידי ביצוע עבודות הנדסיות עצומות כמו בניית מזח בעת מצור צור. במקרים אחרים השתמש בכלי מצור קונבנציונליים כגון מגדל מצור, קטפולטות ועוד בעת מצור הליקרנסוס. כשהיעד היה מבוצר בצורה כזאת שלא ניתן היה להשתמש בכלי מצור רגילים או לבצע עבודות עפר, תקף מנקודה מפתיעה. כך למשל בעת מצור על הסלע הסוגדיאני, מבצר שהיה ממוקם על פסגת הר תלול שלא הייתה גישה אליו, פקד על חייליו לטפס על הרים סמוכים ולהקים שם עמדות ירי.
יחסיו עם הוריו
שמאל|ממוזער|200px|ציור קיר מפומפיי המתאר את נישואיו של אלכסנדר הגדול לסטאטירה השנייה, בתו של דריווש השלישי, ב-324 לפנה"ס
אלכסנדר העריץ את אימו ואהבתו אליה לא ידעה גבול. יחסו לאביו, פיליפוס השני מלך מוקדון, היה של אהבה-שנאה: מצד אחד העריץ אלכסנדר את אביו, אך מצד אחר קינא בו על הצלחותיו.
אביו, כמקובל בתקופתו, בילה את מרבית זמנו במסעות צבאים והקדיש מעט זמן לטיפוח הקשר עם בנו הצעיר. עם זאת, לא הזניח את הנער ושילם על השכלתו ואף התיר את נוכחותו בעת ביקורים של שגרירים רמי דרג מארצות שכנות.
המשבר ביחסים בין האב לבנו התרחש לאחר קרב כירונאה, כשאלכסנדר בן 18, על רקע הסכסוך בין אביו לאימו. אולם אין הוכחה שאימו של אלכסנדר הסיתה את בנה כנגד אביו. לאחר רצח אביו היה אלכסנדר נתון להשפעה חזקה של אימו, והיא אף פעלה לפילוס דרכו לשלטון, ועמדה מאחורי חיסול הטוענים האחרים לכתר.
אופיו
שמאל|ממוזער|250px|ציור מסוף המאה ה-19 המתאר את רציחתו של קליטוס השחור
אלכסנדר היה בעל אישיות מורכבת. מצד אחד הפגין גדלות רוח ומתינות רבה ביחסו לאויביו המובסים, אך מצד שני לא היסס להפגין נטיות סדיסטיות ואכזריות. כך למשל טבח בתושביה של תבאי ומכר אותם לעבדות לאחר שהתנגדו לו. נוהג זה חזר על עצמו במספר מקומות נוספים דוגמת צור. מעריכים שבעת כיבושיו בבאקטריה נהרגו 100,000– 120,000 בני אדם, רובם אזרחים.
אופיו בא לידי ביטוי גם בתואר שהמציא לעצמו. במקום לאמץ את התואר הפרסי "המלך הגדול" או "מלך המלכים", בחר בתואר "מלך אסיה", כסימן לעלייתו של כוח חדש, גדול יותר מזה שבו החזיקו מלכי פרס. הוא אף דרש מדריווש עצמו להתייחס אליו בתואר זה בהתכתבות ביניהם לאחר קרב איסוס. בכך ביקש להדגיש שהוא לא רק כובש האימפריה הפרסית, אלא מייסדה של ישות מדינית חדשה באסיה. הפרופגנדה שלו הדגישה שהוא ביקש לשחרר לא רק את היוונים מהעול הפרסי, אלא את יתר העמים הכבושים כמו מצרים, קארים, בבלים ואחרים. היות שהאסיאתיים היו נתיניו, אסר על חייליו לבזוז את האוכלוסייה ולהרוס את הערים (למעט מקרים יוצאי דופן).
הוא היה בעל אופי פראי למדי ונטה לשתות לשוכרה. בזמן שכרות התנהג בפראות, ופעם אחת אף שרף ארמון יפהפה של מלכי פרס בפרספוליס. בפעם אחרת רצח בהתקף זעם את חברו קליטוס השחור, מפקד האגמה של ההטיירוי.
האלהה
אלכסנדר הגדול נחשב לאל או כצאצאו של אל עוד בימי חייו, לפחות על ידי חלק מהאנשים. להאלהתו של אדם הייתה מסורת ארוכת שנים ביוון העתיקה. דוגמה לכך היא פולחן הגיבורים ביוון העתיקה. גיבורים רבים דוגמת הרקלס, אכילס, פרסאוס ואחרים זכו למעמד הדומה לזה שניתן לאלים והוקמו להם מקדשים. גם מייסדי ערים זכו לפולחן לאחר מותם. עם זאת, לא היה נהוג לסגוד לאדם חי בתור אל.
בניגוד לכך, בתרבויות המזרח תיכוניות דוגמת התרבות המצרית מנהג האלהתו של אדם חי הייתה מקובלת. המצרים נהגו לסגוד לפרעוניהם בתור אלים חיים. בממלכה האחמנית שבה הייתה נפוצה הדת הזורואסטרית לא סגדו למלך בתור אל, אך הוא זכה לגינוני כבוד רבים, דוגמת פרוסקינסיס , שנועדו להדגיש את רום מעמדו. גינוני כבוד אלה לא היו מקובלים ביוון העתיקה שבה הדגישו את האינדיבידואליזם האנושי.
אגדת המוצא האלוהי של אלכסנדר נולדה עוד בנעוריו כשאימו, אולימפיאס, טענה שהרתה לזאוס כשבא למיטתה מחופש לדמות נחש. אלכסנדר הגדול דאג לטפח את המיתוס ואף קיבל גושפנקה רשמית למוצאו האלוהי כשביקש את האורקל של סיווה במצרים לאחר שכבש ארץ זו. באותו המקדש במצרים, אלכסנדר קיבל את התואר "בנו של זאוס-אמון" (שילוב של האל זאוס היווני והאל אמון המצרי – היוונים נהגו לזהות את האלים שלהם עם אלוהי תרבויות אחרות), והמשיך להשתמש בתואר זה בשארית חייו.
דרישתו של אלכסנדר מנתיניו היוונים להפגין כלפיו גינוני כבוד שהיו מקובלים בפרס, הופעתו החיצונית בבגדים ראוותנים וקבלת גינונים אלה מנתיניו הפרסים, הייתה מקור קבוע לחיכוך בינו לבין האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית. יש המייחסים לטיפוח מיתוס הָהַאֲלָהָה של אלכסנדר כביטוי למגלומניה שלקה בה בחלק מאוחר של חייו הבוגרים לאור הצלחתו בשדה הקרב וכינון אימפריה רחבת ידיים.
נישואיו ונטיותיו המיניות
אלכסנדר נשא כמה נסיכות מהשטחים הפרסיים – רוקסנה מבאקטריה; סטטירה, בתו של דריווש השלישי; ופריסטיס, בתו של ארתחששתא השלישי. כך הפך לקרוב משפחה של שני ענפי בית המלוכה הפרסי. ברסינה, אלמנתו של ממנון, הייתה פילגשו, ולהם נולד בן בשם הרקולס, שנרצח מאוחר יותר במהלך מלחמות הדיאדוכים. עם זאת, יש חוקרים הסבורים שהרומן עם ברסינה הומצא כדי להעניק להרקולס את כס המלוכה. כמו כן, אף על פי שהדבר לא מצוין במפורש במקורות, אלא רק ברמז, ייתכן שהיה לו קשר רומנטי עם הפאיסטיון, חברו מימי הילדות. עם הזמן, קודם הפאיסטיון לדרגה בכירה מאוד בצבאו – מפקד מחצית פרשי הההטיירוי בדרגת היפרכוס לאחר חשיפת הקשר של פילוטאס.
קורטיוס טוען שאלכסנדר קיים יחסי מין גם עם באגואס, סריסו יפה התואר של דריווש השלישי. חיבת אלכסנדר לגברים הייתה ידועה בקרב חייליו. למעשה, שאלת ההומוסקסואליות של אלכסנדר הגדול היא אנכרוניסטית, מכיוון שהתרבות היוונית לא שפטה יחסים אינטימיים לפי מינם של בני הזוג וכמו כן יחסים חד-מיניים היו מקובלים ביוון העתיקה ולא נחשבו לחריגים.
מורשתו וחלוקת האימפריה
חלוקת האימפריה
350px|ממוזער|חלוקת האימפריה של אלכסנדר מוקדון לפני קרב איפסוס (301 לפנה"ס)
האימפריה העצומה שהותיר אלכסנדר לא החזיקה מעמד זמן רב. אמנם, פרדיקס קיבל את תפקיד העוצר לבנו הקטין והגנרלים אף שיתפו פעולה ביניהם בדיכוי המרד היווני שכונה מלחמת לאמיה, אך זמן קצר לאחר מכן, החל מאבק על ירושתו של אלכסנדר בין הקצינים הבכירים בצבא, שכונה מלחמות הדיאדוכים. בסיומו נוצרו מספר ממלכות:
מצרים התלמיית, בראשותו של תלמי הראשון, קיבלה את הנתח הדרום-מערבי של האימפריה.
מוקדון קיבלה את החלק הצפון-מערבי של האימפריה.
הממלכה הסלאוקית (סוריה), בראשותו של סלאוקוס הראשון, קיבלה את החלק המזרחי של האימפריה.
מספר ממלכות במרכז אסיה.
השפעתו על יוון העתיקה ועל ממלכת מוקדון
אף על פי שעלה לשלטון במוקדון, עיקר שנות שלטונו עברו עליו במסעות מלחמה בניכר. בעת המסעות, הופקד על מוקדון אנטיפטרוס, מצביא ותיק ונאמן. מסע העונשין הקשה שערך אלכסנדר נגד תבאי הבטיח את השקט ביוון, למעט ספרטה שנותרה עיקשת בסירובה להכיר בהגמוניה המוקדונית. הדברים הגיעו לכדי עימות גלוי ובשנת 331 לפנה"ס הביס אנטיפטרוס את הספרטנים בקרב מגלופוליס.
אלכסנדר שלח כמויות עצומות של זהב וכסף ליוון, מה ששיפר במידה ניכרת את רמת החיים שם. עם זאת הדרישות שלו לכח אדם בעת המסע, וביתר שאת, דרישות כח האדם של הממלכות ההלניסטיות שנוסדו לאחר חלוקת האימפריה שלו, הטילו עול כבד על יוון ודלדלו את אוכלוסייתה.
הפצת התרבות היוונית והיחס לעמים הכבושים
כיבושיו של אלכסנדר וממלכתו, אף שלא האריכו ימים, פתחו את התקופה ההלניסטית בתולדות התרבות המערבית. אלכסנדר הפיץ את התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, ובתחומים רבים לא פגה השפעתה של תרבות זו באלף השנה שמכיבושי מוקדון עד התקופה הערבית הקדומה באמצע המאה השביעית לספירה.
אלכסנדר ולוחמיו פעלו באכזריות בזמן מלחמה. ברוב הארצות שאליהם הגיע צבאו של אלכסנדר, הוא ביצע מעשי טבח, הרס וביזה המוניים, למעט ארצות שבהן לא נתקל בהתנגדות כלשהי. אף על פי כן, מרגע שהתבסס שלטונו באזורים שכבש, הניח אלכסנדר לעמים הכבושים לנפשם. הוא כיבד את כל העמים ואת כל התרבויות שכבש, הניח להם לחיות את חייהם ולקיים את מנהגיהם, ואף איפשר להם להצטרף לצבא ולפוליטיקה ואף להתקדם בהם ולזכות בתפקידים בכירים.
כמו אביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית והתייחס לעצמו כיווני, אולם הוא הסתייג מהגישה היוונית האתנוצנטרית. הוא אומנם עודד את נתיניו החדשים לרכוש את השפה היוונית, אך לא הכריחם לשנות את שפתם ואת תרבותם. אדרבה, אלכסנדר נשבה בקסמי המזרח ופעל למען סינתזה תרבותית בין היוונים לבין בני עמים אחרים. אלכסנדר אף פעל לשלב פרסים ובני תרבויות אחרות במערכת השלטונית והצבאית ועודד את אנשיו להתיישב בארצות הכבושות ולהתחתן עם בני המקום.
אידאולוגיית השילוב שאחז בה אלכסנדר גרמה להתמרמרות בקרב אנשיו, ואף היו שני ניסיונות כושלים להתנקש בחייו, אך ההתנגדות מעולם לא גלשה לכדי התקוממות מזוינת. אף שהתרבות ההלניסטית המשיכה לדגול ברב-תרבותיות, נכשל ניסיונו של אלכסנדר להשוות בין זכויות עמי האימפריה. בתקופה ההלניסטית נחשבו רק תושבי הפוליס וצאצאי היוונים לבעלי זכויות אזרח, רק במקרים יוצאי דופן זכו אחרים, בעיקר ותיקי צבא ובני משפחותיהם, בזכויות אלו.
מחלוקת מודרנית על מורשתו של אלכסנדר
שמאל|ממוזער|250px|פסלו של אלכסנדר בסקופיה
למורשתו של אלכסנדר השפעה גדולה על היחסים בין יוון למקדוניה הצפונית. כל צד טוען לבעלות על המצביא העתיק, והדברים מגיעים מדי פעם למשבר של ממש ביחסים בין הצדדים.
מוקדון העתיקה שוכנת בעיקר בשטחה של יוון המודרנית. יתרה מכך, תושביה הנוכחיים של מקדוניה הצפונית הם סלאבים שהיגרו לאזור בראשית ימי הביניים. עם זאת, אזרחי מקדוניה הצפונית המודרנית רואים באלכסנדר הגדול גיבור לאומי. הם קראו לנמל התעופה הבינלאומי של סקופיה על שמו של אלכסנדר הגדול, ואף הקימו פסל בגובה של 12 מטר בדמותו של המצביא ההיסטורי.
הצבת הפסל הציתה מחדש מחלוקת עתיקת יומין עם יוון, הרואה באלכסנדר הגדול גיבור יווני ובכלל ראה בעצם שמה של המדינה המקדונית סוג של גנבת זהות, מה שהוביל בסופו של דבר לשינוי שמה מ"מקדוניה" ל"מקדוניה הצפונית" ב-2019.
אגדת אלכסנדר
אלכסנדר הפך לאגדה עוד בימי חייו. פלוטרכוס מספר כי ערב ליל הכלולות של הוריו, אולימפיאס ופיליפוס חלמה אימו, אולימפיאס שרחמה הוכה בברק שהצית אש חזקה. זמן מה לאחר מכן חלם פיליפוס שהוא חותם את רחמה של אשתו בחותם הנושא דמות אריה. פלוטרכוס מוסר מספר פרשנויות לחלומות אלה כמו הצעה שאולימפיאס הייתה הרה עוד לפני נישואיה לפיליפוס או רמזים למוצאו האלוהי של אלכסנדר.
ההיסטוריון היווני קליסתנס, תיאר את הים של קיליקיה נסוג לאחור מפניו בהשתחוות. זמן קצר לאחר מותו, אונסיקריטוס, היסטוריון נוסף שליווה את אלכסנדר הגדול במסעותיו לאסיה, המציא מערכת יחסים בין תאלסטריס לאלכסנדר; מלכת האמזונות תאלסטריס הביאה 300 נשים לאלכסנדר הגדול, בתקווה לגדל גזע של ילדים חזקים וחכמים כמותו. על פי האגדה, היא שהתה עמו במשך 13 ימים ולילות בתקווה להרות לו. כשהקריא אונסיקריטוס את הסיפור למלך ליזימאכוס, הגיב: "ואיפה הייתי, אז?".
קיימת טענה לפיה התכתב אלכסנדר עם מורהו אריסטו ואימו בזמן מסעו באסיה, אך ככל הנראה מדובר בזיוף מאוחר.
רומן אלכסנדר
במאות הראשונות אחרי מותו נוצרו באלכסנדריה אגדות נוספות, שהתאגדו לספר הנקרא רומן אלכסנדר. הספר תואר אחר כך בטעות כספרו של קליסתנס ועל כן ידוע כיום כ"פסאודו-קליסתנס". רומן אלכסנדר שוכתב פעמים רבות והפרטים ההיסטוריים בו אינם מצטיינים במהימנותם, המעבדים בלשונות השונות הוסיפו והחסירו מחומר לפי נטייתם, וחלק מהסיפורים הללו נפרדו מסיפור האב ונעשו חלק מהפולקלור העולמי כמעשים העומדים בפני עצמם, ללא קישור ישיר אל רומן אלכסנדר, אלא כאגדה נפרדת. לפיכך, ניתן להסיק כי במהדורתה הנוכחית קיימות ברומאנסה זו חנופות וביקורות רבות. מהנוסח היווני, המקורי, של היצירה, השתלשלו הנוסחים הלטיניים, אשר כינויים הוא "היסטוריה דה פרלייס". בין הנוסחים הבדלים מזעריים בלבד, והבדלים אלו התפשטו בימי הביניים, והיו בסיס לנוסחים של הלשונות הביניימיות האחרות. הספר תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית. לרומן אלכסנדר ארבעה חלקי יסוד, אלו הם:
הסיפור על לידת אלכסנדר, כבנו של המכשף המצרי נוקטניבור.
סיפור מלחמותיו של אלכסנדר נגד יוון פרס והודו, אף על פי שאינו מוגדר כאגדה אלא סיפור, הרי המסורת ההיסטורית של אלכסנדר ומעשיו הביאה אותו לעולם.
קובץ של סיפורי נפלאות על יצורים מוזרים, מפלצות, ארצות רחוקות ומנהגים משונים, הרקומים בידיעת הסיפור.
חכמת אלכסנדר, שהיה תלמידו של אריסטו, אשר נחשב לאחד הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה.
היחס לאלכסנדר בדתות מונותאיסטיות
היחס לאלכסנדר מוקדון ביהדות
רוב המקורות היהודיים מתייחסים בחיוב לאלכסנדר הגדול, על אף שהיה עובד אלילים:
האגדה בתלמוד מספרת שהשומרונים הלשינו על היהודים לאלכסנדר מוקדון וקיבלו רשות ממנו להחריב את ירושלים. כדי לבטל את הגזרה, שמעון הצדיק יצא מירושלים לקראת אלכסנדר מוקדון לבוש בבגדי כהונה, כדי לכבדו. במפגש ביניהם באנטיפטרס ירד אלכסנדר ממרכבתו והשתחווה לשמעון הצדיק בהסבירו שדמותו של שמעון הצדיק הולכת לפניו במלחמותיו. על פי הגמרא, לכבוד אירוע זה נקבע יום כ"ה בטבת ליום שמחה (ראו גם מגילת תענית).
אגדה נוספת בתלמוד מספרת על משפטים של עמים שונים (בני אפריקיא, מצרים, בני ישמעאל) עם היהודים בפני אלכסנדר מוקדון, בהם נציגי העמים לא הצליחו לתת תשובה לטענות היהודים. על אף שאלכסנדר מוקדון איננו נוטל חלק פעיל בסיפור, הזכרת אלכסנדר מוקדון כיושב בדין בניצחונות של היהודים מסמלת, מן הסתם, יחס חיובי לאלכסנדר. אלכסנדר מוקדון גם מוזכר במסכת תמיד כמנהל דיונים פילוסופיים עם חכמי הנגב.
יוסף בן מתתיהו מספר שאלכסנדר מוקדון פטר את היהודים מתשלום מיסים בשנות שמיטה, מכיוון שהם אינם מעבדים את שדותיהם בשנות שמיטה.
היו שייחסו את ציון התאריך בכתבים יהודיים על פי מניין השטרות כהבעת כבוד לאלכסנדר מוקדון, אך ספק אם כך הדבר שכן תחילת מניין השטרות נקבע כ-11 שנים לאחר מותו של אלכסנדר.
במקורות יהודים מסוימים (פירוש הרב סעדיה גאון לספר דניאל, משנה תורה לרמב"ם), על פי כתבי היד התימניים, מכונה אלכסנדר – אלכסנדרוס מקרון, מלשון "קרן" המכה באויבים.
כנגד כל אלה, ישנה אגדה שמספרת כי אלכסנדר החריב את הקהילה היהודית שהייתה במצרים ואת בית הכנסת המפואר ששכן שם, אך יש הגורסים טרכינוס במקום אלכסנדר מוקדון.
היחס לאלכסנדר באסלאם
אלכסנדר מוזכר בקוראן בכינוי "ד'ו אל-קרנין" (ذو القرنين) , "בעל הקרניים", בגלל אגדה שאללה הצמיח לו קרניים שינגחו את חומות אויביו. יש המחשיבים אותו כנביא. מסופר בסורת המערה שאלכסנדר כלא את גוג ומגוג בחומה, אותה הם יפרצו רק באחרית הימים.
אלכסנדר בתרבות הפופולרית
אלכסנדר הגדול שימש השראה לפילוסופים, סופרים ואמנים רבים. דמותו הונצחה בעבודות אמנות רבות, חלקן עוד בתקופתו. פסלי שיש, מוזאיקות ובתקופות מאוחרות יותר ציורים רבים נוצרו בדמותו.
אלכסנדר הגדול מתואר כבחור צעיר, אתלטי ויפה תואר בפסלים שנעשו בתקופת חייו, כמו כן היסטוריונים עתיקים מזכירים שעיניו של אלכסנדר היו הטרוכרומיות ועין אחת הייתה כחולה והשנייה חומה, אך תיאורים אלה מאוחרים לעיתים במאות שנים ביחס לחייו ואין אפשרות להסיק מהם שאכן כך היה הדבר. אין ערובה שאכן היה חסון כך נראה, אם כי בהתחשב בכך שהיה חייל קרבי כל חייו והשתתף בקרבות ומסעות מפרכים רבים, סביר שמבנה גופו היה אתלטי. פיטר גרין שבחן את פסליו השונים ניסה לשחזר על פיהם את מראהו טוען שסביר שהיה נמוך ביחס לממוצע הגברים במוקדון ובעל מבנה חסון. כל התיאורים האלה הם במקרה הטוב בגדר ניחוש מושכל ואין אפשרות לדעת בוודאות מה היה גובהו או צבע עיניו.
מלבד אמנות שימש אלכסנדר השראה לפוליטיקאים רבים בעת העתיקה. רבים רצו להידמות לו ושמו שימש כחנופה למצביאים גדולים רבים. בסמוך למותו ההילה שהתלוותה לשמו גרמה לתלמי הראשון להוציא את גופתו החנוטה במרמה מחזקתה החוקית ולהעבירה למצרים.
גם פילוסופים רבים שאבו השראה מדמותו. הדבר בולט בעיקר בהקשר לתורות פילוסופיות גזעניות המדברות בשבח האדם הלבן על פני המזרחים. אף שאלכסנדר הגדול התנגד לגילויי גזענות בצבאו ואף שילב פרסים בצבא ובממשל, ראו פילוסופים אלה בהצלחת צבאו הקטן על הצבאות המזרחים הגדולים ממנו הוכחה לעליונות הגזע הלבן.
ייצוגיו בתרבות
בשנת 1956 יצא סרט בכיכובו של ריצ'רד ברטון תחת הכותרת "אלכסנדר הגדול", הופק על ידי MGM.
בשנת 1966 התפרסם "סופר המלך" הרומן ההיסטורי של הסופר יוסף אריכא המתמקד במסעו של אלכסנדר ברצועה הפיניקית ובארץ ישראל.
אלכסנדר הגדול היה הגיבור של טרילוגיה ספרותית פרי עטה של הסופרת מרי רנו: אש משמיים (1970), הנער הפרסי (1972) ומשחקי קבורה (1981).
תוכניות טלוויזיה רבות על אלכסנדר הגדול הופקו בעשורים האחרונים.
להקת ההבי מטאל הבריטית איירון מיידן שרה את השיר "Alexander the Great" באלבומה Somewhere In Time משנת 1986.
בסוף שנת 2004 יצא לאקרנים הסרט "אלכסנדר" שביים אוליבר סטון, בכיכובם של קולין פארל ואנג'לינה ג'ולי.
ספינת המלחמה של יו"ר המטה הכללי של ברית הארץ בסדרת המדע בדיוני "בבילון 5" נקראת אלכסנדר, כנראה על-שמו של המצביא הגדול.
בשנת 2007 יצא לאור ספרו של ויל אדמס, "הצופן האלכסנדרוני", המספר את מסעו של דניאל נוקס בחיפוש אחר קברו של אלכסנדר הגדול במצרים. הספר שמקורו בשפה האנגלית, תורגם גם לעברית.
אלכסנדר הגדול: אל בשר ודם – סדרה בריטית בנושא חייו של אלכסנדר, מהמלכתו עד לכיבוש בבל.
במשחק הווידאו "Assassin's Creed Origins" מזיכיון סדרת משחקי Assassin's Creed, מוזכר קברו של אלכסנדר הגדול כנקודת עניין במשחק, שבו מופיע גם המטה של אלכסנדר כממצא עתיק ורב עוצמה שידוע בשם פיסת עדן.
ראו גם
צבאו של אלכסנדר הגדול
אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות
בוקפאלוס
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
שמאל|ממוזער|250px|המקורות לאלכסנדר הגדול
עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.
המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראייה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס וראיון של עדי ראייה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.
חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס:
אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.
היסטוריה של אלכסנדר הגדול היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.
חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש. כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.
סיכום להיסטוריה של טרוגוס, ספרים 11–12, יוסטינוס (קיצור חיבורו של פומפיוס טרוגוס). ספרו של יוסטינוס הוא המרושל והפחות אמין מכולם.
קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.
המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו. למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.
מחקרים מודרניים
במהלך השנים נכתבו מאות ספרים ומאמרים אודות אלכסנדר הגדול. רשימה קצרה זו סוקרת מדגם מייצג מהספרות הקיימת על הנושא.
דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג , מהדורה שנייה תשמ"ז
ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני.
ביל יני, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן – (מהדורה ראשונה בשנת 2008)
הרולד למב, אלכסנדר מוקדון – המסע אל קצה העולם, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1967.
קלושה פאול, אלכסנדר הגדול, ת"א: מזרחי, 1963
בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ, "אלכסנדר וכיבוש המזרח", יחידה 3 במסגרת הקורס תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשמ"ט.
Peter Green, Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press, 1992.
Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press, 1994.
Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1997.
Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of .Alexanders' Empire. Blackwell publishing, 2006.
Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the great, Cambridge University Press, 2008.
Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss., 1973.
W. W. Tarn, Alexander the Great. Cambridge: Cambridge University Press, 1948.
Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974.
Joseph Roisman (ed.). Brill's companion to Alexander the Great. Brill. 2003.
Ian Worthington, Alexander the Great, Routledge, 2003
Ian Wortington, By the Spear: Philip II, Alexander the Great, and the Rise and Fall of the Macedonian Empire, Oxford University Press, 2014
סרטים דוקומנטריים
סרט דוקומנטרי שתומלל ויצא גם כספר מודפס: מייקל ווד, בעקבות אלכסנדר הגדול – מסע מיוון לאסיה (תורגם לעברית בהוצאת הד ארצי, 2000)
קישורים חיצוניים
אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול
עוד אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול
אלכסנדר הגדול באגדות אזריות
מיכאל הר-סגור ואלכס אנסקי משוחחים על אלכסנדר הגדול כובש העולם חלק א', בגלי צה"ל, הועלה לאתר יוטיוב ב-23 אוקטובר 2016
Alexander the Great and the Situation ... the Great? – הסבר על אלכסנדר הגדול
מיזם של אוניברסיטת רוצ'סטר לדמותו של אלכסנדר הגדול בימי הביניים
ביוגרפיה של אלכסנדר הגדול באתר המוקדש להיסטוריה של מקדוניה היוונית
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים
קטגוריה:השושלת הארגיאדית
קטגוריה:פרעוני השושלת הארגיאדית
קטגוריה:להט"בים בעת העתיקה
קטגוריה:מלכי מוקדון
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית Find a Grave אינה מתאימה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס | 2024-09-27T13:13:54 |
מוקדון | מוֹקְדּוֹן או מקדוניה הייתה ממלכה קדומה ששכנה באזור חבל הבלקן שבדרום-מזרח אירופה, בצפון-מזרח חצי האי הבלקני. היחס של היוונים לממלכה זו היה כאל ישות חצי-ברברית. שליטיה היו חסרי חשיבות של ממש בפוליטיקה הפנים יוונית. הממלכה עלתה לגדולה בסוף התקופה הקלאסית במאה ה-4 לפנה"ס. לאחר מכן הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. סופה שנכבשה על ידי רומא ושולבה באימפריה הרומית.
היסטוריה
הממלכה ידועה בערך מהמאה ה-9 לפנה"ס והייתה חסרת השפעה עד לבואו של פיליפוס השני, מלך מקדוניה אשר כבש את כל יוון, אימץ את דת יוון וגייס את לוחמי הערים היווניות לצבאו.
אלכסנדר הגדול, בנו של פיליפוס, שנקרא אלכסנדר מוקדון, על שם המקום, פתח במסעות כיבושים אדירים שבמהלכם הכניע את האימפריה הפרסית וכבש חלק מהודו וכך מוקדון הפכה לאחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה.
האימפריה לא שרדה לאחר מותו של אלכסנדר. במלחמות הדיאדוכים אנטיגונוס מונופתלמוס הצליח להשתלט על מוקדון, הקים בה ממלכה עצמאית וייסד את השושלת האנטיגונידית, ששלטה במוקדון עד שנת 168 לפנה"ס שבה הצבא הרומי הביס את מלך מוקדון פרסאוס בקרב פידנה.
לאחר ניצחון הרומאים במלחמה המוקדונית השלישית הם פירקו את הממלכה המוקדונית לארבע יחידות מדיניות נפרדות שהיו מדינות גרורות של רומא. כדי לנסות למנוע כל התנגדות לשלטונם, הם פעלו בשיטה של הפרד ומשול ואסרו כל מגע מכל סוג שהוא בין תושבי המדינות השונות. בסופו של דבר הניסיון לשלוט בלי לספח את האזור לא צלח ואחרי מרד כושל של המוקדונים רומא סיפחה את ארבע המדינות והפכה אותם לפרובינקיה.
בשנת 1991, כחלק מהתפרקות יוגוסלביה, הוקמה בחלק משטחה של ממלכת מוקדון לשעבר רפובליקת מקדוניה.
חברה ומשטר
החברה המוקדונית הייתה כפרית בעיקרה. האיכרים, שהיו אנשים חופשיים מבחינה משפטית, היוו את רוב העם ואת הצבא. התושבים התחלקו לשני חלקים עיקריים: מוקדונים ותושבי קבע חסרי אזרחות. המוקדונים נהנו מכל הזכויות החוקיות ושירתו בצבא המלך ואילו תושבי הקבע היו חסרי זכויות פוליטיות, אך נהנו מחופש פולחן, אפשרות לחיות על פיו חוקיהם, אפשרות לדבר את שפתם ללא הפרעה וכו'. תושבים אלה שירתו לעיתים בצבא בחיל הרגלים הקל או בחיל הפרשים הקל. המטרה העיקרית של תושבי הקבע היה בעיקרו של דבר לספק את הבסיס הכלכלי שיתמוך במוקדונים אשר שרתו בצבא.
הצבא המוקדוני, שנועד להגן על הממלכה מפני פולשים מצפון, היה מאורגן ומצויד היטב.
בראש המדינה עמד מלך ששלטונו עבר בירושה, אך אישור המלך היורש היה בידי הצבא. בשונה ממלכי המזרח, שהתהדרו בפאר רב ובמעמד של אל, המלך המוקדוני היה המנהיג הצבאי וראש האצילים. עוזריו בשלטון וכן אנשי הקצונה בצבא היו "ידידי המלך" - ההטיירוי.
ראו גם
אלכסנדר הגדול
המלחמות המוקדוניות
מקדוניה הצפונית
קישורים חיצוניים
אתר שמוקדש למוקדון
Articles about Ancient Macedonia
גילוי קבר גדול בצפון יוון כתבה בגרדיאן
הערות שוליים
*
קטגוריה:העולם ההלניסטי
קטגוריה:מדינות לשעבר בבלקן
קטגוריה:פרובינקיות רומיות | 2024-08-21T07:28:29 |
דיוניסוס | ממוזער|שמאל|150px|פסל דיוניסוס (עותק רומי של פסל יווני מהמאה ה-4 לפנה"ס), המוזיאון הבריטי בלונדון
שמאל|ממוזער|150px|צלמית של בכחוס מחרס, מהתקופה הרומית המאה ה-1 עד המאה ה-3. אוסף המוזיאון הימי הלאומי, חיפה
ממוזער|שמאל|200px|דיוניסוס אוחז קנתרוס (כלי שתייה), ציור על גבי אמפורה, סביבות 480–490 לפנה"ס, מוזיאון הלובר
דיוניסוס (ביוונית עתיקה: Διόνυσος, מבוטא Dionysos. משמעותו המילולית של שמו היא "זה שנולד פעמיים", שכן דיוניסוס נולד פעמיים, פעם מהרחם ופעם מהירך. במיתולוגיה הרומית הוא מוכר בשם היווני בכחוס [Βάκχος] שמשמעותו גם "יין" כשם עצם; השם בכחוס אומץ על ידי בני רומא שבה היה קרוי "ליבר" בקרב הפלבאים). דיוניסוס אל כתוני שגילם את מחזור הטבע והפריון בטבע. בתוקף תפקיד זה נוצרה זהות חזקה בינו לבין גפן ויין.
תחילה לא היה דיוניסוס אחד מאלי האולימפוס. האלה הסטיה, אלת האש והמשפחה, שנחשבה עדינה ורחומה, ויתרה על כסאה באולימפוס לטובתו.
במסורות מאוחרות יותר נעשה אל אולימפי הקשור בדברים המשחררים את הנפש מן הגוף וקשורים בחיי הוללות: יין, מוזיקה, פריון, תיאטרון ושינה.
סיפורו במיתולוגיה
דיוניסוס הוא בנם של זאוס, ראש האלים, וסמלה - נערה בת תמותה, שהייתה בתו של מלך תבאי. אשתו של זאוס, הרה, קנאה בקשר של זאוס וסמלה, שהייתה בהריון ממנו, וזרעה ספקות בלב סמלה באשר לזהותו של זאוס. סמלה שכנעה את זאוס להופיע בצורתו השמיימית בפניה וללבוש את השריון שבו הוא יושב לשולחן באולימפוס. כשזאוס חשף את צורתו האמיתית, אורו ועוצמתו היו כה אדירים וגופה האנושי של סמלה לא היה יכול להכיל את המראה, מה שבסופו של דבר הוביל למותה. כאשר היא מתה זאוס הוציא את העובר מגופה החרוך, חתך את שוקו, הכניס לשם את העובר וסגר את השוק. כעבור מספר חודשים הוא הוציא אותו. כך נולד דיוניסוס פעמיים, ומכאן כאמור שמו ('דיו' ביוונית=שניים, 'גניסוס' [מבוטא: ניסוס]= לידה)
לאחר שהתינוק דיוניסוס גדל, שלחה הרה טיטאנים שיקרעו את גופו לגזרים. דיוניסוס מת בחורף, ובאביב קם לתחייה.
דיוניסוס נדד בארצות רבות ולבסוף הוכר כאחד האלים - אל ההתלהבות והיין בדת יוון העתיקה. הוא הרחיב את פולחנו עד להודו ובכל מקום שבו עבר, לימד דיוניסוס את האנשים את נטיעת הגפנים ואת ייצור היין והפיץ את פולחנו. מי שהתנגד לו - הומת, או נענש קשות בידי חסידיו. רוב המידע על חייו של דיוניסוס מובא בפואמה האפית "דיוניסיאקה", מאת המשורר ההלני-רומי, נונוס.
דיוניסוס מוכר גם מסיפורו של מידאס, בו מסופר שהמלך מידאס עזר פעם לדיוניסוס ובתמורה האל הציע לו לבקש כרצונו. מידאס ביקש שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב, אך במהרה התחרט על בקשה זו כיוון שלא היה יכול לאכול אוכל או לשתות מבלי שזה יהפך לזהב ופעם אחת כאשר ניגשה בתו לנחמו, הרג אותה מידאס כשנגע בה בטעות, והפך אותה לזוועתו לפסל זהב. מידאס התחנן בפני דיוניסוס שיסיר ממנו את מגע הזהב שלו, האל שלח אותו לרחוץ את ידיו בנהר הפקטולוס ומידאס איבד את מגע הזהב שלו.
הפולחן
הפולחנים לכבוד דיוניסוס הגיעו ליוון מאסיה הקטנה או מתראקיה. מן התהלוכות העליזות ומזמורי המקהלה והסולנים שהיו נהוגים במהלך החגיגות הגדולות לכבוד האל התפתחו באתונה הקומדיה והטרגדיה. לכן בחורף צוין מותו האכזרי באמצעות הטרגדיות, ובאביב נחוגה תחייתו באמצעות הקומדיות.
מסיבה זו, הפך דיוניסוס לאל התיאטרון והמסכה. הוא הפך לאל המסכה גם מפני שפניו היו תמיד מכוסים מסכה, מכיוון שמי שראה אותו ללא מסכה - היה מת או משתגע. משום שחייו היו רצופים בשינויים וגלגולי חיים, משום שהיה אל המסכה ומשום שהיין גורם לאנשים לשנות את טבעם (כאשר הם משתכרים) - הפך גם לאל המטמורפוזה (שינוי צורה).
מכיוון שבחגיגות האביב הרבו לשתות יין ולהכינו, הפך דיוניסוס גם לאל היין והגפן. בחגיגות אלה הרבו גם לעסוק בפעילות מינית ובאורגיות, ולכן הפך דיוניסוס לאל הפריון. האורגיות של דיוניסוס נחוגו בתראקיה על ידי נשים שהתהלכו ביערות בתקופת החורף, כשהן לבושות עורות בעלי חיים תוך שהן מתופפות ורוקדות. הריקודים הביאו את הנשים לכדי איבוד חושים והשתוללות ששיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי (על פי המיתוס נקרע דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה. במיתוס האורפיאי נקרע אורפיאוס על ידי המינאדות ואילו במחזה הבאקכות נקרע בשרו של שליט תבאי על ידי אמו וחברותיה בעת שהן נתונות ל"שגעון הבאקכי" כעונש על כך שסירב להכיר באל היין). לכבוד דיוניסוס נערכה ביוון חגיגה גדולה בשם הדיוניסיה, חגיגה מלאה יין והצגות. הדיוניסיאה הייתה מרכזית מאוד בתרבות היוונית העתיקה.
במהלך שינויו הרבים, דיוניסוס היה "משוגע" למשך זמן מסוים וגם היין שאותו הוא מייצג גורם לשגעון מסוים, לכן, הפולחן הקשור בו מלווה באקסטזה ובשיגעון.
אופי הפולחנים תורם לקשר הישיר בין דיוניסוס לאדם: השגעון בא כעונש מידי דיוניסוס או בשל השפעת היין ובעת התקף השיגעון או השכרות, עושה האדם מעשים אשר יתחרט עליהם כשישוב לעצמו.
דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית.
דיוניסוס בארץ ישראל
ממוזער|שמאל|300px|רצפת הפסיפס בציפורי
בארץ ישראל נמצאו שני ממצאים המציגים את דמותו של דיוניסוס – רצפת הפסיפס בציפורי ומזבח לכבוד האל בבית שאן.
ברצפת הפסיפס בציפורי, אשר נחשפה בשנת 1987, מתוארת תחרות השתייה בין דיוניסוס והרקולס במשתה בו השתתפו. בשני ספינים (לוחות) נפרדים מתוארת תוצאת הלוואי של התחרות – השכרות. בספין אחד מופיעה דמותו של הרקולס המעולף משכרותו, ואילו בשני מופיע דיוניסוס, כאשר הוא מסב בהדר ומביע שביעות רצון מניצחונו. חלקים אחרים של הפסיפס מתארים את לידתו של דיוניסוס וחינוכו בידי הנימפות, נישואיו עם אריאדנה ותהלוכת ניצחונו לאחר מסעו להודו. מעבר לתיאור סיפורי חייו של דיוניסוס מתוארים בציורי הפסיפס היבטים שונים בפולחנו של האל.
ייצוגו האומנותי של דיוניסוס ברצפת הפסיפס לא בהכרח מעיד כי דיירי הבית היו שותפים בפולחן האל, שכן תיאורים מעין אלו היו שכיחים מאז התקופה ההלניסטית ללא קשר הכרחי לדת. אולם פסיפס זה נדיר בעושר תיאוריו המפורטים של דיוניסוס, ולכן ניתן להניח כי דיירי הבית נמנו עם הקהילה הפאגאנית.
בבזיליקה של בית שאן נמצא ב-1987 מזבח דיוניסי. המזבח עשוי אבן גיר בצורת משושה, ומורכב בדומה למזבחות רבים מהתקופה הרומית משלושה חלקים – בסיס מגולף, גוף המזבח וחלק עליון עליו הוקרבו הקורבנות. בשש פינותיו של הבסיס מגולפות כפות רגליים של בעלי חיים. בשלוש הצלעות החזיתיות של גוף המזבח מגולפות מסיכות של שלושה ראשים ללא צוואר וכתפיים, ובשלוש הצלעות האחוריות תוארו סמלים המלווים את הדמויות המוצגות בחזית. הדמות המרכזית הייתה דמותו של דיוניסוס, ומתחתיה הופיעה הכתובת "במזל טוב. סלאוקוס בן אריסטון (הקדיש את המזבח הזה) כהודיה לאל דיוניסוס, האדון המייסד, בשנת 205".
המזבח התגלה מרוסק לשברים, כאשר בסיסו עדיין עמד על תילו. על השברים נמצאו עקבות פיח, אשר העידו כי המזבח נפגע כנראה בשריפה.
בתרבות הפופולרית
סולן ומייסד להקת הרוק האמריקאית "הדלתות", ג'ים מוריסון, נקרא בידי רבים במדיה ובעיתונות ובעיקר על ידי חברו וקלידן הלהקה ריי מנזרק "דיוניסוס". מנזרק תיאר אותו "הוא היה דיוניסוס בהתגלמות בשר ודם שהגיע אל המאה ה-20".
ראו גם
אנתסטריה
לקריאה נוספת
אבשלום זמר, דיוניסוס ובני לווייתו, המוזיאון הימי הלאומי חיפה, 1998
קישורים חיצוניים
דיוניסוס בבית שאן
[רינה טלגם וזאב וייס, "חיי דיוניסוס ברצפת הפסיפס של ציפורי", מתוך כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא תשמ"ט.
לאה די סגני, גדעון פרסטר ויורם צפריר, "מזבח לכבוד דיוניסוס שנחשף בבית שאן", מתוך כתב העת 'ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה' ספר יוסף תשנ"ו.
הערות שוליים
קטגוריה:אלים כתוניים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלי פריון
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-10-01T00:44:53 |
אתנה | שמאל|ממוזער|250px|העתק יווני מעשה ידי אנטיוכוס מהמאה הראשונה לפנה"ס של פיסלו של פידיאס מהמאה החמישית לפנה"ס אשר עמד במקדש אתנה שעל האקרופוליס.
אתנה (או אתיני, יוונית עתיקה: Αθηνά) היא אלת החוכמה, המלחמה, האמנות והצדק במיתולוגיה היוונית. כמו כן הייתה אחראית על שמן הזית ועל האריגה. במיתולוגיה הרומית מופיעה כמינרווה. מתוארת לרוב כנושאת כידון ומגן עם תבליט פניה של מדוזה (שהיא קיבלה מפרסאוס לאות תודה על שעזרה לו במשימתו). החיה המקודשת לה הייתה ינשוף (ראו: הינשוף של אתנה) והעץ המקודש לה היה זית. לוותה על ידי אלת הניצחון, ניקה. אתנה מעולם לא הייתה ילדה, ובקעה מראשו של זאוס, בוגרת, כשהיא חמושה בנשק. היא בתולה תמידית (פרתנוס). לאתנה מעולם לא היה בן זוג או מאהב. הפרתנון באתונה שביוון הוא מקדשה המפורסם ביותר. לפי הרודוטוס, אתנה הייתה אלה ממוצא ברברי - כלומר לא יוונית. בדרך כלל על ידיה של אתנה מסתלסלים שני נחשים המסמנים את זריזותה.
היסטוריה
אתנה הייתה אלה באזור יוון וטורקיה עוד לפני בואם של היוונים. שמה נגזר משפה קדומה מאזור מיקנה, ופירושה - אבוד. אתנה מתקשרת לרוב עם העיר אתונה, במקור - צורת הריבוי של אתנה, כיוון שהיא הייתה האלה המגינה של העיר, בתקופה העתיקה של יוון.
בפנתאון האולימפי, אתנה לא נולדה מיחסים שבין אל לאלה, אלא מראשו של זאוס (מיחסיו עם האוקיינידית מטיס), והייתה לבתו האהובה ביותר. הולדתה מתוארת במספר גרסאות שונות. באחת, זאוס שכב עם מטיס, אך רק לאחר מכן החל לחשוש מהתוצאות שכן הייתה נבואה (שקרית) שצאצא של מטיס, ידיח את זאוס מכס האולימפוס, ואחד שיעקוף אותו בחוכמתו אולם היה זה מאוחר מדי; מטיס הרתה, ולכן זאוס שאב אותה לתוך ראשו דרך נחירו. שם היא החלה מיד בהכנת גלימה וקסדה לילדתה העתידית. קולות הפטיש בזמן שהכינה את הקסדה גרמו לזאוס כאבים חזקים, והפייסטוס, פרומתאוס, ארס, פאלימון או הרמס (תלוי באיזה מקור מדובר) ביקע את ראשו של זאוס בגרזן מינואי דו-ראשי ("לאבריס"). כתוצאה מכך בקעה אתנה מראשו, בוגרת וחמושה בנשק רב, וזאוס עצמו לא סבל רבות מהאירוע.
אף על פי שהייתה אלת המלחמה, בשונה מארס, אשר היה חמום-מוח ולא מהימן בקרב, התרכזה אתנה באסטרטגיה וטקטיקות. אתנה עזרה ליוונים במלחמתם נגד טרויה, ליוותה את אודיסאוס החכם בדרכו הביתה, והייתה פטרוניתו.
אתנה באמנות
שמאל|ממוזער|250px|הפרתנון באתונה - מקדש האלה אתנה.
אתנה מתוארת באמנות הקלאסית כאישה הלובשת שריון, נושאת רומח ומגן עם ראשה של הגורגונה מדוזה מוטבע עליו וכן נושאת בכף ידה אלת הניצחון והתחרות ניקה. בצורה זו היא תוארה בפסל הזהב והשנהב המפורסם של פידיאס בפרתנון באקרופוליס שבאתונה - "אתנה פרתנוס". פסל זה אבד במהלך ההיסטוריה. כמו כן, חייתה המלווה של אתנה הוא ינשוף, סמל לחוכמה, היושב על אחת מכתפיה.
בעבודות מוקדמות יותר, כמו בדיוקנאות של אתנה על אגרטלים, האלה מתוארת עם כמה מתכונותיה המינואיות, כגון כנפיים גדולות.
שמות נוספים
בתפקידה כשופטת במשפטו של אורסטס על רצח אמו, קליטמנסטרה (בו הוא זוכה מאשמה), אתנה קיבלה את הכינוי "אתנה אָרֵיַה" (Athena Areia).
אתנה קושרה רבות עם האלה האגאית המקומית, אפאה (Aphaea). היא כונתה "אתנה אֶרְגַאנַה" (Athena Ergane) כפטרונית של אומנים ופעלולנים.
פעמים רבות היא קושרה עם הכינוי "פאלאס אתנה". פאלאס הייתה דמות מעורפלת - לפעמים גבר, לפעמים אישה, אך תמיד בהקשר לאתנה. היא הרגה את פאלאס בשגגה, ולאחר מכן לבשה את עור העיזים שלו/ה המקושט עם נחשים שטניים, כקמע השומר עליה.
בפרתנון של אתונה סגדו לאתנה עם הכינוי "אתנה פרתנוס". בקרבות היא כונתה "אתנה פרומכוס". כמגינת ערים ברחבי העולם היווני נשאה את הכינוי "אתנה פּוֹליאַס" ("של העיר").
האסטרואיד שהתגלה על ידי מקס וולף נקרא על שמה.
מיתוסים
אריקטוניוס
לפי הביבליותקה, הפייסטוס ניסה לאנוס את אתנה אך כשל. זרעו נשפך על האדמה וכך נולד . אתנה אימצה וגידלה אותו, אף על פי שלא היה בנה. בגרסה אחרת, הזרע נחת על רגלה של אתנה, והיא ניגבה אותו עם פיסה של צמר ולאחר מכן זרקה על האדמה. וכך, אריקטוניוס נולד מהאדמה ופיסת הצמר. גרסה שלישית גורסת שהפיסטוס רצה להינשא לאתנה, אולם היא נעלמה ממיטת הכלולות, ולכן הוא פלט את זרעו על האדמה. אתנה נתנה לשלוש אחיות, הרסה, פנדרוסוס ואגלאולוס, את התינוק בקופסה קטנה, והזהירה אותן שלא לפתוח אותה לעולם. אגלאולוס והרסה פתחו את הקופסה אשר הכילה את המלך לעתיד של אתונה, אריקטוניוס. המראה גרם לשתיהן להשתגע ולבסוף שתיהן התאבדו על ידי קפיצה מהאקרופוליס.
גרסה אלטרנטיבית של אותו הסיפור גורסת שבזמן שאתנה הלכה להביא הר כדי להשתמש בו באקרופוליס, שתי האחיות פתחו את הקופסה. עורב שצפה בנעשה עף לאתנה וסיפר לה זאת. האחרונה התכעסה מאוד והפילה את ההר (כיום הר ליקבטוס). גם כאן, הרסה ואגלאולוס השתגעו, והתאבדו על ידי קפיצה מעל צוק.
אריקתוניוס הפך מאוחר יותר למלך אתונה, והביא לשינויים מועילים רבים בתרבות אתונה. בזמן שלטונו, אתנה הגנה עליו באדיקות.
אתונה
אתנה התחרתה עם פוסידון על תואר האל-פטרון של העיר אתונה. הם הסכימו שכל אחד ייתן לאתונאים מתנה אחת והאתונאים יחליטו איזו מתנה הם מעדיפים. פוסידון הכה על האדמה בקלשונו, ומעיין התפרץ מהבקע, אך המים היו מלוחים מדי והאתונאים לא אהבו אותם. לעומתו, נתנה אתנה לאתונאים את עץ הזית הראשון שלהם. האתונאים (או מלכם, קֶקְרוֹפְּס) קיבלו את עץ הזית, והפכו את אתנה לפטרוניתם, כיוון שהעץ נתן להם מזון, שמן ועץ לבנייה. אתנה הייתה אלה פטרונית של ערים נוספות, המפורסמת שבהם היא ספרטה.
ארכנה
אישה בשם ארכנה התפארה שהיא אורגת טוב יותר מאתנה, אלת האריגה והאמנות, בין היתר. אתנה באה אליה מחופשת לאשה זקנה ואמרה לארכנה להתחרט על ההיבריס (חטא הגאווה) שלה, אולם ארכנה עשתה ההפך וקראה תיגר על אתנה. האשה הזקנה הסירה את תחפושתה והתחרות החלה. אתנה ארגה איור המתאר את סכסוכה עם פוסידון על העיר אתונה, בזמן שארכנה ארגה איור המתאר מעשים נועזים רבים של זאוס (בגרסאות מסוימות, אתנה ארגה איור המתאר את תפארת האלים וארכנה איירה איור המציג את האלים בצורה מביכה ופוגענית. אתנה השמידה את הנול של ארכנה וארכנה התאבדה. אתנה ריחמה עליה והשיבה אותה לחיים בצורת עכבישה). כולם חשבו שארכנה תנצח, אבל בסוף אתנה רקמה פרפר זהוב לאריג שלה והוא החדיר חיים לאריג. ארכנה הפסידה ואתנה הפכה אותה לעכביש הראשון.
פרסאוס ומדוזה
אתנה הנחתה את פרסאוס בכך שנתנה לו מספר חפצים שיעזרו לו בחיסולה של מדוזה, שהייתה אחת מהגורגונות, ומבטה הפך אנשים לאבן. לאחר חיסולה, אתנה זכתה בראשה של מדוזה, אותו הטביעה על מגנה.
הרקולס
שמאל|ממוזער|250px|אתנה (מימין) והרקולס (משמאל). כד יווני, 480 - 470 לפנה"ס.
אתנה הנחתה את הרקולס כיצד להוריד את העור מהאריה מנמאה, על ידי שימוש בציפורניו של האריה עצמו כדי לחתוך דרך עורו העבה. הרקולס הפך את עורו של האריה לשריון המסמל את האירוע, ביחד עם ענף עץ זית, בו השתמש בעת הקרב. אתנה עזרה להרקולס גם באירועים אחרים. היא עזרה לו לנצח גם את ציפורי סטימפליה, ביחד עם הפיסטוס.
טירסיאס וקאריקלו
אתנה עיוורה את טירסיאס לאחר שהוא ראה אותה רוחצת בעירום. אמו, קאריקלו, התחננה בפני אתנה שתבטל את העונש, אולם אתנה לא יכלה, ובמקום זאת העניקה לו יכולת נבואה.
גלריה
ראו גם
כתובת ענת-אתנה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלות מלחמה
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אלות מלאכה ויצירה
* | 2024-10-05T05:22:04 |
ארס (מיתולוגיה) | אַרֵס (ביוונית: ) הוא אל המלחמה, הקרב, התשוקה והריקוד, אחד משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. ארס הוא בנם הבכור של זאוס והרה אשר לפי מספר מקורות לא חיבבו אותו במיוחד. שמו של מקבילו הרומאי נקרא מרס.
תיאורו
המקורות מתארים את ארס כאל אכזרי, מחרחר ריב ומעורר שנאה ומשבחים את מי שהצליח להימלט ממנו ומהשפעתו. הם אף מכנים אותו בשם אל רצחני ועקוב מדם, קללת המין האנושי בהתגלמותה, ועם זאת – פחדן, הגונח מתוך כאב ובורח בהיפצעו – כך, באיליאדה ישנה אפיזודה שבה הוא נפצע מיד אתנה. חבורה של עוזרים מלווה אותו בשדה הקרב: אחותו אריס ("פירוד", "אי הסכמה"), עם בתה אניו ("ריב", "מדון"), וכן בניו האלים דימוס ("אימה") ופובוס ("פחד"). נאמר שכאשר חבורה זו נמצאת במסעה, קול גניחה נשמע והאדמה זבה דם.
הוא מתואר כחובש קסדה, נושא מגן וחנית ורוכב בכרכרה עם סוסים נושפי אש. בנוסף הוא מזוהה גם עם לפיד בוער.
מוצאו
ארס בא מתראקיה, בצפון יוון, שבה ישבו אנשים גסים ואמיצים. עיקר פולחנו התקיים באזור זה, וכן בערים ספרטה ותבאי. פולחנו, בדרך כלל, נערך במקביל לפולחנם של אלים אחרים – בתבאי, לדוגמה, הוא נאלץ לחלוק מקדש יחד עם אפרודיטה. סמליו העיקריים היו כלי מלחמה, חנית וקסדה. כמו כן, חזיר הבר, הנשר והכלב היו מקודשים לו.
סיפורים על דמותו
ארס אינו דמות בולטת במיתולוגיה, והוא מוזכר במעט מיתוסים, אשר ברובם המוחץ הדבר קורה בהקשר של מלחמות. בין היתר, סופר עליו שהוא זה שהעניק למלכת האמזונות היפוליטה את חגורתה המפורסמת, שלאחר מכן נלקחה ממנה על ידי הרקולס, כחלק ממטלתו התשיעית.
לידתו של ארס
לפי סיפורים אחדים, הרה ילדה את ארס בלי עזרתו של זאוס, כשהיא עיברה את עצמה בעזרת אכילה של צמח קסום. בסיפורים אחרים הוא בנם הראשון של זאוס והרה.
ארס והענקים
לפי מיתוס אחד שמוזכר באיליאדה, הענקים האחים אוטוס ואפילטס בני אלואוס, כבלו את ארס בשלשלאות וכלאו אותו בתוך צנצנת ארד. שם הוא שהה במשך שלושה עשר חודשים, שנת ירח אחת. ארס הוחזק שם בצרחות עד שאימם של הענקים, אריבויה, גילתה על כך וסיפרה להרמס והוא הגיע לשחרר אותו.
הסיפור הזה מדגיש את יחסם של האלים כלפי ארס – הוא שנוא כל כך עד שאף אחד לא הטריח את עצמו לשחרר אותו.
ארס אל הריקוד
הרה, אימו של ארס, בחרה בפריאפוס, אל משני של פריון וחקלאות, שילמד את ארס איך לרקוד. ארס הפך לרקדן נפלא, מה שעזר לו להיות לוחם יותר טוב.
ארס ואפרודיטה
אף על פי שלא נישאו, אפרודיטה ידועה בתור אהבתו של ארס ועליהם סיפורים רבים.
אפרודיטה התאהבה בבן התמותה אדוניס שגדל בשאול עם האלה פרספונה. אפרודיטה חטפה את אדוניס, מה שעורר את זעמה של פרספונה. היא הלכה לארס וסיפרה לו כי אפרודיטה מעדיפה את אדוניס על פניו. בהתקף קנאה ארס הפך את עצמו לחזיר בר והרג את אדוניס בעזרת ניביו.
לאחר שנישאה בעל כורחה להפייסטוס, אל האש המכוער והצולע, אפרודיטה המשיכה ביחסיה עם ארס. יום אחד הליוס, השמש, ראה אותם ביחד וסיפר להפייסטוס כי אשתו בוגדת בו. הפייסטוס החליט להכין להם מלכודת ובפעם הבאה שהם בילו ביחד הוא כלא אותם ברשת קסומה שהאלים לא יכלו להשתחרר ממנה. הפייסטוס קרא לכל האלים שילעגו להם, והשניים היו מבוישים.
במלחמת טרויה, ארס לקח את צידה של אפרודיטה בקרב.
לשניים היו ילדים רבים, ביניהם:
ארוס – אל האהבה והתשוקה
הרמוניה – אלת ההרמוניה
פובוס – פחד
דימוס – אימה
אנטרוס – אלת האהבה ההדדית
אניאליוס – אל מלחמה
צאצאיו
לארס צאצאים רבים מנשים שונות. הוא מתואר כאבא מסור ודואג לילדיו.
לאחר שהליררטיוס בן פוסידון אנס את אלקיפה בת ארס, ארס הרג אותו. בתגובה פוסידון כעס מאוד והעמיד אותו למשפט. ארס הגן על מעשיו ולא חזר בו, והוא יצא זכאי.
אחד מילדיו, בן התמותה קיקנוס ממקדוניה ניסה להקים לאביו מקדש המורכב מעצמות וגולגולות. הרקולס הרג אותו, מה שעורר את זעמו של ארס והשניים נלחמו.
לפי האגדה, ארס הוא אביהם של רמוס ורומולוס, מייסדיה המיתיים של רומא.
לפי מקורות מסוימים, נייקי, אלת הניצחון, היא ביתו של ארס.
בנוסף, גם האמזונות נחשבות לצאצאות של ארס. הוא לא נרתע להילחם לצד נשים בניגוד לאלים אחרים במיתולוגיה.
ארס וזאוס
ארס הוא בנו של זאוס. לפי האיליאדה של הומרוס, ארס הוא בנו השנוא ביותר של זאוס. לאחר שנפצע בקרב, חזר ארס לאולימפוס והאשים את אביו כי הוא מעדיף את אתנה על פניו. בתגובה אמר לו:"מה לך כאן יושב ומיילל, שא מפה את רגלייך בוגד.
הן בקרב אלי האולימפוס אין לי שונא עוד כמוך.
כי ריב, מלחמה ועמות יקרים ללבך מתמיד."
מתוך ספר ה' באיליאדה בתרגום אריה סתיו
ארס ואתנה
ארס ואתנה שניהם אחים בני זאוס. שניהם אליי מלחמה אך שניהם מייצגים צדדים שונים שלה: אתנה מייצגת את הצד המחושב והאסטרטגי של הקרב בעוד שארס מייצג את התשוקה והלהיטות שבקרב.
ניתן לתאר את ההבדל בין השניים כי אתנה רוצה להשיג את הניצחון בעוד שארס רוצה להרגיש את הניצחון.
יחס ברומא
בניגוד ליוונים, הרומאים העריצו את מרס – הגרסה הרומאית של ארס.
היוונים ראו עצמם כאנשים מחושבים ומאופקים ולכן העריצו את אתנה, אלת המלחמה האסטרטגית ושנאו את ארס אל המלחמה הברברי. ביוון אתנה נחשבה שנייה רק לזאוס, מלך האלים.
לעומתם, הרומאים האמינו כי הצד הפיזי של הקרב חשוב יותר, ובזכותו הם הרחיבו את האימפריה שלהם. ברומא, מרס היה שני רק ליופיטר.
ארס התאולוגי
אף על פי שבמיתוסים ארס מוצג כברברי וצמא דם, בדת היוונית הוא נחשב כמגן, שומר ואבהי. ניתן לראות את התיאור הזה בהמנון ההומרי של ארס, שמציג אותו בתור אל חזק, אמיץ, מגן הערים ובן בריתה של הצדק.
בהלניזם מודרני הוא מיוחס גם כאל של אלה העברו התעללות, במיוחד התעללות מינית, בגלל הסיפור בו נקם את אונס ביתו. הוא אל שדואג למיעוטים, שומר על חיילים ומגן על יוצאי קרבות.
תרבות פופולרית
מופיע כאחיה למחצה ואויבה של וונדרוומן בDC קומיקס
מופיע כדמות במשחק המחשב Smite
מופיע כנבל על ביקום מארוול.
ראו גם
ההמנון ההומרי לארס
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ארס בדת היוונית
הערות שוליים
קטגוריה:אלי מלחמה
קטגוריה:אלים אולימפיים | 2024-09-19T06:51:38 |
הסטיה | שמאל|ממוזער|150px|הסטיה, אלת הבית והמשפחה.
הסטיה (ביוונית: Ἑστία) הייתה אלת הבית, המשפחה ואש האח במיתולוגיה היוונית. בתחילה היא הייתה אחת משנים-עשר האלים האולימפיים, אך בהמשך הוחלפה על ידי דיוניסוס, אל היין. היא נחשבה לעדינה, לרכה ולרחמנית מבין האלים.
הסטיה הייתה בתם הבכורה של הטיטאנים קרונוס וריאה, ואחותם של זאוס, הרה, האדס, פוסידון ודמטר. עם היוולדה, אביה בלע אותה שלמה אל תוך בטנו, כמו את שאר ילדיו הבאים (למעט זאוס, אותו ריאה החביאה מקרונוס), בשל חששו מהנבואה שאחד מילדיו ידיח אותו ויתפוס את מקומו כבכיר האלים. על אף תוכניתו של קרונוס, הנבואה הוגשמה בסופו של דבר על ידי זאוס, שהכריח את אביו להקיא את אחיו ואחיותיו. הסטיה הייתה האחרונה שיצאה מבטן אביה.
הסטיה הייתה אחת משלוש האלות הבתולות, יחד עם אתנה וארטמיס. היא שמרה בקנאות על בתוליה, וסירבה לחיזוריהם הן של פוסידון והן של אפולו. מסופר שפעם אחת היא כמעט ונאנסה על ידי פריאפוס, אל פריון נחות, אך היא ניצלה בזכות נעירה של חמור.
הסטיה לא תופסת מקום רב באגדות מיתולוגיות, לא הייתה לה כיתת פולחן מרכזית, וייצוגה האמנותי – הן מימי יוון ורומא והן מתקופת הרנסאנס – גם הוא מועט ביותר. יחד עם זאת, היא הייתה אחת האלות החשובות ביותר, ופולחנה הפשוט היה נפוץ בכל בית. האחים ברחבי כדור הארץ נחשבו למזבחה, ובתחילת הארוחה ובסיומה היו מגישים לה קורבן, בבקשה שהיא תגן על המשפחה ועל הבית. כשתינוק היה נולד למשפחה, היו מקיפים מספר הקפות סביב האח הביתית. כמו כן, בכל עיר הייתה אח ציבורית המקודשת לה ובה בערה אש תמיד. כשהיו מקימים מושבה חדשה, המתיישבים היו נושאים גחלים מהאח מהעיר ממנה הם יצאו, ומהגחלים האלה היו מדליקים אש באח של העיר החדשה.
המקבילה הרומית להסטיה היא וסטה.
אזכורים בתרבות פופולרית
הסטיה מופיעה בסדרת הספרים של פרסי ג'קסון והאולימפיים; בספר החמישי של הסדרה הנקרא "תקוות האלימפוס", היא מקבלת מפרסי את הכד של פנדורה ושם מתחבאת התקווה. פרסי אומר לה שמקומה של התקווה בבית ליד האח, ולכן הוא מפקיד בידה של הסטיה את הכד.
האסטרואיד 46 Hestia שהתגלה ב-16 באוגוסט 1857 על ידי רוברט פוגסון נקרא על שמה.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלות אש
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2023-07-19T18:04:16 |
אלים כתוניים | 200px|ממוזער|שמאל|קרס מלמדת את טריפטולמוס את עבודת האדמה בפסל של פרנסואה גספר אדם במזרקה הגדולה בארמון סנסוסי
במיתולוגיה היוונית, האלים הכתוניים היו קשורים לאדמה או לעולם שמתחת לאדמה, לתהליכים האדמתיים שהם הענקת חיים, פריון, מוות וגם לתהליכים בטבע כחילופי עונות השנה, פריחה וקמילה. מקור השם מהמילה כתון, שפירושה "אדמה" ביוונית עתיקה.
האלים הכתוניים עתיקים מאוד ומקדימים במסורות את האלים האולימפיים. הם קשורים לצד המסתורי של העולם, פולחנם מלווה בטקסים מסתוריים, פעולות התמזגות עם האל וכשפים מעוררי יראה. הפולחנים והטקסים היו מבוצעים לרוב בתוך מערות ונקיקים אשר מהווים נקודות כניסה לאדמה. במקומות אלו גם היו מתייחדים עם האל.
הפולחנים הכתוניים היו נפוצים באזורים חקלאיים, בהם הייתה השפעתם הכרחית. בזמנים פרה-היסטוריים היה נהוג בפולחן שהדמות המרכזית היא אלה, "אמא אדמה" (גאיה), והיא הייתה בוראת ויוצרת ובכך שלטה גם בחיים ומוות. לעיתים, היה מופיע בן זוג שמטרתו הייתה הפרייתה, לאחר מכן היה מת ונולד מחדש כוולד. הפולחן גילם את מחזור החיים והמוות.
פולחן זה נדחק על ידי דתות חדשות שהגיעו לאזור יוון והאמינו כי האלוהות הראשית היא לא אישה אלא גבר. מאוחר יותר גובשה המסורת בדבר משפחה אלוהית –האלים האולימפיים.
מחלוקת אקדמית
ישנה מחלוקת באקדמיה בדבר נכונתה של החלוקה בין "כתוני" ל"אולימפי" ביוון העתיקה ובדבר שימושיותה במחקר היום. אקדמאים רבים טוענים שהחלוקה בין אלים כתוניים ואולימפיים אינה ניתנת לאימות מבחינה ארכאולוגית, גם אם המושגים שמשו את היוונים. חוקרים אחרים טוענים שהמושגים לא שימשו באופן שמוציא זה את זה (כלומר, אלים רבים נחשבו כתונים ואולימפיים בעת ובעונה אחת). חוקרים מסוימים אף צינו שדיון בדבר החלוקה בין פולחנים כתוניים ופולחנים אולימפיים חוטאת בקטלוג האחד כנורמאלי והשני כסוטה, בעוד לא כך היה הדבר ביוון העתיקה.
סקוט סקוליון, חוקר התומך בהפרדה, טוען שמונחים אלו נכונים ומועילים כל עוד אינם משמשים באופן דיכוטומי, אלא על מנת לשפוך אור על מאפיינים שונים של הפולחן הדתי ביוון העתיקה שהתקיימו לעיתים זה לצד זה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אלים יווניים | 2023-11-07T07:15:31 |
אלים אולימפיים | במיתולוגיה היוונית, האלים האולימפיים הם שנים-עשר האלים הראשיים השולטים בעולם. הם נקראים כך משום שמשכנם על הר האולימפוס, הגבוה שבהרי יוון. האלים האולימפיים שונים מהאלים הכתוניים (אלי הארץ) באופיים, בדרך פולחנם, וביחסו של האדם אליהם.
לא כל האלים האולימפיים הם יווניים במוצאם, ולא לכולם שמות יווניים מקוריים. לחלק מן האלים נשתמר הפולחן הקדם-יווני, ואת חלקם עבדו בצורות אחרות. בתקופה מאוחרת יותר, הרומאים הושפעו מתרבות יוון והעתיקו מן המיתולוגיה היוונית את האלים האולימפיים, תוך הכנסת שינויים מעטים בשמות האלים ובדרכי פולחנם.
באמנות אפשר לזהות את דמויות האלים השונים על-פי סמלים מקובלים שהיו ידועים לכל – לבוש, בעל חיים או חפץ שנחשבו לסמליהם האישיים. האלים הופיעו לעיני בני האדם בגלגולי צורה ובצורות שונות.
חיי האלים
בהר האולימפוס האלים אוהבים, רבים ומשלימים, ממש כמו בני אדם. דרך חייהם של האלים מתוארת במיתוסים ודומה מאוד לזו של האצולה בקרב הלוחמים. הם שומרים על חיי נצח בעזרת מזון האלים – האמברוסיה ומשקה האלים – הנקטר.
חברת האלים מאורגנת כמו מדינה שבה לכל אל יש תחום שהוא אחראי לו. כמה מהאלים הנחותים יותר ברמתם (למשל הרמס או ארטמיס) כפופים לאלים גבוהים מהם (למשל פוסידון או הרה), לפעמים מכיוון שהם ילדיהם, אך כל האלים (או לפחות רובם המוחלט) נמצאים תחת זאוס, שהוא "אבי האלים והאנשים", וזאת מכמה סיבות:
הוא, פוסידון והאדס הם החזקים שבאלים (ומכונים "שלושת הגדולים").
הוא אביהם של רוב האלים.
הוא הנהיג את האלים במלחמה נגד הטיטאנים.
הוא הוכר והוסכם כראש האלים (על-פי מיתוסים מסוימים, הוא זכה בזאת בהגרלה שהתקיימה בינו לבין האדס ופוסידון).
הוא הציל אותם מבטן אביהם, הטיטאן קרונוס (שליט הטיטאנים).
הוא שהוציא לחופשי את הקיקלופים ואת ההקאטונכרים - בעלי מאה הידיים, ובחזרה הם נתנו לו את הברק, הרעם ואת כוח הזרוע.
לכל כפר או עיר היו מספר אלים ראשיים.
פולחן האלים האולימפיים
היוונים התייחסו אל האלים האולימפיים כאל אצילים שאפשר לנהל עימם משא ומתן: בני האדם כיבדו את האל, קיימו את פולחנו והקריבו לו קורבנות, וציפו לתמורה מן האל. כשביקשו דבר מה מהאל, הזכירו לו שהקריבו לו קרבנות והגישו לו מתנות.
לאלים האולימפיים העלו קורבנות בהירים בצבעם, ואלה נשחטו כשצווארם מופנה לשמיים. העלאת קורבן לאל אולימפי נחשבה ליום חג לאומי, כסעודה משותפת לאל ולמקריב גם יחד. חלק מהחלקים האכילים של הקורבן היה אוכל המקריב, ואילו את שאר החלקים (המשובחים ביותר והלא אכילים) היו שורפים באש לכבוד האל.
על בני האדם היה לבחור את הבהמות המשובחות ביותר כקורבן. לפי המסופר במיתולוגיה, כאשר חס מינוס מלך כרתים על הפר הלבן המשובח ששלח לו האל פוסידון בשביל הקורבן, והקריב לו פר רגיל במקומו, זעם פוסידון. כעונש, פוסידון גרם לכך שאשתו של מינוס פסיפאה תוליד מהפר הלבן שמינוס סירב להקריב שילוב של ילד-פר – המינוטאור.
האלים האולימפיים נולדו לאחר הטיטאנים, שהיו השולטים הראשונים. קרונוס היה בנם של גאיה – אלת האדמה, ואוראנוס – אל השמיים. קרונוס נישא לאחותו, הטיטאנית רֵיָה.
לפי הנבואה, בנו של קרונוס צפוי היה להדיח את אביו מכס המלכות. לכן נהג קרונוס לבלוע את ילדיו לאחר שנולדו. בהיוולדו של זאוס, בנם השישי של קרונוס וריה, סיכלה ריה את תוכניתו של בעלה, והגישה לו אבן עטופה בבד במקום בנה. קרונוס נפל בפח ובלע את האבן, בהאמינו שהיא בנו. בהתבגרו, החליט זאוס לנקום באביו ונסך חרדל ומי ורדים בנקטר שלו. קרונוס שתה מהנקטר והקיא את כל בניו שאכל. לאחר מכן פרצה מלחמה בין הטיטאנים ובין האלים האולימפיים בה ניצחו האלים האולימפיים וקצצו את קרונוס לאלפי חתיכות בחרמש שלו עצמו. לפי גרסה אחת, הטיטאנים ברחו לאיטליה ולאטלנטיס (תקופה זו נקראה תור הזהב). לפי גרסה אחרת הטיטאנים והקיקלופים נשלחו לכלא בשאול, עליו שמרו קרברוס וזנב נחש שהיה שייך להאדס. ולפי גרסה שלישית הטיטאנים וכל המפלצות שסייעו להם נשלחו לטרטרוס – החלק האפל ביותר בשאול.
רשימת אלי אולימפוס
להלן שנים עשר אלי האולימפוס (בסוגריים מופיע שמו הרומי של כל אל):
זאוס (יופיטר): ראש המשפחה, אל הברקים, השמים ואדון האלים. בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה. נשוי לאחותו הרה, חייתו המלווה היא עיט.
הרה (יונו): אשתו ואחותו של זאוס. אלת הנישואים הפוריות, הבית והאימהות ופטרוניתן של הנשים הנשואות, החיה המלווה שלה היא טווס.
פוסידון (נפטון): אחי זאוס והאדס. בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה. אל הים, רעידות האדמה ובורא הסוסים. שני בחשיבותו רק לזאוס. נהוג לציירו עם קלשון בעל שלושה ראשים ביד, חיותיו המלוות הן סוס והיפוקמפוס (חצי סוס וחצי דג).
דמטר (קרס): אחות זאוס, אלת התבואה, היבול והשפע. בתה פרספונה נחטפה על ידי האדס ולאחר מכן הפכה לאשתו. הזמן שפרספונה נמצאת עם אמה או עם האדס קובע את חילופי העונות.
ארס (מרס): בנם של זאוס והרה. אל המלחמה והצבא, חייתו המלווה היא חזיר בר.
אתנה (מינרווה): בתו של זאוס. אלת החוכמה, הקרב, האסטרטגיה, האמנות והמדע. היא האלה הפטרונית של העיר אתונה, הנקראת על שמה. נוצרה ממחשבותיו של זאוס, ויצאה מראשו עם לבוש קרב. לפי מיתוסים מסוימים בתה של זאוס והטיטאנית מטיס. זאוס שמע נבואת שווא מהאורקל בדלפי שאחד מצאצאיו מהטיטאנית מטיס יפיל אותו מכיסאו, ועקב כך בלע זאוס את מטיס. הדבר גרם לו ייסורי תופת, והוא ביקש מהפייסטוס (אל הנפחים) שיחורר חלק מראשו כדי שמה שבפנים ייצא. אתנה יצאה, אך מטיס נשארה כלואה בפנים. אתנה היא אחת מהאלות הבתולות. חייתה המלווה היא לרוב ינשוף ולעיתים נחש.
אפולו: בנם של זאוס ולטו ואחיה התאום של ארטמיס. אל השמש, האור, היופי הגברי, המוזיקה, הרפואה, הנבואה והמחלות.
ארטמיס (דיאנה): בתם של זאוס ולטו ואחותו התאומה של אפולו. אלת הירח, הציד, החץ והקשת. אחת מן האלות הבתולות. נחשבת לאלה נקמנית ואכזרית, אך גם למגינת הנערים והנשים (הציידות הבתולות היו תחת שליטתה), חיותיה המלוות הן איילה וכלבי צייד. סמלה הוא חץ וקשת. הציידות שמלוות אותה זוכות בחיי נצח אלא אם הן נהרגות בקרב.
הפייסטוס (וולקן): בנם של זאוס והרה ובן זוגה של אפרודיטה. אל הנפחים, מלאכת הכפיים, האש וחרשי הברזל. בלט בכיעורו בין אלי האולימפוס.
אפרודיטה (ונוס): אשתו של הפייסטוס והמאהבת של ארס. אלת היופי והאהבה. נוצרה מתוך האשך הכרות של אורנוס, אשר הושלך לים. על פי הגרסה הרומית נוצרה מתוך קצף הגלים. על פי הומרוס – בתם של זאוס ודיאונה, על פי מיתוסים מסוימים נוצרה מטיפות הדם של אוראנוס שנהפכו לקצף כשנגעו במים, חייתה המלווה היא יונה.
הרמס (מרקורי): בנם של זאוס ומאיה בת אטלס. שליח האלים, אל הסוחרים, הסופרים, הנוודים, התחבולות וגם מגן הגנבים. סימלו הוא לעיתים סנדליו המכונפים ולעיתים מטהו.
דיוניסוס (בכחוס): בנם של זאוס ובת התמותה סמלה (נסיכת תבאי). אל היין, השיגעון, פיריון, התיאטרון, המסיבות והמסכה, חייתו המלווה היא לרוב נמר ולעיתים דולפין.
עם רשימת שנים עשר האלים נמנים לעיתים גם אלים אחרים ברשימת האלים האולימפיים. לדוגמה:
הסטיה (וסטה): בתם של הטיטאנים קרונוס וריה. אלת הבית, החום ואש האח. ויתרה על מקומה במועצה בשביל דיוניסוס.
האדס (פלוטו): אחיהם של זאוס ופוסידון, משלושת האלים הגדולים, בנם של הטיטאנים קרונוס וריה. אל השאול, המתים, המתכות היקרות ואבני החן, לא רשאי לשכון באולימפוס עקב תפקידו. בן זוגה של פרספונה. חייתו המלווה היא כלב שאול, וקרברוס בפרט.
אילן היוחסין
ראו גם
הסיודוס
הומרוס
מיתוס
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אלים יווניים
קטגוריה:12 (מספר) | 2024-09-16T18:45:24 |
Microsoft Windows | Windows (ווינדוס, בתרגום חופשי לעברית: חלונות) היא מערכת הפעלה שיצאה לשוק לראשונה בשנת 1985 על ידי חברת מיקרוסופט ופועלת כיום על מחשבים אישיים ושרתים בעלי מעבד ממשפחת x86 או ARM, או שרתים מבוססי איטניום (בגרסאות השרת של המערכת). מערכת ההפעלה Windows התבססה, במקור, על מערכת ההפעלה DOS של אותה חברה. במהלך השנים הפכה המערכת לפופולרית.
אף שעבודה בממשק משתמש גרפי מזוהה בעיני רוב הציבור עם מערכת ההפעלה Windows, שורשיו של רעיון זה נעוצים הרחק ממנה. הרעיון של עבודה בממשק משתמש גרפי, תוך שימוש בעכבר ובחלונות, פותח ב"זירוקס פארק", מרכז המחקר של חברת זירוקס. זירוקס לא הצליחה להפוך רעיון זה להצלחה מסחרית, ומימוש מסחרי נרחב שלו הופיע לראשונה במחשבי "מקינטוש" של חברת "אפל". רק לאחר מכן הופיעה מערכת ההפעלה Windows, שהתבססה על הרעיונות של קודמיה.
היסטוריה
מערכת ההפעלה Windows יצאה בגרסאות רבות, שהתפתחו במהלך השנים. הגרסאות כוללות גרסאות למשתמש ביתי, משתמש עסקי ולסביבת שרת.
מרכז|ממוזער|600x600 פיקסלים|התפתחות הגרסאות של חלונות (לחצו על התרשים להגדלה)
MS-DOS ומערכות שהתבססו על ליבת MS-DOS
לפני עידן החלונות, מערכות ההפעלה מתוצרת מיקרוסופט נקראו MS-DOS, והן אפשרו ממשק שורת פקודה, שבו הפעלת התוכנות השונות בוצעה על ידי הקשת פקודה טקסטואלית. אחד החסרונות של מערכת הפעלה זו הוא חוסר היכולת להפעיל יותר מתוכנה אחת בו זמנית בממשק המשתמש. כל הגרסאות הראשונות של Windows, עד לגרסת Windows ME, הופעלו מתוך DOS (למעט משפחת הגרסאות שהתבססו על הגרעין של Windows NT).
ממוזער|250px|Windows 1.0 – תמונת מסך מהממשק הגרפי
הגרסה הראשונה של Windows, גרסה 1.0, יצאה לשוק בנובמבר 1985 בשם "Interface manager", יועדה לעבודה על מחשבים בעלי מעבד 286, עשתה שימוש בצלמיות והכילה שתי תכונות שלא היו קיימות ב־DOS, עבודה של מספר יישומים גרפיים במקביל ומושג הזיכרון הווירטואלי.
בעיות משפטיות מצד אפל הגבילו בראשית הדרך את השימושיות של חלונות. לדוגמה, חלונות היו יכולים להופיע רק כאריחים, ולא אחד על השני. בנוסף לא היה סל מחזור (מקום לאחסון קבצים לפני מחיקה) מאחר שאפל ומיקרוסופט האמינו שהזכויות על רעיון זה שייכות לראשונה. מיקרוסופט הסירה הגבלות אלה מאוחר יותר.
בדצמבר 1987 יצאה גרסת Windows 2.0, שאפשרה שליטה על המסך, הגרפיקה והתקני קלט־פלט דרך ממשק משתמש אחד. Windows 2.0 אפשרה להעביר נתונים (בצורה מוגבלת) בין יישומים שונים ותמכה בעכבר מחשב. בגרסה זו היו פנקס רשימות, לוח שנה, מחשבון, תוכנת צייר ומשחק, יישומים המופיעים מאז בכל גרסאות Windows. במקום אריחים נעשה לראשונה שימוש בחלונות חופפים.
גרסאות Windows עד גרסה 3.11 (כולל) לא היו מערכות הפעלה "אמיתיות", במובן זה שלא היו האחראיות הבלעדיות על תפעול המחשב, אלא נסמכו על קיומה של מערכת ההפעלה DOS. במידה מסוימת ניתן לומר זאת גם על גרסאות 95 ו־98 המאוחרות יותר.
Microsoft Windows 3.x
ממוזער|250px|Windows 3.0 – תמונת מסך מהממשק הגרפי
הגרסה המשמעותית הראשונה של Windows, גרסה 3.0, יצאה לשוק במאי 1990, ובה הופיעו לראשונה "מנהלי התקנים וירטואליים" (VxD), מנהל תוכניות ומנהל קבצים. מיקרוסופט העבירה חלקים רבים מליבת המערכת משפת C לשפת מכונה על מנת להשיג שיפור בקצב התגובה ובמהירות העבודה, אולם התכונה החשובה ביותר של גרסה זו הייתה היכולת לנצל זיכרון עבודה מעבר ל־640 KB ואף מעבר ל־1 MB בלי צורך בהתקני expanded memory או extended memory מיוחדים ובכך הורחבה משמעותית יכולתו של גיליון העבודה אקסל.
גרסת מולטימדיה מוגבלת יצאה מספר חודשים לאחר יציאתה של Windows 3.0. הגרסה כללה תמיכה בכרטיס קול וערכת מולטימדיה ל־CD-ROM. הגרסה הייתה מוקדמת לאפשרויות שהיו לגרסת 3.1 שהוצגה לאחר מכן.
תכונות אלה, וגם התרחבות השוק תמכו בהצלחתה המסחררת של Windows 3.0 - עם מכירות של 10 מיליון עותקים בשנתיים לפני יציאתה של גרסת 3.1. הגרסה הפכה למקור הכנסה גדול מאוד.
Windows 3.1 היא מערכת ההפעלה הראשונה ממשפחת Windows שיצאה לה גרסה מתורגמת לעברית.
מערכת Windows התפתחה עם השנים והגרסה הראשונה שבאמת הצליחה בשוק היא Windows 3.1, אף שהייתה זו גרסה נחותה למדי, על־פי דברי חברת מיקרוסופט, בעת שהחלה בשיווק הגרסה הבאה, Windows 95.
Microsoft Windows 9x
ממוזער|250px|Windows 95 – תמונת מסך מהממשק הגרפי בעברית
Windows 95
מערכת Windows 95 (גרסה 4.0, שם קוד בשלבי הפיתוח - שיקגו), הושקה באוגוסט 1995. עיצובה של גרסה זו היה טוב יותר מגרסאות קודמות של Windows. רבים ממאפייני גרסת 95, כגון שולחן העבודה, תפריט התחל, יכולת גרור ושחרר ותמיכה ברשת, נשארו גם בגרסאות הבאות של Windows. הגרסה הייתה לתבנית על פיה עוצבו מערכות Windows מבחינת ממשק משתמש ומראה. Windows 95 הייתה הגרסה הביתית הראשונה שתוכננה לתמוך מראש בריבוי משימות 32 ביט, על אף שליבת ה־16 ביט נשמרה כדי לאפשר תאימות לאחור עבור תוכנות ישנות.
Windows 98
ממוזער|250px|Windows 98 בעברית – תמונת מסך מהממשק הגרפי
Windows 98 (גרסה 4.1, שם קוד בשלבי הפיתוח־ממפיס) שווקה בשנת 1998 והייתה גרסה מתקדמת של Windows 95, שנועדה כקודמתה לשוק הביתי. התוספות המרכזיות בגרסה זאת היו תמיכה ב־USB, שימוש במערכת הקבצים FAT32, הוספת הדפדפן אינטרנט אקספלורר כחלק בלתי־נפרד ממערכת־ההפעלה, פעולה אשר תרמה משמעותית לחיסול הדפדפן המתחרה, Netscape, וגרמה לחקירה נגד מיקרוסופט בחשד להפרת הגבלים עסקיים וכן הוספת תוכנת הדואר Outlook Express, מלבד טיפול בדואר האלקטרוני אפשרה התוכנה השתתפות בקבוצות דיון באינטרנט. שיווק הגרסה העברית החל ביוני 1998.
תוספות נוספות היו כלי מערכת כדוגמת בודק מערכת הקבצים, DriveSpace 3 - גרסה חדשה ויעילה לדחיסת הדיסק הקשיח וניהול צריכת החשמל.
מערכת Windows הייתה באותה תקופה ידועה כמערכת הפעלה לא מאובטחת ולא יציבה אך הייתה נוחה למשתמש הביתי ולכן רבים השתמשו בה.
ב־1999 יצאה Windows 98 SE (מהדורה שנייה) שההבדלים בינה לבין המהדורה הראשונה הם בעיקר תיקוני באגים. גרסה זו הייתה יציבה הרבה יותר מקודמותיה ושרדה בשוק שנים רבות אחרי השקתה.
Windows ME
ממוזער|250px|Windows ME בעברית – תמונת מסך מהממשק הגרפי
מערכת Windows Millennium Edition (גרסה 4.9; קיצור מקובל ME) הייתה שדרוג נוסף של Windows 95/98, ששווקה בתור מערכת הפעלה דמוית Windows 2000 למשתמש הביתי.
למערכת נוספו כלים לשחזור המערכת למקרה תקלה, אשפים חדשים ושיפורי ממשק המשתמש, אך ריבוי הבאגים והתקלות שהיו בה השניאו אותה בעיני רבים. מערכת זאת הייתה יציבה פחות מקודמתה והיו כאלה שכינו אותה "Mistake Edition". Windows ME היא מערכת Windows האחרונה של חברת מיקרוסופט שנבנתה על בסיס DOS, אף על פי שהתלות בMS-DOS הייתה פחות משמעותית מאשר ב-95 או ב-98 לכן התאימות ליישומי MS-DOS הייתה פחות טובה מאשר במערכות הקודמות.
מבחינת הגרסאות, כפי ש־Windows 9X הייתה מקבילה ל־NT 4 ו־Windows 3.11 הייתה מקבילה ל־NT 3.11, כך Windows ME מקבילה ל־Windows 2000 (NT 5.0).
Windows NT ומערכות מבוססות ליבת NT
Windows ME הייתה מערכת ההפעלה האחרונה של חברת מיקרוסופט שנבנתה על בסיס DOS, ולאחריה, החל מיציאתה לאור של מערכת ההפעלה Windows 2000, עברה החברה לפתח קו מוצרים הכולל אך ורק מערכות מבוססות ליבת NT.
מערכות מוקדמות
Microsoft Windows NT 3.1.x
ממוזער|250px|Windows NT 3.1 תמונת מסך מהממשק הגרפי
גרסת Windows NT 3.1 הייתה הגרסה הראשונה של Windows שעמדה כמערכת הפעלה בפני עצמה, עם ליבה שנקראה "ליבת NT", ולא הייתה רק ממשק גרפי הרץ על גבי ליבת MS-DOS. גרסה זו של Windows יועדה בעיקר לשוק העסקי, ובפרט לשרתי מחשבים. בחומר הפרסומי של מיקרוסופט השם NT מייצג את ראשי התיבות "טכנולוגיה חדשה" (New Technology) אך בראיונות שונים עם מהנדסי החברה מתברר כי מקורו של השם בשם הקוד של מעבד אינטל i860 עבורו פותחה מערכת זו בראשונה - N-Ten. גרסה זו גם כללה לראשונה את מערכת הקבצים החדשה של Windows, NTFS. Windows NT 3.1 הגיעה בשתי גרסאות: Windows NT (למחשבי קצה) ו־Windows NT Advanced Server (לשרתים).
ויזואלית, Windows NT 3.1 נראית בדיוק כמו Windows 3.1, התוכנה מוספרה כ־3.1 מפני שהייתה מבוססת על Windows 3.1 מבחינה גרפית, ולכן לא ניתן למצוא Windows NT 1 או NT 2.
Windows NT 3.5
Windows NT 3.5 הייתה שיפור קטן יחסית ל־Windows NT 3.1. גרסה זו, שהייתה ייחודית ל־NT ולא הופיעה בסדרה הרגילה של Windows, שיפרה בעיקר את זמן התגובה של המערכת, וכן כללה את מרבית השיפורים של Windows 3.11 לעומת 3.1. גרסה זו הייתה הגרסה הראשונה של Windows שבה הגרסה המיועדת לתחנות קצה נקראה Windows NT Workstation והגרסה לשרתים נקראה Windows NT Server, שמות שנותרו גם בגרסה 4.
Windows NT 3.51
Windows NT 3.51 התמקדה בעיקר בתמיכה בארכיטקטורות חומרה שונות. גרסה זו של הייתה Windows יכולה לרוץ על מעבדי Power PC (אלו שמבית IBM), MIPS ו־DEC Alpha, בנוסף למעבדי ה־Intel x86 בהם משתמשים מחשבי ה־PC. גרסה זו של Windows הייתה הראשונה שתמכה ביישומי 32־ביט ולמעשה הייתה יכולה להריץ הרבה תוכנות חדשות שיועדו ל־Windows 95.
Windows NT 4.0
ממוזער|250px|Windows NT 4.0 – תמונת מסך מהממשק הגרפי
במקביל ל־Windows 95, שנועדה בעיקר לשוק הביתי אך זכתה לתפוצה נרחבת גם בשוק העסקי, פותחה גם גרסה 4.0 של Windows NT (שם קוד בפיתוח - קהיר), שהייתה מערכת הפעלה יציבה הרבה יותר, וכמו הגרסאות הקודמות של Windows NT, יועדה לשוק העסקי. גרסה זו הייתה הגרסה הראשונה של Windows NT שכללה את ממשק המשתמש החדש של Windows 95. עקב חוסר התאמה, חלק מהתוכנות והמשחקים שעבדו על Windows 95 לא עבדו על Windows NT. בדומה לגרסה 3.51 גם מערכת זו יצאה בגרסה למעבד אלפא של חברת דיגיטל. בדומה לגרסה 3.51, גם היא הופצה בגרסת Workstation ובגרסת Server.
Windows 2000
ממוזער|250px|Windows 2000 בעברית – תמונת מסך מהממשק הגרפי
מערכת Windows 2000, או NT 5.0, הייתה גרסה מתקדמת של Windows NT, שנועדה לשוק העסקי. מערכת זו הופיעה בארבע גרסאות שונות: Windows 2000 Professional (מיתוג מחדש של גרסת ה־Workstation, לתחנות קצה), Windows 2000 Server, המיועדת לשרתים, Windows 2000 Advanced Server, שכללה בעיקר תמיכה ביותר מעבדים מאשר גרסת ה־Server אבל לא הרבה יותר מזה, ו־Windows 2000 Datacenter Server, שהייתה מיועדת רק לשרתים גדולים ולא פעלה על מחשבים בעלי מעבד אחד בלבד. זאת הייתה הגרסה האחרונה של Windows שיצאה בגרסת לקוח וגרסת שרת ביחד. Windows 2000 היא הגרסה הישנה ביותר של Windows שעדיין נעשה בה שימוש. ממשק המשתמש של התוכנה עודכן לממשק הדומה לזה של Windows 98, ונוספה לה התמיכה במערכת הקבצים FAT32. Windows 2000 כללה חידוש מהותי מבחינתו של המשתמש הישראלי: בוטל הצורך להמתין לגרסה תומכת עברית של מערכת ההפעלה, משום שתמיכה זו הוטמעה כבר בגרסה הבסיסית, האנגלית, שלה.
Windows XP
ממוזער|250px|Windows XP בעברית – תמונת מסך של מערכת ההפעלה
בשנת 2001 הוציאה מיקרוסופט את Windows XP (גרסה 5.1, שם קוד בשלבי פיתוח־וויסלר). מגרסה זאת הפסיקה מיקרוסופט ללכת בשני מסלולים נפרדים לחלוטין של מערכת ההפעלה, ולראשונה הוציאה מערכות הפעלה לשוק העסקי ולשוק הפרטי שהתבססו שתיהן על אותה ליבה. הגרסה העסקית נקראה Professional Edition והגרסה הביתית נקראה Home Edition. הגרסה הביתית הייתה זולה יותר, ובוצעו בה מספר הגבלות מלאכותיות כדי למנוע מעסקים מלהשתמש בה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמערכת ההפעלה לשוק הביתי הייתה מבוססת NT. בניגוד לגרסאות הקודמות של Windows NT, גרסת XP יצאה לשוק כגרסת לקוח בלבד. גרסת השרת הופיעה כשנה מאוחר יותר בשם שונה (Windows Server 2003).
מערכת Windows XP מתבססת על היתרונות של Windows NT, ועל גרעין זה נבנה ממשק שמתאים גם למשתמשים ביתיים. נוצרה מערכת הפעלה חדשה, יציבה יותר, שמתאימה גם לשימוש ביתי. Windows XP נבנתה על בסיסה של Windows 2000 תוך שיפורה, הקלת ניהול הגדרות המשתמש והגברת אפשרויות האבטחה. מערכת זו נחשבת למערכת הפעלה אמינה ויציבה יחסית, לעומת המערכות הקודמות.
למערכת נוספו תכונות רבות בהן: תוכנת התקנה קלה יותר, זיהוי אוטומטי של מנהלי התקנים, ממשק גרפי מלוטש יותר, תמיכה בערכות נושא, יכולת שליטה מרחוק, פרופילים ליצירת שולחן עבודה ותפריטים שונים לפי משתמש, ו'שיחזור המערכת', תוכנה שמגבה את תצורת המערכת ויוצרת נקודות שיחזור, למקרה שמחשב נפגע מוירוסים, רוגלות ותקלות אחרות (דבר שהיה קיים עוד ב-ME).
גרסה מיוחדת למחשבי מדיה סלוניים שווקה בשם Windows XP Media Center Edition.
גרסה מיוחדת של Windows XP בשם Windows XP Starter Edition נועדה לשוקי מדינות מתפתחות. זו גרסה זולה של מערכת ההפעלה בעלת הגבלות רבות לעומת הגרסאות האחרות, הבולטת מהן היא מספר מרבי של שלושה חלונות שיכולים להיות פתוחים בעת ובעונה אחת.
גרסה נוספת היא ה־Tablet, המיועדת למחשבי לוח. גרסה זו מכילה תמיכה מובנית במסכי מגע והמרת כתב יד לטקסט.
גרסה נוספת שיועדה למחשבים חלשים (שאינם עומדים בדרישות מערכת ההפעלה XP המקורית) היא Windows Fundamentals for Legacy PCs. היא יצאה באמצע 2006, וחסרות בה הרבה תוכנות שכלולות ב-XP המקורי, כגון צייר (Mspaint.exe).
ב־30 ביוני 2008 הפסיקה מיקרוסופט לשווק את Windows XP, וב־8 באפריל 2014, הפסיקה לספק תמיכה עבור הגרסה.
Windows XP Professional x64 Edition
Windows XP Professional x64 Edition היא גרסת 64 סיביות של Windows XP, אשר יועדה לתחנות עבודה מבוססות מעבדי x86 בארכיטקטורת 64 סיביות, המכונה גם x64. יצאה לשוק ב־2005. ליבת גרסה זו התבססה על Windows Server 2003 וקיבלה עדכונים במקביל לגרסת 2003.
Windows Vista
ממוזער|250px|Windows Vista בעברית – תמונת מסך של מערכת ההפעלה
מערכת ההפעלה Windows Vista, שהייתה מוכרת עד יולי 2005 בשם הקוד Longhorn, יצאה לאור בנובמבר 2006 ללקוחות ארגוניים, ועד סוף ינואר 2007 בהפצה עולמית. Vista יצאה במספר שיא של 6 גרסאות שונות:
Starter - גרסה שמיקרוסופט הוציאה במיוחד עבור שווקים מתפתחים ואינה זמינה במדינות מפותחות, כולל ישראל. גרסה זו מיועדת להימכר במחיר נמוך במיוחד אולם היא כוללת מספר הגבלות חמורות, כגון יכולת להריץ רק עד 3 תוכנות בו־זמנית.
Home Basic - גרסה בסיסית למחשבים ביתיים שכוללת בעיקר את התכונות הכלולות ב־Windows XP Home Edition ולא הרבה יותר מזה.
Home Premium - גרסה מורחבת למחשבים ביתיים שכוללת את כל התכונות של Home Basic ועוד מגוון תכונות, כדוגמת ממשק ה־3D החדש של Windows (Aero), תוכנת ה־Media Center עבור מחשבי מדיה סלונים, תמיכה ברשת ביתית גדולה יותר מאשר ה־Home Basic ועוד.
Business - גרסה של Windows המיועדת בעיקר לשוק העסקי ובפרט לשוק העסקים הקטנים. גרסה זו אינה כוללת חלק מהתכונות הנמצאות בגרסת ה־Home Premium, כגון ה־Media Center ובקרת הורים (עם זאת היא כוללת את ממשק Aero ואת כל מה שכלול בגרסת Home Basic), ומצד שני כוללת תכונות שימושיות עבור המשתמש העסקי, כגון שרת האינטרנט IIS, הצפנת קבצים, שמירת גרסאות קודמות של קבצים, גיבוי מלא של המערכת, שליטה מרחוק באמצעות Remote Desktop, תמיכה ברשת בגודל בלתי־מוגבל ותמיכה בשני מעבדים.
Enterprise - גרסה של Windows המיועדת לחברות וארגונים גדולים. גרסה זו אינה ניתנת לרכישה בחנויות וניתנת רק דרך הסכמי רישוי מיוחדים שיש למיקרוסופט עם רוב החברות הגדולות. גרסה זו כוללת את כל התכונות הכלולות בגרסת ה־Business ובנוסף מוסיפה עליה מספר תכונות נוספות כדוגמת תמיכה במספר שפות ממשק, BitLocker (הצפנה מלאה של כל הכונן הקשיח) ותמיכה בתוכנות המיועדות במקור למערכות UNIX למיניהן.
Ultimate - הגרסה הגדולה ביותר, הכוללת את כל התכונות של הגרסאות האחרות (לא קיימת גרסה של Vista שכוללת תכונה כלשהי שאינה כלולה גם ב־Ultimate). החיסרון היחיד שלה הוא שהיא באופן טבעי היקרה ביותר. בנוסף לכל התכונות מכל הגרסאות האחרות, לגרסת ה־Ultimate יש גם תוספת ייחודית בשם Ultimate Extras - תוכנות נוספות הניתנות בחינם דרך Windows Update רק למשתמשים המריצים את גרסת Ultimate. עם זאת, נכון ליום כתיבת שורות אלו, קיימות רק 4 תוכנות כאלו.
במיקרוסופט הכריזו על מערכת ההפעלה בשנת 2001 ועל פי התכנונים המקוריים היא הייתה אמורה לצאת כבר בשנת 2004, אך זכתה למספר לא מבוטל של דחיות והושקה לחנויות בסוף ינואר 2007. זהו פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא יצאה מערכת הפעלה מבית מיקרוסופט.
Windows Vista מציעה ממשק חדש ומראה חדש לגמרי הנקרא בשם Aero, מערכת חיפוש מתקדמת וזמינה יותר, מערכת זכויות יוצרים - DRM (אשר נתפסת בעיני מרבית משתמשי הקצה דווקא כחיסרון), מערכת אבטחה חזקה יותר ועוד.
בעקבות תלונות של לקוחות על בעיות יציבות Windows Vista ועל חוסר תאימות לרכיבי חומרה ותוכנה מסוימים, ובעקבות דרישת לקוחות רבים לרכוש את גרסת מערכת ההפעלה הקודמת, Windows XP, הצהירה מיקרוסופט ב־27 בספטמבר 2007 כי תמשיך למכור את Windows XP עד יוני 2008.
ב־11 באפריל 2017 מיקרוסופט הפסיקה לספק תמיכה ל-Windows Vista.
Windows 7
ממוזער|250px|Windows 7 – תמונת מסך של מערכת ההפעלה
בדצמבר 2006 הכריזה חברת מיקרוסופט על מערכת ההפעלה הבאה של Windows, ששמה יהיה "Windows Vienna". מאוחר יותר שונה השם ל־"Windows 7" (שבע - משום שזו תהיה הגרסה השביעית בסדרת מערכות ההפעלה למשתמשים הביתיים).Windows 7 יצאה לשוק ב־22 באוקטובר 2009. ליבת המערכת מבוססת על Windows Vista קודמתה, אולם התווספו אליה תכונות רבות וגם התבצעו שינויים משמעותיים במערכת. המערכת תומכת גם במסכי מגע. היעד שהוצב בפיתוח מערכת זו כלקח מכישלונה היחסי בחדירתה לשוק של Vista, הוא מערכת רזה ומודולרית שיכולה לרוץ גם על מחשבים חלשים יחסית. לפני הוצאתה לשוק של Windows 7 פרסמה מיקרוסופט גרסת בטא למתכנתים שהודלפה לרשת, והוצגה הליבה של Windows 7. ב־9 בינואר 2009 אפשרה מיקרוסופט להוריד בחינם את הבטא הפתוחה, אך בשל הביקוש הגבוה הופסקה הפצת גרסה זו כחודש לאחר מכן. לאחר מספר חודשים יצאה גרסת ה־RC של המערכת. כבר ב־6 באוגוסט 2009 יצאה הגרסה ללקוחות ארגוניים. ב-30 באוקטובר 2013 הפסיקה לשווק מיקרוסופט את Windows 7, וב-11 בינואר 2020 הודיעה מיקרוסופט כי תפסיק לספק תמיכה ל-Windows 7.
Windows 8
250px|ממוזער|Windows 8 בעברית – תמונת מסך של מסך הבית
מערכת ההפעלה Windows 8 יצאה לשוק ב־26 באוקטובר 2012. שמה של הגרסה מבוסס על שמה של הגרסה הקודמת (Windows 7). חלונות 8 נועדה להוות תחרות לטאבלטים מודרניים ובוצעו בה מספר התאמות למסכי מגע ולראשונה כללה חנות אפליקציות. המערכת הייתה לשינוי הגדול ביותר מאז חלונות 95 אך כשלה במכירות (בהשוואה לחלונות 7). רבים התלוננו על חסרונו של תפריט ההתחל המסורתי ועל כך שהמערכת לא מתאימה לשימוש בעכבר ומקלדת.
Windows RT
Windows RT היא מערכת הפעלה חדשה המבוססת על Windows 8 לטאבלטים מבוססי ARM.
המערכת תומכת רק באפליקציות מוכללות או אפליקציות מהחנות המובנית.
Windows 8.1
Windows 8.1 תחת שם הקוד "Windows Blue" יצאה ב־18 באוקטובר 2013, וכוללת שינויים בממשק המשתמש "מטרו" שאומץ ב־Windows 8 כגון: גדלים נוספים של אריחים, כלי חיפוש חדש, הוספת כפתור שמוביל למסך ההתחל ושינויים נוספים.
Windows 10
ממוזער|הלוגו של Windows 10
ממוזער|300px|Windows 10 – תמונת מסך של שולחן העבודה
מערכת ההפעלה Windows 10 יצאה לאור ב־29 ביולי 2015. המערכת נחשפה לראשונה באופן רשמי ב־30 בספטמבר 2014, ודווח אז שהיא תצא לשווקים עד סוף 2015. בהסברי החברה המפתחת לגבי שם הגרסה צוין כי קפיצת הדרך מ־Windows 8 היא כל כך גדולה, ולכן הוחלט "לדלג" על המספר תשע, ולתת למערכת החדשה את המספר 10. חידושים עיקריים במערכת הם שילוב של "האריחים" גם בתפריט התחל, התאמת אפליקציות לחלונות, עם יכולת להגדיל ולהקטין אותן כמו תוכנות רגילות, כפתור חדש למעבר מהיר בין חלונות פתוחים, וכן פינת התראות, בדומה לגרסאות ה־MAC, החל מ־OS X Mountain Lion. מחשבים בגרסאות Windows 7 ו־Windows 8.1 יכולים לעדכן ל־Windows 10 בחינם; לראשונה, גם לבעלי גרסאות לא חוקיות ("פיראטיות"). מדי פעם בפעם יוצאים עדכונים לחלונות 10, דוגמת העדכון שיצא בנובמבר 2015, שהביא עמו כמה וכמה אפשרויות, דוגמת היכולת לשנות את צבע שורת המשימות.
בתחילת 2017 מיקרוסופט יצרו את Windows 10S, שהיא גרסה מוגבלת ופשוטה יותר של Windows 10 שנועדה למטרות חינוכיות. גרסה זו אינה מאפשרת הורדת קבצים מחוץ לחנות האפליקציות, שימוש בדפדפנים למעט דפדפן Edge, החלפת מנוע החיפוש המוגדר כברירת מחדל (במקרה הזה בינג) וכו'. מיקרוסופט מתכוונים לשווק מחשבים מיוחדים המותאמים לבתי ספר עם תוכנת Windows 10S, אבל במפתיע הם בחרו להתקין אותה דווקא על מחשבי ה-Surface.
Windows 11
ממוזער|254x254px|Windows 11 – תמונת מסך של שולחן העבודה
מערכת ההפעלה Windows 11 יצאה לשוק ב-5 באוקטובר 2021. המערכת הוכרזה באופן רשמי ב-24 ביוני 2021, אולם גרסת בטא שלה הודלפה לרשת כבר ב-15 ביוני 2021 כקובץ ISO. חידושים עיקריים במערכת ההפעלה Windows 11 הם קו עיצובי אחיד הכולל שקיפות, פינות מעוגלות, הצללה והנפשה חדשה. תפריט התחל התחדש, והוסרו ממנו האריחים החיים שליוו את כל גרסאות ועדכוני Windows החל מ-Windows 8. הצלמיות בשורת המשימות ממורכזות כברירת מחדל, יחד עם כפתור ההתחל, אולם ניתן לשנות זאת ולהצמידן לצד שמאל (במערכת ההפעלה בעברית: לצד ימין). מערכת ההפעלה כוללת את חנות האפליקציות שנבנתה מחדש, צלמיות וסמלי מערכת מודרניים יותר, צלילים שונים וגרסה חדשה לגופן המערכת Segoe. וכן פיצול אוטומטי ונוח יותר של יישומים על גבי המסך, לשם עבודה במקביל על מספר יישומים.
Windows 365
ביולי 2021 הודיעה מיקרוסופט כי החל מאוגוסט של אותה שנה היא תחל במכירת מינויים לשולחנות עבודה וירטואליים של Windows, כחלק משירות חדש שיקרא "Windows 365". גרסה זו אינה גרסה עצמאית של מערכת ההפעלה Windows, אלא שירות אינטרנט המספק גישה ל-Windows 10 ו-Windows 11, הבנוי על גבי שולחן העבודה הווירטואלי של Azure, עם נתוני חומרה על פי בחירתו של המשתמש. השירות החדש יאפשר שימוש חוצה פלטפורמות, במטרה להפוך את השירות לזמין גם עבור משתמשי אפל וגוגל. השירות יהיה נגיש דרך כל מערכת הפעלה עם דפדפן אינטרנט, ובשל כך, תוכל מיקרוסופט לעקוף את מדיניות אפל וגוגל בחנויות האפליקציות שלהן.
מיקרוסופט הצהירה כי השירות החדש הוא ניסיון לנצל את המגמה ההולכת וגוברת של עסקים, שמטופחת במהלך מגפת הקורונה, לאמץ סביבת עבודה היברידית, בה "עובדים מחלקים את זמנם בין המשרד לבית".
מערכות הפעלה מבוססות NT לשרתים: Windows Server
ממוזער|250px|Windows Server 2003 – תמונת מסך של שולחן העבודה
סדרת מערכות הפעלה המיועדות לשוק העסקי ופחות מוכרות לצרכן הפרטי. למעשה, זהו Windows המצויד בכלי תוכנה נוספים המיועדים לשוק העסקי, כמו שרת דואר אלקטרוני, שרת להפעלת אתרי אינטרנט, או אפשרות למשתמשים מרובים להתחבר אל שולחן עבודה מרוחק המופעל על השרת היושב על שרת מרכזי (בגרסאות הביתיות יש הגבלה מלאכותית של חיבור מרוחק אחד בכל פעם). גרסאות אלה גם מאפשרות יותר חיבורי רשת בו-זמניים אל מחשבים אחרים מאשר הגרסאות הביתיות.
הגרסה הראשונה של Windows לשוק העסקי בלבד נקראה "Windows Server 2000", והיא השתמשה בגיבוי מידע משרת חיצוני. היוותה את הבסיס לגרסאות הבאות ולמערכת ההפעלה Windows XP.
ב־24 באפריל 2003 הוכרזה מערכת הפעלה נוספת לשוק העסקי ושמה Windows Server 2003. מערכת הפעלה זו יועדה להיות היורשת של Windows Server 2000, שהייתה הגרסה האחרונה באותה תקופה לשרתים. קיימות בשוק שבע גרסאות שונות למערכת זו.
ממוזער|250px|Windows Server 2012 – תמונת מסך של מסך הבית
בשנת 2005 הודיעה חברת Microsoft על Windows Server Longhorn שתהיה המהדורה הבאה אחרי Windows Server 2003 לשוק העסקי. גרסה זו של Windows, שיצאה בפברואר 2008, מיועדת לשרתים ומוצעת במספר תצורות שונות. Windows 2008 היא בעלת מאפייני ממשק משתמש וליבת מערכת דומים ל־Vista. המהדורה יצאה בפברואר 2008 בשם Windows Server 2008. והיא כוללת שלוש גרסאות: Enterprise .Standard .Datacenter. Windows 2008 R2 יצאה ביולי 2009, במקביל ל־Windows 7 ומתבססת על אותה ליבת מערכת וממשק גרפי. זוהי מערכת ההפעלה הראשונה שמיקרוסופט הציעה בתצורת 64 סיביות בלבד.
הגרסה הביתית של Windows Server, Windows Home Server 2011, מיועדת לבתים פרטיים בהם יש כמה מחשבים לכמה משתמשים הרישיון הוא עד 10 מחשבים. כך שניתן לגשת לתוכן של כל משתמש מכל מחשב בבית ולהרגיש כאילו מערכת ההפעלה מותקנת בו וליהנות משולחן עבודה מרוחק בצורה מלאה.
הגרסה שיצאה ב-2012, "Windows Server 2012", מבוססת על ממשק המטרו של Windows 8.
גרסת 2016, "Windows Server 2016", מבוססת על ממשק המטרו של Windows 10. גרסה נוספת המבוססת על ממשק המטרו של Windows 10 יצאה ב-2019.
בעיות אבטחה
ברכיבים השונים של מערכת ההפעלה Windows לדורותיה מתגלות לעיתים פרצות אבטחה, היוצרות איומי אבטחה על מחשבים המשתמשים במערכת הפעלה זו. חברת מיקרוסופט מעודדת משתמשים לעדכן את Windows (באמצעות Windows Update) לעיתים קרובות, ולהסדיר הגדרות לשיפור האבטחה.
למערכת ההפעלה Windows XP יצאה באוגוסט 2004 ערכת שירות שנייה, SP2, שעיקרה טיפול בבעיות אבטחה.
עם זאת, SP2 כללה גם כמה שינויים במבנה הבסיסי של המערכת, מה שגרם בתחילה לבעיות תאימות בחלק מהתוכנות.
עקב כך חברות רבות נמנעו מלהתקין את ערכת השירות בחודשים הראשונים שלאחר יציאתה.
בעיות האבטחה נבעו ברובן מן הארכיטקטורה של Windows, שירשה תכונות רבות ממערכת MS-DOS, שהייתה מערכת למשתמש יחיד. אף ש־Windows תמכה בריבוי משתמשים במידה מסוימת למן תחילתה, לא תמיד נשמרה ההפרדה בין המשתמשים השונים באותה מערכת. בגרסאות עד Windows ME, משתמש אחד יכול היה לכתוב ולקרוא קבצים השייכים למשתמש אחר ללא הגבלה. בעיה נוספת נבעה מכך שבעת ההתקנה המשתמש לא נדרש ליצור משתמש בעל הרשאות מוגבלות גם בגרסאות שתמכו בהגבלת גישה על סמך הרשאות (מערכות מבוססות Windows NT, שהנפוצה ביניהן היא Windows XP). כתוצאה מכך, מרבית המשתמשים השתמשו במערכת עם חשבון מנהל מערכת (מכונה Administrator) בעל הרשאות בלתי מוגבלות, והדבר איפשר לכל תוכנה זדונית שהצליחה לחדור למערכת לקבל גישה אל כל חלקי המערכת, ולגרום לנזקים בלתי הפיכים, למעט התקנה מחודשת של המערכת. העובדה שמרבית המשתמשים השתמשו בחשבון מנהל מערכת עודדה יצרני תוכנה להניח שהתוכנות שלהם יקבלו גישה מלאה למערכת, עד כדי כך שתוכנות רבות לא פעלו כאשר המשתמש בכל זאת השתמש בחשבון בעל הרשאות מוגבלות. דבר זה עודד בתורו משתמשים להשתמש בחשבון מנהל בלבד, בסוג של מעגל קסמים.
החל מ-Windows Vista הוכנסו שיפורים רבים בתחום זה, בכללם פתיחת חשבון משתמש מוגבל בברירת מחדל, והוספת מנגנון הדורש אישור ממנהל מערכת לפני כל התקנת תוכנה או ביצוע שינוי בהגדרות המערכת.
ציר זמן
ראו גם
תוכנה - מונחים
Windows Genuine Advantage
ReactOS - מערכת הפעלה מבוססת קוד פתוח שמטרתה להיות תואמת לתוכנות שפותחו עבור Windows (בפרט Windows Server 2003).
קישורים חיצוניים
Windows, באתר מיקרוסופט
פרסטון גראלה, Windows בת 25: חמשת רגעי השיא, באתר TheMarker, 21.11.2010
מעיין כהן, מיקרוסופט חושפת לוגו חדש לחלונות, באתר נענע10, 19.2.2012 - על התפתחות סמלילה של מערכת ההפעלה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מערכות הפעלה מבית מיקרוסופט
קטגוריה:מותגים
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1985 | 2024-04-11T19:52:54 |
צ'ארלס דרווין | צ'ארלס רוברט דרווין (באנגלית: Charles Robert Darwin; 12 בפברואר 1809 – 19 באפריל 1882) היה חוקר טבע וגאולוג אנגלי המוכר כ"אבי תורת האבולוציה". תורת האבולוציה גורסת כי המינים השונים התפתחו במשך מיליארדי שנים מאב קדמון משותף אחד, באמצעות הברירה הטבעית. תורת האבולוציה הפכה את פני הביולוגיה והשפיעה רבות על המדע בכללותו.
ההכרה באבולוציה, כלומר בהתפתחות המינים השונים מאב קדמון משותף, התרחשה בימי חייו של דרווין, אך ההכרה שמנגנון הברירה הטבעית הוא שבעיקר אחראי על האבולוציה הגיעה מאוחר יותר. הברירה הטבעית הפכה במהלך שנות השלושים של המאה העשרים להסבר המקובל לאבולוציה, והיא יוצרת את הבסיס לסינתזה האבולוציונית המודרנית בצורות שונות. גילוייו המדעיים של דרווין נשארו בסיסה של הביולוגיה עד היום, מאחר שהם מספקים הסבר לוגי אחיד למגוון הביולוגי.
נעוריו ותחילת דרכו
שמאל|ממוזער|200px|ציור של צ'ארלס דרווין בן ה-7
ממוזער|220px|דרווין ב-1842
צ'ארלס רוברט דרווין נולד בשרוסברי שבשרופשייר, אנגליה, למשפחת רוברט ורינג וסוזאנה (וג'ווד) דרווין. הוא נולד לחוג האינטליגנציה הבריטית העשירה, לבית אינטלקטואלי וליברלי. שני סביו, המשורר והרופא ארסמוס דרווין וג'וזאיה וג'ווד, יצרן כלי חרס ידוע, השתתפו בקידום המהפכה התעשייתית והפריחה האינטלקטואלית באנגליה במאה ה-18.
בין השנים 1818–1825 למד דרווין בבית הספר המקומי בשרוסברי. בגיל צעיר שלח אביו אותו ואת אחיו ארסמוס ללמוד רפואה באוניברסיטת אדינבורו. אוניברסיטה זו התאפיינה בעיסוק במחקר עדכני ובלימודי מדע מודרניים. דרווין נחשף בה לתאוריות מודרניות רבות שעיצבו את תפיסת עולמו. הניתוחים שבוצעו ללא הרדמה הרתיעו את דרווין הצעיר מלהמשיך בלימודי הרפואה והוא עזב את הלימודים לאחר שנתיים.
מקובל לראות את מגוריו באדינבורו כתקופה שבה נחשף דרווין לרעיונות שהיוו זרעים לצמיחת התאוריה המאוחרת שלו. באוניברסיטה פגש לראשונה בתחום הגאולוגיה, בשאלת גיל כדור הארץ ותיארוך מאובנים, קרא את ספריהם של ז'אן-בטיסט דה לאמארק (1744–1829) וארסמוס דרווין (1731–1802) העוסקים ברעיון הטרנסמוטציה (הרעיונות הבסיסיים בתורה הם רעיונות אבולוציוניים, אך המילה לא הייתה עדיין בשימוש) והתעניין בשאלת היווצרות המין בתהליכי רבייה שונים. ההגות האבולוציונית הגיעה בעיקרה מצרפת הרפובליקאית וזכתה להערכה בזרמים הרדיקליים.
אביו של דרווין לא ראה בעין יפה את נטיותיו הסקרניות של בנו ושלח אותו ללמוד כמורה בקרייסט קולג' בקיימברידג'. באנגליה הוויקטוריאנית ההצטרפות לכנסייה לאו דווקא נבעה מרגש דתי חם, אלא אפשרה הצטרפות למעמד הביניים, משכורת בטוחה ושפע זמן פנוי לנופש ולמחקר בחיק הטבע. מפני שלימודי התאולוגיה לא תפסו את מירב זמנו ועניינו בקיימברידג', העמיק דרווין את ידיעותיו בבוטניקה ובגאולוגיה, קרא הרבה והחל באיסוף ובמיון קפדני של חרקים - ביטוי ראשוני לקפדנות ויראה מול הטבע, שכה יאפיינו את שנותיו הבאות.
מסע הביגל
בקיץ 1831, ג'ון סטיבנס הנסלו (1796–1861), פרופסור לבוטניקה וידידו של דרווין מקיימברידג', שלח לו הזמנה לצאת למשלחת חקר סביב העולם בספינת הוד מלכותו ביגל. קברניט הספינה, רוברט פיצרוי (1805–1885) ביקש לנצל את המסע לאיסוף דגימות שיעשירו את מלאי הידע של האימפריה הבריטית. תקופה זו מאופיינת בקשר הדוק בין פיתוח המדע לבין טובת המדינה. המדינות תמכו בחברות מדעיות ואלו מצדן פיתחו תחומי ידע שתרמו להעצמת המדינה, כמו שכלול אמצעי ניווט, פיתוח ספינות וכדומה.
אביו של דרווין התנגד להצעה העלולה להוציא שם רע למי שמתעתד להיות כומר קהילה כפרי, אך דודו של דרווין הצליח לשכנע את אביו שאין פסול במסע. כך עלה דרווין לסיפון הביגל בדצמבר 1831. במהלך המסע ביקרה הביגל באיי כף ורדה, באיי פוקלנד, בחופי אמריקה הדרומית (ריו דה ז'ניירו, בואנוס איירס, ארץ האש, ולפראיסו, והאי צ'ילואה), באיי גלאפגוס, בטהיטי, בניו זילנד, באוסטרליה, בטסמניה, באיי קוקוס באוקיינוס ההודי, בכף התקווה הטובה, בסנט הלנה ובאי אסנשן. כמו כן ערך מספר מסעות יבשתיים בדרום אמריקה, באחד מהם חצה את הרי האנדים.
דרווין התבונן בצורות החיים במקומות שבהם ביקר ותיעד אותן. הוא שלח להנסלו בקיימברידג' אוספים עצומים של ציפורים ומאובנים, להם תיוודע חשיבות בהמשך, בעלי וחסרי חוליות, יצורים ימיים, חרקים, צמחים ואבנים.
בימיו בקיימברידג' התוודע דרווין לעמדת התאולוגיה הטבעית שממנסחיה המובילים היה ויליאם פיילי. הדוגמה שעמדה בבסיס השקפה זו היא שכל היצורים מותאמים לסביבתם בצורה מושלמת. כשם שאדם ההולך בדרך ונתקל בשעון משוכלל מבין מיד שיש שען מיומן שיצר את השעון, כך גם אדם הפוגש באורגניזמים מורכבים החיים בהרמוניה עם סביבתם, מכיר בהימצאות האל שברא את העולם. דוקטרינה זו השתלבה באתוס הפוליטי-חברתי של אנגליה הוויקטוריאנית, שכן בהגנתה על ההיררכיה שמרה על החברה מפני תסיסה חברתית. כשם שבעולם הטבע כל אורגניזם מצוי במקום הראוי לו, כך כל אדם נמצא במעמד החברתי הראוי לו, וממילא אין טעם למחות על כך. תאולוגיה זו אכן מרשימה, אך במקומות רבים גילה דרווין חוסר הרמוניה בין היצורים לסביבתם, דיסוננס שעליו ייתן את דעתו כשישוב לאנגליה.
במסע פגש דרווין באוכלוסיות רבות ומגוונות של בני אדם. למרות צבעם השונה ומנהגיהם השונים החזיק דרווין בדעה שכל בני האדם שייכים למין ביולוגי אחד. על סיפון הספינה קרא דרווין את ספרו של צ'ארלס לייל "עקרונות הגאולוגיה" . לייל התנגד לקריאת כתבי הקודש כפשוטם ולהסקה ממנה על ההתפתחות הגאולוגית של כדור הארץ. הוא טען שישנם שינויים קטנים ותמידיים המתרחשים לאורך מיליוני שנים ואינם פרוגרסיביים. מתאוריה זו, המכונה עקרון האחידות, נובע שכדור הארץ קדום מאוד, הרבה יותר מטווח הזמן שהיה מקובל במדע עד אז.
לקראת שובו התגבשה בו ההכרה שבמקום להיות כומר כפרי הוא מעדיף להקדיש את חייו לחקר הטבע ולהרחבת הידע האנושי באופן עצמאי, מבלי להיות כפוף לחסות כנסייתית או אוניברסיטאית. עם תובנה זו ירד דרווין מסיפון הביגל באוקטובר 1836.
השיבה לאנגליה
עם חזרתו לאנגליה השתלב דרווין באליטה האינטלקטואלית. הוא נבחר לכהן כחבר במועדונים מדעיים נכבדים, כגון "החברה המלכותית" (The Royal Society), "מועדון האתינאום" החשוב ביותר בלונדון, "החברה הגאוגרפית המלכותית" ו"החברה הגאולוגית של לונדון". דרווין פרסם מספר ספרים העוסקים במסעו. בשנת 1839 יצא לאור "יומן מחקרים" (Journal of Researches), המוכר יותר בשם "מסע הביגל" , ו"הזואולוגיה של מסע הביגל" בחמישה חלקים , שנכתבו בין השנים 1839–1843.
כג'נטלמן מכובד הוא נשא לאישה את בת דודו, אמה וג'ווד, בינואר 1839. בהתחלה התגוררו בני הזוג בלונדון, אך עם לידת בנם הראשון עברו לכפר דאון הסמוך לברומלי, בקנט. בבית כפרי זה, ה"דאון האוס", התגורר דרווין עד מותו.
השפעות על דרווין
שמאל|ממוזער|180px|ב-1878, בעודו מפורסם, סבל משנים של מחלה
אנגליה שאליה שב דרווין הייתה חברה שסועה מבחינה מעמדית. המתח בין מעסיקים לפועלים, עשירים ועניים דרדר אותה אל סף מהפכה מרקסיסטית. התיעוש המואץ תרם לתסיסה. רכבות חצו את המדינה, מפעלים רבים קמו ועמם פועלים רבים הנאבקים על מקור פרנסה מול אילי ההון, הסביבה הקפיטליסטית ואחיהם הפועלים.
ב-1798 פרסם הכלכלן תומאס מלתוס את "המסה על עקרון האוכלוסייה" (An Essay on the Principle of Population). מלתוס טען שכמות המזון גדלה באופן ליניארי, בעוד אוכלוסיית העולם מתרבה באופן מעריכי (הכמות מכפילה את עצמה בכל פעם: 1, 2, 4, 8, 16), במצב כזה אין לאדם ברירה אלא להילחם עם האחר למחייתו, כאשר הכשיר ביותר ישרוד. האדם שידע לתפקד באופן המתוחכם ביותר או המותאם ביותר למצב, יצליח להתקיים. דרווין קרא בעיון רב את התאוריה הזאת, ולימים אמר שממנה שאב את רעיון מאבק הקיום.
דרווין עצמו העיד על שלוש תצפיות שהאירו את עיניו בראייה רטרוספקטיבית.
פרושי דרווין – בזמן המסע שלח דרווין לידידו הטקסונום ג'ון גולד חקייניות ופרושים קרקעיים (ground finch) מאיי הארכיפלג השונים. גולד סיווג את החקייניות לשלושה מינים ביולוגים שונים, שכפי הנראה כל אחד מהם חי באי נפרד (אם כי דרווין בשעתו לא טרח לציין זאת ושלח את כל הציפורים בצרור אחד). כמו כן, גולד זיהה שלמינים שונים של הפרוש הקרקעי היו מקורים בצורות ואורכים שונים, לפרושים היו מקורים שכל אחד מהם התאים לאכילת סוג מזון שונה, חרקים, קקטוסים או זרעים. נראה שכל מקור עבר הסתגלות ספציפית על מנת שיותאם בצורה הטובה ביותר למזון המצוי על כל אי.
מיני ריאות – הריאה היא בעל חיים ארגנטינאי, הדומה ליען אך קטן ממנו. דרווין אסף בדרום ארגנטינה ריאה שהייתה קטנה לעומת הריאה הצפונית. נוכחות ריאה מסוג מסוים הגבילה את הימצאות הריאה מהזן האחר. דרווין שם לב שקיימים קשרי משפחה בין מינים דומים על פני תפוצה גאוגרפית שונה.
מאובנים – דרומית לבואנוס איירס, בבאיה בלנקה, התגלו מאובנים של יונקים ענקיים שנכחדו זה מכבר. דרווין שם לב לכך שמאובנים אלו היו בתבנית המבנה האנטומי המוכר בחיות בנות זמנו, ואם כך, קיימים קשרי משפחה גם בין יצורים בתקופות שונות.
המחקרים והממצאים מתחומי הגאולוגיה השפיעו על דרווין במספר דרכים, מלבד מציאת מאובנים ועקרון האחידות. המחקרים בתחום העניקו לו הערכה לתהליכים האיטיים והמצטברים המעצבים את פני כדור הארץ. הבנה זו מילאה תפקיד בפיתוח תאוריית האבולוציה, על ידי נקודת מבט רחבה יותר על השינויים ארוכי הטווח המתרחשים בעולם הטבע. בנוסף, תצפיות על מינים דומים אך נפרדים שנמצאו באזורים שונים הביאו אותו להעלות השערה לגבי תנועת המינים לאורך זמן גאולוגי ותפקידם של אירועים גאולוגיים כמו נדידת היבשות ויצירת גשרים יבשתיים בעיצוב המגוון הביולוגי.
עיקרי התאוריה
שמאל|ממוזער|180px|דרווין בגיל 46, ב-1855, עבד בעת זו על פרסום תאוריית הברירה הטבעית שלו
דרווין החל לחבר את ממצאי המסע עם התאוריה הכלכלית של מלתוס והגאולוגיה של לייל. הוא שב לעיין ברעיונות הטרנסמוטציה של לאמארק ובכתבי סבו, ארסמוס דרווין. הוא הגה בילידים הפרימיטיביים שפגש במסעותיו, בשונותם מבני התרבות האירופית, ועם זאת בהיותם אחים למשפחת האדם. שילוב רעיונות אלו הוביל אותו למלא מחברות (המכונות כיום "מחברות הטרנסמוטציה") ברעיונות בדבר מוצא המינים.
בספטמבר 1838 ניסח דרווין את עיקרי תורתו:
קיימת שונות בין מינים ובין פרטים בתוך אותו מין, בחיות מבויתות ובחיות בטבע.
האורגניזמים נמצאים במלחמת קיום תמידית עם מינים אחרים, עם בני מינם ועם הסביבה.
הישרדות הכשירים ביותר ("survival of the fittest") - האורגניזמים הכשירים ביותר שורדים, ומעבירים את תכונותיהם לצאצאים, לרבות התכונה שסייעה להישרדותם על פני אחרים.
בטבע מתחוללת מלחמת קיום על אמצעי המזון, כנגד מזג אוויר, אל מול טורפים ועוד. הפרטים המותאמים ביותר להתמודדות כנגד האתגרים שורדים ומורישים לצאצאיהם את תכונותיהם העדיפות, בעוד אלו המתאימים פחות – נכחדים. פעולה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב עד שמתגבש "מין" המותאם בצורה טובה יותר לסביבתו ויכול לתפקד בה בצורה מקסימלית. לתהליך זה נתן דרווין את השם "ברירה טבעית" (או "הבירור הטבעי", Natural selection). תהליך זה דומה לתהליך "הברירה המלאכותית", השבחת בעלי חיים וצמחים על ידי האדם. כפי שהאיכר מכליא בין המינים המשובחים ביותר, כך וריאציות מותאמות לסביבתן משתמרות בידי הטבע.
דרווין כתב בלשון מאנישה שמטעה לחשוב שהברירה הטבעית היא כוח מטאפיזי הבוחר את ההתאמות הטובות ביותר. באוזני רבים מבני תקופתו כתיבה מעין זו נשמעה מיושנת ומזכירה יותר את הפיזיקה האריסטוטלית מאשר את המכניקה של דקארט, ולכן דרווין הדגיש שהמונח "ברירה טבעית" הוא משל בלבד ולא ייחוס רצון ויכולת לעצמים:
רעיון זה של היווצרות ושכלול ספונטניים במקום התאמה מושלמת של מין לסביבתו בנוסח התאולוגיה הטבעית של פיילי מוציא את האל הבורא ממעורבותו בטבע. בנוסף, דרווין ראה באדם חלק אורגני מממלכת החי. האדם, כך טען, התפתח מאב קדמון קופי ואינו יציר תבוני שנברא על ידי האל. אמירות מעין אלו היוו סכנה לבסיס הדתי והחברתי המושרש עמוק במסורת הבריטית. דרווין ידע זאת היטב.
השינוי היחיד שהוסיף דרווין לתאוריה אחרי ניסוח קווי הבסיס הוא "עקרון ההסתעפות" (divergence), הגורס כי הברירה הטבעית מעדיפה בעלי חיים וצמחים שיש בהם גיוון והסתעפות. ככל שהצורה משוכללת ומפורטת יותר כך היא עתידה להסתגל טוב יותר לסביבתה.
פרסום מוצא המינים
שמאל|ממוזער|250px|דיוקנו של דרווין
בשאיפתו לקדם את המדע ביקש דרווין, למרות חששותיו, להוציא לאור את התאוריה המפותחת שגיבש. עם הזמן, שיתף ברעיונותיו האבולוציוניים כמה חברים קרובים. גם אשתו אמה הכירה את התאוריה מרגעי לידתה וחיזקה את בעלה להוציאה לאור. דרווין המשיך לשקוד על איסוף דקדקני של עובדות וניתוח כולל של מסקנותיו. חששותיו ועבודתו המאומצת של דרווין דרדרו את בריאותו והוא סבל מחולשה ומתשישות.
בשנת 1844 התפרסם ספר אנונימי, שמחברו היה למעשה רוברט צ'יימברס, בשם "שרידים מן ההיסטוריה הטבעית של הבריאה" (Vestiges of the Natural History of Creation). הספר דן בצורה חובבנית ביותר באבולוציה והצית דיונים ופולמוסים סוערים בנושא. מהתנגדות דתית גורפת ועד תמיכה נלהבת, הספר הפך לנושא הבוער ביותר בשיחות הטרקלין הוויקטוריאניות. דרווין קרא את "שרידים" ולתדהמתו גילה כי הוא מזכיר ברעיונותיו את ספרו שלו. כעת חשש דרווין מייחוס התאוריה האבולוציונית שלו לרעיונותיו החובבניים של צ'יימברס, וכן מההתקפות שיבואו על ספרו, בדומה להשמצות שהוטחו על ראש "שרידים".
התומך המרכזי בפרסום הספר היה צ'ארלס לייל. דרווין יצר קשר עם לייל לאחר שקרא את ספרו "עקרונות הגאולוגיה", והשניים הפכו לחברים נאמנים. לייל טען שרעיון האבולוציה כבר מצוי באוויר העולם וזהו רק עניין של זמן עד שמישהו יפרסם ספר ויגרוף את התהילה במקום דרווין ששוקד על ספרו שנים כה רבות.
ביוני 1858 שלח חוקר הטבע אלפרד ראסל וולאס כתב יד לדרווין, וביקש את חוות דעתו של דרווין על גרסה עצמאית לרעיון האבולוציה בידי ברירה טבעית. דרווין ההמום הבין שלא נותר זמן ועליו לפרסם באופן מיידי את "מוצא המינים". ב-1 ביולי הציגו לייל והבוטניקאי ג'וזף דלטון הוקר את תאוריית האבולוציה בכנס של האגודה הלינאית של לונדון בעזרת המאמר של דרווין ווולאס. להוקר וללייל היו קשרים בהנהלת החברה, והם שלחו מכתב בדבר הפרסום המשותף לוולאס, ששהה באותו זמן בבורנאו. ההודעה הגיעה אליו לאחר שכבר נעשה המעשה. גם דרווין לא נכח ברגע ההודעה, שכן יומיים לפני הכנס נפטר ילדו העשירי. לאחר ההודעה הסתגר דרווין בביתו וסיים לערוך את הספר ולסדרו. כעבור כ-13 חודשים, ב-24 בנובמבר 1859, יצא לאור הספר "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית, או השתמרותם של גזעים מועדפים במאבק לחיים", או בשמו המקוצר, "מוצא המינים". פרסום הספר עורר גל תגובות בקרב המלומדים וההמון כאחד. סערה זו הייתה בין הסערות המדעיות הראשונות שגלשו אל תחום החברה בכללותה.
דרווין המתין 12 שנה עד שהעז לפרסם, בשנת 1871, את "מוצא האדם" שבו הוא כתב במפורש שמוצא האדם והקוף הוא מאב קדמון אחד, ופירט איך התפתחו הכלים והשפה האנושיים. היעדר ההתאמה בין כתבי הקודש למדע כבר היה מקובל יחסית בעולם המערבי, אך עולם הכאוס שאותו תיאר דרווין זעזע את אמות הספים הוויקטוריאניות. מאבק מתמיד, חסר היגיון ופשר, תפיסת האדם כצאצא הקוף והפרא הברברי, כאח לאדם הלבן היו תובנות חדשות שהצריכו התמודדות והסתכלות חדשה על המציאות. שאלות דתיות ואתיות העוסקות במותר האדם, במוסר ובאכזריות עלו לסדר היום.
זיגמונד פרויד ייחס את המהפכה הדרוויניסטית כשווה בערכה למהפכה הקופרניקאית. שתיהן הפקיעו מהאדם את מרכזיותו ברמה הביולוגית והקוסמית:
השפעתה של תורת דרווין כיום
שמאל|ממוזער|200px|קריקטורה משנת 1871, המציגה את צ'ארלס דרווין כקוף בעקבות ההתנגדות לרעיונותיו
בשנת 1925 נערך במדינת טנסי בארצות הברית "משפט הקופים", שבו הואשם המורה ג'ון סקופס בכך שלימד את תורת האבולוציה של דרווין.
אף שעיקרי תורתו של דרווין התקבלו על הקהילה המדעית בעולם, הוויכוח על תורת האבולוציה של דרווין עודנו מעורר מחלוקת בקרב הציבור הרחב. מחלוקת זו היא אחת מזירות הקרב החשובות של הימין הדתי בארצות הברית. השמרנים רואים במשנתו של דרווין נדבך מרכזי באג'נדה ליברלית מזיקה, שמטרתה לבלבל את התלמידים הצעירים ולערער את יסודות הדת, ביקורת שפעלה על רקע מאמצים רבים של הימין השמרני להחדרת עקרונות הדת במערכת החינוך. הליברלים, לעומת זאת, ראו בכך את חוד החנית במאבק שלהם לשמור על הפרדת הדת מהמדינה כבמשפט הפנדה של דובר.
דעותיו
הנצחה
דיוקנו של צ'ארלס דרווין מופיע על שטרות של עשר לירות שטרלינג.
על שמו קרויה מדליית דרווין הנושאת את דיוקנו ומוענקת על תרומה למדע הביולוגיה.
על שמו של צ'ארלס דרווין קרויה העיר דרווין באוסטרליה. הנמל הטבעי של העיר דרווין התגלה לראשונה בשנת 1839 על ידי ג'ון לורט סטוקס, מאוניית המחקר הבריטית "ביגל". רב החובל של הספינה ג'ון ויקהם קרא לנמל על שמו של צ'ארלס דרווין, אשר הפליג עמו בספינה במסע קודם, מאוחר יותר הנמל יושב במהגרים בריטים והפך לעיר.
נוסף על כך קרוי על שמו פרס דרווין, פרס הומוריסטי שניתן לאנשים שמנעו מעצמם להתרבות בעזרת מוות בצורה אבסורדית או באמצעים אחרים.
על שמו קרויה גם יחידת דרווין למדידת שינויים אבולוציוניים בגנים ופרושי דרווין.
יום דרווין נחגג בכל שנה לציון יום הולדתו, ב-12 בפברואר.
המאובן דרוויניוס קרוי על שמו.
כתביו בעברית
מוצא המינים, תרגם מאנגלית והוסיף מבוא: שאול אדלר, ירושלים: מוסד ביאליק, 1960
מוצא המינים (גרסה לילדים), עיבדה ואיירה: סבינה רדווה, תרגמה מאנגלית: אורה דנקנר, תל אביב: שוקן לילדים, 2019
אוטוביוגרפיה, תרגם מאנגלית: יקי מנשנפרוינד, תל אביב: רסלינג, 2008
ראו גם
אה"מ ביגל
דרוויניזם חברתי
תומאס הנרי האקסלי
פרושי דרווין
הסינתזה האבולוציונית המודרנית
אבולוציה של האדם
דרווין (יחידת מידה)
לקריאה נוספת
דייוויד קוזמן, האבולוציה האיטית של דרווין, הוצאת אריה ניר, 2007
סמדר רייספלד, דרווין באיילון דרום, הוצאת כתר, 2007
ג'נֶט בְּראון, מוצא המינים של דרווין – ביוגרפיה של ספר. סדרת אכסדרה. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, 2009
ג’ון דרנטון, קנוניית דרווין, זמורה ביתן, 2009
ספרות ילדים
תמר כוכב, צ'ארלס דרוין: שגילה את סוד החיים על פני האדמה, סדרת ממציאים ומגלים. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשע"ב 2012
קישורים חיצוניים
אתר יום דרווין הבינלאומי בישראל המקיים אירועים לציבור מאז 2018
ג'נֶט בְּראון, מוצא המינים של דרווין – ביוגרפיה של ספר, באתר הידען, 30 באוגוסט 2009
ג'נֶט בְּראון, מוצא המינים של דרווין – ביוגרפיה של ספר, המשך הפרק הראשון, באתר הידען, 1 בספטמבר 2009
וינשטיין גלי, הכנסייה מתנצלת בפני דרווין לרגל 200 שנה להולדתו ב-2009 - רשימות
יוסף הלר, "דרווין - חקר הטבע בימיו " – 200 שנים להולדתו ו-150 שנים לצאת ספרו 'מוצא המינים', הרצאה במסגרת הסדרה "שומו שמיים", האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ע 25 באוקטובר 2009
, 12 בפברואר 2009
כתביו
לקריאת כל כתבי דרווין
*
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אדינבורו
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:אנגלים
קטגוריה:גאולוגים בריטים
קטגוריה:ביולוגים בריטים
קטגוריה:חוקרי טבע
קטגוריה:חוקרי אבולוציה של האדם
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:זוכי מדליית וולאסטון
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:היסטוריה של הרעיונות
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1809
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1882 | 2024-09-25T13:05:07 |
פרנסיס קריק | פרנסיס הארי קומפטון קריק (באנגלית: Francis Harry Compton Crick; 8 ביוני 1916 - 28 ביולי 2004) היה ביולוג מולקולרי וביופיזיקאי אנגלי, שיחד עם ג'יימס ווטסון וחוקרים נוספים גילה את מבנה ה-DNA, על בסיס עבודתה של רוזלינד פרנקלין.
ב-1962 קיבלו ווטסון וקריק פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על התגלית. קריק המשיך לחקור את הקשר בין מבנה ה-DNA לתפקודו ואת הקוד הגנטי ולאחר שנים עבר לעסוק בחקר המוח.
ביוגרפיה
פרנסיס קריק נולד ב-8 ביוני 1916 בנורת'המפטון, אנגליה והיה הבן הבכור של הארי קריק ואנני אליזבת וויקנס, היו סוחרי נעליים עניים למדי. לקריק אח, רופא בניו זילנד. בית הוריו היה במיל היל, בצפון לונדון. הוא התעניין במדע עוד מגיל צעיר מאוד, ובהיותו בן 10 התחיל לערוך ניסויים בביתו; לדוגמה, הכנסת תערובת נפיצה לבקבוקים ופיצוצם. הוריו לא אסרו עליו את הניסויים אבל דרשו ממנו שלא יפוצץ שום בקבוק מחוץ לדלי מים כדי שהרסיסים לא יעופו בחלל האוויר. כילד, חשש שעד שיתבגר וייעשה למדען לא יישאר שום דבר שהוא יוכל לגלות.
הוא קיבל תואר מוסמך בפיזיקה מיוניברסיטי קולג' לונדון והתקרב לסיום כתיבת עבודת הדוקטורט ב-1937, אך לא הספיק לסיימה בשל המלחמה. אחת הפצצות הגרמניות שהוטלו על לונדון פגעה במעבדה של קריק והרסה אותה. בזמן המלחמה עבד כמדען עבור האדמירלות הבריטית, בעיקר בסיוע להתמודדות עם מוקשים ימיים (מגנטיים ואקוסטיים). כשעזב את מכון המחקר של הצבא החל ללמוד ביולוגיה. לאחר סיום לימודיו, החל קריק לעבוד במעבדה בקיימברידג'. ב-1947 הצטרף למעבדת סטריינג'ווייס וב-1949 הצטרף לוועדת המחקר לרפואה והיה חבר בה עד מותו. את הדוקטורט הוא עשה בקיימברידג' ב-1954. נושא הדוקטורט היה השתברות קרינת רנטגן. בשנים 1953 ו-1954 הוא השתתף בפרויקט על מבנה החלבון במכון הפוליטכני בברוקלין, ניו יורק. הוא הרצה פעמיים באוניברסיטת הרווארד וביקר בעוד כמה מעבדות נוספות, לתקופות קצרות.
השפעה מכרעת על הקריירה של קריק הייתה עבודתו המשותפת, החל מ-1951 עם ג'יימס דיואי ווטסון, אז, איש צעיר בן 23 (צעיר מקריק ב-12 שנה). הם החלו לחקור את ה-DNA.
מחקרים בתחום הביולוגיה
קריק התעניין בשתי בעיות בלתי פתורות בתחום הביולוגיה. הראשונה הייתה כיצד הופכות מולקולות מחומר לא חי לחומר חי, והשנייה, כיצד המוח מאחסן את התבונה. הוא הבין כי הרקע שלו עשה אותו מתאים יותר למחקר בנושא הראשון ובתחום הביופיזיקה. היה זה בזמן שבו עבר קריק מהפיזיקה לביולוגיה שהושפע על ידי לינוס פאולינג וארווין שרדינגר. היה ברור בתאוריה שקשר קוולנטי (חיבור בין אטומים המבוסס על אלקטרונים משותפים) במולקולות ביולוגיות יכול לספק יציבות מבנית הדרושה לשמור על המידע הגנטי בתאים. נשאר רק לבצע ניסויים בביולוגיה מעשית כדי לגלות בדיוק אילו מולקולות הן המולקולות הגנטיות. להשקפתו של קריק, תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין, הגנטיקה של גרגור מנדל והידע אודות הבסיס המולקולרי של הגנטיקה, כאשר ישולבו יחשפו את סוד החיים.
היה ברור כי כמה מולקולות גדולות כמו חלבונים הם מועמדים טובים להיות המולקולות הגנטיות האמורות. ואולם גם היה ידוע שמולקולות החלבון הן רבות תכלית, המבצעות את התגובות האנזימטיות הרבות של התא. בשנות הארבעים נמצאו כמה עדויות שהצביעו על מאקרו-מולקולה אחרת, ה-DNA, המרכיב העיקרי השני של הכרומוזומים, כמועמדת להיות המולקולה הגנטית. אוסוולד אוורי ועמיתיו הראו כי ההבדלים החיצוניים (הפנוטיפיים) עשוים היו להיגרם בחיידק באמצעות הזרקת מולקולות DNA מסוימות לתוכם.
ואולם עדויות נוספות תורגמו להצעות לפיהן מבנה ה-DNA לא היה כל כך חשוב וייתכן שמדובר רק בפיגום שעליו נוצרים חלבונים מעניינים יותר. קריק היה במקום הנכון, בעל התפיסה הנכונה, ובזמן הנכון (1949) כדי להצטרף לפרויקט של מקס פרוץ באוניברסיטת קיימברידג', והחל לחקור את הקריסטלוגרפיה (חקר המבנה הגבישי) של חלבונים בעזרת קרני X. תחום זה הציע באופן תאורטי את ההזדמנות לחשוף את המבנה המולקולרי של מולקולות גדולות כמו חלבונים ו-DNA, אך היו בעיות משמעותיות שמנעו מהטכנולוגיה לממש יעוד זה.
קריסטלוגרפיה באמצעות קרני X בשנים 1949 - 1950
קריק למד בכוחות עצמו את המתמטיקה התאורטית של הקריסטלוגרפיה באמצעות קרני X. במהלך הזמן אותו הקדיש קריק ללימוד זה, ניסו חוקרים במעבדות קיימברידג' לגלות את המבנה של אחת מחומצות האמינו בעלות המבנה הסלילי היציב ביותר מבין החלבונים (סליל אלפא - the α helix). פאולינג היה הראשון לזהות את יחס הסיבוב של סליל חומצת האמינו - 3.6. קריק היה עד לסוג כזה של טעויות שעמיתיו עשו בניסיונם הכושל לבנות מודל מולקולרי נכון של סליל אלפא. הסתבר שהיה זה שיעור חשוב שניתן יהיה ליישמו גם למבנה הסלילי של ה-DNA. לדוגמה, הוא למד את חשיבות הקשיחות של הקשרים הכפולים במבנה המולקולרי הרלוונטי הן לקשרים הפפטידיים בחלבונים והן למבנה המולקולרי של ה-DNA.
הסליל הכפול 1951 - 1953
בשנת 1951, סייע קריק ביחד עם קוקרן וואנד לפתח את המודל המתמטי של השתברות קרני ה-X בידי המולקולות הסליליות. תוצאה תאורטית זו תאמה לנתונים שהתקבלו באמצעות צילום בקרני-X של חלבונים שהכילו רצפים של חומצות אמינות במבנה סליל אלפא (פורסם בנייצ'ר ב-1952). תאוריית ההשתברות הסלילית התגלתה גם כשימושית להבנת מבנה ה-DNA. בהמשך 1951, החל קריק לעבוד ביחד עם ג'יימס ווטסון במעבדת קוונדיש באוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה. בהסתמך על תוצאות השתברות קרני ה-X במחקר שערכו מוריס וילקינס, ריימונד גוסלינג ורוזלינד פרנקלין בקינגס קולג' בלונדון, פיתחו ווטסון וקריק את המודל של המבנה הסלילי של ה-DNA, אשר פורסם בשנת 1953 ואשר בזכותו קיבלו את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1962 (ביחד עם מוריס וילקינס). חלקה של רוזלינד פרנקלין היה מכריע, אך היא נפטרה בגיל 37 ממחלת הסרטן בשנת 1958 ולא זכתה לקבל את הפרס, המוענק אך ורק לאנשים בחייהם.
ישנה טענה כי קריק קיבל את ההשראה למבנה הסליל בעקבות שימוש ב-LSD אולם זו הוכחה כשגויה.
אותות הוקרה
1962 - פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1962 - פרס גרדנר
1975 - מדליית קופלי
1991 - אות מסדר ההצטיינות הבריטי
2001 - החברה הפילוסופית האמריקאית העניקה לו את מדליית בנג'מין פרנקלין
קישורים חיצוניים
פרנסיס הארי קומפטון קריק, באתר מוזיאון המדע בירושלים
סמדר רייספלד, פרנסיס קריק, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
63 שנה לפרסום המאמר של ווטסון וקריק על מבנה ה-DNA, גילוי ששינה לנצח את המדע, הרפואה וההנדסה
הערות שוליים
קטגוריה:ביולוגים מולקולרים אנגלים
קטגוריה:גנטיקאים בריטים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
קטגוריה:זוכי פרס נובל אנגלים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס גרדנר
קטגוריה:מדעני מוח בריטים
קטגוריה:ביופיזיקאים בריטים
קטגוריה:חוקרי שינה
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1916
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2004
קטגוריה:זוכי פרס קרן גיירדנר הבינלאומי
קטגוריה:זוכי פרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי | 2024-06-20T08:01:23 |
פול ברוקה | פול פייר ברוקה (בצרפתית: Paul Pierre Broca; 28 ביוני 1824 - 9 ביולי 1880) היה רופא אנטומיסט, נוירולוג, כירורג ואנתרופולוג צרפתי שמחקריו פורצי הדרך נותרו חשובים למדע, אך עם זאת התנגד לתורת ההתפתחות בברירה טבעית ובתחום מדעי החברה היה תומך נלהב של הפרנולוגיה לפיה תבונתו וגם מידת פשיעתו של אדם נקבעו מראש לפי מין ולאום, וגודלם של אונותיהם במח.
ברוקה חקר חולים באפאזיה וזיהה את האזור במוח שאחראי על הדיבור. אזור זה מכונה על שמו, "אזור ברוקה", ועד היום מגדירים חולים עם פגיעה מוחית באזור זה כסובלים מ"אפזיית ברוקה".
ההיפותזה בדבר אזורי מוח מוגדרים האחראים לתפקודי חשיבה שונים, שהושפעה מרעיונותיו של פרנץ יוזף גאל, הייתה שנויה במחלוקת, וברוקה חיפש פציינטים שניתן להוכיח באמצעותם קשר בין מיקום פגיעה במוח להפרעה בדיבור. בשנת 1861 שמע ברוקה על חולה בשם לֶבורן (Leborgne), בפריז, שסבל במשך 21 שנה מאובדן מתקדם של יכולת הדיבור, החולה כונה "טאן" בשל אי יכולתו לבטא בבהירות אף מילה פרט ל "tan". עם מותו של "טאן" ביצע ברוקה נתיחה שלאחר המוות (אוטופסיה) וגילה חבלה באזור האונה המצחית בחצי השמאלי של המוח, באזור הקרוי כיום על שמו. בשנתיים הבאות מצא ברוקה נזקים דומים ב-12 נתיחות שלאחר המוות לסובלים מהפרעות דומות.
בנוסף, בהסתמך על קבלתו את גישות האאוגניקה והקרנולוגיה לפיהם יש גזעים "עליונים" יותר ו"מוחות מתקדמים" יותר, ביצע ברוקה מדידות של גולגולות אדם, בהתאם ל"מדע" הקרניומטריה, על מנת להוכיח כי קיים קשר בין גודל המוח ליכולת התבונה. הוא הסיק כי תבונתם של גברים אירופאים עולה על זו של נשים, של עניים ושל גברים מגזעים "נחותים" שמוצאם מחוץ לאירופה וביניהם היהודים. בספר "אין מידה לאדם" של סטפן גולד, על השערות גזעניות ומתנשאות אחרות לגבי תבונת האדם הוקדש לברוקה פרק שלם, ולדברי גולד, השפעתו הרעה בעניין זה הייתה נרחבת וארוכת שנים.
קישורים חיצוניים
פול ברוקה באתר מט"ח
הערות שוליים
קטגוריה:רופאים צרפתים
קטגוריה:אנטומיסטים צרפתים
קטגוריה:נוירולוגים צרפתים
קטגוריה:אנתרופולוגים צרפתים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מגדל אייפל
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1824
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1880 | 2023-09-06T10:16:30 |
מארי קירי | ממוזער|250px|מארי קירי, בסביבות 1920
שמאל|ממוזער|250px|השלט על בית הולדתה של מארי קירי בוורשה
מאריה סקוואדובסקה קירי (; ; ) הייתה מדענית ממוצא פולני (שבהמשך קיבלה אזרחות צרפתית), חלוצה בחקר הקרינה הרדיואקטיבית. זכתה פעמיים בפרס נובל: בשנת 1903 זכתה בפרס נובל לפיזיקה (יחד עם בן זוגה פייר קירי ועם אנרי בקרל) בזכות מחקרה על תופעת הקרינה, ובשנת 1911 זכתה בפרס נובל לכימיה על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום. היא האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל, הזוכה הראשונה בשני פרסי נובל והאדם היחיד לזכות בשני פרסי נובל בתחומי מדע שונים. היא הייתה האישה הראשונה לקבל תואר פרופסור מאוניברסיטת פריז.
בתה, אירין קירי, זכתה גם היא בפרס נובל, על גילוי הקרינה הרדיואקטיבית המלאכותית. משפחת קירי היא המשפחה בעלת מספר זוכי פרס נובל הגדולה ביותר.
ביוגרפיה
נעוריה ותחילת דרכה
שמאל|ממוזער|250px|מארי קירי בגיל 16
מארי קירי נולדה ב-7 בנובמבר 1867 בוורשה שבפולין, שהייתה אז בכיבוש האימפריה הרוסית, בשם מריה סלומאה סקוואדובסקה (Maria salomea Skłodowska). אביה היה מורה למתמטיקה ופיזיקה ואף ניהל שתי גימנסיות לבנים בוורשה. לאחר שהשלטונות הרוסיים אסרו לימודי מעבדה בבתי הספר בפולין, לקח אביה את ציוד המעבדה לביתו והסתייע בו ללימוד ילדיו. לאחר מכן פוטר האב מעבודתו בשל עמדותיו הפוליטיות שתמכו בהתקוממות לשימור עצמאותה של פולין. בעקבות זאת המשפחה ירדה מנכסיה. אמה של קירי הייתה מורה ומנהלת הפנימייה הפרטית לבנות בוורשה ופרשה מעבודתה לאחר לידתה של קירי. היא נפטרה ממחלה בשנת 1878, כשקירי הייתה בת 10, שלוש שנים לאחר פטירתה של אחותה הגדולה זופיה. אביה של קירי היה אתאיסט בעוד אמה קתולית מאמינה. מות האם והאחות השפיעו על אמונתה של קירי, אשר הפכה לאגנוסטיקנית.
בשל עמדותיה הפוליטיות של משפחתה ובשל היותה אישה, לא הותר לקירי ללמוד באוניברסיטה, ולכן למדה ב"", מעין אוניברסיטה ששיעוריה ניתנו בשעות הלילה במקומות שונים וסודיים כדי להתחמק מעיני המרגלים של האימפריה הרוסית. מארי מימנה את לימודי הרפואה של אחותה, ברוניסלבה, בפריז על ידי כך שעבדה במשך מספר שנים כאומנת. לאחר מכן, אחותה מימנה לה את הלימודים. בעת שעבדה בבית קרובי משפחתה התאהבה בבן המשפחה, קזימיר זורבסקי, אך הוריו התנגדו לקשר ביניהם עקב היותה חסרת כל. לאחר תום הקשר המשיך זורבסקי בקריירה אקדמית בתחום המתמטיקה, ובהמשך היה לפרופסור ורקטור ב בקרקוב.
בשנים שבהן עבדה בפולין למדה קירי ולימדה ב"אוניברסיטה הצפה" וטרחה על הרחבת השכלתה גם באופן עצמאי, תוך שהיא נעזרת כלכלית גם באביה. כמו כן, החלה את הכשרתה המדעית המעשית במעבדת המוזיאון לתעשייה וחקלאות, אשר נוהלה על ידי קרוב משפחתה. בתקופה זו דחתה את הזמנת אחותה הגדולה להגיע לפריז, בשל אילוצים כלכליים.
ב-1891, כשהייתה בת 24, עברה בעקבות אחותה המבוגרת לפריז ולמדה כימיה ופיזיקה בסורבון. לימים, הייתה לאישה הראשונה שלימדה במוסד זה, כאשר התמנתה לפרופסור לפיזיקה כללית לאחר מות בעלה, פייר, ב-1906. את שנות לימודיה העבירה בדלות כלכלית ניכרת כשהיא לומדת בימים ומלמדת בלילות, ובקושי מרוויחה את מחייתה. בשנת 1893 השלימה תואר בפיזיקה והחלה לעבוד במעבדה התעשייתית של פרופסור גבריאל ליפמן. במקביל, המשיכה ללימודי תואר שני אותם השלימה בשנת 1894, תוך הסתייעות במענק מחקר.
המחקרים הקשים
מארי החלה את הקריירה האקדמית שלה במחקר המאפיינים המגנטיים של פלדות שונות, אשר הוזמן על ידי האגודה לעידוד התעשייה הלאומית (Société d'encouragement pour l'industrie nationale). בתקופה זו הכירה מארי את פייר קירי אשר היה מנחה בבית הספר לפיזיקה ולכימיה (École supérieure de physique et de chimie industrielles de la ville de Paris). ההיכרות בין השניים נעשתה על ידי פרופסור שידע שמארי מחפשת חלל גדול יותר למעבדה וחשב שפייר יוכל לסייע בכך, כפי שאכן היה. העניין המשותף של השניים במדע קירב אותם זה לזה עד שבשלב מסוים פייר הציע למארי להינשא לו.
בתחילה, מארי לא קיבלה את ההצעה שכן היה בכוונתה לשוב לפולין. בקיץ 1894 שבה מארי לפולין לביקור משפחתי. בשלב זה עוד תכננה להמשיך לעסוק בפולין בתחום עיסוקה, אולם נדחתה על ידי אוניברסיטת קרקוב בשל היותה אישה. בעקבות זאת, שבה לפריז והחלה בלימודי דוקטורט. במקביל, פייר כתב את מחקרו על מגנטיות וקיבל דוקטורט בשנת 1895 וביולי באותה שנה נישאו השניים, בטקס שאינו דתי. לזוג נולדו שתי בנות.
ברקע למחקר של מארי ופייר על חומרים רדיואקטיביים עמדו שתי תגליות משמעותיות שהתגלו באותו הזמן. הראשונה בהן היא גילוי קרני רנטגן על ידי וילהלם רנטגן בשנת 1895 והשנייה היא תגליתו של הפיזיקאי אנטואן אנרי בקרל משנת 1896 לפיה מלחי אורניום פולטים קרינה שדומה לקרינת רנטגן ביכולתה לחדור עצמים. בעקבות שתי תגליות אלה החלו מארי ופייר לחקור חומרים רדיואקטיביים, בדגש על עפרת האורניום, המכונה פיצ'בלנדה (פצלת העטרן), שהייתה רדיואקטיבית יותר מאורניום. נושא הרדיואקטיביות היה גם נושא עבודת הדוקטורט של מארי קירי (קירי עצמה המציאה את המונח רדיואקטיביות).
ב-1898 הגיעו השניים למסקנה כי העפרה הכילה רכיב רדיואקטיבי יותר מאורניום. במשך כמה שנים ובעבודה קשה זיקקו בני הזוג כמה טונות עפרת פיצ'בלנדה, כשהם מגדילים בהדרגה את ריכוז החומרים הרדיואקטיביים, עד שבסופו של דבר זיהו שני יסודות כימיים חדשים. לראשון קראו פולוניום, על שם מולדתה של מארי קירי, ולשני קראו רדיום מכיוון שבחושך הוא זוהר באור כחלחל (ומכאן שמו - radius בלטינית פירושו "קרן אור").
החוקרים פייר ומארי הניחו כי המקור של הקרינה הרדיואקטיבית אינו האטום אלא החומרים הסובבים אותו. טענתם הייתה שהאטום הרדיואקטיבי הוא מכניזם המסוגל לשחרר את האנרגיה מסביבתו החיצונית. הנחה זו נסתרה ב-1902 על ידי ארנסט רתרפורד שקבע כי מקור הקרינה הוא האטום עצמו. דבר זה פתח את הדלת לחקר מבנה האטום, שעד אז נחשב כחלק הקטן ביותר הקיים בטבע.
בשנת 1903 קיבלה קירי יחד עם בעלה ועם אנרי בקרל פרס נובל לפיזיקה, בהוקרה על "התרומה היוצאת מן הכלל שהשיאו באמצעות מחקריהם המשותפים על תופעת הקרינה שהתגלתה על ידי פרופסור אנרי בקרל". בכך הייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל. שמונה שנים לאחר מכן זכתה מארי קירי שוב בפרס נובל והפעם פרס נובל לכימיה. הפרס ניתן לה בהוקרה על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום. בצעד יוצא דופן לא רשמה קירי פטנט על תהליך בידודו של הרדיום, ובכך אפשרה לקהילה המדעית מחקר ללא הפרעה. קירי הייתה האדם הראשון שקיבל או חלק שני פרסי נובל. היא אחת משני האנשים היחידים בהיסטוריה שזכו לפרס נובל בשני תחומים שונים (השני הוא לינוס פאולינג שקיבל פרס נובל לכימיה ופרס נובל לשלום). בין מחקריה - קביעת הסטנדרט של הרדיום ומחקר על משקלו האטומי של הרדיום. היא כתבה על מחקריה ספר בן שני כרכים בשם "מסות על רדיואקטיביות".
בשנת 1906 נהרג פייר קירי בתאונה, כאשר נדרס על ידי עגלה רתומה לסוס. לא ידוע האם נפל ברחוב בשל הסחרחורת הקשה שסבל ממנה כמו מארי בשל העיסוק בחומרים פולטי האנרגיה, או שמא החליק בשל הגשם הסוחף שירד באותו יום. מארי לא נישאה שוב, אם כי נודע שקיימה פרשיית אהבים עם הפיזיקאי הנשוי פול לנז'בן.
לאחר מותו של פייר, מארי המשיכה בניסויים, ואף החלה ללמד באוניברסיטת פריז במקומו של פייר קירי.
לאחר מות בעלה, מארי קירי זכתה בפרס נובל נוסף בכימיה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה יזמה קירי הפעלה של מכוני רנטגן ניידים לסיוע לפצועי מלחמה, ביחד עם בתה אירן.
מותה
קירי נפטרה ב-4 ביולי 1934. מחלתה אובחנה כאנמיה אפלסטית (Aplastic anemia), אך הדעה הרווחת במחקר במאה ה-21 היא שמדובר היה בתסמונת קדם-לויקמית (סוג של מיילודיספלזיה) הדומה לאנמיה אפלסטית, והופכת ללויקמיה קטלנית. מחלתה נגרמה כפי הנראה בעקבות חשיפתה לקרינה רדיואקטיבית ממחקריה. הערכה זו התחזקה לאחר שבבדיקות שנערכו בביתה בשנות התשעים נמצאו שרידים רדיואקטיביים ובמיוחד על ספרי הבישול שלה.
משפחתה
בתה הבכורה, אירן ז'וליו-קירי (Irène Joliot-Curie) זכתה אף היא בפרס נובל בכימיה (יחד עם בעלה פרדריק ז'וליו-קירי) ב-1935, ובכך הפכה משפחת קירי לאחת המעטות שבהן הורה ובן או בת זוכים בפרס נובל (בתחומים שונים), כמו למשל נילס בוהר ובנו אגה בוהר. כמו כן, הנרי לבואז, בעלה של בתה אווה עמד בראש ארגון יוניצ"ף כשזה זכה בפרס נובל לשלום.
בתה אווה קירי פרסמה בשנת 1937 ביוגרפיה מקיפה על אמה. הספר זכה להצלחה גדולה ותורגם לשפות רבות כולל לעברית.
הנצחה
לכבוד בני הזוג נקבעה יחידת המידה הקודמת לרדיואקטיביות בשם קירי. היסוד קוריום נקרא על שמה ועל שם בעלה, פייר קירי.
מספר רב של מוסדות נקראים על שמה: מכון קירי בוורשה למחקר אונקולוגי אשר נוסד על ידה כמכון הרדיום, מכון קירי בפריז אשר החל כמעבדתה באוניברסיטה של פריז ומכון פסטר, אוניברסיטת פייר ומארי קירי, ממשיכת הפקולטה למדעים של הסורבון, תוכנית מארי סקלודובסקה קירי למדענים אשר רוצים לעסוק במחקר מחוץ לארצם של האיחוד האירופי.
שני מוזיאונים מוקדשים לה, בורשה ובפריז.
בשנת 1995 הועבר ארונה ונקבר בפנתאון של פריז, האישה הראשונה שזכתה לכבוד זה.
מספר ביוגרפיות נכתבו אודותיה, בהן כאמור על ידי בתה איוו קירי ופרנסואז ז'ירו ב-1981. סרט קולנוע עליה בשם "מאדאם קירי" הופק בהוליווד והיה מועמד לפרס האוסקר של שנת 1943. בשנת 2019 הופק הסרט " מאדם קירי" בכיכובה של רוזמונד פייק.
המחקר של קירי
הרדיואקטיביות כתכונה אטומית
בקרל גילה כי הקרינה הנפלטת ממלחי האורניום הופכת את האוויר למוליך. מארי קירי ניצלה תכונה זו כדי לבחון באופן כמותי את עוצמת הקרינה הנפלטת מחומרים שונים. היא נעזרה באלקטרומטר הפיאזואלקטרי שפותח על ידי פייר קירי ואחיו ז'אק כדי למדוד את הזרם הזעיר העובר דרך דוגמת אוויר החשופה להשפעת החומר הרדיואקטיבי, כאשר מופעל עליה מתח גבוה (100V).
קירי בחנה באלקטרומטר את כל היסודות שהיו ידועים בתקופתה, כולל רבות ממתכות המעבר והלנתנידים (נאודימיום, פרסאודימיום, סקנדיום, גדוליניום, ארביום, סמריום, איטריום ואיטרביום) ויסודות שזה לא מכבר נתגלו (גליום, גרמניום ורובידיום). במקרה של היסודות הנפוצים היא בחנה מספר תרכובות שונות, ועבור היסודות הנדירים – את אלו שהצליחה להשיג מעמיתיה הכימאים. בנוסף בחנה מספר רב של סלעים ומינרלים.
בטבלה מופיעות מספר דוגמאות לעוצמת הזרם שמדדה עבור תרכובות שונות של אורניום:
+ רדיואקטיביות יחסית של חומרים החומר זרם (פיקואמפר)אורניום מזוהם בפחמן 24U2O5 27U3O8 18K2UO4 Na2UO4 12UO2(NO3)2 K2UO2(SO4)2 U2(SO4)3 7כלקוליט טבעית Cu(UO2)2(PO4)2 52כלקוליט מלאכותי 9
מחקרה העלה את המסקנות הבאות:
מכל היסודות הידועים, רק שניים הראו פעילות רדיואקטיבית: המתכות אורניום ותוריום, שהן היסודות בעלי המשקל האטומי הגבוה ביותר מבין היסודות הטבעיים.
הפעילות הרדיואקטיבית הייתה קיימת בכל התרכובות של מתכות אלו.
הפעילות הרדיואקטיבית ירדה ככל שאחוז המתכת בתרכובת היה נמוך יותר.
מספר מינרלים טבעיים הראו פעילות רדיואקטיבית חריגה, והקרינה שפלטו הייתה חזקה אף מזו של המתכת הטהורה.
על סמך מסקנותיה העלתה קירי שתי השערות:
הרדיואקטיביות היא תכונה אטומית, תכונה של היסוד האקטיבי, ואינה תלויה באינטראקציות כימיות עם יסודות אחרים.
המינרלים הטבעיים מכילים יסוד אחר, לא ידוע, שפעילותו הרדיואקטיבית גבוהה משל האורניום.
כדי לאשש את ההשערה השנייה, הכינה קירי כלקוליט (מינרל המכיל אורניום) באופן מלאכותי מיסודותיו, והראתה כי פעילותו נמוכה בהרבה מזו של הכלקוליט הטבעי, ואף מזו של האורניום (שורה אחרונה בטבלה לעיל).
המהלך הכימי
ממוזער|מהלך ההפרדה הכימי בעזרתו בודדה מארי קירי את הפולוניום. סמלי היסודות המודגשים מציינים יסודות רדיואקטיביים.
כדי לבודד את היסוד הלא-ידוע, שהרדיואקטיביות שלו רבה יותר משל האורניום, ביצעה קירי אנליזה כימית למינרל זיו הזפת (פצלת העטרן), שהראה את הפעילות הגבוהה ביותר במחקרה הראשוני. הטכניקה בה השתמשה היא המסת המינרל בחומצה והפרדת היסודות על ידי תגובות שיקוע והמסה: הוספה של מימן גופרי לתמיסה גורמת לעופרת, ביסמות, נחושת, ארסן ואנטימון לשקוע כתרכובות גופרית לא מסיסות; הוספה של אמון גופרי ממיסה ומסלקת את הארסן והאנטימון; חומצה חנקתית ממיסה את הביסמות והנחושת, ומשאירה את העופרת כמשקע; הוספה של אמוניה לתסנין גורמת לשקיעה של הביסמות. פייר ומארי עקבו אחרי תהליך ההפרדה באמצעות האלקטרומטר, ומצאו כי היסוד הרדיואקטיבי הנעלם מלווה את הביסמות בכל התהליכים. כדי להפרידו מהביסמות השתמשו בטכניקה נוספת: חימום הביסמות הגופרי בצינור זכוכית. היסוד הנעלם המריא ונאסף בחלקים הקרים יותר של הצינור, בעוד תרכובת הביסמות נשארת ברובה באזור המחומם. בדרך זו הצליחו בני הזוג לרכז את היסוד הנעלם במידה כזו שהקרינה שהוא פלט הייתה גדולה פי 400 מזו של אורניום. ב-18 ביולי 1898 דיווחו על גילויו של היסוד החדש לאקדמיה הצרפתית למדעים, כשהם משתמשים לראשונה בשם "רדיואקטיביות" כדי לתאר את תופעת הקרינה האטומית.
קירי בחרה ליסוד החדש את השם "פולוניום", על שם מולדתה. בני הזוג הצליחו לזהות את הפולוניום, אך לא לבודדו. התוצר שקיבלו אפילו לא התקרב ליסוד הטהור – הקרינה של פולוניום גבוהה פי 10 מיליארד מזו של אורניום, וכמותו במחצבי האורניום קטנה פי 5000 מזו של הרדיום. רק 12 שנה מאוחר יותר עתידה הייתה קירי להצליח להפיק כמות של 0.1 מ"ג של פולוניום.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
לקריאה נוספת
אווה קירי, מאדאם קירי, מצרפתית: מרים וגבריאל טלפיר, תל אביב: גזית, 1943.
אילין ביגלנד, פרשת חייה של מרי קיורי, מאנגלית: שלמה טנאי, אנקור, תשי"ט
אליס טהורן, חייה של מאדאם קיורי, מאנגלית: אלה אמיתן, קאסטילון תל אביב: יזרעאל, 1965
נעמי פסחוף, מרי קירי : ומדע הרדיו-אקטיביות, מאנגלית: עמוס כרמל, תל אביב: משכל, 1999
ברברה גולדסמית, גאונות אובססיבית: העולם המדעי והאישי של מארי קירי, הוצאת אריה ניר, 2005.
תמי שם-טוב, מארי קירי שגלתה את הקרנים החזקות בעולם (ממציאים ומגלים), אור יהודה: הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013.
איסבל סנצ'ז וגארה, מארי קירי (קטנות-גדולות), יפו: הוצאת צלטנר, 2017. תרגום: יהודה אטלס.
קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת.
ג'ליאן קנטור, מחצית החיים,הוצאת סימנים.ידיעות אחרונות. ספרי חמד,2022. תרגום:ניצה פלד.
קלודין מונטיי, מארי קירי ובנותיה, הוצאת שוקן, 2022. תרגום: רמה איילון.
קישורים חיצוניים
עופר בן חורין, ניידות הרנטגן הראשונות- המלחמה של מארי קירי, באתר MRI הפורטל הישראלי
הודעת פטירה בניו יורק טיימס
, 7 בנובמבר 2011
מכתב בכתב ידה של קירי, בו הסבירה לחברתה כי תאלץ לבטל ביקורה – עקב קבלת פרס נובל השני באתר הספרייה הלאומית
רן תלם בסדרת הרשת ׳נסיעה מספר׳ מספר על סיפורה המופלא של מארי קירי
כתבה על סיפור האהבה של מארי קירי ופול לנזבן מאת ד"ר אורנה ליברמן באתר פרנקופילים אנונימיים. Marie Curie, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:זוכי פרס נובל פולנים
קטגוריה:זוכות פרס נובל צרפתיות
קטגוריה:זוכי פרס נובל צרפתים
קטגוריה:מגלי יסודות כימיים
קטגוריה:רדיואקטיביות
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
מארי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פריז
קטגוריה:זוכות פרס נובל לכימיה
קטגוריה:זוכי פרס נובל לכימיה
קטגוריה:זוכות פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:מדעניות פולניות
קטגוריה:זוכי מדליית דייווי
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:כימאיות צרפתיות
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי פולין
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולים
קטגוריה:זוכי מדליית אליוט קרסון
קטגוריה:פיזיקאיות צרפתיות
קטגוריה:צרפתים ממוצא פולני
קטגוריה:מדעניות צרפתיות במאה ה-19
קטגוריה:צרפתיות שנולדו ב-1867
קטגוריה:נפטרות ב-1934
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:אישים שזכו בפרס נובל יותר מפעם אחת
קטגוריה:זוכי מדליית ג'ון סקוט | 2024-10-08T13:03:01 |
לואי פסטר | לואי פסטר (בצרפתית: Louis Pasteur; 27 בדצמבר 1822 – 28 בספטמבר 1895) היה כימאי וביולוג צרפתי שנודע בזכות תרומתו לעקרונות החיסון, התסיסה והפיסטור, ולהבנת כיראליות בכימיה וביסוס. פסטר זכור בזכות פריצות הדרך הבולטות שהשיג בחקר המחלות ובמניעתן בזכות תרומתו לתאוריית מחלות מחיידקים שנחשבת לאחת מפריצות הדרך הגדולות ביותר של המדע. התגליות שלו ושל ממשיכי דרכו הצילו חיים של מיליוני אנשים בכל שנה מאז תקופתו ועד היום.
הוא הקטין את התמותה מזיהומים בלידה ויצר את החיסונים הראשונים עבור המחלות כלבת וגחלת. הניסויים והתגליות שלו בתחום הרפואה הניבו ביסוס חזק, פרסום ותמיכה לתאוריית מחלות מחיידקים שטוענת כי חלק מהמחלות נגרמות בידי חיידקים ווירוסים. הצלחה תאוריה זו הובילה לפיתוח של מיקרוביולוגיה קלינית, ואת יישומה ברפואה המודרנית שאפשרה מניעה וטיפול במחלות מידבקות רבות שבעבר גרמו למותם של ילדים ומבוגרים בכל העולם. בציבור הרחב הוא זכור כיום גם בזכות תרומתו לטכנולוגיות טיפול בחלב, ביין ובמוצרים נוספים כדי למנוע זיהום במזון על ידי חיידקים, תהליך שכיום קרוי פסטור, על שמו. הוא נחשב לאחד משלושת המייסדים של הבקטריולוגיה, יחד עם רוברט קוך ופרדיננד כהן, וידוע כ"אבי המיקרוביולוגיה".
פסטר אחראי להפרכת תאוריית הבריאה הספונטנית. הוא ביצע ניסויים שהראו כי ללא מקור זיהום, מיקרואורגניזמים אינם יכולים להתפתח במצע כלשהו. בחסות האקדמיה הצרפתית למדעים, הוא הדגים כיצד בצלוחיות מעוקרות וחתומות אין מתפתחים חיים, אך בצלוחיות מעוקרות ופתוחות יכולים להתפתח מיקרואורגניזמים. באמצעות שימוש בבקבוק בעל פייה מעוקלת דמוית צוואר ברווז, הדגים כי חשיפה לאבק שמצוי באוויר (ונושא מיקרואורגניזמים) מעודדת צמיחת מיקרואורגניזמים, אך חשיפה לאוויר עצמו ללא אבק זה, מותירה את המצע נקי מחיידקים.
אף שפסטר אינו הראשון שהציע את תאוריית החיידקים, הוא פיתח אותה, ניהל ניסויים שהדגימו בצורה ברורה את תקפותה, והצליח לשכנע את רוב המדענים באירופה בנכונותה.
קורות חיים
ילדות
לואי פסטר נולד בשנת 1822 בעיר דול שבצרפת, בן למשפחה קתולית ענייה. הוא היה בנם השלישי של ז'אן פסטר ואשתו. ב-1827, עברה משפחתו לעיירה "Arbois", ובשנת 1831 הוא החל ללמוד בבית ספר עממי בתור התלמיד הכי צעיר. פסטר היה תלמיד בינוני בשנות לימודיו הראשונות, אך עם הזמן התחיל להתעניין בקריאת ספרים ונהיה עוזרו האישי של המורה שלו בבית ספרו.
השכלה
בשנת 1839, כשהיה בן 16, החל פסטר ללמוד ב-Institution Barbet שבפריז. אולם לא עבר זמן רב, וגעגועיו לביתו היו רבים עד כי עמד על סף משבר נפשי קשה, שהביא להחזרתו הביתה על ידי אביו. לאחר מכן נרשם למכללה בבזאנסון וכשעבר בהצלחה את הבחינות בסוף לימודיו, קיבל תואר מומחה למדעים ב-1840. בשנת 1842 קיבל תואר נוסף, מוסמך במדעים, אבל עם הישגים נמוכים בתחום הכימיה. ניסיונו הראשון להתקבל לאקול נורמל סופרייר בשנת 1842 נכשל, והוא הצליח בכך רק בשנת 1843. בשנת 1845 קיבל תואר בוגר במדעים. בשנת 1846 קיבל משרת פרופסור לפיזיקה ב- Collège de Tournon במחוז ארדש, אך Antoine Jérôme Balard רצה אותו בחזרה ב'אקול נורמל סופרייר' כעוזר בקורסים בכימיה. פסטר הצטרף לבאלרד והחל את המחקר שלו בתחום הקריסטלוגרפיה. ב-1847 הוא הגיש שתי תזות, האחת בכימיה והשנייה בפיזיקה.
תגלית הגבישים
במהלך מחקרו הופנתה התעניינותו של פסטר למדע הגבישים. ב-1848 גילה תגלית בעלת ערך רב בתחום זה, שזיכתה אותו באות לגיון הכבוד הצרפתי: הבדלים במבנה גבישי בין שני האננטיומרים של חומצה טרטרית. תגלית זו הביאה להתפתחות הסטריאוכימיה ולהבנת תכונת הכיראליות של מולקולות מסוימות.
בשנת 1849, בהיותו רק בן 27, מונה פסטר לפרופסור לכימיה באוניברסיטת שטרסבורג. שם החל בחקירותיו בשטח התסיסות.
המצאת הפסטור
בשנת 1854 מונה לפרופסור ומנהל אוניברסיטת ליל, בזמן זה כבר היה ידוע כאבי תורת החיידקים (בקטריולוגיה). מדע הבקטריולוגיה היה עדיין בחיתוליו, שעה שפסטר החל במחקרו על תסיסה. הוא יישב את בעיית הופעת החיידקים ורעיון זה הניח את הדרך לקראת תהליך הפסטור (שנקרא על שמו), להפחתה משמעותית של מספר החיידקים בחלב, יין, בירה, מיצי פירות ודבש. ב-1856 זכה במדליית רמפורד.
תרומות נוספות למדע
בין תרומותיו האחרות:
הראה באמצעות ניסוי שצמיחתם של מיקרואורגניזמים על מצע מזין אינה נובעת מבריאה ספונטנית.
עזר לפתח חיסון לכלבת בעזרת ניסויים רבים; הניסוי המוצלח הראשון בוצע בילד חולה ב-6 ביולי 1885. בעקבות הצלחתו, הגיעו אליו פניות מרחבי אירופה של אנשים שננשכו על ידי חיות משוטטות.
מותו
משנת 1868 פסטר סבל מספר פעמים משבצים מוחיים; בשנת 1887 הוא ייסד את מכון המחקר הרפואי הנושא את שמו: מכון פסטר ועמד בראשו עד למותו. השבץ משנת 1894 פגע קשות בבריאותו של פסטר; הוא נפטר בשנת 1895 כשהוא מוקף בבני משפחתו, תלמידים וידידים נאמנים. מכון פסטר ממשיך עד היום במפעל בו החל לואי פסטר, בפיתוח חיסונים ותרופות למחלות.
משפחתו
בזמן שלימד באוניברסיטה הכיר את מריה לורנט, שהייתה בתו של רקטור האוניברסיטה. הם נישאו ב-29 במאי 1849 . מריה הייתה במשך כל חייהם המשותפים לעוזרתו התומכת של פסטר וסייעה לעבודתו גם כשסבל מנכות בשנותיו המאוחרות. לפסטר ולמריה נולדו חמישה ילדים, אך רק שניים מתוך ילדיהם הגיעו לבגרות, שכן שלושת ילדיהם האחרים מתו מטיפוס - דבר שלא היה חריג במיוחד בתקופה זו. טרגדיות אלה נתנו מוטיבציה לפסטר לרפא מחלות מידבקות.
מורשתו
חצי האי פסטר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו.
מכון פסטר (ירושלים) שנוסד בשנת 1913 על ידי הד"ר אריה בעהם לצורך מניעה וטיפול בכלבת, באבעבועות שחורות, במחלות זיהומיות אחרות וייצור חיסונים היה קרוי על שמו. המכון פעל עד שנות ה-40 של המאה ה-20.
לקריאה נוספת
האויב מבעד למיקרוסקופ : חיי לואי פסטר מאת: ס' קוזניצובה. תל אביב, הוצאת מסדה, 1919
הנער העקשני: חיי לואי פסטר מאת יאנוש קורצ'אק, (1935). הוצאת מ. נוימן 1957 / מפולנית - שמשון מלצר, הוצאת אדם, 1978.
קישורים חיצוניים
רועי צזנה,
איתי נבו, יין, משי, חיי אדם: 190 שנה להולדת פסטר, המאור הקטן, רשת ב', דצמבר 2012
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריה של הרפואה
קטגוריה:חוקרי טבע
קטגוריה:אימונולוגים צרפתים
קטגוריה:כימאים צרפתים
קטגוריה:מיקרוביולוגים צרפתים
קטגוריה:בקטריולוגים צרפתים
קטגוריה:מפתחי חיסונים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ליל צפון צרפת
קטגוריה:סגל אוניברסיטת שטרסבורג
קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי צרפת
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:זוכי מדליית רמפורד
קטגוריה:כלבת
קטגוריה:סטריאוכימאים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1822
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1895 | 2024-08-01T00:21:32 |
אלכסנדר פלמינג | ממוזער|סר אלכסנדר פלמינג מקבל את פרס נובל מידי מלך שוודיה בשנת 1945
190px|ממוזער|שמאל|מדליית פרס נובל שהוענקה לפלמינג
סר אלכסנדר פלמינג (באנגלית: Alexander Fleming; 6 באוגוסט 1881, דארוול, סקוטלנד – 11 במרץ 1955, לונדון, אנגליה) היה רופא ומדען סקוטי, מגלה הפניצילין, האנטיביוטיקה הראשונה, המשמשת לריפוי מחלות זיהומיות, גילוי שנחשב למהפכה בתולדות הרפואה. חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945.
מחקריו המוקדמים של פלמינג
במלחמת העולם הראשונה שירת פלמינג כקצין רפואה בשירות בריטניה במשך כארבע שנים. הוא נחשף בשירות למגוון גדול של נפגעי זיהום חיידקי, וניצל את ההזדמנות כדי להמשיך את מחקריו בנוגע להידבקות בזיהומים ולמאבק בהם. אחרי המלחמה שב פלמינג לבית החולים האוניברסיטאי סנט מרי שבו עבד קודם לכן, והמשיך לעסוק במחקר ובהוראה.
במשך כל השנים האלה המשיך לעסוק בנושא אחד, שיפור הסלקטיביות של החומרים קוטלי החיידקים. מרבית מחקריו עסקו בחיפוש אחר חומרים יעילים בהשמדת חיידקים מבלי לגרום נזק לרקמות בריאות או לחולה. מרבית החומרים ה"אנטי חיידקיים" שפותחו עד אז תקפו תאים ללא הבחנה, וגרמו לחולים נזק קשה לא פחות מהנזק שגרם הזיהום עצמו.
בשנות ה-20 של המאה ה-20, לאחר כעשרים שנות מחקר, גילה פלמינג חומר נוגד חיידקים שנקרא "ליזוזים". חומר זה, המצוי בנוזלי גוף כמו זיעה ודמעות, הוכח אומנם כקוטל חיידקים סלקטיבי, אך הוא השפיע רק על חיידקים בלתי מזיקים ולכן נחשב כחסר תועלת לבריאות הציבור.
הפניצילין
בשנת 1928, תוך כדי מחקר על זיהום הגורם למחלת השפעת, הבחין פלמינג כי באחת מצלחות הפטרי (צלוחיות זכוכית מלאות במזון המשמשות לגידול חיידקים במעבדה), שהכילו מושבה של חיידקים, התפתח עובש, וסביב העובש נוצרה טבעת נקייה מחיידקים.
ניסיונו הרב של פלמינג כחוקר עזר לו לעמוד על חשיבותו של הגילוי המקרי והוא המשיך לחקור את תכונותיו של העובש כקוטל חיידקים. הוא גילה כי חומר פעיל מסוים בתוך העובש - שאותו כינה "פניצילין" מפני שהתפתח בצלוחית פטרי של פטריה מסוג "פניציליום" - מסוגל לקטול חיידקים ביעילות, אפילו בריכוז נמוך, כשהוא מדולל מאוד. בשלב זה ניגש פלמינג לבדוק את השפעתו של החומר החדש על תאים חיים, כדי לוודא שאינו רעיל או מזיק לגוף החולה.
משהתברר לו כי הפניצילין אינו מזיק לגוף החי, נפרצה הדרך לפיתוחה של תרופה קוטלת חיידקים, בעלת יעילות חסרת תקדים. אולם הדרך הייתה עדיין ארוכה: בחלק זה של המחקר, שנמשך שנים רבות, הצליח צוות של חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, בראשותם של הווארד פלורי וארנסט בוריס צ'יין, לפתח אב טיפוס של תרופה שניתן לייצרה באופן מסחרי.
רק בשנת 1941, שתים עשרה שנים לאחר פרסום מאמרו המדעי הראשון של פלמינג בנושא, החלו בייצור סדרתי של פניצילין. אנגליה וארצות הברית היו מצויות בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ותקציבי הביטחון העצומים שלהן הבטיחו תקציבי מחקר ופיתוח גדולים, והצלחה מסחרית מיידית ליצרנים. התרופה החדשה סופקה לראשונה לחיילים הפצועים של צבאות הממלכה המאוחדת וארצות הברית, והצילה את חייהם של רבים מהם.
על הישגו בגילוי הפניצילין ובזיהוי פעולתו, זכה פלמינג לאותות הכבוד הגבוהים ביותר של הקהילה המדעית ושל הממלכה המאוחדת: הוא זכה לתואר אצולה בשנת 1944, ובפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945, שאותו חלק עם מפתחי התרופה, הווארד פלורי וארנסט בוריס צ'יין.
קישורים חיצוניים
"מיץ עובש" - פרק על פיתוח האנטיביוטיקה וחייו של אלכסנדר פלמינג בפודקאסט "מינהר הזמן", באתר תאגיד השידור הישראלי
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:ממציאים בריטים
קטגוריה:ביולוגים בריטים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
קטגוריה:היסטוריה של הרפואה
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:זוכי פרס נובל בריטים
קטגוריה:רופאים צבאיים בריטים
קטגוריה:מפתחי תרופות
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת סנט פול
קטגוריה:עמיתי הקולג' המלכותי לרופאים
קטגוריה:רופאים סקוטים
קטגוריה:בריטים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:סגל אימפריאל קולג'
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1881
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1955
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-08-12T18:29:35 |
דביאן | דֶּבְּיאָן גְנוּ/לִינוּקְס (באנגלית: Debian GNU/Linux) היא הפצת לינוקס קהילתית המפותחת על ידי קבוצה גדולה של מתנדבים מרחבי העולם. בנוסף לגרעין מערכת ההפעלה, כוללת המערכת אלפי חבילות תוכנה חופשיות נוספות, מיעוט התוכנות משולבות בבסיס המערכת ורובן ניתנות להתקנה לפי בחירת וצורך המשתמש מאתרי מקורות של דביאן. דביאן מתאפיינת בהיצמדותה לעקרונות יוּנִיקְס והתוכנה החופשית, בשיתוף הפעולה בפיתוח התוכנות, בתהליך בקרת האיכות שלה, ובאמנה החברתית העומדת במרכזה ומתווה את מטרותיה.
דביאן נוסדה על ידי אִיאָן מָרְדוּק בשנת 1993, והיא אחת מהפצות הלינוקס הפעילות הוותיקות ביותר. דביאן היא הפצה פופולרית ומשפיעה מאוד, הפצות לינוקס רבות מתבססות על המבנה היסודי של דביאן, ובהן: אוּבּוּנְטוּ, מִינְט ו־Tails. דביאן יכולה לשמש הן כמערכת הפעלה לשרת והן כמערכת הפעלה למחשב אישי סטנדרטי. היא תומכת במגוון ארכיטקטורות חומרה. מקור השם „דֶּבְּיאָן״ הוא בשילוב בין השם של יוצר ההפצה אִיאָן (lan), ובת זוגו דאז ולימים אשתו ואחר כך גרושתו דֶּבְּרָה (Debra Lynn).
היסטוריה
פרויקט דביאן הוכרז לראשונה ב־16 באוגוסט 1993 בידי איאן מרדוק. המניע לתחילת הפרויקט היה חוסר שביעות רצון מצורת התפתחותה של Softlanding Linux System (SLS) שהייתה באותה תקופה הפצת לינוקס פופולרית, אך סבלה מתחזוקה לקויה וריבוי באגים. באותו זמן פרסם מרדוק את המניפסט של דביאן, בה כלולה השקפתו על פיתוחה של מערכת הפעלה חדשה ברוח הלינוקס וה־GNU. פיתוח המערכת החל באיטיות, והגרסה הראשונה (0.9) יצאה ב־1995. באותה שנה החל תהליך ההתאמה לארכיטקטורות שונות מ־i386, וב־1996 יצאה גרסה 1.0 של דביאן. באותה שנה החליף ברוּס פֶּרֶנס (Bruce Perens) את מרדוק כמוביל הפרויקט. באותו זמן הציע אחד המפתחים שביסודה של ההפצה תוצב אמנה חברתית בין מפתחי ההפצה והמשתמשים. דיונים על תוכן האמנה התנהל ברשימות תפוצת הדוא"ל של דביאן, עד שהובשלה האמנה החברתית של דביאן (Debian Social Contract), קווי המדיניות של דביאן בנוגע להגדרתה של תוכנה חופשית (Debian Free Software Guidelines) וההתחיבות להמשך פיתוחה של דביאן.
ב־1999 יצאו שתי גרסאות מענף 2.x של דביאן, שכללו התאמה לארטיקטורות חומרה נוספות יחד עם חבילות תוכנה נוספות. באותו זמן פותח כלי ניהול החבילות APT, והוחל פיתוח דביאן על בסיס קרנל שונה מלינוקס, ה־Hurd. בשנת 2000 הופרד לראשונה הפיתוח לענף יציב וענף פיתוח (Testing), ובסוף אותה שנה התקיים לראשונה כנס מפתחי דביאן (DebConf).
ביולי 2002 יצאה גרסה 3.0 של דביאן (Woody), גרסה יציבה שתוכננה לקבל עדכונים בודדים עד ליציאתה של הגרסה היציבה שלאחריה. מחזור היציאה הארוך של דביאן גרר ביקורת רבה בקהילת התוכנה החופשית, והובילה להקמת הפצות גנו/לינוקס נוספות, בהן אובונטו, הפצת לינוקס הדומה בעקרונותיה לדביאן, ועושה שימוש ברבים מהכלים שפותחו במסגרתה, למשל מערכת הפצת תכנה ועדכונים APT.
ההפצות הפעילות
ממוזער|דביאן גנו/לינוקס בגרסה 9.6 עם שולחן העבודה KDE. במהלך ההתקנה ניתן לבחור מגוון סוגים של סביבות שולחן עבודה
הפצת Stable, גרסה יציבה אשר עברה תהליכי בקרת איכות וניפוי שגיאות קפדניים, אם כי בדרך כלל פחות עדכנית לגבי תוכנות חדשות. ראו רשימה של גרסאות אלו בהמשך.
הפצת Unstable, הקרויה גם Sid, שם מתבצע הפיתוח היומיומי של המערכת. חבילות חדשות או גרסאות חדשות של חבילות קיימות נכנסות בתחילה ל־Unstable, ובשל השינויים התדירים בהפצה זו בדרך כלל המשתמשים בה חשופים יותר לבאגים שונים. עם זאת, החבילות בה לרוב חדישות ומתעדכנות בתדירות גבוהה יחסית.
הפצת Testing, זוהי הפצה "אוטומטית", חבילות הנמצאות ב־Unstable למשך זמן מוגדר ונחשבות לנקיות מבאגים עוברות להפצה זו. אחת לכמה זמן מוכרזת "הקפאה" בהפצה זו, ולאחר תהליך מוקפד של ניפוי באגים ובקרת איכות היא מחליפה את הפצת ה־Stable.
בנוסף יש גם:
הפצת Oldstable, הגרסה היציבה הקודמת. נתמכת במשך כשנה לאחר יציאת הגרסה היציבה החדשה, על מנת לאפשר מעבר פשוט יותר.
הפצת Experimental - זהו מקור חבילות שלא כולל הפצה מלאה. הוא מכיל חבילות חדשות יותר מ־Unstable אשר מסיבה כלשהי אי־אפשר להכניסן מיד, אך הן מעניינות קהל בודקים מספיק גדול.
כל שמות הקוד של ההפצות נלקחו משמות הדמויות מסרטי "צעצוע של סיפור" של חברת פיקסאר, כגון "באז", "וודי", "רקס" ו"סלינק", וההפצה הלא יציבה מכונה "סיד", על שם דמותו של הילד השכן הורס הצעצועים. מסורת זו החלה מכיוון שברוס פרנס היה מעורב בשלבי הפיתוח הראשוניים של דביאן בעת עבודתו בפיקסאר.
חבילות התוכנה בהפצה זו מתעדכנות באופן סדיר ובתדירות גבוהה. לכל חבילה יש מתחזק, אשר אחראי על הכנת חבילות deb מקוד המקור באתרי הפיתוח של התוכנות השונות. באחריות המפתח לוודא את תקינות קוד המקור, לדווח על בעיות למאגר באגים מרכזי, לתעד המידע בחבילה עבור מערכת ניהול החבילות, לוודא פתרון של תלויות בין החבילה ותוכנות אחרות ועוד.
הבדלים מהותיים נוספים בין דביאן להפצות אחרות הם: כמות החבילות הגדולה, מנגנון מתוחכם להתקנת חבילות בשם apt (שכבר אומץ על ידי הפצות אחרות), ותמיכה במספר גדול של חומרות (בנוסף ל־PC). בעבר נחשבה דביאן לבעלת התקנה קשה יחסית להפצות אחרות. זאת מכיוון שהמפתחים של דביאן דוגלים בהענקת גמישות רבה מאוד למשתמש, וכתוצאה המשתמש צריך היה לענות על שאלות רבות. כתוצאה מהגמישות הרבה, הפצה זו מקובלת מאוד בקרב משתמשים מנוסים. כיום ההתקנה של דביאן ידידותית מאוד גם למשתמשים מתחילים, והיא אף מתורגמת לעברית ושפות אחרות כגון אמהרית, רוסית וערבית, הודות לעבודתם של מתנדבים מרחבי העולם. בעבר משתמשים שרצו לנסות את דביאן ללא התקנה יכלו להשתמש ב־Knoppix, גרסת Live-CD של דביאן אשר אפשרה גם התקנה של המערכת.
דרישות חומרה
על פי אתר ההפצה, דרישות החומרה עבור הגרסה הנוכחית (Debian Bullseye):
+ סוג התקנה נפח RAM מינימלי נפח RAM מומלץ מהירות שעון מעבד מינימלית (עבור IA-32) מקום פנוי בדיסק הקשיחללא סביבת שולחן עבודה256 MB512 MB2 GBעם סביבת שולחן עבודה1 GB2 GB1 GHz10 GB
גרסאות
+ מספר גרסה שם קוד תאריך הוצאה מספר חבילות עדכוניאבטחה הערות 1.1 buzz (באז) 17 ביוני 1996 474לא dpkg מופיע לראשונה, ליבת לינוקס 2.0 1.2 rex (רקס) 12 בדצמבר 1996 848לא - 1.3 bo (בו-פיפ) 5 ביוני 1997 974לא - 2.0 hamm (הֵאם) 24 ביולי 1998 כ־1500לא מעבר מ־libc5 ל־glibc, תמיכה בארכיטקטורת m68k 2.1 slink (סלינקי) 9 במרץ 1999 כ־2250לא מערכת ניהול החבילות APT. תמיכה בארכיטקטורות sparc ו־alpha. תופסת יותר מ־CDROM אחד. 2.2 potato (מר ראש תפוד) 15 באוגוסט 2000 כ־3900לא תמיכה בארכיטקטורות PowerPC ו־ARM. 3.0 woody (השריף וודי) 18 ביולי 2002 כ־8500לא תמיכה בארכיטקטורות PA-RISC, IA64, MIPS ו־S/390. מופצת גם על DVD. 3.1 sarge (סַמָל) 6 ביוני 2005 כ־15000לא תמיכה בארכיטקטורות AMD64 (לא רשמית), תוכנת התקנה חדשה, הוספת DokuWiki 4.0 etch (אץ'-א-סקץ') 8 באפריל 2007 כ־18200לא AMD64 נתמך רשמית. 5.0 lenny (לֶני) 19 בפברואר 2009 כ־23000לאתמיכה במעבדי ARM EABI 6.0 squeeze (סקוויז) 6 בפברואר 2011 כ־29000לאמדיניות חדשה: רכיבי קושחה שאינם חופשיים הושמטו ממאגר ה־main 7.0 wheezy (ויזי) 4 במאי 2013 כ-36000לא Multiarch, תמיכה ב UEFI 8.0 jessie (ג'סי) 25 באפריל 2015 כ-43000לאARM64 נתמך רשמית, systemd כמנהל תהליכים במקום init, הפסקת התמיכה במעבדי איטניום ומעבדי SPARC9.0stretch (סטרץ') 17 ביוני 2017 כ-52000לאליבת לינוקס 4.9, הפסקת התמיכה במעבדי PowerPC בארכיטקטורת 32 ביט (תמיכה ב-64 ביט בלבד) ומעבדי פנטיום ישנים (פנטיום ופנטיום MMX)10.0buster (באסטר)7 ביולי 2019כ-59000LTSUEFI Secure Boot, מסגרת בקרת גישה לתוכנות (AppArmor) מובנית כברירת מחדל11.0bullseye (בול-פגיעה)19 באוגוסט 202159,551כןליבת לינוקס 5.1, הפסקת התמיכה במעבדי MIPS 32bit12.0bookworm (תולעת ספרים)10 ביוני 2023כןליבת לינוקס 6.1 LTS. Link-time optimization מופעל כברירת מחדל.13.0trixie (טריקסי)בפיתוחבפיתוח
מאגרים
בעיקרון דביאן לא כוללת תוכנה לא חופשית, הן מסיבות אידאולוגיות והן מסיבות של פשטות תחזוקה. בפועל נוצר לעיתים הצורך להשתמש בכמה תוכנות לא חופשיות. מאגר החבילות הראשי, שנקרא main, כולל רק תוכנה חופשית שלא תלויה לצורך בנייתה או תפעולה בתוכנה לא חופשית כלשהי.
בנוסף לmain, קיימים המאגרים non-free ו־contrib. ב־non-free יש חבילות לא חופשיות שונות. ב־contrib יש חבילות שכשלעצמן חופשיות, אולם תלויות בתוכנה לא חופשית אחרת (תוכנה מ־non-free או הורדה של תוכן ממקום אחר באינטרנט).
תאימות
ארכיטקטורות
הארכיטקטורות הנתמכות בגרסה היציבה הנוכחית הן:
i386 - מעוצב לעבודה על מעבדי PC בתצורת X86-32BIT.
amd64 - מעוצב לעבודה על מעבדי PC בתצורת X86-64BIT.
sparc - מיועד לתחנות העבודה של סאן מיקרוסיסטמס. כיום נתמכים רק מעבדי Ultrasparc ולא מעבדי Sparc הישנים יותר.
arm, armel - מיועד למחשבים עם מעבדי ARM. armel היא גרסה שמשתמשת בממשק החדש (EABI) של מעבדי ARM.
mips, mipsel - מיועד למחשבים עם מעבדי MIPS. mips הוא הארכיטקטורה הישנה יותר ומיועדת למערכת big endian ואילו mipsel החדשה מיועדת למערכות little endian.
s390 - מיועד למערכות מסוג S/390 (31 ביטים) של IBM, הרצות בדרך כלל כמכונות וירטואליות במערכות z/VM.
s390x - מיועד למערכות Z/Architecture (6 (64 ביטים) של IBM, הרצות בדרך כלל כמכונות וירטואליות.
PowerPC - מעבדים המצויים בחלק ממחשבי המקינטוש ובשרתי POWER של IBM
alpha - מחשבי Alpha של דיגיטל (כיום: בבעלות HP).
hppa - מיועדת למעבדי PA-RISC הישנים של HP.
ia64 - לארכיטקטורת איטניום של אינטל. היום בשימוש בעיקר על ידי HP.
m64k - מיועדת למעבדי 680xx של מוטורולה. על המעבדים הללו היו מבוססים מחשבי מקינטוש ואמיגה ישנים, אולם כיום עיקר השימוש בהם הוא במערכות משובצות.
ליבות
כמעט כל הגרסאות מבוססות על ליבת לינוקס. דביאן משמרת בשמה הרשמי את ההפרדה בין הליבה למערכת ההפעלה: Debian GNU/LINUX.
קיימות הפצות דביאן עבור ליבות מערכת חופשיות אחרות, אם כי אף אחת מהפצות אלו עדיין לא הגיעה למעמד "רשמי" כלומר לא זכתה להפצה ברמת Stable.
Debian GNU/HURD - מבוססת על ליבת Hurd של מיזם GNU
Debian GNU/kFreeBSD - מבוססת על ליבת FreeBSD
Debian GNU/NetBSD - מבוססת על ליבת NetBSD
בכל שלושת המקרים ההבדל הוא רק באותה ליבה וכל שאר המערכת, כולל libc משותף לשאר דביאן.
דביאן בישראל
ישנם ארבעה ישראלים בעלי מעמד "מפתח דביאן" רשמי בפרויקט דביאן. אנשים אלה עוסקים בין השאר גם בתמיכה בעברית בהפצה. כשם רשמי לתמיכה בעברית נבחר "דביאן עברי". ניתן לראות את רשימת החבילות הקשורות בעמוד החבילות.
ראו גם
תוכנה לטובת הציבור - מלכ"ר שקשור לפרויקט.
debconf
dselect
רשימת הפצות לינוקס
קישורים חיצוניים
דף הבית של פרויקט Debian GNU/Linux
דף הבית ואתר התמיכה של קהילת משתמשי דביאן גנו/לינוקס בישראל
הפרק על דביאן במדריך 'עוברים ללינוקס' באתר לינמגזין, 04/08/2005
הערות שוליים
קטגוריה:הפצות של GNU/לינוקס
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1993 | 2024-10-10T13:03:03 |
מתאן | מתאן (שם מדעי: Methane, מכונה גם גז הביצות) הוא תרכובת אורגנית פחמימנית רוויה במלואה, המופיעה בטבע כגז דליק, חסר צבע וריח. מתאן הוא האלקאן הפשוט ביותר, וכן התרכובת האורגנית הפשוטה ביותר; נוסחתו CH4.
על פי מודל VSEPR הצורה הגאומטרית של המתאן היא טטראהדרית.
המתאן הוא מרכיב עיקרי (מעל 70% בנפח) של גז טבעי, ולכן נחשב לדלק חשוב. בעירת מולקולה אחת של מתאן יוצרת מולקולה אחת של פחמן דו-חמצני (CO2) ושתי מולקולות מים:
האנרגיה המשתחררת בתהליך שריפה בלתי מבוקר, שבו המים משתחררים במצב גזי, היא כ-50 מיליון ג'ול לקילוגרם מתאן.
המתאן הוא גז חממה חזק בטווח הקצר; על פני 20 שנה, מתאן יוצר אפקט חממה גבוה פי 84 מאשר פחמן דו-חמצני באותה מסה, אך זמן החיים שלו באטמוספירה קצר יותר מאשר של הפד"ח. ריכוז המתאן הממוצע באטמוספירה עלה בעידן התעשייתי עד קרוב ל-2 חלקים למיליון, כמעט פי 4 מהריכוז היציב על פני כ-800 אלף שנה (לפי נתונים פלאו-קלימטולוגיים), אך ריכוז זה עדיין נמוך משמעותית מריכוז גזי החממה האחרים, ולכן המתאן אינו נחשב לגורם העיקרי להתחממות כדור הארץ כיום.
מתאן בכדור הארץ
רוב המתאן הקיים כיום בכדור הארץ נוצר כתוצאה מריקבון של חומרים אורגניים בתנאים אנאירוביים (תנאים של חוסר חמצן). לתהליך זה (הנקרא מתאנוגנזה) אחראיים חלק מהחיידקים הקדומים. הללו מפרקים את החומר האורגני במעמקי האדמה; פירוק זה, אשר מתרחש מזה מיליוני שנים, הוא זה שהביא להיווצרות מרבצי הגז הטבעי. החיידקים המייצרים מתאן כחלק מתהליך הפקת האנרגיה בתאיהם נקראים מתאנוגניים. לעומתם, חיידקים מתאנוטרופיים, צורכים מתאן ומשתמשים בו להפקת אנרגיה בתאיהם. בין שני סוגי החיידקים אין כל קשר.
מקור מרכזי לפליטת מתאן לאטמוספירה (שהיא אחד הגורמים לאפקט החממה) הוא גידול בעלי חיים בחקלאות המודרנית. יונקים מעלי גרה מסוגלים לאכול מזון צמחי ולפרק ביעילות את התאית בעזרת החיידקים הקדומים במערכת העיכול שלהם; בתהליך העיכול נוצר מתאן אשר נפלט דרך הפה (בדומה לגיהוק). כמות המתאן המיוצרת על ידי מעלי גירה מהווה כנראה עשרות אחוזים מפליטת המתאן העולמית, אך היא משתנה ממין למין ותלויה בפרמטרים כגון תזונה, גיל ומשקל, ולכן קשה להעריך את הכמות הנפלטת בכל מדינה. פליטת נוספת של מתאן מתרחשת כתוצאה מפירוק אנאירובי של צואת בהמות, בעיקר בשדות אורז המוצפים במים.
מתאן נמצא בכמויות גדולות באטמוספירות של כוכבי הלכת הגדולים, המכונים גם ענקי הגזים: צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. בנוסף, על פני טיטאן, אחד מירחי שבתאי, מתקיים מתאן במצב נוזלי, אשר יוצר מערכת אקלימית הכוללת עננים, משקעים ונהרות, בדומה למים על פני כדור הארץ.
נגזרות המתאן המצויות בשביטים ובאסטרואידים מעידות על היותו של המתאן חלק מחומרי המוצא של מערכת השמש. המתאן היה נפוץ גם באטמוספירה הראשונית של כדור הארץ אך הומר כמעט לחלוטין לפחמן דו-חמצני ולתרכובות אורגניות כבדות יותר.
מקורות עיקריים לפליטת המתאן לאטמוספירה
תעשיית הנפט והגז: תעשיות הדלקים הן פולטות עיקריות של מתאן לאטמפוספירה ופולטות כשליש משיעור פלטות המתאן האנושיות העולמי.
הטמנת פסולת וטיפול בשפכים: מתאן נוצר במטמנות פסולת וטיהור שפכים בעקבות פירוק של פסולת אורגנית בתנאים אנאירוביים (ללא חמצן) ובמעמקי מזבלות.
פעילות חקלאית: במגזר החקלאי מתאן נוצר ממספר תהליכים: מתהליכי עיכול של בעלי חיים, בעיקר מעלי גרה; מפירוק אנאירובי של צואת בעלי חיים וכתוצאה מגידול אורז בשטחים מוצפים. המקור הטבעי העיקרי לגז המתאן הוא פעילות חיידקים בקרקעית שטחי הביצות הנרחבים שבאזורים הטרופיים והסובטרופיים של כדור-הארץ. לכן המתאן מכונה גם "גז הביצות". החיידקים המתאנוגניים שבביצות אלה מפרקים תרכובות אורגניות - שרידי בעלי-חיים וצמחים השוקעים במים ופולטים 120–200 מיליון טון גז מתאן בשנה. מקור משמעותי נוסף, הקשור בפעילות האדם, הוא שדות האורז הנרחבים שבמזרח אסיה, שהמתאנוגנים שבקרקעיתם פולטים 70–120 מיליון טון מתאן בשנה.
כמות קטנה יחסית של מתאן נפלטת בעקבות פעילות געשית.
באדמות קפאת-עד קיימים ריכוזים גדולים של הגז. כאשר קיפאת העד מתחממת ומפשירה עקב ההתחממות הגלובאלית, היא משחררת כמויות גדולות של הגז, דבר המוביל למעגל משוב חיובי של התחממות נוספת עקב אפקט החממה שתורם המתאן, והפשרה נוספת של קיפאת העד.
הקטנת פליטת מתאן הקשורה בפעילות האדם
כדי להפחית את פליטת המתאן הנובעת מפעילות האדם, וכך להקטין את אפקט החממה ואת זיהום האוויר, ננקטים הצעדים האלה:
במזרח אסיה מנסים להגדיל את יבול האורז ליחידת שטח. בדרך זו יתאפשר להקטין את שטחי הגידול ואת פליטת המתאן המתרחשת בהם.
באוניברסיטת הוהנהיים (Hohenheim) בשטוטגרט שבגרמניה מפתחת קבוצת המחקר של ויניפרד דרוקנר (Drochner) "גלולות" המיועדות ליונקים צמחוניים, המכונות bolus. בשילוב עם תפריט מיוחד, יפחיתו גלולות אלו את כמות המתאן שפולטים עדרי הבקר והצאן הגדלים והולכים, ויאפשרו למטבוליזם שלהם לנצל חלק מהאנרגיה שהייתה מתבזבזת עם המתאן הנפלט. בכוונת החוקרים לשנות את הרכב אוכלוסיית המיקרואורגניזמים במערכת העיכול - להפחית את כמות החיידקים הפולטים מימן, ובעקבותיהם את הארכאונים המתאנוגנים, ולהגדיל את כמות החיידקים המייצרים סוכרים וחומרים זמינים אחרים.
ראו גם
צוללת לחקר האגמים בטיטאן
שער הגיהנום
גז מתאן
נפיחה
קישורים חיצוניים
שאיבת ביוגז מבטן ההר - הופכים את גז המטמנות למשאב
הערות שוליים
קטגוריה:אלקאנים
קטגוריה:גזי חממה
קטגוריה:גזים | 2024-07-25T07:21:35 |
אירופה (ירח) | אירופה הוא הירח השישי של כוכב הלכת צדק והשני מהירחים הגליליאניים (לפי מידת הקרבה לצדק). הירח אירופה התגלה על ידי גלילאו גליליי ב-1610, ונקרא על שמה של אירופה מהמיתולוגיה היוונית, שהוכתרה על ידי זאוס למלכת כרתים. אירופה הוא הקטן ביותר מבין הירחים הגליליאניים.
קוטרו של אירופה הוא כ-3,000 קילומטרים, והוא קטן במקצת לעומת הירח של כדור הארץ. הוא הירח השישי בגודלו במערכת השמש.
גילוי ומתן השם
הירח אירופה התגלה על ידי גלילאו גליליי ב-8 בינואר 1610, תוך שימוש בטלסקופ שבנה בעצמו. גלילאו עצמו העניק לארבעת הירחים שמצא את השם "הכוכבים של מדיצ'י", על שם ארבעה אחים מהמשפחה שחיו באותה העת (קוזימו, פרנצ'סקו, קרלו ולורנצו). ב-1612 נתן האסטרונום הגרמני סימון מריוס (Marius) לירחים את שמותיהן של ארבע האהובות של זאוס, ובהן אירופה.
תכונות
מבנה פנימי
לירח ליבת ברזל, מעטפת מסלע סיליקטי, שכבת מים נוזליים שעוביה בין 80–170 ק"מ ומעליה שכבת קרח. ישנן כמה השערות באשר לסיבה שהמים נותרו נוזליים: אנרגיית החום מתאוצת הגאות והשפל שגורמת לפעילות גאולוגית, התפרקות יסודות רדיואקטיביים בפנים הירח, או חום שנוצר בתקופה מוקדמת (אז, כנראה, היה הרבה יותר חם באירופה).
פני השטח
שמאל|ממוזער|300px|הדמית פני השטח של אירופהפני השטח של אירופה מכוסים בקרח והם נקראים "שטחים כאוטיים". אירופה הוא בין הגופים הפלנטריים מחזירי האור החזקים ביותר. הוא הגוף הפלנטרי החלק ביותר במערכת השמש: אין על אירופה פרט טופוגרפי שגובהו יותר מ-1,000 מטר מעל גובה פני השטח הממוצע, והתופעה הבולטת ביותר לעין הם קווים כהים החוצים אותו מכל ולכל כיוון (כמו באוקיינוס הארקטי). המראה "הצעיר" והחלק של פני השטח הוא אחת מהסיבות להשערה שבאירופה מתקיים אוקיינוס מים תת-קרקעי, העשוי לשמש מקום התפתחות לחיים מחוץ לכדור הארץ.
בספטמבר 2016 דיווחה נאס"א כי טלסקופ החלל האבל זיהה על אירופה סילוני מים אדירים, המגיעים לגובה של 200 ק"מ מעל פני השטח.
פני השטח מתחלקים לשניים:
מישורי קרח בעלי אלבדו גבוה.
אזור לא מישורי ולו אלבדו נמוך.
הצבעים באזור הלא מישורי הם שילוב של קרח מופשר למחצה ויונים של גופרית: הקרח המופשר למחצה מגיע מלמטה, עולה כלפי מעלה, ממלא סדקים וחודר לקרקע המכסה את פני השטח, ויוני הגופרית הם תוצר של הפעילות הגעשית של איו המוסע על ידי המגנטוספירה של צדק. בחצי הכדור הצפוני רואים כתמים אדמוניים ובורות שכל אחד מהם באורך 10 ק"מ, והם מכונים "נמשים". גודלן הזהה של תצורות אלה והמרווחים הזהים שביניהם, מעלים את האפשרות שקליפת הקרח של אירופה מתכווצת, וזה גורם לעליית קרח המים האדמומי המצוי מתחת לקליפת הקרח אל פני השטח, שעה שקרח קר יותר שוקע למטה.
מערכת הקווים
שמאל|ממוזער|300px|בצד שמאל יש סדק בקרח, בצד ימין יש אגמים תת-קרחיים, בתחתית התמונה רואים את האוקיינוס התת-קרחי, וברקע רואים את איו וצדק שגורמים להיווצרות הרצועות הקשתיות
מדענים סבורים כי מערכת הקווים הענפה המכסה חלקים נרחבים מפני השטח של אירופה הם חריצים במשטחי הקרח דרכם מפעפעים זרמים של קרח מופשר למחצה מעורב עם חומר סלעי, הקופאים על פני אירופה בשל הטמפרטורה הנמוכה על פני השטח. הרחבים שבסדקים הם ברוחב של כ-30 ק"מ, והארוכים שבהם באורך אלפי קילומטרים. הם יכולים להיות ישרים ומתעקלים ובמקומות רבים חוצים זה את זה. סך הכול מכסים הקווים בין 5% ל-15% מפני שטחו של הירח. לרובם מבנה רצועתי פשוט ועומקם אינו גדול מ-100 מטר. כל התצורות הקוויות של הירח תואמות ללחץ של נדידת הקטבים.
ישנם כמה סוגי סדקים:
רצועות כהות דמויות יתד
סדקים מחוספסים וכהים המצויים באזור קו המשווה. כיוון סדיקתם דרום מזרח והם בין הרחבים מכלל רצועות הסדקים של הירח. רוחב הסדקים אינו דועך בהדרגתיות אלא נקטע בצורה חדה. שולי הרצועות חדים, והחומר הממלא אותם הוא כהה יחסית, כך שתצורת היתד שלהם מובחנת. יש שאומרים שהתרחבות וסיבוב של גושים מהקרום שהיה קיים קודם להיווצרות גרמו להיווצרות הסדקים הללו, ויש שאומרים שהעתק הסטה אופקית (העתק חילוף) הם שעיוותו את קרום הירח ושסיבוב קל של פלטות הקרום פתחו מרווחים אשר לתוכם חדר מלמטה קרום מופשר למחצה מעורב עם חומר סלעי, וכך נוצרו את הרצועות.
רצועות משולשות
סדקים ששוליהם כהים ורצועות בהירות וצרות במרכזם. סדקים אלה בעלי היקף גלובלי. הרצועות המרכזיות הן למעשה קו רכס ובדרך כלל הן מתמזגות עם קו רצועתי חום. מכיוון שהסדקים חוצים זה את זה אפשר להסיק שלשדות הלחץ היו כיוונים שונים ולגלות את גילם היחסי, כלומר איזה סדק קדם לאיזה סדק.
בדרך כלל הרצועות המשולשות נעלמות כאשר הן נבלעות בתוך קרקע חומה, והמשמעות היא שהן עתיקות יותר מהקרקע החומה: בתקופת היווצרותה, הקרקע החומה מחקה את מקטע הרצועות המשולשות שהיה קודם לכן במקום זה, או שהתכונות הפיזיקליות של קרקע זו שונות עד כדי מניעת היווצרותם של סדקים במקום.
רצועות אפורות
הרצועות נחצות על ידי תצורות אחרות ונחשבות לעתיקות. הן מצויות בחצי הכדור הדרומי של הירח והן מבין הרצועות הרחבות ביותר שלו, מכיוון שהן מתוחמות לאזור מסוים. הרושם הוא שהן תוצר של טקטוניקה מקומית.
רצועות קשתיות
סדקים אלה הם שרשראות של רצועות קשתיות, קשתות באורך 100 ק"מ כל אחת, זו בעקבות זו. הרצועות הפשוטות ביותר הן הרכסים הכפולים, שהם למעשה תצורה של סדקים בראשית היווצרותם, והרצועות המורכבות יותר הן הרחבה של הליתוספירה (כמו הTynia Linea והAstypella Linea בתחילת היווצרותו).
סדקים אלה נוצרו בהשפעת הגאות של צדק, איו וגנימד: המשרעת והכיוון של שיא הגאות משתנים במהלך 85 השעות בהן הירח מקיף את צדק, וגורמים לגובה קליפת הקרח להשתנות ב-30 מטר במהלך חצי יממה-42.5 שעות. כאשר עוצמת המתיחה של הקרח מגיעה לשיאה, נוצר סדק באזור שבו עוצמת המתיחה הכי גדולה והוא מתחיל להתפשט. הסדקים מתפשטים לאורך האזורים שהייתה בהם את עוצמת המתיחה הכי גדולה ואחר כך עברה מקום בשל שינויים בשדה הלחץ הן במשרעת והן בכיוון. ההתפשטות יכולה לבוא בעקבות תנועת העיקום, עד שנוצר בה לחץ מתיחה שאינו חזק דיו כדי להמשיך את ההתפשטות, וההתפשטות נעצרת. תהליך זה יכול להימשך מספר שעות עד לרגע בו לחץ המתיחה מתחזק שוב: ההתפשטות מתחזקת לכיוון החדש של שדה הלחץ, וצורת הסדק מקבלת בשל כך צורה של חוד חרמש. בהשוואה לתהליכים גאולוגיים מוכרים אשר בהם תצורות הנוף השונות מתפתחות במשך מאות שנים, סדקי מתיחה אלה מתפתחים במהירות: משך התפתחותה של רצועה קשתית הוא 3.5 ימים - משך ההקפה של אירופה את צדק.
תצורות גאולוגיות נוספות
מכתשים
מכתשים אינם שכיחים באירופה; סך הכל נספרו על פניו 28 מכתשים, שהגדול ביניהם הוא Pwyll שקוטרו 24 ק"מ, גובה דפנותיו 500 מטר ובמרכזו בליטה בקוטר 5 ק"מ. מאחר שבליטות במרכז מכתשים הן חומר שמועלה ממעמקים, סביר להניח שהמטאוריט שיצר מכתש זה לא יכול היה לחדור דרך קליפת הקרח עד לשכבת המים הנמצאת מלמטה. בהסתמך על מודל שנבנה, ההערכה היא שעומק הקרום באזור זה הוא לפחות 3–4 ק"מ. קוטר כל שאר המכתשים מאות מטרים ופחות. ישנן גם תצורות הנראות כמו שרידים של מכתשים (כמו תצורת Tyre Macula שקוטרה 40 ק"מ ומסביבה לפחות 5–7 טבעות קונצנטריות). המספר הקטן של המכתשים, על פי הגישה המקובלת, מעיד על כך שאירופה עדיין פעיל מבחינה גאולוגית וכי פני הקרקע כל הזמן משתנים; גילה של הקרקע באירופה הוא מיליוני שנים ספורות.
רכסים
על אירופה מצויים רכסים רבים וחלקם חוצים אחד את השני. הם יכולים להיות כפולים, משולשים, או יותר, וישנם כאלה המקבילים אחד לשני, שביניהם מצויות רצועות כהות עם קצה דמוי נוצות. הארוכות שברצועות הן באורך חצי ירח. ישנם 3 סוגי רכסים:
רכסים הנוצרים על ידי הגאות החזקה הפועלת באופן קבוע על הירח: כאשר כוחות גאות גורמים לעליית קרח טרי מתחת לפני השטח, מי אוקיינוס חדשים וקפואים נדחפים אל מעל לפני השטח, מקום בו הם מועשרים באיטיות בחמצן. משעה שרכסים עולים על פסגות רכסים קודמים, הרכסים הקודמים המעורבים במים עשירים בחמצן נדחפים כלפי מטה.
רכסים הנוצרים על ידי מתיחה בקרום הקרח: כאשר שתי פלטות נפרדות במקצת זו מזו, חומר חם עולה מלמטה, קופא ויוצר רכס.
רכסים הנוצרים על ידי דחיסת שתי פלטות זו כנגד זו: כאשר הפלטות נפגשות הן מתקמטות ונוצר רכס.
כיפות קרח
על פני אירופה מצויות כיפות קרח גדולות ומנגנון יצירתם אינו ברור לגמרי. ההערכה היא שהן תוצר שילובם של שני גורמים – עלייה לפני השטח של קרח חם מקליפת הקרח, והימצאות כמויות קטנות של נתרן כלורי וחומצה גופרתית במעטפת הקרח.
עדויות לפעילות געשית
על אירופה לא נצפתה באופן ישיר שום פעילות געשית. עם זאת, אין לשלול את האפשרות שפעילות כזו התרחשה בעבר. ישנן כמה עדויות לפעילות געשית:
זרימת קרח ושריטות כהות בחלק מהסדקים נראות כמו שרידים של גייזרים או של הרי געש שהיו פעילים בעבר. יכול להיות שאפילו היום ישנה פעילות של הרי געש תת-מימיים השולחים גלי חום, ממסים את קליפת הקרח של הירח ובאים לידי ביטוי בצורה של כתמים חומים (כמו הכתמים שבRhadamanthys Linea) וגושי קרח המוקפים על ידי מישורים חלקים. ישנם אזורים שבהם יש פעילות תת-קרקעית שמוציאה מתוך פנים הירח גז ושברי סלעים, הגורמת לשוליים מפעפעים (כמו בBellus Linea).
תצורות דמויות טקטוניקה
מבט פנורמי על קרום הקרח של אירופה מראה שבמקומות רבים הוא סדוק ופעלו עליו תהליכים רבים האופייניים לטקטוניקת פלטות. על פי אחת ההשערות, מי שתרם לכך בצורה משמעותית הוא צדק עצמו: מצדק באים כוחות גאות חזקים הסודקים את פני השטח ויוצרים מערך של פלטות טקטוניות. בנוסף לכך, כשסדקים בקרח נפתחים, עולים מים מתחת לפני השטח, וכשהם נסגרים הם מתיזים כמות גדולה של מים קפואים מעל לפני השטח. ישנם כמה סוגי תצורות דמויי טקטוניקה:
תצורות הדומות לשברי העתק (כמו בקו השבר Astypa Linea).
תצורות שבהם רואים נקודת פיתול בקו השבר (בדומה לשבר סן אנדיראס בארצות הברית).
גושים ענקיים של הקרום שנותקו מסביבתם, סובבו ועכשיו הם גולשים על קרח דק.
גושים ענקיים הצפים כמו קרחונים בחומר נוזלי יותר.
קטבים מגנטיים
באירופה יש שני שקעים קשתיים, כל אחד באורך מאות קילומטרים וברוחב 40 ק"מ. קטבים אלה יוצרים שני מעגלים ענקיים כמעט זהים באורך אלפי קילומטרים. הם נמצאים כל אחד בדיוק בצד השני של הירח, מוסטים מקו המשווה ומהציר אירופה- צדק, מכיוון שהם תוצרים של הקטבים המגנטיים של אירופה.
אגמים
באירופה ישנם אגמים גדולים הנמצאים מתחת למעטה הקרח, אך מעל האוקיינוס התת-קרחי. האגמים בעלי נפח דומה לזה של הימות הגדולות שבצפון אמריקה והם נראים מעל לפני השטח כשתי תצורות עגולות. האגמים נוצרו בידי מנגנונים המערבים חילופים משמעותיים בין מעטפת הקרח והאגמים התת-קרקעיים. תהליכים דומים נצפו על כדור הארץ – במדף הקרח ומתחת לקרחונים המכסים הרי געש. שמאל|ממוזער|300px|"האגמים הגדולים" של אירופה, כפי שהם עשויים להיראות.
האוקיינוס התת-קרחי
ישנו אוקיינוס המורכב ממים מלוחים מתחת לפני השטח של אירופה. אוקיינוס זה עמוק מספיק כדי לכסות את כל פני השטח של אירופה ולהכיל יותר מים נוזליים מאשר כל האוקיינוסים בכדור הארץ גם יחד. ואולם, בשל היותו רחוק מהשמש, פני השטח של האוקיינוס קפואים לחלוטין. מרבית המדענים סבורים שעוביו של מעטה הקרח מגיע לעשרות קילומטרים. המדענים הסיקו את קיומו ממספר גורמים:
על פני השטח של הירח רואים סדקים רבים השוברים את הקרום לפלטות באורך 30 ק"מ בממוצע כל אחד. חלק מהפלטות נותקו מסביבתן וסובבו לכיוונים שונים, ונראה שתנועת הפלטות עברה סיכה על ידי קרח רך או מים נוזליים מלמטה.
פלטות הקרח דומות לגושי הקרח על כדור הארץ באוקיינוסים הארקטיים עם הפשרתם באביב, ונראה שפלטות הקרח על אירופה צפות כקרחונים.
באירופה נצפו זרמים חשמליים, אף על פי שקרח אינו מוליך חשמלי טוב, והאפשרות הסבירה ביותר היא מים מלוחים.
באירופה התגלו מינרלים שונים, שחלקם הכיל מולקולות מים.
סמוך לסדקים שבפני השטח נמצאו משקעי מלח.
בכתמים שונים שעל פני השטח נמצא מגנזיום סולפט (MgSO4), שמצוי על כדור הארץ בשכבות אגמים שהתייבשו.
אטמוספירה
לאירופה יש אטמוספירה דלילה המורכבת בעיקר מחמצן. על אף שהאטמוספירה דקה, יש לה גם יונוספירה. מקורה של היונוספירה בקרינה האולטרה סגולה של השמש או בחלקיקים אנרגטיים מהמגנטוספירה של צדק: חלקיקים טעונים מהמגנטוספירה של צדק פוגעים בקרקע הירח בעוצמה רבה ומיננים מולקולות מים. צפיפותה המקסימלית של היונוספירה היא 10,000 אלקטרונים לסמ"ק.
חיים
אירופה נחשב למקום מבטיח לקיום חיים חוץ ארציים. באוקיינוס התת-קרקעי קיימים שני התנאים ההכרחיים לקיום חיים: מים נוזליים ואפשרויות להפקת אנרגיה בתהליכים ביוכימיים. לפיכך מתוכננות משימות חקר רובוטיות לבדיקת האוקיינוס התת-קרקעי.
מי האוקיינוס התת-קרקעי חמימים ומכילים מינרלים וחומרים היכולים לשמש למזון, שמאפשרים באופן תאורטי את התפתחותן של צורות חיים פשוטות, כמו בקטריות, המתבססות על חילוף חומרים ללא חמצן (כמו שיש באגם ווסטוק). בשכבות המים העליונות יכולות אפילו להיווצר אצות (אבל לא בהיקף גדול כמו בכדור הארץ) בשל הסדקים בשכבת הקרח.
לעומת זאת, חלק מהמדענים חושבים שאין סיכוי רב לקיום חיים באירופה. לפי דעתם, העובדה שיש בתוך הקרח כמויות גדולות של חומצה גופרתית יש בה כדי לשלול קיומם של חיים שם, שכן חומצה גופרתית היא חומר רעיל אפילו בשביל בקטריות זוללות חומצה. מאידך גיסא, טיעון נגד הוא שהחומצה הגופריתית היא מחמצן מוכר, ויכולה לסייע בהפקת אנרגיה מתרכובות.
מחקר
מיפויו של הירח נעשה באמצעות מכלול התצלומים של חלליות הוויאג'ר, הגליליאו והניו הורייזונס. התצלומים הראשונים שהגיעו מחלליות הוויאג'ר אישרו תצפיות טלסקופיות שחלקים נרחבים מפני הירח מכוסים בקרח מים. חלליות הוויאג'ר הבחינו גם בקטבים המגנטיים. מצלמות הגליליאו שהן בעלות רזולוציה גבוהה מאלה של חלליות הוויאג'ר איפשרו להבחין בסוגים שונים של הרצועות: המדידות שנעשו על ידי הוויאג'רים לא היו מדויקות מכיוון שהרזולוציות היו נמוכות - רזולוציה מרחבית של 900 קילומטר לפיקסל, אבל המדידות שנעשו על ידי הגלילאו היו אפקטיביות יותר הודות לרזולוציה גבוהה יותר - 80–200 ק"מ לפיקסל. החללית גלילאו של נאס"א ששוגרה מהמעבורת אטלנטיס ב-1989 לצדק, הביאה במסעה לתגליות רבות וסיפקה למדענים נתונים למחקר שיארוך עשרות שנים. גלילאו חקרה את צדק וכמה מירחיו. אחת התגליות החשובות של הגליליאו הייתה קיומו של אוקיינוס המורכב ממים מלוחים מתחת לפני השטח של אירופה. על אף שעד לשנת 2007 אירופה נחקר רק על ידי גשושיות שעברו בסמוך אליו, התכונות המסתוריות של אירופה היו הבסיס לכמה הצעות מחקר שאפתניות:
הגשושית JIMO של נאס"א שלא שוגרה לבסוף, הייתה אמורה לסקור את אירופה, גנימד וקליסטו. שמאל|ממוזער|300px|הדמיה של החללית JIMO
חללית שתשתמש בירח אירופה כגלאי חלקיקי נייטרינו אנרגטיים.
חללית כפולה שתשוגר על ידי סוכנות החלל האמריקאית וסוכנות החלל האירופית ב-2016 לחקור את אירופה.
נאס"א מתכננת לשגר בשנת 2024 גשושית בשם קליפר אירופה שתיכנס למסלול סביב צדק ותחקור את אירופה באמצעות 45 יעפים בקרבתו. הגשושית לא תיכנס למסלול סביבו עקב הקרינה העזה בקרבת צדק, שתקצר באופן משמעותי את חיי המשימה. נאס"א שוקלת גם להוסיף למשימה, או לשגר כמשימה נפרדת, נחתת אירופה בשנת 2025–2030..
גם סוכנות החלל האירופאית מתכננת לשגר משימה בשנת 2023 אל עבר הירח אירופה (שני יעפים), JUICE, אך זו תתמקד בשני הירחים הקרחיים האחרים של צדק - קליסטו ובמיוחד בגנימד.
לאירופה יש פרופיל תקשורתי גבוה בגלל האפשרות שיש עליו חיים, וקיימת פעילות שדלנות קבועה על מנת להבטיח את המשך המחקר עליו.
לקריאה נוספת
Greenberg, Richard (2005). Europa - The Ocean Moon: Search For An Alien Biosphere. Springer. .
Bagenal, Fran; Dowling, Timothy Edward; McKinnon, William B (2004). Jupiter: The Planet, Satellites and Magnetosphere. Cambridge University Press. .
Rothery, David A. (1999). Satellites of the Outer Planets: Worlds in Their Own Right. Oxford University Press US. .
Harland, David M. (2000). Jupiter Odyssey: The Story of Nasa's Galileo Mission. Springer. .
קישורים חיצוניים
מידע על הירח אירופה באתר נאס"א ו-JPL
פרופיל של אירופה באתר חקר מערכת השמש של נאס"א
אבי בליזובסקי, התגלו אגמים חבויים על הירח אירופה של צדק, אתר הידען
אירופה, ירח של צדק: סיכום ממצאים
Jupiter's icy moon Europa spouts water מאתר ה-BBC
עודד כרמלי, חוקרים ישראלים: הקרח באירופה, ירחו של צדק, נודד, באתר של סוכנות החלל הישראלית, 7 בינואר 2018
הערות שוליים
קטגוריה:ירחי צדק | 2024-03-25T01:32:39 |
חשמל | שמאל|ממוזער|250px|ניצוצות כתוצאה מקצר חשמלי
חשמל הוא קבוצה של תופעות פיזיקליות הקשורות לנוכחות ולתנועה של מטען חשמלי. נוכחות של מטען חשמלי, אשר יכול להיות חיובי או שלילי, מייצרת שדה חשמלי. כל חלקיק טעון חשמלית יכול לגרום לתופעות חשמליות, אך בטבע רוב התופעות החשמליות נובעות מהמטען החשמלי של אלקטרונים ופרוטונים בלבד.
התנועה של מטענים חשמליים היא זרם חשמלי ומייצרת שדה מגנטי. תופעות החשמל והמגנטיות קשורות זו בזו, ויחדיו נחשבות לכוח יסודי בטבע, כלומר כוח שלא ניתן לתאר אותו כתוצאה של כוחות אחרים, וקרוי הכוח האלקטרומגנטי.
תופעות טבע רבות קשורות בחשמל, כגון ברקים, חשמל סטטי, ועוד. התכונות הבסיסיות של החשמל הפכו אותו להיות צורת האנרגיה הזמינה ביותר לשימוש כיום. התפתח סביבו משק חשמל, נוצרו מכשירים חשמליים רבים, לצרכים ביתיים ותעשייתיים, התפתח ממנו תחום הנדסת החשמל עבור מערכות מורכבות כמו שבבים ורשתות תקשורת, והוא הבסיס החומרתי למחשב על כל שימושיו המודרניים. ברוב העולם חשמל נחשב מוצר צריכה בסיסי.
לחומרים שונים תכונות חשמליות שונות, בשל אופן חלוקת ופיזור האלקטרונים בתוכם. ישנם חומרים, מתכות בעיקר, המכילים אלקטרונים חופשיים – אלקטרונים שאינם בקשר הדוק לאטומים – שמאפשרים תנועה של האלקטרונים בתוכם, תופעה הקרויה זרם חשמלי. חומרים כאלו מכונים מוליכים, על שם יכולתם להוליך חשמל.
חומרים אחרים ניחנים ביכולת לצבור עודף או חוסר של אלקטרונים, אך מגלים התנגדות לזרימה חופשית של אלקטרונים, והם קרויים חומרים מבודדים. כך ניתן לראות בחוטי החשמל בבתים חומר מוליך – על פי רוב נחושת – העטוף בפלסטיק מבודד, על מנת למנוע זליגה מסוכנת של אלקטרונים מהחוט.
במצבו הבסיסי אטום מאוזן בין מטען חיובי לשלילי, אך בחומרים מבודדים ניתן להחסיר או להוסיף אלקטרונים. בשני המקרים נבנה עודף של מטען, שלילי בהוספת אלקטרונים, וחיובי בהסרתם. בשל כוחות הדחייה והמשיכה, עודף זה שואף למצב של איזון: אם נצמיד חומר המכיל עודף לחומר בו קיים חוסר ינועו האלקטרונים מהעודף לחוסר, כלומר ייווצר זרם חשמל. גם אם נחבר חומר מוליך בין עודף לחוסר תיווצר תנועה זו. כך מתחולל זרם חשמלי במוליך.
את שני סוגי המטען החשמלי מסמנים למשל על סוללות, שבקצה אחד יש כמות גדולה יותר של אלקטרונים והוא מסומן במינוס (-) והקצה הנגדי, בו ישנו מספר קטן יותר של אלקטרונים מסומן בפלוס (+). מטענם של האלקטרונים מוגדר כשלילי, ובלב גרעין האטום קיימים פרוטונים, שמטענם מוגדר כחיובי. להבדיל מהאלקטרונים, בלב האטום פועל כוח נוסף, הכוח החזק, שכובל את גרעין האטום ומונע לרוב מהפרוטונים לנוע כמו האלקטרונים.
היסטוריה
טרם המהפכה המדעית
כבר מימי קדם זיהו בטבע תופעות שונות של חשמל ושל מגנטיות, אך הקשר בין חשמל ומגנטיות לא היה ידוע, מושג המטען החשמלי טרם הוכר וכלל לא הובנה המשמעות המקיפה של האינטראקציה בין המטענים.
כוחות המשיכה והדחייה של החשמל מוכרים כבר מימי קדם ואף ייתכן שהפרתים או אולי הסאסאנים ייצרו מעיין סוללות פרימיטיביות – התגלו שרידים של כדים המכילים מוטות ברזל ונחושת שהופרדו בזפת, שהיא חומר מבודד. כל שנדרש להפוך כדים אלה לסוללה הוא נוזל כגון מיץ לימון, ובניסוי הוכח שעוצמת כמה סוללות פרימיטיביות כאלו המחוברות יחדיו די בה לגרום לשוק חשמלי מורגש היטב. ייתכן שהשימוש בהן היה למטרת הפגנת מעין כוח קסם, אך קיימות תאוריות אחרות שמדובר בכדים לאחסון טקסטים קדושים. אם אכן היה מדובר בסוללות, תגלית זו נשכחה ואבדה.
לעומת זאת תועד היטב שליוונים הקדמונים היה ידוע שלאחר שפשוף נמרץ למשך כחצי דקה של ענבר עם פרווה פיסות הענבר יידחו זו מזו, אך תידבקנה לפרווה. התופעה מובנת כיום כמשיכה של הענבר שממנו נקרעו אלקטרונים בשל השפשוף אל פרווה בה הצטברו אלקטרונים בתהליך השפשוף, ומנגד דחייה בין פיסות הענבר שמטענן הכולל חיובי בשל קריעת האלקטרונים.
עד המאה ה-17 זוהו חומרים רבים נוספים ששפשוף ביניהם גורם לכוחות כאלו, וניתן היה לסדר את החומרים במדרג מסודר לפי מידת כוח הדחייה שייווצר בשפשוף פיסות החומר מול חומר הממוקם רחוק מהם באותו מידרג. רשימת החומרים הלכה והתרחבה וכללה למשל זכוכית, גופרית ואפילו מוצק שייצרו מחלב.
מהמהפכה המדעית ועד ימינו
ב חקר תופעת החשמל צבר תאוצה. התגלה שאם לוקחים חומרים רחוקים מאוד ביניהם במדרג ומשפשפים אותם בחומר שנמצא בלב המדרג ייווצר ניצוץ כשמקרבים אותם אחד לשני. עקב תגליות אלה בנג'מין פרנקלין תיאר את החשמל כמעין נוזל בלתי נראה שממלא גופים, כך שאם בגוף מסוים יש עודף של הנוזל החשמלי הוא טעון במטען חיובי ואם יש בו מחסור בנוזל החשמלי הוא טעון בסימן שלילי. פרנקלין קבע כי בשפשוף זכוכית בפרווה, אותו "נוזל חשמלי" עובר מהפרווה לזכוכית ולכן היא נטענת במטען חיובי. הוא הגיע למסקנה שהכוחות החשמליים גדלים ככל שהגופים טעונים יותר וכן ככל שהגופים קרובים זה לזה, וכך התגלתה תכונה יסודית נוספת של הכוח החשמלי – הוא פועל ביחס הפוך למרחק.
פרנקלין המשיך בניסוייו, ונטל על עצמו סיכון גדול בבואו להוכיח שהברק הוא התגלמות רבת עוצמה של ניצוץ חשמלי. הוא העיף עפיפון הקשור בחוט מתכת בעיצומה של סופת ברקים, ושמח לגלות שאכן קיבל מכת חשמל בעת שהבריק ברק, וכך הוכיח את ההשערה שלו.
בתחילת המאה ה-19, במהלך הרצאה שגרתית על חשמל באוניברסיטה, שם לב הנס כריסטיאן ארסטד כי בעת שמנתקים ומחברים זרם חשמל ליד מצפן מחט המצפן סוטה לרגע. בכך התגלה שיש קשר הדוק בין תופעת החשמל ותופעת המגנטיות. מאוחר יותר ניסח הפיזיקאי הדגול מקסוול מערכת של ארבע משוואות, שתיארה במדויק כיצד הכוח החשמלי והמגנטי שלובים זה בזה ולמעשה מדובר בכוח יחיד.
בתקופה זו גם התגלה בניסויים שמעין קרן אור בצבע מוזר נוצרת בשפופרת זכוכית ריקה מאוויר, שבקצותיה היו מחטי מתכת המחוברות למקור חשמל. תגלית זו הובילה לשלל ניסויים במתקן החדש, שכונה שפופרת קרן קתודית. מחקר זה הוביל בתחילת המאה ה-20 לפיתוחן של שפופרות הריק, שאפשרו שליטה רבה על זרם החשמל. השפופרות הבסיסיות היו הדיודה – שהעבירה זרם חשמלי בכיוון אחד בלבד, והטריודה שמאפשרת לשלוט בזרם רב עוצמה על ידי זרם חשמלי חלש, כמעין ברז שפתיחתו וסגירתו מאפשרת שליטה בזרם. שפופרות הריק פתחו את עידן האלקטרוניקה על שלל שימושיה.
אטימולוגיה
המילה חשמל מופיעה שלוש פעמים בתנ"ך, כולן בספר יחזקאל בקשר להתגלותו של אלוהים ומלאכיו, עם מראה של אש ואור:
ויליאם גילברט טבע את המילה הלטינית "אלקטריקוס" מהמילה היוונית "אלקטרון" שמשמעותה ענבר, לתיאור תופעת המשיכה של גופים קטנים לאחר שפשופם. לאור העובדה שבתרגום השבעים תורגמה המילה "חשמל" במילה היוונית "אלקטרון", חידש יהודה לייב גורדון את המילה "חשמל" בעברית כתרגום לאותו מושג בלטינית, אף שמשמעותו המדויקת השתנתה מאז ימיו של גילברט.
מושגי יסוד בתורת החשמל הקלאסית
מטען חשמלי
מטען חשמלי הוא גודל פיזיקלי שמאפיין חומר. במצב רגיל, המטען החשמלי הכולל של החומר הוא נייטרלי (אפס), אם כי בתוך החומר נמצא מספר רב מאוד של חלקיקים בעלי מטען חשמלי, חיובי ושלילי, אשר מאזנים זה את זה. החומר מורכב מאטומים, הבנויים מגרעין המכיל פרוטונים טעונים חיובית, ונייטרונים חסרי מטען, וסביב הגרעין אלקטרונים שטעונים שלילית. מטען האלקטרון הפוך בסימן אך זהה בגודל למטען הפרוטון, ומספר האלקטרונים במצב רגיל שווה למספר הפרוטונים כך שסכום המטענים הוא אפס.
המטען החשמלי נמדד במערכת היחידות הבינלאומית (SI) בקולון, על שם שארל-אוגוסטן דה קולון. מטען האלקטרון הוא קולון, ומטען הפרוטון הוא קולון.
זרם חשמלי
שמאל|ממוזער|180px|סוללה חשמלית היא מקור לכוח אלקטרו מניע
בעת חיבור מוליך לשתי נקודות שביניהן קיים מתח חשמלי, למשל חיבור תיל מוליך בין שני מוליכים טעונים בעלי פוטנציאלים שונים, יזרמו בתיל המוליך מטענים מהגוף בעל הפוטנציאל הגדול יותר לגוף בעל הפוטנציאל הקטן יותר, עד שהפוטנציאלים בשני הגופים ישתוו. קצב תנועת המטענים בזמן נקרא זרם חשמלי, ובמקרה המתואר לעיל הוא יתרחש לזמן קצר. על מנת ליצור זרם חשמלי לאורך זמן יש צורך בכוח אלקטרו מניע – גורם שישמור על מתח קבוע בין שתי נקודות. הכוח האלקטרו מניע (בקיצור: כא"מ) הוא העבודה החיצונית שיש להשקיע על יחידת מטען על מנת ליצור הפרש פוטנציאלים בין שני הדקים מנותקים. בסוללה חשמלית, למשל, הכא"מ נוצר על ידי הפרדת מטענים חיוביים משליליים באמצעות תגובה כימית עם אלקטרודות אליהן מחוברים ההדקים. התקן שיוצר כא"מ בין שני הדקים נקרא מקור מתח. ההדק שבו הפוטנציאל גדול יותר מסומן ב־+ והאחר מסומן ב־-. הארקה היא חיבור לאדמה, והיא משמשת הן כנקודת ייחוס לפוטנציאל החשמלי והן כאמצעי להגנה מפני הצטברות מטען גדולה מדי.
זרם חשמלי הוא גודל המטען העובר בשטח חתך (או בתיל) ביחידת זמן. כיוון הזרם במוליך הוא מפוטנציאל גבוה לפוטנציאל נמוך (למשל, מפוטנציאל חיובי לפוטנציאל שלילי). מהגדרה זו של הזרם, נובע שכיוון הזרם יהיה תמיד בכיוון שבו היו נעים מטענים חיוביים, ולכן כיוון הזרם במתכת יהיה הפוך לזה של תנועת האלקטרונים. זרם שגודלו קבוע בזמן נקרא זרם ישר וזרם שמשתנה בזמן באופן מחזורי נקרא זרם חילופין. נוהגים לסמן את הזרם באות I והוא נמדד במערכת היחידות הבינלאומית ביחידות של אמפר (על שם אנדרה מרי אמפר).
ניתן לתאר את תנועת המטענים במרחב גם בדרך מעט שונה: לכל נקודה במרחב מיוחס וקטור צפיפות זרם המוגדר כמכפלת צפיפות המטען בנקודה במהירותו. כיוון שבתורה הקלאסית מטען אינו יכול להיעלם במקום אחד ולהופיע במקום אחר, צפיפות המטען מקיימת משוואת רציפות כך שצפיפות הזרם היא השטף של צפיפות המטען.
שדה חשמלי
נוח להגדיר שדה חשמלי ככוח חשמלי ליחידת מטען ולתאר את חוקי החשמל בעזרת השדה כתכונה של המרחב, שאותו מקובל לסמן באות E. באופן דומה מגדירים שדה מגנטי, שאותו נהוג לסמן באות B. הכוח הפועל על מטען חשמלי בנוכחות שדה חשמלי ושדה מגנטי נקרא כוח לורנץ והוא אחד מארבעת כוחות היסוד של הטבע.
עקרון הסופרפוזיציה קובע שהשדה שיוצרים מספר מטענים הוא סכום השדות שיוצרים כל המטענים לחוד. במרחב התלת־ממדי זהו סכום וקטורי. חוק גאוס הוא משוואה דיפרנציאלית חלקית שממנה ניתן לחשב את השדה החשמלי שיוצרת התפלגות מטען מרחבית כלשהי. עקרון הסופרפוזיציה נובע מכך שהיא משוואה ליניארית.
מתח חשמלי
הכוח האלקטרוסטטי הוא כוח משמר ולכן ניתן לגזור אותו מאנרגיה פוטנציאלית, הנקראת אנרגיה פוטנציאלית חשמלית. האנרגיה הפוטנציאלית החשמלית של מטען בנקודה כלשהי היא העבודה שיש להשקיע עליו על מנת להביאו מנקודת ייחוס אל הנקודה, כאשר נקודת הייחוס לרוב נבחרת במרחק אינסופי מיתר המטענים. באופן שקול, האנרגיה הפוטנציאלית החשמלית בנקודה היא הכוח החשמלי הפועל על מטען לאורך דרכו מהנקודה אל האינסוף. מקובל לסמן את האנרגיה הפוטנציאלית החשמלית באות U, ובמערכת היחידות הבינלאומית, היא נמדדת – בדומה לצורות אחרות של אנרגיה – ביחידות של ג'אול.
האנרגיה הפוטנציאלית החשמלית של מטען פרופורציונית לגודל המטען, ולכן ניתן להגדיר פוטנציאל חשמלי כאנרגיה פוטנציאלית חשמלית ליחידת מטען. ניתן לגזור את השדה החשמלי ישירות מהפוטנציאל החשמלי באותו האופן שבו הכוח נגזר מהאנרגיה הפוטנציאלית. מקובל לסמן את הפוטנציאל החשמלי במרחב באות היוונית φ, והוא תלוי רק בפילוג המטענים המרחבי. תלות זו מתבטאת במשוואת פואסון – המצטמצמת למשוואת לפלס, כאשר המרחב ריק ממטענים.
מתח חשמלי בין שתי נקודות במרחב הוא ההפרש בין הפוטנציאלים החשמליים באותן נקודות. הוא מבטא את ההפרש באנרגיה הפוטנציאלית החשמלית ליחידת מטען, ולכן הוא גודל חשוב בתיאור מערכות חשמליות. מקובל לסמן את המתח באות V, והוא נמדד במערכת היחידות הבינלאומית ביחידות של וולט (על שם אלסנדרו וולטה).
מוליך הוא חומר שמכיל מטענים חשמליים חופשיים לתנועה (בניגוד למבודד). במתכת, לדוגמה, חלק מהאלקטרונים אינם ממוקמים סביב גרעינים של אטומים מסוימים בסריג המתכתי, אלא יכולים לנוע בו באופן חופשי. במוליך טעון שאינו נמצא תחת השפעתו של שדה חשמלי, המטענים העודפים יפעילו כוחות דחייה ביניהם ויסתדרו כך שהמרחקים ביניהם יהיו מקסימליים, או באופן שקול, כך שהאנרגיה הפוטנציאלית החשמלית במערכת תהיה מינימלית. מצב זה מתקיים כאשר הם מפולגים על פניו של הגוף המוליך. בנוכחות שדה חשמלי, מטענים יהיו מרוכזים באופן לא אחיד, גם במוליך נייטרלי: חלק מהמטענים החופשיים יתרכזו בצדו האחד של המוליך, כך שבצדו האחד הוא יהיה טעון חיובית, ובצדו האחר הוא יהיה טעון שלילית – וסך המטען הוא אפס. תופעה זו נקראת השראה אלקטרוסטטית. בתהליך זה השדה החשמלי בתוך המוליך מתאפס, תופעה הידועה ככלוב פאראדיי.
כוח חשמלי
הכוח החשמלי בין שני מטענים חשמליים יחסי למכפלת המטענים ולהיפוך ריבוע המרחק ביניהם, בדומה לכוח הכובד, אולם הכוח החשמלי חזק בערך פי מכוח הכובד.
סימון המטענים נקבע במקור על פי ניסוי בחשמל: בעת שפשוף פרווה בזכוכית עוברים אלקטרונים מהזכוכית לפרווה. מאחר שבנג'מין פרנקלין קבע שהזכוכית נטענת במטען חיובי, סימן האלקטרון נקבע כשלילי. מטען הפרוטון, אם כן, חיובי. חלקיקים שמורכבים מכמות שווה של מטענים חיוביים ושליליים מסתדרים כך שמטענים הפוכים נמשכים זה לזה. סך המטען של חלקיקים כאלו הוא אפס, והם נקראים נייטרליים. בקירוב טוב הם אינם מפעילים כוחות חשמליים על חלקיקים אחרים, ולכן לרוב אין אנו מרגישים כוחות משיכה או דחייה חשמלית בין גופים. עם זאת, במרחקים קטנים כמו בין מולקולות או אטומים, מורגשים כוחות שיוריים (כוח ואן דר ואלס וכוחות הדומים לו), הנוצרים בשל המרחקים בין המטענים החיוביים והשליליים, הגורמים להשפעות במרחב שאינן מתקזזות זו עם זו.
מטען חשמלי יכול אמנם להתקיים רק כיחידות בדידות (כפולות של מטען האלקטרון או של מטען הפרוטון), אך פעמים רבות, כאשר במערכת מספר רב של מטענים, נוח להתייחס למטען כאילו הוא מפוזר במרחב באופן רציף. במקרים אלו, מוגדרת צפיפות מטען, שהיא פונקציה רציפה (למקוטעין) של המרחב. בנוסף, מטען יכול להצטבר סמוך לפניו של משטח, או לאורכו של גוף חד־ממדי (כמו תיל). במקרים כאלו נוח להגדיר צפיפות מטען משטחית וצפיפות מטען אורכית (בהתאמה).
שמאל|ממוזער|250px|קווי השדה מציינים את כיוונו של השדה החשמלי, וצפיפותם את עוצמתו. משמאל שני מטענים שווי סימן ומימין שני מטענים בעלי סימנים מנוגדים
הכוח שפועל בין מטענים נקודתיים מתואר על ידי חוק קולון, הקובע שכוח זה יחסי למכפלת המטענים של הגופים ולהופכי של ריבוע המרחק ביניהם. חוק זה מתקיים כאשר המטענים נמצאים במנוחה ולכן הוא נקרא גם הכוח האלקטרוסטטי. כאשר המטענים נעים זה ביחס לזה פועל ביניהם כוח נוסף – הכוח המגנטי, התלוי רק בגודל המטענים ובמהירות היחסית שלהם. בכל מקרה קיים יחס ישר בין הכוח הפועל על מטען חשמלי כתוצאה ממטענים חשמליים אחרים לבין גודל המטען, והכוח ליחידת מטען הוא קבוע (בתנאי שניתן להזניח את השפעת מטען זה על יתר המטענים).
התנגדות חשמלית
ברוב המוליכים קיים יחס ישר בין המתח והזרם – קשר הידוע כחוק אוהם. היחס בין המתח לזרם נקרא התנגדות חשמלית, שאותה מקובל לסמן באות R, והיא נמדדת במערכת היחידות הבינלאומית ביחידות של אוהם (על שם גאורג אוהם). הגודל ההופכי להתנגדות נקרא מוליכות חשמלית – המידה שבה מתח על מוליך גורם לזרם דרכו – וניתן לנסח באמצעותו ניסוח כללי יותר לחוק אוהם: צפיפות הזרם בנקודה בתוך מוליך עומדת ביחס ישר לשדה שמופעל באותה נקודה, ומקדם הפרופורציה הוא המוליכות החשמלית.
נגד הוא רכיב בעל התנגדות ידועה בין הדקיו, וניתן לייחס לו הספק, משום שמטענים נעים בו מפוטנציאל גבוה לנמוך. קצב השינוי באנרגיה הפוטנציאלית החשמלית של המטענים בזמן נקרא הספק חשמלי. ההספק מסומן לרוב באות P ונמדד במערכת היחידות הבינלאומיות ביחידות של ואט (על שם ג'יימס ואט). ההספק החשמלי על נגד נתון על ידי מכפלת הזרם הזורם דרך הנגד במפל המתח עליו (המתח ש"מתבזבז" עליו).
קֶצֶר חשמלי
בחיבור הדקי מקור מתח על ידי תיל מוליך יתרחש קצר חשמלי – יזרום זרם גדול מאוד שעלול לגרום להתחממות יתר, שרפה, התעוותות של חומרים, התחשמלות או התפוצצות. במעגלים חשמליים, נתיך וממסר פחת הם רכיבים שתפקידם לנתק את הזרם במקרה של קצר. עם זאת, במערכות מסוימות, קצר הוא מצב רצוי. כך למשל, בפעולת הריתוך משתמשים לעיתים במעגל מקוצר, על מנת ליצור הספק גדול דיו לחימום המתכות.
אלקטרודינמיקה
שמאל|ממוזער|250px|מנורות רחוב חשמליות
הכוח האלקטרומגנטי
על מטען שנע ביחס למטענים אחרים פועל כוח נוסף מלבד הכוח החשמלי – הכוח המגנטי. הקשר בין הכוח המגנטי והשדה המגנטי נתון בכוח לורנץ. השדה המגנטי נוצר על ידי מטענים בתנועה, והקשר בינו לבין זרם המטענים נתון על ידי חוק אמפר או על ידי חוק ביו-סבר. גם הכוח המגנטי היה ידוע עוד בימי קדם ככוח שפועל בין אבנים מסוימות לברזל, או ככוח שפועל על מחט של מצפן. אולם הקשר בין תופעת המגנטיות לבין חשמל נתגלתה רק ב־1821 על ידי הנס כריסטיאן ארסטד, שהבחין בשדה מגנטי שנוצר מסביב לתיל מוליך נושא זרם. התורה המאוחדת של החשמל והמגנטיות תוארה באופן מלא על ידי ג'יימס קלרק מקסוול במשוואות מקסוול. בעזרת משוואות אלה ניתן לתאר גם קרינה אלקטרומגנטית כגל של השדה האלקטרומגנטי.
השראה אלקטרומגנטית
השראה אלקטרומגנטית היא תופעה הקושרת בין חשמל ומגנטיות, בה שינוי בשטף מגנטי גורם להופעה של מתח חשמלי במוליך. תופעה זו היא המנגנון המאפשר ייצור זרם חילופין על ידי גנרטור ואת פעולתם של סליל ההשראה, השנאי והמנוע החשמלי. ההשראה האלקטרומגנטית מתוארת על ידי חוק פאראדיי, שהוא אחד ממשוואות מקסוול. חוק פאראדיי אומר, שהכוח האלקטרו מניע שנוצר בלולאה מוליכה סגורה נמצא ביחס ישר לקצב שינוי שטף השדה המגנטי דרך השטח הכלוא בלולאה. באותו אופן שבו השינוי בשטף מגנטי משרה מתח (שדה חשמלי לאורך דרך), כך גם שינוי בשטף של שדה חשמלי משרה שדה מגנטי לאורך דרך. זהו התיקון של מקסוול לחוק אמפר.
מסלול סגור חשמלי
שמאל|ממוזער|250px|איור של מעגל חשמלי. הסימונים השונים מייצגים רכיבים חשמליים. v – מקור מתח חשמלי, c – קבל, R – נגד
מסלול סגור חשמלי (נקרא גם "מעגל חשמלי" אם כי אינו בהכרח עגול) הוא מערכת שבה מחוברים מספר רכיבים, בדרך כלל למקור מתח. המעגל מיוצג בשרטוט שבו סימונים שונים מייצגים רכיבים חשמליים, וקווים ישרים מייצגים חיבור חשמלי (ראו איור). אופן החיבור הפשוט ביותר הוא חיבור בטור או במקביל. חיבור טורי הוא חיבור של שני רכיבים בזה אחר זה כך שהזרם שעובר דרכם שווה, אך המתח שנופל על כל אחד מהם עשוי להיות שונה. בחיבור מקבילי שני הדקי הרכיבים מחוברים אלה אל אלה כך שהמתח הנופל על הרכיבים שווה, אך הזרם שעובר בכל אחד מהם עשוי להיות שונה.
קיבול והשראות
הקיבול של מוליך הוא היחס בין המטען שמצטבר עליו לפוטנציאל שלו. קבל הוא רכיב בעל קיבול ידוע והוא לרוב מכיל זוג מוליכים המחוברים לשני הדקים, וכאשר נופל מתח על ההדקים נצבר מטען שווה בגודלו והפוך בסימנו על פני המוליכים. הקיבול הוא תכונה של המבנה הגאומטרי של המוליכים ותלוי גם במבודד שמפריד ביניהם, הנקרא חומר דיאלקטרי. הקיבול מסומן באות C ונמדד בפאראד (על שם מייקל פאראדיי).
השראות היא תכונה של מעגל חשמלי, המראה עד כמה הוא מתנגד לשינויים בזרם בו על פי חוק לנץ. ההשראות מוגדרת כיחס בין השטף המגנטי דרך השטח הכלוא על ידי המעגל החשמלי לבין הזרם היוצר את השדה המגנטי. ההשראות מסומנת L ונמדדת בהנרי (על שם ג'וזף הנרי). סליל השראה הוא רכיב בעל השראות ידועה שלרוב תלויה במבנה הגאומטרי שלו.
היחס בין המתח הנופל על קבל או משרן לזרם הזורם דרכם אינו קבוע אלא תלוי בקצב שינוי המתח או הזרם בזמן. אך אם הרכיבים מחוברים למקור של זרם חילופין – זרם שמשתנה באופן מחזורי בצורה סינוסואידית, המתחים והזרמים ברכיבים יהיו גם הם סינוסואידיים באותה התדירות אך עם משרעות שונות ובהפרשי מופע. עכבה חשמלית (הנקראת גם אימפדנס) היא גודל מרוכב המתאר את היחס בין המתח והזרם ברכיב כללי (לאחר זמן התייצבות כלשהו), בדומה להתנגדות. גודל העכבה הוא היחס בין משרעת המתח למשרעת הזרם, והזווית שלה בהצגה קוטבית היא הפרש המופע בין המתח והזרם.
בפיזיקה של המצב המוצק
אלקטרוניקה
אלקטרוניקה היא תחום העוסק במעגלים המכילים רכיבים אלקטרוניים המבצעים מניפולציות מורכבות בזרם החשמל כגון דיודה וטרנזיסטור. בתחילה האלקטרוניקה התבססה על שפופרות ריק, בהמשך על מוליכים למחצה, ובשנות ה-60 פותח המעגל המשולב, שאפשר ייצור של מעבדים ספרתיים. בעזרת רכיבים אלקטרוניים ניתן ליצור מגברים, רכיבי מיתוג, שערים לוגיים, דלגלגים ועוד. הם מהווים את הבסיס לרוב מכשירי האלקטרוניקה ומכשירי החשמל הביתיים ותרמו תרומה עצומה להתקדמות הטכנולוגית במאה ה-20.
ייצור וצריכת חשמל
שמאל|ממוזער|250px|עמוד חשמל דרכו עובר זרם מתחנת הכוח לצרכנים
ממוזער|250px|עבודות תחזוקת רשת חשמל
ייצור חשמל הוא תהליך המשתמש באמצעים שונים על-מנת להפוך אנרגיה מסוגים שונים לחשמל. זהו שלב בסדרה של תהליכים שכוללים גם את העברת החשמל וחלוקת החשמל אל הצרכנים, והזנת מוצרי חשמל באנרגיה אשר דרושה לפעולתם. רוב ייצור החשמל בעולם נעשה בתחנות כוח המופעלות בתוצרי נפט, פחם, גז טבעי ואנרגיית גרעין באמצעות השראה אלקטרומגנטית. קיימות גם דרכים אחרות להפקת חשמל ובהן: אנרגיה גרעינית, אנרגיית רוח, אנרגיה הידרואלקטרית, אנרגיה סולארית, אנרגיה כימית ועוד. צריכת חשמל היא מכפלה של ההספק שצורך מכשיר חשמלי במשך זמן פעולתו, והיא נמדדת בואט-שעה.
הפקת חשמל מדלקים מאובנים (נפט, פחם וגז טבעי), כרוכה בפליטת גזי חממה אשר תורמים להתחממות הגלובלית.
שימושים
לחשמל קשת רחבה של שימושים בעולם המודרני. לאחר המצאת הנורה החשמלית בסוף המאה ה-19, הפכה התאורה החשמלית למוצר החשמלי הראשון בו נעשה שימוש רחב והיא החליפה את התאורה באמצעות להבות. התנור החשמלי הוא בטיחותי ונוח, ובאמצעות חשמל מתאפשרת פעולת המקרר ומיזוג האוויר. למנוע החשמלי שימושים רבים ומגוונים. אותות חשמליים מאפשרים מחשוב ותקשורת, ומכשירי חשמל ואלקטרוניקה מהווים חלק משמעותי מהמוצרים שאנו צורכים. לחשמל שימושים ביתיים, תעשייתיים, רפואיים, צבאיים, ואף קיימת שיטה להוצאה להורג באמצעות חשמל בכיסא חשמלי. למעשה החשמל הוא הכוח הפיזיקלי שרתם האדם לצרכיו באופן המגוון והרחב ביותר, ולא ניתן לתאר את חייו של האדם המודרני ללא שימוש בו.
תופעות חשמליות בטבע
שמאל|ממוזער|200px|ברקים
החשמל בא לידי ביטוי בתופעות טבע שונות:
ברק הוא תופעת טבע חשמלית עוצמתית ביותר. הוא נגרם מפריקת חשמל סטטי שנמצא בעננים. המתח החשמלי בין תחתית הענן לבין הקרקע נע בין 20 ל-100 מיליון וולט. עוצמת זרם הברק עשויה להגיע עד 10,000 אמפר. אחת התוצאות של הזרימה החשמלית הזו היא שהאוויר בדרך מתחמם מאוד ויכול להגיע לטמפרטורה של למעלה מ-27 אלף מעלות.
רוב הכוחות המוכרים לנו ברמה המקרוסקופית הם כוחות חשמליים: הכוח הנורמלי, כוח החיכוך, הכוח האלסטי וסוגים שונים של קשרים כימיים כולם נגרמים מכוחות חשמליים מיקרוסקופיים.
השדה המגנטי של כדור הארץ נוצר על ידי תנועה סיבובית של יונים בליבת כדור הארץ.
פיאזואלקטריות היא תופעה בה מאמץ לחיצה על גבישים מסוימים גורם למתח חשמלי, ולהפך.
נוירונים במערכת העצבים מעבירים מידע לאורך האקסונים והדנטריטים שלהם באמצעות פוטנציאלי פעולה.
בעלי חיים רבים (לדוגמה, כרישים) רגישים לשינויים בשדה החשמלי. אחרים מסוגלים לייצר בעצמם שדות חשמליים רבי עוצמה המשמשים לניווט, ציד או הגנה עצמית. דג החשמלן ממשפחת הכרישים, לדוגמה, מייצר מתח חשמלי של 50 וולט. הצלופח הדרום אמריקני בנהר האמזונאס מייצר מתח של 660 וולט, שמסוכן אף לבני אדם.
הנדסת חשמל
שמאל|ממוזער|200px|מנוע חשמלי
הנדסת חשמל ואלקטרוניקה היא תחום בהנדסה העוסק בחשמל. התחום הפך לעיסוק בעל זהות מגובשת בסוף המאה ה-19 בד בבד עם מגמת המסחור של הטלגרף ושל אספקת חשמל לצרכנים. כיום, התחום מכסה מגוון רחב של תת-תחומים שבחלקם כלל אין עיסוק במעגלים חשמליים אלא בעיקר במתמטיקה שימושית. בהם ניתן למנות את הנדסת מערכות תקשורת, עיבוד אותות, אלקטרואופטיקה, מיקרואלקטרוניקה, קרינה אלקטרומגנטית, תורת הבקרה, הנדסת מחשבים, וזרם חזק (הספק והמרת אנרגיה).
לקריאה נוספת
Feynman R, Leighton R, and Sands M, The Feynman Lectures on Physics, Volume 2, Addison-Wesley, 1964
קישורים חיצוניים
ספרים בנושאי חשמל בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה באתר גוגל ספרים:
תורת החשמל
חשמל א' יחידות 3-4
חשמל א' יחידות 5-6
מערכות בקרה ואנרגיה תורת החשמל
עולם החשמל והאלקטרוניקה
לימוד חשמל בשפה פשוטה, כולל נוסחאות באתר דע מדע
למה בכלל חשמל?, באתר מוזיאון המדע בירושלים
טיפים והמלצות לחיסכון באנרגיה בבית, משרד האנרגיה והמים
איך מפיקים חשמל? באתר הכיתה האינטראקטיבית
מילון למונחי חשמל ומגנטיות | חשמל ומגנטיות 1976 | חשמל 1935 | באתר האקדמיה ללשון העברית
, 19 בנובמבר 2021
, 29 באפריל 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך | 2024-06-09T14:01:17 |
פרדוקס הסוסים | פרדוקס הסוסים הוא טיעון מפורסם ה"מוכיח", תוך שימוש שגוי בעקרון האינדוקציה המתמטית, את התוצאה האבסורדית כי לכל הסוסים בעולם אותו צבע. הטיעון הוצג על ידי המתמטיקאי ההונגרי ג'ורג' פוליה לשם המחשת רמת ההקפדה והדיוק הדרושה בעת הוכחות מתמטיות.
שמאל|ממוזער|250px|
הוכחה לכאורה
ננסה להוכיח את המשפט הבא: "בכל קבוצה סופית של סוסים, כל הסוסים הם בעלי אותו צבע". כמו כל הוכחה באינדוקציה גם הוכחה זו כוללת שני מרכיבים:
בדיקה עבור מקרה אחד: אם בקבוצה יש רק סוס אחד, הטענה נכונה משום שלאותו סוס הצבע שלו.
כעת נניח שבכל קבוצה של סוסים כל הסוסים הם באותו צבע, ונסיק מכך שאותה טענה נכונה גם עבור קבוצות של k סוסים. נתונה קבוצה שבה k סוסים. נוציא אחד מהם. קבוצת הסוסים הנותרים היא בת סוסים, ולפי הנחת האינדוקציה לסוסים אלה יש אותו צבע. נחזיר את הסוס לקבוצה ונוציא סוס אחר. שוב נשארו סוסים, ולפי הנחת האינדוקציה לכל הסוסים אותו צבע. צבעם של שני הסוסים שהוצאו זהה לשאר הסוסים ומכאן של-k הסוסים אותו צבע.
בכך הוכחנו, לכאורה, את הטענה - ומכיוון שבעולם מספר סופי של סוסים, כולם מוכרחים להיות בעלי אותו צבע.
השגיאה בהוכחה
התיאור לעיל שגוי בנקודה חשובה אחת: כדי שאפשר יהיה להסיק שלכל k הסוסים אותו צבע, מוכרח להיות סוס משותף לקבוצת הסוסים מלבד הסוסים שהוצאו. דרישה זו מתקיימת אם k>2 (ואכן, לו היינו יודעים שלכל שני סוסים יש אותו צבע, יכולנו להסיק באינדוקציה שלסוסים בכל קבוצה סופית יש אותו צבע). ואולם, במקרה k=2 ההוכחה אינה נכונה (אין שום סיבה להניח שהסוסים שהוצאו הם בעלי אותו צבע, משום שאין סוס שלישי ששניהם שווים לו בצבעם).
קטגוריה:פרדוקסים מתמטיים
קטגוריה:צבעים
קטגוריה:סוסים בתרבות | 2023-04-17T22:49:41 |
Subsets and Splits